משפחת לימאמא – יחס דבדו רפאל אליהו מרציאנו
משפחת לימאמא
משפחת רם המתייחסת למשפחת בן עקו.
איש צדיק היה, אוצר כלי חמדה, ראש פנה, גומל חסדים טובים, אילן ששרשיו מרובים, ר׳ יוסף (דלימאמא) הניח ברכה: אברהם, דוד, יעקב.
הנכבד ויקר, איש גבור חיל, ברכת ה׳ מצויה בביתו, איש אמונים, גומל חסדים, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, פנחס הי״ד, רחמים, מרים, סעידא.
המרוחם, עדין הנפש, בעל מדות טובות, בעל צדקה, נוח לה׳ ונוח לבריות, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: אברהם, שלמה.
המנוח, תם וישר, משכים ומעריב הצדיק ר׳ פנחס ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: אברהם.
הזקן הכשר, מתהלך בתומו, מתפרנס מיגיע כפיו, נודב נדבות, נעים הליכות, הצדיק ר׳ רחמים הוליד: אברהם, שלמה, אליהו, מרימא, עווישא.
המרוחם, הולך בתומו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ דוד הוליד: יוסף, מזל־טוב, זמילא, פריחא.
הצדיק, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב לבית כנסת, הזקן הכשר ר׳ יוסף הוליד: משה, דוד, אברהם, ר׳ יהודה, סאעודא, עווישא.
הנכבד, טוב וישר, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אהרן, שלמה (ה׳ ינקום נקמתו, נרצח ע״י בני עוולה בכפר ג׳ראדא ע״י העיר אוג׳דא, בשנת תש״ח), יוסף, עווישא.
ענף בני משפחה שמקום מושבם היה בנדרומא (אלג׳יריה).
גברא רבא יקירא, אבן יקרה, זרע קדושים, גזע תרשישים, מוכתר בנימוסין, חי מיגיע עשר אצבעותיו, עושה צדקות, מתהלך בתומו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שלמה.
בן איש חיל, ירא אלהים וסר מרע, תם וישר, בענייניו מאושר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (מקום מגוריו בעיר נדרומא, בני המשפחה שייכים לענף בן עקו וי״א להרהאר) הוליד: אברהם, יצחק, יעקב, עווישא, זהירא, חנינא.
הנבון וחשוב, יקר ובר לבב, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, ידיו רב לו בתורת ה׳, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: שלמה, מרדכי, יוסף, רבקה, מאחא, חנונא.
המנוח, תם וישר, משכים ומעריב, לבי כנישתא, בעל צדקה הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שלמה, מריומא, זהארי, אסתר, סולטאנא, רבקה, מסעודא, עישא, חנינא, מאחא.
הזקן הכשר, צדיק תמים, מתפרנס וחי מיגיעו, נודב נדבות, משכים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: יהושע, אסתר, נונא.
המרוחם, זקן ונשוא פנים, חי מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה וחסד, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אברהם, יעקב, שלמה, יצחק אליהו, אפרים, מישל, זאקלין, ג׳וזיאן.
ענף בני משפחה שהתגוררו בעיר בני־סאף באלג׳יריה:
הזקן הכשר, ראש בית אב, מוקיר רבנן ותלמידהון, ירא ה׳ ושלם, משכים ומעריב לבית כנסת, בעל צדקה וחסד הצדיק ר׳ אלישע הוליד: אברהם, יוסף, שלום (שלמה), רחל, אסתר.
השם הטוב, הצדיק רודף צדקה וחסד, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: מיכאל, לוסיין, רוני, רחל, ג׳יזל.
המנוח תם וישר משבים ומעריב, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוני, ניקול, מרסל.
המרוחם, הולך תמים ופועל צדק, נעים הליכות נותן צדקות ר׳ שלום (שלמה) הוליד: לוסיין, ליאו, רוני, אודיט.
ענף בני משפחה שהתגוררו באלג׳יריה, בעיר סוק-אהרץ.
השם הטוב, מתהלך בתום, מתפרנס מיגיע בפיו, משבים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: יוסף־שמעון, יעקב, רחל, אימה.
בני משפחה שהתגוררו בעיר ווהראן (אלג׳יריה).
הנכבד, בעל צדקה, גומל חסדים, השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: מכלוף, שלמה, אברהם, פול, ג׳ורג׳יט, מרסל, איוון, פוליט, ג׳ילברט.
מראכש העיר-חביב אבגי
הגזר.
הזמן היה קשה, והחורף היה שחון, ומוחמד העריך שהקיץ היוקר יאמיר, ושוב ישראל ז"ל נתבקש להיחלץ לעזרתו של מוחמד. " אש ראייך " – מה הצעתך יא ישראל. כלומר מה דעתך ישראל ? וישראל בתמימותו התרופה אינו מתקשה בעצות, ומיד מייעץ לו :
תקנה גזר יא מוחמחד – הרבה גזר ! ושלו תחשבו חלילה שזו הייתה מהתלה, הדברים נאמרו בכובד ראש וברצינות. מוחמד שואל : מה אני אעשה עם גזר ? גזר זה לא חיטה או שעורה שתחזיק מעמד עד לאחר הבצורת. וישראל בשלו, " יא סידי ", הלא בית גדול לך, שים אותו על הגג תייבש תאחסן ותאכל. בגזר יש הכל, גם חיטה, גם שעורה, ממש כמו המן בשעתו. חופן גזרים והרי לך ולאשתך ארוחה. מוחמד קיבל את עצת ישראל ז"ל, השכים קום בבוקר, ועשה את דרכו לשוק הירקות הסיטונאי.
אורחת הגמלים הראשונה של גזר עשתה דרכה לשוק, קנה אותה מוחמד והובילה אחר כבוד לביתו. שטח את הגזר על גגו וחצרו ובכל פינה בלתי מוצלת. השכנים התלחשו ביניהם, אללאה ואכבאר, מוחמד השתגע. והמשוגע אצל הערבים נחשב לאדם מוכה גורל שאין להפריע לו. וכן שכניו של מוחמד סרו מדרכו, והפסיקו לדבר אליו. כאמור, היה חורף שחון והשמש של מראקש הכתה ללא רחם, כמו בימי תמוז החמים. וגזר ששקל לפנים רבע או חצי קילו, הצטמק ורע לו עד לבלי היכר.
פגה ממנו הלחלוחית והאודם, שלא לדבר על הטעם. הלילות הקרים והימים החמים עשוהו אצבעות רגליהם של אנשי המדבר. כמובן שארוחת הערב הראשונה מהגזר לא עלתה יפה, ואפילו בתנאי בצורת, לא היה בה לא טעם של חיטה ולא שעורה, ואפילו של גזר לא נשאר בה. מוחמד בא בקובלנה אל ישראל ז"ל, ראה מה עשית לי יא ישראל, מהגזר שלך לא נשאר דבר שידמה לגזר, לא המראה ולא בטעם. וישראל לא נשאר חייב, אשתך גרועה מבדווית ! לו הייתה יודעת לבשל הייתה מבשלת עם קצת שמן ותבלינים. אפשר שזה יהיה מעדן.
איני יודע הפטיר מוחמד בגמגום אולי אתה צודק, בהמה לקחתי לי יא ישראל. וישראל מנסה לנחם, סבלנות יא סידי הכל יעבור. ואם כל זה לא מספיק, מוחמד פנה ביאושו לעזרת הרופאים, והפעם גילו למוחמד סופית שהוא עקר, וסיכויו להוליד אפסיים. זאת הייתה התחלת קצו של מוחמד, הבשורה הייתה קשה מדי עבורו. את אשתו בת הקבצנית הוא גירש, שכניו שגילו אצלו התחלה של שיגעון, מאז " הגזר שנחת על ראשו כמקל " חדלו זה מכבר לברך אותו לשלום, ואפילו לא במנוד ראש.
מוחמד קבע – לשם מה נחוצה אישה לאדם עקר ולשם מה הוא נחוץ לעולם …..ואכן לא עבר זמן רב ומוחמד המסכן השתגע, ובוקר אחד עמד בכיכר המרכזית של העיר, וכיוון את התנועה. שלח את ידיו לצדדים ימינה שמאלה מטה מעלה, התקופה הייתה של המלחמה שבנת ארבעים ושתים עד שבוקר אחד נעלם. למוחמד לא היה יורש, וככזה ביתו ורכושו עבר לידי ההקדש המוסלמי.
לסיכום, כל אלה שקבלו עצות מיהודים היה מצבם כמו זה של מוחמד, ההפך הוא הנכון, וכמובן לא כל נותני העצות היו תמימים כמו ישראל ז"ל. הסיפור הזה כתבתי בתקופה שישראל ז"ל היה בחיים. מאוד אהבנו להתבדח לפעמים מהסיפור המשעשע והטראגי כאחת. ישראל ז"ל עליו השלום החזיק בדעתו שהעצה שנתן למוחמד הייתה נכונה ! הוא טען, שבהרי האטלס שמרו באסמי התבואה לתקופה ארוכה של חודשי החורף, לפת, גזר ותפוח אדמה, ואפילו מעונה לעונה, כמובן שכאן המצב היה אחר לגמרי.
למוחמד לא היה אסם תבואה בביתו ואם היה, ספק אם היה עוזר. האקלים החם מאוד של מראקש, אינו דומה כלל לזה שבהרי האטלס. למרות שמראקש אינה רחוקה ממנו, ובנסיעה של חצי שעה מגיעים לאקלים שונה לגמרי מהאקלים החם והיבש של העיר, אם כי בשנות הבצורת היובש מגיע גם לשם.
פרק שני האסמאעילים-ניתוח מבריק של ברנרד לואיס
פרק שני האסמאעילים
המשבר הראשון באסלאם אירע עם מותו של הנביא בשנת 632. מוחמד הקפיד לטעון שהוא בן תמותה, וכי אינו אלוהי ואף לא בן אלמוות; יתרונו היחיד על פני אחרים הוא בהיותו שליח אלוהים ונושא דברו. מכל מקום, הוא לא הותיר אחריו הוראות ברורות בדבר האדם הראוי למלא את מקומו כמנהיג הקהילה המוסלמית ובשליטה של המדינה המוסלמית המתהווה. ניסיונם המדיני של המוסלמים בתקופה שקדמה לאסלאם היה דל מכדי להנחותם. לאחר כמה ויכוחים ורגעי מתח מסוכנים, הסכימו למנות את אבו בכר, אחד מראשוני המאמינים ומן המכובדים ביותר שביניהם, כממלא מקומו(ח׳ליפה), של הנביא. בכך יצרו, כמעט באקראי, את המוסד ההיסטורי הגדול של הח׳ליפות.
כבר מימיה הראשונים של הח׳ליפות חשה קבוצת אנשים כי לעלי, בן דודו וחתנו של הנביא, זכות גדולה יותר לירושה מאשר לאבו בכר ולח׳ליפים שבאו אחריו. אין ספק שהתמיכה בעלי נבעה בחלקה משכנועם של חסידיו בכך שתכונותיו האישיות עשוהו האדם הראוי ביותר לתפקיד ובחלקה מתוך אמונה כנה בזכויותיו של בית הנביא. קבוצה זו טענה שהנביא אכן מינה את עלי ליורשו. לימים נודעה הקבוצה בשם שִׁיעַת עַלי(סיעת עלי) ולאחר מכן סתם שיעה. במרוצת השנים התפתח הדבר לסכסוך הדתי החשוב ביותר באסלאם.
