מורשת יהדות מרוקו

ר׳ שלום משתקע בלונדון

בני לונדון קבלוהו בכבוד גדול, ומינוהו כאב״ד בעירם. ר׳ שלום הקים בלונדון ישיבה לטובי הבחורים, ובסוף ספרו מקדש מלך, נדפסו חידושיו על מסכת בבא קמא ולשונות הרמב״ם, שחידש בעת לימודו עם בני הישיבה, ״דברים חריפים עתיקים ויפים, מכל סיג מנוקים, מדבש מתוקים, ומנופת צופים״.

ר׳ שלום מספר בספרו מקדש מלך (סוף פרשת בחוקתי), על ויכוח מענין שהיה לו בשנת תק״י, בעת שכבר שהה בעיר לונדון, עם חכם מחכמי הנוצרים. אותו ­חכם נוצרי, היה בקי מעט בכללי חכמת העיבור שכתב הרמב״ם, והתעמת עם ר' שלום בטענה, שחכמת העיבור המצויה בידי חכמי הנוצרים עדיפה על של היהודים.

לאחר ויכוח ארוך, הודה אותו חכם, שבעצם, כל חכמת התכונה הנוצרית, סובבת סביב קבלת היהודים, ומשם שואבת דבריה. אולם עדיין טען: הגם שאמת הדבר שחכמתנו ינקה מחמתכם, אך עדיין לא הוכחת לי בראיה מוצקה שחכמתכם אמיתית.

לשמע טענה זו, השיב ר׳ שלום בחשבון גאוני, המוכיח כיצד חכמת העיבור המצויה בידינו מוכרחת על חשבון של שברירי שניה, ואי אפשר לזוז הימנה אפילו קימעא. (החשבון בשלמותו מובא שם). לאחר שהתבונן אותו חכם בהוכחת ר׳ שלום, והבין את עומקה ונכונותה, נענה ואמר: ״אכן נוכחתי לראות, כי סוד העיבור הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כי לא יתכן בשכל אנושי להשיג חשבון דק ומדוקדק כזה, ומוכרחים אנו להודות שסוד העיבור נמסר למשה בסיני, כדבריכם״.

אותו חכם איש כנה היה, לכן הוסיף, שברצונו לעלות ראיה זו על ספר בשם חכמי ישראל. ומסיים ר׳ שלום, שמכיון שחשש שמא אותו נכרי יכתוב ראיה זו בשם עצמו, לכן החליט להדפיסה בספרו.

בשנות מגוריו בלונדון הרבה ר׳ שלום לנדוד בקהילות ישראל במדינות אירופה. בכל מקום שהגיע התקבל בכבוד גדול, וגדולי ישראל שהעריכוהו והוקירוהו, השכימו לפתחו.

הקדמתו למקדש מלך, וכך עולה ממכתבו לד׳ דוד מילדולה הנדפס בספר גחלי אש.

[1] לשון ההקדמה הקצרה לחידושים הנ׳׳ל, החידושים הנ׳׳ל נדפסו רק בחלק מהדפוסים.

מתבקש להכריע ברדיפות נגד ר׳ יהונתן אייבשיץ

באחד ממסעותיו, בשנת תקי״ב, הגיע גם לעיר המבורג, בה כיהן ברבנות באותה תקופה הגאון המפורסם ר׳ יהונתן אייבשיץ זצ״ל, בעל יערות דבש.

בעת ההיא, התלקחה במלא עוזה, המחלוקת בינו לגאון ר׳ יעקב עמדין, הידוע בכינויו יעב״ץ, אודות הקמעות שר׳ יהונתן העניק לכל דורש. ר׳ יעקב עמדין חשד בר׳ יהונתן כי הינו נגוע בנגע השבתאות, שהיה נפוץ באותם ימים, וכי קמעותיו כתובים בשמות טומאה, לכן יצא נגדו במלחמת חורמה, ורדף אותו בכל כוחו.

בהגיע ר׳ שלום להמבורג, ביקש ממנו ר׳ יהונתן, שיבדוק את קמעותיו, ויראה שאין שום בסיס לעלילות שטופלים עליו. ר׳ שלום שחפץ בכל מאודו להשכין שלום בכרם ישראל, בדק אחד הקמעות, ולאחר שלא מצא בו שום דופי, שוכנע בצדקת דרכו של ר׳ יהונתן, ופרסם את דעתו ברבים.

אולם בשובו ללונדון עבר דרך אמשטרדם, ושם הראו לו קמעות אחרים מכתב ידו של ר׳ יהונתן, אשר הוכיחו לכאורה כי ר׳ יהונתן משתייך לכת הש״ץ. בשובו לביתו חזר בו, וכתב מכתב לר׳ יהונתן, בו ביקש, שיבהיר לו שנית, את פשר הקמעות המעוררות חשד. לאחר זמן מה, כאשר נוכח כי לא יצליח להשכין שלום בין הצדדים, משך ר׳ שלום את ידו מכל הענין, ולא התערב בו יותר.

בפי בני משפחת פינטו, קיימת מסורת מאב לבן, האומרת, שנדודיו הרבים של ר׳ שלום בערי אירופה, באו בעקבות הוראת רבו, ר׳ יעקב פינטו. והסיבה לכך: בעת שהחל לצוץ שמו המר כלענה של שבתאי צבי ימ״ש, נעשה נזק גדול מאד לתורת הקבלה, היות ועיקר דבריהם של ש״ץ ושליחיו התבססו על ידיעותיהם בחכמה זו, וש״ץ עצמו בנבלותו המרובה השתמש גם בקבלה מעשית. לפיכך מיום -שהתגלתה נבזותו, וכלל ישראל התפכחו ועמדו על טעותם, נאלץ כל מי שעסק בחכמה זו בגלוי, להתגונן ולהוכיח כי אין לו חלק ונחלה עם ש״ץ. שנים רבות נמשך מצב זה, כפי שכבר כתבנו לעיל (עמוד 71), ורבים מגדולי ישראל שהיו קדושי עליון וחסידי אמת, סבלו סבל רב בל יתואר. לפיכך הורה ר׳ יעקב פינטו לתלמידו ר׳ שלום, שעליו להשתדל ולעשות מאמצים לתקן קלקול זה, להוכיח אמיתות תורת הסוד, וקדושת עוסקיה, שלא רק שאין בה כל רע, אלא אדרבא היא סוד ויסוד האמונה היהודית. ר׳ שלום מילא שליחות זו בנאמנות, ובכל מקומות נדודיו הרבה להפיץ את שמה הטוב של תורת הקבלה, ויתכן מאד שמטרה זו הביאתו לתקוע את עצמו במחלוקת ר׳ יהונתן אייבשיץ ור׳ יעקב עמדין.

רבי שמואל עמאר ארזי הלבנון – 2225 . נר המערב רצג

הגאון הגדול רבי שמואל עמאר זצ"ל, נולד י' תמוז התק"ץ – 1830 במרוקו, הוא יצק מים על אחיו הגדול רבי אברהם עמאר זלה"ה, הוא היה כאחיו פסקן בעל שיעור קומה. מחונן בין בקורת חדה ובלתי משוחדה, שקול דעת והכרעה בלתי שכיחה, כובד ראש וסברה בהירה, עמקנותוהקף הנדון לכל צדדיו, ולמעלה מכל – קנאות לאמת ללא שום פשרה.

ידעותיו לא הצטמצמו בד' אמות של הלכה בלבד, הם התרחבו בכל חלקי התורה, ובכשרונותיו האדירים ובשקידתו העצומה הקיף כל אחד מחלקי הפרד"ס לפרטיו, בקיאותו בש"ס ופוסקים הייתה מפליאה, ואכל מי שמציץ בספרו " דבר שמואל ", עומד נפעם מול היקף ידיעותיו, כל רז לא אניס ליה, החל מגדולי הראשונים ועד אחרוני הפוסקים שבימיו.

רבי שמואל זכה לשני שולחנות, כי האיש היה עשיר גדול ובעל נכסים. הוא עסק במסחר וה' הצליח בידו, ועסק מסחרו היה בתבואה ובסוכר ועוד, והיה מוסר סחורותיו לאנשים נאמנים למכרם עם קומיסיון, והוא ישב ולמד בהתמדה עצומה, והיה שקוע בלימוד התורה בחשק גדול להפליא, וכל ענייני העולם הזה ועסקיו לא הצליחו לנתק אותו משקידתו הגדולה רק באהבת התורה ישנה תמיד, והיא שעמדה ךו להיות כאחד הגדולים אנשי שם.

בשנת תרל"א אחר שנתבש"ם אחיו הגדול הרב הגאון אברהם עמאר זלה"ה " מרא דאתרא ", םנו חכמי העיר הגדולה אל הרב שמואל למלא מקום אחיו ולשבת על כס הרבנות. רבי שמואל סירב, ולשוא הפצירו בו, כנראה שחשש פן טרדות הרבנות והנהגת העיר יפריעו לשקידתו הגדולה בתורה, ולא יכול להגות בה עוד כאוות נפשו, וחוק לימודיו יתמעט.

אולם כעבור זמן מוסיים בנאות לקבל המשרה על שכמו. ואכן הוא היה האיש המתאים למשרה חשובה זו הן מצד גאוניותו בתורה ועוצם עיונו להפליא, וכוחו הגדול בפסק ובהוראה, והן מצד כושר מנהיגותו אשר חונן בה, ומעל ללכל בעד אישיותוהמקרינה הוד והדר, ומידותיו התורמיות.

