מורשת יהדות מרוקו

במיוחד פנו המוסלמים ליהודים בעת בצורת, מתוך אמונה שרק היהודים יכולים להצילם מבצורת. לאחר שהיו מתפללים ומקיימים את כל המנהגים הקשורים בבקשת גשמים,  היו מבקשים ואפילו דורשים מהיהודים שיפנו לקדושיהם ויתפללו לגשם.  במקרה של סכסוך בין יהודי למוסלמי היו הצדדים פונים לקדוש היהודי שישמש כשופט והיו נשבעים ליד קבר הקדוש: מוסלמי ביקש מיהודי, שסירב לשלם לו בעד עזים שקנה ממנו שילכו להישבע ליד קברו של מול תימחדארת. בלילה הופיע הקדוש ליהודי בחלום וציווה עליו להחזיר לערבי את הכסף ולהתנצל לפניו, והזהיר אותו שלא יישבע על קברו סתם: מוסלמי שהסתכסך עם יהודי בענייני חוב, קבע להיפגש איתו ולהישבע ליד מולאי מאתיל. הערבי הגיע לחדר של הקדוש ראשון וראה שם נחש והבין שהקדוש מגן על היהודי ולא מעוניין שהוא יישבע. הוא חזר בו והציע ליהודי פשרה בלי שיישבע.  גם בסכסוכים בין שני ערבים פנו לפעמים לקדוש היהודי ונשבעו ליד קברו:  בתארגלי נשבעו הערבים ב״באיו״, זהו ר׳ מכלוף בז־יוסף אביחצירא,  ובתאביה היו שמים את היד על קברו של מול תימחדארת ונשבעים.

היה נהוג לפנות לקדוש גם בעודו בחיים במקרה של סכסוך, והחלטותיו התקבלו ללא היסום על־ידי הצדדים, גם מתוך כבוד וגם מתוך פחד מקללתו. מפורסמים במיוחד במישור זה היו ר׳ יהודה בן־עטר ור׳ רפאל אנקאווה. שניהם שימשו שופטים בעניינים של יהודים שלקחו כסף מערבים וסירבו להחזיר את חובם. הערבים פנו לחכם היהודי לאחר שכל הערכאות — הפחה, הקאדי ואף המלך — פסקו נגדם. לאחר שמיעת הצדדים פסקו החכמים הדגולים לטובת הערבים וציוו על היהודים להחזיר לערבים את כספם.

הניסים שחוללו הקדושים היהודים עוררו אצל המוסלמים יחס של כבוד כלפיהם, והקשרים עם היהודים במתן שירותים להמונים שבאו להשתתף בהילולות הגדולות, חיזקו עוד יותר רגשות חיוביים אלה. מוסלמים שעברו ליד קבר של קדוש יהודי סרו בהרבה מקרים אליו, נישקו את הקבר והמשיכו בדרכם.

ביטויים רבים מאפיינים את יחס הכבוד וההערצה לו זוכים קדושים יהודים מצד מוסלמים: לאחר שמצא את השפחה האבודה בזכות ר׳ חנניה הכהן, אמר הקאדי שאין כמו האלוהים של היהודים: על מול תימחדארת אמרו מוסלמים שהוא קדוש אמיתי ובירכו את היהודים שאלוהים יגמול להם באושר, בשם אלוהים ובשמו היקר של הקדוש: מוסלמי אמר על ר׳ סלימאן אדיין שהוא בעל ברכה_; לאחר שר׳ רפאל אנקאווה שפט לטובתו ולא הסכים לקבל את התשלום שהציע לו, הכריז מוסלמי שר׳ רפאל הוא שליחו של ה׳ והיה נשבע ש״אין אלוהים זולת אללאה ואדוננו רפאל הוא שליחו״; מוסלמים היו מברכים יהודים בדרך אל ר׳ ישראל כהן שאלוהים יעזור להם.

היו מוסלמים שסיגלו לעצמם אורח חיים קרוב לזה של היהודים. אמנם מחקרנו לא העלה מקרים של גיור מוסלמים, והיהודים לא היו מעוניינים בכך, אבל מסורות אחדות מספרות על מוסלמים שהחלו להתנהג כיהודים, ובעיקר הפסיקו לאכול מזון טרף, בעקבות נס שחולל קדוש יהודי. כך עשה השומר הערבי שהיה שומע בלילה קולות של אנשים הקוראים תהילים בבית־הקברות בסאלי, שם קבורים ר׳ חיים בן־עטר, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ דוד בן־שאפת ור׳ רפאל ביבס: מוסלמי שמול תימחדארת נענה לבקשתו בא למחרת להודות לקדוש ולהדליק נרות ליד קברו.

מוסלמים בעלי מעמד ובעלי תפקידים שנוכחו בזכותו של קדוש יהודי מסוים או שנס קרה להם בזכות אותו קדוש, היו מטים חסד מיוחד ליהודים ותורמים תרומות לקדוש, הן בדרך של בניית כביש או שיפור המקום והן בדרך של תרומות קבועות ביום ההילולה, כגון חיטה, שמן ובהמות לשחיטה. המושל המוסלמי של האיזור בו קבור ר׳ דוד ומשה נהג לשלוח להילולה של הקדוש ארבעה כבשים. הגדיל לעשות בעניין זה הפחה של מראכש, אל גלאוי, שהיה מבקר לפעמים בקברי קדושים, כמו ר׳ חנניה הכהן ומולאי איגגי, ושולח תרומות לקדושים.

מספר קדושים זכו להכרה והערצה מצד העם והמושלים המוסלמים עוד בחייהם.  מספרים שהמלך עבד ארחמאן, שנגדו פרץ מרד בשנת תק״ץ (1830), בא לפני הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, שהיה חי במכנאס, וביקש את ברכתו. ראה ר׳ יוסף משאש, אוצר המכתבים, כרך ג׳, מכתב מס׳ אלף תרכ״ד.על ר׳ חיים בוחבוט מסופר שהיו מכבדים אותו ואפילו הקאדי היה קם לכבודו. קשרים מיוחדים עם השלטונות המוסלמים היו לר׳ פנחס הכהן ולר׳ רפאל אנקאווה. ר׳ פנחס הכהן הציל מספר פעמים את הפחה של מראכש, אל גלאוי, מנסיונות התנקשות בחייו: כך הזהיר אותו לא לשתות קפה או חלב שבהם שמה השפחה רעל, לא לאכול אוכל שהורעל על־ידי כמה מעובדיו, לא ללכת להתפלל ביום שישי מסוים במסגד הכותובייא, שם זממו אנשי מלך מרוקו, שאיתם היה הפחה מסוכסך, להורגו, וכו׳.'ניסים אלה הקנו לר׳ פנחס הכהן מעמד מיוחד וכאשר היה מגיע לארמונו של הפחה, עמדו השומרים דום, כאילו בא המלך לארמון. הפחה היה יוצא בעצמו כדי לקבל את פניו, דורש בשלומו ונושק לו את הראש והידיים. לר׳ פנחס היה בארמון שטיח צהוב בשם ״אלקצא״, שעליו יושבים, והפחה בעצמו היה מושיט לו את השטיח כדי שיישב עליו. כאשר נכח בפעם הראשונה בזכותו של ר׳ פנחס, ביקשו הפחה שיבוא לגור במראכש ונתן לו במתנה את ביתו של ערבי עשיר כדי שיגור בו. כאשר נפטר ר׳ פנחס, שהה הפחה בצרפת וחזר במיוחד כדי להשתתף בהלוייתו. הוא גם ארגן ושילם הסעה ברכבת ובאוטובוסים לרבבות שבאו למראכש להשתתף בהלוייה.

