גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור
תפיסת־עולם זו, הרואה את גילויי הלחץ של המציאות הגלותית בהווה כמעוגנת במציאות המקראית הקדומה, מתגלה גם בכתביהם של המחברים המאוחרים, בני המאות הי״ז והי״ח. ר׳ משה בירדוגו, הידוע בכינוי המשבי״ר, מפרש אחדים מן הדימויים המליציים שבמקרא כרמזים לגילויי הלחץ של זמנו. ״פרים רבים״(תה׳ כ״ב, י״ג) הם גובי־המס מטעם השלטונות החומסים את ממונם של ישראל, אבירי בשן״(שם) הם המלשינים המוסרים את ממונם של ישראל למלכות: ״כאן נתנבא על גלותנו זה אשר אכלונו הממונו,זהו סבבוני פרים רבים (שם) המלחכים את ישראל כלחוך השור ועוד אבירי בשן (שם) שהם בעלי לשון כתרוני (שם) פירוש מכתירין אותי בכתר שם טוב לאמר פלוני עשיר והולכים ואומרים למלכות״.
אנו שומעים כאן על נגישות כספיות שקרבנותיהן העיקריים היו אמורים להיות האמידים שבקרב הקהילה. אלא שכאן נפתח פתח למלשינות ביוזמתם של השלטונות עצמם. על מנת להרחיב ככל האפשר את חוג משלמי המסים. יש להניח שבעלי־לשון המוסרים את ממון ישראל למלכות קמו מקרב הקהילה עצמה, על אף שהמחבר אינו מציין זאת בפירוש. גילויים אלה של מלשינים יהודים מגבירים בוודאי את תודעת הטרגדיה של הגלות. אך על־פי פירושו של המחבר, הרואה בתופעה זו נבואה מקראית, היא נתפסת כגזרה אלוהית, שיש להשלים עמה.
בעקבות דימוי ישראל לעבד הנושא את עיניו לרחמי אדוניו(תה׳ קכ״ג ב׳) מביע ר׳ שמואל ד׳ אבילה את רחשי לבם של בני דורו, שאף הם חשים את עצמם כעבד שנפשו יוצאת לחירות, אך באין לו אורך־רוח להמתין עד תום תקופת השיעבוד, הוא מייחל שאדוניו יטיל בו מום, ועל־ידי כך יזכה בחירות מוקדמת בהתאם להלכה: ״וז״ש הנה כעיני עבדים (שם) ר״ל אנחנו המדוכים במכות בגלות אנו מצפים כעיני עבדים אל יד אדוניהם שממתין ומצפה אימתי יטיל מום בו בעיניו כדי לצאת לחירות״. אם נשפוט לפי הנמשל במלואו, הרי פירושו של דבר הוא, שהמחבר סבור, כי אסון לאומי שיותיר את רישומו בעם כהטלת מום בגוף עשוי להחיש את הגאולה. במלים אחרות, החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה. אם אין הכוונה כאן לחבלי־משיח לפי המסורת העממית, הרי זוהי בוודאי דעה תמוהה." הגרעין ההיסטורי המצוי בדברים אלה משתקף בשני רמזים בלבד: א) העונש הפיזי שבו נהגו שלטונות האיסלם במרוקו להשתמש כלפי היהודים ב) השם ״גלות ישמעאל״, שבו נוקב כאן המחבר, ככינוי לגלות היהודים במרוקו. לפי עדותו של בירדוגו הכאת יהודים על צוואר נראתה בעיני האיסלם כאות לכניעת היהודים, ולפיכך התיחסו המכים לתופעה משפילה זו כחוק שיש ליישם אותו בכל הזדמנות על מנת להשפיל את היהודים: ״שחוק לישמעאלים הטפשים להכות כל איש ישראל על צואת והיא להם הכנעה לישראל״."
הדימוי של ישראל בגלות לעבד מצוי גם אצל בעל־העיקרים, אך הוא מדגיש יותר את ההשפלה והייאוש ולא את כיליון־העיניים, כדעת המחבר כאן: ״כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון […] ולא כעבד המצפה לחירות״(ר׳ יוסף אלבו, ס׳ העיקרים, חוצי מחברות לספרות, ת״א תשכ״ד, מאמר ד׳ פרק נ׳, עמי 895.
״[…] לפיכך חננו ה׳ ממכותינו לבל ימיתו אותנו במכות קשות״, אוזן שמואל, דרוש למעלת התשובה, ד׳ ע״א. על תופעה זו יש לנו עדות מפי שני מגורשים, שאחד מהם, לפחות, חש אותה על בשרו, כפי שהוא מספר: ״ומשם נסענו להלוך אל הברבריאה של מלכות פיס בארץ ישמעאל […] וישמעאל, אחד שהיה מספרד דר במקומי נזדמן לשם. ושם עלי עלילות דברים והאמינו לו בשלושה עדים והכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי והשליכוני בבור תחתיות וגו׳״ (ר׳ יהודה חייס, מערכת האלהות, מנסובה שי״ח, הקדמה, ב׳ ע״ב). המגורש האחר הוא ר׳ אברהם סבע, שאף הוא הגיע למלכות פיס, ובאחד מחיבוריו הוא מביא שיחה מפי שני יהודים משתי גלויות. זה שמגלות אדום מספר על חלקת הלשון האופיינית לתעמולה הנוצרית נגד היהדות ואילו בן גלות ישמעאל מספר על האופן המשפיל שבו נהגו הישמעאלים להכות את היהודי, כגון סטירות ומריטת לחי (ר׳ אברהם סבע, אשכול הכופר, פירוש לאסתר״דראהביטש, תרס״ד, עמי ס״ו). ר׳ דוד חסין בן המאה הי״ח(1792-1722), משורר ידוע מבני מרוקו, כותב אף הוא בעניין זה: ״ואויב מלקה אותי וחובט מעל צוארי אפרוק עולו״(תהילה לדוד, כזבלנקה תרצ״א, דפוס יהודה רזון, אהבת דוד י״ט ע״ב.
רבי יהודה שטרית מאת נהוראי מ. שטרית
ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים
גיליון מספר 5 – 10-1990
דמותו של רב, מן העבר במרוקו ומן ההווה בישראל
ואם בגבורות שמונים שגה ורוהבם עמל, תורה ומצוות, יוקרה והדר, חוכמה ויצירה…
רבי יהודה שטרית
מאת נהוראי מ. שטרית
אחת התופעות המעניינות ביותר של אישים גדולים בתורה וחכמים במעשה, היא שככל שהזמן עובר עליהם ולא לפניהם, הם הופכים ונהיים פוריים יותר רוחנית ופעילים יותר מעשית.
כך אכן היא אישיותו של הרב יהודה שטרית, אשר הוסמך כרב בגיל צעיר, בעיר תאפילאלת שבמרוקו, בישיבת הרב הקדוש, רבי יעקב אבוחצירה זצ״ל.
הוא שימש כרב צעיר בעיירה גוראמה ועסק בעיקר בלימודי ״חדר״ לילדי עניים ובאיסוף צדקה למענם. אחר־כך נתקבל כרב העיר אגדיר, בה שירת את הקהילה היהודית שם עד לחורבנה בזעזוע אדמה קשה. רבי יהודה יצא על משפחתו בשלמותה ללא פגע, כאשר סביבו, נקברו משפחות שלמות מתחת להריסות. שמו הלך לפניו והוביל אותו לעיר הגדולה קאזבלנקה, בה כיהן תקופה קצרה כדיין בבית הדין הרבני, שהיה ידוע במיסודו הרחב והתקין במרוקו. רבי יהודה הירהר בנס הגדול שקרה לו בעיר אגדיר ופסק על עצמו חד־משמעית: הנס הזה מורה לי שאין לי ולמשפחתי מה להשתהות יותר בגלות מרוקו ועלי לעלות לארץ אבותי – ישראל.
בישראל, נתקבל רבי יהודה ברוב עם והדר ומייד הופנה לעיר העמק, עפולה, בה כיהן כרב העיר הספרדי למעלה מעשרים שנה.
בקיאותו בתנ״ך ובקבלה הרקיעה שחקים והוא החל לכתוב… ספריו הראשונים ״קול יהודה״ ו״מנחת יהודה״ יצאו לאור ״ונחטפו כלחמניות״. הם סיפקו תשובות בפשט ובעמקות ההלכה, בכשרות, בתפילות ומידרש.
אחת השאלות המסובכות, שהטרידה אנשי הלכה רבים במשך זמן רב, הייתה על נכה, העולה לתורה או רוצה לעלות לקרוא בתורה, כאשר שקית ניילון מלאה בשתן, תלוייה על גופו. התשובה הייתה של רבי יהודה: מותר או אסור״(את התשובה, ימצא כל אחד בוודאי בספרו ״מנחת יהודה אי״)
רבי יהודה שטרית, יצא לגמלאות ואת פעמיו עשה מייד לירושלים, רכש בה דירה והשתקע עם אשתו המסורה, הרבנית יקוט, המכונה לאלא יקוט, (גבירה) שם מצא שלוות הקדושה והרוחניות, ליד אחיו וקרוביו בניו וידידיו, מלומדים בתורה ותלמידי חכמים. כפעיל מאוד במצוות למען הזולת, רוחניותו לא נתנה לו מנוח והוא שקד על ספר שלישי, ״מנחת יהודה ב׳״ המשך לשני… והיד עוד נטוייה.