ולבו החם והלהב לכל דבר הנוגע לבני עדתו ומסירותו הנפרזה לכל אחד מהם, ובכן אין פלא שהיה נערץ ואהוב על כל אנשי הקהל. וכמובן שהעובדה שלקח על עצמו משרת הרבנות שלא על מנת לקבל פרס הוסיפה לו תוקף וסמכות לכל פסקיו ועצותיו ותקנותיו בענייני העיר.

חברי בית דינו היו גדולים ואנשי שם. הלא הם ידידו הנאמן הרב הגאון רבי שלום משאש זלה|"ה בעל ספר " דברי שלום " והרב הגאון רבי יעקב בירדוגו בר כמוהר"ר מרדכי בן המלאך רפאל בירדוגו זלה\,ה סעל ספר " עדות ליעקב ", והר בהגאון רבי רפאל אבן צור זלה"ה.

בנוסף הוא זכה לעושר גדול, וביראתו הקודמת לחוכמתו השתמש בכלי חשוב זה לעבודתו יתברך. פזר נתן לאביונים, והשפיע מטובו לכל נמצרך ולכל דורש, תכלה היריעה מספר רוב חסדיו אשר גמל, הן לבני עדתו והן לאנשים הקבצנים שבאו מערים אחריות, ובמיוחד לעניי ארץ ישראל.

צדקותיו רבו למעלה, זיקתו לארץ ישראל ולהחזקת היישוב הייתה נלהבת מאוד, עשרות מכתבים נמצאים אצלנו שנשלחו לו מארבע ארצות המבקשים לעמוד לימין שדריהם, ולטפל בהם במשך זמן שהותם בעיר, ולייעצם בכל מייני עצות להועיל.

רבי שמואל היה משורר בחסד עליון ומליץ נזגבוהכביר תהלות לאלוהיו וריוהו בשיריו ותשבחותיו המשתפכים מעומק לבו. הרבה שירים חיבר וכמה מפיוטיו התפרסמו בעירנו והיו לשירי עם. ואכן מתוך חומר פיוטי זה מצטיירת לפנינו דמותו של משורר מחונן בעל רוח ומלא תוכן פנימי עשיר ומגוון, עם לב מלא רגש אדיר ונפש אצילית הנמצאת על נימי לבו הטהור, ומשמיעה את צליליו רווי זוך וטהר.

המרנינים לב כל שומעם, ומרגשים אותו עד מעמקי נפשו ופותחים לו אפיקים להתבונן בבוראו ובחסדיו הנפלאים וכסוף יכסוף ליוצרו על כלות הנפש.

רבי שמואל נתבקש בישיבה של מעלה י"ח אלול התרמ"ט – 1889, בן שישים היה במותו, השמועה היכתה בתדהמה כל רבני דורו אהוביו ומכריו, והרבה מכתבי תנחומין נשלחו כדי לנחם המשפחה האבלה, ולפיג גודל צערה על נזר תפארתה שהוסר מעליה.

על פאר החוכמה והמדה אשר נגדע, על רוב צדקותיו וגודל חסדיו אשר ספו תמו, על יופי הנהגתו האצילית מסירות לבו ודאגתו הנאמנה לכל כלל ישראל.

רבי שמואל השאיר אחריו חומר רוחני חשוב.

אלה הם חיבוריו.

1 – ספר " דבר שמואל " שאלות ותשובות בענייני אבן העזר וחושן משפט ומעט מזער בענייני יורה דעה, נדפס בקזבלנקב שנת ת"ש.

2 – ספר " שמע שמואל " דרושים לנפטרים ולמעת התורה ןהמידות. נדפס על ידי מכון אהבת שלום ישרושלים שנת תשנ"ז.

3 – ספר " יניקת הנביאים " כתב יד, תשובות מלוקטים מגדולי הדורות המערבים וחלק מתשובותיו שלא ראו אור.

4 – ספר " שירים ופיוטים ", לזמנים ומועדים, לדעות ומידות, מוסר והדרכה, הודאה ותפילה, וקינות כתב יד.

5 – ספר " המכתבים " כתב יד, מחברת מכתבי מליצה וחליפות מכתבים עם חכמי דורו.

רבי שמואל השאיר אחריו שני בנים ושתי בנות. מנישואיו הראשונים עם מרת אסתר בת אלעזר טובי ז"ל, לא נפקד בזרע של קיימא, ונפטרה אחרי זמן קצר לנישואיהם בשנת תרי"ג, אחר כן נשא את מרת רבקה בת רבי מרדכי טולידאנו ז"לף ונולדו לו בן ובת הרב שלום זצ"ל ומזל טוב.

וגם היא נפטרה בעודה באיבה בשנת תרל"א. רבי שמואל נשא את מרת לונה טולידאנו וילדה לו בת ושמה זוהרה. ותעמוד מלדת, ויקח עוד אישה מרת פריחה בת רבי לוי טולידאנו ז"ל מותלד לו את כבוד הרב רחמים שלמה ז"ל

מתוך שאלות ותשובות וחידושים " דברי שלום ואמת " בתולדות המחבר .

רבי שלמה אבודרהם נר המערב – רכב – רפג

נר המערב – רבני תיטואן וחכמיה, רבי יעקב אבוהב, רבי יצחק ביבאס, ורבי יהודה אחיו, רבי חסדאי אלמו שנינו, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרה, רבי אברהם אבודרהם, רבי יצחק נהון, רבי יצחק הלוי, רבי מנחם עטייא, רבי שלמה אבודרהם ורבי אברהם מונסון.

רבי שלמה אבודרהם – ארזי הלבנון, ממזרח וממערב המקובלים במרוקו.

חי במאה ה – 18. מחכמי תיטואן. בהקדמת " מעשה רק"ם ", מיום י"א בחשון תקס"ו, נזכר אברהם בן החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חזיד ועניו כבוד הרב שלמה אבודרהם זצ"ל.

ובהקדמת שאלות ותשובות " זכות אבות ", מחודש תמוז תקנ"א, נזכר " יצחק אבודרהם נר"ו בן לאותו צדיק החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל המקובל האלוהי עץ החיים כבוד הרב שלמה זצ"ל.

רבי שלמה אדהאן – ארזי הלבנון –  2068

מעט מחברים ממרוקו זכו שתורתם תתפרסם בכל רחבי העולם. ערי החוף כמו סאלי, עירו של אור החיים הקדוש או ערי המלכות כמו פאס, מכנאס ומראקש, היו בקשר עם העולם החיצוני ועם כל זה רבנים מעטים הגיעו לערי אשכנז המפותחות להדפיס את ספריהם.

רבנו שלמה אדהאן וצוק"ל יצא מאזור תאפילאלת, מאות קיולמטרים הרחק המיישוב הגדול הראשון מראשק בדרום מרוקו, הגיע לעיר ואם בישראל תיטואן, ומשם לאמסטרדם שבו הדפיס את ספרו " בנאות דשא "

אחרי גירוש ספרד בשנת רנ"ב – 1492, נתמלאה אמסטרדם, עיר נמל בהולנד, ביהודי ספרד והפכה לעיר ואם בישראל, שבה היו בתי דפוס חשובים שמספריהם אנו חיים עד היום.

כמה מחכמי מרוקו הגיעו אליה והתקבלו בתשואות חן ומתוכם נזכיר רק אחדים שהשאירו רושם עמוק בה והם רבי יעקב ששפורטש, שנלחם כנגד שבתאי צבי שר"י, רבי משה חאגיז בעל משנת חכמים ובנו של רבי יעק חגיז בעל ההלכות קטנות מפאס, רבי שלום בוזאגלו ממראקש בעל המקדש מלך ועוד.

אחרי גירוש ספרד קם בית דפוס בפאס שהדפיס רק שמונה ספרים בין השנים רנ"ב – רנ"ט, מחוסר אספקת נייר שהנוצרים ביטלו הספקתו נסגר בית דפוס זה ומרוקו לא זכתה להית דפוס עד המאה ה – 20. במשך ארע מאות שנה המחברים ממרוקו חיטטו את רגליהם לאמסטרדם, איזמיר, וליוורנו להדפיס את ספריהם.

הדרכים היו בחזקת סכנה, חודשים של נסיעות מנעו מרבים מלהדפיס את חיבוריהם ורק מעטים זכו לראות פרי עמלם מודפס. לדאבוננו אלפי כתבי יד הלכו לאיבוד בגלל מחסור בבתי דפוס במרוקו.

רבני שלמה אדהאן זצוק"ל הדפיס את ספרו " בנאות דשא " באמסטרדם בשנת תצ"ה – 1735. ספרו זה זכה למספר הדפסות נוספות בפורציק בשנת תקע"ט – 1819, בזיטומיר בשנת תרי"ז – 1857, בלמבר בשנת תרכ,ט – 1869 ובוורשא בשנת תרמ"ה – 1885.

בספרו המקורי הכניס המחבר קובץ מרבי אברהם אזולאי זצוק"ל אחד ממקובלי מרוקו ממראקש, רבו של רבי שלום בוזאגלו. בהדפסות החוזרות, אחרי הדפסת המחבר, כל המוציאים לאור השמיטו את הקובץ הזה ואחדים הדפיסו את הקובץ בנפרד עם תרגום אידיש שזכה לכמה פרסומים. זכב רבי שלמה אדהאן זצוק"ל ותורתו התפרסמה בכלן ערי אירופה.

