מורשת יהדות מרוקו

בטקסי חתונה רבים הטקסטים המושרים, בעברית או באחת מלשונות היהודים, היו חלק בלתי נפרד מן האירוע החגיגי או המסורתי, ועד לעמעום הטקסים המסורתיים במאה ה־20 הם בוצעו כחלק מהותי והכרחי מן הטקסים. כל השירים האלה נשאו מנגינות ולוו לרוב בזמרה של נשים; וכל אחת ביצעה בתורה קטע זה או זה מתוך השיר בהנהגתן של נשים ידעניות מתוך המשפחה או מתוך הקהילה; המנחה הציעה את הלחן המוביל ונתנה את הקצב של השיר בעזרת תיפוף על תוף רחב שהחזיקה ביד שמאל. הגברים מצדם שרו בנפרד ובעיקר פיוטים עבריים, וליוו את הפייטן המקצועי או המקצועי למחצה שהוזמן בידי המשפחה, לרוב בלא ליווי כלי כלשהו. עד למאה ה־20 רק בקהילות העירוניות ובבתי העשירים נהגו להזמין קבוצה של נגנים יהודים מקצועיים אי מקצועיים למחצה לנגן בסעודות המרכזיות של החתונה (סעודת החינה וסעודת החופה) ובהולכת הכלה מבית הוריה לבית חתנה. לפעמים אף השתתפו נגנים מוסלמים בקבוצות נגינה אלה." במאה ה־20 הלך והתרחב נוהג זה בהשפעת הנוכחות הצרפתית ובגלל עליית מספרם של הנגנים היהודים המיומנים בקהילות העירוניות כתוצאה מצמיחתם של זמרים וזמרות ששרו עבור הקהל הרחב ולא רק בבתים של חוגגים. נגנים אלה, שבאו לשמח את בני משפחות החתן והכלה ואת אורחיהם, לא ניגנו לרוב רפרטואר קלסי מובהק, אלא מנגינות של שירים ופיוטים ידועים לרוב הסועדים והחוגגים. אולם המנגינות של הפיוטים העבריים ושל השירים הערביים־היהודיים שהם ניגנו נמנו ברובן עם הרפרטואר הקלסי של המודוסים והמקצבים שהרכיבו את המוסיקה האנדלוסית על פי המסורת שהונצחה במרוקו, ושנקראת אל־אלה [־הכלי].

[1]  על פי עדותה של אחת המסרניות מתארודאנת כעסה אם החתן עד מאוד כשהנשים שהיו נוכחות בטקס הצגת הבתולים של כלתה לא פצחו מיד בשיר המתאים לאירוע זה, ופצחה בו בעצמה. ראו כאן את השיר בפרק התיעוד על החתונה היהודית בתארודאנת.

אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק

זכות גדולה וקדושה נפלה בחלקי לספר על מעשה מדהים ומרטיט שאירע לי ביום ההילולה לכבודו של הצדיק המקובל רבי עמרם בן דיוואן בעיר וואזן אשר במרוקו בשנת התשנ״ה.

על כן הנני רואה חובה קדושה לשתף רבים במעשה נשגב זה אשר הוא בחינת ״צדיקים במותם נקראים חיים״, וכמאמר הבעל שם טוב שהסיפור אודות נפלאות הצדיקים הינו בהתעסקות במעשה מרכבה.

בפרט אנו שגדלנו וינקנו אמונה זכה ותמימה מהנהגותיהם ; ומתורתם של קדושי עליון אלו.

*מעשה זה סופר לי אישית מבעל המעשה עצמו ה"ה ידיד נפשי הרה״ג יוסף הלוי שליט״א רבה של קצרין והסביבה

לפני שאגולל את עיקר המעשה, אקדים ואומר שהורי הם ילדי מרוקו ואני הצעיר זכיתי להיולר בארץ ישראל אך ספגתי וינקתי רבות מתרבותם הנפלאה של יהודי מרוקו ואמונת חכמים.

תחילת המעשה היה בקבלת שיחת טלפון בלתי צפויה מידיד ותיק, אשר שאלני אם ברצוני להישתתף בהילולה של רבי עמרם בן דיואן במרוקו, וזאת כתשעה ימים לפני יום ההילולה ל״ג בעומר, התשובה היתה חיובית בנחישות וללא היסום, כמי שתיכנן נסיעה זאת מימים ימימה.

אופן ההחלטה ללא בדיקה ביומן, אמירת כן ללא היסום מבלי שאשאל את משפחתי, חיזקו בי את האמונה שאכן הנני חייב להשתטח על קברו של הצדיק, וכדברי אימי 'שהתלותה אלי למרוקו, אמרה לי ״הצדיק קורא לך״ סע.

סידורי הדרכון ונהלי הנסיעה היו בסיעתא דשמיא ללא כל עיכובים, אך לפני נסיעתי גמלה בי החלטה להביא לצדיק מתנה מארץ ישראל, ארץ שכל רב אהב ועשה למענה כשד״ר וחונן את עפרה.