פעילותו הענפה, הן במרוקו והן בישראל, הייתה ועודנה מגוונת מאוד וחובקת כל מלאכת הקודש של רב: דרשן, סופר, מוהל, שוחט, מורה, פייטן בחסד עליון, חזן בבית הכנסת ומנהיג רוחני…
כאשר מרוקו הייתה למדינה עצמאית מעול הכיבוש של צרפת, ביקר בעיר אגדיר, המלך מוחמד בן־יוסף החמישי, יחד עם יורש העצר, בנו חסן (כיום מלך מרוקו). הרב יהודה שטרית נתקבל אצל המלך כמו כל האנשים החשובים בעיר לכמה דקות. הרב בירך את המלך בברכה המחוייבת ע״פ ההלכה, כאשר פוגשים במלך בדמות אדם: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם״. בתמונה, הרב יהודה מברך את המלך בן־ יוסף ולידו, חסן בנו, כיום מלך מרוקו.
כאן ההזדמנות לזכור, שהמלך מוחמד בן־ יוסף היה זה, שהביא על עמו את החרות מהכיבוש הצרפתי ואחר־כך, את העצמאות למדינת מרוקו משתי מדינות כובשות, צרפת וספרד.
בשנת 1953, תבע מוחמד החמישי את סילוק הצרפתים ממדינתו וכתגובה, סילקה אותו צרפת מכסא מלכותו. הוא הוגלה למדאגאסקאר ותחתיו, הומלך אדם זקן, עושה דברם של הצרפתים ושמו, בן־ עראפא.מיום צאת המלך הנערץ והאהוב על העם לגלות כפייתית, נכנסה מרוקו לתוהו ובוהו של מלחמה כללית נגד צרפת ורק כעבור 3 שנים, נכנעו הצרפתים הודות לאומץ ליבו של ראש ממשלת צרפת מנדס פראנס (היהודי), שהכריז שיש לצאת ממרוקו ולהעניק לה את עצמאותה.
המלך המנוח, שבני עמו ראו בו ורואים כיום ביורשו, בנו חסן השני, כשליחי אלהים עלי אדמות, העניק הגנה וזכויות מלאות למיעוט היהודי בזמן מלחמת העצמאות ואחריה. בממשלתו הראשונה, אותה הקים במאמצים אדירים מכל הזרמים, פרט לזרם שחתר תחתיו, שבראשו עמד בן ברקא, מינה המלך מוחמד בן־יוסף את ד"ר בן־זקן היהודי, כשר הדואר. זו הייתה ההוכחה הגדולה ביותר לנאמנותו כלפי היהודים. אבל זו הייתה גם המכה הקשה ביותר לזרמים, ששנאו את היהודים ובראש אחד מהם, עמד אז, עלאל אל־פאסי הנודע, שהשפעתו הייתה גדולה מאוד על חלק גדול מהעם המרוקאי.
עלאל־אל־פאסי מהעיר פאס, סימל בשביל רבים במרוקו ובעיקר בשביל הזרם ״אידריסי״ את מי שעתיד להחליף את המלך מהזרם ״העלאווי״. בין האידריסי לבין העלאווי, קיימת איבה בת מאות בשנים כאשר הראשונים עדיין נוטרים על סילוקם מהמלכות.
פגישתו של הרב יהודה שטרית עם המלך בן־יוסף, המונצחת בתמונה, הפכה להסטורית ומה שמענין עוד יותר הוא, שימים אחדים, אחרי ביקורו של המלך, פקד רעש אדמה חזק מאוד את העיר אגדיר והרס אותה כליל עד היסוד. המלך נאלץ לחזור אליה כשהוא מהלך על חורבותיה ומזיל דמעה מצער.
רבי יהודה שטרית ידוע כדרשן מחמיר ביותר, אולם בעתות דין, נוהג הוא על־פי בית הילל.
רבי יהודה הוא נצר ובן לרב הגדול, רבי מכלוף שטרית ז״ל מהעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת של מרוקו.
ראוי לציין שאת החוברת הזו ועוד רבות , קיבלתי מידיד ורעי, שאול טנג'י הי"ו ויאמר די לצרותיו, בבריאות איתנה ובכתיבה פורייה
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי
החכמים שניסו לשחזר כתבי־יד ולהדפיסם, נתקלו כמובן בקשיים רבים. פעמוח הכתוב והשלמת החסר היו כרוכים בטירחה גדולה ובשעות ארוכות של עבודה מייגעת. ר׳ ידידיה מונסונייגו שליט״א, הרב הראשי של פאס ושל מרוקו, הוציא לאור בשנת 1952 את ספר ׳דברי אמתי, שאלות ותשובות של אבי סבו, ר׳ ידידיה. וכך הוא מספר על מלאכתו זו:
לפי ששלטה בו יד הרקבון ואכלתהו הקרירות וראיתיו צפוי לכליון מעותד לאבדון ולכך זכה וקדם לאחיו שאר ספרי המחבר. למותר יחשב אם אספרה עול סבלי טורחי ועמלי בקבוץ הספר וחבור העלים שהיו נפרדים ומפוזרים בניר זקן ובלוי. וכמה דפים מטושטשים ומרוקמים בנקבי מאכלות עש וסם באופן הייתי כמציל מזוטו של ים ממש…
פרט לקשיים האלה, נשמדו ספרים רבים, ספרי תורה ותשמישי־קדושה במהלך הפרעות התכופות שהתחוללו בשכונות היהודים במרוצת המאות האחרונות. כידוע, חילופי השלטון במרוקו הביאו לעתים להתקוממויות של השבטים הברברים והמוסלמים. בדרכם הם לא היססו מלהיכנס למלאח, בפאס שהיה ממש צמוד לארמון המלך, לשדוד אותו ולהעלות באש בתים ואף רחובות שלמים:
…ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מבין הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.
מאורעות כאלה אירעו בשנים 1822,1820,1791,1747,1665,1649,1465,1438, ועוד רבות הן העדויות עליהם. למשל: ׳ובשנת התק״ז – 1747 בחודש כסליו נכנסו האויבים לעיר [פאס] ולקחו כל אשר לנו ושללו כל הספרים וכל הבגדים שהיו לנו ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו׳.
המאורעות האלה לא אירעו רק בבירה; גם הקהילות האחרות סבלו ונשדדו תכופות. נזכיר, לדוגמה, שבשנת 1610 נהרסו בתי היהודים בתדלא, חמישים ספרי תורה ואלפיים עותקים של חומשים וכמות גדולה של ספרי־קודש אחרים הועלו באש. בשנת 1750 הועלתה באש ספרייתו של ר׳ יהודה קוריאט מתיטואן. בשנת 1790, תחת מלכות מולאי יאזיד שכונה בפי היהודים בשם המזי׳׳ד נערכו פרעות בקהילות רבות במרוקו, בתים ורכוש נשדדו ונשרפו ומשפחות רבות נשארו בחוסר כל. על כניסת גדודי המלך יאזיד למכנאס אנו קוראים:
…ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק [=1790] חרה אף ה׳ בנו… והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע׳׳י הצר הצורר שנכנסה בלשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתנו, וקצת מספרי הרב [חיים טולידאנו] ז״ל קנו אותם ב״ב [בני ביתו] מיד השוללים הרשעים והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם…
הרב אהרן הכהן כלאץ נמלט ממכנאס לליוורנו, משם קרא לרבנים ולנדיבים לבוא לעזרת קהילתו. בקול־קורא הקצר שפרסם, תיאר את האסון הגדול שירד על עירו, ובין השאר כתב: ׳ולא זה בלבד אלא שחרבו בתינו ושרפו היכלות וספרים ומזוזות ולא נשאר שום ספר שלא נשרף.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
Epouvantés par les atrocités déjà commises, traqués et poursuivis, ils se mirent à fuir, les uns en direction du cimetière, comme le rabbin Joseph Ben Naïm et son maître le rabbin Juda Serero, complètement dévêtus, pour implorer les morts, les autres en direction du quartier excentré de Nowâwel, d'autres en direction de la Kachla de Jebala, tandis que d'autres encore trouvèrent refuge dans des maisons musulmanes avoisinantes. «Par bonheur, rappelle Hubert-Jacques, une porte nouvelle avait été récemment ouverte dans le mur d'enceinte, permettant de communiquer directement avec la route de Dâr Debibagh. C'est par cette issue que presque tous réussirent à fuir pendant que les envahisseurs s'attardaient à piller» . En fin de compte la présence de cet accès ouvert par les Français se révéla providentielle, mais selon le récit du rabbin Aben Danan, les Juifs crurent un moment qu'ils allaient être pris au piège par l'invasion du mellâh par les Arabes à travers cette ouverture restée sans porte .