רבי שלמה בן רבי יהודה הכהן – ארזי הלבנון – 2085

הרב החסיד המקובל קבי שלמה הכהן ז"ל, בן להגאון רבי יהודה הכהן ז"ל, מגדולי החסידים והמקובלים בדורו. ספריו הנוראים נתקבלו בתור ספרי יסוד בחוכמת הקבלה הנעלמה, אותה זכה להאיר בחוכמתו ובתבונתו.

חסיד גדול היה. בני דורו העידו עליו כי לא עבר עליו לילה ללא שיהא נעור ברינה של תורה, וזאת במשך חמישים שנה רצופות. דבר המעיד על חבידותו ופרישתו הרבה. על גודל שהירותו בפירוש דברי ה " עץ חיים " נווכח מדבריו בספרו " יפה שעה ,, שם כתב :

 " וקצר מצע דעתי להבין, והיינו טעמא שלא מלאני לבי להשים יד ולהעלות על ספר אלא משער אח"פ ואילך, כי בעוונותי ה"ן אני מכיר את מקומי שפלותי ודלותי בתורה ובמצוות. ומכאן נראה גם את ענוונותו המרובה.

במקום אחר כותב הוא בענווה מופלגת " אני ליה וליה עינינו צופיות, יראיני מתורתו נפלאות, ונפשי יודעת קושי השאלה שהתורה אמרה יהיב חכמתא לחכמין, ומילת מיני אזדא כלי ריקם לא סביר ולא גמיר אפרוח לא נתפתחו עיני.

מכל מקום שמתי פני כחלמיש, כבן שואל מנקרא זה נוקב ויורד, יהיב חוכמתא לחכמין, דאעיקרא מהיכן נתחכמו וכי מבטן והמריון הביאוה. אלא וודאי הי פירושו, אחר שטרח ויגע ןהמית עצמו עליה עד שנתחכם מעט, אזי קמי שמיא גליא להשיב עמלו בראשו לפתוח עיניים עוורים להוסיף לו חוכמתא לחכמן.

גם כי ידעתי ביני לידי מדה זו לא באתי, ואין כוחי אלא בפו פי, אתחנן, עשה יעשה צדקה ומתנת חינם, ויקוים בנו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם כן יהי רצון עד כאן לשונו שם.

מלבד היותו חכם בתורת הקבלה, הצטיין ביותר אף בתורת הנגלה, וידיו רב לו בפלפולא דאורייתא ובהלכות החמורות כיאות לגדול שבגדולים, וספריו החשובים בכוללים חידושים על הרמב"ם, שאלות ותשובות, יוכיחו עליו.

בשנים תקע"ח – תק"פ סיבב רבי שלמה בשליחות ירושלים בערי תורקייא ויוון. בדרך שליחותו הדפיס חלק מספריו. בהגיעו לעיר לארסו שביוון, הקריבו לפניו ראשי הקהל שאלה בעניין מסים. את תשובתו הוא פותח " הלא זאת מן המודעית ולפנים היותי סובב גולל ודופק על ראשי עם קודש בשליחותייהו דרבנן עיר הקודש ירושלים ת"ו, וכי באתי את האץ הלזו עי"ת לארסו יע"א באו אלי טובי פרנסי ומנהיגי העיר ויריבו את משפטן.

בשנת התפק"ד אנו חוזרים ומוצאים את רבנו שירושלים, מסכים לספר " זכות הרבים " לרבי יצחק פרחי. רבי שלמה נפטר בירושלים, ביום ח' תמוז שנת התקפ"ז – 1827 ונטמן בהר הזיתים.

רוב ספרי המחבר, נדירים הם, ומהם שאף בספריות גדולות לא נמצא זכרם. וזו סיבה לריבוי הטעויות והחיסורים בתיאור ספריו בספרות הביביליוגרפיה, למן הספרים הראשונים כ " אוצר הספרים " לבן יעק, ועד אחרון " אוצר הספר העברי ".

במאמר זה ניתן סקירה מתמצתת מכל ספריו בהנדפסים, תוכנם ומהותם, שנת הדפסתם ומקום הדפוס. התיאור נעשה על פי הספרים עצמם כפי שהיו לנגד עיני הכותב בדקדוק, וכפי סדר שנות ההדפסה.

ואלה הם חיבוריו :

1 – ספר " מזל שעה ", אשר טיפחתי ורביתי אני עני..סובב והולך על מקצת חלק שלישי להרמב"ם ז"ל והלכות זכיית ומתנה, שקיל וטרי כאשר ירדוף הקורא, ובא עד קיצו מקצת דרושים…מאשר חנן אלוהים את עבדו…

הצעיר שמה בן כבוד הרב יאודה הכהן ס"ט. נדפה פה שאלוניקי…בשלהי לחודש רחמים דהאי שתא שנת התקע"ב לפ"ק.

2 – ספר " הוראות שעה ,…לאיש אשר כמוני צעיר וזעיר…שלמה בן כבוד הרב יאודה הכהן נר"ו. נדפס פה שאלוניקי…אתן שנת וה' חכמה לשמה לפ"ק – תקע"ח.

ספרו זה מכיל ביאור לענייני הכוונות, ובסופו פירוש לזוהר חדש שיר השירים עח דף. ספר זה הינו הראשון והיחיד שנדפסה בו הקדמה קצרה מאת המחבר, שאר ספריו נדפסו ללא שום הקדמה או הסכמה כלשהיא.

3 – ספר " שער הכושר " ..אמרה נעימה דרושים לכל חפציהם עולת שבת בשבתו…חידושי תורה וחידושי סופרים, על אלה פכולת צדיק אשר פעל ועשה איש ירושלים..המקובל האלוהים, אחד מן הרמתים מר ניהו רבה הרב המובהק מר שליחא דרחמנא כמהר"ר שלמה הכהן נר"ו יאיר כאור חוכמה שבעתיים.

אשר כבר יצאו מוניטין שלו בג' ספרים נפתחים, יפה שעה ומזל שעה והוראת שעה, ואת רב"ע שיורי ברכה לגומרא של תורה…אתיא סוף סוף שישה דרושים טבועים לארבע שבתות השנה הם קבועים. נדפה פה שאלוניקי יע"א…שנה זה השער לה' צדיקים יבואו בו לפ"ק – תקע"ט.

4 – ספר " שעת רצון " שחיבר רב תנא ירושלמאה אחד מן הרמתים לתורה אוזנים, ה"ה הרב המובהק מר שד"ר המקובל האלוהי כמהר"ר של מה הכהן נר"ו..סובב הולך על..ספר זוהר הקדוש וספר התיקונים…נדפה פה שאחוניקי..אתן שנת עת שערי רצון להפתח לפ"ק – תק"פ. ספר זה נדפס בהגהת רבי יאודה חיים אלקלעי ס"ט.

5 – ספר " שאלות ותשובות שעות דרבן "….ותשם בסוף דרושים נפלאים…מני"ר תנא ירושלמאה הרב המופלא וכבוד ה' מלא חסידא קדישא כמוהר"ר שלמה הכהן זצוק"ל ונבג"ם ( נשמתו בגנזי מרומים ). נדפס בקושטנדינה..בשנת והוא יחל להושיע את ישראל לפ"ק – תקפ"ט.

קב דף. ספר זה נדפס כשנתיים לאחר פטירת המחבר, וכולל, מלבד שאלות ותשובות ודרושים הנזכרים בשער, גם חקרי דין והלכה וחידושי רמב"ם. משום מה, נדפס ספרו זה ללא סימון נאות והיכר בין חידוש לחידוש, וללא מספור החידושים וחלוקה נאותה.

בנו רבי יהודה הכהן ז"ל, אף הוא הצטיין בחיבוריו כאביו הגדול. הוא היה מחכמי ורבני ירושלים ומחבורת המקובלים " בית אל " והרביץ תורת הרז לתלמידים רבים. 

תולדות יהודי אל-מגרב

פרופסור יוסף ( ג'ורג' )  הררי

הוצאת המחבר, חולון תשל"ד

הקדמה                                                                                      17—21

מרוקו — פקידה כללית קצרה                                                      23—25

פרק ראשון

ראשית הישוב היהודי במרוקו                                                      27—33

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.— ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

פרק שני

המאבקים עט הנוצרים והפריחה הרוחנית                                       34—43

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרוס השני והישנויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן השפה. — (408—1040).

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות                                        44—53

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן תמורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. — ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

פרק רביעי

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות                                               54—66

בואם של יהודי ספרד למרוקו.— טלטולי דרכם.—ר׳ חיים.— גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסנות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתנחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. — השר אהרון בפאס. — שור בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

פרק חמישי

תקופת התלאות ומעמדם הרם של יחידים                                       67—73

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרעים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח — הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליח מושל אלג׳יר. — התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד. — (1350—1660.