מכיון כשאני קראתי שעל קברו ישנו גל אבנים חשבתי בליבי שהדבר הנכון הוא להביא לקברו אבץ מארץ ישראל על כi נסעתי למנהרות הכותל. ושם משמים פגשתי את ידידי מנהל החפירות וסיפרתי לו על כוונותי, והוא הכניסני למחילות הכותל ונתן לי אבן וביקש ברכה עבורו.

הנסיעה אל קברו של הצדיק היתה מעין עליה לרגל בגיל וברעדה, והנה אני נמצא ברחבת הקבר, המונים מכל קצוות תבל הגיעו להילולה, והמעמד היה מרגש מאוד.

התפללנו מנחה, לבשנו ג׳לביה כיאה לארוע מעין זה, ואז הוצאתי את כלי השחיטה, ושחטתי כחמישה כבשים, וסימן יפה היה שכולם היו ״חלק״.

לאחר שהתפללנו ערבית פצחנו בשירה ופיוט, ערכנו סעודת מצוה לכבודו של הצדיק, אמרנו דברי תורה וברכת המזון, ואז הגיעה העת להניח את האבן.

השעה היתה אחת עשרה בלילה בערך, אימי התלוותה אל חלקת הקבר, ושם היו מצויים כעשרה אנשים. על גל האבנים היו פזורות מעפר מדורות קטנות ונרות נשמה, שהודלקו לכבוד הצדיק.

קראתי מספר פרקי תהלים, ערכתי השכבה לזכרו, ואמרתי את הפסוק ״וכיפר אדמתו עמו״ הנחתי את האבן במרכז גל האבנים שעל קברו ואז התרחש דבר מדהים.

לפתע רוח חרישית נכנסה מכיון דרום מערב, בתנועה סיבובית אך מהירה איחדה את המדורות הפזורות לעמוד אש אחד, כמין מערבולת המתנשאת לגובה של מטר-וחצי, והמפליא מכל שעמוד האש הזה התרכז בדיוק במקום שהנחתי את האבן. התרחיש הזה היה למספר שניות כאשר שריקה נפלאה מלוה את הרוה. הרוח פסקה וכל מדורה שבה למקומה והמחזה היה מבהיל ומרהיב כאחד.

אודה על האמת שאני אישית הייתי בהלם, משתומם ומתפעל, ואז אימי לחשה לי בערבית שהצדיק לוקח את האבן אל תפחד.

            לצידי עמד צעיר מתל אביב ששאלני אם הנחתי חומר מסוים, ואני בקושי רב עניתי שזו אבן ממחילות הכותל, היה ניכר בו הפלא וביקש שאברך אותו.

ברגע זה אמי אחזה בידי והאיצה בי לצאת, וזאת מפני שהאנשים שהיו סביב הקבר עיכלו את אשר ראו והתקרבו אלי לברכה. אך אמי כנראה חששה ״מעין הרע״.

ארוע זה ליוה אותי בעת שהותי במרוקו, וניתן לומר גם היום ובכל זמן שאני מספר על המעשה מהדהדת בתוכי אותה שריקה נפלאה שממלאת אותי בתחושת קדושה והתרוממות  רוח.

זכותו תגן על כל עמו ישראל אמן.

מושל חדש הגיע לדמנאת, ובשירותו יהודי

הצפירה 3.2.1885

לפי מכתבים מקזבלנקה ומדמנאת, מאז שהקאיד אלבשיר הגיע לדמנאת כמושל המקום, בשירותו יהודי בשם ישעיה בן מסעוד. הוא דרש מכמה יהודים להצהיר כי כל התלונות הקודמות מזויפות. כשסירבו לחתום על כך- נאסרו. לפי ידיעה שפורסמה בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים , נשלח סוכן לדמנאת כדי לאמת מידע על אכזריותו של המושל, ששיחד את הסוכן. סכום השוחד הוטל על היהודים כקנס.

משרד החוץ הבריטי מציע להזהיר את היהודים בדבר הסכנה הנגרמת על ידי גורמים הרוכשים תעודות חסות

ב-29 בינואר 1885 שלח משרד החוץ לבארון וורמס נשיא'אגודת אחים' תמצית המכתב ששלח דרומונד האי בקשר לצעדים בהם נקט בקשר למצבם של יהודי דמנאת. יש להוסיף כי מר דרומונד הא־ לחובתו לציין כי היהודים החיים בערים הגדולות ביחוד בפאס ובמכנאס שרכשו תעודות חסות לעוינות מצד חלק מהאוכלוסיה המוסלמית ויתכן שהדבר יביא לתוצאות חמורות. דרומונד האי ביקש ממנהיגי היהודים בטנגייר להזהיר את אחיהם מפני מעשים שליליים, והוא בדעה ולורד גרנויל מסכים אתו כי יהיה זה מועיל אם 'אגודת אחים' תזהיר את מנהיגי היהודים עמם הם בקשרים, על הסכנה הנשקפת לחיים ולרכוש של יהודי מרוקו, אם הפעולות האלה לא ייפסקו. באותו יום, הודיע משרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי הממשלה מאשרת את צעדיו בקשר ליהודי דמנאת, כפי שדווח על ידו ב-10 בחודש . מצורף העתק של מכתב שנשלח על ידי משרד החוץ לאגודת אחים' בלונדון בנושא. הבארון הנרי וורמס נשיא 'אגודת אחים' כתב למחרת, ב-30 בינואר 1885 למשרד החוץ, בו אישר את קבלת מכתבם מה-29 בחודש, בו הועברה אליו תמצית המכתב לשגריר במרוקו, הכולל את הצעדים שננקטו בקשר ליהודי דמנאת. ב-30 בינואר 1885 פורסם ב-JC כי לא ברור אם היו תוצאות לצעדים בהם נקט נציגה של

