מורשת יהדות מרוקו

מקדם ומים כרך ה

אאגל ינבאן פכרהום אלדי קום אלאצל אלז־י קבלו אל תורה אלדי היי תורת אמת ייסתהק אלהום אלשבת לאכן באקי אלאומות אלדי מא רצו יקבלוהא ללתורה. אלי היי חק, חיא מא יצרפלהום ובחקוק אל תורה אלא ירדון ימשון פי דרוב אלעוגה. מתל מא קאלו רבותינו ע״ה פי סאעת אלדי טעא אללה אל תורה לישראל דארהא עלא כל אלאומם ומא קכלוהא כלאול ערצ'הא עלא שר עשו וקאל תערפנא אש מכתוב פיהא קאל להו אללה מכתוב פיהא כדא וכו־א ומכתוב פיהא לא תקתל דם, מן סמע לא תקתל דם קאל עשיו אלמענא אלשר מאל עשיו קאל הווי כל קוותו עלא אלסיף. מתל קאל אל פסוק ועל חרבן תחיה — אל תורה מה תצירלי עטיהא אלא יעקב מן בעדין ערצהא עלא ישמעאל. קאל תערפנא אל מכתוב פיהא קאל להו כדא וכד־א ולמן וזצל כלמת לא תזני ולא תבוק קאל הווי כל קוותו פי אלבוקא מתל מא קאל אלפסוק והוא יהיה פרא אדם ידו בבל אל מענא יציר מתל ווחש פי אלגוואל וייסלב מן בעד קאל אל תורה מא תצרפלי אעטיהא אלא ישראל. צא ענד ישראל קאל להום אריד אעטיכום אל תורה פי סאע גאוובו נעשה ונשמע. שוף מן כתר מא כאנו ישראל ייחבונו להקב״ה וקאלו נעשה קבל נשמע. כאן ילזם יסבקו נשמע קבל נעשה מרנל מא קאלו עשו וישמעאל ערפנה אש מכתוב. ויילזם ישראל הם כדאלך יסמעון פי אלאוול אש מכתוב פיהא ומן בעדין יקולון נעשה אלמענה גסווי כמא מקיול פיהא. לאכן מן זוד מא ישראל הום מליחין ווייחבון אלא הקב״ה ותורתו סבקו ווקאלו נעשה אלמענה נסווי ושי אל1י מכתוב פיהא קבל מא נטמע נחנא נקבל חמל אל תורה ואלמצות כל מא יכון תקול נחנא נקבל ונסווי קבל מא נסמע. סבב דאלך הקב״ה ייחבם אלישראל והאד־י אלז־י קאלו רבותינו ע״ה ישראל הום קוויין מן כל אומות. חית אלאומות מא קבלוהא עלאמה אלדי מא פיהום קווא לייחמלון אלמצות אלד־י פיהא. לאכן ישראל אלד־י קבלוהא ללתורה אלדי פיהא סתת מאיה ותלת עשר מצוה אנבאן אל1י הום קוויין אזייד מן כל אומה. הא1י אלז־י תשוף קוות ישראל פי אל תורה באלגמרא מכתוב אלז־יי רבא כאן קיישתג׳ל פי קריאת אלגמרא וכאן עימק פי אלדינים אלדיי פיהא ואתגנדר פרד חגארה ווסחקת אצאבעהו וומא חס וכאן ואקף וואהד פוקר מן אלערלים, וקאל אלא רבא אנתום קום ואומה עגוליין ומסתעגלין אלא הל אן אנתום בעדכום באלעגוליי מאלכום תרדון תלחקון באלעגל עלא אל תורה אלדי סבקתום וקלתום נעשה קבל מא תסמעון. ואנתא הל אן מן זוד מא תריד באל עגל תתעלם אנסחקת אצאביעך וומא חסית. נט רבא וקאל להדיאך אלפוקר קאל גחנא אלד־י נמשי עלא נייתנא קאל עלינא אלפסוק: תומת ישרים תנחם אלמענה אל ימשי עלא נייתו ימשי באלסרא. ולאבן הום אלד־י ימשון באלאעווג קאל עליהום אלפסוק: וסלף בוגדים ישדם. אלמענה אלעווצין אלדי ימשון פי אלאעווצ אללה יעווגם ווייצרבטם. האל שוף אש כרנר עזיזין ישראל ענד הקב״ה, חיה אל תורה היי מאעון מפתכרה ענד הקב״ה ופיהא כאן הקב״היבייף ואיצה אל שבת הווי מפתכר. ורננינהום מא עטאהום אלא אלישראל. אל תורה מפתכרה מתל מא יקול באל פרק: גדולה תודה מן הכהונה ומן המלבות. וכז־אלך אלשבת מפתכר מתל מא קאל באלגמרא: חמדה טובה יש בבית גנזי ושבת שמה ומבקש אני ליתנה לישראל. אל מענה צוהרא מליחה ומפתכרה מווגוד פי כזנתי ושבת אסמהא והאדי אלגוהרא אריד אעטיהא אלא ישראל.

להל סבב עטאנה הקב׳׳ה אלשבת יום מנוחה ממנוע חתי חדית מאל אלדום לאגל נשתג׳ל בינו פי אלתורה ויינזווצון אל תורה וישראל ואלשבתויצירון תלאאה מזווגין סווא ועלא האז־י אנקאל: והחוט המשולש לא במהרה ינתק. תלאתת גוהראת מפתכראת מזווגאת סווא ומעקודאת סווא. קריאת תהלים יום אלשבת כתיר דראגת עאלייה חית דוד המלך אלת אלף אל תהלים נפטר יום אלשבת ומווגוד חכאיית עלא קריאת תהלים אלז־י אש כתר יציר להו דרגאת עאלייא פי אלעולם הבא וקריאת תהלים היי תכתר אלקליפות ובצוץ אד־א קרא כלמי בלמי וויפהם כלאמו. ויקרא מקדאר אלדי יתמכן ואליקרא אלתהלים מן אלראט אלא אלתאלי ומא יקטע פי אלחכי יכלק מלאך. ואנא כאן עמרי תמן אסנין וורחתו מע המרוחם אברהם אכויי אלא אדוננו עזרא הסופר וואטבלתו וואקריתונו אלתהלים מן אלראם אלא אל תאלי וואנא וואקף ומן בעדין זרתו ובאליל אנא נאיים פוק אלחצרא וושפתו פי אלחלום אלא עזרא הסופר זכותו יגן עלינו אמן וומא צל פי באלי אש שפתו. ולאכן אדא יריד יעגבו גייר קריאה מאל תורה וויפתהם מליח מן הז־יך אלקריאה ומא ענדהו ווקת זאייד אלת יקרא תהלים יקרא שיי אלדי יערף יתעלם מנהו חיא אלקריאה אלדי יפתהם מנהא האת תצפי אלנשמה ומן בעדין מא יצ'וג' מן אלקריאה ומן בעדין כל וקת יריד ישתג׳ל פי אלקריאה ווש יגרי שיי וויציר מרנל מעיין וויינבע כל ווקת והאד־י אלדי קאל רבן יוחנן בן זכאי ע״ה עלא רבי אלעזר בן ערך תלמידו במעיין המתגבר. אי׳^ה קריאת אלפרק יכסר אלסטרא אחרא ווכל ווקת קריאת אלפרק מליחה ללנשמה וחשוף אלפרק הווי מאסם עלא אטבאע אלמלאח ווכל כלמי להא אסאם קווי. אנשאללה אללה יסאעד יגי ווקת לנכתב תפסירהו ואי"א יסתמע אל פרשה מאל אלסבוע מע אלחזן פי אלכנים. ואז־א יתמכן יקרא נביאים וכתובים כל שבת כתיר מליח. ויתקייד פי אלצלאוות מנחה וערבית ושחרית חיא בווקת בית המקדש, כאן מעמוג׳ כאן ואחד יכטא יגיב קרבן ויינג׳פר ונבו הל ווקת אלצלא עווץ אלקרבן לאזם תשוף אש כרנר קוותא ללצלא וצצוץ אלצלא פי יום אלשבת להא דרגאת עאלייא… פי אלשבת כאיר אזייד מן אלצלא מאל אייאם אלדום.