פרק שישי

פעולותיהם ויצירותיהם של דור ההמשך ממגורשי ספרד

״בעלי התקנות״; נגידי פאם. — תולדותם ופעלם. — הדור השני של מגורשי ספרד ופורטוגל. — וידאל. הצרפתי. — ספרי הקודש: ״צוף דבש״, ״אמרי שפר״, ועוד. — רבי יוסף אלמוזנינו. — ר׳ שמואל אבן דנאן. — רבי יצחק אבן זמרה.— פיוטים. — רבי שאול סירירו. — רבי משה אלבז בר מימון. — ״היכל קודש. — (1660—1710).

פרק שביעי

מהומות ואירועים כחזרה לתקופת ימי הביניים

המצב המדיני. — אהרן בן משעל. — מבצר תאזה. — גזרות המושל בפאס. — טיטוואן ואלקאצר. — הריסות בתי־ הכנסיות. — עלית ממשלת העלאווין. — מולאי ארשיד. — כיבושיו. — גירוש היהודים מאזאוויא. — התישבותם בפאס וצפרו. — השפעת שבתי צכי במרוקו. — התפלגות יהודי מרוקו לקבוצות שונות. — גירוש היהודים במחוז האדלא. — סבל יהודי מארקאש. — מות ארשיד ועלי מולאי ישמעאל. — יחסו ליהודים בכלל וליהודי מקנאס בפרט.— תקופת השואה של אל־יאדיד. — משפחות טולידאנו ומאימראן. — יציאת אברהם טולידאנו ומשפחות נוספות. — (1660—1800).

פרק שמיני

דודות של הוגי דעות

״בית דין החמישה״ בפאס. — רבי שמואל שאול. — רבי אפרים בן אברהם. — רבי רפאל עובד בן צור. — רבי יוסף הצרפתי. — רבי מתתיהו סירידו. — הסופר רבי אברהם מנסאנו. — ספריו על התורה ובפילוסופיה. — קהילת מקנאס. — רבי שמואל טולידאנו. — רבי משה טולידאנו. — רבי יחזקאל ברדוגו. — המשורר רבי דוד חסין, קטעי שיריו. — רבי חיים בן רבי יהודה טולידאנו. — רבי משה ברדוגו. — רבי אליעזר באבילה. — חכם הרזים ר׳ חיים בן עטר, תולדות חיים וספריו. — (1710—1800).

פרק תשיעי

רכנים כני זמננו

מנהיגי מרוקו לפני המנדט הצרפתי. — הקשרים עם יהודי אירופה. — כי״ח. — ר׳ אבנר ישראל הצרפתי. — תולדות יהודי פאס. — רבי שלמה טולידגו. — רבי רפאל אוחנא. — ״דובבי שפת ישנים״, — החברה להוצאה לאור של ספרות ישנה וחדשה. — רבי רפאל משה אלבז: ״שיר ידידות״. — רבי רפאל בן אמוזיג ובית הדפוס שלו. — הגאון רבי יעקב אבו חצירה, ספריו ושיריו. — הגאון הידוע רבי דוד אבו חצירה, כיסופיו לגאולה. — האיש הפלאי, רבי דוד שלוש. — בגו רבי יוסף שלוש וצאצאיו. — מופת הדור — רבי יוסף אלמליח. — המקובל רבי משה בן יצחק אדרעי, פעולתו בלונדון וספריו המתורגמים לגרמנית ולאנגליה. — משפחת טולידנו. — בית בן־עטר. — רבי יהודה. — רפאל בודוגו. — (1800—1900).

פרק עשירי

השפעות התנועה הציונית                                                          121—141

שלטון מולאי סלימן. — בנו חסן. — מראקש מרכז התלמוד. — הגאון רבי אברהם צרפתי. — הרב מרדכי בר ששת. — הגאון אלעזר הלוי, מחברת ״עבודת לוי״. — הרב דוד שלוש, בנו יוסף שלוש. — הרב דוד צבח, בעל הפירוש על ״ארבעה טורים״. — אגדות. — המלכים מולאי יוסף, מולאי חסיד. — פעולות כלכליות ותרבותיות של צרפת. — הרב רבי פנחס כהן אזוג. — ריבוי ישיבות בערים. — הרבנים, יהושע ברדיגו, יוסף ברדיגו, טולידאנו. — השפעת התרבות הצרפתית על הנוער היהודי. — קנאת הערבים ביהודים המשכילים וביהודים בכלל. — המלך מוחמד בן יוסף. — הפחה לגלאוי. — התנועה הציונית והשפעתה. — (מ־1900 עד פרוץ מלחמת העולם השניה — 1939).

פרק אחד עשר

השלכות מלחמת העולם השניה                                                  142—153

מלחמת העולם השניה וזוועותיה. — השפעתה על המדיניות המרוקאנית, על הערבים, היהודים והנוער בכללו. — פעולותיו החיוניות והנועזות של המלך מוחמד בן־יוסף. — השפעת האמריקנים. — אירגון ״האיסתקלאל״ ופעולותיו רבות העצמה, לחיוב ולשלילה. — המאבקים הרבים של הפחה לגלאוי, לצד המלך ונגדו. — המרד הלאומי וספיחיו. — שלטון צרפת ומדיניותו השונה. — הגלית המלך מוחמד בן־ יוסף והמלכת המלך בן־ערפא (״צל־מלך״). — סבלם של היהודים בתקופות תהפוכות אלה. — המרד הכללי נגד שלטון צרפת.—דחף העליה ארצה ופעולות הרבנים.—(1939—1953).

פרק שניים עשר

המחתרת הכפולה                                                                     154—192

פעולות להחזרת המלך המודח. — המרצות לעליה. — יהודים פעילים מלאי מרץ.— מקנאס ויהודיה. — המלאה ותלאותיו. — הרב יוסף ממש. — מר יוסף ברדוגו. — אבוטבול הצעיר. — מר שמעון דיין. — העיר ואדזאן. — רבי עמרם בן דיואן המקובל. — רבי ברוך טולידאנו. — וג׳דה. — קזבלנקה. — מר עזר ביטון המהולל. — מרקש. — ראש הקהיה מר יצחק עשור. — כפרי האיזור ויהודיהם. — מר יוסף הלוי, נשיא כפר תיכרת. — (1950—1955).

פרק שלושה עשר

תנודות במדיניות מרוקו והשפעותיה! על היהודים                        193—207

המשך פעולות המחתרת היהודית. — כישלון המדיניות הצרפתית. — מאורעות הדמים. — התפלגות המפלגות והאזרחים ביחס לצרפתים. — שובו של המלך מוחמד מגלותו. — יחסו האוהד ליהודים. — השלכות מדינת ישראל על ערבי מרוקו. — ריב המפלגות הערבים. — (1955—1961).

פרק ארבעה עשר

מות המל ד מוחמד החמישי                                                      208—219

המצב הכללי במדינה לעת זקנתו של מוחמד החמישי. — מותו והאבל אחריו. — הכרזת חסן בנו ליורשו של מוחמד. — חולשת השלטון בתקופתו הראשונה. — תכסיסי ערמה של מפלגת ״האיסתקלאל״.— מאסרו של ד״ר חי (מחבר הספר).— חודשים של עיניים בכלא. — סידרת משפטים עד לזיכויו. — התנכלויות לאחר השחרור. — עלייתו. — (1961—1963).

נ ס פ ח י ם:                                                                            221—257

נספח א:

מנהגי הכפריים היהודים במרוקו. (חגיהם ושמחותיהם.

שירתם ותפילתם. הליכותיהם ועבודותיהם). נם9ח ב:

קיצור חולדות חייו של המחבר, דעותיו והשקפותיו.

מפתח השמות                                                                          259—266

תמונות רבנים ומנהיגים

המוסלם בחברה החדשה המתהווה הנו בעצם ״מתמסר״ או נכנע, לרצונו של הבורא, כפי שמוחמד ביאר אותו, כלומר אסלאם פירושו היה להיכנע או להתמסר לרצונו של מוחמד, שלא מעט סתירות והתגלויות ״אלוהיות״ היו בדבריו על-פי הזמנה, דבר המעורר ספקות באשר לתפקידו ה״תמים״ כביכול בהעברת המסר האלוהי לבני-האדם ותו לא. תום-לב זה יכול היה להיות בן-תוקף כל עוד מוחמד פעל במכה כמו נביאי ישראל, להבדיל, כסוכן מתריע בפני שחיתות מידות וסוף העולם הקרב, בלי שום אינטרס מושקע בתוצאות נבואותיו על ענייני דיומא. דברי מוסר ותוכחה אלה היו דומים לדברי ירמיה על הכשדים הבאים לצור על ירושלים, בעוד הנביא נרקב בבית האסורים. אך כאשר הזירה עוברת למדינה – שאני. כשמוחמד הוא השליט, ולכן הפתרונות שהוא מספק לאומה שלו, בהתבססו על דברי נבואתו, הופכים לחוק האלוהי, אזי עולות שאלות רבות ביחס ל״כשרותם״ של פתרונות אלה. הנה, למשל, כאשר הוא ממאיס את היהודים, הוותיקים ממנו במדינה, על שכניהם המוסלמים (החדשים) שנטו לצידו, הוא ממהר להוריד פסוקים שמיימיים שמגנים אותם, לעומת דברי השבח שהיה לו להעתיר עליהם קודם לכן, כאשר חיזר אחריהם ורצה את קרבתם. אם כן, להבדיל מתקופת מכה, שבה היו נבואותיו אפוקליפטיות בעיקרן, לאמור דברי אזהרה וזעם על השליטים, הפכו נבואותיו במדינה לתחיקתיות יותר, כמו ויקרא ובמדבר, להבדיל, בחינת "ואלה החוקים אשר תתן לפניהם״. אשר על כן, כל היצירה הקוראנית, אשר מלבד שפתה העשירה והמגייסת אין בה מסר או רעיון חדשים שלמעלה מן הבנאלי, חולקה לפרקיה בעת עריכתה על-פי מקום ״הורדתה״ – מכה או מדינה. והואיל ואין שום סדר ענייני או כרונולוגי בדברים, ושום משנה סדורה בשום עניין, ראו עורכיה לסדר את 114 פרקיה לפי אורכם, פרט לפרק הראשון – אלפאתחה (־הפותחת), בו עושים שימוש יומיומי חוזר בשעת התפילות. בראש בלסורה (פרק), הכוללת בין כמה מאות איה (אות של אללה = פסוק) ועד לשתיים בלבד בסורות הקצרות ביותר, מופיע הציון ״הורד במכה או במדינה״.