בריטניה, לשם דיכוי ההתנכלויות בדמנאת. בינתיים הטיל המושל קנס בגובה 1200 דולר על היו שנשארו בשטח שיפוטו.

אין סימנים לשחיטת יהודימ בדמנאת

ב-31 בינואר 1885 שלח משרד החוץ ל'אגודת אחים' לפי הוראת השר גרנויל את הדברים הבאים: הוא מתיחס למכתבו מלפני יומיים [ 29 בחודש] באשר לפרסומים בעתונים הבריטיים שבעקבות האיומים שקיבלו מהמאורים, יהודי טנגייר ביקשו לקבל הגנת מר  Ordega השגריר של צרפת . שגריר בריטניה בטנג'יר הכחיש ידיעה זו, כי אין כל סימנים לשחיטת יהודים בטנגייר. הוא הוסיף כי המשלחת של יהודי דמנאת פנתה לשגריר צרפת הנ״ל כי ישתמש במעמדו הנכבד אצל הסולטאן, כדי לבקשו להעניק הגנה ליהודים. השגריר ענה כי הוא מצפה להוראות מממשלתו.

השפעת הפגיעות בדמנאת על היהודים במקומות אחרים במרוקו

בי"ח שבט תרמ״ה, 3 בפברואר 1885 פורסמו ביהצפירה' הדברים הבאים בעקבות מידע של כתב ה-JC  בטנג'יר כתוצאה מהסכמת הוזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, פרצו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים

חכם זקן קיבל מלקות וכושים אונסים יהודיות

בשבועון היהודי היוצא בלונדון פורסמה רשימה ב-6 בפברואר 1885 ובה תיאור מפי הפליטים היהודים מדמנאת המצויים עתה בטנגייר, ובאופן מפורט סיפורם של שניים מהם שהם קרבנות האכזריות של המושל. סיפור המזכיר את גורלם הטראגי של יהודי רוסיה לפני ארבע שנים. נוגע ללב הסיפור על יסוריו של חכם זקן שבגיל 98 קיבל 900 מלקות על גבו החשוף. בנס הוא לא התמוטט למרות המלקות, אבל אין סיכוי שימשיך לחיות. עוד יותר נוראים המעשים של כושים המועסקים על ידי הממשל שאנסו נשים צעירות ומבוגרות. במקום אחר הותקפו יהודים על ידי פורעים בהפתעה. למרות שהגנו על עצמם ככל ־כולתם, חלק מהם נפצעו באופן כה חמור עד שנפטרו. ההגנה העצמית פורשה כהתקפה על המוסלמים.

למרות כל האירועים האלה, השלטונות ממשיכים להצהיר כי אין ליהודי דמנאת סיבה להתלונן נגד המושל.

החוקר מטעם הסולטאן קיבל שוחד כדי לא להאשים את המושל

הכתב של השבועון בטנגייר מסר הסבר לטענה כי אין בסים לתלונות היהודים והדבר אושר גם על ידי הירחון 'טיימס אוף מורוקו', בגליונו מה-26 בינואר פורסם כי כאשר הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור מה האמת בהאשמות כלפי המושל, האחרון שיחד את את הפקיד החוקר ב-4000 דולרים ואת מלויו במאתיים דולר כל אחד. סכומים שנסחטו מהיהודים. כך ניקה הסולטאן את המושל מאשמה, וקרבנותיו נהפכו לאשמים. הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה, צרפת, איטליה וארה״ב הגישו מחאות לממשל אבל הדבר לא היה יעיל אולי משום שלא הגשו מחאה משותפת. לדעת הכותבים, רק פנייה משותפת של הנציגים הדיפלומטיים לממשל המרכזי יביא להפסקת העינויים ולפיטורי המושל שניתן לו ליסר את היהודים זמן כה ממושך, ללא כל הצדקה.

פגיעות בנשים, ילדים וזקנים בדמנאת

ב-9 בפברואר־ 1885 כתב מר דויטש אל Gladstone שכיהן אז כראש ממשלת בריטניה. הוא צירףלמכתבו  קטעים מ- JC וכן The Jewish Worlds בהם מידע שהתקבל מיהודים בטנגייר על התנכלויות לנשים, ילדים וזקנים בדמנאת, ונראה שכל הקהילה נשחטה או גורשה מבתיה. הילדים נשחטו והנשים חוללו. אם הדבר לא ייפסק במהרה, יש חשש לגורלה של הקהילה היהודית במרוקו. הפונה מפציר בנמען להפעיל השפעתו למען האחים המדוכאים במרוקו, ולהעביר הוראה מתאימה לנציגות הבריטית במרוקו(99/226 FO תעודה מם' 31, מצורף המכתב של אסתר אמסלם מה-9 בפברואר 1885.