ר׳ רפאל אנקאווה רכש את אמונם של המוסלמים באמצעות הניסים שחולל עוד בחייו והמשפטים שבהם פסק לטובת מוסלמים, לאחר שאלה הפסידו בערכאות המוסלמיות. הוא היה יושב עם המוסלמים ומתווכח איתם על דת. בהלוייתו ב־1935 בסאלי השתתפו אלפים רבים, וביניהם נכבדים צרפתיים, חיילים, מוסלמים, ובתוכם נציגו האישי של מלך מרוקו, וכן יהודים מסודרים לפי ערי מגוריהם.             

        לר׳ רפאל אנקאווה היו יחסים מיוחדים גם עם השלטונות הצרפתיים, ומסופר שהיה אפילו יועץ לבית המשפט הגבוה הצרפתי.

        כל המעשים האלה קרו לא מכבר, שכן ר׳ פנחס נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. ראה סיפורים מס׳ 2.493 ו־3.493. הזהרותיו של ר׳ פנחס לפחה באו כתוצאה מכשרון הנבואה שלו או מחלום עם סבו ר׳ דוד בן־ברוך או עם ר׳ חנניה הכהן.

• ר׳ אברהם טולידאנו (טנג׳יר)

חי במאה השמונה־עשרה. היהודים משתטחים על קברו ומחשיבים אותו כשליט העיר. גם המוסלמים משתטחים על קברו.

32 ר׳ אברהם יפה (קצר אל־סוק)

קבור ליד קדושים אחרים. לפי המסורת המקומית הוא רב שבא מארץ־ישראל.

לפי מסורת מקומית, קיימים עוד הרבה קדושים בקצר אל־סוק שקבריהם לא ידועים. כאשר יגלו אותם וישתטחו על קבריהם אז תבוא

הגאולה. ראה עמי 43 על משמעות מסורת זו.

• ר׳ אברהם יפרח (קזבלנקה)

קבור בבית הקברות העתיק של קזבלנקה. פעל בבית הדין הרבני שבקזלנקה. הוא נולד ב־ 1882 באלג׳יריה ונפטר בקזבלנקה ב־1947.

• ר׳ אברהם כהן(תידילי)

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קברי⁹ רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאימאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו ר׳ אברהם כהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.⁹⁴

1.34 ״לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית. לא שמעתי שמכירים אותו. אחד אומר ר׳ אברהם כהן, ר׳ אהרון. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה, אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים, הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו״.

2.34 ״פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי, ואין לו שטר. השר [השופט] אמר לו [למוסלמי], שיילך [היהודי] ויישבע לך, שהיהודי יישבע. ואמר [המוסלמי] אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל, אמר [השופט] לו: טוב. הלך הגוי. אמר לו [ליהודי]: ניפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל. איך שהגיע לשם ראה נחש. הזנב שלו כאן והוא מסתובב בכל החדר. בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך [לקראת היהודי] ואמר לו: בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע. חזר איתו ועשה פשרה. גם על זה חיברתי שיר״.

3.34 ״אשה אחת מקזבלנקה היתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של ר׳ אברהם כהן, מולאי מאתיל. הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק. למה [כי] הוא מטפל בחכמים. אז פעם באה אשה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה. קרה נס״.

הערת המחבר : עדות ר׳ שלמה ב׳(איגיניסאין). ראה גס הירשברג, מארץ מבוא השמש, עמי 55! : ״בדמנאת פגשנו גברים צעירים מתידילי שבאו לשוק. במראה פניהם הבריא ובמבנה גופם החסון ניכר היה תיכף. כי אלה שוכנים בסביבה כפרית עשירה. הם הזמינונו לבקר אצלם — ואף הציעו לעלות עמהם להילולא של הקדוש שלהם, ר׳ אברהם כהן, הקבור בצלעי הרי תיסיאי תחת עץ דפנה, בקצה כרס־זית רענן. ר׳ אברהם בא מירושלים (כלומר מארץ־ישראל). במקום מבקרים עדיין בסתר גם מוסלמים, אלא שהם מכחישים זאת, ומודים רק שנשיהם רגילות לבוא ולהתפלל לפרי בטן. בכל זאת הם רואים את עצמם כאפוטרופסים לקבר ודורשים שכר שמירה מהיהודים המבקרים״; וואנו, עמי 68, מציין שאין מציבה אלא חדר ליד שיח. על אף חקירה במקום הוא העלה רק פרטים מועטים.

   האינפורמנט סיפר שפעם גוי אחד מצא את המציבה של הקדוש או חתיכה ממנה עם השם, אך לא רצה לגלות ליהודים עד שיקבל עבורה כסף רב.

  המוסלמי מסביר את הופעת הנחש כהגנת הקדוש על היהודי וכביטוי לאי רצונו שהיהודי יושבע. על הקשר בין הקדושים והחיות ראה עמי 66-65.

  לרוב השומרים המוסלמים היו אישורים מרבנים מהעיר הקרובה לקדוש המאשרים שיש להם זכות לטפל בקדוש

ב. המטרה השנייה, מופנית לציבור הרחב, לזכות את הרבים, ולספר על תולדות צדיקים שכל ימי חייהם השתדלו ושאפו להגיע לשלימות בעבודת השי״ת וכפי שאסרו בשם החזו״א –החזון איש – כי קריאת סיפור תולדות הצדיקים מביאה לידי יראת שסיים תוך עלייה במדרגות התורה ותיקון המידות, ובמובן זה, עלינו לעשות את כל אשר לאל ידינו על מנת למנוע שתולדות צדיקים אלו יפלו, חלילה, לתהום הנשייה.

ואכן, חשיבות גדולה נודעת לסיפור שבחי הצדיקים, כמובא במדרש תנחומא (פנחס, פסקה ב׳) שהקב״ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם. והביא את הפסוק (משלי י׳, ז׳) ״זכר צדיק לברכה״, ע״ש. והמלבי״ם ע״ה בפירושו כתב, וז״ל: הצדיק, גם זכרו עומד לברכה, כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו. רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879 היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

וכן הרמב״ם ע״ה בפירוש המשניות למס׳ אבות )פ״א מי״ז) כתב, ״דאחד מסוגי הדיבור הוא ״הנאהב״, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות הסדות ובגנות הפחיתיות וכוי, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם, כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם״, עכ״ל. ובחיבורו משנה תורה (הל' דעות, פ״ו ה״א) כתב: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, עכ״ל ובהמשך(שם, ה״ב) כתב: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאסר: ״ובו תדבק״, עכ״ל.

ורבנו יהודה החסיד ע״ה בספר חסידים (אות תקכ״ג) כתב: אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה רבי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (ש״ב, כב, כ״ב): ״כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי מאלקי, עכ״ל.

ורבנו בחיי ע״ה בפירושו על התורה (ר״פ וישלח) כתב: יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש – הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכך סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש וכו'. ועל כן הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר – הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ט״ו) ״ואת יראי ה׳ יכבד״. הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה׳ ולכבד אותם, והמידה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו. והוא שאמר (שם) ״ה׳ מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים… נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד״, עכ״ל.

ובספר ״צידה לדרך׳ מרבנו מנחם בן זרח, תלמיד רבנו יהודה בן הרא״ש(מאמר רביעי כלל חמישי, פרק י״ב) כתב וז״ל: בזכרון מאמרי החסידים ומעשיהם תשכיל ותשוב ליוצרך״.

והרמח״ל ע״ה בספרו ״מסילת ישרים״ (פכ״א) כתב: וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. עכ״ל. ובספרו דרך עץ חיים (שבס״ס מס״י) כתב: הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבון עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא, ולמה בא לעולם, או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומה יהיה סוף כל ענייניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב וכו'. ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה׳ בהם, מה עשה משה רבנו ע״ה, מה עשה דוד משיח ה׳, וכל הגדולים אשר לפנינו. ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו. עכ״ל. הרי מעלתו של המתבונן במעשה הגדולים, שעי״ז לומד מהם ומשתדל לעשות כמעשיהם. ומי לנו גדול מהגאון חיד״א ע״ה ששיבץ בספרו ״שם הגדולים״ עובדות רבות מגדולי הדורות.