הנה כי כן, ההתגלויות התחיקתיות הללו היו למכשיר עיקרי לביסוס שלטונו של מוחמד במדינה, משעה שכל אימת שנזקק להכריע ספקות או ויכוחים באשר לדרוש לעשותו, באה הפקודה האלוהית שאיש לא יכול היה לצאת או לעמוד נגדה. כוח זה הפך את מוחמד למחוקקו של חוק בעל סנקציה שמיימית, דבר שהצעיד אותו אל מעבר למעמדו הקודם של איש מוסר ומתנבא לפי תומו, הרוצה בתיקון העולם, למקומו כמחוקק-שליט שאיש איננו יכול לערער עליו, והמסוגל לנקוט יוזמה כדי לתקן עולם בצלם רעיונותיו שיקדו בקרבו. אולם, כדי להבין עד תום את המהפך הגמור שהתחולל במעמדו של מוחמד במדינה, ולהעריך את עוצם ידו ורוחב כשרונותיו, טוב לזכור שלבד מן הסטטוס הנערץ של נביא-מחוקק, הוא בנה לעצמו עמדה יחודית עוד בארבעה תחומים: המשפט, המנהל, הדת והצבא. ואם כי העיר מדינה היתה קטנה מדי למידותיו של מוחמד, היא ודאי היתה מיקרוקוסמוס להרצתן של שיטותיו, כמו רומא ליוליוס קיסר, בטרם יצאו חילותיו לכבוש את העולם. בשדה המשפט, ניהולה של עיר מחייב גם לפסוק בסיכסוכים בין בני-אדם ושבטים, שמטבע הדברים כולם נהרו אליו, לא רק משום שיצא שמעו כמאזין ובעל חוש צדק, אלא גם כלא נוטה חסד לגדול ולעצום, ולא מטה משפט נגד האומלל וחסר הכל. ואם משפט, היש לדבוק במשפט השבטי המסורתי או להיזקק לאמות המידה החדשות שמוחמד הביא עמו, ושהולידו חיזוקים ופירוטים התגלותיים חדשים כל אימת שהיה נדרש להם? ואם משפט חדש, מי כמוחמד מחוללו, שיוכל לפסוק אם אנשים מסוכסכים נהגו כשורה, ולגזור מעקרונות הבורא שאותם הוא מכיר, על כל מקרה פרטי שיובא בפניו? אנו רואים, איפוא, שתפקידו של מוחמד לאחר תקופת מכה עבר המרה והדגשה מנביא ¡נביא} ממש המתריע מפני הבאות, לשליח אללה (רסול אללה,}, הוא התפקיד העיקרי לו הוא יטען ולו יטענו מאמיניו, בעוד שהנבואה כנראה רק מסייעת לו להימצא בחברתם של הנביאים האחרים, כמו אדם ולוט שאינם נביאים ממש.

כמו משה רבנו, להבדיל, שכאשר תכבד עליו המלאכה הוא ימנה שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, שיהוו את הבסיס למנהל הציבורי העברי הקדום, כך גס במדינה, כאשר תגברנה מאוד תביעות המשרה, יאלצו יורשי מוחמד למנות להם עוזרים: למשפט יהיו אלה קאדים, לצבא הם ימנו מפקדי מסעות ופשיטות, ויפקידו מצביאים דגולים על מסעות כיבוש (פותוח, רבים של פתח, שם ארגונם הראשי של הפלשתינים), לדת יהיו אלה אימאמים (העומדים מנגד) לנהל תפילה, ולמנהל – מפקדי מחוזות ואחשדרפנים שינהיגו את אזוריהם כמדינות משלהם, רק עם חובת תשלום מס למרכז בימים כתיקונם, ואפילו זה לא בימים פחות טובים. ובינתיים, עד שירחיב, וכל עוד מוחמד נהנה מסמכויותיו ואיננו מראה סימן כי כבדו עליו, הוא ממלא את כולן בחדווה וביד רמה. בשטח המנהל, הוא המנכ״ל על ענייני העיר, האקזקוטיבה הראשית, שעל פיה ישק דבר, אם כי לשעה עדיין היה לשבטים מה לומר. מוחמד ניהל את העיר דרך השבטים, כלומר השתמש במבנה הארגוני הקיים כדי להשתלט עליו, אך לאחר הקמת האומה, שהיתה בידיה (כלומר בידיו) קופה ציבורית שניזונה מכספי מיסים אסלאמיים (זכאת, אחד מעמודי האסלאם), גברה גם עצמאותו מהם. רק עם פרוץ האסלאם הכובש לאחר מות מוחמד (632), נוצר הצורך להקים בסיס אימפריאלי מורחב על היסודות ההתחלתיים שאותם הוא הקים. בתחום הדת, מוחמד הנהיג בימיו תפילות בחצרו, בטרם היו מסגדים, ומפאת מעמדו נהרו אנשי העיר להסתופף עמו בשעות התפילה, שלכתחילה לא היו קבועות וגם מספרן לא היה קבוע. אך אט אט התגבשה התמונה, ואם בתחילה הוביל מוחמד את מאמיניו בתפילה, ככל שהמתלמדים החדשים הצטרפו היה צורך להעמיד לפניהם (אימאם – לעמוד לפני) מדריכי תפילה שידריכום בסבך הכריעות וההשתחוויות לפני אללה. גם בתחום הצבאי, מוחמד, כראש האומה, כמו ראשי שבטים במתכונת שהוא הכיר, יצא בראש צבאו למלחמה, אבל תחת התואר החביב על כלל המוסלמים של אז, כנראה מפאת תנאי הכיבוש ואווירת ההתפשטות – אמיר אלמואמין (מפקד המאמינים), תואר שיעבור בירושה, בכל דור ודור, לשליט המוסלם התורן. מעניין שמכל תאריו, ומכל תוארי הח׳ליפים האדירים שבאו אחריו, נראה תוארם הצבאי מועדף או פופולרי בעיניהם, כי בו מרבים להשתמש במקורות כדי להתייחס אליהם, מעבר לכל פרופורציה בתרבויות אזרחיות עשירות ומפוארות, כמו העבאסית (1253-750). ייתכן שבהמשך לאותה מסורת, אנו חוזים גם כיום במנהיגי מדינות, גם אם הם אזרחים, עוטים בגדי צבא, כאילו לומר שגם הם אמירי המאמינים בארצותיהם (סאדאת במצרים, חוסיין בירדן, ערפאת ברשות הפלשתינית צדאם בעיראק).

המקלט בערב

חשוב להעיף מבט על המקלט שבו נמצא מחסה לפליטים היהודים האלה, הפלשתינאים או ״בני יהודה׳, שנמלטו מן הרומאים, וזאת כדי להבין את ״לב הבעיה״ במזרח התיכון כיום – הסיכסוך בין ערבים ליהודים. התנאים שבהם חיו קהילות היהודים בחצי־האי הערבי – הן לפני הכיבוש הערבי המוסלמי והן אחריו – יש להם השפעה נכבדה על יחסי יהודים וערבים עד היום הזה, כי המתכונת שהתפתחה ב־חצי־האי הערבי יצרה מסורת הנמשכת מאז ועד עתה.

לדברי המלומד המזרחן אלפרד גיום(Guiliaume), מסתבר שלראשונה התיישבו יהודים בחצי האי הערבי בעקבות נפילת שומרון ב־722 לפנה״ס:

…כמעט ודאי הוא שהמושבה היהודית הצבאית השלמה לעצמה באסואן ובמצרים העליונה, שעד לפני שנים אחדות לא ידע עליה העולם מאומה, הוקמה סמוך לאחר נפילתה של שומרון, ולכן לא מן הנמנע הוא שכמה יישובים יהודיים בערב קמו הודות לפליטים שנמלטו מבירתם הצפונית העתיקה של העברים.

גיום בטוח כי ״במאות הראשונה והשניה לספה״נ… שימשה ערב מקלט קרוב״ ליהודים שנפגעו מפגיעתם הרעה של הרומאים, ״שהיו חסרי כל רחמים״.