Quelle course affolée! En l'espace de quelques heures toute la ville juive, naguère grouillante de vie, fut vidée de ses 12 000 âmes, fuyant la destruction et la dévastation. La mise en fuite dans de telles conditions d'une population juive aussi nombreuse nous semble par son ampleur, un cas unique dans toute l'histoire des Juifs en terre d'Islam.
Les rescapés s'enfuirent par la voie Bû 1-Khusaysât qui longeait le mur du jardin royal, pour se heurter vainement contre les portes du palais chérifien.
Bû l-khusaysât «Rue des petits bassins», en référence aux bassins qui se trouvaient dans la ménagerie du palais. Cf. Dozy, Supplément aux dictionnaires arabes, I, Paris, 1927, p. 370.
Massés pendant des heures dans une cohue indescriptible, les Juifs parlementaient avec les portiers, implorant la protection du sultan. Selon un Arabe proche du sultan, celui-ci, observant d'une terrasse du méchonar de son palais le spectacle de la mise à sac du mellâh aurait été ému aux larmes.
Le rabbin Salomon fils de Saul Aben Danan jadis juge rabbinique à Rabat, me confia que selon la tradition familiale il s'agissait de «larmes de crocodile»!
Cependant, ce n'est que tardivement, vers le soir, qu'il donna l'ordre d'ouvrir l'une des portes de Dâr al-Makhzan et envoya un crieur public pour offrir aux fugitifs l'asile dans l'enceinte du palais. Selon le rabbin Aben Danan et des témoignages oraux c'est contre une grosse somme d'argent versée au portier arabe que les Juifs avaient obtenu l'ouverture d'une étroite cour .
Le palais du sultan, couvrant un espace de 200 hectares, comprenait à l'époque plusieurs bâtiments et meshwâr-s (cours), une madrasa marinide construite en 1320, surmontée d'un minaret, une cour de réception (dâr 'ayâd al-kabfra) dotée d'une qubba élégante soutenue par des colonnes, des larges places d'armes, des prisons, un bassin rectangulaire, une ménagerie, et des spacieux jardins.
Dès lors, les rescapés, dispersés dans diverses parties du mellâh, se dirigèrent vers le palais. Plusieurs milliers de Juifs se réfugièrent ce soir-là dans cette cour étroite. Pour ajouter à leur infortune, un orage éclata et une forte pluie se mit à tomber. Trempés, blessés et affamés, ils n'avaient rien mangé depuis le mercredi matin.
Le vendredi matin 19 avril, l'armée française stationnée à Dâr Debibagh, commença à canonner la ville, semant la terreur parmi la population arabe de Fès al-Bali et Fès al-Jadîd, et faisant parmi elle de nombreuses victimes.
Quelques maisons furent atteintes et le minaret de la mosquée Hamra à Fès al-Jadîd, ainsi que la tour de Bâb Jiaf où s'étaient installés des francs-tireurs maures, s'écroulèrent. Sur les toits se hérissèrent de petits drapeaux tricolores naïfs afin de détourner les tirs des canons français
«Porte des charognes», où l'on déposait des immondices. Située au Sud de la ville, elle ouvre sur un couloir qui mène à la porte du mellâh. Cf. LeTourneau, Fès, p. 101.
Dans l'après-midi du vendredi 19 un bataillon de renforts arriva de Meknès à marche forcée, ayant couvert 65 kilomètres en une étape. Ce contingent de tirailleurs de la Légion étrangère maîtrisa la situation en ville au prix d'une guérilla de ruelles acharnée. Mais au mellâh le pillage continuait.
Peut-être pour faire fuir les révoltés, certains des obus lancés du Dâr Debibagh tombèrent également sur le mellâh entraînant la destruction d'une partie de ce dernier. D'autres tombèrent aussi sur le cimetière juif faisant des victimes, dit-on, parmi les gens qui s'y étaient réfugiés. Des personnalités musulmanes de la cité demandèrent à M. Regnault, ministre délégué, d'arrêter la canonnade. Celui-ci répondit que c'était en représailles à l'assassinat des soldats français. Suite aux pourparlers la canonnade cessa. Le pillage du mellâh cessa également.
Les rescapés continuèrent à arriver au palais et le sultan fit chercher le reste des Juifs éparpillés dans le cimetière et les champs pour les recueillir au palais. Entassés le premier jour dans un parvis étroit, ils furent autorisés à occuper des vastes cours intérieures du palais et la ménagerie où les cages vides servirent d'abri aux plus fortunés. C'est du palais qu'Elmaleh put envoyer une première dépêche:
Mellah pillé durant trois jours. Ruine complète irréparable. Nombreux morts blessés. Population Juive recueillie par sultan au Palais. Remerciez télégraphiquement Sultan. Envoyez secours d'urgence — Elmaleh.
Le vendredi vers le soir, le sultan Mawlây al-Hâfid fit parvenir aux Juifs qui n'avaient pas mangé depuis l'avant-veille, du pain et des olives noires, ordonnant d'ouvrir et de distribuer les caisses de vivres qu'il comptait utiliser pour son prochain voyage. Seuls les hommes valides eurent la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnèrent aux enfants. La faim des 12 000 malheureux put être ainsi apaisée une soirée; mais la grosse question de la nourriture d'un nombre aussi considérable de personnes restait entière pour les jours suivants.
Le samedi 20 avril, M. Regnault accompagné de ses conseillers fit une visite aux rescapés réfugiés dans la ménagerie du sultan et leur adressa des paroles de réconfort. Certains tombaient d'inanition sans qu'il fut possible de leur venir en aide; toute distribution d'argent était inutile, toutes les réserves de la ville étant épuisées. L'autorité militaire française prit en hâte les premières mesures propres à améliorer la situation pitoyable en faisant distribuer mille petits pains arabes, tandis que le consul d'Angleterre en distribua douze cents. Regnault sollicita une audience auprès du sultan dont il obtint un dâhir (décret) impérial nommant une Commission de Secours et d'Hygiène au mellâh de Fès, présidée par Sidi Muhammad Tâzi, ministre des travaux publics.
La commission prit des mesures urgentes afin de parer au plus vite aux besoins impérieux de la population réfugiée au palais. Les grands blessés furent évacués vers l'hôpital civil du Docteur Murât, tandis que d'autres furent recueillis par le consul britannique Macleod, le Docteur Verdon et des dames de la mission protestante qui les soignèrent dans une ambulance qu'elles avaient organisée. Le Dr Verdon décrit les blessures atroces subies par les victimes, dont une s'est suicidée . L'état d'épuisement psychique et physique des sinistrés ainsi que le manque de salubrité faisaient craindre l'éclosion d'épidémies. Un service d'hygiène fut créé pour procéder au nettoyage quotidien des lieux et veiller à sa propreté. Il comprenait treize membres, dont des fonctionnaires marocains, — le tâlebMuhammad Al- Mahdi al-Bannânî — et français — le vice-consul Mercier, le capitaine de génie Normand, des médecins, Weisgerber, Clunet, Raulet-Lapointe, Farhat, Broïdo et Many — ainsi que des ingénieurs français, l'architecte Tranchant de Lunel. Du côté juif, il y avait le grand rabbin Vidal Ha-Sarfati, le rabbin Salomon Aben Danan, le cheikh al-yahûd (responsable administratif de la communauté juive) et Amram Elmaleh. Un peu plus tard, la commission fut remaniée et Macleod, consul d'Angleterre ainsi que les docteurs Murât et Verdón, les pharmaciens Soudan et Meynadier, en firent partie.
הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון
ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929 ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.
הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.
הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.
האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.
אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.
שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו יוסף שטרית
שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו
יוסף שטרית
1 מקומן של השירה והמוסיקה בטקסי החתונה היהודית במרוקו
אנו מביאים כאן מספר שירים עבריים, שירים ערביימ־יהודיים ושירים דו־לשוניים מסוגת המטרוז [=השיר הרקום] שהיו נהוגים בטקסי החתונה בקהילות שונות במרוקו או נכתבו במיוחד בידי משוררים עבריים לכבוד חתנים וכלות במרוקו. מנהג שִּׂמּוּחַ חתן וכלה דרך תינוי שבחיו של החתן ובמיוחד שבחיה של הכלה קדום ביותר במסורת היהודית, ומקורו עוד בתקופת המקרא. על פי הרמזים המפוזרים בשיר השירים [להלן שה״ש] יש אף לראות בפרקיה השונים של מגילה זו סדרה של שירי שבח לחתן ולכלה מן הקדומים ביותר בתרבות השמית. כך התבססה מצוות שימוח החתן והכלה, שמתקיימת עד היום בכל קהילות ישראל המסורתיות, ובמיוחד בקהילות החרדיות. נראה כי מאז ומתמיד לוו השבחים בשירה קולית ובנגינה ולא רק בטקסטים מילוליים עבריים ובטקסטים בלשונות היהודים שנהגו בקהילות השונות, ולרוב גם בריקודים; ואין להעלות על הדעת שמחה משפחתית או קבוצתית בלא יסודות משמחים אלה או בלא אחדים מהם לפחות, לעד יין ויי״עו.