בתחילתה הייתה השיעה בראש ובראשונה מפלגה פוליטית – קבוצת תומכים במועמד לשלטון. היא הייתה חסרת אמונות דתיות ייחודיות או תוכן דתי נוסף לזה הכלול בעצם טבעה של הסמכות המוסלמית הפוליטית, אך עד מהרה חלו שינויים חשובים הן בהרכב חסידיה והן באופי תורתה. למוסלמים רבים נראה היה שהקהילה והמדינה המוסלמית סרו מדרך המלך. במקום החברה האידאלית שחזו הנביא וראשוני חבריו הצדיקים, קמה ממלכה הנשלטת בידי אצולה שאותה ראו כרודפת בצע וחסרת מצפון. במקום צדק ושוויון, התאפיין המעמד השליט באי שוויון, בנטילת זכויות יתר לעצמו ובשתלטנות. רבים מאלה שראו את פני הדברים באור זה סברו שחזרה אל קרובי משפחתו של הנביא עשויה להביא לחידוש הבשורה המקורית והאמתית של האסלאם.
בשנת 656, לאחר הירצחו של הח׳ליף עת׳מאן בידי מורדים, נתמנה עלי סוף סוף לח׳ליף. אולם תקופת שלטונו הייתה קצרה ומלווה מחלוקת ומלחמות אזרחים. כאשר נרצח גם הוא, בשנת 661, עברה החליפות ליריבו מֻעאוִיַה מבית אומיה, המשפחה שהחזיקה ברסן השלטון קרוב למאה שנה.
סיעתו של עלי לא נעלמה עם מותו. קבוצות ניכרות של מוסלמים המשיכו להיות נאמנים לקרובי משפחתו של הנביא, אשר בהם ראו את בעלי הזכות להנהיג את הקהילה המוסלמית. תביעות אלה והתמיכה שעוררו נשאו אופי דתי ואפילו משיחי שהלך וגבר במרוצת הזמן. המדינה המוסלמית, שנולדה כאידאל, היא יחידה מדינית דתית, שנוסדה ומתקיימת באמצעות החוק האלוהי. ריבונותה נובעת מן האל. על הח׳ליף העומד בראשה מוטלת החובה לקיים את האסלאם ולבצרו ולאפשר למאמינים לחיות חיים מוסלמיים טובים. בחברה זו ההבחנה בין חילוני לבין דתי אינה קיימת – לא בחוק, לא בפסיקה ההלכתית ואף לא בסמכות. הממסד הדתי והמדינה ישות אחת הם, אשר בראשם עומד הח׳ליף. בסיס הזהות והליכוד החברתי, חישוקי הנאמנות והחובה במדינה נתפסים ומובעים כולם במונחים דתיים. ההבחנה המוכרת במערב בין דת למדינה – בין ההתייחסות לדת ולפעילות הדתית לבין הפעילות הפוליטית – אינה רלוונטית ולמעשה אינה קיימת כלל. חוסר שביעות רצון דתי, אשר כשלעצמו הוא חוסר שביעות רצון חברתי – מובע במינוח דתי. מחלוקות דת נשאו משמעות פוליטית. כאשר קבוצה של מוסלמים גילתה התנגדות, שהיא יותר מאשר סתם אופוזיציה מקומית או אישית לאנשים שבשלטון – משקראה תיגר על המשטר הקיים והחלה מתארגנת לשנותו, קריאת התיגר שלה נעשתה שיטה תאולוגית, והארגון שלה הפך לכת דתית. במשטר התאוקרטי המוסלמי של הח׳ליפות, לא הייתה שום דרך אחרת לגבש מכשיר או לנסח תורה כלשהי שיחרגו מעבר לפעולותיהם האישיות או מעבר למטרותיהם המידיות.
במאה הראשונה להתפשטות האסלאם נוצרו מתחים רבים שגרמו להתמרמרות, לקובלנות ולשאיפות, שמצאו ביטוין במחלוקות כתתיות ובמרידות. התפשטות האסלאם באמצעות המרת דת הכניסה אל חיק הקהילה המוסלמית מספר רב של מאמינים חדשים, שהביאו עמהם מרקעם – הנוצרי, היהודי או האיראני – מושגים ותפיסות דתיות שלא היו ידועים לערבים המוסלמים הראשונים. מומרים חדשים אלה אף שהיו מוסלמים, לא היו ערבים, ובוודאי לא אצילים; המעמד החברתי והכלכלי שהוקצה להם על ידי האצולה הערבית יצר בקרבם תחושת קיפוח ועשה אותם נוחים להתגייס לכל תנועה שהטילה ספק בחוקיותו של המשטר הקיים. אף הערבים הכובשים לא היו מחוסנים מפני התמרמרות זו. ערבים אדוקים בדת גינו את חילוניותם של הח׳ליף ושל צמרת השלטון. גם הערבים הנוודים נפגעו מהשגת גבולם בידי הרשויות; אלה שהיו ערבים־למחצה, צאצאיהם של פילגשים שנלקחו בשבי, התכחשו לשוויון עם אחיהם מבטן ומלידה, שהיו בני חורין(כלומר בניהם של נשים משוחררות), ורבים מהם סבלו מן הפער הכלכלי והחברתי שיצר הכיבוש ומן העושר שהביא עמו. הם החלו להצטרף למומרים החדשים בטענותיהם ובתקוותיהם. בידי רבים מהם הייתה מסורת של חוקיות פוליטית ודתית. היהודים והנוצרים האמינו בקדושת בית דוד בזכות המלך המשיח העתיד לצאת מחלציו. בדומה להם, ציפו גם בני דת זרתוסטרא לבואו של סאושיאנס, מושיע, נצר לזרעו הקדוש של זרתוסטרא, העתיד להופיע באחרית הימים. משהמירו דתם לאסלאם, נמשכו מומרים אלה בקלות לבית הנביא אשר נראה להם מביא קץ לעוול שנעשה להם בידי המשטר הקיים, ובמי שעתיד להגשים את תקוותיו של האסלאם.
במעברה של השיעה ממפלגה לכת, היו לשני אירועים משמעות מיוחדת ושניהם נבעו מניסיונות כושלים של שיעים אשר בטענתם לזכותם למנהיגות ביקשו להפיל את הח׳ליפות האומיית. הניסיון הראשון נעשה בשנת 680 בידי חוסין, בנם של עלי ואשתו פאטִמה, בת הנביא. ביום העשירי בחודש מדורם, בכרבלא אשר בעיראק, נתקלו חוסין ומשפחתו בכוח של בני אומיה, שטבחו כשבעים מהם ללא רחם. רק ילד חולה, עלי זין אלעאבדין בנו של חוסין, שנשאר באוהל נותר לפלטה. מות קדושים דרמתי זה של צאצאי הנביא וגל האבל והחזרה בתשובה שבא אחריו, הפיחו רוח דתית חדשה בשיעה, שקיבלה עתה השראה מכוחם של מוטיבים רבי עוצמה – ייסורים ובקשת כפרה.
תולדות חייהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
אהבה בתענוגים רבינו קרא לספרו ״אהבה בתענוגים״, כפי שייווכח המעיין בהקדמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראוהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל״פאת השולחן״: ״גם מצאתי דאתי לידי ספר כת״י מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי״ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה״. עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב: ״בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אהבה בתענוגים״. לפי״ז הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן״ שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים. למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות ־ מהחיד״א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם, יש מקום להסתפק אם ״בית פרעה״ הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במנין הסדרים, ו״בית פרעה״ ־ שערו של החלק השלישי. חיבור זה כתב רבינו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר: ״והיה התחלת בסדר וה׳ ברך את אברהם בכל, משנת יה״י שלו״ם בחיליך לפ״ג [=ת״א]״. כיון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם. החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבינו, מטרת פירוש על משניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבח את פירוש המשניות להרמב״ם ז״ל: ״פירש המשנה וכלל [בפירושו] רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר״. אלא הענין… פשוט שאין צריך פירוש״. חסרון זה בא למלא ״אהבה בתענוגים״. תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבינו פירוש בעל ״תוספות יום טוב״ וכשראהו אמר ״כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה״ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבינו למשנה אינו בבחינת ״משנה שאינה צריכה״. הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי״ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל. ב״אהבה בתענוגים״ מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעות להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז״ל, רש״י, תוספות הריין, הנמו״י ושאר המפרשים, ולעיתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב״ם, הטור והב״י, הכל אם ובמידה שתורמים הם להבנת המשנה.
מהקדמת רבינו עולה שלא נתכוין לחדש, כי אם לפרש המשנה ע״פ הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית המדרש בלא חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קושיותיהם שהשאירו בצ״ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים. בדייקנות מרובה למד רבינו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוק בלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. בהערות צויינו הראשונים שרבינו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבינו. יש לציין שעל אף גדלותו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קבל על עצמו בראשית כתיבת הספר: ״יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה״.
מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל״אהבה בתענוגים״ היתה להם עדנה. במיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סולימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי ״התנא מצפת״.
רבי סולימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מתלמידיו המובהקים של האר״י הקדוש, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ו״מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה״. הוא הסכים על הספר ״באר שבע״ יחד עם רבי מסעוד אזולאי, ועיין שם שכתב עליו: ״הרב הגדול ראש המדברים כל רז לא אניס ליה מהר״ר סולימאן״.
רבינו מביא רבים מחידושיו גם ב״בעלי ברית אבדם״ ושם בהקדמתו הוא כותב: ״גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כמוהר״ר סלומאן וחנה זללה״ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנים ומבנות״.
רבי יהוסף, אשר רבינו מביא מחידישו היה בן לאחת מהמשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופתו, והיה לחתנו של מו״ה אהרן, אב״ד פראג ואחר כך אבד״ק פוזנא ומדינת פולניה.
בשנת שי״ט עבר הר״ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, וי״א שע״כ נקרא ״אשכנזי". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר״י הקדוש היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שב״ק, והיה חוזר עמו המשניות ע״פי.
מפעלו הגדול של הר״ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה ע״פ דפוסים וכת״י, וביניהם כת״י בן תת״פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר״ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשדדו בפירוש ״מלאכת שלמה״, לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבינו. את הגהותיו של הר״ר יהוסף מביא רבינו תמידין כסדרן, לעיתים כמה פעמים בפרק. אם באותו ענין מובאת הגהה של הר״ר יהוסף גם במלאכ״ש, יהיו הן, בדר״כ, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו מביא רבינו בסוף מסכת ב״ק קובץ ״חידושי קמא מהחכם כמהר״ר יוסף אשכנזי זלה״ה״. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר״ר יתוסף, ואיידי
דזוטר אירכס.
מסכת אבות
כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבינו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השוה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח״ן. ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ״ע, על יד רי״ש שיין, חתן רבי חי״ד אזולאי, נכדו של החיד״א. במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתה׳ נקי משיבושים וטעויות.
לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכת״י זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מס׳ עדויות למקורותיהם.
מתוך מבוא לספר ״אהבה בתענוגים״
לידה בבית הורי היולדת- הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה אליעזר בשן .
לידה בבית הורי היולדת
היו יולדות שהעדיפו ללדת בבית ההורים, באשר היולדות שנישאו בגיל נמוך, היו חסרות ביטחון, והן ציפו מאמותיהן שיסייעו בטיפול בהן ובתינוק. אבל הדבר עלול היה להתנגש עם רצון הבעלים, ועם הנוהג המקובל. אמהות אחרות היו באות לבית היולדות, כדי לסייע להן בעת הלידה.
ר׳ ישראל זיתון שכיהן בתוניס, דן בשנת תרס״ג (1903) בזוג שהלך לבית אמה כי רצתה ללדת שם. היא חלתה לאחר הלידה, אולי כתוצאה מהלידה. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הבעל לחמותו, והבעל עזב את הבית. הוא רצה להחזירה לביתו והחמות סירבה. נוסף לכך דרשה שישלם לה הוצאות הטיפול הרפואי, והוא סירב, כי אמר: ״מי הרשה אותם להוציא?״ תשובת החכם, כי אינו חייב להחזיר את ההוצאות, ואין הבדל בין מזונות לרפואה. לשתי המטרות אינו חייב לשלם, אם לא הוסכם על כך מראש (׳משפט כתוב׳, אהע״ז, סי׳ לט).