בארץ הערבית, שבעיני רבים היא נחשבת ״ערבית טהורה״, זו שכעבור דורות הרבה עתידה היתה להצמיח את האסלאם,

הוקמו כמה וכמה יישובי יהודים ונוצרים במקומות שונים, ואלה ואלה כאחד הפיצו את התרבות הארמית וההילניסטית. המרכז הנוצרי הראשי בדרומה של ערב היה בנַג'ראן, שבה התפתחו חיים פוליטיים מתקדמים ביחס. יהודים וערבים שהתייהדו מצויים היו בכל מקום, ובפרט בית׳ריב, שלימים הוסב שמה מדינה. הם היו בעיקר חקלאים ובעלי־מלאכה. מוצאם מסופק, והרבה סברות הועלו בקשר אליו.

 אם גם לא רבים הם המודים בכך, הרי לא היסטוריון אחד בלבד טוען כי העיר השניה לקדושה לערבים, מדינה, היתה אחת מאותן ערים ״ערביות טהורות״ כביכול שלמעשה נושבו בה שבטים יהודיים תחילה. כותב ברנארד לואיס:

בעיר מדינה, מרחק כ־450 ק״מ צפונית למכה, נושבו לכתחילה שבטים יהודיים מן הצפון, במיוחד בַנוּ נאדר ובנוּ קּוּרייטזה. עָשְׁרָהּ היחסי של העיר משך אליו ערבים עובדי־אלילים, שהסתננו אליה בראשונה כקליינטים של היהודים וסופם שהצליחו לרדות בהם. מַדינה, או ית'ריב, כמו שקראו לה לפני האסלאם, לא ידעה שום צורה של מימשל יציב כלל. העיר היתה שסועה מריבות בין השבטים הערביים המתחרים עַוץ וחַ׳זרָג' והיהודים היו לשון מאזניים רופפת. הללו עסקו בעיקר בחקלאות ובמלאכות־יד, ולפי שעלו על הערבים מבחינה כלכלית ותרבותית הרי לא חיבבו אותם… משעה שהגיעו הערבים לאחדות בזכות מוחמד תקפו את היהודים עד שחיסלום לבסוף. במחצית השניה למאה החמישית ברחו הרבה יהודים פרסים מן הרדיפות לחצי־האי הערבי ונוספו על היישוב היהודי שם. אבל במאה הששית בקירוב מסרו סופרים נוצרים על חשיבותה הנמשכת של הקהילה היהודית שנשארה בארץ־הקודש. טבריה שבארץ ישראל מילאה תפקיד מרכזי לגבי היהודים הפזורים שהתיישבו בערב. בממלכת חִמְיָר לחופו המזרחי של ים סוף בערב רבים היו ״המתגיירים בחוגים בעלי־השפעה״, והממלכה הרחיבה שלטונה על־פני ״חלקים ניכרים של ערב הדרומית״.

פשוטי־עם ובני מלוכה כאחד קיבלו את היהדות, ואחד הסופרים מוסר כי ״כוהנים יהודים (מן־הסתם רבנים) מטבריה… נמנו עם פמלייתו של המלך ד'וּ נוּאס והיו שלוחיו במשאיומתן עם ערים נוצריות״. לדברי גיום,

בשחר האסלאם תפסו היהודים מקום מרכזי בחיים הכלכליים של חג'אז [ערב]. כל האדמות המשובחות היו בידיהם…; הם היו ודאי לפחות מחצית האוכלוסיה במדינה. יישוב יהודי היה גב מצפון למפרץ עקבה… חשוב לציין שיהודי חג'אז גיירו רבים מבני השבטים הערבים. הפליטים ה״פלשתינאים״ או בני־יהודה הראשונים – היהודים – נעשו מתיישבים ערבים מצליחים ומרובי־השפעה.

הצלחתם של היהודים נבעה מיתרון בקיאותם בעבודת האדמה ובהשקאה וכן ממרצם וחריצותם. בתוך דורות אחדים נעשו פליטים [יהודים] חסרי־בית בעלי אחוזות גדולים בארץ, [אותם פליטים שבאו לחג׳אז כאשר כבשו הרומאים את ארץ ישראל] שלטו במשק הממונות שלה ובמסחרה… הנקל אפוא לראות שהצלחת היהודים היתה קריאת־תגר בעיני הערבים, בפרט בני־קורייש במֶכָּה ו… [שבטים ערביים אחרים] במדינה.

 הנביא מוחמד עצמו היה מבני שבט קורייש, שחמד את אוצרותיהם של היהודים, ועל כן

כאשר אחזו המוסלמים בנשק החמירו עם היהודים הרבה יותר מאשר עם הנוצרים, שעד סופד של הכליפות הערבית הטהורה לא הכבידו אכפם עליהם.

 אחד הטעמים ל״הפליה זו״ לרעת היהודים היא הדבר שגיום הגדירו כ״לשון הב­­וז הקוראן״ ביחס ליהודים. הקרקעות והגידולים שפיתחו היהודים היו מקור ראשון במעלה לשלל בחצי־האי הערבי המדברי. עוד בימי הנביא מוחמד והאסלאם – החל בגירושים, בהשפלות, בעושק, בהמרות מאונס או ברציחות של מתיישבי: יהודים יושבי מדינה וגמור בטבח ההמוני ביהודי ח׳יבר – נוצר אצל הערביב־ המוסלמים התקדים של החרמת רכוש יהודי. היחסים בין הנביא מוחמד ליהודים לא היו ״נוחים… מעולם״:

הם היו לצנינים בעיניו בסרבם להכיר בו נביא, בהלעיגם עליו ובהתווכחם עמו! ומובן שעליונותם הכלכלית… היתה גירוי קיים־ועומד. נראה הדבר כי ה״הסתה״ הראשונה מצד הנביא מוחמד עצמו נגד היהודים קשורה בתקרית שבה  פקד ״ לרצוח… יהודי אחד או שנים בלי לשלם דמי כופר לשארי- בשרם "

ראשיהם דחו את טענתו שהוא שליח האלוהים, ואף על פי שבלי ספק שאבו מידה של קורת רוח מן  העובדה שקיבל את שליחותם האלוהית של אברהם, משה והנביאים, ספק אם אפשר היה לדרוש מהם שישמחו על הכללתם של ישוע וישמעאל במניין השליחים אשר בחר.

העובדה שקיימים היו כיסים של יהודים ממורמרים בתחומי הבסיס שלו ומסביבו היתה עילה לאי נחת וכדי שיוכל [מוחמד] לנהל מלחמה בלי דאגה הכרח היה לחסלם.

הואיל והיהודים העדיפו להוסיף ולהחזיק באמונותיהם שלהם

חשדו בשבט של יהודים בקירבת מדינה כי בגד ואילצו אותו להניח את נשקו ולפנות את מושבותיו. קרקע  רבת ערך ושלל למכביר נפלו בידי המוסלמים… בני שבט קורייטזה השכן, שעד מהרה עלה עליהם הכּורת, לא קמו לעזרת אחיהם, ובעלי בריתם, שבט עַוץ, פחדו לתת להם תמיכה פעילה.

גזר הנביא מוחמד ״לא תדורנה שתי דתות יחדיו בחצי האי הערבי״. צו זה הוצא אל הפועל עלי ידי אבו בכר ועומר הראשון, הכליפים שקמו לאחר הנביא מוחמד כל יושבי המושבות היהודיות ברחבי ערב הצפונית נשחטו באורח שיטתי.

בעקבות השמדתו של שבט קורייט׳ה היהודי״ באה, לדברי ברנארד לואיס, התקפה על נווה־המדבר היהודי ח׳יבר״.

מוחמד שלח שליחים אל היהודים שנמלטו על נפשם לח׳יבר הבטוחה והנוחה,ובאמצעותם  ״הזמין״ את עוּצַייר, ״אל מהמלחמה״ היהודי, לבקר במדינה לצורך משא ומתן.

עוּצייר יצא לדרך עם שלושים בני־לוויה ומשמר ליווי מוסלמי. היהודים לא חשדו בשום מזימה ויצאו בלי נשק. בדרך התנפלו המוסלמים על המשלחת חסרת המגן והרגו את כולם, למעט אחד שהצליח להימלט. ״המלחמה היא מרמה׳ כלשון אחת המימרות שמרבים לצטטה מפי הנביא.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מעשי מופת

רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל

המכונה

רבי הדאן

באבן ובאגרוף

באחד הימים עבר רבי הדאן, בנו של הרב חיים פינטו, ברחוב העיר. ערבי, שעבר במקום, קם עליו והיכה אוחו. רבי הדאן, שהיה אז צעיר בשנים, השיב מלחמה שערה, לקח מאבני המקום וזרק עליו. הערבי נפצע, ודם זב מפצעו.

שלח המושל וציווה להביא אליו את הרב חיים פינטו, האב האחראי על בנו. ציית האב, וכשהגיע אל המושל – כמעט פרחה נשמתו של האחרון. פניו של הרב קרנו, ויצאו מהן שתי אלומות אש. המושל התחלחל וביקש מהרב שלא יתקרב אליו יותר, והתנצל על כך שהטריח אותו. הוא אף שאל את הרב אם יש ברצונו להעניש את הערבי, שפגע ברבי הראן. הר״ח סירב, ומאז כיבד המושל את הרב חיים פינטו והתייחס בכבוד אל יהודי העיר.