ובספר ״פלא יועץ״ להגאון רבי אליעזר פאפו ע״ה (ערך כיבוד), כתב, וז״ל: מצוה לשבח את הצדיקים, ויספר בשבחם ושבח מעשיהם הטובים. וכתבו משם הרב ישראל בעל שם טוב (שבחי הבעל שם טוב, אות קם), שהמדבר בשבח הצדיקים חשוב כאילו עוסק במעשה מרכבה. עכ״ל.

המושלים הצבאיים הצרפתיים היו מתחלפים לעיתים מזומנות וממרכז העיר ארפוד, בירת־תאפילאת היה הגנרל הממונה על האזור מחליט את מי להחליף, במי, מתי היכן וכיצד. מלחמת־העולם השניה היתה בעיצומה, וזועותיה היגיעו לאוזני כל אדם בכל מקום. לעיירה גוראמה הגיעו שמועות על חיסול־היהודים על יי היטלר בכל אירופה ואסיה שאותן כבשו חייליו של הרודן המטורף, אשר שגעון הגדלות דחף אותו לנסות ולשלוט על העולם כולו. העיר הגדולה פריז, בירת־צרפת, ואזורים אחרים היו נתונים זה למעלה משנתיים תחת הכיבוש של היטלר. המושלים הצבאיים בערי־מרוקו והסביבה היו מתוחים ודרוכים לקראת כל אפשרות של פלישת הנאצים למרוקו ולאפריקה הנמצאות תחת כיבוש־צרפת. רוב הצבא הצרפתי שחנה במרוקו זה שנים רבות, עזב את המדינה והצטרף למכונת־המלחמה נגד היטלר. ערבים בהמוניהם התגייסו וגוייסו לצבא הצרפתי, ולאחר אימון קצר נשלחו לחזית באירופה. ובעוד אנשים עסוקים בניחושים ושמועות על המלחמה, החלו להגיע למרוקו הפצועים והנכים הראשונים. לעיירה גוראמה הגיעו שני ערבים נכים, וסיפורי הזוועות שבפיהם סימרו שערות שומעיהם. המושלים הצבאיים שהיו מנוסים בקרבות, הוזעקו להצטרף למלחמה, ובמקומם נשלחו קצינים צעירים חדשים. ליוטנאנט מולה היגיע לגוראמה ובפיו הוראות חדשות וחמורות נוכח מצב־ המלחמה בעולם, והמתח במרוקו. הוא כינס את כל ראשי־השבטים הערביים, וכן את ראש־הקהילה היהודית, כליפא דודו, לישיבת־חרום מיוחדת, ובה מסר להם פרטים קצרים על המלחמה, על כיבוש־צרפת בידי הנאצים ועל השמדת־היהודים בהמוניהם.

המושל מולה דרש מכולם שיתוף פעולה ועזרה בכל תחומי־החיים ובעיקר שמירה על הסדר והשקט בכל האיזור. ההוראה הראשונה שנתן המושל מולה, קבעה שעליהם לגייס לו בדחיפות שלוש־מאות איש להכשרת שדה־תעופה מאולתר למקרי־חירום. למחורת עם בוקר הופיעו בעיריה מאות יהודים וערבים והחלו לעבוד במגרש ענק ורחב־ידיים, תחת משמר של שומרים חמושים אשר דחקו בהם לעבוד יותר מהר ויותר טוב. העובדים, שרובם היו יהודים ומקצתם ערבים, החלו לנקות, ליישר ולטאטא את המגרש הגדול כדי להופכו לשדה־נחיתה של מטוסים. כלים ומטאטאים לא סופקו לעובדים, וכל אחד היה חייב לעבוד במה שהיה לו, במטאטא שלו, בסמרטוט, בקרטון, בנייר ובכל אמצעי אחר. אלה שלא היה להם במה לעבוד, אולצו לעשות זאת בכפות ידיהם עד לפציעתם. המושל מולה פיקח אישית על המבצע כשהוא לבוש במדי־נאצים עם צלב־קרס על כתפיו ונעול מגפיים גבוהים מבריקים. מישהו מהעובדים היביט במושל מולה ותהה על המדים המשונים החדשים, אך הלה גער בו ובעט בו בחוזקה רבה. מישהו אחר לחש באוזני־חברו שהוא בטוח שהמושל מולה הוא גרמני — נאצי, וכנראה שגם מרוקו נכבשה כבר על ידי היטלר וכולם מסתירים זאת מההמון פן יקימו בהלה והתקוממות נגד הכובש הזר. המושל ״הנאצי״ מולה החזיק בידו שרביט וטייל להנאתו בשחצנות רבה בין העובדים המגרדים את האדמה הקשה. הנוטרים החמושים הגבירו בלחצם על העובדים בראותם את המושל מתקרב אליהם, ואיש לא התאונן ולא ביקש רחמים. כולם עבדו בשקט. לא היה צורך בשום פירושים והיתה הרגשה שמצבה של צרפת הגדולה, הנשלטת כיום על ידי היטלר, בכי רע מבית ומחוץ.

איש מהעובדים לא העז לסובב ראשו ימינה או שמאלה מאימת המושל מולה שעבר בין השורות כשהוא בוחן את עבודתם. הם זחלו על ברכיהם והתקדמו בזחילה על רגליהם שורה אחרי שורה כשאבק עולה מביניהם, משתולל באוויר וחוזר נוחת על ראשיהם. מולה המושל הרגיש עצמו בטוח עם מדיו המבריקים ומגפיו המצוחצחים. אלמלא שפתו שהסגירה אותו במבטאה הצרפתי המובהק, היו רבים מוכנים להישבע שהוא אינו שונה מהנאצים כפי ששמעו על התנהגותם באירופה. שלושה חודשים נמשכה עבודת־ההכשרה של שדה־הנחיתה, ועבודות הגינון והפרדסנות עבור המושל מולה, וקילומטרים מרובעים רבים, כבר הוכשרו, סומנו וסויידו כהלכה בהתאם להוראותיו. עינו לא נגרעה מ״עבדיו״ היהודים והערבים, והוא לא נעדר משטח־העבודה אף לא יום אחד. מולה הספיק להכיר אישית את רוב האנשים והחל לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ״יסו משה, בוא הנה״, קרא מולה המשועשע ליהודי שכל אצבעותיו נתקלפו מעבודת־האדמה הקשה, ומרוב כאבים הפסיק לרגע והיביט בפצעיו. יסו משה המסכן, העייף והחלש בגופו, התייצב מייד אל מול המושל, הצדיע בידו הפצועה, וכשעיניו דומעות מהאבק ניסה למלמל מילות חרטה על שהפסיק את עבודתו בגלל אצבעותיו המקולפות. אולם המושל מולה נופף בשרביטו ולאחר שהיביט במבט חודר ביהודי הניצב מולו אומלל הפסיק את מלמוליו בצעקה:

״לך לחירבה שלך ותביא את שמלת־אימך כדי לטאטא בה את הקרקע, ומהר״.

ליסו משה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בריצה מטורפת לביתו, ותוך דקות ספורות חזר עם בגד־נשים צרור בידו כמצווה. הוא חזר למקומו בין שורות העובדים והמשיך בעבודתו במרץ רב. העבודה הושלמה ויום השיחרור מעבודת־הכפייה היגיע סוף סוף. כולם התייצבו בעמידה בשורות במרכז שדה־הנחיתה, פרי־עמלם הרב, שהיה גם מסומן במילים כתובות באבנים בגודל ענק ומסויידות בלבן. כולם היו מאובקים, עייפים וסחוטים, וניכר בהם הפחד שמא תוטל עליהם עבודה אחרת דומה לזו. המושל מולה בא אליהם על סוסו הלבן ונעמד מולם. הם הצדיעו בידיהם הרפויות בחוסר דיוק משווע, ואחדים מהם הצדיעו והורידו ידיהם, וחזרו והצדיעו שוב ושוב, כך במשך דקות אחדות. כאשר לבסוף עמדו כולם דום והצדיעו בידיהם, ירד מולה השחצן מעל סוסו והחזיר להם בהצדעה חטופה ונמרצת כשרגליו השמיעו ״דום״ תקיף.