ר׳ כלפון משה הכהן כתב שלוש תשובות בהקשר לרצונה של היולדת ללדת בבית אמה. בתרפ״ו(1926) כתב: ״מנהג רוב אנשי העיר שהאשה יולדת בבית בעלה ורק מעט מן המעט יולדות בבית אביהן אצל אמן וברצון הבעל״. ומביא כראייה את השו״ע אהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. וגם הסברה מוכיחה כך שהבנים ברשותו, וכן הבעל מצטער אם אשתו אינה בביתו ודינה כמורדת, כל שכן זו שהלכה זמן רב לפני לידתה מבית בעלה. החכם מבין שהאשה רוצה ללכת לבית אמה מפחד הלידה, וביחוד לאחר שאמה סירבה לבוא לבית חתנה, והיולדת היא באנוסה. לכן מציע החכם ״להשתדל בדרכי שלום ככל האפשר בזה״ (׳שואל ונשאל/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ מח).
בתשובה לאירוע שהתרחש בתרצ״ג(1933) כתב: ״לפי המנהג רוב נשי העיר ככלן מתרפאות או יולדות בבית בעליהן״. הדברים נכתבו בעקבות רצונה של יולדת ללכת לבית הוריה לקראת הלידה, והבעל התנגד, והציע לממן את הוצאות הסעתה של החותנת לביתו. החכם צידד ברצונו של הבעל (שם, ח״ו, אהע״ז, סי׳ מח, סד). בשנת תרצ״ו(1936) כתב תשובה דומה בעקבות מעשה באשה:
שבעת מחלתה ולידתה רוצה להיות רק בבית אמה באמרה שאמה זקנה ולא תוכל לבא אצלה, ובעלה רוצה שתתרפא ותלד רק בביתו, ושאם אמה רוצה לבוא אצלה הוא מסכים. ואמה אומרת שאינה רוצה לבוא לבתה, ואם תרצה בתה תבוא לביתה.
החכם ציטט את הדין באהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט, והגיע למסקנה דומה כפי שהזכרנו לעיל. רק אם הבעל אינו משלם הוצאות הלידה, היא רשאית ללכת לבית אמה וללדת שם (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ט).
הוצאות הלידה חלות על הבעל, אולם לא תמיד היה הבעל מודע לחובה זו. בעקבות תביעת אשה מבעלה שישלם הוצאות אלה, פסק ר׳ כלפון משה הכהן בשנת תרפ״ה (1925), כי עליה להישבע על אמיתות ההוצאה שהוציאה למטרה זו, ועל הבעל לשלם לה (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ מט). החכם הנ״ל נשאל בשנת תער״ב (1912) האם על האב והאם לברך מיד עם הלידה או אחרי שעות או ימים, אם לא ידעו בעת הלידה שעליהם לברך. הוא מספר על נסיונו, כי גם בעת שנולד לו בן, לא בירך מיד, כי התינוק היה ״מעולף״, ורק אחרי כחצי שעה כשעסקו ״בהתעוררותו נתעורר תהלה לאל״, ואז בירך. מסקנתו שחייבים לברך גם לאחר זמן, אבל יש מנהגים שונים בנדון (שם, ח״ו, או״ח, סי׳ כג).
כשהאשה חשה צירי לידה היה הבעל קורא למיילדת, המכונה במקורותינו ״חכמה״. מקצוע שהמומחיות של העוסקות בו היתה עוברת מאם לבתה. מומחיותן של המיילדות היהודיות במרוקו הגיעה גם לארמונות הסולטאנים. משום דרכי שלום מותר ליילד נוכרית, וכן נוכרית תיילד יהודייה.
מקור משנת תקס״ד (1804) מספר על אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית, כדי לבקש תרופה להפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).
תפקידה העיקרי של המיילדת הוא להדריך את היולדת לפני הלידה ואחריה, בין השאר לדבר אתה בלחש, לעודדה, להוציא את התינוק, לחתוך הטבור, לרחוץ אותו ולהלבישו. מכשיר העזר היחיד ליולדת היה אבנט תלוי בקורה. היולדת היתה מחזיקה באבנט ולוחצת עד שהתינוק נולד.
המיילדת היתה לרוב אשה בשנותיה המתקדמות ולה חכמת חיים, נסיון, תבונה, יכולת השפעה ונועם הליכות. דעתה היתה מקובלת, ואנשי המקום היו נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים אותה.
המיילדת בודקת את האשה. יעב״ץ כתב על בעל שלאחר נישואיו טען שאשתו אינה ראויה לבעילה כי רחמה צר, ״והיתד¡ נבדקת כמה פעמים על ידי נשים בקיאות״, וחוות הדעת שלהן היו סותרות. החכם קיבץ ״שבע נשים זקנות ובקיאות ובכללן את מוצא נשים המילדות העבריות״. כולן הגיעו למסקנה ״שהיא סתומה וחתומה ואטומה״. ורשאי הבעל לגרשה ללא תשלום כתובתה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שם).
אם מיילדת נקראה ללידה בלילה, היתה לוקחת אתה מלח וחומרים אחרים המבריחים את השדים (י. בן עמי, תשכ״ט, עמי 6).
במכנאם כשתכפו הצירים, נקראה המיילדת לבית. סדין לבן הפריד בין מיטת היולדת לשאר הנוכחים, עליו ניתלו דפי שמירה וקמיעות. בעת הזאת התכנסו הגברים במשפחה ואצל השכנים, וקראו תהלים. כשנולד התינוק – פתחו הנשים בקריאות שמחה. המיילדת היתה אומרת בערבית: השבח לה׳ שגאלת אותי, כך תגאל ותושיע את ישראל מהגלות ויהי רצון שיגדל ילד זה לתורה ולמעשים טובים. ויביא מזל להוריו ולכל ישראל ויזכה לחופה.
לריפוי עיניו של התינוק, היתה המיילדת שורפת את הפתילים של נרות החנוכה, ואת הפיח עירבבה עם צבע שחור, מורחת על חוט מכסף ושמה על עיני התינוק. היתה אמונה כי מאור הנרות שומר על מאור עיניו של התינוק (ר. בן שמחון, תשל״ג, עמי 14).
המיילדת נהגה לבקר את התינוק במשך שמונה ימים מעת לידתו[ה] להחלפת תחבושות על הטבור.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר -גבריאל בן שמחון- פרק האחרון בספר
לפני לא הרבה זמן קרה לי סיפור מוזר בוונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף לשלוב לבתי על הסיפון של האוניה המתרחקת, יפהפיה ג׳ינג׳ית עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גב היא לזוג קשישיב שעמדו למעלה, כשהאוניה נעלמה עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, הבנתי רק שהיא נפרדה מהוריה, נוצרים אדוקיב, שנסעו לטיול לארץ הקודש ושהיא לוקחת את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצה סן מרקו נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ׳נטרלה ואני לכיוון הגראנד קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתב, שואל אותי פקיד הקבלה במלון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר, אין לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי, הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשניים והלכתי למלון אחר, אבל גב בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים לקבל מיחיד תשלום לשנייב. הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי לגלות שבבתי המלון בוונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר שאישן ברחוב,
מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את הג׳ינג׳ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ׳ה קמירה פיר אומיני סולו. צ׳ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר, אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם, בכנסיית המולד ובכנסיית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסלולרי, מה להגיד לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט, להתבודד באיזה בית קפה אנונימי ופתאום באה מישהי עם שפתיים מלאות ותוקעת לך קונדום ביד, עם קונדום ביד אתה יכול לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף! זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי, בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הניירות ובטעות נתנה לי במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר.
הרגשתי פתאום דחף חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה אבל אפילו את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה לשכוח – רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות, פה של מרלין מונרו ומשקפיים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם ? וכי המסעדות שומרות על קשר עם כל לקוח? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאוד בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו שהוא בן מאומץ, העיר החרבה היתה מכוסה ערפל ואי אפשר היה לראות אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין פירינה הידוע כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא של המקום העתיק שהיה חי ומת באחת, כשלפתע מבין הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה
והתקרבה אלי אלה, אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יוונית כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אלות ויצירי דמיון יכולים להיות, ושיער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי כמוהו, אבל עודי בדרך אליה ואוטובוס תיירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה ואת מלוויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך, והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.
זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים, לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש עזרה מהפקיד: תראה, הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל הופיעה מולי אלה עם שיער בלונדי, תוגה יוונית כחולה, כשהתקרבתי אליה… הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה ממני? חשבתי לבקש ממך… אולי תעזור לי… הוא הוריד את משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים, להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את הסיפור בהמון גרסאות עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה מוכן לשמוע אותי עד הסוף.
תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את זקנקנו הלבן, כשהייתי צעיר קרה לי מקרה דומה באותו מקום ובאותה שעה, אולי זאת אותה אלה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות עד שבסוף קיבל תשובה חיובית. כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים עם
ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני. סיפרתי לה בחשש: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי הערפל בקורינתוס, לקול פכפוך המים במעין פירינה ראיתי אלה הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושיער הזהב שלה נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות אם אני רואה אלה, אבל… זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של ארבע.
בשעה ארבע ישבנו כולנו במרפסת חדרם בהילטון ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה, סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם, ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי, שם מקרוב מאוד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי למחרת לסוכן הקשיש שלי להודות לו, ולקנות אצלו כרטיס לנאירובי.
פה בפאריס לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות לפנות, להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קונדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השולחן, אני נוגע בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה, הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל, עובר ליד טלפון ציבורי, רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז אני רואה אותה יוצאת מחנות ג׳ילבר עם חבילת ספרים גדולה תחת בית שחייה ועוצרת טקסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש, אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טקסי ומבקש מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריס, מגיעים עד קרוב לאופרה, בצומת הם עוברים
בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו לאדום והנהג שלי עוצר, אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר חוצות את דרכו, אני יושב על קוציב, עד שהרמזור מתחלף והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהיב אותב בצומת שאחרי, נצמדיב אליהב, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שב היא נעצרת, הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יוב קר, היא עומדת ליד המזרקה הגדולה, המיב קפואים, הפכו לקרח, מעטים האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצוואר, מכסיב להם חצי פניב והכובע מלמעלה את^החצי השני, רק היא עב רעמת השיער הגדולה חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עב מטורף, אבל היא השאירה לי הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין לי הטלפון שלה… הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותב משקפייב, אותו מעיל ואותו ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעיב-ארבעים וחמש, שמביטה אלי בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק נואש לגמרי לכיוון הלובר. ליד הפירמידה הקונדום נופל לי מהיד, אני מתכופף ומריב אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו החוצה, רך מאוד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקרב אותו לאפי, ריח ורד, אני נושף אוויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקונדוב שלך! ומעיף אותו לגובה, הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו נגיעות קלות והוא מגביה והולך, משוטט לבד באוויר עב הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאוד דומה לעטין ענק עב הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון נוסק גבוה ושט לכיוון הסיין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה, עובר מעל הסיין, כמעט נוגע בארובות
הבתים של הרובע הלטיני, אני מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, הוא כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז׳אק, חולף מעל הנוטר דאם, על הפאלי די ז׳וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון הוא נעלם מאחורי ענן. המשכתי לחפש בשמים שהיו קרים וריקים מאוד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים מכורבלים בבגדיהם, רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג, שוב אני יורד במדרגות, פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת הקונדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה, בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע מתוך הארנק, דחפתי פנימה וחכיתי לחפיסה שתצא. לא יצא כלום, לחצתי על עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה – אין תגובה. תרשה לי בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את כל העיר, לעזאזל הקונדום שלך, היא אומרת בחיוך ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.