והרכוש קח לך

אחד מעשירי מוגארור נסע בספינותיו מאנגליה, לאחר שהעמיסו בסחורות. בדרך קמה סערה גדולה, והכל החלו להתפלל. גם העשיר התפלל, הזכיר את זכות הר״ח פינטו זצ״ל ונדר כי אם יינצל ייתן את כל רכושו ואף את הבגד שעליו לרב הדאן, בנו של הר"ח. שמע הקב״ ה את תפילתו, והוא הגיע בשלום עם אוניותיו למוגאדור.

כשהגיע אל קרקע מוצקה התחרט על נידרו, וחשב לעשות התרת נדרים. בכל מקרה תיכנן לשלוח מתנה קטנה לרבי הדאן. בעודו יושב וחושב הגיעו אליו שליחים מרבי הדאן, ואמרו לו כי הרב רוצה לפגוש אותו. כשהתייצב אצלו אמר הרב לסוחר, כי הספינות של הסוחר – של הרב הן, ואפילו בגדיו שעל גופו. ״מניין לך כל אלה?״ – נדהם הגביר, שלא גילה את נדרו לאיש. סיפר לו רבי הדאן, כי בלילה הופיע אביו בחלומו, וסיפר לו על הסוחר ועל נדרו. ״אם נדרת- קיים. אבל, כדי שלא תצטרך לעשות התרת נדרים, כי אינך מעוניין לקיים את הנדר, הריני מוחל לך על הרכוש ואני נותן לך את הכל במתנה״, אמר לו רבי הראן.

ברוך שומר הבטחתו

בכל שנה, לקראת פסח, היה הרב הדאן אופה מצה שמורה. בנושא זה לא סמך על איש, והוא במו ידיו עסק במצוות המצה. לשם כך הקדיש את היום שלפני ערב פסח.

באחת השנים סיכם עם אופה כי יבוא להשתמש בתנורו, בשעה מסויימת. הגיע הרב עם המים והקמח, המערוך ויתר הכלים לאפיית המצות, וכשהגיע למאפיה מצא כי התנור תפוס על ידי מישהו אחר, למרות הסיכום שהיה בינו לבין האופה. נפגע הרב מכך, ועוד יותר הצטער על כך שלא יוכל לאפות מצות לכל בני משפחתו העניפה.

כשרצה לשוחח על כך עם האופה, ענה לו זה בקוצר רוח: ״אולי כדאי שתבוא ביום אחר. עכשיו יש לחץ״.

יצא הרב משם, ומייד פרצה אש במאפיה, ושרפה את התנור, הכלים והמצות. האופה, שראה כיצד המאפיה שלו עולה בעשן, מיהר אל הרב הדאן וביקש את סליחתו, ומייד התחייב כי מעתה והלאה יעמוד בדיבורו.

קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל וריפוי גם באסלאם המרוקאי, אך בצד אלה פעלו ונערצו גם קדושים חיים רבים. באסלאם נתפסה הבאראכּה, המתת האלוהית, כנובעת ממוצא מיוחם, שמקורו בדרך כלל במשפחת הנביא מוחמד (בן-עמי תשמ״ד, 187-186; 23 ,1926,1 Westermarck). במרוקו המוסלמית נפוצו משפחות רבות שטענו למוצא ממשפחת הנביא (שורפה), ובהן הועברה הבאראכּה מאב לבן. חשיבותה של ׳זכות אבות׳ בקרב יהודי מרוקו כמקור לא אכזב להשגת כוחות פלאיים, מעידה כי היהודים לא נותרו אדישים לרעיון הכריזמה המשפחתית הרווח באסלאם. אכן, כפי שניווכח בהמשך, שושלות של צדיקים מצאו את דרכן לפנתיאון הקדושים היהודי־מרוקאי, ואחדים מבני המשפחות הקדושות האלה אף הוכרו כצדיקים עוד בימי חייהם. אך העיקרון הנפוץ באסלאם של כריזמה העוברת בירושה, לא השתרש בצורה כה מעמיקה בקרב היהודים. הקבוצות והמסדרים הסופיים, שהתארגנו למן המאה השש־עשרה במרכזים (שכונו, ביחיד, זאוויה) סביב קדושים נודעים וצאצאיהם (בן-עמי תשמ״ד, 189 ; לא חלחלו לתוך הרקמה של פולחן הצדיקים היהודי. חוסר המיסוד בהערצת הקדושים היהודים אינו צריך להפתיע לנוכח הפוטנציאל לגיבוש כוח פוליטי שהיה טמון במסדרים, ושמומש לא אחת בהיסטוריה של המגרב. ליהודים, שבמעמדם כד׳ימי היו משוללי כוח פוליטי על פי הגדרה, לא נותר אלא להישען על צדיקים מתים. עוצמתם העל־טבעית של צדיקים אלה, שאינה מיתרגמת באופן ישיר לכוח ארצי, היא נשקו המובהק של החלש .

ראוי לציין כי המיעוט היחסי של שושלות צדיקים וחולשת המיסוד והתשתית הארגונית, שאפיינו את פולחן הקדושים היהודי במרוקו עד המאה העשרים, עמדו גם בניגוד בולט לדגם החסידי של הצדיק שנפוץ באירופה מסוף המאה השמונה־עשרה. הצדיקים בחסידות עמדו בראש חצרות בעלות תשתית ארגונית וחינוכית ענפה, והקימו שושלות שהבטיחו המשכיות בין־דורית (אטקס תש״ס: אסף תשנ״ז: שלום תשל״ו, 85-36). ניתן אולי לייחס פיתוחים נבדלים אלה של מושג הקדושה אצל יהודי המגרב ואצל יהודי מזרח אירופה לגבולות החדים יותר שהבדילו בין יהודים ללא־יהודים במזרח אירופה, לעומת המרחב המוסלמי. הצדיק החסידי היה יכול להיהפך במקרים רבים למנהיג רב כוח דווקא משום שכוח המשיכה שלו היה מוגבל לקהילה היהודית בלבד. ואילו במרוקו, בגלל האופי הדומה של פולחן הקדושים המוסלמי והיהודי, לא היה ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות, שהצדיקים ימשכו אחריהם גם מאמינים מוסלמים, אילו יוחסה להם קדושה עוד בחייהם.

19 רעיון זה פותח על ידי הרווי גולדברג (245 ,1992 Goldberg). אכן, קברי הצדיקים היהודים משכו אליהם גם מוסלמים. ראו בן־עמי תשמ״ד, 170-166; 1948 .Voinot

יהודי מרוקו נחשפו לדגם החסידי של הצדיק רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חסידות חב״ד החלה להקים בה רשת של בתי ספר, אולם, כפי שניווכח בהמשך, עיקר הפיתוח והפעילויות הארגוניות שאפיינו את פולחן הקדושים במחצית הראשונה של המאה העשרים, היו קשורים למודרניזציה של המדינה בעקבות כינון הפרוטקטורט הצרפתי. השפעות חסידיות ברורות על פולחן הקדושים המגרבי ניתן לראות בביטויו המתחדשים בישראל. כך, למשל, זכו דמויות נערצות כמו בבא סאלי בכינוי אדמו״ר, והכריזמה שלהן מוסדה על ידי הקמת מוסדות דת וחינוך המזכירים ׳חצר׳ חסידית. אך המיסוד הגובר של פולחן הקדושים בישראל קשור בעיקר לקיומם של משאבים פוליטיים וחומריים שלא היו קיימים במרוקו.

הנטייה המיסטית החזקה בקהילות מרוקו העצימה את פולחן הצדיקים ועם זאת הועצמה על ידו. גם בפולחן הקדושים המוסלמי מילאו תפקיד חשוב מסורות מיסטיות־סופיות, שהתפשטו במגרב במאה האחת־עשרה. בניגוד לקהילות יהודיות אחרות, שבהן עליונותה של ספרות ההלכה על ספרות הקבלה לא הוטלה בספק, במגרב, ובמיוחד בדרום מרוקו, חיו שתי המסורות בדו־קיום שוויוני למדי. המקום המרכזי שתפסו מסורות מיסטיות בא לידי ביטוי מרחבי בחשיבות המיוחסת לבית הקברות (שבו נקברו רבנים שנערצו כצדיקים) בצד בית הכנסת, וכן בחשיבותו של ספר הזוהר בצד התלמוד. אכן, קשה למצוא מקבילות בקהילות יהודיות אחרות להיקף הקריאה הטקסית ולשימושים המאגיים בזוהר שהיו נוהגים במרוקו .מחברו של ספר הזוהר על פי המסורת, רבי שמעון בר־יוחאי (רשב״י), תנא בן המאה השנייה לספירה, הפך לדמות המתווכת בין פולחן הצדיקים לבין המסורת המיסטית בקרב יהודי מרוקו. מכוח מעמדו המקודש של הזוהר בספרות הקבלה נתפס רבי שמעון כראש וראשון למיסטיקנים במסורת היהודית, ובפנתיאון הקדושים של יהודי מרוקו הוא זכה למעמד מיוחד כמודל נערץ של חסידות, ידע אזוטרי ומעשי נסים.