וזיר לסיד בובקיר 10 בפברואר 1885

סיד בובקיר אמור היה לחקור את פרשת דמנאת. הוזיר אישר קבלת מכתבו ודו״ח על נושא דמנאת, והצעדים שנקט כדי ליישב את הנושא ולהגיע לרוגע. כל מה שכתבת הגיע לידיעתו של הסולטאן והוא מאשר את מעשיך ושולח לך ברכת אללה. למרות ההרגעה הנ״ל, על פי מידע מהעיתונות היהודית בבריטניה- יהודי דמנאת נתונים לסכנות. ב־13 בפברואר 1885 כתב משה בן דהאן לאדונים משה פארינטה, אהרן אבנצור, משה נהון וחיים בן שימול, כולם אישים מכובדים בטנגייר שמילאו גם תפקידים במערכת הדיפלומטית הבריטית במרוקו, כי מיד לאחר קבלת המכתב שלהם על ידי בובקיר, הוא הסכים לשלוח מכתב למושל, ובעקבותיו הוצא מבית הסוהר ב-6 בפברואר. הכותב הביע את הכרת תודתו על כך.

13 בפברואר 1885: חקירת הנושא של דמנאת על ידי בובקיר וחיים קורקוס

דרומונד האי כתב לשר החוץ גרנויל והתיחס למכתבו הקודם מה-10 בחודש, בו דיווח על הצעדים שנקט בהקשר ליהודי דמנאת. מעביר לו תרגום של מכתב שקיבל מהוזיר, בו מודיעו כי הסולטאן הורה לסיד בובקיר, לפי הצעת הכותב, שיחקור את האשמת המושל על ידי יהודים בדמנאת. וכן הורה ליהודי נכבד בשם חיים קורקום להגיע לדמנאת לאותה מטרה ואלה ימסרו דו״ח לסולטאן. הכותב קיבל גם מכתב מסיד בובקיר בו הביע נכונותו להגיע לדמנאת מיד לאחר שיקבל את ההוראה מהסולטאן. סיד בובקיר בדעה שאין לפטר את המושל של דמנאת. מציע שהיהודים יהיו תחת מרותו של מושל אחר. גם יהודים במקומות אחרים התלוננו על המושלים שלהם, והסולטאן החליט שהם יהיו תחת מרותם של מושלים אחרים. כך במראכש וכן בסאפי התלוננו על התנהגותו של מושל עיר נמל זו, והסולטאן העמיד אותם תחת מרותו של הממונה על הכנסות המדינה.

חובו של חיים

זה לילות אחדים הבחינה פולה כי בעלה אינו עוצם עין, מתהפך על משכבו מצד לצד ונאנח. רואים כי מחשבה כלשהי מציקה לו ואינה נותנת לו מנוח. ״מה הענין, חיים, מה קרה לף, נשמתי?״ חיים אינו משיב. בלילה הבא ממשיך חיים להיאנח כאדם שמצבו נואש. ״ספר לי, חיים, ספר לי, חמוד שלי, לא לחינם אתה מתאנח! בחייך, גלה לי – כלום אינני אשתך׳״ כל־כך הפצירה בו עד שלבסוף ענה לה חיים:

״איך רוצה את שאהיה שקט? היום יום שני וביום חמישי עלי לשלם לדוד אלפיים גרשים ואין לי פרוטה שחוקה, אין לי גם ממי לקחת הלוואה, ואת יודעת מה קורה כשסוחר מאבד את המוניטין שלו; שאלוהים יחסוך ממני את הבושה הזאת, הרי זה כמו לאבד את הכבוד והזכות.״ ״ועל זה אתה נסער כבר שבוע? תישן בשקט. אני כבר אסדר את הענין.״ פרלה ממהרת לקום ממשכבה ולהתלבש. שתי פסיעות – וכבר היא ניצבת ליד ביתו של דוד. השעה שעת־חצות ופרלה מתחילה להקיש על הדלת. ריינה מציצה מבעד החלון: ״מי זה? מה הדפיקות האלה?״

״רימה, אל תפחדי, שתהיי לי בריאה, זאת אני – פרלה של חיים!״ ״ומה את מחפשת בשעות כאלה – שנשמע ממך רק טוב!״ ״תסלחי לי, אבל אני מוכרחה לדבר אתך. תראי מה הענין: כבר שבעה לילות שחיים שלי לא מצליח להירדם בגלל המחשבה על אלפיים הגרשים שהוא חייב לדוד. תגידי לבעלך שחיים לא ישלם לו כלום, כי אין לו! עכשיו, במקום שחיים שלי לא יישן – שדוד שלך לא יישן! הבנת אותי, לא? יאללה, כל טוב לך ולהתראות!״

LA DEVDA DE HAIM

De unas cuantas noches Perla divizo ke su marido no esta serando ojo. Se abolta por aki. se abolta por ayi, dé va sospirando. Se vee ke algún penserio no lo esta desando repozar.