סוף הספר
הד'ימה הפלשתינאית- הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימה הפלשתינאית
התסריט שלאחר הג׳האד (השמדתה של ישראל) חייב לשתול את הערבאות בארץ-ישראל ולאסור על כל ביטוי של לאומיות עברית, בהתאם לסעיף 12 באמנת אש״ף. הד׳ימה הפלשתינאית תהפוך את האזרח הישראלי החפשי שיורשה להישאר בארץ לד׳ימי יהודי, שקיומו ייסבל אך ורק במסגרת הלאומנות הערבית:
מטרת המאבק הפלשתינאי היא שיחרורה של כל פלשתינה, שבה יהיו כל האזרחים שווי־זכויות־וחובות במסגרת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות ולקידמה (סעיף 5, הסכם ה־6 במאי 1970).
צורה זו של סובלנות, שתוענק במסגרת השאיפות הלאומיות הערביות, יש בה כדי להזכיר את הד׳ימה המסורתית שהאומה מואילה להעניקה:
אדמת פלשתינה תקיא מתוכה כליל את כל אשר עליה מלבד בני פלשתינה, ולא יישאר איש מלבד הערבים, למען יחדשו את תפארת מולדתם ויטהרוה משרידי היהודים, והיא תישאר ארץ הערבים למען הערבים.
מושגי הטומאה והחלאה הקשורים בד׳ימי מואצלים על הישראלים. הנוכחות הישראלית על רחבת הר־הבית — מקומם של מסגד אל־אקצא וכיפת־הסלע, כמוהם בקברות האבות העבריים בחברון — לצנינים היא בעיני כלל הערבים־המוסלמים, שהרי בכך דת הד׳ימי היהודית מסיגה כביכול את גבולה של דת האסלאם השלטת. בהצהרה שהשמיע נציג אש״ף בכינוס של אונסק״ו בפאריז ב־1970 נאמר כי הנוכחות הישראלית מחללת את קדושת המסגדים במקומות הללו. כלום היו אלה געגועים לימים שבהם היה המוות ענשם של ד׳ימים שהעזו להיכנס לתחומי המקומות הקדושים לאסלאם? דוברו של אש״ף לא הסתפק בהבעת השקפה דתית זו אלא הכריז שהנוכחות הישראלית (משמע היהודית) מטמאת את פלשתינה כולה. אין כל מקום לטעות כאן בזיקה אל המסורת ואל אב־הטיפוס של היהודי: רעיון דתי זה של טומאה הוא שחייב את גירושם של שבטי היהודים והנוצרים מאדמתה הטהורה של ערב במאה השביעית. אותה תפיסה חלה אפוא על ״האדמות הערביות של פלשתינה״, על־פי גירסת האידיאולוגים של המדינה הפלשתינאית החילונית והדמוקרטית שלעתיד־לבוא.
ההגבלות שהוטלו מאז ומתמיד על רכושם של ד׳ימים כדי להקל על התיישבות ערבית־מוסלמית דומות הן לאלו שאש״ף מבקש להטילן על שטחי ״פלשתינה הערבית״ (המנדט הבריטי על או־ץ־ישראל), ואכן מ־1948 עד 1967 לא היו יהודים, ותהי נתינותם אשר תהיה, רשאים אפילו לבקר בתחומיה של ממלכת ירדן. אש״ף אוסר איסור גמור על חופש התנועה וההתיישבות של יהודים ישראליים בירושלים, ביהודה ובשומרון, בגליל ובארץ־ישראל ההיסטורית כולה — שסוערבו בתוקף הג׳האד והד׳ימה. הואיל ולשיטתו של אש״ף היהדות אינה אלא דת שאין לה סממנים לאומיים, הרי בהכרח איסור זה מקורו דתי טהור ולפיכך אינו מתיישב כלל עם העקרונות החילוניים־הדמוקרטיים שאש״ף מנפנף בהם. אם היו הפרעות שנערכו ביהודי העולם הערבי שוב ושוב במאה הזאת רק גילוי של ארחות־התנהגות עתיקי־ימים, הרי הריגתם של יהודים בארץ־ישראל המנדטורית היתה יותר בבחינת שלוחה של מלחמות המאה הי״ט נגד היוונים ושאר עמי הבלקאנים ונגד הארמנים: אותה השקפה אידיאולוגית הניעה את צאצאי המתיישבים המוסלמים בארץ־ישראל לנהוג ממש כדרך שנהגו אבות־אבותיהם כשעמדו בפני מצבים דומים. הטרור הערבי בישראל והטרור נגד יהודים וציונים בעולם כולו אף הוא אינו אלא מהדורה חדשה של הזכות להרוג בלא הבחנה בד׳ימיס ובָחַרְבִּים המתמרדים, ואילו הכפירה הערבית בזכות קיומה של ישראל כמוה ככפירה העות׳מאנית בלאומיותם של היוונים, עמי הבלקאנים והארמנים.
על הריב בין ר׳ יעקב בן־צור ור׳ יעקוב בן־מלכא בשנת ת״ץ – 1730-אוצר גנזים
ד. פקודת גירוש מפאס בשנת ת״ע – 1710
תעודה זו כתובה בכתב ידו של רבי יהודה בן עטר החותם הראשון ובחתימת שני הרבנים האחרים׳ בכתב ידם׳ מצאתיה במארוקו. שלושת הרבנים האלה היו רבני פאס ושימשו בית־דין הגדול של כל ערי מארוקו בין ת״ן ׳ת״ף והראשון והאחרון נזכרו בהערצה ב״שם הגדולים״ מהחיד״א. ועל שלשתם עי׳ בספרי ״נר המערב״. המעניין בתעודה זו הוא, שלמרות השיעבוד בהגלות של יהודי מארוקו אז, היתה הסמכות לבית דין שלהם לכל ענייני היהודים ובכלל זה גם לגרש מן העיר אדם שחטא ואשם וגרם לשחיתות ציבורית בקהילה והמגורש לא היה רשאי להתלונן על כך לפני השלטונות. לפי המובן מתעודה זו, היתה סיבת גירושו של מסעוד בן זקן׳ בשל החשד שנחשד ביחסים עם קרובתו של יוסף בן יחייא בוּסידאן.
בהנ״ו – בעזרת ה' נעשה ונצליח
אנחנו החותמים מסכימים הסכמה גמורה שמן היום הזה והלאה לא יכנס מסעוד בן יחייא בן זקן לזה האלמלאח ולא יתגורר בו כלל וכלל אלא ילך לגור באשר ימצא ולא יראה ולא ימצא פה אפילו בדרך העברה בעלמא וכל אימת שיראה פה גרש יגרשוהו הקהל כי כך ראוי ונאה לנו להשבית ולהשקיט קולות וקולי קולות ותכל תלונות קרובי יוסף בן יחיא בוסידאן פן יתגלגל הדברים ויגיע שום נזק לציבור ח״ו ולראיה חתמנו פה בשנים עשר יום לחדש סיון שנת עת״ה לפ״ג
יהודה בן עטר אברהם בן דאנאן יעקב בכמהר״ר ראובן
סיל׳יט ס״ט אבן צור זלה״ה
על הריב בין ר׳ יעקב בן־צור ור׳ יעקוב בן־מלבא בשנת
ת״ץ – 1730
על מכתב זה בכתב־יד בחתימתם של הרבנים החתומים עליו, שנשלח מעיר מכנאס במארוקו לרבי יעקב בן צור, רבה של פאס, על המחלוקת שעברה בין ר״י בן צור ובין רבי יעקב מלכא, מגדולי הרבנים במארוקו אז, רמז החיד״א ב״שם הגדולים״, אות ר׳ יעקב בן מלבא, שכותב שהיה בר פלוגתית של הרב יעקב בן צור וכו'. ובספר ״נר המערב״, עמי 143, הערה ק , דיברתי על זה ובמכתב זה של רבני העיר מכנאס, רואים אנו, שהמחלוקת היתה גדולה כל כך, עד שרבי יעקב בן צור השיג צוו מאת המלך נגד רבי יעקב. בן מלכא בו נגזר עליו, שלא ישמש ברבנות בשום אופן, כן כותבים רבני מכנאם, שרבי יעקב בן מלכא הסכים לקבל על עצמו לא לשמש ברבנות והפציר בנגיד של הקהל, שאותו הצוו של המלך שהיה מופקד אצל רבי יעקב בן צור׳ יוחזר אליו, כי ראה בזח עלבון, ועל זה היה מאסף אסיפות בקהל ומוחה נגד רבי יעקב בן צור, שמחזיק בצוו ההוא ואינו מוציא אותו מידו. ורבני מכנאס והנגיד נכנסו לתווך שלום ולבקש מרבי יעקב בן צור להחזיר את הצוו ההוא, כדי להשקיט הריב. ואמנם כפי שידוע לנו הצליח ר״י בן מלכא אחר כך ונתמנה רב ואב בית דין בעיר תיטוואן, עיר שאמנם לא היתה בחשיבותה כהערים פאס ומכנאס. אכן גם בה נמצאו אז גדולי תורה; ור״י בן מלכא העלה אותה למדרגה חשובה ביותר.
בסוף המכתב שואלים רבני מכנאס את ר״י בן צור על תלמיד־חכם אחד,. שכתב ספדי תורה ויצא עליו לעז, שלא היה מקדש את ה׳ בכתיבתו ורצה מישהו לפסול אותם ורבני מכנאס החתומים על המכתב ביקשו, שר״י בן צור יתחקה לברר את האמת ויודיע להם.
מה שנוגע לתולדות שגי הרבנים רבי יעקב בן צור ור״י בן מלכא וכן על הרבנים החתומים על המכתב, יש לעיין בספרי ״נר המערב״, כפי הנראה נכתב מכתב זה סביב לשנת ת״ץ.
לקדוש ה׳ מכובד הדר הוא לכל חסידיו רבה דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמה״ יעקב כן צור נר״י.
אחד׳׳ש כת"ר כמשפט ליראי ה׳ וחושבי שמו, זאת אומרת על אודות כהה׳׳ר יעקב בן מלכא, לא נעלם מעיני כ״ת כי זה ימים רבים והוא מתגורר במחננו זה וקובל ומתרעם לפני הנגיד נר״ו ויחידי הקהל ישצ״ו על אודותיו ועל דבריו, והנגיד נר״ו דוחהו מעת לעת ומיום ליום וכעת אשר ארכו לו הימים ויראה כי לא יכול לו ולא עלתה ארוכה למחלתו השתדל ואסף וקבץ ב״ד נר״ו עם הנגיד נר״ו ורבים מיחידי הקהל ישצ״ו וצווח ככרוכיא ותבע ממנו את הדין לעשות לו משפט כתוב, וכאן נמצינו אנחנו החתומים אלה פה עם חכמי ק״ק תאדלה (Tadla) וענה ואמר אנא דינא קא בעינא שיקרע הכתב ההוא אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך לא יראה ולא ימצא ואי משום שררת הדיינות ודוגמתה הריני מקבל ע״ע קבלה גמורה להרחיק עצמי ממנה הרחקה גמורה ואין כוונתי אלא להסיר ולהרחיק ממני לזות שפתים ולהפיץ ולהדיח הכתב ההוא ולא ישאר רשהמו ניכר למשמרת לאות. ולא נעלם מעיני קדשו,עין משפט כי הרבה חילול ה׳ וחילול כבוד התורה נמשך ומדברים הללו בהיותם עומדים צפופים ומסתעפים רווחים לפני קהל ועדה. ועל כן המבוקש מכת״ר בבעו ובמטו מניה כי הוא רב חסד מטה כלפי חסד יעשה למען שמו הגדול שלא יתחלל ברבים ב״מ וישלח לו הכתב ההוא למען ישקוט וינוח מדברי ריבותיו אשר הוא קובל ומתרעם דבר יום ביומו בכל עבר ופנה בפני ההמון ונפיק מניה חורבה וידענו כי, עם כ"ת הסליחה נושא עון ועובר על פשע ומעביר על מדותיו. וכל כך למה ׳׳לכבוד התורה ולומדיה ולמען הקים דגל התורה על תילה. גס ידיע להוי ליה לכ״ת שהספרים שכתב האיש אשר הפך הקערה על פיה ונמכרו פה מחנינו, נסתפקו בהם קצת יחידים שלא להכשירם באומרם כי יש מי שאומר שלא היה מקדש את ה׳ בכתבו ועל כן יורה מורה צדק ע״י חקירה ודרישה שם שם לו אם יש עדים לדבר הזה שכך היה, אז אזלינן בתר רובא וסמכינן אחזקתיה ותשובתו הרמתה מהרה תצמח. נאם דורשי שלומו וטובתו׳ נאמני ברית אהבתו, מקוים לאדון השלום ישים שלום בגבולו, ששון. ושמחה בהיכלו כולו אומר כבוד ורוב שלום.