ביהדות מרוקו לא ידועים לנו שירי שבח לחתן ולכלה או לאבי החתן ולאבי הכלה מימי הביניים, עבריים או ערביימ־יהודיים, אך חוסר ידיעה זה אינו מוכיח שלא נכתבו ולא בוצעו שירים כאלה בחתונות היהודיות בקהילות השונות. על פי כל השערה זהירה הרבו הקהילות להשתמש, בתקופה זו בשירי שבח שנכתבו בידי משוררי תור הזהב, שיצירתם הגיעה באופן סדיר לקהילות היהודיות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט
הערת המחבר : פיוט נפוץ ביותר בקהילות דרום מערב מרוקו והושר במיוחד בהולכת הכלה לבית החתן הוא הפיוט ״בימי הנעורים מי יתנני, / אקרא אל אלוה וייענני״(ראו השיר להלן). הפיוט בוצע בהתרגשות רבה מפי הפייטנים שעמדו בראש התהלוכה וליוו את הכלה עד לפתח בית החתן. על פי תפוצתו הרבה של הפיוט בכתבי היד מג׳רבה ומקהילות נוספות בדרום תוניסיה דומה שגם בקהילות אלה שימש פיוט זה שיר מרכזי בטקסי חתונה שונים. גם הפיוט ״שוכנת בשדה עם אהלי כושן לר׳ שלמה אבן גבירול שימש בטקסי החתונה בקהילות רבות במרוקו, כנראה עוד לפני בוא המגורשים למרוקו(ראו השיר להלן).
סוגה שירית זו התפתחה כמו כלל הכתיבה השירית בקהילות אלה לאחר התיישבות מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15 בקהילות מרכזיות. כך נכתבו שירי שבח שונים לחתן ולכלה במאה ה־16, שמחבריהם נשארו עלומים או מזוהים על פי שמותיהם הפרטיים בלבד.
המשורר הידוע הראשון ששירי החתונה שלו שרדו באלג׳יריה ובמרוקו הוא ר׳ מנדיל אבי זמרה, שנולד בפאם ברבע השני של המאה ה־16 ונפטר בתחילת המאה ה־17, לאחר ששימש דיין בתלמסאן שבאלגייריה (סמוך לגבולה עם מרוקו) ובפאס. הוא השאיר לנו דיואן עברי נכבד ביותר, המפוזר בכתבי יד רבים. מבחינות רבות ר׳ מנדיל אבי זמרה הוא המייסד של אסכולת השירה העברית החדשה בצפון אפריקה לאחר הגירוש. המדובר במגוון הסוגות שהוא כתב בהן, החל בשירה האישית וכלה בשירת הקינות האישיות והלאומיות, דרך שירי חגים ומועדים ושירי גלות וגאולה אלגוריים. הוא תרם ליצירה זאת כמאה פיוטים וקינות; רובם אצורים עדיין בכתבי יד, אך אחדים משירי החתונה שלו זבו באחרונה לההדרה מסודרת.
תקציר על רבי מנדיל אבי זמרה של אפרים חזן מתוך אתר " פיוט "
על דמותו ושירתו של ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, שחי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16.
ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.
מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל, אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה.
הפתעה מיוחדת זימן לנו שיר בלתי נודע, מכתב יד אוקספורד מספר 1941 (דף 58ב) ברשימת נויבאור, שכתב המקובל הנודע רבי שמעון לביא לכבוד מנדיל, וזו לשון הכתובת המציגה את השיר: "פיוט נאה שחיבר החכם המקובל המלוב"ן [=המלומד בנסים] האלהי ר' שמעון לביא זצו"ל זלה"ה על החכם השלם המקובל מנדיל זצו"ל למה שנעמו לו שיריו ושבחיו". השיר כתוב בחרוז מבריח ובמשקל המתפשט, וכלולים בו דברי ידידות ושבח למנדיל ולשירתו.
ההערכה הרבה למשוררנו נשענת לא במעט על התקבלות שירתו ועל הערכתם של בני דורו והדורות הסמוכים לו. חלק מפיוטיו נקלטו בקבצים הצפון אפריקניים למרכזיהם, ורבים מהם נכללו בשפע בקובצי הפיוטים שבכתבי היד מאלג'יר. בהקדמה ל"עומר השכחה"אנו מוצאים הסכמה של מנדיל בצירוף שיר שבח לספר. בדברי ההקדמה לשיר הוא קורא להדפיס את הספר ומכאן אתה למד על סמכות שהייתה לו בקרב בני דורו. בספר עצמו מוצג מנדיל כמשורר הראוי לחיקוי. רבי מנחם לונזאנו מזכיר את שמו של מנדיל בין המשוררים ששירתם חביבה עליו, ומעמידו בשורה אחת עם גדולי המשוררים העברים. ואכן עיון במה שנתפרסם עד עתה משירת מנדיל ובשירים שעדיין טמונים בכתבי יד מלמד על ייחודה של שירתו, אשר בצד היותה המשך לשירת ספרד תוך זיקה מפורשת למשוררים מוגדרים ולשירתם, יודעת היא להתרענן ולהתחדש. עד כאן מאתר פיוט.
פריחא בת רבי אברהם – יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו- יוסף שטרית
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
ר׳ אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בשנים 1757-1728, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל, ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. ר׳ אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג׳יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי, ולא נודע מה אירע לה.
הערת המחבר : 9 במאמרי הראשון על פריחא (לעיל פרק ד, עמי 152-151) טענתי, שהיא חייתה במרוקו במאה ה־18. עתה אפשר לקבוע, שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה, ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים (או השלושים) לחייה, על פי הסברה. פרט לעדותו של ביג׳אוי יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה ״פנה אלינו ברחמים״(שם, שם), תפוצת השירים הערביים־היהודיים שכתב אביה, ר׳ אברהם בן אדיבה, כפי שאני מראה להלן, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, הערה 11).
פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך ר׳ אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה, וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה. נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה, והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג׳אוי מכנה את פריחא ״רבנית״ ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך. כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון פרחא, ומתרגמו לערבית יהודית. הפיוט (שיובא להלן) הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, ואילו את הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג׳אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.
הערת המחבר : עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם ״רחוב המקוה״ (בצרפתית Rue du Bain), כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר׳ אברהם בן אדיבה לזכר בתו: ראה סבאג והטל, עמי 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע.
שם המשוררת היה אפוא פריחא בת אברהם [בר אדיבה], ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף בת יוסף מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי בית יוסף, המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך התיבה בת בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, פריחא, ואקרוסטיכון פנימי, אברהם בר יצחק בר אדיבה, וביניהם התיבה בת.
אשר לאביה, ר׳ אברהם בר אדיבה, באחרונה מצאתי שני שירים שלו בערבית יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסם על סיפורי איוב״ וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב על עשרה הרוגי מלכות. ביג׳אוי מכנה אותו ״הרב הגדול״, אולם לבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג׳אוי, לא מצאתי את שמו במסמך אחר. גם לא מצאתי באיזו קהילה במרוקו הוא חי.
חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 – חכמת נשים
ב. בארצות אשכנז
יהודים החלו להתיישב באשכנז כבר בתקופה הרומית, בראש ובראשונה כסוחרים. עם השלמת התנצרותה של אירופה מצאו היהודים את עצמם נתונים להגבלות משפטיות הולכות וגוברות, תהליך שהלך והתמשך לאורך כל ימי הביניים. מן המאה הי״א הלכה ונמנעה מן היהודים הגישה כמעט לכל מקור מחיה שהוא, לבד מהלוואה בריבית. לא אחת נאלצו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים ולענוד טלאי מיוחד כדי להפריד בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית: ולבסוף, לקראת סוף ימי הביניים, גורשו היהודים מאזורים שבהם הם חיו דורות על דורות. מספר היהודים באשכנז היה נמוך בהרבה מזה שבארצות האסלאם, והם חיו בקהילות קטנות, בערים קטנות בהרבה מאלה שבמזרח.
חרף ההגבלות שסבלו, וחוסר הביטחון באשר לשלומם ולרכושם, היו יהודים אלה אמידים למדי, ואף נהנו מרמת חיים דומה לזו של האצולה הנוצרית הנמוכה, ועם התפתחותם של המרכזים העירוניים – אף לזו של הבורגנות הגבוהה. אצל היהודים, וכן אצל הנוצרים בני מעמד כלכלי דומה, נחשבה ההשכלה לעניין שבשיגרה ולחיונית. בשתי הקהילות, לפחות עד הקמתן של האוניברסיטאות הנוצריות בראשית המאה הי״ג, הוגבלה הלמידה לשיכבת עילית מצומצמת של הנהגה דתית. אולם, צמיחת הערים במאות הי״ב-הי׳׳ג הגדילה מאוד את הצורך בידיעת קרוא וכתוב, משום שמסעות הסוחרים הלכו והתרבו והפקידות התרחבה. בערים ובכרכים צצו מוסדות חינוך יסודי, לרוב בחסות הכנסייה, כפטריות אחר הגשם.