בראשית היתה סוגיית האישה. את מי ברא אלוהים ראשון – את אדם או את חוה? הקוראן אינו פוצה פה בהבחנה זאת. אלוהים נפח חיים ב״נפש אחת״ וממנה ״ברא את בת זוגה ומשתיהן הפיץ בעולם גברים ונשים לרוב.״ מי הנפש ומי בת הזוג? לא רלוונטי. יתרה מזאת, אין כל אזכור של צלע אדם הראשון, שממנה, לפי התנ״ך, נבראה חוה. הקוראן גם איננו רומז שחוה פיתתה את אדם לטעום מן הפרי האסור. השורה התחתונה: אי אפשר למצוא כאן מצע ובסיס לתחושת העליונות הגברית. למעשה, ההפך. הקוראן

מתרה במוסלמים לזכור שהם לא אלוהים, כך שגברים ונשים צריכים להיות הוגנים זה כלפי זה בדרישת זכויותיהם. ובסופו של הקטע הזה יש נפנוף ידידותי לכאורה לנשים: ״נהלו ביראת אללה את כל הנתון לאחריותכם מענייני הנשים והקטינים במשפחותיכם, כי אללה משגיח עליכם.״

המוזר הוא שבאותו פרק – במרחק שורות ספורות בלבד – הקוראן עושה אחורה פנה. הוא אומר: ״הגברים ממונים על הנשים בהתאם ליתרונות שאללה העניק להם והם מספקים צורכיהן. הישרות מהן מצייתות לבעליהן… אך את אלה אשר אתם חוששים שתמרודנה – רשאים אתם, לאחר אזהרה, להרחיק מיצועכם ולהלקותן.״

אני רוצה להבין את הדברים כפשוטם: כדי להיות ראויה למכות, אישה לא צריכה להמרות את פיו של מישהו, גבר רק צריך לחשוש מאי צייתנותה. כלומר, חוסר הביטחון שלו נהפך לבעיה שלה. נפלא. אני יודעת שאני מפשטת יתר על המידה, אבל פשטנות יתר שכיחה בפיתוח של חוקי אל איומים. אני אתן לכם דוגמה מוחשית. שורה אחת מהקוראן – שלפיה גברים יכולים למשול בנשים ״והם מספקים צורכיהן״ – השפיעה על ״הצהרת קהיר״, מסמך זכויות האדם רחב היריעה שאושר על ידי מדינות מוסלמיות בשנת 1990. נכון, סעיף אחד של המסמך מאשר שנשים וגברים נהנים ממעמד שווה, אבל הסעיף הבא מגדיר את הגברים כמפרנסי משפחותיהם. הוא לא מביע העדפה לגברים כמפרנסים, אלא מצהיר מפורשות כי ״הבעל אחראי לפרנסת המשפחה ולרווחתה.״ וכיוון שהקוראן מצהיר כי ״הגברים ממונים על הנשים״ באמצעות תפקידם כמפרנסים, אפשר כבר להבין את ההמשך.

בעקבות הידיעה על האישה שנאנסה בניגריה, קטע נוסף מהקוראן הרגיז אותי נורא. ״נשותיכם כשדה חריש לכם״ נאמר שם. ״וחרשתם כרצונכם, אך עשו מקודם דבר טוב גם לנשמותיכם ויראו את אללה אשר עמו אתם עתידים להיפגש.״ סליחה? בואו אל הנשים כרצונכם, ועם זאת עשו מעשים טובים? האם הנשים הן שותפות או רכוש? ג׳אמל בדאווי, חוקר קוראן ידוע, עומד על כך שהן שותפות. הוא מבטיח לי שהפסוק הזה ״נאור מבחינה מינית״ ומשמש הצדקה למשחק מקדים. כמו שדות, נשים זקוקות לטיפוח ולאהבה כדי להפוך זרעונים ליצורי אנוש אמיתיים. זרעו של האיכר ״חסר כל ערך אלא אם כן יש לו אדמה פורייה שתצמיח אותו,״ אומר בדאווי, ונראה שבע רצון למדי מההסבר המתקדם. אבל הוא עסק רק במילים ״נשותיכם כשדה חריש לכם״. מה לגבי ״וחרשתם כרצונכם״? האם הניסוח הזה אינו מעניק לגברים כוח מופרז? השאלה עדיין עומדת בעינה: מהי הפרדיגמה שאללה דוגל בה – אדם וחוה שווים, או נשים כאדמה שיש לחרוש (סליחה, ללטף) לפי גחמותיו של הגבר?

האמת היא שידעתי איזו פרשנות אני רוצה, אבל לא ידעתי בוודאות (ועדיין אני לא יודעת) איזו מהן אלוהים רוצה. כיוון שהסתירות רבות כל כך, איש אינו יודע. מי שמבקשים להצליף בנשים על כל אשמה קלה שבקלות, יכולים למצוא את הגיבוי הנדרש בקוראן. כך גם מי שאינם רוצים שבנות יערכו את התפילה. עם זאת, גם מי שמחפשים שוויון יכולים למצוא בו סעד.

בניסיון לענות על השאלה כיצד אני מיישבת את אמונתי המוסלמית עם ההלקאה הברברית של קורבן אונס, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה ליישב אותן בביטחון עצמי קליל. לא הייתי מסוגלת לומר כלאחר יד, כפי שעושות פמיניסטיות מוסלמיות כה רבות, כי הקוראן עצמו מבטיח צדק. לא יכולתי למשוך כתפיים בשחצנות ולטעון שהמשפטנים הניגרים שמיישמים את חוק השריעה פשוט מטורללים ועושים מעשה סדום בדת שלי, ששוויוניותה ברורה כשמש. שום דבר בה אינו ברור כשמש פרט לחידתיות. עם כל הכבוד לנועם חומסקי, המוסלמים הם שמייצרים הסכמה כללית בשמו של אללה. לא אלוהים מכתיב את ההחלטות שאנחנו מקבלים על סמך הקוראן. אנחנו קובעים אותן מתוך רצון אנושי חופשי.

נשמע ברור מאליו לנוצרי או ליהודי מן הזרם המרכזי, אבל כלל לא למוסלמי שחונך להאמין – כפי שרובנו חונכו להאמין – שהקוראן מניח למעננו הכול ״בנתיב הישר״ ושחובתנו היחידה, וזכותנו היחידה, היא לחקותו. זה שקר אחד גדול. אתם שומעים אותי? שקר אחד גדול, ללא רגליים.