מנחם עטיאה משה אדהאן ס״ט
יעקב טולידאנו ס״ט – יהודה בירדוגו ישצ״ו
Rabbin Professeur Moché Amar La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera
À la nouvelle de la mort de Rabbi Yaacov Abehssera, des rabbins et des chefs de communauté de nombreuses villes d'Égypte arrivèrent pour lui rendre un dernier hommage, la grande communauté d'Alexandrie exigea qu'il soit enterré chez elle, comme il convient à un grand rabbin. Mais les gens de Damenhour ne lâchèrent pas prise en disant que puisqu'il est mort à Damenhour, il revient aux gens de Damenhour que le Tsadik soit enterré chez eux. Pendant la discussion, une pluie torrentielle se mit à tomber et là on comprit que c'était un signe du ciel, qu'il devait être enseveli à Damenhour. Les habitants de Damenhour et à leur tête Moché Assaroussi construisirent une stèle sur la tombe du Rabbin et fixèrent le 20 Tevet jour de sa mort (qui est aussi le jour de la mort de Maïmonide) comme un jour de Hilloula et de pèlerinage sur sa tombe. Le tombeau de rabbi Yaacov est devenu pour tous les affligés, un lieu de rencontre et de prière, surtout le jour de la Hilloula. Ce jour-là, de toute l'Égypte et d'autres pays, des centaines de familles arrivaient au tombeau et beaucoup de miracles se sont produits là-bas. Des malades ont été guéris, des femmes stériles ont conçu des fils, et des malheureux ont été soulagés de leurs misères. Tout cela grâce à la prière qu'ils ont dite près du tombeau du Tsadik.
Le tombeau du Rabbin est sacré aussi aux yeux des Arabes. Voici le témoignage du petit-fils de Rabbi Yaacov, le grand Rabbin Ytshak Abehssera comme il est rapporté dans le livre Maasse Nissim du Rabbin Avraham Mougrabi : "J'ai entendu du grand rabbin Ramlé-Lod Rabbi Ytshak Abehssera, petit-fils de notre saint Rabbin Yaacov Abehssera, que lorsque le roi Fouad régnait sur l'Égypte, son vizir (ministre de l'intérieur) n'avait pas d'enfants et que dans la haute administration proche du pouvoir il y avait un Juif juste et pieux. Il voyait comment le vizir se lamentait de ne pas avoir d'enfants. Un jour il s'adressa à lui en disant: "Tu as sûrement entendu qu'un homme saint qui fait des miracles est enterré en terre d'Égypte dans la ville de Damenhour. Son nom est Rabbin Yaacov Abehssera et tous ceux qui ont un problème ou une demande vont sur sa tombe et emportent avec eux de l'huile et des bougies à allumer en son honneur. Et ils font une prière en son souvenir. Beaucoup de leurs demandes ont été exaucées. C'est pourquoi toi aussi mon ami tu dois le faire et avec l'aide de D., tu auras des fils". Le vizir accepta le conseil de son ami et emmena sa femme au tombeau de Rabbin Yaacov Abehssera. Ils se prosternèrent sur la pierre tombale. Ils pleurèrent et prièrent pour avoir des enfants. Ils allumèrent des bougies en l'honneur du Juste et dormirent là une nuit. Le matin, ils rentrèrent chez eux de bonne humeur avec la foi que le Tsadik œuvrera pour l'accomplissement de leurs prières. En effet, l'année même, l'épouse du vizir accoucha d'un garçon et il y eut une grande fête dans la famille du ministre. Depuis, le ministre décida d'aller tous les ans au tombeau du Tsadik, d'allumer des bougies et de se prosterner sur la pierre tombale. Par la suite, il eut le bonheur d'avoir deux garçons et deux filles. Une fois, Rabbi Ytshak vint en Égypte pour prier sur la tombe de son grand- père. En s'approchant de Damenhour, il vit des soldats et des policiers gardant l'entrée de la ville. Arrivé à proximité de la tombe, il y vit une garde importante et demanda la raison de cette présence. On lui dit que le ministre de l'intérieur se trouvait avec sa famille près de la tombe du saint. Rabbi Ytshak demanda à entrer lui aussi près de la tombe, mais les gardes l'en empêchèrent en lui disant d'attendre jusqu'à ce que le ministre sorte. Il leur demanda d'entrer chez le ministre et de lui dire que le petit-fils du Saint attendait dehors. Entre temps il s'assit pour se reposer ; c'est alors qu'il vit le ministre sortir du « mausolée » et venir à sa rencontre. Rabbi Ytshak s'apprêtait à se lever en son honneur mais le ministre le devança en disant : "J'ai juré que tu ne te lèveras pas en mon honneur mais que c'est moi qui viendrai à toi".
Le ministre baisa la main de Rabbi Ytshak et ainsi agirent sa femme et ses quatre enfants. Il raconta au rabbin le miracle qui lui était advenu grâce à sa visite sur la tombe de Rabbi Yaacov et que depuis, lui et sa famille vénèrent le Saint et viennent se recueillir sur sa tombe chaque année. Rabbi Ytshak les a bénis et le ministre lui a remis un laissez-passer lui permettant d'entrer chez lui librement et le pria de passer le voir au Caire quand il irait en voyage au Maroc. Il dit aussi à Rabbi Ytshak : "Sache, que tous mes fils portent un nom de votre famille. Un de mes fils est nommé d'après Rabbin Yaacov, l'autre d'après Rabbi Massoud son fils. Pour les filles, l'une d'elles porte le nom de la mère de Rabbi Yaacov et l'autre celui de la femme de Rabbi Yaacov. Sur ce, ils se sont séparés. Plus tard, quand Rabbi Ytshak alla rendre visite au ministre, celui-ci posta une garde d'honneur devant sa maison pour le recevoir à son arrivée, ce qui conféra à la visite un statut officiel. Il le reçut avec beaucoup d'honneurs et chacun de ses enfants lui offrit une montre en or, l'une plus magnifique que l'autre. Le ministre et sa femme aussi offrirent au Rabbin des cadeaux. Depuis le miracle advenu au ministre, son attitude envers les Juifs s'est améliorée par le mérite de notre Maître.
Le lieu de la sépulture d'Abir-Yaacov a dernièrement subi une réfection commandée par un bienfaiteur juif des USA.
מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית-חי בר-זאב
כוחו ומעמדו של נביא אמת
לדעת הנוצרים והמוסלמים יש ל׳נביאים׳ ישו ומוחמד הכוח והסמכות לבטל את התורה – או חלק ממנה – שניתנה לישראל על־ידי משה. אצל היהודים נועדה שליחות הנביאים אך ורק לזרז את עם ישראל לקיים את דת משה, או להזהיר את אומות העולם לקיים את דת אדם, נח ואברהם, הכוללת את שבע מצוות בני נח – אבל אין לנביא כוח לחדש, לשנות או לבטל משהו ממצוות התורה. אסור לו להתקין מצווה חדשה, לבטל אחרת הכתובה בתורה, או להתיר דבר שנאסר בתורה. כלל זה תקף לגבי מצוות שנכתבו בתורה שבכתב וגם למה שנמסר למשה בעל־פה ועבר במסורת מדור לדור על־ידי חכמי ישראל.
עם זאת יש כוח לנביא לצוות על פעולה מחודשת, אבל רק אם היא לפי שעה, כגון לקנות או למכור שדה, כמו שנצטווה ירמיה; ללחום איזה קרב, כמו שציווה הנביא למלך אחאב; וכן ציווה הנביא אלישע למלכים יהושפט ויהורם; להפסיק מלחמה, כמו שציווה הנביא שמעיה למלך רחבעם, והנביא אלישע למלך ישראל; לא לברוח למצרים, כמו שציווה ירמיה.
מותר לנביא לעבור על איסור, אם מדובר בפעולה חד־פעמית בהוראת שעה, כגון הנביא אליהו, שנצטווה להקריב קורבן מחוץ למקדש – דבר שנאסר בתורה; הנביא אלישע, שנצטווה להורות על היתר קיצוץ עצי פרי – דבר שנאסר בתורה. גם היתר זה, של איסור חד־פעמי, מותנה בכך שמדובר בנביא שכבר עמד במבחן והוכחה אמיתות נביאותה לפי המסורת אצל היהודים קבעה התורה שורה של תנאים להוכחת נבואתו של אדם: ראשית, צריך שיתגלו בו מעלות גדולות ביותר בחוכמה, בידיעת התורה ובמידות. כן בודקים אותו שוב ושוב על־ידי אמירת עתידות. אם כל דבריו מתקיימים, בלי יוצא מן הכלל, אזי הוא מוחזק נביא אמת:
״ויגדל שמואל, וה׳ היה עמו, ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״ (שמואל א ג, יט־כ).
אולם אם העתידות שחזה, כולן או מקצתן, מתבדות ולא מתקיימות, הוכחה היא כי מדובר בנביא שקר, ויש לסלקו:
״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ אשר ידבר הנביא בשם ה׳, ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו״(דברים יח, כ־כב).
ואם יבוא אדם, יכריז על עצמו כנביא ויטען כי התנבא להתיר איסור תורה באופן תמידי, דוחים אותו על הסף וכלל לא מנסים לבדוק אותו, כי הוא מוחזק בוודאות לנביא שקר. מסורת ישראל גורסת, כי אילו היה בורא העולם רוצה לשנות את התורה, היה עליו לכנס את עם ישראל כפי שהיה בהר סיני ולהודיע להם בפומבי על השינוי; וכבר הבטיח שלא יעשה זאת. מוהמד מודע לטענתם של היהודים, אבל הוא מסרב לקבלה: ״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים, יגידו: נאמין באשר הורד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת, והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, צא).
وَإِذَا قِيلَ لَهُمْ آمِنُواْ بِمَا أَنزَلَ اللّهُ قَالُواْ نُؤْمِنُ بِمَآ أُنزِلَ عَلَيْنَا وَيَكْفُرونَ بِمَا وَرَاءهُ وَهُوَ الْحَقُّ مُصَدِّقاً لِّمَا مَعَهُمْ قُلْ فَلِمَ تَقْتُلُونَ أَنبِيَاء اللّهِ مِن قَبْلُ إِن كُنتُم مُّؤْمِنِينَ
מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית
מוחמד חושב שההוספות, שהוא מוסיף לתורת משה, אינן בסתירה לדברי משה, כי הן מתאימות ומשלימות את דברי משה. ולהפך; היהודים, שלא מקבלים דברים אלו ־ הם אלה שלא מאמינים לדברי משה. מוחמד אינו הראשון שחידש טענה זאת; היא לקוחה מדברי ישו:—
״משה אשר שמתם בו בטחונכם הוא הטוען עליכם [מקטרג]. אילו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב. אבל אם לכתביו אינכם מאמינים, איך תאמינו לדבריי?״ (יוחנן ה, מה-מז).