בדומה לנשים הנוצריות, הורשו נשים יהודיות להופיע בפרהסיא יותר מאשר הורשו נשים בארצות האסלאם, ורבות מהן היו מעורבות בעסקים. על מעמדן הכלכלי המשופר של נשים באשכנז מלמדות במידת מה הנדוניות הגדולות שהביאו לנישואיהן, אשר הבטיחו לנשים מעמד נכבד בבית. עוד למדים אנו על המעמד הגבוה שנשים יהודיות זכו לו בחברה זו, וכן על סימנים להשפעת המנהגים השולטים בחברה הנוצרית, מחרם דרבינו גרשום (1028-960), שאסר את ריבוי הנשים, וכן מן התקנה, החשובה אף יותר, כי אין לגרש אשה בעל כורחה.
לנשים נוצריות מוכשרות ושאפתניות רבות סיפקו חיי הרווקות במנזרים סביבה שבה הן יכלו להתמסר ללימוד של ממש, אך לנשים יהודיות לא ניתנה אפשרות מעין זו. היעדר האלטרנטיבה, והנוהג להשיא את כל הבנות – לרוב בגיל צעיר – חברו יחד עם המנהג המושרש, כדי למנוע את רוב הנשים היהודיות מללמוד תורה. הבנים החלו את לימודיהם הפורמליים בערך בגיל חמש, החל בלימוד קרוא וכתוב בעברית, עבור דרך לימוד תורה וכלה בלימוד מסכתות אחדות בגמרא לקראת גיל שלוש־עשרה, כאשר המוכשרים ביותר המשיכו בלימוד הגמרא עד שהצטרפו לחברת המבוגרים.
מקורות מסוימים מאשכנז מעידים על רגישות לסכנות שבפיתוי המיני, ועל תחושת הצורך להגביל קשרים מיותרים בין גברים לנשים, במיוחד בתחומי הלימוד והתפילה. שלא כבארצות האסלאם, אין בחברה זו כל התייחסות למורות לנערים צעירים. ״ספר חוקי התורה״, מן המאה הי׳׳ב, קורא להפרדה קיצונית, נזירית כמעט, בין גברים ונשים בהקשר של חינוך, ומציע כי ראשי הישיבה יפרשו מבתיהם ומנשותיהם, לבד משבתות, כדי להימנע מהרהורי עבירה כאשר הם מרביצים את תורתם. בדומה, ״ספר חסידים״, מאותה תקופה, מציע ״שהרב יעשה בית המדרש מצד אחד, שלא יסתכלו הנכנסין והיוצאין באשתו או בבתו או בכלתו, הרי מצוות תורתו באה בעבירה״.
רוב הבנות היהודיות קיבלו את חינוכן בביתן. אמהות לימדו את בנותיהן לבשל, לתפור ולנהל משק בית; את הבנות היו מלמדים גם את ההלכות הנוגעות למשק הבית ולדיני אישות. ואלה נחשבו עיקרי דברים שעל האשה לדעתם: הלכות כשרות, שבת ומועדות, ושאר המצוות הנוגעות לחיי המשפחה והאישות שלה. בספר חסידים נקבע כי על האשה ללמוד מצוות מעשיות אלה, הגם שנוספה שם האזהרה לבל ילמד בחור את הבנות. ב׳׳ספר עמודי הגולה״(או ספר מצוות קטן, דהיינו סמ״ק), המושפע מחסידי אשכנז, עודד ר׳ יצחק בן יוסף מקורביל (Corbeil) שבצרפת (נפטר בשנת 1280) את הנשים ללמוד את המצוות השייכות לאורח חייהן: ״וגם כתב עוד(לומר) לנשים המצוות הנוהגות להם, עשה ולאו, ותועיל להן הקריאה והדקדוק בהן כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים״.
- הערת המחבר : סמ״ק, הקדמה. המשפט האחרון אומר דרשני, שכן משתמע ממנו יחס תועלתני ללימוד התלמוד, דוגמת גישתו של ר׳ יוסף ן׳ כספי בצוואתו (אברהמס, עמי 139-138), לעומת היחס העיוני כלפי לימוד התלמוד, כמקובל בקרב יהודי אירופה.
החינוך במלאכות הבית הביא לכן שנשים ממשפחות רבנים מכובדות נחשבו, לעתים, למקפידות ביותר בדיני כשרות, וכן בשאר מנהגים הקשורים למשק הבית. אך לא היה זה בשל למדנותן המיוחדת של הנשים עצמן, כי אם, כדברי הסמ״ק, – ספר מצוות קטן – ״אם אינן נביאות, בנות נביאים הן וגדולי הדור, ויש לסמוך על מנהגן״. נשים אלה לא זכו להשכלה במובן הספרותי, אלא שהצטבר אצלן מידע מהימן על היבטים מסוימים של ההלכה, וזאת בשל ידיעותיהן בענייני משק הבית, שעליהן הסכימו גם אבותיהן ובעליהן.
ר׳ משה מקוצי(Coucy, מחצית המאה הי״ג) בחיבורו ״ספר מצוות גדול״(סמ״ג), דרך בעקבי הרמב״ם וקבע כי האשה לא תלמד תורה ולא תלמד את בנה. אך בעל הסמ״ג אימץ גם את הערת הרמב״ם כי דברי ר׳ אליעזר ״כל המלמד בתו תורה(כאילו) לומדה תפלות״ (סוטה כ ע״א), מתייחסים לתורה שבעל פה, ואילו המלמד את בתו תורה שבכתב אינו משול למי שמלמד אותה תיפלות. ר׳ משה מקוצי הוסיף והעיר כי אשה העוזרת לבנה ולבעלה בלימודיהם זוכה לשכר. הוא ביסס את דבריו על מקור תלמודי, ודעתו זו, בצירוף מקורו התלמודי, הובאו על ידי ר׳ משה איסרלש בהגהותיו לשלחן ערוך.
תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן – יוסף שטרית
תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן
טקס החינה
הכלה ישבה בתוך העגלה המיוחדת. הורי הכלה, בני משפחתה והמממנים התבקשו ללוות את הכלה עם נרות דלוקים בידיהם עד למקום ישיבתה בפינה המיוחדת ליד החתן. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה הרביעית של השיר:
מי שלא ראה צער הפרדה של אם מבתה המתכוננת לסור לבעלה
לא ראה שימחה וצער דרים בכפיפה, תפלה בגיל ורעדה מהולה.
מי שלא חש בחרדתה של העלמה העומדת לותר על רֹב חֹם וצלה
לא חש מימיו כעס והשלמה שמזוגה בהם תקוה והבנה.
בדרכה אל בית חתנה כבשה הכלה את עיניה עד לתחנה.
[1] ראו את השיר במאמר על שירי חתוגה עבריים וערביים־יהודיים, סעיף 2.2.2.
[1] להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:
יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך.(2) / עלא זין אלי פיך, קלבי בא יבגיך.(2)
[־־בת עירי, עינייך הרהיבוני. בגלל יופייך לבי חושק בך.]
סגירא ומזיאנא, קאריא ופנאנא,(2) / האבדאך חבת אנא.
[־צעירה ויפה, מלומדת וחובבת אמנות, כך רתיתי אותה.]
שערהא מטלוק, וטוויל ומגלוק;(2) / עליהא קלבי מחרוק.
[=שערה פרוש, ארוך וכהה: לבי שרוף עליה.]
קולו לבאבאהא, בגאתו ובגאהא.(2) / א סיאדי, ראה דאהא.
[־־הגידו לאביה, היא רוצה בו והוא רוצה בה. רבותיי, הוא לקח אותה.]
בזמן התהלוכה ולאחריה ביצעה הלהקה את השירים האלה:
א. מחרוזות מן הפיוט ״יפת עינים ובבות״ לר׳ ישראל נג׳ארה.
ב. מחרוזות מן הפיוט ״עת דודים כלה, בואי לגני״ לר׳ חיים הכהן.
תחנה חמישית: שירי שבח לחתן ולכלה
הכלה והחתן בליווי קרוביהם שהו לשעה קלה בפינת הישיבה. באותה שעה ביצעה הלהקה שירי שבח לכבוד הכלה והחתן:
סדרה משולבת הכוללת מחרוזות מן הפיוט ״יעלה יעלה, בואי לגני״ לר' ישראל נגיארה" ומחרוזות מן השיר הערבי־היהודי ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא, תגני ותרקס פי האד לערסא״ [=שאלו אותי, מדוע, אתה בן הנמל שר ורוקד בחתונה זו] לר׳ דוד בוזגלו לשבח הכלה והחתן."
קטעים מן השיר ״מאזאל מא נסית לגלסא די פאס״ [־־עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאם] ללילי לעבאסי על יופיין של בנות פאס.
להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:
מאזאל מא נסית לגלסא די פאס, / לבלאעא יתג׳ריע לבאס; / [ולעין לכחלא, יא נאס, בא יזרחו לכבידא. כּולשי בלקאעידא.
[-עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאס, את הבילויים ושקשוק הכוסות, ואת העיניים השחורות, הו ידידיי. בגללן לבי שבור. הבול כתקנו.]
תכיירת פלבנאת נמלאת שאמא, / לאבסא לכסת לעזאמא; /
[קדדזא בטול ולקאמא; סאגהא טי תזרידא. כּולשי בלקאעידא.
[־בחרתי מבין הבחורות את בעלת הסימן על הפגים, לבושה בלבוש אירופי; גבוהת הקומה; שוקיה דקות. הכול כתקנו.]
- אזי תסופהום פי ואד אזיתון; / עדאד בלעסק מגבון, /
[לעקל יטיחלו פדהון. פי קלבו תנבידא. כּולשי בלקאעידא.
[״בוא לראותם בעמק הזיתים(שבפאס);
כל אחד בדיכאון מאהבה; שכלו מבולבל., לבו עצוב. הכול כתקנו.]
- מן סאב זינהום יעאנד לקמר; / עיונהום בשוטאן נאר /
[לפראקדזום ואללאה מא נסבר. פראקהום בתנכידא. כּולשי בלקאעידא.
[-דע לך, יופיין מתחרה ביפי הירח; אש יוצאת מעיניהן.
החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס – האיסמאעילים
נקודת מפנה שנייה הייתה בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. בשנת 685 עמד אלמֻחְ׳תַאר, ערבי בן העיר כּוּפַה, בראש מרד רשם בן אחר של עלי, הידוע 
בכינויו מוחמד בן אַלְחַנַפיָּה, אשר היה לדבריו האמאם, ראש המוסלמים האמתי והחוקי. אלמח׳תאר הובס ונהרג בשנת 687 אך תנועתו המשיכה להתקיים אחריו. כאשר מת אבן אלחנפיה עצמו, בשנת 700 בערך, היו מי שאמרו כי משרת האמאם עברה בירושה לבנו. אחרים טענו שלמעשה לא מת אלא הלך להסתתר בהרי רַצְ׳וֶא שבקרבת מכה, ומשם, בעת שירצה האל, ישוב וינצח את אויביו. אמאם משיחי כזה נקרא מהדי, כלומר: המונהג בדרך הנכונה.
אירועים אלה שימשו דגם לשלשלת ארוכה של תנועות דתיות מהפכניות. בתנועות אלה יש שתי דמויות מרכזיות: האמאם, שהוא לפעמים גם המהדי, המנהיג החוקי, הבא לעקור את העריצות ולהביא צדק, והדַאעי(המטיף) למסר – שלעתים קרובות, הוא גם יוצרו; והוא המגייס את חסידיו ובסופו של דבר, אם ניתן הדבר, הוא גם זה המובילם לניצחון או למות קדושים. באמצע המאה השמינית אף נחלה אחת מתנועות אלה הצלחה זמנית, כשעלה בידיה להפיל את האומיים ולהציב במקומם את העבאסים, ענף אחר של משפחת האשם שעליה התייחסו גם הנביא וגם עלי. אולם לאחר ניצחונם התכחשו הח׳ליפים העבאסים לכת ולמטיפים שהעלו אותם לשלטון, והעדיפו יציבות ורציפות בדת ובמדיניות. התסכול שנבע מהתקוות המהפכניות שנכזבו עורר מחדש מורת רוח חריפה וגל חדש של תנועות קיצוניות ומשיחיות.
בראשיתן היו הן הדוקטרינות השיעיות והן הארגונים השיעיים נתונים לשינויים תכופים. מתחזים רבים הופיעו מפעם לפעם וטענו במידה כזו או אחרת של סבירות שהם מבית הנביא או שליחים מטעמו, ולאחר שהעשירו את התיאורים האגדיים על אודות הגואל הצפוי בפרטים חדשים, נעלמו מן העין. השקפותיהם נעו בין התנגדות מתונה לשושלת השליטה עד להתנגדות שיש בה מן הכפירה הדתית הקיצונית, החורגת באורח ניכר מן ההשקפות המקובלות של האסלאם. אחד המאפיינים החוזרים ונשנים הוא פולחן הקדושים – האמאמים והמטיפים – אשר המוני המאמינים האמינו בכוחם לחולל נסים. כמה מדוקטרינות אלה משקפות אמונות שמקורן בגנוסים, בדת המניכאית, בתורות איראניות שונות וכן בכפירות יהודיות־נוצריות. בין האמונות המיוחסות להם ניתן לציין את האמונה בגלגול נשמות, האלהת האמאמים – ופעמים אף האלהת המטיפים – פריצות ופריקת כל עול של חוק ומוסר. בכמה אזורים – כגון בקרב איכרים ונוודים בפרס ובסוריה – הופיעו דתות מקומיות מיוחדות, שיסודן במזיגה בין דוקטרינות שיעיות לפולחנים ואמונות מקומיות קודמות.
מצען הפוליטי של כתות אלה היה פשוט: להפיל את המשטר הקיים ולהעמיד במקומו את האמאם שנבחר על ידן. קשה יותר להתחקות אחר מצען החברתי והכלכלי, אף כי ברור לחלוטין שפעילותן הייתה קשורה בחוסר שביעות רצון כלכלית וחברתית ובשאיפות בשטח זה. על כמה משאיפות אלה אפשר לעמוד מתוך המסורות המשיחיות ששררו באותה עת, המצביעות על מכלול הצרכים אשר ציפו כי יבואו על סיפוקם עם בוא המהדי. חלק מתפקידו של המהדי היה – אם לנקוט לשון הכללה – מוסלמי, כלומר: לשחזר את האסלאם האמתי ולהפיץ את האמונה בו בכל קצווי הארץ, ובאופן מדויק יותר ׳למלא את הארץ צדק ושוויון כשם שהיא מלאה עתה עריצות ודיכוי׳, להשריש שוויון בין חלש לחזק ולהביא שלום ורווחה.
בתחילה השתיתו מנהיגים אשר זכו לאמונם של השיעים את תביעותיהם על ייחוסם למשפחת הנביא ולא על טענה למוצא ישיר ממנו באמצעות בתו פאטמה. כמה מהם, לרבות אחדים מהפעילים ביותר, לא היו צאצאי פאטמה; אחדים מהם לא היו אף מצאצאי עלי אלא מענפים אחרים בשבטו של הנביא. אולם לאחר ניצחון העבאסים ובגידתם מיקדו השיעים את תקוותם בצאצאי עלי. במיוחד באלה שנולדו לו מנישואיו לבתו של הנביא. יותר ויותר הדגישו את חשיבות המוצא הישיר מהנביא, והתחזקה התפיסה כי מאז מותו יש שושלת יחידה של אמאמים חוקיים, שהם, ורק הם, המנהיגים החוקיים של הקהילה המוסלמית, הלוא הם: עַלי, חַסַן וחוסין בניו, וצאצאי חוסין מבנו עלי זין אלעֻאבִּדִין, השריד היחיד מן הטרגדיה בכַּרְבַּלא. האמאמים, למעט חוסין, נמנעו, בדרך כלל, מפעילות פוליטית. בעוד הטוענים האחרים למנהיגות שיקעו את כל אונם בניסיונות שווא להפיל את מוסד החיליפות בכוח הזרוע, העדיפו האמאמים החוקיים לפעול כמעין אופוזיציה חוקית לח׳ליף שבשלטון. הם ישבו במכה או במדינה, הרחק מהמרכזים הפוליטיים, לא ויתרו על תביעותיהם, אך עשו מעט מאוד למימושן. להפך: לעתים אף הכירו בבית אומיה, כמו גם בשליטי בית עבאס אחריהם, ואפילו סייעו להם בעצה. במסורת הדתית של השיעה אף ניתן ליחס זה של האמאמים החוקיים כלפי אויביהם גוון דתי: סבילותם הייתה ביטוי לאדיקותם ולעיסוקם בענייני העולם הבא. בהסכמתם שבשתיקה היה יישום של עקרון התַקִיָּה.
המונח תקיה, שפירושו זהירות, אמצעי זהירות, מציין באסלאם דוקטרינה המורה על השתחררות מחובה. הוא מביע את הרעיון כי בעת שהמאמין מצוי במצב של אונס או איום, פטור הוא מקיום מצוות מסוימות. עיקרון זה מוגדר ומפורש בדרכים שונות ואין הוא מיוחד לשיעה לבדה כלל ועיקר. אולם מאחר שהיו אלה השיעים אשר נחשפו לעתים תכופות יותר לסכנת רדיפות ודיכוי, הם הרבו לעשות שימוש בעיקרון זה לעתים תכופות יותר. כך הצדיקו הסתרת אותן אמונות שהיו עלולות לעורר נגדם את עוינותן של הרשויות או ההמון. עקרון התקיה הועלה כתשובה למיליטנטיות האלימה, שפגעה באלה שנקטו אותה בעצמם וגרמה למותם של רבים מהם במרידות חסרות סיכוי.
היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה
היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות
האשה מוגדרת בהלכה כחולה ״ומחללין עליה השבת״(שו׳׳ע או״ח, סי׳ של, ס״ק א).
הקלות לגבי תעניות. היולדת נקראת במקורותינו גם ״חיה״. מונח זה נזכר בהקשר לדינים והקלות מהן נהנית היולדת כמו האשה בהריון והחולה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים/ סי׳ קמג).לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ תקנד, ס״ק ו: ״חיה כל ל׳ יום וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן״.
אם היולדת רוצה להתענות בט׳ באב והתינוק יסתכן, יש לשאול שלוש נשים או מיילדות במקום רופא, האם תתענה. כך נהוג בג׳רבה (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח. באשר לדין, החכם ציטט את שו״ע הנ״ל). וכך פסקו גם חכמי מרוקו. ביניהם ר׳ מרדכי קורקוס: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל״ (׳גדולת מרדכי׳, דף קג).
ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם יולדת שילדה בד׳ באב, מתענה בט׳ באב. החכם ציטט את הדין הנ״ל בשו״ע, והוסיף: ״וכן מותר לרחוץ ידיה ורגליה ולהחליף בגדיה ובגדי התינוק…״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, או״ח, בי׳ ע). (פרטים נוספים בנושא זה הובאו בפרק הקודם, על האשה בהריון).
החכם הנ״ל נשאל על יולדת ביום ראשון של השבוע בשבעה לחודש ־תשרי בחצות היום, ויום כיפור חל ביום רביעי, האם היא מתענה או לא. תשובתו מתבססת על השו״ע או״ח, סי׳ תריז, ס״ק ד: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל, מג׳ עד ז׳ אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה״, לפי הכלל ״ספק נפשות להקל״, ואינה צריכה להתענות (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, ל־־ו, סי׳ פז).
המיילדת מוסמכת במקום הרופא. החכם מג׳רבה נשאל האם צריכים לשאול רופא אם מותר לאשה להתענות בט׳ באב כאשר יש חשש שכתוצאה מזה יסתכן התינוק. תשובתו שלילית ״כי פה אי ג׳רבה אין רגילים בזה וגם יש הרבה הוצאות״. הוא ציטט חכם הכותב כי ״הנשים פה הם במקום רופא״, ולדבריו, ומכל מקום צריכים להביא ג׳ נשים או מילדות שיש להם מדע ועסק בזה (שם, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).
בתשובות החכם נזכרת אשה שהתקשתה בלידתה, עברה ניתוח ואחר כך לקחה תרופות (שם, ח״ג, יור״ד, סי׳ שמג).
בטריפולי, לפי דבריו של ר׳ מרדכי הכהן, היו המיילדות עובדות ללא תעודה כלשהי, והן רכשו את המקצוע ממיילדות ותיקות. לא היה רגיל שרופא נוכח בעת הלידה, או מטפל ביולדת.
באלג׳יריה נהוג כשנולד בן ראשון, אבי היולדת נותן לבתו בגדים לתינוק ומעות, או רק מעות במקום הבגדים (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה; סי׳ קטז).
בתוניס נהגו לקראת הלידה לכבד את אבי התינוק ב״פתיחה״ של ארון הקודש והוצאת ספר התורה. הוא היה קורא בספר יונה (ש. מייזליש, תשמ'ח, עמי 108
במקור חיצוני. אנגלי שביקר במרוקו בסוף המאה ה־19 כותב כי הופתע מחוסר הדאגה לנשים יולדות בין אם הן ספרדיות, יהודיות או אירופיות. הדבר התבטא במחסור באחיות וברופאים. לילידים שיטות משלהם שהן כה ברבריות עד כי פלא איך האם והתינוק שורדים (148 .Macnab, 1902,
אצל היהודיות החיות בין הברברים, היולדת עומדת או יושבת על הרצפה בעזרת שתי נשים, ומחזיקה חבל היורד מהתקרה של הבית לפי ממצאים משנות ה־60 של המאה ה־20 על הנשים היהודיות שחיו בסהרה, רוב הנשים יולדות בביתן בעזרת מיילדת .Briggs,
שמירת היולדת והתינוק
יולדת זקוקה לשמירה שבעה ימים. ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ח (1928) ״עד כמה נקראת חיה [יולדת] לענין השימור״. החכם פתח בדברי רב יהודה בברכות דף נד ע״ב: ״אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה״. התשובה היא כי כמו חתן וכלה שבעה ימים כך גם יולדת. וראייה משו״ע או״ח סי׳ תריח, שהיולדת עד שבעה ימים לאחר הלידה, אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה, מכאן ואילך הרי היא כשאר אדם. אמנם לגבי ט׳ באב כתב השו״ע בסי׳ תקנ״ד, ס״ק ו: ״חיה כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול״.
החכם משווה את היולדת לחולה. הטעם לשמירת החולה והיולדת ״כי החולה דעתו קצרה עליו לרוב מחלתו וגם כן פן יטעה ויאכל וישתה מה שאינו ראוי לו לבריאותו״.
שמירה מפני מזיקים. החכם גם התייחס לצד המיסטי. לדעתו עיקר השמירה צריכה להיות מפני המזיקין(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ מו). נהוג שבחדרה של היולדת תולים צעיפים בצבעים שונים, שמטרתם לגרש את השדים (שושן הכהן, ׳פרח שושן׳, עמי שסח).
דאגה חומרית ליולדות. דומה שאמצעי השמירה המיסטיים תפשו מקום חשוב יותר מהדאגה החומרית ליולדת. ואולי על רקע זה כתב ר׳ כלפון משה הכהן על החשיבות בדאגה מעשית ליולדות העניות, אם כי ציין שיש חברות הדואגות ליולדות:
וראוי גם כן בקהלות הקדש להשגיח על היולדות ולהעמיד אנשים של צורה העומדים על הפקודים להיות משגיחים בצרכי היולדות שאם הם עניים ימציאו להם די צרכם ואם הם צריכים לרופא ימציאו להם רופא. וכן על זה הדרך ובזה יש הצלת ב׳ נפשות מישראל, היולדת והולד. וכבר בכמה מקומות יש חברות מיוחדים למטרה זו ואשריהם״. וכן ישגיחו על זה לשאול לקרובים וכיוצא אם צריכה היא לכסות ומלבוש, כי היולדת צריכה לחום יותר משאר נשים.
בהמשך הוא מותח ביקורת על אלה החושבים כי היולדת אינה צריכה כרים וכסתות בעת הלידה ואחריה, ואינם נותנים לה אותם, כי חושבים שהיולדת מטמאה אותם. לדעתו ״הוא שטות כי אין לנו טומאת מגע כזה בזמן הזה״ (׳דרכי משהי, פרשת תזריע, דף לא).