הקוראן איננו מושלם. להפך, הוא מסוכסך עם עצמו במידה כה עמוקה עד שלמוסלמים המנהלים את חייהם ״לפי הספר״ אין בררה, אלא לבחור בעצמם מה חשוב ומה פחות ערך בעיניהם. אולי זה החלק הקל – כל אחד מאיתנו יכול להסביר את הטיותיו שלו בכך שהוא מרומם פסוק מסוים ומתעלם מאחר. דרך אגב, ליברלים עושים זאת לא פחות ממיליטנטים. הליברלים מעמעמים את הרעש השלילי של הקוראן, לפחות במידה שיריבינו מוחקים את הצהרותיו החיוביות. לכולנו יש מטרות שאנו מנסים לקדם, חלקן שוות יותר מאחרות.

אבל כל עוד אנחנו נסחפים במשחק הזה שבו אנחנו מנסים להוכיח סופית שהדוגמה ״שלנו״ מנצחת את הדוגמה ״שלהם״, אנחנו מחמיצים את האתגר הגדול יותר. האתגר הזה הוא להטיל ספק גלוי בשלמותו של הקוראן כדי שהמרוץ הנואש להגיע למסקנה נכונה בנוגע לדברים שהוא אומר ״באמת״ יואט, ובמשך הזמן יהפוך להיות תרגיל באוריינות במקום בהיצמדות למשמעות המילולית. בשלב זה, הרפורמה איננה לומר למוסלמים רגילים מה לא לחשוב, אלא לתת למיליארד מאמיני האיסלאם רשות לחשוב. כיוון שהקוראן הוא צרור של סתירות, לפחות בכל הנוגע לנשים, יש לנו סיבות טובות מאוד להתחיל לחשוב.

כדי לקדם הלאה את הרעיון הזה הייתי חייבת לראות אם יש דפוס קבוע לסתירות הבוטות של הקוראן. בניסוח פשוט, האם כתבי הקודש של האיסלאם מעורפלים או סותרים גם בסוגיות אחרות הנוגעות לזכויות אדם, כמו למשל עבדות? אם כן, האם למוסלמים בני המאה העשרים ואחת יש מרחב תמרון לקבלת החלטות המתאימות למאה העשרים ואחת? חשבתי על סודן ולאחר מכן קראתי על ממדי סחר העבדים שם.

 בחרטום ״משטר מוסלמי דמוי טאליבן מנהל ג׳יהאד שהכריז מטעם עצמו״ נגד נוצרים, אנימיסטים המאמינים בעולם פיזי חדור ישויות רוחניות, ומוסלמים לא־ערבים. זאת לדבריו של צ׳רלס ג׳ייקובס, נשיא הקבוצה האמריקנית נגד עבדות ומנהל פעולותיה בסודן. ג׳ייקובס מעיר כי ״המתקפה של חרטום הציתה מחדש את הסחר בעבדים שחורים, שנפסק (ברובו) לפני מאה שנים על ידי התנועה הבריטית לביטול העבדות… אחרי שהגברים נטבחים, הנשים, הילדות והילדים נאנסים אונס קבוצתי – או שגרונותיהם משוספים אם הם מתנגדים. הניצולים מוכי האימה נאלצים לצאת לצעדה צפונה ושם מחלקים אותם לאדונים ערבים. הנשים מיועדות להיות פילגשים, הילדות משרתות ביתיות, הילדים רועי צאן.״

חשבתי שוב על צפון ניגריה, מקום נוסף שבו ממשלות איסלאמיות מעודדות שעבוד של נוצרים. בסדר, אני מקבלת את הטענה שמלחמת האזרחים בניגריה נובעת מפוליטיקה יותר מאשר מדת. ובכל זאת, את כל הפוליטיקות הפרימיטיביות לא היה אפשר לנהל בלא עזרה כלשהי מהקוראן. שאלתי היתה: מה מידתה של העזרה הזאת? חזרתי למקורות וגיליתי את הקטע הבא: ״תנו לעבדיכם הישרים כתב שחרור על תנאי, אם יבקשו זאת מכם, עם שחרורם תנו להם מתנה ממה שהעניק לכם אללה.״

עבד ארחמאן השני, 1822-1859

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בימי מלכותו של סולטאן זה התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנגייר. שנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי צי של אוסטריה, כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים על הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לניהול משא ומתן על הסכם שלום. יהודה בן עוליל הנזכר לעיל חתום על ההסכם שנחתם במרס 1830. הוא גם ניהל משא ומתן מטעם הסולטאן עם שוודיה, נורווגיה, דנמרק ובלגיה, והביא לחתימת הסכם עם סרדיניה. בשירותו פעל יהודי בשם מאיר כהן מקנין, סוחר ממראכש, שמונה למוכס בנמל טנגייר, ולאחר מכן מילא שליחות למען הסולטאן בבריטניה.

זמן קצר לאחר שעלה עבד ארחמאן השני על כיסאו הוא ביקר בטנגייר, והתיר לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בפקודת המושל המקומי ב־1820. ההיתר ניתן בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, שהיה בעל קשרים עם הממשל במרוקו.

ב־1825־1826 פגעה בצורת בקהילות פאס, צפרו ומכנאס. הסולטאן החליט לפתח את קזבלנקה, וב־1830 נוסדה בה קהילה יהודית.

במלחמות של שבטים מורדים נגד הממשל, התגבר הסולטאן על שבט בשם בני עודאיה, ששם מצור על פאס בסוף 1832, ובהקשר זה הופגז המלאח על ידי צבא הסולטאן. מספר החללים היה מועט, ולזכר הנס נקבע על ידי החכמים ׳פורים דל־ קור'(כדורי תותח) בכ״ב בכסלו תקצ״ג. בדצמבר 1834 פרצה מגפת חולירע בפאס. במרוקו אסור היה ליהודים לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים, ונאסר עליהם לבנות בית מרחץ לעצמם. ב־1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ, מאחר שאינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית, ותשובתם היתה, שהאיסור לרחצה בבית מרחץ מוסלמי הוא חלק מהחובה לבודד את היהודים. אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שתי הנחות: (א) בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניק ליהודים. (ב) אין הרחצה דרושה להם לפי דתם, שהרי אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית המרחץ דרוש להם רק לשם תענוג. הסולטאן אסר אפוא בניית בית מרחץ. בשנים הבאות נתקלו היהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות במרוקו.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן פקודה האוסרת העסקה של יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון(1784־1865), שר החוץ הבריטי בשנים 1830־ 1841, הורה לשגרירו במרוקו למחות נגד הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה. בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. טענה זו הושמעה גם בדורות הבאים בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־1855, אבל באותה שנה העניק לאברהם בן שימול, מתורגמן של שגריר צרפת בטנגייר, תעודת חסות כאות הוקרה על שירותו בתיווך להשגת הסכם עם צרפת. כמו כן מינהו לממונה על המכס בטנגייר, שהיה מקור להכנסה נכבדה. גם חסן הראשון העניק חסות זו לחיים בן שימול.

גיוהן דרומונד האי (Drummond Hay), קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגרירה מ־1860 עד 1886, חתר להחליף את היהודים בפקידים בריטיים, אבל הדבר לא עלה בידו. הוא נעזר ביהודים בתפקידים דיפלומטיים, ושיבח את יוסף בן דוד שריקי שסייע במשא ומתן בין מרוקו לבריטניה ב־1849. שרי החוץ והשגרירים מצאו דרך לעקוף את האיסור הנ״ל, וגם הסולטאנים השלימו עם מציאות זו.