״אתם עשיתם כאן עבודה יפה ובימים הקרובים יהיה שימוש חיוני בשטח זה, עליכם להיות מוכנים לכל עבודה שתידרש מכם״. כך אמד, חזר והצדיע שנית, עלה על סוסו בזריזות ופתח בדהרה לעבר העיריה הטובלת בגן הירק הענק. העובדים המשוחררים הלכו לבתיהם. שכחו את העבודה ושקעו בשיחות על המלחמה ודאגה לשלום אחיהם היהודים באירופה ובגרמניה הנאצית. חלפו אך מספר ימים ויהודי־העיירה נקראו לבוא לעיריה ולהצהיר בפני המושל על רכושם, נכסיהם ועסקיהם לפי הוראות מגבוה. הובהר לכולם שכל מי שיצהיר הצהרה כוזבת על רכושו, יועמד לדין, וגורלו יהיה מר. פקיד־העיריה, ליזול, עסק בקבלת היהודים במשרדו, כשכליפא דודו ויחיה משה מסייעים ברישום כל אחד, פרטיו האישיים והרכוש שברשותו. בין היהודים עצמם היו אחדים שריח שינאת־אחים נדף מהם. בין אלה בלט שלמה ממן, אשר איים בגלוי שהוא ילשין על כל יהודי שלא ידווח על רכושו המלא. ביהודים אחז פחד נורא למשמע איומיו של שלמה ממן, ורבים מהם הזדרזו להיכנס בשנית לפקיד־העיריה ליזול כדי לתקן את הצהרותיהם.

רבי דוד עובדיה

אחרי דרישת שלומכם כמשפט באתי להודיע לכם כי מה שכתבתם שאני חפרתי לכם שוחה, חס ושלום אני אדרבא רציתי להוציאכם ממנה, כי מה שאינו הוגן הוא שהקהל יאכלו רכוש פרטי שזה גזל כמו שאומרים במשל הדיוט הכלל יעשיר את הפרט. והפרט לא יעשיר את הכלל.

כי כמה עולה ההנאה והכנסת ( בית הכנסת ) סך – כם – בכל תקופה, אם תרצו לסתום בה איזו הטלה שעל הקהל, זה יעלה ( אם תחלק את זה ) לכל עשיר אחד – אם ולשאר העם – בת לכל אחד. האם על זה תגידו שאני חפרתי לכם השוחה אדרבא הצלתי אתכם מן סכום של – אם – שיש בו גזל היחיד.

ואתם שבח ל-אל בני דעת, תדונו קל וחומר, אם אתם שלא עמלתם בקרקע זו לא בניתם אותו ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל, מצטערים כל כך על אותו סכום של – אם – שרוצים ליהנות בו על אחת כמה וכמה אני שטרחתי ויגעתי בו בקרקע הזה בעשר אצבעותי ואפסיד כל הסך – כם – כולו.

והאמת היא שאין הצבור עני, וכל זה כלום אם אתם הייתם רוצים, אני הבטחתי לכם שאמסור לכם סכום הגון לפדות בו כל הקרקעות של קהל הממושכנים, ועל ידי כך תוכלו להכניס בהיתר לקופת הקהל יותר מאותו הסך שרוצים לקבל באיסור מבית כנסת שבניתי.

ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים כי על ידי ההסתה שלהם אתם מוותרים על אח שלכם, והגעתם לישבע שבעזרת ה' תשיבו לי גמולי בראשי, הקדוש ברוך הוא אינו עוזר רק לעושה הטוב, וגם אני מתפלל לטוב ולמוטב והמסיתים יהיו לאין, יכולתי לוותר על אותה בית כנסת בכלל.

בגלל אהבתכם שלא יערכנה כל ממון שבעולם, מצדי לא אסתכסך אתכם. ואם אתם מוותרים עלי אני לא אוותר על אהבתכם, אומרים במשל הדיוט מי שמכר את חברו במאה זילא וזילא מכר אותו בזול, אולם מהמכתב ששלחתם ידעתי מה בלבכם עלי ורבותינו ציוו עלינו אל ימעט בעיניך שונא אחד.

וכמו שאמר קהלה כולה, ולא די הצבור שנמצא כעת אלא אתם מחכים עד שיחזרו הסוחרים לעיר. כאלו רוצים להרוג פרינגו ? וגם מי שהוא עמי בשלום אתם מכריחין אותו להתרחק ממני, וכאשר הזהרתם ומסרתם מודעה שתמסרוני למלכות ופטורים מן ההפסד ואני הודעתי גם כן שכל מה שתפסדוני עליכם ליהדר גם התלמידי חכמים קבלו התראתכם וכתבו ומסרו לכם,.

והתראתי לא מסרו לי בכתב וכך הגיד לי רב מאיר צבע בפירוש שהם לא יכתבו לי יען שהם מפחדים  מן הקהל ישמרם צור, אם כן לא נשאר בידי כי אם לעזוב את העיר, השם יתברך יצליח בידכם ותהנו מטוב העיר ומבית הכנסת עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

אם כי קשה עלי פרידתכם ופרידת החברים והקרובים, הלא אנוס במעשי ולפני שערי ערי השם פתוחות, ובכל מקום שתדרוך כף רגלי אהוב אוהב את הבריות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הייתי כל ימי בעיר קטנה משרת בקדש לקהל, כעת אשרת קהל אחר בעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ( עיר פאס ).

ואדרבא כאן אוכל לעסוק בהרבה דברים מה שלא יכולתי אצלכם לשום שלום להשוות את הדעות ולשרת ולעבוד בקדש. ועליכם לדעת שעשה אעשה את הכל ויכול אוכל, גם ליותר מזה, כאן ( בעיר פאס 9 שבח ל-אל תלמידי חכמים והמון העם כוטלם ריעי כולם אהובי כולם מיצירים בצרתי, השם יתברך יגמלם בגמול טוב בעולם הבא.

ואמרו חכמים זכרם לברכה הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ואם הגיע זמן מלחיות אתכם מקובל ומרוצה עלי בסבר פנים יפות, ואם דוד מלך שיראל עליו השלום היה נרדף מן שאול המלך ואנשיו מעיר לעיר ואמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'.

כל שכן אני יתוש עפר לדוש, שבח ל-אל היהודים מקהל עירנו ( צפרו ) הגרים כאן ( פאס ) כולם מכובדים כולם מרויחים טוב שבח ל-אל. גם אני אהיה כאחד מהם, ומבקש מה' ומכם שתבטיחו לי החיים אם אכנס לעיר איזה שמנה ימים אראה את נכסי ואמכור מה שצריך למכור ואניח לעצמי מה שאצטרך.

וגם אתפשר עם בעלי חובות שאני חייב להם ושהם חייבים לי. ומצד בית הכנסת ( צלא דלפוקי ) חפשו אחרי שליח צבור וקהל מתפללים או סגרוה עשו מה שיטב בעיניכם, ואתם שלום. ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם.

מסרו בית הכנסץ די תאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו א-ל ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי וחצי בית הכנסת לכבירא להרב ישועה אזולאי, ואני עבד השם והרב אברהם אציני ישמרהו צור נכנסנו לרבנות סימיכם, לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת אלכבירא סך – הם – בכל שבוע.

ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשווה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות ש/מוטלים עליכם, ואינכם מרגישים בכל מה שt,ם עושים אתי. ובמקום שתתנו לי ולתעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי.

ורע המעשה הזה אשר אתם עושים עמדי והאלוקים יבקש את נרדף, ושבח ל-אל תלמידי חכמים כאן שמחו לקראתי כי הרבה תיקונים אתקן להם והרב יוסף עטייא ישמרהו צור אמר לי במפורש, הלואי ותרצה לגור אתנו במקומינו.

ותהיה כתר ועטרה על ראשינו ולהפקת רצונך תוכל להביא אתך תלמידי חכמים משלך נטפל בהם ונתן להם דירות איפוא ידורו השם יתברך יגמלהו כרוב חסדו ויתן לו כמתת ידו למען שמו אמן כן יהי רצון.

ע"ה שלמה י"ץ

בנטוב חיים

קווים אחדים בדרכיי פסיקתם ההלכתית של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו

מאמר זה הוא עיבודה של הרצאה שניתנה ביד בן צבי, בחורף תש׳׳מ.

דרכי הפסיקה ההלכתית אצל חכמי הספרדים נושא מורכב ורחב ידים. לא ראי הפסיקה של חכמים אלו במאות 16—17 כראי פסיקתם במאות שלאחר מכן. ולא ראי הפסיקה בשאלוניקי קושטא וצפת כראי הפסיקה בבבל. ולא ראי פסיקתם של אלו כראי הפסיקה במצרים, סוריה וארצות צפון אפריקה. זאת ועוד: יצירתו הפסיקתית של כל חכם נגזרת היא מאופיו, כושרו ואישיותו, ודרכו שלו מיוחדת היא לו. עם זאת דומה שיש צד שוה לכולם וניתן לעמוד על כמה קווים מיוחדים להם. ותחלה נתעכב על המקום המרכזי שתפסה ההלכה הפסוקה בעולם הלימוד של חכמי הספרדים מאז ימי הבינים.

כידוע, שני מרכזי תורת העמידה היהדות במאה ה־11. המרכז בצרפת ונציגיו הידועים — רש״י ובעלי התוספות, והמרכז בספרד ונציגיו הבולטים הרי״ף והרמב״ם. ולכל אחד היה ייחוד משלו. במרכז הצרפתי ראו בלימוד התלמוד מטרה כשלעצמה. הם היפכו וגלגלו בו בפלפול ובעמקות ועשאוהו ראש לכל לימוד. רש״י בפירושו הבהיר, פתח את שעריו, ונכדיו בעלי התוספות השלימו את שחיסר, הוסיפו להעמיק עיונם בו, ויצרו למעשה סוגיות חדשו¹. אף אלה מהם שכתבו פסקי הלכות הביאו בספריהם סוגיות שלימות, נשאו ונתנו בהם ופירשום.

לעומתם, במרכז הספרדי, התכלית הבלעדית ללימוד, היתה ידיעת פסק ההלכה בלבד, ועיסוקם בתלמוד היה אמצעי דרכו ניתן להגיע לפסק ההלכה. הם נמנעו מלפלפל בו. פירשוהו בדרך פשוטה וקצרה, לרוב על פי מסורת הגאונים שהיתה בידיהם, והסתפקו במסירת תוכן הסוגיה ותמציתה. מתוך מגמה זו, השמיט הרי״ף את המשא ומתן שבסוגיה והשאיר רק את הנחוץ לפסק ההלכה. הרמב״ם מתלמידי תלמידיו אף הרחיק לכת יותר, בנסחו מחדש לפי דרכו, בשפה צחה וברורה, את כל ההלכות.

ראייה זו של פסק ההלכה כעיקר העיקרים מוצאת את ביטוייה בתשובתו הידועה של ר׳ יוסף אבן מיגש תלמיד הרי״ף, שנשאל על ״איש שלא קרא מעולם הלכה (=תלמוד) עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז״ל וספריי הדינים. …ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו… אם יוכל להורות בענין אחד… ויפסוק הדין בו. ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד אם הוא מותר להורות״, והשיב:

״דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי׳ אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז״ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז״ל. אבל מי שמורה מתשו׳ הגאונים וסומך עליהם ואע״פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו… עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים וכהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמודי׳ ^.

השקפה זו המשבחת את ״העמידה על דעת הגאונים״ והתלות ב״הוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות״ המשיכה להיות קו מנחה בספרד אף בדורות שלאחר מכן. אף הרמ"ה, רמב״ן ותלמידיו רשב״א, ריטב״א והד״ן, עם שהושפעו מחכמי הצרפתים ואימצו לעצמם את דרך לימודם, ועשו את לימוד התלמוד קבע, והעיון המתמיד בו לחובה, עינם נשארה צופיה לתכלית העליונה אליה חתרו, לידיעת הפסק. לא בכדי בחר הרמב״ן לחבר הספרים ״מלחמות ה׳ ״ ו״הזכות״ כדי להגן על הלכות הרי״ף, המעוגנות במסורת הגאונים, ואף חיבר כהשלמה להן הלכות נדרים ובכורות וספר ״תורת־האדם״. הרשב״א בצד החידושים שלו, חיבר את ספרי הפסק, ״תורת הבית״ ועוד. ותשובותיו המרובות הן הן עדיו עד כמת נמשך הוא אל הפסק. הד״ן הצמיד את פירושו לספר הלכות הרי״ף, אף רבי יצחק קנפנטון, גאון קשטילייא האחרון, שריבץ תורה בתלמידיו אימנם והדריכם להעמיק העיון בגמרא ומפרשיה, ונתן בידיהם כללים ודרכי לימוד, מדגיש הוא שכל זה נחוץ להפריית הלימוד והעשרתו ביבול רב של הלכות פסוקות ואמיתיות.

תורתו זו של קנפנטון נשמרה בקפדנות על ידי תלמידיו חכמי המגורשים, ובאשר הלכו, ידם האחת אחזה במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, וידם השנייה עשתה חיל בשדה ההלכה הפסוקה. מהר״י טאיטאצאק ומהד׳׳י בירב, מהריב״ל ומהרשד״ם, הרדב״ז ומהר״מ אלאשקר הפרו את שדה הפסק וריוו בתשובותיהם המאליפות את הדורות הבאים, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות החמורות וברבורי התוספות. כל שבאו אחריהם הלכו בעקבותיהם וקבעו בישיבותיהם את שעות הבקר לעיון בתלמוד, ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה בטור ובשו״ע ובהרמב״ם. ונעשה הדבר לחוק בישיבות הספרדים ובישיבות המערב עד היום.

היחס לראשונים ולפםקיה

רא״א אורבך כותב על דרכם של בעלי התוספות: ״הם הורו מהתלמוד מכח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי גאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו״ וכשמעמיד דרכם זו מול האמור בתשובתו הנ״ל של רי׳י אבן מיגאש: ״ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד

הם שראוי למונעם מזה… אבל מי שמורה מתשובת הגאונים וסומך עליהם הגון ומשובח׳/ הוא מגיע להבחנה כי ״דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה׳ כזאת אילו נשאל שאלה דומה״ מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותם, יסכימו במושלם לדבריו של הר״י אבן מיגאש הנ״ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם.