• Loke es, Haim, lo ke te acontesio. mi alma! – Haim no responde. A la otra noche Haim torna va sospirando aínda mas dezesperadamente.
• Diz Haim, diz mi bien! en baldes no es! Hayde descuvrite, enaiti yo so tu mujer! – Tanto purfio, ke a la fin Haim le diso:
• Como keres ke este repozado? Oy es lunes, para djueves tengo de pagarle a David 2000 groses! Yo no tengo ni un gros buracado, ni ay de ande tomar para aremediarme. I saves loke acóntese cuando un mprcader piedre la onor? El Dyo ke no de, es como pedrer el cavo i el zahud!
• I es por esto ke te estas afortunando de una semana para aki? Durmete, el echo lo vo aresentar yo!

Perla se alevanta en prisa, se viste i en dos sapatadas se va a la caza de David. A media noche pasada ampesa a batir a la puerta. De la ventana se amostra Reyna i demanda:

• Ken es ayi, ken esta batiendo?
• Reyna, no te espantes, asi bivas tu, so yo, Perla de Haim!

I ke buscas a estas oras, hairolsun!

Escuza, ama mira loke.

 Ay siete noches ke a mi Haim no le esta entrando esfuenyo de pensar ke para djueves tiene ke pagarle 2000 groses a David. Dile a tu marido ke Haim no le va pagar nada, porke no los tiene. Agora, para ke no durma mi Haim, ke no durma tu David. Va me entendites no? Hayde kedate en las buenas oras!

הנוער הדתי חיפש אפוא וגם מצא אפיקי עלייה אחרים. הוא הצטרף לקבוצות נוער של תנועות חלוציות לא דתיות, או עלה עם הקבוצות הלא מוגדרות מתוך נכונות להיקלט גם במוסדות ״מסורתיים״ או במשקים לא דתיים, שיכבדו את אורח חייו המסורתי, כפי שהבטיחו לו נציגי עליית־הנוער.

מחסור במקומות קליטה בבתי הילדים במרסי גרם לעתים להפנייתם של נערים דתיים ומסורתיים, בעיקר מהקבוצות שהגיעו לא מוגדרות, לבתים כלליים של עליית הנוער או לבתי תנועות לא דתיות, הכול בהתאם לזמינותם של מקומות הקליטה. על אחד המקרים העיד ישראל פרל, שליח בבתי הילדים. לדבריו, רק שליש מהילדים הופנו לבית הדתי ״בו בזמן שהרוב המכריע [ההדגשה במקור] היו דתיים. לא חסרו סצינות על רקע זה. ילדים בכו יומם ולילה, ולא אכלו מאומה היות ו״רוצים להיות במזרחי״ […] הילדים אמרו לי שכל חבריהם […] הם דתיים וכי ההורים הזהירו אותם לפני צאתם, שעליהם ללכת ל׳מזרחי׳״. מבתי הילדים עלו הנערים הללו ונקלטו במסגרות ״מסורתיות״ או לא דתיות.

במחנות המעבר בארץ המתינו נערים דתיים לקליטה במגזר הדתי. רבים מהם העדיפו קליטה מהירה במסגרות לא דתיות על־פני המתנה ממושכת במחנות, כדברי איש מדור הקליטה של עליית הנוער: ״הוא מוכן ללכת לכל מי שיתן לו הראשון נעליים חדשות״.

הגורם השני לקליטת נוער זה במגזר החילוני וה״מסורתי״ היה שינויי הגדרה וטעויות שעשו הנערים או הוריהם. נערים בבתי הילדים במרסי ובמחנות המעבר בארץ ניצלו את זכותם להגדרה עצמית או לשינוי הגדרתם שנעשתה בארץ המוצא. הגדרתם של ילדים דתיים שונתה לעתים על־ידי אחים מבוגרים שכבר נקלטו בקיבוצים ורצו בהצטרפות אחיהם אליהם. הסיבות לשינויי ההגדרה היו שונות: השפעת חברים או מכרים, רצון להיקלט במסגרת שנראתה להם עדיפה, ולעתים — רצון להשתחרר מאורח החיים המסורתי.

מחסור במידע או מידע לקוי ואף מוטעה גרם לבחירה מוטעית. נוער דתי בחר להצטרף לקבוצות עלייה של תנועות לא דתיות משום שלא הבחין בחילוניותן. הורים דתיים בחרו בזרם ה״מסורתי״ לבניהם משום שסברו שהוא זרם דתי מתון. זאב גולד, חבר הנהלת הסוכנות שביקר במרוקו, סיפר על טעות כזו. לדבריו:

וכשהתחילו לשאול את ההורים: מה אתה רוצה, חנוך אורטודוקסי [אורתודוקסי] או דתי, או אנטי דתי, או טרדיציונל — הוא יודע מעט צרפתית ובשבילו המילה הזאת מצלצלת יפה מאד. הוא אמר ״טרדיציונל״ ונגמר העסק. המושגים של היהודים הללו מה זה ״טרדיציו״ הם כמובן שמירת התורה."