העיתונות היהודית

הגר הלל…ז"ל

 עורך חיים סעדון

ראשית העיתונות

עיתונות של יהודי מרוקו החלה מתפתחת בשלהי המאה התשע־עשרה והגיעה לבשלות במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא נוסדה כתגובה לסכנות, להזדמנויות ולאתגרים שנוצרו עקב תהליכי המודרניזציה, החילון והעיור, ומציינת את ראשיתה של תרבות יהודית חילונית בחוגים מסוימים. המודרניזציה איימה על המסגרת המסורתית של החיים היהודיים, אך טמנה בחובה גם סיכויים לשיפורה. השיפורים באמצעי התקשורת, בתחבורה ובטכנולוגיה, והשינויים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שעברה הקהילה, יצרו כלים חדשים להתארגנות; אחד הכלים האלה הייתה העיתונות.

החדירה הכלכלית, הפוליטית והצבאית של המעצמות האירופיות לצפון אפריקה הוציאה את הקהילה היהודית מבידודה הכפוי, שנבע מריחוקה הגיאוגרפי של מרוקו ומסגירותה הפוליטית והכלכלית. הקשר עם אירופה ועם הפזורה היהודית חשף את יהודי מרוקו למציאות אחרת, והמחיש בפניהם את האפשרות לשפר את מעמדם הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, ולחלץ אותם ממעמד הד׳מים. מודעותם החדשה הזו התחזקה עוד בעקבות המפגש עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים, כגון ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ״אגודת אחים״ ועוד.

לעיתונות היהודית באירופה, שעמה נמנו עיתונים כגון הצפירה, הלבנון, המליץ, והגיואיש כרוניקל, היה תפקיד חשוב בטיפוח העניין ההדדי בין יהדות המצוקה במזרח אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לבין יהדות אירופה המערבית. יהודי מרוקו למדו ממנה על הרעיונות והתנועות החדשות בעולם היהודי, ובין השאר על הרעיון הציוני ועל התנועה שנוסדה להגשמתו. אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי, שנוסדה בשנת 1903, נתנה לכך ביטוי באיגרת לבנימין זאב הרצל:

[…] אם כי העיר עודנה רחוקה מכל חפץ אדיר ורעיון נשגב ביחס החברה, וכל מוסד טוב ומועיל אשר בהתרוממות הנפש והרוח מקורו, עוד לא נודע בה, ומצב ישובה הרוחני ברע הוא מאד מאד. בכל זאת – הודות להעתונים היקרים ״המליץ״ ו״היהודי״ – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם ״אהבת ציון״ קראנוה [דגש שלי, ה״ה],

אצ״מ, תיק 343/2652 11.

השפעתה של העיתונות הייתה דו־סטרית: מצד אחד, היא העבירה ליהדות צפון אפריקה חדשות מאירופה; מצד שני, היא סיפקה ליהדות אירופה מידע על מצבן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. הפרסומים החוזרים ונשנים על מצוקותיהן יצרו דעת קהל אוהדת במערב, שהפעילה לחץ ציבורי על מנהיגים יהודים בעלי הון והשפעה בחוגים פוליטיים. דוגמאות לכך הן השתדלותו של משה מונטיפיורי במרוקו ב־1864, ומאוחר יותר מעורבותם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים כגון כי״ח, התנועה הציונית, הג׳וינט וחב״ד. חלק מן המידע פורסם על ידי שד״רים, שליחים מארץ ישראל או סוחרים ומבקרים שהגיעו מאירופה ומארץ ישראל, חלק אחר הגיע מפי בני המקום, בזכות תושייתם של כמה משכילים יהודים, שהשתמשו בעיתונות היהודית כדי ליידע את הפזורה היהודית על מצב קהילתם ולהפעילה למען שיפורו.

בין השנים 1964-1891 יצאו לאור במרוקו 38 כתבי עת יהודיים בשפות שונות, מרביתם בצרפתית וחלקם בספרדית, בערבית־יהודית ובעברית. כמה מהם היו דו־לשוניים: צרפתית ועברית, ספרדית וצרפתית, ערבית־יהודית וצרפתית. מקצתם יצא מטעם ארגונים יהודיים בין-לאומיים (כגון כי״ח, ההסתדרות הציונית, אוז״ה וכדי); חלקם יצא מטעם אגודות נוער, חינוך וסעד מקומיות, עסק בנושאים מוגבלים והופיע בתדירות נמוכה או בלתי סדירה. עיתונים רבים פסקו לצאת לאור סמוך לאחר היווסדם. ברם היו גם סיפורי הצלחה: עיתונים שהוציאו לאור גורמים פרטיים הופיעו בתדירות קבועה (מדי חודש או שבוע) במשך כמה שנים רצופות(בין שמונה לשש־עשרה שנים), ועסקו בנושאים יהודיים כלליים.

הלבנון

העיתון העברי הראשון בירושלים. יצא לאור כירחון משנת 1863 בידי יחיאל ברי׳׳ל. למרות הקשיים הכלכליים הוא הצליח לגייס לכתיבה בעיתון את חשובי הרבנים בימיו. כעבור שנה נסגר הירחון ועורכו עבר לפריס, שם הוציאו לאור עד שנת 1871. העיתון, שהיה מקורב לחוגים דתיים אורתודוקסיים, ביקש להקפיד על דימוי ספרותי וארץ־ישראלי. בשנת 1871 עבר ברי׳׳ל למיינץ (מגנצא), ושם הוציא את העיתון כמוסף עברי של השבועון האורתודוקסי בשפה הגרמנית, Der Israelit. הלבנון חדל להופיע לאחר מותו של המו״ל בלונדון, בשנת 1886

המליץ

ביטאונה של תנועת ההשכלה. השבועון העברי הראשון שיצא לאור באודסה החל משנת 1860בידי אלכסנדר צדרבאום. העיתון הביא חדשות, הטיף להשכלה ונלחם בחסידות. כתבו בו הנודעים שבסופרי ההשכלה ברוסיה – ביאליק, אחד העם, לילינבלום ואחרים. בשנת 1871 העביר צדרבאום את העיתון לס״ט פטרבורג, אך בגלל בעיות כספיות נפסקה הופעתו בשנת 1873. ביולי 1878 חידש צדרבאום את הופעתו, ובשנת 1886 היה לעיתון יומי. בשנותיו האחרונות היה המליץ לביטאונה הרשמי של תנועת חובבי ציון; הוא נסגר ב־1903 עקב תחרות עם עיתונים בשפה היידית.

The Jewish Chronicle

שבועון יהודי אנגלי שנוסד בנובמבר 1841 ומופיע עד היום. העיתון מיסד עצמו במהירות כשבועון המוביל של יהדות אנגליה ובעיתון איכותי, שפרסם מאמרים בספרות ובהיסטוריה. העיתון פרסם חדשות יהודיות בין־לאומית וביטא את רצונם של יהודי אנגליה לשוויון פוליטי וחברתי בבריטניה. העיתון נמנה עם העיתונים הספורים שדיווחו על מעשי הזוועה של הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר על התפרצות האנטישמיות במזרח אירופה

היהודי

כתב עת שיצא לאור בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע־עשרה, תחילה בפרסבורג (ברטיסלבה, סלובקיה) ולאחר מכן בווינה, בעריכתו של יעקב פישר. כתב העת עסק בעיקר בענייני ״תורה וחוכמה״ ומיעט בידיעות אקטואליות! כתבו בו רבנים מקהילות שונות והוא נועד בעיקר לקוראים יהודים חרדים. מטרתו המוצהרת הייתה לחזק את השפה והתרבות העברית.