הראב״ד כותב: ״שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש הענין בדרך אחר״; הרמב״ן, שכתב את ״ספר המלחמות״ ו״ספר הזכות״ כדי להגן על הראשונים והקדמונים כותב: ״באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בודאי פי׳ נכון… אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים… וכ״כ רבעו הגאון ז״ל ורבינו חננאל״. הא למדת אף שהצדיק פירושם של התוספות דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב״א כותב בתשובה: ״לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן שהן כדבר קבלה״. אף הריב״ש כותב על דברי הרי״ף והרמב״ם: ״לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם… וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיון שיצא הדבר מפי הרי״ף והרמב״ם… ראוי לחוש לדבריהם וכי הרב אלפס והרמב״ם קטלי קני באגמא נינתו הלא הם גאוני עולם ועמודי התורה״. זוהי כנראה אחת הסיבות שהביאה קהלות רבות להסכים לפסוק מספרי הרמב״ם, בהיותו ראשון וקודם להם והכרעתו קודמת להכרעתן ״*. בניגוד לזה, רוח העצמאות והעמידה בפגי קדמונים שהיתה אצל בעלי התוספות הראשונים, נשמדה בצרפת ואשכנז גם בדורות מאוחרים אליהם, כגון בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת: ״מיום שגלינו מארצנו… ונשתבשו

ארצות ונתמעטו הלבבות אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול״ . וכך גם בבימ״ד של הרא״ש. נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה ״שאין לחלוק עתה על דברי גאון, הוא אומר: ״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם (של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ם… אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים״ .

לוי חידש את פעילותו ב־25 בנובמבר 1844 והפעם מהעיר טנג׳יר ששימשה לו בסיס זמני. לדבריו, יהודים התעניינו בבשורתו, אבל מספרם היה קטן מזה שבמוגדור. מה שחיבל, לדעתו, במפגשים אתו והכשיל את חיפוש ״האמת״ מצד היהודים ולבסוף את התנצרותם היה חששם שיידחו על ידי הקהילה, ולא יוכלו להמשיך ולחיות בין אחיהם. על יהודי עני שיתנצר איימו במאסר, ועל עשיר — בהחרמת רכושו ובאילוצו להגר למדינה נוצרית. היות שהיהודים האמידים שלטו במידה רבה במסחר ובענפי כלכלה אחרים, הרי פרנסתן של השכבות הבינוניות והעניות הייתה תלויה בהם. האיום החברתי והכלכלי על המתנצרים יופיע גם בשנים הבאות כהסבר למספר המצומצם של יהודים שהתנצרו, למרות כל הפיתויים של המיסיונרים.

בסוף 1845 ביקר לוי בתיטואן, בלאראש ובמקומות אחרים. במכתבו מלאראש ב־12 במאי הוא ציין כי שהה שם רק ארבעה ימים, נפגש עם מספר יהודים ומסר להם עותקים של ״הברית החדשה״. הם לא זיהו את תוכן הספר, ונישקו את ידו בקבלם אותו.

יהודי נכבד ביקש ממנו עותקים נוספים, כדי להעבירם לרבני פאס לשם קבלת חוות דעת. לוי נתן להם גם ספר תפילות וספרים אחרים. פאס הייתה בכל הדורות המרכז הרוחני של יהודי מרוקו, ורבניה היו בני סמכא להכריע אם הספר ראוי לעיון.

לוי הביע צערו על כך שיהודים נרדפים על ידי אחיהם רק משום שהם מתעניינים בנצרות ומשתכנעים בצדקתה. כמו המיסיונרים שאחריו, ציין לוי כי היהודים בורים ומאמינים באמונות תפלות. אי הכרתם באמונה ה״אמיתית״ — הנצרות, אף היא אחד מביטויי בורותם.

מלאראש הוא הפליג לגיברלטר כדי לקבל טיפול רפואי, ולאחר מכן המשיך לאוראן. שליחותו של לוי הייתה אפיזודה בודדת ללא המשך רצוף, וחלפו שבע שנים עד שנשלח שליח אחר למרוקו. בדו״ח השנתי של האגודה מ־1848 נאמר, כי בגלל מחסור באישים מתאימים לשליחות, נאלצה היא, לצערה, לדחות את תכניתה לפעול בין מאות אלפי היהודים במרוקו.

• 32 – הגות לבי בו ארבעה קונטרסים, אשר קראם בשם: הגות לבי; תרנן לשוני; לשוני עט ותולדות יוסף. בו 313 עמודים כתוב־ם. הדף 13.55. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 10—13 מילים.

הגות ליבי בו דברים על מעלת הכתיבה; החובה המוטלת על כל אחד לכתוב את חידושי תורה שיחדש ופניה לבני תורה לקיים חובה זו:

והנני קורא בקול גדול … לפני רבנן ותלמידיהון, החזיקו בידיכם קסת ועט הסופר, לכתוב עלי נייר יום יום, מה שתעלה מצודת שכלכם מחידושי תורה ודיניה ומשפטיה, אם מעט ואם הרבה…

כמו כן כותב על תולדות הנייר והדפום, על הספרים העבריים שראו אור לראשונה בדפוס, וכן דן על הנייר בהלכה. בקונטריס יש 32 עמודים.

33 – תרנן לשוני דברים בשבח מעלת לשון הקודש ובחיזוק החייאתה.

מאמר זה נכתב, בעקבות ההתעוררות שחלה בתקופה זו בערים שונות במארוקו, להפצת השפה העברית והקמת חוגים ללימוד השפה. ראשי החוג הזמינו את ר׳ יוסף להרצות בפניהם. נושא ההרצאה נקבע על ידי המארגנים. בהרצאתו נתבקש לדון על השם ״לשון הקודש״ שניתן לשפה העברית במקורות — בפי חכמי הדורות, ולא נקראה על שם האומה הישראלית, כמו שאר השפות. בפתיחתו מתאר המחבר את הפעילות הערה שהיתה קיימת בעיר פאס בנושא זה:

נדרשתי לשואלני מבחורי חמד, חכמים ונבונים, להודיעם מדוע קנה שם לשון האומה הישראלית בשם לשון הקודש. וסיבת שאלתם, כי בימים הללו נתעוררו בחורים ונערים, וילדים רבים פרחי חמד, ועלמות תופפות, להתלמד לשון הקודש להתרגל על לשונם לדבר בו, ועל ידי מורים עשו והצליחו. ופעם בפעם נאספים יחד למועדון, וכל אחד מטיח ומביע אמרים ונאומים בלשון הקודש, כפי צחות לשונו וכפי השגתו. וזה לנו לאות כבוד לעם בני ישראל, ובקשוני להטיף ולנאום לפניהם מלים אחדים, לחזק את זרועם ולעודדם, ולחשוף ברבים גודל מעלת הלשון ומפעלם בזה ונעתרתי לבקשתם…

בדבריו אנו שומעים על הפעילות הרבה בהוראת העברית החיה בעיר פאם בתקופה זו, שבה נטלו חלק גם נערות. פעילות שגם זכתה להצלחה גדולה. לבד מהלימוד האינטנסיבי, החברים היו מתכנסים לפעילויות בעברית, כגון לשוחח בניהם ולשמוע הרצאות בעברית^. ומדי פעם היו מזמינים אישיות מסוימת להרצות בפניהם, מתור מטרה לחזק את החוג ולעודד אחרים להצטרף. ואכן ר׳ יוסף מסיים את דבריו בקריאה נרגשת לציבור הרחב, להצטרף ללומדי השפה העברית, לחזק את ידי העוסקים במלאכה, כדבריו־:

ועלינו החובה להרים קול ולקרוא בלי חושך – ללא הפסק –  עדי תעירו ותעוררו לבות אנשים נרדמים משינתם. התעוררו התעוררו בגי גולה, לגול את החרפה מעל עמו בקהל רב. כי חסן ישועות כל עם, הוא דעת לשון עמו. ואשא מדברותינו בצו לצו, בל תהיה שפתינו מוזרה לנו ודרכיה לא נבין … והתומר ביד המנהלים והמייסדים המפעל הזה … ויפקדהו האל במבורכיו ויצלחהו בכל דרכיו… בקונטרס יש 37 עמודים.