מאות שנים לאחר מכן בא מוחמד ומשמיע אותה טענה. הוא טוען כי דתו מקיימת את דת משה, ואם לא מקבלים את דתו, הם מורדים במשה. הוא לא מודע שביטול חלק מהתורה נוגד את דת משה. בנקודה זו מייחס מוחמד ליהודי מדינה טענה מרחיקת-לכת: ״אלוקים שמע את דברי האומרים: אלוקים עני ואנחנו עשירים. נרשום את דבריהם, ונרשום כי הרגו את הנביאים בלי צדק ונגיד: טַעֲמו את עונש שרפה [בגיהנום]״(ג, קפא).
الَّذِينَ قَالُواْ إِنَّ اللّهَ عَهِدَ إِلَيْنَا أَلاَّ نُؤْمِنَ لِرَسُولٍ حَتَّىَ يَأْتِيَنَا بِقُرْبَانٍ تَأْكُلُهُ النَّارُ قُلْ قَدْ جَاءكُمْ رُسُلٌ مِّن قَبْلِي بِالْبَيِّنَاتِ وَبِالَّذِي قُلْتُمْ فَلِمَ قَتَلْتُمُوهُمْ إِن كُنتُمْ صَادِقِينَ 183
מה פשר הגדרה תמוהה זו שהשמיעו, לפי הקוראן, יהודי מדינה? הביאור נראה כך: האוונגליון ומוחמד טוענים, שאף־על־פי שהתורה ירדה מן השמים בהר סיני, השאיר ה׳ כמה תיקונים בשמים כדי להורידם כעבור זמן מה על־ידי ישו ומוחמד. אולם לפי היהודים, הוריד ה׳ את התורה כולה על־ידי משה, ולא נשאר בשמים שום תיקון ושינוי: ״עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… כבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת־קול״¡ ״לא בשמים היא… ׳אלה המצוות אשר ציווה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני׳, מלמד, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה״.
יהודי מדינה הציגו את עמדת היהדות בלשון מליצית: ה׳ הוא 'עני׳ – כי התורה כבר לא בשמים, ואנחנו ׳עשירים׳ ־ כי התורה ניתנה לנו, והיא מופקדת בידינו.
תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד
כל הגברים ברוממה, צעירים וזקנים ללא יוצא מן הכלל, נכחו בשבתות ובחגים בעת התפילה בבתי הכנסת, אלא אם כן היו רתוקים למיטת חוליים. אולם בימי חול השתתפו רק מעטים בתפילות הציבור באופן סדיר. היו אלה בדרך כלל זקנים, שעסקו בגידול צאן ולא היו בעלי משקים, והם באו לבית הכנסת השכם בבוקר בדרכם למרעה. להם היתה גם האפשרות להשתתף באופן סדיר בתפילות מנחה וערבית, שכן סיימו את עבודתם בשעות אחר הצהריים. אני משער שרוב הגברים המבוגרים ברוממה, שלא היה בידם להשתתף בתפילה בציבור, התפללו בביתם. למד אני זאת מנסיעותינו המשותפות, שבהן נהגו אנשי רוממה להניח תפילין ולהתפלל בבתי מארחינו. אף שבימי חול היתה הנוכחות בבתי הכנסת מועטת, הרי בראש חודש גדל מספרם של המתפללים, ובתוכם צעירים רבים. באופן כללי לא חלה בארץ ירידה ניכרת בשיעור הנוכחות בבתי הכנסת בהשוואה למרוקו, שם נהגו רבים מבני הקהילה לנדוד לרגל מלאכתם במשך ימות השבוע בין כפרי המוסלמים שבסביבה. לעתים אף נשארו ללון במקום עבודתם כל ימות השבוע, ושבו לבתיהם רק בשבתות ובחגים.
בשבתות, בחגים (להוציא יום כיפור) ובתפילות הערב התחלקו אנשי רוממה בין שני בתי הכנסת שבכפר. לעומת זאת, בתפילת שחרית התקיים רק מניין אחד בבית־ הכנסת המרכזי, שהשתתפו בו גם מתפללים מבית הכנסת השני, מאחר שבשעת־ בוקר מוקדמת זו לא ניתן היה לקיים שני מניינים נפרדים. הרצון להתפלל במניין דחק את רגשות האיבה, ששררו בין מתפללי שני בתי הכנסת. גם ביום כיפור התאחדו כל המתפללים לתפילה בציבור, בהעמידם את קדושת היום מעל לסכסוכי החולין. הם הסבירו זאת באמירה: ׳ברוב עם הדרת מלך.
הערות המחבר : לצורך התפילה והקריאה בתורה בבית־הכנסת נחוצים לכל היותר שלושה ספרי־תורה.
הזכות לעלייה לתורה בימי שבת וחג מלווה הרמת תרומה לקרנות בית־הכנסת. מנהג זה, הנפוץ בבתי־כנסת רבים, נקרא ׳מכירת מצוות׳.
הסיבות להתפלגות של קבוצה גדולה של מתפללים מבית־הכנסת המרכזי, והקמת בית־הכנסת של משפחת ביטון כשנת 1965, נעוצות בתחרות ששררה בין בני סבאג לבין בני ביטון.
אולם השלווה לא שררה אף לא באחד משני בתי הכנסת שבכפר. בבית הכנסת המרכזי הדהדו תכופות מריבות קולניות על דרך ניהול התפילות והקריאה בתורה. עילה לכך היו האשמות שהוטחו כלפי הרב על אי יכולתו לשמור על הסדר במהלך התפילה ולהנחות את קהל המתפללים, או האשמות כלפי מספר מתפללים קשישים שהתעקשו להנחות את התפילות ואת הקריאה בתורה, בלי לשתף את יתר המתפללים. בשני בתי הכנסת של רוממה לא היה חזן קבוע. מתפללים שונים, זקנים וצעירים כאחד, נהנו מהזכות להנחות חלקים מהתפילה. הרב המקומי, שהיה גם מורה בבית הספר, עודד את השתתפותם של ילדים בקריאת התפילות, אף־על־פי שלעתים קרובות לא הוכשרו הללו לכך וגרמו להפרעות. נושא מתמיד למחלוקת היה אברהם סבאג הקשיש, אשר במרוקו היה איש אמיד, רב השפעה, ועמד בראש הקהילה. אף שכעת היה רועה דל ובריאותו רופפת, אלה שעבדו אצלו והיו כפופים לו, עדיין נטרו לו טינה. הוא התעלם בבית הכנסת מתהפוכות הגורל שהביאוהו לארץ המובטחת, ובאותה עת נישלו אותו מנכסיו, מעוצמתו ומזכויותיו. הוא קבע את מקומו על ספסל הבימה, יחד עם הרב, הגבאי והאורחים החשובים. כמקובל בבתי כנסת ספרדיים, יושב קהל המתפללים סביב קירות האולם כשהבימה במרכזו. אברהם סבאג נוהג היה לקרוא את התפילה בקול ולעלות לתורה בכל עת שירצה בכך, תוך התעלמות מרצונם של המתפללים מקבוצות משפחה אחרות. אפילו בניו וקרוביו, שכרגיל הגנו על שגיונותיו של הזקן, ניסו לפעמים לשכנעו להטות אוזן לתלונותיהם של המתפללים האחרים, אולם לשווא. ההתמרמרות הגיעה לשיאה באותן הזדמנויות, שבהן הכעיס אברהם את ירמיה אמזלג, אשר היה אחד מעובדיו באסאמר ואיכר מצליח ברוממה, שגם הוא קבע את מקום ישיבתו על הבימה. בעוד אברהם נשאר אדיש למחאותיו של ירמיה, התעקש האחרון שלא לוותר על זכותו להשתתף בהנחיית התפילה.
התחרות על הנחיית התפילה, תחרות שבה נטלו חלק צעירים וזקנים כאחד, יצרה בליל־קולות צורמני, שפגם במהלך התפילה והביא תכופות לידי התפרצות כללית של תלונות והאשמות קולניות הדדיות. הרב שימש מטרה מתמדת לביקורת ולהטחת האשמות, ולא רק בגלל אי־הסדר ששרר בעת התפילה. הוא גונה, למשל, על שקנה בכספי התרומות לבית־הכנסת ספרי־קודש לשימושו בלבד. בהזדמנויות שונות נטל חלק במריבות עם כמה מאנשי קהל המתפללים, כגון עזיז, בנו הבכור של אברהם סבאג, שבו פגע באחד החגים כשטען נגדו כי הוא שואף לעשיית מצוות ׳רק לשם הגאווה ולא לשם שמים׳. הרב המשיך לעקוץ את עזיז בהטיפו לו, שדווקא משום שהוא חקלאי אמיד ובעל טרקטור עליו להצניע לכת בבית הכנסת. בהמשך הוויכוח, שבו נטלו חלק בני דודיו של עזיז שיצאו להגנתו, הגיבו הללו בלשון חריפה. בלהט המחלוקת אף שמט אחד מהם את כובעו של הרב ודחפו מעל הבימה. בית הכנסת היה גם מקום לוויכוחים סביב בעיות הקשורות בהנהלת הכפר וסביב שאלות חקלאיות. כך, לדוגמה, בעת תפילת השבת הזהיר אחד החקלאים המצליחים את בעלי העדרים הפוגעים במטע הכפר, ואף הצביע על מתיישבים מסויימים. הללו דחו בזעם את האשמותיו.
בבית הכנסת של משפחת ביטון הופרעו התפילות בעיקר על ידי התפרצויותיו של דוד ביטון, שהיה שוחט ומנהיג קהל המתפללים. לשביעות רצונם של רוב אנשי בית הכנסת, שמר דוד בקפדנות על המשמעת בעת התפילות. בניגוד לבית הכנסת המרכזי התנהל הטקס בבית הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, דבר המסביר את סובלנותו של קהל המתפללים כלפי יחסו הנוקשה וחוסר אדיבותו של דוד. עם זאת לא סלחו באי בית הכנסת לדוד את יחסו הפוגע כלפי דודו הקשיש. באחד החגים, שבו חל גם יום הזיכרון לסבתו, ניסה דוד למנוע ממנו לקרוא את ההפטרה בנימוק שאין הוא מסוגל לכך. הקהל המופתע הביע התנגדות נמרצת לכוונתו של דוד, וכפה עליו לאפשר לאיש לקרוא את ההפטרה. בעקבות תקרית זו הדירו כל המתפללים את רגליהם מבית הכנסת במשך שבועות אחדים, ושבו אליו רק לאחר שדוד ביקש בפומבי את סליחת דודו, אשר מצדו פנה אל המתפללים וקרא להם לשוב אל בית הכנסת. אולם היו מתפללים שלא נענו לקריאה, והמשיכו להתפלל בבית־ הכנסת המרכזי.
דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו
מפני כן כשבא לביתו ב־30 במאי שליח של המלוכה וזימנו להיראות לפני המלך, לא היה שום חשד בלבו של דון יצחק כשיצא לדרכו אל החצר. רק יום קודם לכן, ב־29 במאי, נאסר פתאום הדוכס של בראגאנצה בעודו מסיח עם המלך בלשכת המלכות. אך הואיל והמאסר אירע במבצר אוורה, עדיין לא הגיעה הידיעה המרעישה אל הבירה. בבוקר יום המחרת – ב־30 במאי – יצא, איפוא, אברבנאל לאֶווֹרָה, ובדרכו מזרחה הגיע בערב לאֵרֵיולוס, במקום שנשאר עם בן לווייתו ללינת לילה. בעיירה זו, מהלך כמה שעות של רכיבה מאוורה, כבר נפוצה ברבים הידיעה על המאסר. נוסף על כך היתה אריולוס שייכת לדוכס, וודאי היו בה לאברבנאל מכרים וידידים. כך אירע שבעודו בפונדק ניגש אליו אחד ממכרים אלה ומסר לו את הידיעה המזעזעת. מפיו של אדם זה – שהיה אולי מאנשי משק ביתו של הדוכס, ואולי גם ידע מראש על בואו של אברבנאל ונצטווה להזהירו בעוד מועד – למד אברבנאל לדעת, בין השאר, על תוכניתו של המלך לטיהור, וכן שהתוכנית כללה גם אותו. נראה שמודיעו דיבר על לבו שיברח מן הארץ.