תעודה 5

מג׳והן דדומונד האי לשר החוץ

אחיו של הסולטאן המנוח חייב לסאנג׳רו, שהיה משרת אצל סגן־הקונסול

תרגום

טנג׳יר 21 בדצמבר 1885

מאשר קבלת מכתבך מ־9 בחודש שעבר בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שהיה בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח, ובקשתך לתת תשובה בנידון. בארכיונים אשר בשגרירות לא מצאתי כל פרטים או מכתב בנידון שהופנה לממשלה. אבל אני נזכר שבעת ביקור בחצר הסולטאן ב־1861 הצגתי את תביעתו של סאנג׳רו נגד אחיו של הסולטאן המנוח מולאי חאמד. הסולטאן ענה שהיות שחזר והצהיר שאינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חאמד, הרי אי אפשר לטפל בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק, ואיני זוכר כל צעד שנעשה מאז בדבר תביעתו של סאנג׳רו.

בהמשך להוראות שנתתי לסגן־הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר החודש בדרכו לרבאט, הוא העביר אלי חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לסאנג׳רו […] ניירות אלה הופקדו בלשכת סגן־הקונסול ב־1866. מר פרוסט מעיר במכתב, שקטע ממנו אני שולח, שהחייבים נפטרו זה מכבר, ושהוא חושב שאין סיכוי להחזרת חלק כלשהו מהחוב. מולאי חאמד גר עתה במצרים. איני זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לזו אשר נגד אח הסולטאן המנוח, שהובאה לידיעתי באמצעות הממשלה הזאת. אני מסכים עם מר פרוסט שאין סיכוי להחזר החובות, ואני חושב שלא תהיה תועלת אם אזום שוב משהו בנידון. תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות והתכתבויות אין־סופיות, ויש קושי גדול ביותר ליישבן.

 אם יובאו בפני השלטונות גם תביעותיהן של אלמנות ומשפחות של משרתי פקידים קונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה. באשר לדבריה של הגב׳ סאנג׳רו שחיילים [ = שומרים (קאוואס)] ותורגמן גירשוה מדלת השגרירות, שאלתי אנשים אלה האם נהגו כך. הם הבטיחו לי שאין הדבר נכון. אבל אחד התורגמנים מסר לי שלפני חודשים מספר אמרתי לו לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערי לא ניתן לעשות למענה דבר. איני זוכר שהיא פנתה אלי להחזרת ניירותיה, ולא ידעתי על הפקדתם בלשכת סגן־הקונסול ברבאט, עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לו שהיות שמר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, שאז הוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאני שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצוי. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות הן מצד הממשלה הן מצד נציגים זרים.)

הוריתי לשלוח לגב׳ סאנג׳רו 17 מסמכים, והיא תתבקש לאשר את קבלתם. נמסר לה שללא הוראות מממשלת ה״מ איני מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו נהגתי כך, אני משוכנע שהדבר לא היה מביא לידי תוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת ה״מ, אלא רק משרתו של סגן הקונסול.

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל

מאת: דודי אסולין ובאדיבותו

יום רביעי, מאי 18th, 2016

להלן מייל האישור של דודי אסולין, מחבר המאמר….

היי אלי!

יותר מאשמח.

בסך הכל אני מהווה תמצית וצינור לאלו שחיברו את המחקרים המופיעים בכתבה.

האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר.

כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים

יזיד, 1790-1792

לאחר מותו של מוחמד ב־11 באפריל 1790 עלה בנו יזיד. היו אלה ימים אפלים בתולדותיהם של יהודי מרוקו. במקורות עבריים הוא מכונה 'המזיד, שכן הצטיין באכזריות כלפי היהודים במשך 22 חודשי שלטונו. חלק מהאישים ששירתו את אביו עונו על ידיו וגורלם היה מר. אליהו לוי הציל את חייו על ידי התאסלמות. נכונותו של יעקב עטאל להתאסלם לא הועילה לו, והוא נרצח בצורה אכזרית. מרדכי אשריקי, שסירב להתאסלם, מת על קידוש השם. חיים בן לחסאן נאסר ושוחרר לאחר עינויים.

יהודי פאס סבלו יותר מבני קהילות אחרות: ראשי הקהילה נתלו בשער המלאח ויהודי העיר גורשו מהמלאח, ובמקומם הושיב יזיד אנשי מלחמה. הוא פקד להרוס בתי כנסיות, לחלל ספרי תורה, נשים נאנסו ויהודים נרצחו. בסוף סיון תקנ״א (1791) ציוה להוציא את עצמות הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפאס ולפזרם, ועל כך קוננו הפייטנים ר׳ דוד אבן חסין ורי שלמה חלאווה. המתאסלמים ניצלו מידו הקשה, אבל היו יהודים שסירבו להתאסלם וקידשו את השם, ביניהם יהודה בן נתן, ראש קהל איפראן, ובעקבותיו אחרים מקהילתו. יהודים שיכלו לברוח עברו למקומות אחרים, כגון אוראן.

סולימאן השני, 1792-1822

אחיו של יזיד, שירש אותו, מכונה ׳הצדיק׳ או ׳המשקם^,. הוא הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור. התנגד לפולחן הקדושים, ולכך שמקומות קדושים ישמשו מקלט לבורחים ממשפט. הוא הצליח לכבוש מהעותימאנים את העיר אוג'דה, לאחר שנכבשה על ידיהם ב־1796.

בימיו התעצמה המעורבות האירופית, שנמשכה וחוזקה בדורות הבאים, וגם יהודים מקומיים היו מעורבים בה. ב־1799 עשה הסכם עם ספרד, והעניק לה הנחות מסחריות, אבל סירב לאפשר לה יבוא חיטה ממרוקו ושימוש בלעדי בנמלי קזבלנקה ולאראש. במאמציו לכבוש את העיר סבתה מידי ספרד פנה לעזרת בריטניה, אבל ועידת וינה ב־1815 אישרה שהמקום יישאר בידי ספרד.

למדינות אירופה, בייחוד בריטניה, צרפת, ספרד וארצות־הברית, היו אינטרסים כלכליים במרוקו. הזרים רכשו בה חומרי גלם לתעשיות כמו עורות, צמר, משי ועוד, ושיווקו מוצרי תעשייה, נשק ותחמושת. הפיראטים המרוקאים, שהיו תוקפים אוניות, שובים את הנוסעים ומחרימים סחורות, שיבשו את היחסים בין מרוקו למדינות אלה.

יחסו ליהודים

סולימאן השני ביטל את גזירות יזיד, יהודים הורשו לחזור למלאח בפאס, והמסגד שנבנה בו נהרס. לאלה שהתאסלמו הותר לחזור ליהדותם. ב־1797 אסר הסולטאן על הרוכלים היהודים לצאת לכפרים, דבר שפגע בפרנסתם (שאול ישועה אביטבול, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ נא; פתחיה בירדוגו, נופת צופים, חרם, סי׳ שמו). ב־1804 הוקם מלאח במוגדור, לאחר שהחל ב־1760 ועד אז גרו היהודים בקסבה. ב־1807 הורה סולימאן השני שיהודי סלא ומוגדור חייבים לגור במלאח, וכך עשה ב־1808 ליהודי רבאט ותיטואן. הפקודה מוסברת על רקע ההקצנה שלו בהשפעת הווהאבים. באיזור שפונה מיהודים בתיטואן התיישבו משפחות מוסלמיות מכובדות, והמקום נקרא עד היום ׳הרובע היהודי׳ ושם גם בנוי המסגד הגדול של העיר. יהודים שסירבו לעבור, ככל הנראה בעלי רכוש, התאסלמו. ב־1816 הוא פקד לגרש את היהודים האירופים שסירבו לקבל את תנאי ההשפלה שהוטלו על יהודי מרוקו. רבים עברו לגיברלטר, לספרד ולארצות אחרות. גם סולימאן השני העסיק יהודים. בתחילת המאה ה־19 כיהן אברהם סיקסו בתור גזברו בטנגייר. משה בן עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנגייר. שמואל קוריאט היה הספק של הסולטאן החל ב־1818, וכמו כן חוכר מסים וגזבר ממשלתי בתיטואן. יהודי עשיר בשם יהודה בן עוליל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאן בגיברלטר החל ב־1817, והמשיך בימי יורשו. בתחילת המאה ה־19 כיהן חיים בן ששון אזנקוט בתור מתורגמן של הקונסול הצרפתי בטנגייר, עד פטירתו ב־1820, ובנו דוד ירש את תפקידו.