הערת המחבר : כל החכמים במארוקו חייבו את לימוד השפה העברית, וראו בזה אף מצוה. והעיסוק בלימוד העברית נחשב כלימוד תורה. בדומה לגישתם של כל חכמי המזרח והספרדים מאז ומתמיד בארץ ומחוצה לה. בניגוד לגישתם של חכמי אשכנז בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הנוכחית, אשר חלקם אף הכריזו מלחמה על לימוד השפה, ראה י׳ קניאל, המשך ותמורה, ירושלים תשמ״ב, עמי 205—210. ושם בהערות ביבליוגרפיה לנושא.

• 34 – לשוני עט בו כינס חלק מן ההתכתבויות שלו עם חכמי הדור, ובהם גם מכתבים שכתב בתשובה, כאשר קבל בתשורה ספריהם, ובהם הערות והארות שהיו לו על דבריהם. בהם התכתבויות שניהל עם בית הנשיא בן צבי ז״ל בדבר עליתו לארץ עם סיפרייתו הנכבדה, דבר שלא יצא לפועל בסופו של דבר. חלק מההתכתבות שלו נמצא בחיבורו ״מלה בלשוני״. וכן צירף כאן שירים שחיבר ולא נכנסו לתור חיבורו ״נפלאותיך אשיחה״. בקונטרס 190 עמודים. עמי 70—197; 252—312. בתוכו כלל ״שבח משפחה״ לתולדות משפחת אבן דנאן, עמי 275—305.

12. תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות

חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.

13. זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.

חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.

לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).

בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.

37. מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין_; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט^,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.

חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.

38. מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.

בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:

לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…

בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.

רבי אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי

מגדולי חכמי צפת בתקופת זהרה, מחשובי תלמידי הרמ״ק, ומהאריות בחבורת תלמידי האר״י ז״ל, וכפי שמעיד בעל ״שבחי האר״י ז״ל אמר עליו האר״י הקדוש בזה הלשון: ״מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי זולתו שאפילו חטא אין בו״.

צדקותו וענוותנותו של רבינו מהר״א גלאנטי היו למופת בין חכמי דורו בצפת, אשר כל אחד ואחד מבני החבורה היה גובהו כגובה ארזים, והם הרימו לנס את הפלגתו של מהר״א גלאנטי בחסידות ובענוה, עדות לזה אנו מוצאים בשתי עובדות המובאות בספר ״קב הישר״ פרק ט״ו וזה לשונו: ״ואם אגיד לכם מן הענוה גדולה שבינינו, הנה סיפר לי הרב הגדול רבי מנחם, בן הרב הגדול רבי אברהם גלאנטי ז״ל, שפעם אחד נשא על כתיפו שק עם קמח מן השוק, ובא מאחריו הגאון הרב הגדול מורנו הרב רבי שלמה שאגיס ז״ל, וחטף את השק מעל כתפיו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע בחייו שאל יוליך שום אדם זה השק עם הקמח לבית רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל, כי אם הוא בעצמו דוקא, כי אמר החכם רבי שלמה שאגיס הנזכר לעיל, שהוא עדיין רך בשנים ממנו וחזק ממנו. להפציר בו הרב אברהם גלאנטי שלא יעשה לו ככה, כי הרב רבי שלמה שאגיס היה גדול בתורה ומופלג בעושר. ולא רצה רבי שלמה כלל, וטען רבי שלמה שאגיס בעצמו השק עם קמח לבית הזקן רבי אברהם גלאנטי.

וכן פעם אחת בא החסיד מורנו הרב רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל מכפר עין זיתון, וקנה שם כד אחד ומילא אותו מים מתוקים מן באר שבכפר עין זיתון, שהן מים חשובים מאוד, ובדרך הילוכו פגע בו החסיד רבי מסעוד ואמר לו רבי, תן לי מעט מים, כי צמא אני. והיטה רבי אברהם גלאנטי את שכמו להשקותו, ומיד לקח רבי מסעוד את הכד על שכמו ונשבע להוליכו לביתו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע שלא יפצור בו. וכן כל בני החבורה כשהיו רואין את רבי אברהם גלאנטי ברחוק שלושים אמות היו עומדין לפניו, ואחר כך כשהיה מקרב אליהם, היו נושקים את ידיו ואמרו לו: הלואי שנהיה מצע תחת רגליך בעולם הבא. כי היה חסיד גדול ועניו, והיה תמיד מזהיר אותנו שיהיה שלום וריעות ואחוה ואהבה בינינו. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל.

ירח-יקר״ ־ זהרי חמה

רבינו מהר״א גלאנטי לא ימוש מפיו תורת רבו הרמ״ק, חיבר פירוש על הזוהר, ובאשר הלך בעקבות פירושו הגדול של רבו הרמ״ק על ספר הזוהר ״אור יקר״, קרא לספרו ״ירח יקר״, להורות שפירוש רבו הרמ״ק כשמש בגבורתו, ופירושו הוא כמו ירח שמקבלת הארה מהשמש, כמוהר״ר אברהם אזולאי צירף לפירושו על הזוהר קיצור מספר ״ירח יקר״ וקראו בשם ״זהרי חמה״.

כ״ק מרן אדמו״ר משינווא רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זצוק״ל, השתדל להביא לדפוס את הספר ׳זהרי חמה׳ היה זה כאשר שהה רבינו בירושלים ומצא מרגלית יקרה, פירוש על הזוהר הקדוש בכתב יד, מהגאון המקובל רבי אברהם אזולאי מחברון. רבינו רכשו בכסף מלא והשתדל בכל עוז שיצא לדפוס כדי ״לזכות, ולזכות את הרבים, וזכות הרבים יהיה תלוי בי לזכות לעשות תשובה שלימה בתוך כל ישראל" [כלשונו בהקדמתו].

לאחר מכן, מצא רבינו כתב יד נוסף של הספר ״אור החמה״ בספרייתו של רבי שמואל העליר רבה של צפת, ובעותק זה נוסף פירושו של המקובל הקדוש רבי אברהם גלאנטי בשם ״זהרי חמה״. הואיל וכך, פנה רבינו בשנת ששו״ן [תרנ"ו- 1896] להדפיס מחדש את הספר ״אור החמה״ כאשר בכל דף מופיעים דברי הרמ״ק ודברי מהרח״ו, ״זהרי חמה״ לרבי אברהם גלאנטי ו״אור החמה״ לרבי אברהם אזולאי.

על גדלו וקדושתו של רבי אברהם גלאנטי, סיפר האדמו״ר משינווא את הסיפור הבא:

בבוא האר״י ז״ל לצפת, נמשכו אחריו הרבה מגדולי צפת, אבל היו גדולי ארץ שלא דבקו בו. מנהגו של רבי אברהם גלאנטי היה לישב בתענית בצינעה כל הימים, מלבד הימים שאין אומרים בהם תחנון, והיה מקבל עליו תענית בכל תפלת מנחה. כך עשה כל הימים, ולא ידע מכך איש. פעם הכין האר״י ז״ל סעודה לתלמידיו בכפר ״עין-זיתון״ הסמוך לצפת בתחום שבת, ואמר לשלוחו: ״לך לרבי אברהם גלאנטי ובוא אליו לפני תפלת מנחה, ואמור לי בשמי שאני מבקשו שלא יקבל על עצמו תענית בשעת מנחה כדי שיוכל לבא אלי למחר אל הסעודה אשר הכינותי״. השליח הגיע לבית מדרשו של רבי אברהם גלאנטי בדיוק כאשר עמד להתפלל מנחה.

כשאמר לו את הדברים, כעס רבי אברהם ואמר: ״מנין הוא יודע שאני יושב בתענית, האם נביא הוא?״ לאחר מכן התיישב בדעתו ואמר: מכל מקום, הריהו יודע… והשיב לשליח: ״שוב לרבך ואמור לו, שאבוא אל הסעודה״.