הווי ומסורת מחזור החיים-רפאל בן שמחון
196 – לתורה ואל מצותה – צח
פיוט למילה. סימן לדויד אמיץ
לתורה ואל מצותה / אלהים חי ארוממך
קדוש אתה / כי הגדלת / על כל שמך אמרתך
דעי לך עדה כלולה
נקראת חבל ונחלה
סדם מילה / את מעלה
מכל גוי מכל ממלכה
ואמר לך בדמיך
לא יצלח יוצר עליך
מעניך / ומשנאיך
יבושו מגערתך
ידראל בה הם נודעים
ומבדלים מם התועים
ונושעים / בה רשעים
עובדי בעמק הבכא
דגולה היא מפארה
שקולה ככל התורה
וגם יצרה / דעברה
מינה גמר מיכה מיכה
אשמח בה וגם אתהלל
מוצאי שפתי לא יחלל
וכאיש שולל / מצא שלל
שש אנכי על אמרתך
מי יעלה לנו הש-
מימה גאלה יחישה
לך אדרש / רם ונשא
זכר אל תפר בריתך
יום הקרבתי פרי בטני
לפניך צור גאוני
יה חנני / אמלל אני
אל תוכיחני באפך
צור ישראל, חוס ורחם
על עם עמוסים מרחם
מהר קחם / והנחם
על הרעה לעמך
210 – מצוה רבה יקרה
פיוט למילה. סימן אני דוד חזק
מצוה רבה יקרה
ברית קדש טהורה
אשר העם שככה לו
ה' הוא מנת חבלו
והבדילו והנחילו
נר מצוה ואור תורה
נטע אל שחק וקנאה
יסד ארץ ומלואה
לא תהו בראה
לשבת יצרה
יחיד לכל נוצר קדם
ביום שששי ברא אדם
ובעת שכב וירדם
ממנו בנה עזרה
דרך כוכב וזרח
הוא אברהם נקרא אזרח
צץ ופרח וגם ברח
מעובדי עבודה זרה
וצוהו צור אין בלתו
למול בשר ערלתו
קרום דק יפריד אותו
לגלות כל העטרה
דם הברית יחשב
לפני אל כרובים יושב
כמו קרבן שור וכשב
על מזבח כפרה
חלק שבעת ימי נדה
וימי טהר טמאת לדה
בית ישראל ויהודה
תשמרו כדת, כשורה
זכות זה יוצר מאורים
יפקדכם בבנים זכרים
ולמולם תהיו זהירים
לשמונת ימים לספירה
קונה ארץ ושמים
יחינו מיומים
אז נשיר במלצתים
בשפה ברורה
236 – שיר חדש אפצחה –
פיוט למילה. סימן אני דוד חזק
שיר חדש אפצחה / לעלת כל עלה
נגילה ונשמחה / על מצות המילה
על מצות המילה
אפאר אל נורא
ואגדלנו תוך עדה טהורה
שבחה אזכרה / לשם ולתהלה
על מצות המילה
נהלל יוצרנו
כי אות ברית קדש חתם בבשרנו
בה הבדיל אותנו / מכל בני עולה
על מצות המילה
יצאו ביד רמה
כל צבאות ה' מארץ מצרימה
מיד בן האמה / איש אשר לו ערלה
על מצות המילה
דוד דגול מרבבה
י"ג בריתות כרת עליה בחבה
כי היא מצוה טובה / רבת המעלה
על מצות המילה
ופריעה שתיהן
שמים וארץ עומדים על תליהן
גם כל צבאיהן / ויומם ולילה
על מצות המילה
דיצו וגם גילו
עם בני ישראל ובה תתהללו
בזכותה תנחלו / הארץ נחלה
על מצות המילה
חלקנו צורנו
צוה נא להציל קהל עדתנו
בני בריתנו / מרדת שאולה
על מצות המילה
זמירות תערכו
בשכר זאת על במות אויביכם תדרכו
חיים תאריכו / והייתם סגלה
על מצות המילה
קומה יה ופדנו
מארבע הפאות קבץ נפוצותנו
תתגדל מלכנו / ותתקדש סלה
אלמנת התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר בריטניה במרוקו לקבלת עזרה
אלמנת התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר בריטניה במרוקו לקבלת עזרה
בקרב היהודים שהועסקו על־ידי הנציגויות הזרות בתפקיד תורגמנים היו משפחות שבהן עבר התפקיד מאב לבן לעתים כמה דורות, בהן משפחות אבנצור וסיקסו .(Sicsu)
חיים סיקסו הוא בן למשפחת תורגמנים בשירות הדיפלומטי בטנג׳יר. השגריר הבריטי דרומונד האי מינה אותו לפקיד בשגרירות הבריטית בעיר אצל הקונסול ריד (Reade) ב־1856, וכבר אז החל לעבוד כתורגמן במקום אביו דוד, שחלה ב־1866 בגיל 33 עדיין לא היה מעמדו ברור, ועלתה שאלת זכויותיו לפנסיה. האוצר בלונדון הודיע לו כי כדי לקבל פנסיה עליו להיות מצויד בתעודה מהשירות הציבורי civil servant ולשם כך, לפי החלטת האוצר מ־1859, עליו לעבור מבחן. הוא כתב , לדרומונד האי ב־5 במרס 1866, כי הוא מעדיף שלא להיבחן ולוותר על פנסיה. לפי מידע מ־19 בינואר 1872 הוא מכהן כבר 15 שנים בתפקיד זה, ועתה התפטר בגלל סכסוך. בשנות השבעים המשיך לעבוד כתורגמן, ומילא תפקידים שונים בשגרירות, ובהם הממונה על רכושה והמפקח על התיקונים בביתה. ב־1880 נלווה לביקורו של דרומונד האי אצל הסולטאן, וכשכולם כרעו לפניו הוא לא כרע. נפטר ב – 1894
אביו של חיים, דוד סיקסו, נזכר לראשונה ב־1829 כתורגמן לקונסוליה של פורטוגל. מ־1844 ועד פטירתו ב־25 במרס 1866 עבד בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו של ג׳והן דרומונד האי. זה העריך את כישוריו והיה לוקח אותו למסעותיו ולפגישותיו עם הסולטאן ועם וזירים ודאג כי יחולו עליו כל הפריבילגיות כעל שאר אנשי הצוות, למרות היותו יהודי. דוד סיקסו גם ייצג אותו בפגישות עם אישי הממשל. ב־6 בנובמבר 1846 כתב דרומונד האי כי סיקסו מילא תפקיד בשליחותו למראכש ב־.1844 באותה השנה, לאחר שנפטר יצחק אבנצור, מונו שני תורגמנים על־ידי השגריר הבריטי: דוד סיקסו וחתנו אהרן אבנצור. יצחק סיקסו נזכר בינואר 1872 כתורגמן של קונסול אוסטריה. אברהם סיקסו כיהן כתורגמן של משלחת גרמניה בטנג׳יר, וכן של קונסול בלגיה שם בשנות השבעים והשמונים של המאה ה־19, וקיבל את אזרחות בלגיה ב־1888. הוא קיבל את פניו של לאופולד מלך הבלגים כאשר זה ביקר בטנג׳יר ב־.1900 אחיו יעקב מילא תפקיד זה אחריו עד פטירתו ב־.1907 דודו כיהן בתפקיד תורגמן לשגריר גרמניה במרוקו, ואחיו יחיא שירת את ספרד מגיל 20, בתפקיד תורגמן, ופרש ב־1876, לאחר חמישים שנות שירות. אהרן, לא ידוע הקשר המשפחתי בינו לאחרים, כיהן בתפקיד קונסול ספרד ברבאט, כפי שנזכר בתעודה מ־23 באוגוסט 1894. התעודה היא מתקופת שלטונו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי.
Tangier 3rd September 1894
- E. Ernest Mason Satow Esq[uire] C. M. G.33 H. B. M's Minister Plenipotentiary May it please our Excellency
Your memorialist, widow of Haim Sicsu, most respectfully implores your kind offices on her behalf and her orphaned daughters. The death of her husband has left her penniless and without any resources whatsoever and she looks with confidence to your excellency as the Representative of H.B. Majesty in Tangier to use your kind influence in obtaining from H.M,s Government a pension for her, so that her declining days may not be made heavier and sadder by that of want.
Your memorialist begs respectfully to add, that her deceased husband and supporter was for 35 years Interpreter to the British Consulate which post was also held by his father before him for nearly half a century and that since the Portal agency has been established, he has had charge of and contributed in some degree to it's development. The fact that her husband died in comparative poverty and depended solely on his salary, go to prove that his career has been honorable and straight forward. Your memorialist feels it her duty to mention that her husband inherited from his parents a small property, but owing to the fact that his pay was just sufficient to maintain his family, it has had to be allowed to fall into decay and mortgaged, with the further burden left to her of paying interest, and the support of her young children; were it otherwise, she would not have had to be under the painful circumstance of soliciting your Excellency's good offices on her behalf.
Your memorialist trusts that the long and faithful services of her husband complied with the fact that he formerly accompanied the Ambassadors of H. B. Majesty to the Court of Morocco on many occasions, and on one with the late Sir William Green34 where he contracted his sickness from which he so long suffered and which contributed in a great measure to his death, will be taken into respectful consideration and that your Excellency whose charitable and generous feelings in the short time you reside amongst us are so well known will kindly recommend my petition to Her Majesty's Government and consider the widow in her great trouble.
For whom your memorialist will ever pray
Your Excellency's humble and most obedient Servant
S[igned] Mariam Sicsu
תקציר
טנג׳יר 3 בספטמבר 1894
מר א׳ סאטוב, המיניסטר [שגריר] של הוד מלכותה,
החתומה מטה, אלמנתו של חיים סיקסו, פונה לרצונו הטוב של הנמען למען בנותיה היתומות. פטירת בעלה הותירה אותה בלא פרוטה ובלא מקורות פרנסה, והיא מאמינה שהוד מעלתו, נציג ה״מ בטנג׳יר, יפעיל את השפעתו להשגת פנסיה מהממשלה כדי שבערוב ימיה לא תסבול מחסור.
החתומה מטה מבקשת להוסיף שבעלה המנוח שימש במשך 35 שנים תורגמן של הקונסוליה הבריטית, משרה שהיתה בידי אביו במשך יובל שנים. ומאז נוסדה סוכנות בנמלים, הוא תרם להתפתחותה. העובדה שהוא נפטר בעוני יחסי והיה תלוי במשכורתו בלבד מוכיחה שהתנהגותו היתה ללא דופי. בעלה ירש רכוש מועט מהוריו, אבל היות שמשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, התנוון הרכוש ושועבד, ומוטל עליה העול של תשלום הריבית ופרנסת ילדיה. אילו היה המצב שונה לא היתה נאלצת לבקש את התערבותו של הוד מעלתו לטובתה.
השגריר הפנה את מכתבה לשר־החוץ, ותשובתו היתה שלילית. לדבריו, אין קרן להוצאה כזו(12 בנובמבר 1894