ב־1799 וב־1818 פרצו מגיפות שגרמו לתמותה רבה באוכלוסייה. מושל טנגייר פקד ב־1820 על הריסת בתי הכנסת בטנגייר. השמועה על מותו באותה שנה גרמה לפרעות ביהודי פאס. ר׳ יעקב כלפון כתב:

בשנת תקפ״א (1821) יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהגיודריאה (מלאח) שגרים בה ונתן להם שלושה ימים וכרוז קרי בחיל היום השני הנד בערב שאם המצא ימצא שום יהודי ביום ד׳ בגיודריאה אחת דתו… (׳משפטים צדיקים׳, ח״א, דף סט).

מעשה הפלא שראה הנוצרי היווני: פאפא

פטרוס

מתוך הספר " מעין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיא

אם אומרים שצדיק באמונתו יחיה, הרי זה התקיים אצל יווני נוצרי שעבד מלצר במסבאה של היווני נוצרי, ושמו מר סנטום.

מרוב שפאפא פטרום התיידד במסבאה עם היהודים, התחיל גם הוא להאמין בנסים של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.

כמקובל אצל הצרפתים, היהודים שעבדו כפקידים במקומות  מכובדים היו באים בצהרים לשתות כוסית, ״אַפֵרֵיטִיף״ . ולפעמים באו גם אחרי הצהרים, כי יום העבודה אצל הצרפתים היה מפוצל.

אמרו על המלצר פאפא פטרום שהוא היה נאמן מאד לבעל בית הקפה. מר סנטום היה מפקיד ניהול המסבאה בידי המלצר, והיה לפעמים עוזב לכמה זמן וחוזר, היתה לו נאמנות ויושר כלפי המלצר שלו.כשהתקרבו ימי ל״ג בעומר ראה שהרבה יהודים התארגנו ונרשמו אצל סוכן נסיעות של אחד היהודים, ודיברו על נסיעה ועליה לקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

הדבר חזר על עצמו שלש פעמים בשנה, פעם הראשונה לקראת ל״ג בעומר בפעם השניה בט״ו באב, ובפעם השלישית לקראת ר״ח אלול, פאפא פטרוס מרוב סקרנות היה מתענין לדעת מה פשר העליה לרגל הזאת.

היהודים החברים שלו הסבירו לו שהנסיעה היא לקברו של צדיק יהודי השוכן ע״י העיר וואזן.

העולים היו נוסעים להילולת הצדיק ביום או בערב ל״ג בעומר ומבלים לילה ויום ע״י קברו של הצדיק, ונוכחים בחגיגות ובשמחה וריקודים, ולמחורת חוזרים במשך היום לכזה־בלנכה, וכל אחד חזר לעסקיו ולעבודתו.

מרוב השנים התחיל גם הוא כשהתקרב ל״ג בעומר להתעניין בחגיגת ההילולה הזו הוא חשב שמדובר במספר מועט של משתתפים ותמה מאד כשאחד העולים שביקר הרבה פעמים הסביר לו שבאים ממרוקו כולו ולפעמים גם מאלזיריה, לפעמים מספר המתפללים מגיע למעלה מעשרת אלפים, אבל בהילולתו המתקיימת בר״ח אלול באים קצת פחות.

 ככל שפאפא פטרוס היה שומע את הדברים היה הולך  ומתעניין בכל פרט איך נקלטים, מי מטפל בהם ודואג לכל  מחסורם, והיהודים המארגנים היו מעדכנים אותו על כל דבר עד שכאילו נעשה אחד מהם.

  יהודי אחד שראה רוב סקרנותו אמר לו בוא איתנו תצטרף לנסיעה ותראה במו עיניך הכל, הוא כנוצרי שמע על נפלאות שהצדיק ומרוב אמונה הסכים גם כן לעלות עם החברים המבקרים במסבאה, הוא היה חדור אמונה בכל מה שהיו מספרים לו.

הוא בעצמו התחיל גם לספר לבעל הבית שלו מר סנטוס וליוונים אחרים מה שהוא שמע מחבריו הלקוחות שלו, כשביקש חופשה של יומיים מסנטוס אישר לו החופשה בזה התנאי: אמר לו ״שתתפלל גם בעדי״.

נסע למקום ושם הוזמן להיות אורחה של משפחת הכהנים חביריו, חוויתו היתה גדולה כאשר ראה במקום רחובות של אוהלים, ורובע של המסחר בתוך באוהלים, ושם מכרו כל הנחוץ לכלכלה ושתיה מכל הסוגים, גם מנורות קרביד מכרו  שם, ראה ערימה של ארגזי נרות מכל הסוגים, ואנשים קונים  במשקל ארגזים מכל הגודלים ומשלמים לסבל שמוביל ארגזי הנרות לבערה ישר, ולשון הלהבה מתארכת ועולה עד לצמרת העין בלי שענפיו יתלקחו.

הכהנים מארחיו אסור להם היה להיכנס לתוף בית הקברות הלכו והקימו אוהלים מעבר לחומה, פניו היו בוהים – מרוב פליאה, מהאוירה החגיגית שראה, במקום דרבנו אותו  שיבוא על יד קבר הצדיק יצפה בנעשה ויתפלל ג״כ בעדו ובעד משפחתו.

פאפא פטרוס נזכר בבקשתו של בעה״ב סנטוס ובליווי של  כמה חבריו אשר היו מוכרים לו הגיע עד לקבר הגזע של העץ שמתחתיו נמצא קברו של רבי עמרם הצדיק.

כשכולו מתמוגג במראה מעל גל האבנים הלוהטות, אחד  ממכריו הסביר לו על עיוור שהתחיל לראות מעט, על אילמת שצועקים לה שתתאמץ להגיד ״ויוָה-רבי עמרם״ ובשיא התלהבותם של האנשים והנשים כשהלהבה  לוחכת את ענפי עץ הזית, ראה את ״המטפלים״ שדורכים על אבנים לוהטות ומפוייחות.

ראה אדם משותק איך מטפלים בו ומנסים להעמיד אותו בכח על רגליו, שם סיפרו לו הידידים  על בעל ואשה שהיו במקום מחלקים מתוך מגשים גדולים מגדים וכל מיני מאכל וכוסית רום או ערק לכל מי שנקרה בדרכם, אמרו לו שהאשה היתה עקרה ולא הביאה ילדים  לעולם, ונשאו נדר שאם יולד להם בן או בת יבואו לצדיק ויקיימו את נדרם, לחלק כסף לעניים וסעודה ומגדנים לכבוד הצדיק, כל זה היה מוסיף להתלהבותו של המלצר היווני.