הגורם השלישי לתופעה הנדונה היה משגים שעשו אנשי עליית הנוער. המיון וההגדרה בארצות המוצא נעשו לעתים אינטואיטיבית וללא כלים מקצועיים ואובייקטיביים. בלט חסרונה של שיטה קבועה ועקבית במיון. שליחים לא הטיבו לעמוד על המנטליות הדתית המקומית והתקשו בהגדרת זהותו של המועמד. וכך כתב אחד מהם:

במרוקו חסרים כמה תנאים יסודיים למיון ילדים קפדני והם: א) חוסר ידיעות ברורות על מפעל עליית הנוער […] ב) הבנה מדויקת של דתיותם של יהודי מרוקו ואפשרות של הכמה לפי זה […] שאין לי קנה מדה לדתיותם של יהודי וילדי מרוקו […] אנו נתקלים בתופעות שנראות בעיננו כמשונות […] כי לא תמיד אפשר לחדור למנטליותם של היהודים המקומיים, ולכן קורים מקרים שבתנאים אחרים לא היה להם מקום.

התוצאה היתה טעויות בהגדרת מועמדי העלייה.

יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16

אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי

המרת דת

בדברנו לעיל על ירושות של יהודים חסרי־יורשים, הזכרנו את החכרת ההכנסות של ״בית אל־מאל״ ליהודי שהתאסלם. לא היה זה חריג יחיד במינו: יהודים בירושלים העות׳מאנית המירו את דתם וקיבלו עליהם את האסלאם, ואף עשו זאת בריש גלי. מבין האיזכורים השונים המופיעים ברשימות המאה הט״ז, בחרנו להביא חמישה מקרים של גברים ונשים שאירעו בנסיבות מגוונות ובזמנים שונים.

ההתאסלמות, שעיקרה שינוי ערכים, מסגרת התייחסות ותפיסת עולם, תמציתה היא עשיות חיצוניות ופומביות. היהודים נבדלו משכניהם המוסלמים בסימני־זיהוי חיצוניים, שאותם נהגו להשיל ולהחליף: כיסוי־גוף או מצנפת בצבע צהוב מיהרו להשליך, ובמקומם עטו ״בגדי מוסלמים״. לאחר־מכן היה עליהם להשמיע בפומבי את ״שתי העדויות״, כלומר: ״אין אל מבלעדי אללה ו… אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו״. המתאסלם צריך היה להתכחש בפומבי ליהדות, להצהיר כי קיבל מרצונו את דת האסלאם ואף לשבח אותה ואת שליחותה לעומת הדתות האחרות(תעודות מם׳ 15 ו, 118). מאותו רגע נחשב האיש למוסלם ואף אימץ לעצמו שם מוסלמי(בדרך־כלל ״מחמד״, או ״מהתדי״ — ״מי שהולך בדרך הישר״. תעודה מס׳ 117).

מעבר לעשיות הפשוטות האלה כרוכה היתה המרת הדת, כפי שניתן להניח, בשינויים יסודיים הרבה יותר באורח חייהם של בעלי הדבר: אישה שעמדה להינשא למוסלמי, קיבלה את עול האסלאם קודם שנכנסה בברית הנישואין; או פועל צעיר בחנותו של מוכר דגים, שאדוניו התחייב לשאת בכל מחסורו ולמלא את כל צרכיו (תעודות מס׳ 118,116). עם זאת, לעתים לא ניתק עצמו המתאסלם מחברתו היהודית הקודמת ואף המשיך להתגורר בשכונת היהודים. היה בכך משום גירוי מתמיד לשני הצדדים גם יחד, ואז פנו ראשי הקהילה אל הקאדי וביקשוהו להוציא את המתאסלם מקרבם. ההגיון שבדרישה זו נתקבל על דעתו של הקאדי, והוא הורה את המתאסלם לעבור לשכונה מוסלמית. וכך היה: הלה השכיר את ביתו לראשי הקהל ועזב את השכונה לצמיתות (תעודה מס׳ 119 .

כאמור, מספר מקרי ההתאסלמות הנזכרים בכרכי בית־הדין מן המאה הט״ז הוא רב יותר, אך ודאי היו גם מקרים שבהם המירו יהודים את דתם מבלי להזדקק לשיריתיו של בית־הדין; די היה באמירה פומבית של ״שתי העדויות״, לאו דווקא בפני הקאדי או כל איש דת אחר. אולם עם כל הרושם הקשה, שוודאי הותירו התאסלמויות אלה בעיני בני דתם ועדתם לשעבר, אין ניכרת כל מגמה רחבה, או אפילו משמעותית מאוד, מבחינה כמותית בתחום זה. התופעה הזאת, שלא עניינה דרך כלל את המימסד המוסלמי, נשארה שולית גם בעיני המיעוט היהודי.