אברבנאל צריך היה לקבל עכשיו החלטה קשה. מסתבר שרעיון הבריחה לא היה לרוחו. אם יברח לא רק ייטוש את משפחתו ונכסיו, אלא גם יחזק את חשדיו של ז׳ואן. כלום לא יהיה לו כדאי יותר להתייצב לפני המלך, לשמוע את האשמותיו, ולהגן בתוקף על חייו, כבודו וחירותו? אולם לאחר שעיין וחזר ועיין בדבר, נתחוור לו שלא יהיה סיכוי לדברי הסניגוריה שלו. הוא נעשה משוכנע שהמלך החליט לעלות על דרך של שוד וגזל, וכדי להצדיק את החרמות הרכוש הגדולות שהחליט לבצע, לא יירתע מפני כל דבר שבעולם, לרבות הוצאת גזרי דין מוות על בגידה. כלום יועיל הדבר לאברבנאל אם יציע למלך את רכושו? אם חלף רעיון כזה במוחו הבין עד מהרה שאין בו ממש. ז׳ואן אינו איש שיקבל נדבות. אברבנאל חשב על ידידו הדוכס, המושפל ונתון במאסר, וצפוי לעמוד למשפט על חייו. אם יכול היה דבר כזה לקרות לבראגאנצה האדיר, מה סיכוי יש לו, לאברבנאל?
הוא בא לכלל מסקנה שמנוסה היתה הדרך היחידה שנותרה לו, והוא חשב על נתיב־הבריחה שעליו לבחור בו. מרחק של שש־עשרה ליגות שהפריד בינו ובין גבולה של קסטיליה בנקודה הקרובה ביותר במזרח, ודרך ישרה הוליכה מאריולוס לנקודת גבול זו, וממנה לעיירה באדאחוס שעל נהר הגוואדיאנה. אבל דרך זו עברה סמוך לווילה ויסוסה, משכנו של דוכס בראגאנצה. אברבנאל ודאי הניח שהמקום שורץ סוכנים של המלך, ואין ספק שהעלה על דעתו שאויביו יניחו שברח בכיוון זה כשיתחיל המירדף אחריו בבוקר. במקום ללכת מזרחה פנה מפני כן דרומה, וכל אותו יום הילך על אדמת פורטוגל מתוך חשש שעל הדרכים המוליכות לקסטיליה, העוברות על־פני גשרי הגוואדיאנה לאורך גבול פורטוגל־קסטיליה, שומרים סוכני המלך. עם רדת החשכה ודאי הגיע סוף־סוף אל הנהר, ובחר בנקודה שבה לא הירבו להשגיח על עובריו – אולי בקרבת עיקולו המערבי, שלא היה רחוק ביותר מאדמת קסטיליה. כאן אולי פנה סוף־סוף מזרחה, ומסתבר שפנה לעבר באראנקוס. רק באמצע הלילה – ליל ה־31 במאי – חצה את גבול פורטוגל לקסטיליה.
ספרד: ארץ הרדיפות
- על גבול פורטוגל
משחצה את גבול קסטיליה המשיך אברבנאל בדרכו מזרחה עד שהגיע לעיירה סֶגוּרָה דֶה לה אוֹרְדֶן. סגורה היתה שייכת למחוז באדאחוֹס, ובדומה לבאדאחוס היתה בה אחת מן הקהילות היהודיות החשובות של אותו אזור. קהילה זו, שכבר באמצע שנות ה־70 של המאה ה־15 היתה גדולה למדי, גדלה עוד יותר עם בואם של יהודים ממגורשי סביליה (1483), ובזמן שהגיע אליה אברבנאל ודאי מנתה כשלוש מאות משפחות.2 גם טירה היתה לסגורה, ששימשה מרכז מינהלי למיסדר האבירים של סנטיאגו, שלו היתה שייכת. משום כך עשויה היתה לכאורה לתת חסות לנמלט מזעמו של מלך. ז׳ואן, ידע אברבנאל, לא יהין לפגוע בזכויותיו של שכנו רב הכוח, שעמו החליט לחיות בשלום. אף־על־פי־כן אי־אפשר היה לדעת מה יעשה שליט עריץ כדי ללכוד מורד משוער, שהיה כמעט בהשג ידו. דומה שאברבנאל הסתתר בקסטיליה זמן מה אחר בריחתו, ומן ההערה היחידה שהותיר לנו בנידון זה נראה שלא בסגורה הסתתר. אף־על־ פי־כן חזר לאחר זמן קצר לסגורה מטעם מובן.
קרבתה של העיירה לגבול פורטוגל הקלה עליו מכמה בחינות. עדיין היו לו בפורטוגל עניינים הרבה שהיו טעונים הסדר. אפשר להניח שמסגורה שיגר הוראות לבני משפחתו שיקדימו את יציאתם מפורטוגל וייטלו עמם כל רכוש שיוכלו להציל. מסתבר שעלה בידו לקיים קשר עם משפחתו, ואולי גם עם כמה מידידיו, שכן עד מהרה נודע לו שז׳ואן החרים את נכסיו.
אברבנאל החליט לכתוב למלך. הוא שלח לו איגרת שבה טען לחפותו ומחה בתוקף על העוול שנעשה לו. האיגרת לא השפיעה על המלך אף כמלוא נימה בכל הנוגע להחזרת רכושו, אך אין לומר שלא הועילה כלל. נראה שהמלך עדיין לא היה נחוש בהחלטתו להעניש את אברבנאל, ואולי התחיל מפקפק באשמתו. על כל פנים עובדה היא שהתיר למשפחתו של אברבנאל – לאשתו ושלושת בניו – לעזוב את הארץ. אילו היה המלך משוכנע לגמרי במעורבותו של אברבנאל במעשי הבגידה שייחס לדוכס מבראגאנצה, היה נפרע ממנו ללא היסוס וממצה את הדין עם בני משפחתו. נקמתו של מלך בקרוביהם של בוגדים נחשבה למעשה תקין, וז׳ואן, שעמד להוציא להורג את האצילים שהתקוממו לו, היה מוכשר לפעול בהתאם לנוהג זה. שמונה שנים לאחר מכן, כפי שנראה, לא היסס להטיל עונשים על נכדו של אברבנאל, עולל בן שנה! אך דבר זה אירע לאחר שכבר מנוי וגמור היה עמו לפעול נגד אברבנאל, ולאחר שזה האחרון נידון למיתה כבוגד.
על הסיבה להקשחה זו בעמדת המלך נוכל לעמוד הן מתוך כתביו של אברבנאל הן מתוך התעודות המלכותיות העומדות לרשותנו בנוגע לפרשת ההאשמה במרד. לפחות בהזדמנות אחת ייחם אברבנאל את פעולתו הנמהרת של המלך לאויבים שביקשו להפילו. לפי דבריו, חמדו את עושרו הגדול וקיוו לקבל מן המלך במתנה חלק מנכסיו המופקעים. מקרים כאלה לא היו יוצאי דופן. מאחר שלא היה זה מעשה חריג, שמלך ישלם חובות של הכרת־טובה ברכושם של נידונים למיתה, זכו לעיתים קרובות ״נאמניו״ של מלך, שקשרו קשר על אדם מסוים, לרשת את רכושו. אין אנו יודעים אם זהו מה שאירע לכל רכושו של אברבנאל או לחלק ממנו. ז׳ואן 11 ודאי לא ויתר בקלות על רכוש רב ערך שנפל לידיו; נוסף על כך היו לו התחייבויות. מיגורה של האצולה הישנה הכניסה לחבורת יועציו קבוצה חדשה של עוזרים וחצרנים, והללו נכספו להכנסות.
מובן שבריחתו של אברבנאל מפורטוגל חיזקה את החשד באשמתו, ואפשר להניח בוודאות שאויביו לא איחרו לנצל עובדה זו כמיטב יכולתם. נוסף על כך לא היה בחצר המלוכה אף אדם אחד שהיה מוכן לתמוך בטענותיו של אברבנאל. ידידיו הנוצריים נמנו עם האצולה הישנה שעכשיו היתה נתונה במאבק עם המלך על חייה.
ומאחר שז׳ואץ הטיל משטר אימים על הארץ, לא נמצא מישהו שהיה מוכן לומר דבר בזכותו של אדם שהוטבע בו תו קלון של בוגד. גם בין ידידיו היהודיים לא נמצא מי שישתדל בשבילו. נראה שאחדים מהם נתפסו לבהלה הכללית או שוכנעו להאמין באשמתו, ואפילו עזרו לסוכניו של ז׳ואן בהפקעת רכושו.
לשונאיו ניתנה, איפוא, עכשיו יד חופשית לפתח את האשמותיהם. מעט־מעט נבנה תיק שהפליל את אברבנאל כראש וראשון לקושרי הקשר. הובאו עדויות בדויות על השתתפותו באספה חשאית של האצילים, יחד עם הדוכס של בראגאנצה והמרקיז של מונטמור, שבה הביע חוות־דעת של מומחה על מצבה הכספי העלוב של הממלכה, והבטיח לקושרים שאם יפרוץ מרד לא יצליח המלך להשיג למעלה משישה מיליון ריאים. לפי האשמה נוספת שהוטחה כלפיו, לא רק המריץ אברבנאל באותה אספה את המורדים להתחיל בהתקוממות, אלא גם קיבל עליו לשלם לחיילים השכירים, שזממו להביא לפורטוגל מקסטיליה. לאחר כמה חודשים הורחבו ההאשמות נגדו באופן שנכלל בקשר שני נגד המלך, שאורגן כביכול על־ידי האצילים. לפי האשמות אלו נועד דון יצחק לאחר שהגיע לקסטיליה עם אלווארו, שר האוצר המודח ואחיו של הדוכס שהוצא להורג – דוברם של המורדים בספרד – ושיתף פעולה עמו בקידום הקשר. כהוכחה לשותפותו של אברבנאל עם המורדים הועלתה הטענה שמנהיגי ההפיכה, הדוכס של ויזאו והבישוף של אוורה, שחסרים היו כספים לביצוע ההתקוממות, פקדו על אברבנאל לחזור בחשאי לפורטוגל ולהשפיע על אחיינו וחתנו, דון יוסף אברבנאל, שיעניק למורדים ממון מן הנכסים, שעדיין היו שם לדון יצחק. ידוע לנו שיוסף אברבנאל ניהל את אחוזותיו של הדוכס מוויזאו, וכן שיוסף ברח מפורטוגל ב־23 באוגוסט 1484 (היום שבו הרג המלך את אדונו בסטובל). אין אנו יודעים אם פעילותו של זה האחרון סייעה במידה כלשהי לאויביו של אברבנאל וגרמה להגברת חשדותיו של המלך נגדו. על כל פנים, ב־30 במאי 1485 וב־31 באוגוסט 1485 – שנתיים אחר מנוסתו של אברבנאל ושנה אחר בריחתו של יוסף – הוצאו בפורטוגל פסקי דין מוות נגד דון יצחק ואחיינו.
לא עבר זמן רב עד שנודע לאברבנאל טיב המזימה שנתרקמה נגדו. הוא ידע שמוציאים את דיבתו רעה, וכן ידע שקצרה ידו להפר את עצתם של הזוממים. תכסיסיהם חסרי המצפון של אויביו עוררו את זעמו, אך אוזלת ידו הגמורה להתערב במעשיהם, וקריאותיו הבטלות בעליל לצדק, הניעו אותו לחדול עד מהרה מכל מאמץ להשיב את מעמדו בפורטוגל לקדמותו. ברי היה לו שמעמד זה אבד לו לבלי שוב, והוא ניסה להשלים עם האבידה מזח סטואית. על כורחו הגה בגורלו המוזר והאירוני. הוא ציפה לכיבודים בעד שירותיו המדיניים, ולרווחים גדולים ממאמציו הכספיים. עכשיו היה כבודו מעופר בעפר ועושרו היה כלא היה. במקום שיש עונש, יש גם חטא, ובעודו מנסה לזהות את חטאו הגיע אברבנאל לכלל מסקנה, שגם אם נהג כראוי עם אחרים, לא נהג כהוגן עם עצמו. רדיפתו הלהוטה אחר ערכים גשמיים והתעלמותו מן הצד הטוב שבישותו הם שהביאו עליו את הזעם ממרום. אין אדם רשאי למעול בשליחותו בחיים.