למחרת הלך רבי אברהם לעין זיתון אל הסעודה אשר הכין האר״י הקדוש. לפני הסעודה פתח האר״י במאמר עמוק בחכמת הקבלה, כדרכו. רבי אברהם שהיה מקובל גדול הקשה ואמר: ״לדברי הרב, הלא יש סתירה מכלל פלוני, וממקום פלוני״. השיב לו האר״י ז״ל: ״כדי לענות על כך, צריכים להבין היטב את הדברים במקום שהקשית ממנו״. מיד פתח האר״י ז״ל והסביר את אותו מאמר באופן מופלא, והתברר שאין משם קושיא. הוסיף רבי אברהם ושאל: ״לפי הסבר חדש זה, הלא קשה ממקום אחר״. השיבו האר״י: ״מן השאלה נראה, שהדברים שם לא הובנו על בוריים״, והתחיל להסביר את הענין ההוא בטוב טעם ודעת ובהקדמות נכונות, עד שהקושיא נעלמה מאליה. הוסיף רבי אברהם והקשה ממקום נוסף, והאר״י הקדוש פנה והסביר גם את אותה סוגיא באור חדש ומופלא והסתירה התיישבה. כיון שראה רבי אברהם את כחו של האריז״ל בקבלה, אמר: ״מן ההכרח להפסיק כאן, כי התלמידים רעבים״…

לאחר הסעודה, ניגש רבי אברהם אל האר״י ובקש ממנו כי יאמר לו, מהו תיקון נפשו. כי זו היתה דרכו בקודש של האריז״ל, לומר לשואליו מהו תיקון נפשם ורבים פנו אליו ונפשם בשאלתם. השיב לו: ״תיקון נפשכם הוא לאכול בכל יום בשר ולשתות יין״. התרעם רבי אברהם ז״ל ושאל בתמיהה: ״האם אכילה ושתיה הם תיקון הנפש?!״ השיבו האר״י בנחת: ״לגביכם – כן הוא. כי במרום מתרעמים עליכם, על שיש בכחכם להעלות ולתקן את הניצוצות-הקדושים שבמאכלים, ובגלל תעניותיכם אין אתם מעלים אותם! לכן, תיקון נפשיכם הוא על ידי אכילה ושתיה בקדושה, להעלותם ולתקנם״.

דבקה נפשו של רבי אברהם באריז״ל, הלך לאחיו הגדול רבי משה גלאנטי ז״ל ואמר: ״אחי, איך טחו עינינו מלראות את האור הבהיר, ולמה אנו עומדים מרחוק?״ נכנסו הדברים בלב המהר״ם גלאנטי, לבש בגדי כבוד ולקח את משמשו אתו, והלך להאריז״ל. בבואו, אמר לו: ״יאמר לי מר בטובו תיקון נפשי מה הוא״. ענה לו: ״הן כבודו הוא רב זקן, ואיך ישאל ממני תיקון נפשו״ הפציר בו ובקשו שיגלה לו. שהה האר״י הקדוש – שלא כמעשהו עם רבי אברהם, שם ענהו על אתר – וכעבור שעה קלה אמר לו: ״אני רואה עליכם פגם חטא גזל״. השתומם רבי משה ונחרד, נענה ואמר: ״הלא מעולם לא עסקתי במשא ומתן, איזה חטא גזל יכול להיות בידי?״ השיב לו האר״י: ״הלא אני רואה זאת עליכם, ומה אעשה?!״.״

הלך רבי משה לביתו ושלח להכריז בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שאם יש למישהו, איש או אשה, איזו שהיא תביעה עליו – או שמישהו יודע שיש לאחר תביעה כספית עליו – הריהו מבקשו לבא אליו ולהודיעו, והוא יחזיק לו סובה על כך, אבל איש לא בא. לבסוף באה לפניו אשה ישישה ואמרה: ״שמעתי שרבינו שואל ודורש כל כך, אולי אעשה רצון צדיק, כי יש לי תביעה קטנה״. אמר לה: ״אמרי מה תביעתך, ותעש״. ענתה ואמרה: ״מורטת צמר אני, ויש מחיר ידוע ומקובל, על כל כמות מסויימת מקבלים מחיר קצוב. אבל אני מומחית במריטה, לכן אני נוטלת יותר מהמקובל. פעם הבאתי לרעייתו הרבנית צמר ממורט ובדרכי בקשתי את המחיר שאני נוטלת, הרבנית השיבה לי שהיא מוכנה לתת לי כפי שהיא נותנת לכל הנשים, ולא יותר. אני מזכירה איפוא, שלדעתי מגיע לי עדיין ההפרש״. מיהר רבי משה ונתן לה את מספר הפרוטות שביקשה. כאשר בא בשנית לפני האר״י הקדוש, אמר לו: ״זה היה הדבר היחיד שביקשו מכם במרום״!…

רבי אברהם אביטבול

הרב אברהם אביטבול היה דיין וראש ישיבה בעיר מראכש(נפטר ב־1941). בנו של המשורר שלמה אביטבול. נחשב גדול המעיינים בתלמוד בכל רחבי מראכש. דרשן בחסד עליון, ידע לעורר את צאן מרעיתו לתשובה. פעל רבות לסיוע ליתומים ואלמנות.

צדקה תציל ממוות

פעם נפטר מלמד אחד בשם ר׳ אלעזר שהיה עני וחי בקושי. בתום הקבורה ניגשו המנחמים לבית האבל על מנת להתפלל מנחה. הרב אביטבול נשא דרשה חריפה, ״מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב?״ ודרש מן הקהילה לגלות נדיבות כלפי האלמנה והיתומים, והקהל אכן תרם בעין יפה. משראה את הסכום שנאסף החל הרב לבכות בכי חרישי. דממה השתררה והקהל לא הבין מדוע הרב בוכה, והרי תרמו ביד נדיבה. פתח הרב אברהם אביטבול ואמר, ״שערו נא בנפשכם מתי ראה ר׳ אלעזר סכום כזה בחייו, אם בכלל? ומה היה ר׳ אלעזר יכול לעשות בסכום שכזה? ומי יודע לו היה לו סכום כזה כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו? הלא על כגון זה נאמר ׳וצדקה תציל ממות'! כעת מוטלת עלינו החובה לדאוג לאישה ולילדיה.״ עוד באותו המעמד מינה אפוטרופוס מן המכובדים שבקהילה לטיפול ביתומים ובמשפחה.

נתון תיתן

רבי אברהם אביטבול עצמו לא היה מן העשירים, אך הוא השתדל לתת צדקה ככל יכולתו. ביום שישי אחד יצא עם שני חתניו לקנות מצרכים לשבת. בדרכם ראו יהודי ופניו עצובות. ניגש אליו רבי אברהם אביטבול ושאל לשלומו, והלה סיפר לו שאשתו חולה זה זמן רב וכבר תקופה שהוא קונה מצרכים בהקפה וכעת אין לו ממי ללוות – אפילו לצורכי שבת. מיד שלח הרב אביטבול את ידו לכיסו ונתן לו את כל כספו שהיה מיועד לקניית מצרכי השבת עבור משפחתו שלו. חתניו עמדו נדהמים, וכי מה יעשו כעת? ביקש הרב מחתניו להתלוות אליו אל השוק בכל זאת. בכניסה לשוק עמדו מספר סוחרים ושוחחו ביניהם. משנכנס הרב עמדו לכבודו ואחד הסוחרים אמר, ״זה עתה סיימנו את חשבונות המסחר והפרשנו כסף לצדקה. הנה הסכום,״ והושיט לרב סכום כסף נאה המספיק לכמה שבתות. חתניו שמחו וראו בכך סימן משמים: כעת יש בידם כסף המספיק לשבתות הרבה. אולם הרב אביטבול ראה בכך סיעתא דשמיא שמעשיו היו לטובה ושעליו להמשיך לעשותם. הוא הורה לחתניו לקנות צורכי השבת למשפחתו לשבת זו, ואת שאר הכסף חילק לעניים.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן