קינות ומנהגים לט' באב-נוסח יהודי מרוקו
הפטרת תשעה באב
ההפטרה של יום תשעה באב נאמרת בניגון עצוב ומיוחד, הקורא את ההפטרה מתרגם אותה לערבית יהודית. הרבה מיוצאי המגרב ממשיכים להחזיק במנהג זה גם בארץ ומתרגמים את כל ההפטרה, דבר הלוקח למעלה משעה תמימה. אנו מביאים כאן תרגום בית אחד בלבד:
אסף אסיפם נאום ה׳, אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל ואתן להם יעברון:
תרגום:
קאל ירמיה א־נביא עליה א־סאלאם, עלא ג׳מאעת ישראל, פ׳נא נפ׳ניהום יקול אללאה, ונרסלהום אל־לעדו נבוכדנצר יזליהום לבבל וויקטעהום מאת׳אל מן יקטטע לעינב מן דאלייא, די יקטע שואיה שואיה ומת׳ל מן יקטטע לכרמוס מלכרמא שואיה שואיה, זג׳אר וכבאר יזליהום לבבל, עלא כ׳טאייתהום די כ׳טאוו בלמעאסייא דייאלהום, לא מן ישפאיק וואלא ירחם עליהום, עלא לי דאווזו עלא שראייעי, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עלאיין אוססיתהום, לא מן יסמע כלאם לחכמים די כאנו ידרשו עליהום אולא לאנבייא די כאנו מעאהום.
בתום התפילה, רובם של המתפללים נשארים לקרוא עוד קינות או ספר איוב בתרגום ערבי. כמו־כן, מאחר ויהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו ברובם, הם צאצאי מגורשי ספרד, על כן רבים מהם מחזיקים עד היום קבצי קינות בכתב־יד, גם קצידות בשפה ערבית־יהודית; קינות שנכתבו ע״י בני המגורשים או צאצאיהם במשך הדורות ורובן על גירוש קאסטילייא, סיביליה, גירוש פורטוגל ועל הפוגרומים שעברו על יהדות מרוקו במשך הדורות, ובהם מחבריהם מתארים ומבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שלמות במרוקו. אותו מנהג קיים גם אצל יהודי תוניסיה.
קינות
אנו מביאים כאן מספר קינות על מאורעות ותלאות קשות שהיו מנת חלקם של מגורשי ספרד ופורטוגל.
הקינה ״יום מאורי חשך בגירוש קסטילייא״. סי׳ שמעיה
יום מאורי חשך בגרוש קאסטילייא אוי לי על שברי, שבר ירושלים אל תזכרי עוד. אהה עלי ואויה לי, כי לשבר קאסטילייא לא נמצא צרי. מפורטוגל נשמע קול נהי במרה, אהה עלי ואללי, כי אין שבר כשברי ומזור כמזורי. עז פנים מלך קשה מנוול שמו, אהה עלי ואויה לי, שכח שם אלהי ישעי ואורי, ילדים האומרים בכל יום שמע ישראל, אהה עלי ואללי, אומרים לעץ הקיצה ולאבן עורי, המייחדים בכל יום ה׳אחד, אהה עלי ואויה לי…
הערת המחבר : הקינה מופיעה בספר הקינות ״קול תחינה, עמי 216¡ י. שטרית, מורשת שירים ואירועים הסטוריים בשירת יהודי מרוקו ע׳.317 מחבר הקינה הוא שמעיה רודאני, אם כי הוא חותם רק שמעיה בלבד.
קינה על גולת ספרד . סי׳ אברהם
גולת ספרד בכל לבבכם/ברכו נא שם אלהיכם. איה חכמים מעמד מהודר/ראשי ישיבות תנאי מסודר, עתה מושלכים בארץ קדר/שמה ומזה היתה קהלכם. בכו ביגון ולבבות חרדו/ועל בחורים אשר למדו תורה ועתה נשתמדו/הורידו כנחל דמעתכם. ראיתם בתולות נאות כתרצה/מקוות חופה גילה ודיצה בעלום אכזרים נתנום למשיסה/גלו את ערוות בנותיכם. הכבודות בנות ישראל/נשים נשואות אין ידם לאל ערומות שלולות ביד צר מתגאל/אחי לזאת נא יגדל כאבכם, מי שמע כזאת מי כאלה ראה/עדת ישראל הנוראה ביד שפחתה מגואלה ומוראה/סורו טמא קראו לכם אחי ורעי גזרת יהלום/קוו ובטחו לאל עילום כי ממרומו יבשר שלום/חזקו ואמצו בכל לבבכם.
נהי הנשים (א־נוואח)
בעוד שיצירות הגברים זכו לשם ״קינה או קינות״, בערבית־יהודית, זכה נהי הנשים לשם , " א-נוואח " או " קצה, או קצידא " . הנשים המקוננות זריזות היו בנושא הקצידות וחיברו אותן בערבית־יהודית. הן חיברו קצידות על חנה ושבעה בניה, על איוב, על עשרה הרוגי מלכות, על חורבן בית המקדש ועל נפילת ירושלים ועוד. אנו מביאים קטע או שניים מכל קצידה,
קינה על חנה ושבעה בניה
ווילי בלוויל עלא מא זראלהא / ונזדד עליהא חזאני / סבע אולאד כאנו ליהא / מלאח צורה לכל עיוני / ודבחהום לעדו, ובדמהום הייא מטלייא
תרגום: ״אוי לי ואללי לי על מה שקרה לה/ואחדש עליה אבלי/שבעה בנים היו לה/יפה־מראה לכל רואי/ושחט אותם האויב ובדמם היא צבועה/.
קינה על עשרה הרוגי מלכות
אזיוו תסמעו מאס אר, פייאם סולטם קיסר, אס עמאל לחכמי המוסר/ רכאייז דונייא ולעומראני/בררח אל־חכמים בעסרא/וזמעהום פ׳וואחר אדצרא/או אורראלהום כתאב אנסארא/וקאלהום: פ׳ססרולי דלעניני.
תרגום: בואו והאזינו מה קרה/בימי הקיסר/מה עשה לחכמי המוסר/ עמודי עולם בני שבט עמרם/קרא לחכמים בעשרה/ורכזם באחד האולמות בחצרה/והראה להם כתב של נוצריים/ ותבע מהם פתרונים עניניים.
קינה על חורבן ירושלים
ווילי בלוויל עלא מאז ראלי / חין דכ'ל לעדו תבדל חאלי / בדכ'ול נבו זארדאן יכ'לי היכלי / מא נלבס לבייאד דון לכחאלי / בי אמר אל קודרא יפיהום פי-מרראה / בכ'יול תרדח ובכתירת סייאח.
תרגום: אוי לי ואללי לי על מה שאירע לי/כשנכנס האוייב השתנה המצב שלי/. בהיכנס נבוזאראדן להחריב היכלי/לא אלבש לבן, כי אם שחור הוא היאה לי/. במאמרו יתברך יכלה אותם בבת אחת/עם סוסיהם ופרשיהם רומסים ללא נחת.
למי אבכה – מחבר לא ידוע
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9
יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9
קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.
מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה העממית היהודית אצל יהודי מרוקו "
היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות.
הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים " צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה.
זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה " : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )
בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים " בסוף המגרב ".
ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה " אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי "
חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.
והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, הי שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.
עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ויכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.
רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר קש וורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.
הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של " קריה נאמנה " הוא מוחשי מאוד.
Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Histoire contemporaine du chateau de Cambous
(Viols-en-Laval, Herault)
De l'Aliyah des jeunes a nos jours
1950-2010
EXTRAITS SANS ILLUSTRATION
transmis a M. Yigal Bin-Nun
periode 1950-1972
Christian PIOCH
1ere partie
Un chateau francais au service de la cause sioniste :
Le chateau de Cambous, antichambre de la Terre promise et l'Aliyah des jeunes
Volontaires de la Misgeret à Cambous en 1960
(Arch. Yigal Bin-Nun, avec son amiable autorisation.)
Le temps de la Misgeret à Cambous (1957-1961)
En effet, en raison de l’interdiction de l’émigration marocaine vers Israël, du début 1956 à novembre 1961, une nouvelle structure clandestine, la Misgeret , est mise en place par le Mossad , comportant cinq sections :
Maqhela (émigration clandestine) ;
Lavi (autodéfense) ;
Ballet (mouvements de jeunesse) ; renseignements ; soutien public.
Sa mission principale est de poursuivre le mouvement d’émigration vers Israël et d’assurer pour cela l’autodéfense de la communauté, et donc, le cas échéant, se defender contre les autorités marocaines ou contre les mouvements populaires antisionistes se faisant menaçants. Elle parviendra ainsi, dans des conditions fort difficiles, à assurer entre1957 et 1961 le départ de près de 29 500 nouveaux migrants qui devront, à chaque pas, se méfier des forces policières et militaires du nouveau régime marocain, comme desmouvements de foule.
De 1956-1961, son action précèdera ainsi le retour en 1961-1966 à une émigration qui sera à nouveau légale, l’opération Yakhin
Lors de son activation en 1956-1961, les Marocains juifs craignent désormais pour leur vie. Les incidents et les arrestations se multiplient. Leur correspondance avec Israël, de l’ordre de 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations, est même interdite en septembre 1959 et la tension monte encore d’un cran quand le gouvernement marocainse réjouit publiquement de la conversion, forcée ou non, de quelques jeunes filles juives àl’Islam.
Volontaires de la Misgeret à Fès (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son aimable autorisation)
Charles Boushira et Eli Levy, à gauche sur la photo, tous deux nés à Fès en 1938, furent arrêtés lorsd’une distribution de tracts mettant en cause le régime marocain lors du naufrage du Pisces (ou Egoz )et furent torturés par la police marocaine, quittant le Maroc pour Israël aprèsl’intronisation d’Hassan II.
Un martyr de la Misgeret , Raphael Oiknin (1927-1961), à gauche sur la photo, en famille,mort sous la torture après le naufrage du Pisces (ou Egoz) (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son aimable autorisation)
Aussi, sur la base d’informations collectées dans les Archives nationales d’Israël, dans celles du Ministère des Affaires étrangères ou dans les Archives sionistes, comme de témoignages de volontaires de la
Misgeret ainsi que des émissaires israéliens au Maroc,M. Yigal Bin-Nun, spécialiste de l’émigration marocaine vers Israël, a pu établir qu’au moins deux stages professionnels d’autodéfense, a priori sans arme à feu, furent organisés en 1958-1959 à Cambous. Le premier de ces stages eut lieu au cours de l’été 1958.
Le directeur du stage à Cambous était alors Gad Shahar (Georges Chemla), né à Tunis en1923 et membre du kibboutz Regavim, responsable de deux des branches de la Misgeret (Maqhela, chargée de l’émigration clandestine, et Balet , chargée des mouvements de jeunesse israéliennes). Yona Zabin, né en 1925, dirigeait quant à lui le stage de la section Lavi, chargée de l’autodéfense. Les autres moniteurs étaient trois émissaires israéliens :Yishay Shtikman, membre du kibboutz Mishmar Hanegev ; Hayim Yehezqeli, né en 1935 à Haïfa ; et Roger Hamou (Ben Ami), né en 1938 à Fès.
Les stagiaires, dont l’un sera torturé à mort, étaient : Marcel Antibi (né à Fès en 1932, de nationalité française), Charles Reboh (né à Fès), Edmond Sadoun, Charles Bouhsira (né à Fès en 1938), Felix Monsonego (né à Fès), Isaac Cohen (né à Fès en 1934), SimonCorcos, Haim Hamou, Raphael Oiknin (né à Casablanca en 1927, mort sous la torture en1961), Suzanne Chkouri, Rachel Zrihen (née à Marrakech en 1940), Lisette Elmosnino,Marie Torjman (ou Corchhia, née à Fès en 1939), Gabriel Benlolo, Jeanette Ohayon, et Jacqueline Hagège.
L’un d’eux, Raphael Oiknin (1927-1961), n’échappera pas aux griffes de la police marocaine. Ainsi, quand une quarantaine de fugitifs, embarqués clandestinement sur lePisces (ou Egoz), sombrèrent en mer en janvier 1961, une campagne de tracts accusa le régime marocain, par son interdiction de l’émigration, d’être responsable du désastre et une violente répression s’abattit aussitôt sur la communauté juive marocaine. Le jeune Oiknin, qui s’était porté volontaire en 1948 pour servir en Palestine lors de la guerre d’indépendance, et qui fut en 1955-1956 l’un des premiers volontaires pour la création de la Misgeret , fut alors arrêté et torturé à mort (le drame maritime de janvier 1951 permit cependant l’ouverture de négociations officielles et le retour à une émigration légale quelques mois après).
Le second des stages organisés à Cambous eut lieu à l’été 1959. Le directeur du stage était alors Fredy Shani, secondé par divers moniteurs, les émissaires Ezra Ayalon, Moni Behar, Pinhas Nemet, Yaacov Stanger et Bruno Sigal, Moshé Liba (né en 1931) etGeorges Benaïm (né à Fès en 1930). Les stagiaires étaient : Georges Elie Oiknin (né àRabat en 1938), Marcel Antibi (né à Fès en 1932, de nationalité française), Léon Zabali(né à Fès), Felix Monsonego (né à Fès), Marcel Ruimy (né à Fès en 1932, de nationalitéfrançaise), Armand Ouliel, Elie Achach, Claude Sultan, Michel (né à Casablanca en1939) et Chantal Knafo, Albert Bensimon, Simon Cohen (né à Fès), Eli Levy (né à Fès en1938), Michel Pariente (né à Larache en 1932), Rachel Assoulin (épouse du précédant),Simon Benlolo, Roland Dukhan, et David Oiknin (de Melilla), ainsi que d’autres personnes venues de Tunisie, dont deux filles, ou d’Algérie.
Mais ce ne sont là que des groupes de passage, assez peu nombreux et sans doute aussi discrets que possible . En 1959, le nombre de chiens taxés pour le château et parc de Cambous passe ainsi de sept à deux seulement, signe de désaffection générale du domaine.
ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו
ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו
על מנת להבין את חשיבותו הרבה של מוסד זה ראוי להקדים דברים קצרים על מצבה של קהילת פאס בסוף המאה ה־18 ובראשית ה־19.
בשנת 1790 עלה לשלטון במרוקו מולאי יזיד, שאמו הייתה נוצרייה אנגלייה. שליט זה רדף בקנאות את יהודי מרוקו. בין היתר גזר גירוש על יהודי פאס מן המלאח שבמדינה אל מקום שמחוץ לעיר בשם אלקצבא די זרארא, ואף שדד את רכושם וסחט מהם את ממונם.רק עם מותו ועלייתו לשלטון של אחיו סולימאן, שנטה ליהודים חסד, הותר להם לשוב למלאח (ב־1792). אף על פי כן לא סרו סבלות יהודי פאס. בשנת 1812 הוטל עליהם מס גבוה ובשנת 1820 התנפלו שבטים על המלאח למטרת שוד. מחזה זה נשנה בשנת 1822, עם מות סולימאן, והיהודים הוצגו ככלי ריק.
הערת המחבר : התנפלות אנשי שבטים ערבים-מוסלמים על שכונות יהודיות הייתה תופעה ידועה גם בתימן. ואף יוחד לה השם " טמעה " – שוד, ביזה –
גם בימי מולאי השאם, בן אחיו של סולימאן ויורשו, לא הוטב מצב יהודי פאס, ואף הורע. הרעב הכה קשות בקהילה, ולפי כמה מקורות מתו בשל כך בשנת 1826 כ־1880 מבני הקהילה.
על רקע קשה זה נתגייסה הנהגת קהילת פאס לפעילות נמרצת לטובת ענייה. פעילות זו התבצעה באמצעות ועדה קהילתית מיוחדת שנקראה גזברי העניים, ובראשה אחד מנכבדי הקהילה. ממלא תפקיד זה נתמנה על ידי בית הדין ועל ידי יחידי הקהל, והוטל עליו לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות של עניים. כלומר, חברי ועדה זו היו נאמנים ומוסמכים מטעם הקהילה לנהל כראות עיניהם את רכוש העניים ואת ״נכסיהם״, כמובן לתועלת העניים עצמם. מינוי זה נראה תמוה, שכן עולה השאלה מה היה צורך בפיקוח וניהול אלו, האם לא יכלו העניים לנהל בעצמם את נכסיהם ולהשכיר את קרקעותיהם ? ועוד, מה נכלל בגדר ״נכסיהם״? על השאלה השנייה נראה להשיב על פי המשך המסמך, בי המדובר בנכסי דלא ניידי, דהיינו בתים וקרקעות. ובאשר לשאלה הראשונה, המכוון למוסר קדום שהתקיים בקרב יהודי מרוקו, שבידי הקהילה נצטברו נכסי דלא ניידי והם נוהלו על ידי ממונה מטעם הקהל, הוא ״גזבר העניים״, ולידו כאמור צוות עוזרים, כאשר ההכנסות מוקדשות לצורך פעולות צדקה לעניים ולתלמידי חכמים. בדיקה בספרות הקשורה לארגון הקהילתי של יהודי מרוקו העלתה, כי לפחות בשלוש הקהילות המרכזיות – פאס, צפרו ומכנאס – היו תקנות בעניין קרקעות העניים. אף על פי כן לא זכה מוסד זה לתיאור ראוי דיו בספרות המחקר. ראשונה עלה זכרו בזיכרונות ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1872-1952), שהיה ממונה על קופת העניים בשנים 1910/1-1904 , בעקבותיו כתב על כך בקצרה בנו ר׳ דוד עובדיה בספרו על קהילת צפרו, תחת הכותרת הקדשות:
לרשות הקהל עמדו בתים, חנויות ואדמות שהוקדשו על ידי יחידים לצרכי צדקה, גמילות חסד, אחזקת תלמוד תורה, ועזרה לתלמידי חכמים, צרכי רבים ״ולתיקון בקיעי העיר״. על פי רוב, יחיד קהל חשוך בנים, מקדיש לפני מותו מנכסיו לצדקה ולספרי קדש. אמנם לפי חוקי האיסלאם ״מאל למוקאטיעין״ (רכוש חשוכי בנים) עובר לאוצר המלך, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו, ואם נודע הדבר לשר או למשרתיו השתיקו את הקול על ידי שוחד. וכך עבר רכוש חשוכי בנים שלא היה להם יורשים לרשות הקהל. תקנת קדמונים אוסרת מכירת קרקע הקדש לצמיתות. מובן מאליו שגזבר הקהל ממונה על ההקדשות, להשכירם, לפקח עליהם ולתקנם במדת הצורך. מצוי היה גם הקדש של מעות בעין ובמטלטלין.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
בחצי הלילה
לביתו של הרב נכנסו ובאו אנשים בעניינים הקשורים לכלל הקהילה והציבור היהודי בעיר. אחד מהם היה רבי מכלוף לוב, שנזעק לבית הרב בגלל עניין חשוב ודחוף. מכיוון שהנושא לא סבל דחיות, רץ הרב מכלוף לבית הרב באמצע הלילה. הרב, כמנהגו, ישב ועסק בלימוד התורה, ורבי מכלוף ידע היכן למצוא אותו לפי אור הנר שדלק בחדר. והנה, כשנכנס לחדרו, ראה שם שני אנשים: הרב פינטו, ופניו כפני להבים, זורחות באור יקרות. השני, דמות לא מוכרת לרב מכלוף, היה דומה בעיניו למלאך ה׳. רבי מכלוף רצה להתקרב עוד יותר אל השניים, והנה חש פיק ברכיים, ואימה גדולה ופחד נפלו עליו. מייד סב על עקביו, וברח לביתו.
למחרת נפגש עם הרב פינטו, והאחרון אמר לו: ״אשריך, רבי מכלוף, שזכית לראות פני אליהו ז״ל״.
רבי מכלוף שמע זאת, והתיירא. מייד ביקש מהרב פינטו שיתפלל עליו, שמא ייענש,חס ושלום, על מה שראה, וימות בחצי ימיו. הרב הבטיח לו כי יעשה זאת, והתפלל וביקש רחמים על רבי מכלוף, שחטא בשוגג. תפילתו התקבלה במרומים, ורבי מכלוף האריך ימים ושנים ונפטר בשיבה טובה בן מאה ועשר שנים. ואת המעשה שאירע לו כתב הרב מכלוף בסידור התפילה שלו.
אני לדודי
מראש חודש אלול ועד למחרת יום הכיפורים היה הר״ח פינטו מסתגר בבדידות בחדרון קטן, הנמצא בבית הכנסת שבביתו. שם הירבה בלימודים ובתפילות לקראת ובתקופת הימים הנוראים, והתעלה במדרגות היראה והקדושה לימי הדין והסליחות. כוך קטן היה בחדר זה, ודרכו היו מגישים בני הבית לרב אוכל ושתייה כזית, במידה ההכרחית לקיום נפשו.
חדר זה, הנקרא בפי יושבי המקום ״בית אל חכם״ (״קבר הצדיק״), משמש מקום עלייה לרגל ליהודי מרוקו וליהודים מרחבי העולם, הבאים לשם להדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים ולשפוך בו את ליבם.
לפי המסורת, בחדר זה זכה הר״ח לגילוי אליהו, ושם למד ושנה איתו. בחדר זה אף התגורר הרב חיים בן עטר במשך כשנתיים, בטרם עזב את מרוקו ועלה לישראל.
בחדר זה נולדו הרב הדאן פינטו, רבי חיים פינטו הקטן ורבי משה אהרון פינטו, זכותם תגן עלינו. כאן גם נולדו האחים רבי חיים פינטו ורבי דוד פינטו שליט״א.
נס כד הדמעות
בעודו עומד ומתפלל את תפילת העמידה יצאה נפשו של רבי דוד בן חזאן בקדושה ובטהרה. היה זה בעיר מראקש, לשם הגיע הרב כדי לשמש כדיין במשפטו של אחד הגבירים, רבי חיים בן בכאס. היה זה מושל העיר, שזימן את הרב דוד וכן את הר״ח פינטו, לדון במשפט. כשנפח הרב דוד את נשמתו, מיהרו אליו אנשי החברה קדישא בעיר כדי להביאו לקבר ישראל. אולם, אי אפשר היה לטפל בו: כל מי שהתקרב אל הגופה – נפל. כך הראשון, השני ועוד נוספים, עד כי הבינו הנוכחים שדבר מה מונע מבעדם לטפל ברבי דוד המנוח.
הלכו אנשי החברה קדישא אל הרב פינטו, ושאלו את עצתו. הירהר הר״ח מעט, ואמר להם: ״דעו נא רבותי, כי ביני לבין רבי דוד זצ״ל היה קיים סוד, שעכשיו, משנתבקש לישיבה של מעלה, יכול אני לגלותו. אכן, כל מי שהתקרב אליו נפל ארצה, וכך גם יהיה הלאה. הדרך היחידה שבה תוכלו לערוך לו את הטהרה ולהביאו לקבר ישראל היא להזות על גופו ולרחוץ אותו בדמעותיו, שאותן היה מוריד כל לילה, בעת שקם לתיקון חצות״.
תמהו הנוכחים וקימטו את מצחיהם: כיצד יוכלו להשיג דמעות בכמות שכזו – ומאדם שכבר נלקח לבית עולמו? המשיך הר״ח: ״לכו אל ביתו במוגאדור, ופיתחו את ארון הקודש. שם תמצאו כד, מלא בדמעות״. ובימים ההם טרם היו שם רכבת או מכונית, והדרך להגיע למוגאדור היתה ברגל או על חמור.
״רבנו״, אמרו אנשי החברה קדישא, ״גלוי וידוע לפניך כי המרחק למוגאדור הוא ארבעה ימים וארבעה לילות. וכבוד המת – מה יהיה עליו? וכי כיצד נוכל להניח להלין כך בביזיון, חס וחלילה, את גופתו של רבי דוד, ולא למהר ולהשיבה אל עפר?״ שמע הר״ח את דבריהם, וראה כי צודקים הם. יצא מהחדר להתבודד מעט, וכששב אמר לחכמי מראקש: ״חכו מעט קט, והכד יגיע אליכם״. יצא הרב מהחדר ונכנס לחדר אחר, וכששב אל הנוכחים היה בידו הכד. נתן הוא להם את הכד, ואלה שמחו כי יוכלו סוף סוף להביא לקבורה את רבי דוד. הלכו וטיהרו ראשית את עצמם, ואחר רחצו בדמעות את גופו של רבי דוד. ונעשה להם נס והספיקו הדמעות לרחוץ את כל גופו של רבי דוד המנוח. ומייד אחר כך הביאו אותו וקברו אותו ברוב עם בעיר מראקש, והתפללו כי יקרים בו מה שנאמר ״יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו״. על מצבתו של הרב זצ״ל כתובות המילים הבאות:
״בורן סהדותא של הרב המובהק המקובל האלוקי כמוהר״ר דוד חזן זלה״ה מהעיר מוגאדור, שקרא ושנה עם אליהו הנביא. נתבקש לישיבה של מעלה פה מראקש יום ט״ז מנחם אב תקע״ג״.
מונטיפיורי במרוקו – אליעזר בשן
פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864, היתה בעלת משמעות רבה ליהודי מרוקו. הם תלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח אי מילוי ההבטחות. העילה למסעו של מונטיפיורי בסוף 1863, נוסף לדו״ח של פיצייוטו, שעשה עליו רושם חזק, היתה מכתב מקהילת גיברלטר באוקטובר 1863, ובו אזהרה על הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו. הסיבה לכך היתה עלילה לפיה יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. נוכח מעמדו החלש מול ספרד, נענה הסולטאן לתביעה באופן חלקי, ושניים מהם הוצאו להורג, אבל נשקפה סכנה לשניים הנותרים. הודות להתערבותו של מונטיפיורי ניצלו חייהם.
ידיעה על האירוע הגיעה גם לארצות־הברית, ונציגות של יהודי ארצות־הברית בניו־יורק, בשם Board of Delegates of American Israelites in New York, פנתה למשרד החוץ האמריקאי כדי שיפעיל את השפעתו. קונסול ארצות־הברית בטנגייר קיבל הוראות לפנות לסולטאן ולדרוש לבל תישנה התנהגות אכזרית כלפי יהודים. הקונסול דיווח לוושינגטון, ששגריר ספרד עוין את היהודים; הסולטאן אמנם ידידותי כלפיהם, אבל נכנע למידע מוטעה מצד פקידיו.
אירוע זה ואחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, ואת הסכנות הנשקפות להם.
בדרכו למרוקו התקבל מונטיפיורי על ידי מלכת ספרד, והגיש לה את נוסח בקשתו מהסולטאן בתרגום לספרדית. לאחר מסע מפרך בים ובמדבר, מנמל מוגדור למראכש, מסר מונטיפיורי את הבקשה לסולטאן ב־1 בפברואר 1863, בנוסח האנגלי שפורסם על ידי רופאו תומס הודגיקין(Hodgkin), שליווהו במסעו: הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת ה״מ מלכת בריטניה, בשם בני דתי באנגליה ארץ מולדתי, וכן בשמם של אלה מכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילויי החסד כלפי אחי בממלכתו.
יהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות שהיהודים והנוצרים הדרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בצורה כלשהי הנוגעת לבטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו, וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים הדרים בנמלים של הוד מלכותו. זכויות כאלה הוענקו באמצעותי על ידי הוד מלכותו עבדול מג'יד הסולטאן של תורכיה שנפטר, על ידי פירמאן שנתן לי בקושטא בתאריך 12 ברמציאן 1256, ואושר בחודש מאי האחרון (1863) על ידי הוד מלכותו עבדול עזיז, הסולטאן הנוכחי של תורכיה. יורשה לי להביע להוד מלכותו את הערכתי מלאת התודה לקבלת הפנים בה נתכבדתי על ידי הוד מלכותו, ולהביע לו את ברכותי הלבביות לשלומו ואושרו של הוד מלכותו ולשגשוג של ארצות הוד מלכותו. התזכיר נכתב בזהירות כדי לא לפגוע בסולטאן. מונטיפיורי ביקש ׳להמשיך בגילויי החסד כלפי היהודים,. כלומר, אין לו טענות על מעשי הסולטאן אלא רק נגד הנתונים למרותו. כמו כן צירף את הנוצרים החיים בתחום ממלכתו, הזקוקים להגנת הסולטאן כמו היהודים, למרות שלמעשה עמדו תחת חסות המדינות שבהן זכו לאזרחות, לא היו נתונים למרות הממשל המרוקאי ולא היו קורבנות של הממשל והאוכלוסייה.
ב־5 בפברואר 1864 מסר הסולטאן למונטיפיורי את ההצהרה הבאה, לאחר דברי נימוסין:
אנו פוקדים על מושלינו, משרתינו ויתר הנתינים העומדים תחת פקודתנו שעליהם לנהוג ביהודים שאללה שמם תחת חסותינו, במידת החסד והצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, בפני מערכות המשפט, כדי שלא ייפגעו מאי צדק. אין לפגוע בגופם או ברכושם. שום סוחר או אומן לא יאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ויינתן פיצוי לעבודה. כי עוול כאן נחשב כעוול בשמים. ואנו לא נסכים לעוול כלפיהם ולא כלפי זולתם. כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשקם, נדון אותו. פקודה זו ענייניה קבועים ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
בתשובת הסולטאן נזכר שאין בדבריו חידוש, כדי שלא יואשם על ידי בני אמונתו בהתכחשות ליתנאי עומרי. שכן דבריו, שהיהודים יזכו לשוויון בפני בתי המשפט כמו יתר הנתינים לא תאמו את התנאים המקודשים הללו, באשר עדותו של דמי (בן חסות, יהודי או נוצרי) אינה קבילה בפני הקאדי. אשר לסעיף בדבר אי כפייתם של היהודים לעבוד בניגוד לרצונם, ומתן תשלום לעבודות שיבצעו, המציאות לאחר ההצהרה סתרה את ההצהרה. אך דומה שמונטיפיורי חזר ללונדון בהרגשת ביטחון, שיחול שינוי לטובה במצבם של יהודי מרוקו. ההצהרה חודשה ב־1872.
ריכוז הפיוטים מאתר פיוט לט' באב
ריכזתי עבורכם את הקישורים של קינות ט' באב מאתר פיוט לנוחיותכם
ריכוז הפיוטים מאתר פיוט
אליכם עדה קדושה
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=288#2,20,972,9
על היכלי / ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=285#2,20,402,9
דממו שרפים מזמר / ר' דוד אבן בקודה
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=741#2,20,2367,9
למי אבכה – מחבר לא ידוע
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9
יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9
בת ציון שמעתי / סימן בת/ציון הלוי חזק – מחבר לא ידוע
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=748#2,20,2390,9
בליל זה יבכיון – מחבר לא ידוע
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=287#2,20,411,9
אש תוקד בקרבי / ר' אברהם אבן עזרא
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=286#2,20,408,9
אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=524#2,20,1580,9
דוק וחוג רעשו / ר' דוד בן בקודה
רבי חיים לוק
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=745#2,20,2384,9
צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול
חיי הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה בימי וישי
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
למרות הדיכוי שהיה מנת־חלקם וחרף שלילת האזרחות הצרפתית והפגיעה ברכושם ובעבודתם, מעולם לא התכחשו יהודי צפון־אפריקה לנאמנותם כלפי ׳מולדת־האם׳ או הטילו ספק ב׳מצפון הצרפתי׳, שבו ראו כמקודם את ׳מורה הדרך של המין האנושי׳.
מקזבלנקה ועד תוניס, כולם התקשו להאמין כי התחיקה הגזענית היתה מעשה ידה של ׳צרפת האנושית והנדיבה׳, משום שמשוכנעים היו כי ׳תקנון היהודים׳ לא יכול היה להיות אלא פגע רע שנכפה מן החוץ, לא פחות ולא יותר מאשר מעמסה שהוטלה בידי הכובש על המרשאל פטן. לפיכך, רבים היו היהודים שתרמו למלווה המגבית הלאומית, שאירגן המשטר החדש, ולו היה הדבר תלוי אך ורק ברצונם של החיילים היהודים המשוחררים, אין ספק כי היו אצים במאותיהם לשורות הארגון הווישיסטי ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳. מנהיגי שלוש הקהילות לא נואשו מראות את שלטונות צרפת כמי שיחזרו בהם מן המשגה שבאכיפת תקנון ׳שרירותי ולא מוצדק׳, ברתיעתם להתייחס ליסודות הצרפתיים המובהקים, הן אידיאולוגיים הן רגשיים, של האנטישמיות בנוסח וישי. הנימוקים שהציגו בפניותיהם ובמחאותיהם התמקדו סביב שלושה נושאים:
- לפי שהתיישבו באיזור זמן רב לפני בואם של הערבים והצרפתים, לא יכלו יהודי צפון־אפריקה להיחשב זרים.
- נוסף על היותם ילידי־הארץ, הם היו נאמנים לרוח ׳המהפכה הלאומית׳, בגלל מסירותם למוסד המשפחה, חריצותם ונאמנותם למולדת.
- בשל דביקותם במסורת, ומצבם הכלכלי הצנוע ברוב המקרים, לא היה מקום להאשימם בהשתלטות על חיי הכלכלה והפוליטיקה הצרפתית, כל שכן באחריות אפילו חלקית למפלה הצבאית. וכי לא היה זה אבסורדי לחלוטין לבוא בטענות כאלה אל יהודי מארוקו, למשל, שהכירו את צרפת רק מ־1912 ואילך?
אולם, למול קשיחותם של השלטונות וסירובם להמתיק, בדרך כלשהי, את תוקפם של החוקים האנטי־יהודיים, ולנוכח אדישותה, אם לא עוינותה, של דעת־הקהל, נאלצו יהודי צפון־אפריקה לבצע ׳שיבה אל תוך עצמם;שיבה הראויה לציון, ככל שהתרחשה אצל היסודות המתבוללים ביותר מבין שלוש הקהילות. י׳ שפירא, יושב־ ראש ארגון הסטודנטים היהודים ׳קול אביב׳, הביע במלים הבאות את ה׳אני מאמין׳ החדש של הנוער היהודי באלג׳יר:
אנו צרפתים ומכריזים בקול רם כי אין בכוחו של תקנון משפטי, יהא אשר יהא, או ביכולתו של איש, לשנות כהוא זה את הרגש העמוק המקשר אותנו לארצנו, לנשמתה, לחלליה. אך גם יהודים אנחנו. הבה נודה ולא נבוש, רבים מאתנו לא יודעים זאת אלא מאז הונחתה עלינו מכה! ותכונה זו — להיות יהודי — נראתה לנו תחילה כנטל לא־מוצדק, כדבר שנכפה, תווית מביכה. לפיכך אנוסים היינו לשוב אל עצמנו, שאלנו את עצמנו אם מאחורי הסיווגים השרירותיים פחות או יותר, לא היה משהו אחר, אם היה עלינו להסתפק בדחיית התווית, בהדגשת היותנו צרפתים ותו לא; או ההפך מזה, שמא היה עלינו לצאת בחיפוש אחר המקורות שאבדו, כדי להשיב מן המעמקים על ההאשמות המרושעות, למצוא בתרבות היהודית את מקורות ההתעשרות הרוחנית.
אמנם כן, בקרב יהדות צפון־אפריקה בכלל, ויהדות אלג׳יריה בפרט, לא נעדרו מי שכונו בידי אחיהם ׳יהודים פחדנים׳, ׳יהודים על־כורחם׳ או ׳אנוסים חדשים׳ — אנשים שהוצלפו בשוטים ובעקרבים בידי ארנולד מאנדל, ארמאן נארבוני, אלי גוזלאן ואחרים — שלא שאפו אלא להישרדותם האישית, ׳גם על חשבון הכלל׳. אולם בהסתמך על העמדות המובעות בביולטין של ׳פדרציית החברות היהודיות באלג׳יריה׳(Fédération des Sociétés Juives d'Algérie), אפשר להתרשם שאחת מתוצאותיה העיקריות של ההתעוררות היהודית הזאת התבטאה בהתקרבותו של הדור הצעיר לרעיון הציוני. לפיכך הרבה ביטאון הפדרציה בדברים על מפעל התקומה הציוני בארץ־ישראל, אגב דגש מיוחד על העבודה החקלאית: ׳קול אביב׳ ארגן באלג׳יר מחזורי הרצאות על ההיסטוריה והתרבות היהודית: מאות צעירים במארוקו ובתוניסיה באו לשמוע את השיעורים בעברית חדשה, מפי כמה שליחים מן הארץ, שנתקעו בצפון־אפריקה עם פרוץ המלחמה והמשיכו בעבודתם בקשיים רבים.
אולם מובן כי קהילותיהן של שלוש הארצות הועמדו לפני בעיות חברתיות לאין־שיעור דחופות יותר: הכרחי היה בראש־וראשונה לבוא לעזרתם של אלפי ראשי־משפחות אשר, מיום אחד למשנהו, מצאו את עצמם ללא תעסוקה וללא פרנסה, ולמצוא פתרונות למאות סטודנטים, תלמידי בתי־הספר התיכוניים והיסודיים שגורשו ממוסדותיהם החל בסתיו.1941 בגלל טמיעתה של הקהילה האלג׳ירית מזה עשרות שנים בחברה הצרפתית, היא היתה מצוידת פחות מכולן כדי להתמודד עם משימה קשה כזו. חסרו לה ארגוני סעד מתאימים ובעיקר מערכת חינוך כמו שהקימה הכי״ח במארוקו ובתוניסיה ואשר, חרף חסרונותיה, הוכיחה את יעילותה עד כי האריאניזציה של החינוך נותרה למעשה בשני הפרוטקטורטים ללא השפעה.
אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים
אליעזר בשן
סנדלרים : שורה של מקורות זרים מזכירים סנדלרים יהודיים. אגרל כותב עליהם בטנג׳יר, ולירד במרכש. האריס מספר כי בתפילאלת מייצרים היהודים בעיקר נעליים לעניים ולברברים, וטיבן של אלה נחות לעומת אלה המיוצרות בפאס ומובאות לתאפילאלת, למרות שהעור המקומי משובח.
יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ
שמה של תעשיית הנעליים בפאס הלך לפניה, וזו העסיקה מוסלמים ויהודים כאחד. מצבם הכלכלי של תופרי־מנעלים לפי דברי אבנר צרפתי, היה שפיר. הנעליים שיוצרו בשוק, היו נמכרות או מיוצאות לערים ולארצות אחרות. היו סנדלרים שעסקו בתיקונים, ומהם שיצאו לכפרים לתקן נעליהם של הברברים. יציאתם של יהודים לכפרים למכור נעליים לכפריים, היתה גורם מעודד לתעשיית הנעליים במרכזים העירוניים, כמו פאס וצפרו. ירידה בביקוש לנעליים חלה עקב פקודה בשנת 1797 של הסולטאן מולאי איסמעיל (1823-1792) האוסרת על היהודים לצאת לכפרים למכור מרכולתם ובין השאר — נעליים. צמצום בייצור גרם לפיטורי נערים שעבדו אצל יצרני המנעלים. עובדה זו נדונה בכמה מקורות בספרותם של חכמי מרוקו בני הדור ההוא, בקשר לשאלת ההתחייבות של האומנים בהעסקת הנערים.
כורכים: על כורכי ספרים מעור, מצויה עדות מצפרו.
נגרים: לֶנץ כותב על נגרים יהודים במרוקו. בעל ׳יחס־פאס׳ מציין, כי במקצוע זה עוסקים הן יהודים והן מוסלמים. גם בין יהודי צפרו היו נגרים שתיקנו והתקינו רהיטים, ונגרי־בניין לחלונות ודלתות וכן חרטי־עץ.
בנאים: על בנאים יהודים במרוקו כותב צֶ׳ניאֶר. בפאס ידוע עליהם על־פי תשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור, ו׳יחס פאס׳. במאה הכי כותב ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו, על ׳שמעון המתקן חנותו על־ידי פועלים גויים וישראלים, והניחו קורות ועפר ואבנים על גבי תקרת החנות׳.
ייצור סבון: לא מצאנו עדות בכתביהם של התיירים האירופים על ייצור סבון, אולם ממקורות יהודיים מפאס ומצפרו מן המאות הי״ח-י״ט ידוע כי יהודים עסקו בייצור בורית, אותה הכינו מפסולת של שמן. חלק מתוצרת הבורית שיוצרה על־ידי יהודים בצפרו ניתן כמס לשלטונות, שהועבר דרך מכנאס.
שעווה: שעווה הוכנה מפסולת של דבש. גם על ייצור שעווה בידי יהודים מצויים פרטים בפנקס בית־הדין בפאס משנת תס״ד (1704), ובספרות הרבנית. מלאכה זו, כמו אחרות שהתבצעו בחצר, עלולה היתה להפריע לשכנים, ולפיכך היתה להם זכות למנוע מהאומן לעסוק במלאכה הגורמת לרעש, או לאי־נעימויות אחרות. ואכן מדי פעם התעוררה בעיה זו. הדים לתופעה מצויים בספרות התשובות: ר׳ שלמה אבוטבול מצפרו (נפטר בשנת 1810) פוסק כי השכנים רשאים למנוע את יצרן השעווה לעבוד בחצר, אם הדבר גורם הפרעה לשכנים. על תהליך זיכוך השעווה מוסר ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1774).62
רוקחים, בשמים: רוהלפס כותב, כי הכספית נקנית על־ידי המאורים בערי־החוף בחנויות של האירופים. בערים הרחוקות מהחוף נמכרת הכספית על־ ידי יהודים היודעים כיצד להכין אותה. ייתכן שכוונתו לרוקחים או לבשמים שהיו מוכרים תרופות ותבלינים שונים. במקורותינו מוזכרים בשמים (עטארין) המוכרים ולא מייצרים אותם. אולם יש לשער שהיו מהם בעלי מירשמים להכנת סמים, תרופות וכיוצא בזה."
ייצור מזון: לפי ידיעות ממקורות יהודיים מהמאה הי״ח, וממקורות זרים משנות השלושים של המאה הי״ט, עסקו יהודים בהרי האטלאס ובסביבות הערים פאס, מכנאס, צפרו ודבדו בחקלאות על ענפיה השונים. סטאטפילד והאריס כותבים שזה המקום היחיד בעולם בו מצויים חקלאים יהודים. אפלטון כותב בשנות השבעים של המאה הי״ט בשם קפטן וורן, איש המשלחת הבריטית לחקירת ארץ־ישראל, כי יהודי מרוקו, הם החקלאים היחידים מבין היהודים, ובהיותם צאצאי היהודים בספרד, הם נושאים אתם מסורת ארוכה של בקיאות בשיטות השקיה ועיבוד חקלאי.
בספרות התשובות פרטים שונים על בעלי שדות תבואה, כרמים בהם ענבים, תאנים, זיתים ודקלים, ובעלי גינות ירק. היו ששכרו שדות מגויים, או עיבדום בשותפות עם נוכרים, ואחרים שעיבדו השדות בעצמם. מצויים יהודים שגידלו פרות וצאן. לעצירת שמן מזיתים היו שקנו את הזיתים בעודם על העץ. כך מספר ר׳ יעקב אבן צור על יהודי שקנה ׳יער של זיתים׳ לשם עצירתם ומכירתם. על ייצור יין ויי״ש מתאנים וצימוקים בשם ׳מאחיה׳, כותבים מקורות נוצריים רבים, ומהם המשבחים את טעמם וטיבם של המשקאות המיוצרים על ידי יהודי מרוקו. הנוצרים גילו עניין מיוחד בכך, שהרי המוסלמים לא דרכו ולא מכרו יין, והנוצרים נזקקו למשקאות חריפים שיוצרו ושווקו על־ידי יהודים. גם במקורות יהודיים מצויים פרטים על כך, למשל, בתשובתו של ר׳ יוסף בן יצחק וליד מתיטואן, על יהודי שדרך יין מענבי־הכרם שלו. על יצרני היין הוטל מס מיוחד להיתר הייצור, ומפקחים מונו לשם כך מטעם השלטונות.
טוחנים: יהודים מוזכרים על־ידי צ׳ניאר. כנראה שהכוונה שהם טחנו קמח. יהודים בעליהם של בתי־ריחיים לטחינה מוזכרים במקורות יהודיים. אולם ספק אם הם עצמם עבדו כטוחנים.
הקבוצה האחרונה של אומנים שנזכיר היא עובדי שירותים כמו ספנים המוזכרים על־ידי קונרינג בתיאורו את טנג׳יר בסוף שנות השבעים של המאה הי״ט. יהודים בפאס ובצפרו היו גם חמרים מובילי משאות מעיר לעיר. בעלי מלאכות אלה(שלא חייבו התמחות רבה) היו עשויים להחליף עיסוקם. כך מספר, למשל, ר׳ יעקב אבן צור, בשנת תק״א (1741) על יהודי שהיה חמר והפך למנגן נודד. מקורות זרים כותבים על נגנים יהודים במקומות שונים, ביניהם במוגאדור, ובסאפי בצוות יחד עם מאורים. מבין היהודים היו גם סבלים או ׳כתפים׳ בלשון המקורות, בייחוד בערי־החוף. מיקין כותב כי בין יהודי טנג׳יר רק מעטים עובדים בשירותים, חוץ מסבלים ועובדי נקיון ברחובות. מקצועות אחרים בעלי אופי שירותי שביניהם היו יהודים הם ספרים, קצבים, טבחים, אופים ועובדים בשירותים שונים למקומיים ולזרים.
לסיכום, הצבענו על המיגוון המקצועי של האוכלוסיה היהודית במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כאשר היהודים נוטלים חלק כמעט בכל אומנות. יש אף אומנויות שליהודים היתה שליטה חזקה בהן. ניתן לומר אפוא כי רוב יהודי מרוקו נהנו מיגיע־כפיהם והשתייכו לשכבה היצרנית.
יחס דבדו החדש- משפחת להרהאר-אליהו רפאל מרציאנו
משפחת להרהאר
גברא רבא יקירא, מרגלית יקרה, איש החסד, בעל מדות טובות, זוכה ומזכה, הצדיק החסיד ר׳ דוד הנז׳ הוליד: משה, שלמה (בן היבמה. ר׳ דוד הנז׳ ייבם אשת אחיו ר׳ שלמה הנז', הוליד ממנה בן הזק׳ ע״ש שלמה אביו), מאחא (נפטרה בירושלים ת״ו).
אחד מבני עליה, קיים הפסוק ״וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה״/ יצא מהחול ובא אל הקודש, הליכותיו בקודש, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, שייף עייל שייף נפיק, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ הניח ברבה: אברהם.
החכם השלם והבולל, אור גולל, בישראל להלל, שליחא דרחמנא מטעם קהילות הקודש בירושלים, גזבר נאמן, משמש בקודש בקהילות קודש בארץ ישראל ובחוץ לארץ, דיין בבית דינא דמערבא בירושלים, (ראה חוברת ״עמל ורעות רוח״ מאת ר׳ יחייא קאפח), מראשי קהל קדוש המערבים בארץ ישראל, החסיד הצדיק הרב אברהם הגז׳ הוליד: משה חיים, בת שבע, שמחה, חנה.
בן איש חיל, נכבד ויקר, נעים הליכות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ משה חיים הנז׳ הוליד: שלמה, מאיר.
גברא רבא ויקירא, מרגלית יקרה, עץ עושה פרי, אילנא תקיפא, נטע נעמן, גזבר נאמן נגיד מיומן, רישא דעמיה, מדברנא דאומתיה, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ משה בלהרהאר (בן ר׳ דוד) הניח ברכה: יוסף, יצחק.
אחד מן הרמתים, מוכתר בנימוסין, יקר מפנינים, מורם מעם, ״השר והטפסר, רישא דכוליה מתא, נקי כפים, עוסק עם הצבור לשם שמים״ (כך מצאתי בכתובה של נכדו ז״ל), הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ (נולד שנת 800ו לערך נתבש״מ 1870 לערך) הוליד: אהרן, ר׳ משה, דוד, יעקב, יהודה, ר׳ אברהם, שלמה, מ״ז סתירא, סאעודא, עווישא, מאחא, מרימא.
המרוחם, בעל מדות טובות, רודף צדק, מחזיק כל בדק, הקים על תלה בית כגסת של משפחת להרהאר, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ הוליד: מרימא, סתירא.
החכם הותיק, חמר עתיק, פיו מפיק מרגליות, איש תבונה, ראש פנה, בעל אכסניא, רודף צדקה וחסד, החסיר, הזקן הכשר הרב משה הנו׳ הוליד: ר׳ שמואל, אליהו, יוסף, מרדכי, רפאל, עווישא, לוויהא.
בן איש חיל, בר אבהן ובר אוריין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ שמואל נתבש״מ בלא להניח זרע ב״מ.
הגבר המרומם, אור יומם, רץ למצוה קלה כבחמורה, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, חונן דלים, מכניס אורחים, מוקיר רבנן, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: משה, שמואל, יהודה, רחמים, יוסף, סאעודא, מרימא, לוויהא, עווישא.
המרוחם, ישר ותם, משכים ומעריב, עושה צדקות הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ הריהר) הנז׳ ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: מאחא, סעידא.
הזקן הכשר, דחיל חטאין ועביד טבין, הולך בתום, טוב עם אלהים ועם הבריות, נותן צדקות, הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: משה, שמואל, ר׳ יעקב, מרימא, סעידא, סליטנא, סתירא, לוויהא, מאחא.
איש צדיק, זקן ונשוא פנים, אוהב צדקות, בעל מדות טובות, אהוב על הבריות, הצדיק ר׳ רפאל הנז׳ הוליד: משה, שמואל, יוסף, שמעון, אברהם, סעדיה, יהודה, סאעודא.
גברא רבא יקירא, טוב וישר, בענייניו מאושר, מוקיר חכמים ותלמידיהון, ביתו פתוח לרווחה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ (בן ר׳ יוסף) הוליד: ר׳ אליהו, יוסף, מרדכי, רחמים, יצחק, ציון, שמעון, רפאל, שמואל, מרימא, מ״ז סעידא, מאחא, לוויהא, סתירא, עווישא.
החכם הותיק, חמר חדת עתיק, איש אשכולות, נעים הליכות, הליכותיו בקודש, תרם להדפסת ספר לך דוד ־ לדוד ברוך מאת ר׳ דוד כהן סקלי ז״ל, יושב אוהלים של תורה, קיים הפסוק והגית בו יומם ולילה, גומל חסדים טובים, החסיד הזקן הכשר הרב אליהו הנז׳ הוליד: משה, יהודה, דוד, רפאל, אהרן, מאחא, עווישא, סתירא.
המנוח היקר, נקי ובר, הולך בתום, שייף עייל שייף נפיק, משכים ומעריב, הזקן הבשר מר זקיני הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: יצחק, ציון, אהרן, מ״ז מרימא, עווישא, נונא.
הזקן הכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יצחק (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד בן הי״ו ובנות הי״ו.
המנוח, ירא אלהים וסר מרע, איש תם וישר, הזקן הכשר הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ לא הוליד זרע ב״מ.
המרוחם, הזקן הכשר, גומל חסדים טובים, העניו, הצדיק ר׳ רחמים הנז׳ הוליד: יצחק, אהרן, רפאל, דוד, עווישא, נונא, סתירא.
הנכבד, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יצחק הנז׳ הוליד: דוד, שלמה, סעדיה, ג׳ולייט.
הזקן הכשר, מנא דכשר, בעל צדקה, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ ציון הנז׳ הוליד: דוד, רפאל, אברהם, סתירא, סאעודא.
איש צדיק, חמר עתיק, מתהלך בתום, ירא ה׳ ושלם, עושה חסדים, ר׳ שמעון הנז׳ הוליד: יעקב, דוד, עווישא, סתירא, סאעודא, נונא.
המנוח, צדיק תמים, נהנה מיגיע כפיו, ר׳ רפאל הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, עושה צדקה וחסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ שמואל הנז׳ הוליד: סאעודא, מאחא.
איש צדיק, יקר רוח, נוח לה׳ ונוח לבריות, שפל ברך, עושה צדקות, הזקן הכשר ר׳ יעקב (בן ר׳ יוסף) הניח ברכה: אליהו.
המרוחם הנכבד, זריז למצוה קלה כבחמורה, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: אהרן, יעקב.
הזקן הכשר, נכבד ונבון, נעים הליכות, בעל מדות טובות, עושה צדקות הצדיק ר׳ יהודה (בן ר׳ יוסף) הוליד: רפאל, מרדכי, יוסף, רחמים, שמעון, סתירא, לוויהא, עווישא.
הגבר המרומם, איש אשכולות, חבצלת השרון, רודף צדקה וחסד, גזבר נאמן, נגיד קהילת אוטאט, רב טוב לבית ישראל, הצדיק ר׳ רפאל הנז׳ הוליד: יהודה, מרימא, סאעודא, לאה, עווישא, נונא.
המנוח, הזקן הכשר, מנא דכשר, נעים הליבות, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: יהודה, אהרן, אברהם, מרימא, עווישא.
המנוח, בעל מדות טובות, נודב נדבות, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: יהודה, סאעודא.
היקר, הולך ביושרו, נודב נדבות, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ רחמים הנד הוליד: יהודה, יוסף, עווישא.
הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ שמעון הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
רב נהורא, שרגא דנהורא, נברשתא דדהבא, ראש על ארץ רבא, מבחירי תלמידי המלוב״ן האדמו״ר רבינו יעקב אביחצירא ז״ל, רב בקהילת עין אלכיחל באלג׳יריה, דיין בבית הדין דברו, ריבה וקיבץ פעלים לתורה, דובר צדק מגיד מישרים, פיו מפיק מרגליות, צנא מלא ספרי, אדמו״ר הדיין הרב אברהם הנד (בן הנגיד ר׳ יוסף) הוליד: יוסף, ציון, שמעון, יעקב, סעידא, עווישא, חנה, מרימא, מאחא, סליטנא, נונא, לוויהא, מרישא, זהרא.
המרוחם, בן איש חיל, עושה מעשה חסד עם החיים ועם המתים, נותן צדקות, מכניס אורחים, הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, אברהם, מאחא, פורטונא, לאה, מרי, פנינה, סמן, אסתר.
המנוח, מכבד תורה ולומדיה, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שמעון הנד הניח: אהרן, לוויהא, עווישא, סתירא.
המנוח, זקן ונשוא פנים, בעל צדקה, רץ למעשים טובים, שב גם ישיש הצדיק ר׳ ציון הנד הניח: משה, מרדכי, אליהו, רחמים, אברהם, דוד, מאחא, סאעודא, עווישא.
המרוחם, טוב וישר, ירא אלהים וסר מרע, נהנה מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יעקב הנד הוליד: אברהם, מרדכי, קמיל, ג׳ולייט, ליסא, רהיט.
הנכבד ויקר, שמן תורק, טוב לשמים וטוב לבריות, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה (בן הנגיד ר׳ יוסף) הוליד: יוסף, דוד, משה, סתירא, זהרא, סאעודא.
גברא רבא יקירא, אילן ששרשיו מרובין, מתחסד עם קונו, רודף אחר המצוות ומעשים טובים, מוכתר בנימוסין, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק (בן הנגיד ר׳ משה מרציאנו להרהאר הנד לעיל) הוליד: יוסף, שמעון, רחמים, אהרן, מדימא, לוויהא, מאחא, עווישא, סעאדא, פריחא.
איש צדיק, מורם מעם, יקר רוח איש תבונה, מתפרנס מיגיע עשר אצבעותיו, ידיו ידי אומן, מייצר שופרות וכלי קודש, מלאכתו מלאבת קודש, חביב על הבריות, הזקן הכשר ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, יעקב, אהרן, יצחק, מרימא, סאעודא.
המנוח, טהור לב, עדין נפש, עושה צדקות, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: משה.
המרוחם, מתהלך בתומו צדיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, הזקן הכשר ר׳ רחמים הנד הוליד: יצחק, משה, אהרן, מרימא, מאחא, סאעודא.
הזקן הכשר, תמים דרך, מתפרנס מיגיע עשר אצבעותיו, בעל צדקה, מוקיר רבנן ותלמידיהון, זריז במצוות ובמעשים טובים, הזקן הכשר ר׳ אהרן הגד הוליד: יצחק, דוד, אליהו, אברהם, סאעודא, נונא, סליטנא, פריחא.
משפחת מרציאנו מהעיר מאפי (מרוקו) שם הגיעו בסוף המאה התשע עשרה, והם קרובים למשפחת להרהאר.
איש צדיק, בן איש חיל, דחיל חטאין ועביד טבין, ענף עץ עבות, הזקן הכשר הניח ברבה: יוסף.
הנכבד ונבון, רחים ומוקיר רבנן, בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד, מרדכי, יעקב, יהודה, שונא.
איש מורם מעם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, רב פעלים לתורה ולמעשה חסד, מראשוני הפועלים בגלוי למען בנין ארץ ישראל, תרם תרומה נכבדה למטרה זו, פיו מפיק מרגליות, מרבני העיר סאפי(חתום עם רבני העיר בהסכמה לספר גבעת שאול מאת הר׳ המקובל ר׳ שאול נחמיאס זצ״ל), הרב יעקב הוליד: שמעון, שלמה, אהרן, חנינא, פריחא.
גברא רבא ויקירא, תם וישר, נקי ובר, רודף צדקה וחסד, מכניס אורחים, מכבד תורה ולומדיה, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: מנחם, פרוספר, מאיר, משה, יעקב, מרים, פיבי, חנה, רוזה.
אין בידינו פרטים על בניהם של ר׳ דוד ור׳ מרדכי הנזכר.
כי״ח ואגודות יהודיות אחרות-אליעזר בשן
כי״ח ואגודות יהודיות אחרות
ב־1860 נוסדה בפאריס האגודה בשם Alliance Israélite Universelle – 'כל ישראל חברים׳(להלן כי״ח) שהיו לה סניפים ברחבי אירופה. הרוח החיה באגודה ונשיאה מ־1863 ואילך היה יצחק אדולף כרמיה ( 1880- 1796) (Cremieux. כרמיה היה משפטן, בשנים 1842־1848 היה חבר הפרלמנט הצרפתי, ב־1870 היה שר המשפטים, ובכהונתו זו הוענקה אזרחות צרפתית ליהודי אלגייריה. בתור נשיא כי״ח הוא פעל, בין השאר, למען זכויותיהם של יהודי רומניה ורוסיה, ולמען ייסוד בית הספר החקלאי מקווה ישראל.
כי״ח פנתה ליהודי מארוקו במכתב בראש חודש כסלו תרל״ד (תחילת 1874) חתום על ידי אדולף כרמיה ואיזידור לאב המזכיר, במטרה שיצטרפו לחברה, ובו נמסר קיצור התקנון של החברה :
א. מטרתה ׳למען השגת שווי זכויות ליהודים בכל מקום, ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחכמה , לעזור לאלה שיציקו להם בגלל היותם שומרי תורה, וליסד בתי ספר ליהודים בארצות המזרח ובאפריקה.
ב. הרוצה להיות חבר עליו לשלם לפחות 6 פרנק לשנה.
ג. הוועד הראשי נמצא בפאריס, ובכל מקום שיש עשרה חברים יוכלו ליסד ועד מקומי שייבחר על ידי החברים.
ד. הוועד מודיע על פעולותיו על ידי דיווחים המתפרסמים פעמיים בשנה ונשלחים לחברים.
במכתב יש גם פנייה לעשירים שיבנו בתי ספר לעניים, והדבר יהיה גם להם לתועלת, כי מעמדם בעיני הגויים יעלה ׳כשיקום דור חדש גדול במדע ובחכמה : אז יראו הגרים את היהודיים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד, כדוגמת היהודים בצרפת, שהודות להשכלה הגיעו להישגים. ההנחה של הכותבים היתה, שהמפתח לשיפור מעמדם ולשוויון זכויות תלוי בהשכלה שירכשו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 250). ואמנם בשנים הבאות הוקמו סניפים של כי״ח ויהודים שלחו דמי חבר. ב־1910 היו 50 חברים בקהילת פאס שקיבלו על עצמם לשלוח 150 פרנק דמי חבר כל שנה (שם, מסי 252).
ב־1871 נוסדה בלונדון האגודה המקבילה לכי״ח – Anglo-Jewish Association, ׳אגודת אחים,. שתי האגודות שיתפו פעולה, ובשלב מסוים הוקם מוסד משותף של ׳אגודת אחים׳ עם ועד שליחי הקהילות בבריטניה. האגודות שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות וקידמה תרבותית ליהודים המקופחים בארצות השונות, בדומה למה שזכו לו יהודי צרפת ב־1791 ויהודי אנגליה בהדרגה עד 1890. כמו כן היתה מטרתן לסייע לכל הנרדפים בשל היותם יהודים, ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.
כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ושרי החוץ הורו לשגריריהן שישבו בטנגייר לחקור את אמיתות האירוע ופרטיו, ואם הדבר התאמת, לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את העבריינים.
בעקבות אגודות אלה הוקמו אגודות דומות בגרמניה – ׳חברת העזרה; Hilfsverein der Deutschen Juden, שנוסדה ב־1901 – ובארצות־הברית: American Jewish Committee, שנוסדה ב־1906.
Adolphe Crémieux, à l’origine Isaac-Jacob Adolphe Crémieux, né le à Nîmes et mort le à Paris, est un avocat et homme politique français, dignitaire de la franc-maçonnerie, promoteur de l’Alliance israélite universelle et fondateur de l’École normale israélite orientale. Ami de l’abbé Grégoire, il a prononcé son éloge funèbre.
Il est surtout connu comme auteur du décret Crémieux d’octobre 1870 qui attribuait la citoyenneté française aux « indigènes israélites d’Algérie ».
?GUERRE DES SIX JOURS : LE MAROC A-T-IL FAIT PERDRE LES ARMÉES ARABES
Alors que l’UNESCO vient de voter une résolution controversée sur Jérusalem-Est, portée notamment par le Maroc, des révélations d’un ancien général des renseignements militaires israéliens sont venues semer le doute sur la position et le rôle exacts du royaume dans la Guerre des Six jours. Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines, nous livre sa version des faits.
Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines.
Dans un article publié dernièrement par Yediot Aharonot, le Général Shlomo Gazit, ancien directeur du département de la recherche des services de renseignement de l’armée israélienne, révéla qu’en septembre 1965, Meir Amit, chef du Mossad à l’époque, a réussi à recevoir les enregistrements des discours des chefs d’Etats arabes, réunis au Maroc à la Conférence de Casablanca (septembre 1965) présidée par Jamal Abdennasser (juin 1956 – septembre 1970). Ces enregistrements déchiffrés et traduits par son département révélaient l’enthousiasme des pays arabes à combattre leur voisin israélien. En Israël, ces enregistrements furent perçus comme une réussite exceptionnelle révélant l’état d’esprit belligérant de l’ennemi, qui obligeait le pays à se préparer à une guerre. Parallèlement, les renseignements israéliens savaient pertinemment que les armées arabes n’étaient pas encore équipées pour remporter une victoire.
Dans cet article, le nom de Hassan II n’a pas été prononcé. Ce n’est que quand il fut repris par la presse internationale que le nom de l’ancien roi du Maroc fut ajouté, comme si Hassan II avait lui-même remis les enregistrements aux Israéliens, ce qui n’a pas été dit par Gazit.
Selon mes recherches, basées entre autres sur les témoignages des agents du Mossad responsables des relations avec le Maroc à cette époque, voici l’éclairage que l’on peut donner sur cette affaire. De 1962 jusqu’en février 1967 à la veille de la Guerre des Six Jours, tous les services israéliens étaient persuadés que l’armée égyptienne de Nasser était trop embourbée dans sa guerre au Yémen pour ouvrir un nouveau front. Si une guerre allait quand même éclater, elle n’aurait pas lieu avant 1970. Même après le redéploiement de l’armée égyptienne au Sinaï, nul n’imaginait Nasser fermer le détroit de la mer Rouge.
Cette conférence n’était pas la première occasion de la venue de Nasser au Maroc. En effet, le 3 janvier 1961, le président égyptien avait participé à une précédente conférence de la Ligue Arabe à Casablanca qui provoqua une liesse au sein de la population de la ville. Cependant, il est important de rappeler que toute la classe dirigeante marocaine, le Palais surtout, mais aussi l’Istiqlal et l’UNFP, étaient loin d’être enthousiasmés par celui qui destituait les monarchies et haranguait les foules.
En outre, les discours diplomatiques lors de la conférence de 1965 n’avaient rien d’un mot d’ordre adressé à un Etat-major militaire interarabe en vue d’une attaque imminente. Ils ne pouvaient tout au plus qu’avertir d’une atmosphère de belligérance envers Israël et ne firent que provoquer quelques polémiques entre le Mossad et les unités de combats de Tsahal.
Je tiens à préciser que ces enregistrements de la Conférence interarabe à Casablanca n’avaient rien d’exceptionnel, pour la simple raison que les relations israélo-marocaines dans le domaine diplomatique, débutèrent déjà le 7 janvier 1963, et qu’elles étaient sans rapport avec « l’accord de compromis » pour l’émigration collective des Juifs du Maroc. C’est à cette date que par l’intermédiaire de l’officier de police français Emile Benhamou, le Colonel Oufkir rencontra Yaacov Karoz, le bras droit du chef du Mossad, à la rue Victor Hugo à Paris. Cette rencontre reçut sans aucun doute l’approbation préalable du roi Hassan II.
Ces rapports avec le Palais survenaient alors que des relations étroites avaient auparavant lié Mehdi Ben Barka et Israël. Relations qui prirent une mauvaise tournure lorsque l’exilé politique marocain a demandé des armes à Israël, lors de son entretien avec le numéro 2 du Mossad le 28 mars 1960. Commença alors une coopération fructueuse entre les délégués du Mossad à Rabat – surtout David Shomron – et les chefs des services de sécurité marocains, Mohammed Oufkir et Ahmed Dlimi. Ce dernier effectua un premier voyage en Israël à la mi-février 1963, pour des pourparlers entre les deux services. Par la suite, après l’aide fournie par Israël au Maroc dans le cadre de la Guerre des Sables au mois d’octobre de la même année, les relations maroco-israéliennes prirent une ampleur considérable. Elles s’étendirent à divers domaines : formation des services secrets, communication, entrainement militaire, coopération agricole et bien d’autres aspects.
A ma question de savoir si en contrepartie Israël recevait du Maroc des renseignements sur ses voisins arabes, les agents concernés m’ont précisé que c’était plutôt Israël qui fournissait des renseignements aux Marocains, surtout par rapport à tout ce qui concernait l’Egypte nassérienne. Ceci explique comment les services de sécurité d’Oufkir ont permis aux agents du Mossad en fonction au Maroc d’installer eux-mêmes du matériel d’écoute dans la salle de réunion de la Conférence de Casablanca de septembre 1965. Ainsi, les Israéliens pouvaient savoir en temps réel ce qui se disait dans les débats entre Etats arabes contre leur pays. Cet événement n’est qu’un exemple parmi tant d’autres dans les relations entre les services d’Oufkir et Israël, avec l’accord tacite de Hassan II. A relever que toutes ces tractations survinrent un mois à peine avant une certaine implication du Mossad dans l’enlèvement de Ben Barka à la demande de Dlimi.
Juste après le début des hostilités, le 7 juin 1967, Hassan II décida d’expédier en grande pompe trois bataillons des Forces Armées Royales pour « sauver » l’armée de Nasser. Les bataillons avaient à leur tête le commandant Bouazza Boulhimez, ancien gouverneur de Casablanca. Avec un groupe d’officiers, Boulhimez prit l’avion pour le Caire. Mais les Egyptiens ne voulaient point coopérer avec lui, il dût attendre en vain deux semaines sur place sans rien faire.
Entre temps, des centaines de soldats marocains empruntèrent la voie terrestre jusqu’au désert libyen, où ils campèrent jusqu’à ce qu’ils comprirent que les Egyptiens ne voulaient pas d’eux dans cette guerre. Apres la défaite éclair des armées arabes, les autorités marocaines voulurent rapatrier leurs troupes par voie terrestre. Mais le gouvernement algérien s’opposa fermement au passage de l’armée marocaine sur son territoire. Le Maroc dut envoyer un bateau à Tripoli pour évacuer ses soldats. Un deuxième contingent marocain arrivé plus tard en train jusqu’en Algérie se rendit compte que la guerre était déjà finie.
Lorsqu’ils voulurent faire demi-tour, les Algériens ne leur permirent de se rapatrier qu’après leur avoir confisqué leurs armes et tout leur équipement. Ces renseignements ont été fournis juste après la guerre par le colonel Boulhimez au conseiller de l’Ambassade de France, Debroise, qui les transmit à Walter Eytan, alors ambassadeur d’Israël à Paris, le 18 juin 1968. Le colonel Boulhimez trouva la mort lors de la tentative de coup d’Etat militaire du 10 juillet 1971 au palais d’été de Skhirat, imputée au lieutenant-colonel Mohamed Ababou et au général Medbouh.
* Conférence de Casablanca (septembre 1965) : du nom de l’hôtel Casablanca, actuel Hyatt Regency.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – ממזרח וממערב כרך ג'
ממזרח וממערב כרך ג'
קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן – תשמ"א
תוכן העניינים
אברהם בארי: תקנות גאונים בביטול מודעה 7
חיים בנטוב: להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545—1619 ל 45
מאיר בניהו: הרוגי דולייא 79
משה עמאר: קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור 89
שמעון שורצפוקס: פנקס מארסיי 1783—1788 125
הנרי טולדנו: יומן מסע של רבי יצהק נסים טולידאנו לארץ־ישראל 141
יהודה רצהבי: אגודת אחים תימנים
לתולדות יהודי תימן ביפו בשנות תרע״א—תרע״ד 159
אברהם חיים: הסתדרות הצעירים הספרדים / הסתדרות חלוצי המזרח
דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל 181
חלק אנגלי
Michael M. Laskier
The Jews of Morocco and the Alliance Israélite Universelle. Selected Documents.
XXIV English Summaries
משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים
משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים
מונטיפיורי התכתב עם משרד החוץ של בריטניה, ודאג לערב את הוזיר לענייני חוץ, כמו שהדברים מתבטאים בעשר תעודות רציפות החל מ־4 באוקטובר וכלה ב־28 באוקטובר 1863. הנושא גם עלה בהתכתבות בין שר החוץ לקונסול ריד, שמילא את מקומו של ג׳והן דרומונד האי. ריד ליווה אחר כן את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, כשבסופו של דבר יצא מונטיפיורי למרוקו במטרה לשחרר את האסירים. שלא כמו הנציגים הבריטים במרוקו, שהיו מעורבים מעורבות פעילה בפרשת סאפי, כמו שהדבר מתבטא בהתכתבויות הללו ובדבריו של דרומונד האי במכתבו מ־2 במאי 1864 לשר החוץ, לא הייתה ממשלת צרפת מעורה בנושא כלל (בעניין הזה ראו תעודה מם׳ 83).
בקשה לדחות את ביצוע פסקי הדין
ב־4 באוקטובר 1863 כתב מונטיפיורי לתת־שר החוץ של בריטניה, לאיארד(Layard), ואף העביר לו מכתב שקיבל מהקהילה היהודית בטנג׳יר, שנכתב בו ששני יהודים הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, ועוד שניים נתונים במאסר ונידונו למוות בלא משפט. להלן תוכן המכתב: מונטיפיורי כותב שהוא פונה אליו ולא אל שר החוץ הרוזן ראסל, כי הוא משער שראסל שוהה כעת בסקוטלנד. הוא מתנצל על הפנייה אליו, ומביע את צערו שאינו יכול לפגוש אותו, אבל, לדבריו, הוא אינו נוסע בחגים היהודיים. מונטיפיורי עוד כותב שהוא מניח שאם יקרא לאיארד את המכתב, יגיע למסקנה שהנושא אינו סובל דיחוי. לפי ניסיון העבר יש למונטיפיורי אמון מלא בסיוע ההומניטרי של ממשלת בריטניה וברגש האציל של לאיארד. מונטיפיורי פונה אליו בבקשה שינקוט צעדים בעניין לפי הבנתו, והוא מציע לו בייחוד לשלוח מיד מברקים לקונסולים של בריטניה בסאפי, בטנג׳יר ובמוגדור, ולהורות להם שינצלו את מעמדם, ולפחות שיתבעו לדחות את הביצוע של פסקי דין המוות ליהודים בסאפי, עד שתיערך חקירה מלאה של כל נסיבות העניין, מונטיפיורי מוסיף שהוא מצפה לפגוש את לאיארד ביום רביעי(תעודה מס׳ 26).
5 באוקטובר 1863 – הוראה לנציג בריטניה בטנג׳יר להתערב למען האסירים
אדמונד האמונד (Edmund Hammond) כתב את תגובת משרד החוץ של בריטניה בהיעדרו של לאיארד, הנמען הקודם. לדבריו, הוא שלח מברק לנציג הממשלה בטנג׳יר שיתערב למען היהודים שנשארו בחיים ושיביע את התנגדותו להוצאתם להורג בלא משפט צודק ובלא חקירה יסודית. האמונד עוד כותב שמכתבו של מונטיפיורי יישלח ללורד ראסל הערב, בבקשה שייתן לו תשומת לב. בצד המכתב כתוב שמברק נשלח למר ריד, קונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1859 וממלא מקומו של ג׳ון דרומונד האי(תעודה מס׳ 27).
FO 99/119
F.O. Oct[ober] 5, 1863
Copy
To Sir Moses Montefiore Oct[ober] 5 1863 Executor
position of Jews at Tangier. Teljegram] has been sent to Mr Reade before to interfere
My dear Sir,
Layard is out of town; but I have not hesitated in Lord Russel's absence, at once to telegraph to an authority at Tangier to interpose in behalf of the surviving Jews, and to represent strongly against their being executed without a fair trial and full investigation. I will send your letter and its inclosure to Lord Russel tonight, and call his immediate attention to it,
Very faithfully yours (signed) E. Hammond
להלן נוסח המברק ממשרד החוץ, שנשלח באותו היום לתומאס ריד:
נודע לי ששני יהודים חפים מפשע נאשמו ברצח ספרדי בסאפי, ונידונו למוות בלא משפט בסאפי ובטנג׳יר. עוד שני יהודים שוהים במאסר טרם הוצאתם להורג. אתה מתבקש לבקש מהממשל המאורי לשלוח מיד פקודות לסאפי או לכל מקום שיש בו אסירים, לדחות את הוצאתם להורג עד שיישפטו במשפט הוגן ולחקור ביסודיות את עניינם. המעשה, כמו שהוצג, הוא דוגמה מזעזעת של אכזריות ברברית. עליך ללחוץ בתקיפות על הממשל המאורי ולהזהירו שמעשים כה אכזריים כגון אלו שנעשו יסבו נזק לקשרים עם ממשלת בריטניה (תעודה מס׳ 28).
28
Oct[ober] 5. 1863
Copy of
Telegram to Mr Reade
It has been stated to me that two Jews falsely accused of the murder of a Spaniard at Saffi have been tantanously put to death without trial at Saffa and at Tangier, and that two others are in confinement preparatory to their being similarly dealt with. You will make an immediate representation to the authorities at Tangier and request them to send orders to Saffa or wherever the prisoners may be to defer their execution until the accused parties have been fairly tried, and a full investigation gone into. The story as represented affords a shocking instance of barbarous cruelty, and you will press upon the Moorish authorities in the strongest terms the evil effect which such transactions must produce on the British Government.