עכשיו פנה יותר ויותר אל ״הרוחני והנצחי״, וכפי שהוא מספר לנו, הירצה במשך אותה תקופה שורה של הרצאות על נביאים ראשונים. באזור הגבול נפוצה השמועה על נוכחותו, ולא ארכו הימים ואברבנאל הוקף קבוצה של מעריצים, שדחקו בו להעלות את פירושיו על הכתב. ההרצאות, שעסקו ביהושע ובשופטים, נמשכו ודאי חודשיים או שלושה, כנראה מאוגוסט עד אוקטובר. אחר־כך ניגש אברבנאל, שחש דחף עז של יצירה שכמותו לא ידע מעודו, להעלות את רעיונותיו על הנייר. הוא עבד בקצב קדחתני, וככל הנראה כמעט בלא הפרעות. במשך שבועיים (11 באוקטובר-26 באוקטובר) השלים את פירושו ליהושע: בתוך פחות מחודש (31 באוקטובר – 25 בנובמבר) השלים את פירושו לשופטים; ואחר־כך, בתוך מאה ימים (30 בנובמבר 1483 – מרס 1484), את פירושו לשמואל א׳ ולשמואל בסך־הכול הוציא מתחת ידו במשך ארבעה חודשים וחצי – מ־11 באוקטובר 1483 עד 8 במרס 1484 – ארבעה כרכים גדולים המחזיקים כארבע מאות אלף מלה.
איכותה של היצירה מפתעת לא פחות מכמותה. אף־על־פי שפירושים אלה הם פרי עיוניו הממושכים והמקיפים בתנ״ך, אין הם תוצאה של מחקר בלבד. הם משקפים גם את המסקנות שאליהן הגיע מתוך תצפיותיו האישיות בזירה המדינית. רבת משמעות היא העובדה שלא השלים בעת ההיא את פירושו לספר דברים או לשאר ספרי התורה, ובמקום זה פנה לנביאים ראשונים. שכן בכתיבת פירוש לספרים אלה של המקרא, המציגים שורה של מנהיגים אנושיים בעלי מעלות ומגרעות, כשלונות והצלחות, מעשי פשע ומיבצעי גבורה, שנעשו מתוך יושר לב, מצא אברבנאל הזדמנות הולמת ביותר להסתמך על תצפיותיו והתנסויותיו בתחומי המנהיגות והמימשל. מנסה היה לחסן את רוחו, כפי שרמזנו, ביחס סטואי לפגעים שבאו עליו, אך נפשו נשארה מסוערת וביקשה ביטוי למחשבות שעלו על דעתו הן בקשר לגורלו הן בקשר לאירועים המדיניים שהיה מעורב בהם. אפשר לומר שפירושים אלה רוויים ״מחשבות חיות״. היתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שמדינאי פירש את חלקו המדיני העיקרי של התנ״ך.
אך לא היו אלו מחשבות אקראיות, חסרות קשר, המתייחסות לתופעות ומאורעות ספציפיים. לכל הכתבים הללו יש הבט אישי, אנושי, אך יש בהם גם רעיון מקיף כול. אברבנאל ביקש לבטא בפירושים אלה תיאוריה מורכבת של היסטוריה ופוליטיקה, ותפיסתו ההיסטורית־המדינית מתמזגת עם השקפתו הדתית־הפילוסופית, שכבר מצאה לה, כפי שראינו, ביטוי מסוים ב״עטרת״, אלא שכאן לבשה לעיתים קרובות אופי של מסר לוחמני, תוקפני. התקפותיו של אברבנאל על הרציונליסטים החריפו וגם הרחיבו את ממדיהן. עכשיו כוונה הסתערותו בראש וראשונה נגד תלמידי הרמב״ם ומפרשיו – אנשים כנרבוני, אבן כספי ואלבלג, שהעמיד אותם על דרגה אחת עם אבנר, המומר הנודע לשמצה מן המאה ה־14. ביתר בירור: הוא האשימם בצביעות, בשחיתות אינטלקטואלית, ובכוונת מכוון לערער ולהחריב את המסגרת המוסרית של אמונת עמם.
דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
רבי שמואל השני בן רבי מימון אבן דנאן היה מגדולי מרוקו ומקורב לחצר המלך. כרוך בידו תכונות של מנהיג וגיבור מלחמה עם גדולה של תורה, השתמש בקרבתו למלך ולשריו לטובת היהודים בפאס. הוא עמד בראש קהל התושבים בפאס. אפשר שבימיו נבנה בית בכנסת של התושבים שמאז ועד היום נחלה היא למשפחת אבן דנאן. משגברה המחלוקת הידועה בין התושבים למגורשים בפאס בעניין הנפיחה בשנת 1526 ומולאי בוחסן היה אז במכנאס ואתו היה הנגיד עמי שם טוב, ביקשו ראשי קהל התושבים, להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב.
נתאספו בי"ח סיון שנת רפ"ו והחליטו לשגר שנים מגדולי הקהילה, את רבי שמואל אבן דנאן ואת רבי שאול ב"ר סאלם בן דאנינש להמליץ בעד התקנה לאסור את הנפיחה. הם יצאו למכנאס ויחזרו עם מחנות המלך לפאס. רבי שמואל אבן דנאן השני השתתף במלחמה, לפי בקשתו של הנגיד רבי שאול בן רבי שם טוב אבן רמוך, שפרצה אז בין בני מרין שמשלו אז בפאס, ובין בני כריף שרצו לכבוש את השלטון בשנת 1531.רבי שמואל חתום על תקנת פאס משנת 1545. בתקנה משנת ש"י שנעשתה על ידי קהל התושבים הוא חתום ראשון. הוא נפטר סמוך לזמן זה. בתקנות שמשנת שכ"ג ואילך לא נזכר שמו. בכתב יד באוניברסיטה קולומביה, שבו סגולות מרבי שמואל אבן דנאן, נמצאת עדות, שבכתיבת ידי מורנו החכם השלם הדיין המצויין, שמואל אבן דנאן, מובאת קבלה זו מפי החכמם כמה"ר רבי יהודה אבן אשר הי"ן [ ה' ינקום נקמתו], ששמע בהיותו בעיר צפת…מפי החכם השלם החסיד המקובל האלהי כמה"ר משה קורובירו זצוק"ל.
לרבי שמואל היו שני בנים רבי סעדיה השני ורבי יצחק, על רבי יצחק אבן דנאן לא נשתמרה אלא ידיעה אחת בלבד. בן אחיו, רבי שמואל, מזכיר אותו ומתוך דבריו מתברר שהיה תלמיד חכם גדול ובקי בהלכות טרפות. הוא הלך לאלג'יר ושם תיקן תקנה בעניין בשר הנפיחה. ואלה דבריו : והיום קרוב לשלושים שנה בבא לכאן לפאס החכם הרב יצחק אבן קורייאט ז"ל צווח על זה הנפיחה…וכתבתי אני על זה להחכם השלם הרב שלמה דוראן זצוק"ל, ואמר לי שמקדמת דנא היו נוהגים בארצם שאפילו מיעוט הסירכא יוצא לחוץ מן המכה היו מטריפים, עד שבבוא דודנו ה"ר יצחק אבן דנאן ז"ל לעיר אלג'יר עוות עליהם המנהג והחזירם.
על רבי סעדיה השני אנו יודעים מעט. הכרוניקה שלו היא הראשונה שהגיעה לידינו. הוא לא הסתפק בקורות זמנו אלא רשם מה שאירע בפאס מאז שנת 1438, שנת בניין האלמללאח, ומסיים בשנת 1563. רבי סעדיה חי גם לאחר מכן, בנו רבי שמואל אומר, שבשנת של"ו, 1576, היה בחיים. הוא חתום על תקנת פאס משנת שכ"ח ושל"ה. בתקנות משנת ש"מ ואילך איננו נזכר עוד. בשנת שמ"ח נזכר בברכת המתים. מייחסים לו ספר ביאורים לתנ"ך.
שלושה בנים היו לו לרבי סעדיה השני, שמואל השלישי, מימון השישי ושלמה הראשון. רבי שמואל השלישי היה גדול בתורה ושיקע עצמו גם בעסקי ציבור. כשהיה צעיר לימים, בשנת 1547, לערך, למד בישיבתו של רבי שמואל חאג'יז. הוא למד גם אצל רבי משה סידיקארו הלוי. הוא היה סופר בית הדין של פאס יחד עם רבי מכלוף אבן אסולין הסופר. שניהם מקיימים כמה תקנות ופסקי דין של פאס, שהועתקו על ידם. שמו של רבי שמואל חתום על תקנות רבות של חכמי המגורשים בפאס בשנות שנ"ג – שע"ד. הוא שימש בתפקיד דיין והיה חבר " המעמד ". ידיעה משנת 1603 אומרת, שהוא היה גבאי ארץ ישראל בפאס. הוא היה גם גבאי צדקה של הקהילה. רבי שמואל השלישי נפטר בפורים שפ"ב, 1622 והוספד על ידי רבי שאול סירירו, שהיה בעיניו גדול הדור האחרון בפאס. הוא נחשב לקדוש, וקברו היה משמש מקום לפילה. חיבורו נשאר בכתוב יד. ואלה הידועים לנו :" חידוש דינים ", נכתב בשנים ש"ע – שע"ה, ספר דרושים והגהות ופסקים שרשם בשולי הגליון של ספר תשובות הרא"ש, שהיה בידו. גם הוא המשיך במסורת אבותיו ורשם את קורות פאס בזמנו. הרשימות שלו הן משנת של"ו – שע"ו.
רבי מימון השישי הוא אחיו. מה שהגיע אלינו ממנו אינה אלא רשימה קצרה משנת 1624, שער שני. היה לו כנראה בן בשם נסים שידוע לנו אגב בנו מימון השביעי. רבי מימון זה נזכר בשער חמישי תס"ד. הוא היה בין ראשי הקהל בפאס. והוא חתום על תקנה משנת תמ"ח.
שושלת היחס של משפחת אבן דנאן
מימון המכונה אבן דנאן
|
משה
|
מימון
|
משה
|
מימון נפטר רנ"ג – 1493
|
סעדיה מגראנאדה – הראשון ממשפחת אבן דנאן שהגיע לווהראו, ולאחר מכן לפאס, והוא רבי סעדיה הראשון אבן דנאן
|
מימון
|
שמואל
|
מימון נהרג לפני רפ"ו
|
__________________________
| | |
סעדיה שמואל יוסף
| | |
מימון | יעקב
| |
| סעדיה המשורר
__________|______
| |
סעדיה יצחק
____|_______________________
| | |
מימון שמואל שלמה
| | |
נסים | סעדיה
| | |
מימון | בת, אשת שאול אבן דנאן
|
_________|_______
| |
סעדיה אברהם
| |
| סעדיה
|
________|___________________
| |
שאול יהודה
| |
_______|___________________ _____|________
| | | | | | |
אברהם שמואל יעקב סעדיה בת סעדיה יונה
| | |
| אין לו בנים |
| |
| שמואל שאול
| |
| סעדיה
|
__|_____________
| | |
מנשה שאול משה
|
|
שמואל
|
מנשה
|
|
שמואל – אברהם ?
|
משה
|
שלמה
|
שאול – משמש היום רב ראשי לכל קהלות מרוקו – נפטר תשל"ב