יהודי שהתאסלם ושב ליהדות

התעודה [בעניינו] של באכיר

• באביר אבו אל־עיש תבע אה אבראהים בן יוסף היהודי בטענה, כי הוא אמרי את שתי העדויות והוכתר בכתר האסלאם [בהיותם] בספינה בדרבם מארץ מצרים לארץ טריפולי. [אבראהים] נשאל על אודות העניין והכחיש. [הקאדי] חזר בפניו על השאלה פעם אחר פעם, בעוד [אבראהים] עומד בתוקף על ההכחשה ביקש [הקאדי] את התובע באכיר [להביא] ראיה שתעיד על כך נגדו. או אז הביא:התובע: אה חאג׳י דרמש אבן אחמד מקיסאריה- הכוונה לקיסרי שבאנטוליה – וחאג׳ עלי אבן מחמד מאדנה. [הקאדי] ביקש מהם להעיד על אשר הם יודעים בעניין זה. שניהם העידו כי היו בדרכם מכיוון מצרים לעבר ארץ הצפון בספינה, וכי אבראהים הנזכר היה עמם [כשהוא לבוש] כדוגמת היהודים. איש מתושבי עזה, שאין הם יודעים את שמו, הכיר אותו ואמר לו: ״מדוע אתה לובש בגדי יהודים לאחר שהתאסלמתי״ ונזף בו. אז אמר [אבראהים שוב] את שתי העדויות, השליך את המצנפת הצהובה – במקור: ״עמאמה״, שהוא כיסוי הראש המסורתי, ואשר צבעיו משתנים. פרטים רבים ראה אצל דוזי, בגדים, . הצהוב היה הצבע שיוחד ליהודים כדי להבדילם מאחרים, וכיסוי הראש הוא הבולט והמתאים מכול לצורך זה – ולבש בגדי מוסלמים והמשיך[לנהוג] כך עד אשר פגשוהו בטריפולי והוא עודנו מוסלמי. לאחר־מכך, לפני תאריכו [של מסמך זה] ביום שישי [ב־]12 בחודש תאריכו [של מסמך זה] מצאו חאג׳ דרמש בשכונת היהודים כשהוא חובש מצנפת צהובה. [אבראהים] הכחיש זאת. אז בא [באביך] למושב בית־הדין של השריעה הנאצלה והודיע על כך. [אבראהים] הנזכר הובא [לבית־הדין] ונתבע על כך. שני העדים הנזכרים העידו באורח חוקי בפניו, כי הוא אמר קודם־לכן את שתי העדויות כפי שצוין לעיל. [הדבר] נרשם ב־16 בחודש שעבאן שנת 937.

הערת המחבר : שתי העדויות: ״אין אל מבלעדי אללה״ ו״מחמד הוא נביאו״, אשר האומר אותן נהיה למוסלמי על ­פי האסלאם.

גיל הנישואין לבנים

הרושם המתקבל מספרות ההלכה הוא שטווח גילאי הנישואין ביהדות מרוקו עד למאה העשרים תאם את מה שהאנתרופולוגים מכנים ״הטיפוס הים־תיכוני״. אחד ממאפייניו היה גיל נישואין נמוך של נשים לעומת גיל נישואין גבוה של גברים —ההפרש ביניהם היה משש עד שמונה שנים. הגיל הממוצע לנישואין של הגברים במרוקו היה משש־עשרה עד שמונה־עשרה, ואולם מוזכרים גם נישואי קטנים בני אחת־עשרה על־ידי הוריהם. במאה הי״ח דן היעב״ץ בראובן שקידש לבנו הקטן את בתו הקטנה של שמעון, וכשגדלו לא נתרצו להזדווג זה לזה. ובמאה הי״ט נדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא מקרה דומה: ״ראובן יש לו בן כבן תשע או עשר שנים ושמעון יש לו בת כבת שש או בת שבע, ונתן ראובן קידושין לשמעון ואמר לו בתך מקודשת לבני, וקיבלם שמעון״. ונשאלת השאלה, האם יש לחשוש לקידושין אלו, ופסקו שאין לחשוש להם. ובשני המקרים נראה שהקידושין לא הגיעו לכלל נישואין. ואולם בתאפילאלת מוזכר קיומו של מנהג להשיא קטנים בברכת אירוסין ובשבע ברכות, כפי שמתאר ר׳ שלום אביחצירא:

האבות משיאין נשים לבניהם הקטנים בני י״א וי״ב שנים על־ידי חופה וקידושין בברכות אירוסין ונישואין ושטר כתובה ונדוניא וכו'. ואם אחר כך היו עומדים על פרק הגירושין אפילו עודן קטנים היו מתפשרין על הכתובה והיו מגרשין בגט כריתות. עד לבסוף שעמדו מערערים על מנהג זה של קידושי ונישואי קטן אפילו על־ידי אביו, ועל־ידי אותו הערעור היה המנהג הולך ומתמעט עד שנתבטל לגמרי.

הערת המחבר : אם כי היו מקרים חריגים שבהם בנות סירבו בתוקף לשידוך המוצע, ראה: ויאמר יצחק, אבה״ע, סימן קטו, וראה גם: שם, סימן קכה. לקראת סוף המאה הי״ט חל שינוי בצפון מרוקו בעיר טאנג׳יר ובסביבותיה, והבנות החלו להשמיע את דעתן על השידוך המוצע.

היו אפוא זוגות שהספיקו להתגרש בגט ובפירעון כתובה טרם הגיעם לבגרות, כלומר, הגישה כלפי נישואי קטן היתה כאל נישואי מבוגרים, אף שההלכה שוללת נישואי קטן ורואה בקידושיו זנות. מכל מקום, נראה שזו מסורת קדומה המבוססת על מנהגי ארץ־ישראל, וידוע שיהדות תאפילאלת שימרה בקרבה מסורות קדומות. ואולם נראה כי כשהתעוררו בעיות הלכתיות בקידושי קטן, כגון עיגון וכיוצא בזה, גם הם נסמכו על ההלכה שקידושי קטן אינם קידושין, כדי לצאת מן הסבך שנוצר. בתאפילאלת היתה גם תופעה של נישואי שניים או שלושה בנים יחד כדי לחסוך בהוצאות החתונה. נישואי ילדים קטנים לא היו מוצלחים, ובחלק ניכר מהם היו באים לידי גירושין עם התבגרם.

נישואי הבוסר במרוקו התקיימו עד לעשורים הראשונים של המאה העשרים, גם בערים המרכזיות ובהן פאס ומכנאס. הרבנים ומנהלי בתי־ספר של כי״ח נלחמו בתופעה זו, אך כנראה ללא הצלחה מרובה.

הערת המחבר : ראה: תעלומות לב, ח״ד, סימן יא, פנייתו לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב של טאנג׳יר, לפעול לביטול נישואי קטנות, ותשובתו: אוצר המכתבים, ח״ב, סימן תתקצד, בעניין המנהג שבמכנאס להשיא בנות כבנות עשר: מליץ טוב, סימן עא, עמי קכ, א, ושם דיון בילדה קטנה שהתחתנה כבת תשע והתגרשה בעודה קטנה, כבת אחת־עשרה: ויאסוף שלמה, אבה״ע, סימן יט, בעניין אדם שקידש לבנו ילדה בת חמש. יש בידי פנייה בכתב מחכמי מכנאס בעשורים הראשונים של המאה העשרים לשלטונות הפרוטקטוראט לאסור נישואי קטנות שגילן פחות מגיל שתים־עשרה

יהודים בבית במשפט המוסלמי

חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית

המאה השש עשרה

בסדרה הזו קיימים עוד שני ספרים המתייחסים למאה ה-18 ולמאה ה-19

אמנון כהן 

אלישבע סימון-פיקאלי

ובהשתתפות עובדיה סלאמי

הוצאת יד יצחק בן צבי-ירושלים

לפני 500 שנה חיה בירושלים קהילה יהודית גדולה, חשובה ותוססת ־ וכל זאת תחת שלטונו של הסולטאן העות׳מאני ובמסגרת ההברה המוסלמית. אוצר בלום של ידיעות על עולמה של קהילה זו היה חבוי כל השנים במרתפי בית-הדין המוסלמי ורק עתה נחשף לראשונה – והריהו משנה ואף הופך את אשר ידענו על המציאות דאז.

הספר, שאותו מגישים אנו לקורא, בא לתאר את חייה של הקהילה. אין זו ראייה עצמית, אלא השתקפות של המציאות באספקלריה של בית המשפט המוסלמי, כפי שרשם אותה הקאדי בערבית ובתורכית. העיון בכרכי הפרוטוקולים של אותן שנים מגלה, כי פעמים הרבה בחרו יהודי ירושלים לבוא לפני הקאדי, ולא לפני הרב. במחלוקות שנתגלעו בין יהודי למוסלמי, בין יהודי לנוצרי, ואף כאשר שני הצדדים היו יהודים, באו אל הקאדי לבקש את פסיקתו. אלפים רבים של פסקים שקראנו בכרכי ארכיון בית־הדין בענייני הקהילה היהודית של ירושלים מעידים על מידת האינטנסיביות של תופעה זו; אנו לא יכולנו להביא בספר אלא מבחר רחב ופעצג של פסקי דין אלה.

תעודות ראשונות במעלה אלה מציגות מגוון רהב ביותר של נושאים: ענייני כלכלה וחברה; תיפקוד רשויות המדינה וארגון סמכויות הקהילה; מוסדות עדתיים וסכסוכים משפטיים; משפט פלילי, אזרחי ומסחרי; רישום ירושות, נכסים ועסקאות; מחירים, משקלות ומקצועות; סכסוכים בין אדם לחברו ובין בעל לאשתו (לעתים נשותיו). בקיצור: כל אשר אפשר למצוא בימינו בעמודים הפנימיים והאחוריים של העיתון. שפע הידיעות ועושר הגוונים, העולים מתעודות אלה, מאפשרים לנו לשחזר את המציאות היהודית היום־יומית כפי שנרשמה בקולמוסו של המלומד המוסלמי בן התקופה ההיא.
ספר זה הוא ראשיתו של מפעל רהב־ממדים, שיקיף את 400 שנות השלטון התורכי בארץ־ישראל, ואשר בא לחשוף ולהאיר צדדים עלומים של חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי מאז ימי הביניים ועד לימינו אלה.