הפיזור הגיאוגרפי של קברי הצדיקים במרוקו שיקף את תפוצת הקהילות היהודיות במרוקו המסורתית. אולם ההגירה המסיבית מהאזורים הכפריים בפנים הארץ אל המרכזים העירוניים לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי שינתה את מפת ריכוזי היהודים, והותירה קברים לא מעטים באזורים שבהם הנוכחות היהודית התדלדלה מאוד או אף נעלמה כליל. יששכר בן־עמי איתר לא פחות מ־652 קברי קדושים ברחבי מרוקו(בן־עמי תשמ״ד), אך אין ספק כי מספר זה רחוק מלשקף את המציאות. דומה שלכל קהילה יהודית במרוקו היה לפחות צדיק־פטרון אחד משלה. רוב ציוני הקדושים נמצאו בבתי הקברות המקומיים ונבדלו מהקברים האחרים בפרטים ספורים, כמו כיסוי גג פשוט מעל הקבר, מצבה גדולה יותר או כתובת הקדשה מפורטת. הקברים שמחוץ לבית הקברות אופיינו לעתים על ידי ציון טבע בולט, כמו מערה או עץ עבות, או על ידי מבנה קטן, שהזכיר את המבנים שהוקמו על קברי הקדושים המוסלמים, אך נפל מהם בדרך כלל בגודלו ובהדרו.

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

 תמיד אין צְוָחָה, אין פרץ, אין / יוצאת בכל רחובותיכם.

 25 תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק; פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

25-22 המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שכניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

• למרבה המשרה… וקצבה: על פי ישעיה ט, ו.
• בתיכם שלום מפחד: על פי איוב כא, ט;
• סואן ברעש לא תשמע אזניכם: על פי ישעיה ט, ד.
• אין צוחה… בכל רחובותיכם: על פי תהלים קמד, יד.
• תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: על פי איוב כא, יג!
• טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
• מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיברלטר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר);
• מזכים הרבים: על פי לשון חז״ל (אבות ה, יה: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
• פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה ועם ארצות אחרות, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
• צורי: בוראי, הקב״ה:
• כנשוא… ההרים: מעלה, מעלה, על פי ישעיה יח, ג:
• ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה של – אללאה יהָאז מְזַאלְכּוּם -בערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר.

לעולם: לנצח, לעולמי עד! שלמים וגם רבים: על פי נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה:

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיברלטר חיים ומשגשגים

.

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תִטַּעֵמוֹ:

 בקרוב יֶחֱזוּ באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם וְשִׁגָּיוֹן / לויים עלי דוכנמו;

יְשֵׁינֵי עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

 וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

34-30 מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים, שהיא ״הדרת קדש״, על פי תהלים קד, כח; כט, ב; מקדש עליון: בית המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״ (בראשית יד, כב); שמה תטעמו: תשכן אותם, על פי שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך הירשברג, תולדות, ב, עמי 283, 365 הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: על פי תהלים ז, א;

 לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית המקדש: עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, על פי דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: על פי עובדיה א, כא^.

ברוב חסדו: על פי תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים – על פי איוב כה, ב

 ישים שלום טובה וברכה: על פי תפילת שמונה־עשרה.

סיום השיר, את חלקיו האחרים של השיר עם ביאורים, ניתן לראות בפוסטים הקודמים, השיר כולו מובא ברצף

אלי פילו – אתר מורשת מרוקו

ברכת ממילא ובית העלמין המוסלמי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

ברכת ממילא: שתי אמות מים, עליונה ותחתונה, הותקנו בירושלים. הן נוספו על מימי מעיין הגיחון ועין רוגל ועל הבורות וברכות המים האחרות שלא הספיקו עוד לתושבי ירושלים בתקופת החשמונאים ובימי הורדוס. האמות סיפקו לעיר מים ממקורות גבוהים מחוצה לה.

ברכת ממילא הייתה חלק מהמערכת של האמה העליונה שסיפקה מים לשטח ה״העיר העליונה״ בירושלים. הברכה הובילה מים לברכת המגדלים הסמוכה לשער יפו ולאזור מגדל דוד (המצודה) דרך תעלה בקיר הדרומי של הברכה שאורכה כ־750 מטר. הברכה יכול להכיל כ־40,000 מטר מים מעוקבים.

השימוש בברכת ממילא נעשה עוד בימי בית שני, והיא שימשה מאגר מים גם בתקופת המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, בתקופת המצור, השתמשו תושבי ירושלים במימיה.

בית חעלמין חמוסלמי: בית העלמין שימש לקבורה מהמאה ה־13 עד 1927 והשתרע עד סוף שנות ה־30 במאה ה־20 עד גבולות מחנה ישראל מדרום ורחוב קרן היסוד ממערב. בקצהו מצוי מבנה הנקרא תורבה אל כובכיה, על שם כובך, שהיה קצין ממלוכי. במבנה קבור האמיר הממלוכי אידוגד, ובכיפת המבנה מצוינת שנת מותו – 1289.

קברים רבים נהרסו כשבנה הוואקף המוסלמי את מלון פאלאס שמדרום לאתר, וכשהוקם גן העצמאות דהיום ונבנו הבניינים שממערב.

תאריfי בנייתם של מבנים שונים בקרבת השfונה (לצורך המתשה והשוואה)

מנזר לזארוס, אגרון 20 – נבנה ב-1866

בניין הקונסוליה האמריקנית, אגרון 16- נבנה ב־1868

מנזר האחיות רוזרי, אגרון 14- נבנה ב־1887

מלון פאסט (כיום פנינת דן), שלמה המלך – נבנה ב־1891

בית החולים הצרפתי סנט לואי, רחוב הצנחנים פינת שבטי ישראל – נבנה ב־1896

בניין ימק״א, רחוב המלך דוד – נבנה ב־1926

המכון האפיפיורי למקרא, רחוב אמיל בוטה – נבנה ב־1927

מלון פאלאס, אגרון 30 – נבנה ב־1929

מלון המלך דוד, המלך דוד – נבנה ב־1931

מרכז ״גשר״, המלך דוד 10- נבנה ב־1993

פני מזרח בסוף מערב / בלפור וזקק

עם השמש העולה הוא בא

כרקיע מאיר, לכולנו זוהר

 בשעת בוקר מוקדמת.

גלימתו שלל גוונים

שנשרו מן האופק ההולך ומתבהר.

הוא עולה לקראתנו, נוגע

לא־נוגע ברחוק ובקרוב.

אור חדש מציף את הרחוב.

 הנהו הפלאי שייחלנו לו עכשו

חכם צוף־דב״ש ברומית הבוקר,

באור הזהב.

שלום עליך , הכם דוד בן־שמעון

שפניך נגוהות

וגלימתך קורנת הילה.

 רטובים אנו מצינת הבוקר הזאת

כי חיכינו לך ימים ארוכים.

הנה תפילת שחרית נשמעת

בשכונת המערבים מחנה־ישראל.

 חככו צוף־דב״ש מהלך עימנו

בקוצר רוח, ברעד.

מביט במחנהו, ביתו שהיה לתפארה

ממלמל תפילה ,מאזין לנעימות

״בטרם כל יצור נברא״.

רוח קלה נושבת, רוח אביבית

הערב רד

אולי תישאר עימנו מורנו,

לתפילת ערבית?

הוא הולך וקרב

עד קצה שכונת מערב

זהב הדמדומים

נושק גלימתו הבוערת.

רוח קדושה עוברת בנו, רות אתרת.

לך לשלום , הכם צוף־דבש

כי ביתך יעמוד תמיד,

כי לעולם יאירו פני המזרח

לשכונת מערב.

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת : אביבה שוסמן

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל רעל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלטית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

שבח חיים העתקה ותרגום

מכלוף מזל תרים

הקדמת המחבר

יראה הרואה וישמע השומע דחובה על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל מה דאיהו עביר בגין דאינון מילין סלקין לעילא וכל פמלייא דלעילא מתכנשי וחמאן לון ואוראן כולהו לקב"ה ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא זהו הטעם שחייבונו רז"ל בסיפור הנסים כדי שכל ישמעו גבורותיו ונוראותיו ויראו ממנו ואמרו רז"ל כל המספר במעשיהם של צדיקים כאילו עוסק בנעשה מרכבה לפיכך כל איש מאישי ישראל צריץ ליקבץ אנשי ביתו וישמיעם את דבריו ויחרד לבו ויכיר מעשה ה' כי נורא הוא ויגיל וישמח על הטובה אשר עשה לנו אלהים מיום הוסדה ארץ ועד עתה וגם בכל מצוה ומצוה שהוא עושה צריך שיהיה זע וחרד על דבר ה' הגדולה וכו' בשומו על לב לפני מי הוא פועל הפעולה כמאמר רשב"י כל פקודה דלא היא ברתיתא ודחילא לאו היא פקודה כדקר יאות וגם בעת חלמוד והתפלה והמצוה הוראה טובה שיתן אל לבו לפני מי הוא עומד ומשרת באה"ר ובלא זה הוא דבר בטל וכמאן דליתיה דאין זה בלא זה ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה' היינו תפלה בתום לבבו תורת ה' תמימה אעפ"י שאין מלאכתו שלינה מלאכת ה' תיקרא בשומו על לבו גדולת הבורא אדון  יחיד אבי התשוה וגילו ברעדה והכל יהיה בעיני השכל ולא בעיני הבשר כי לא יכשר לפניך כי אם הטוב והישר כי אתה הוא בעל הרחמים והסליחות טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיו באמת ובתמים דכתיב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת מלך אדיר אדירים מה אדיר שמך בכל הארץ נאדר בקודש יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי אכי"ר :
עבד לקונו

מכלוף מזל תרים