פתאום הרגיש שכאילו מישהו מושך אותו מכתפו ואומר לו תתפלל תבקש גם אתה משהו

מהצדיק של היהודים ממקומו, והוא נזכר במחוייבותו לבע״ב סנטוס ואמר מה אני כבר יכול לבקש? כן קצת בריאות לי :: ולסנטוס חברי, ושאזכה שיהיה לי גם אני ביסטרו משלי ודירה למגורים משלי, מספיק אם יהיה לי דבר כזה, ושכח  אח״כ מכל הענין.

אחרי חצות ראה האנשים מרוב התלהבות שרים, ורוקדים ומהלהלים את היו-יו החד קול והמפורסם, מרוב עייפות והעמידה במקום ביקש שמשהו יראה לו המסלול עד לאוהל  של מארחיו.

לא היתה תאורה והוא איבד הכיון למקום האוהל, ופתאום בא לקראתו אדם קצת מבוגר ואמר לו: בגלל שאתה מאמין בצדיק (בשפתו) אני אראה לך איפה נמצא האוהל שאתה מחפש.

וכשהגיעו לפתח האוהל לא ראה יותר זה שליווה אותו, כל הלילה היה מהרהר במה שראו עיניו ומה ששמעו  אוזניו, מיד כשנכנס לאוהל של מארחיו כשכולו מתרשם מכל מה שראה, ומרוב עייפות נירדם.

למארחיו הוא היה מספר להם כל חוויתיו שחווה, ולא הזכיר מאומה על האדם שהראה לו את האוהל בחזרה, וכן גם לא סיפר להם כשהיה צמוד לעץ של הצדיק איך קרה שמישהו נגלה אליו ועודד אותו לבקש משהו מהצדיק.

כי הדבר נראה לו כאילו דבר זה מתרחש בטבעיות ומקובל אצל כולם, מה שכן סיפר להם, על האבנים ״הלוהטות״ ועל ״המטפלים״ שהתפללו עליהם וסעדו את החולים, העיוורים והאילמים.

למחורת ראה היווני פאפא פטרוס איך שהאנשים מתחילים , להתארגן לחזרה לכזה־בלנכה, המפגש והריכוז לקראת הנסיעה בחזרה נקבע לשעות הצהרים, כנוצרי מאמין התפעל מאד ממה שראה במו עיניו.

הנסיעה עד כזה-בלנכה ארכה כחמש שעות, מרוב עייפות וטלטולי הדרך לא יכל המלצר לחזור לעבודתו, והבה״ב סנטוס המשיך למלא עבודתו של פאפא פטרוס, למחורת חזר הנ״ל למקום עבודתו כשהוא מבולבל ומאושר גם יחד.

כשהתקרב לפתח המסבאה הוא ראה פטרונו סנטוס רץ לקראתו, חיבק אותו ונתנו ידים שניהם, ספר! ספר! אמר לו ״ סנטוס!

מה אני יכול לספר לך אומר לו: ראיתי אנשים מתלהבים, שרים ורוקדים מרוב התלהבות, וצועקים ״ויוה״ ״ויוה״ לקדוש שלהם, מרוב שמחה וצהלה, ואמונה בלב לציפיותיהם ממנו, ועוד יותר לא יאומן כי יסופר שלשון הלהבה מגיעה לצמרת העץ שהוא גבוה ואינה שורפת אפילו ענף אחד  מהעץ, בכל העולם לא שמעתי ולא ראיתי כדבר הזה, ואפילו מוזיליאום לא הקימו על קברו של קדושם, ראיתי פשוט גל אבנים שחורות ומפוייחות ולוהטות מרוב הנרות הנזרקים  עליהן, האנשים אצים ורצים עליהן, כפות רגליהם לא ניכו  מהחום, כמו שעשו כולם גם אני עשיתי התפללתי עלי ועל  משפחתי, ועליך ועל משפחתך שתינתן לנו: בריאות ומעט של אושר, וחיים טובים.

וראו זה פלא!! גש הנה יא חביבי! צעק לעברו בעל הבית אחל לי מזל טוב, אני חושב שתפילתך נתקבלה במקום, אתמול קיבלתי הודעה מיוון שקיבלתי ירושה  גדולה ממשפחתי, הכוללת בתים, חנויות, קרקעות, ובנינים וגם כסף, אל תדאג חביבי, כאשר הכל יסתדר וההליכים לקבלת הירושה יגמרו אני אוותר לך על  המסבאה והיא תועבר לבעלותך.

כמו כן גם הדירה שלי שאני גר בה מעתה תקבל אותה  כמחווה ממני על נאמנותך והתנהגותך כלפי, הרי אדם עשיר  אני מעתה, מה זה בשבילי, אתה תקבל ממני הכל בחינם כי אני אחזור לארץ מולדתי.

ככה האמין פאפא פטרוס שתפילתו התקבלה, ומי יודע אמר בלבו? אולי גם מר סנטוס נהנה ממה שהתפללתי עליו?

כמו כן התחיל להאמין שהאיש אשר אמר לו לבקש משהוא מהצדיק, והאדם שהראה לו האוהל בחשיכת הלילה לא היה אחר מאשר הצדיק עצמו שנגלה לו בתור אחד מהחוגגים.

מאז הרבה שנים אחר כך היה מבקר את קברו של הצדק  רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל פעמיים בשנה ברוב התלהבות ואמונה ומחלק צדקה לעניים אשר במקום.

גדולים מעשה צדיקים

ר^, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד

יוסף יהלום

מתוך פעמים מספר 13

הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה — עממית במהותה.

התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית

גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג׳ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה.

אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה, סעדיה לונגו. ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי: לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג׳ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית.^, הוא אף שימש מורה־דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו ׳מימי ישראל׳, שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו, 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו׳. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את ׳בני יאוד״ה קס״ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים׳.^, השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג׳ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי.

באותו זמן רבו מושכים בעט־סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג׳ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה, אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע. מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג׳ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע, שאינו בקי במלאכת השירים ׳ובשמותיהם היקרים׳. הוא חשד, שהשירים אינם מעשה־ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג׳ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו־תנועית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג׳ארה ושינן את לשונו. לדבריו, כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:

אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁירִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם

שִׁירָךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם

זוהי מדרגת השיר בתקופה שלאחר הגירוש. חילופי דברים כאלה ושכמותם מאפיינים את הפעילות הספרותית. זמנה של החצרנות הספרדית הגאה חלף, ומהלך השירה אינו יכול להתנהל עוד על מימיה הרוגעים של הכתיבה הקלאסיציסטית. נעלמה החברה החצרנית המתענגת עונג רוחני על שיחת־גן מתובלת במאמרי חוכמה ומלווה במוסיקה מרוממת נפש. בסאלוניקי נשתמרה אמנם חבורה של בני מדרש השיר, אשר בהשוואה אליהם ישראל נג׳ארה היה ודאי בן הפרובינציה. אבל גם בני מדרש השיר עצמם כבר ניהלו את חיי־התרבות שלהם מחוץ להקשר ההיסטורי. לעיתים נראה, שמשוררי המאה ה־16 שימרו את המסגרות הישנות, אבל מילאו אותן בתכנים זרים ובלתי־הולמים לחלוטין. והדבר ניכר בכתיבתם.

בהיות השירה החצרנית במלוא תפארתה נהגו המשוררים לכתוב מכתמים אורנאמנטאליים, שנושאם מזרקה מפוארת בגן הארמון, תפוח אדמוני בקערת מגדנות או שושן פורח בערוגה מטופחת וכיוצא באלה. אבל המוכשרים והתוססים במשוררי התקופה שלאחר הגירוש מחפשים דרכים חדשות. הם כותבים אף על נושאים, שאין להם מקום כלל בשירה. דוד עונקינרה, למשל, שולח ידו במכתם שנושאו בלתי מקובל בשירה בכלל, ובמיוחד לא בשירה אריסטוקראטית אנינת־טעם.

שתי ואריאציות הוא הנחיל לנו ׳על אשר שמע בהיותו בבית הכסא לקול צבית חן׳ ומה שהרגיש באותה העת:

בהיות אסיר חשך בתוך אשפה / שמע צבית חן מדברת

ויחשוב אותו לעדן גן / בהט ודר ושש וסוחרת

להתבוננות, האמורה לעורר את התפעלותם של השומעים:

דודים ראו משכן אשר היה / מקום לבל צואה ומי רגלים

עתה ראו נדמה לעדן גן / שוכנים בתוכו מלאכי שמים

עד כאן הגיעה מסורת המכתם האורנאמנטאלי, שבו נהגו להציג על דרך ההפלאה חפץ מחפצי הנוי שבגן החצר. אבל מעתה משמש המכתם לתכלית שונה לחלוטין: ההפתעה והחידוש אינם טמונים עוד בצורה המהוקצעת בלבד, אלא גם בנושא עצמו. מאלפת ביותר גם היענותם של משוררי סאלוניקי לשירה העממית תוך זניחת המסגרות המסורתיות. ואכן מחוץ לשערי החצר התדפק בעוז זרם שירה אחר: שירי־עם ורומאנסות משכרות במתיקותן, שהביאו איתם הגולים מספרד, בלשון המדוברת בפיהם משכבר הימים. אחד מהם סיפר על גורלה של הנערה הבתולה: אשי איש לה וירכיך קומו לה רוזה (Asi es la virzen keomo la roza — כזו היא הבתולה כמו שושנה). בעקבות הרומאנסה כתב דוד עונקינרה את ׳ראו דמתה צבית חן בתולה לשושנה כגן עדן שתולה׳" — שיר קלאסי במשקל יתדות ותנועות ובחריזה אחידה לאורך שבעה־עשר בתיו. השיר מתנה את מר גורלה של האשה. בעודה בתולה היא דומה לשושנה, אשר טל השמים משקה אותה. אפילו הציפורים המקננות בענפיה שרות לה שיר מזמור. אבל משעה שיד שלוחה קוטפת אותה, היא קמלה ונובלת חיש מהר. עד כאן המשל הבא בפתיחת השיר. והמשכו הנמשל — הנערה הנאה, אשר כל עוד היא בבית אביה היא זורחת כשמש, שרים ונוגנים עפר לרגליה, אבל לא לעולם חוסן:

אכל אחר אשר פרחי ששונה / אנוש ילקוט ויחבוט את שתילה

 ויתעלץ באהבתה וישיש / ודדיה ירווהו בגילה

מהרה כסתה חשך נְוָתָה / ואין שימחה ואין שלום בחילה

ואין שואל ואין דורש שלומה / אבל תלבש כמו מדה קללה

״בין המצרים״

סיוד הקברים

החל משבע עשרה בתמוז ועד השבוע של תשעה באב, נהגו הנשים לסובב בבתי העלמין היהודיים שבעיר ולסייד את קברי יקיריהן ולשפץ אותם במידה ונסדקו או נהרסו במשך השנה. גם קברים שלא היו להם בעלים או קרובי משפחה שיטפלו בהם, לא הוזנחו ולא נשכחו וטופלו או על־ידי הנשים המתנדבות או על־יד חברת רשב״י (החברה קדישא).

הנערים פותחים דוכני ממכר

מנהג משחקי קלפים הגיע עד לעולמם של הנערים ובשבוע של בין המצרים, השכונה היהודית, הוצפה בדוכני ממכר של ממתקים. כל נער נטל אחד השולחנת הקטנים  שבבית והפך אותו לדוכן, עליו הציג את מרכולתו: סוכריות, כמה חפיסות שוקולד וכן מעט ממתקים וכל ״סוחר צעיר״ הצטייד ב״סור של קלפים״ והמשחק התנהל כסידרו ועפ״י חוקי משחק הקלפים. כל ילד, תמורת כמה פרוטות יכל לשחק ולזכות בממתקים אם היה בר־מזל, או להיפך אם הוא ביש מזל. משערים, כי מנהג זה, הוא אולי שריד מימי השבתאות.

פ׳לוס סיפייא

בערב תשעה באב, קיבלו הילדים מהוריהם כמעין דמי כיס, הקרויים ״פילוס סיפייא״, שפירושם ״כסף לפירות הקיץ״. בעיירה צפרו, הילדים שקיבלו דמי כיס אלה פתחו גם הם ״דוכנים״ בכניסה לבתיהם. על הדוכנים הניחו את ה״סחורות״ : סוכריות, אבקות סוכר, תותים ופירות העונה. יש לשער כי מנהג זה שנקרא ״סיפייא״ אולי הוא שריד מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את העצב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים. יש להזכיר שגם בפורים נהגו הילדים לפתוח דוכנים ולשחק בקלפים.

תלתא דפוענותא

בשלוש השבתות של בין־המצרים, נהגו לקרוא את ההפטרות בניגון מיוחד ועצוב. שלוש ההפטרות האלה נאמרו תמיד רק על־ידי אנשים מבוגרים ויראים, גם התינוקות של בית רבן, למדו ב״חדר״ (א־צלא) את שלוש ההפטרות בלחן הנוגה שלהם וזאת נוסף ללימוד קריאת ״מגילת איכה״, בתרגום לערבית־ יהודית וגם היא בניגון המסורתי שלה.

בצפרו אף ייסדו קינות לשבתות האלה והיו אומרים אותן מדי שבת, כל קינה במקומה, אם לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת וברכו״, אולם לאחר שראו שהרבה עירערו על מנהג זה, חדלו מלומר אף קינה בשבת.

צום תשעה באב

סעודה מפסקת

בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת נהגו לאכול רק ביצים שלוקות. יש שהוסיפו לזה גם זיתים שחורים, אחרים נהגו לקבל את הצום בתבשיל של עדשים אדומים. לא נהגו לשבת ליד השולחן, אלא פרסו מפה על הריצפה ואכלו את הסעודה עליה, רמז לנאמר: ״ישבו לארץ ידמו נער וזקן״ (איכה ב).

חסידים ואנשי מעשה, היו מחמירים וטבלו את הביצה באפר לפני אכילתה, רמז לכתוב: ״יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה״ (איכה, ג־כח). היו גם שנהגו לשים אבן למראשותיהם במקום הכרית, פרשו סמיכה על הריצפה וישנו עליה בליל תשעה באב. ¹⁴ בתוניסיה חייב כל אחד לאכול ביצה קשה לאחר סיום הסעודה המפסקת.

הערת המחבר : הורינו נהגו כך, וגם במכנאס היה רב חסיד ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, אשר בסעודה המפסקת אכל רק פרוסת לחם יבש אותה טבל באפר ושתה מים. אח״כ הכין אבן, עליה הניח את ראשו. ראה: מקנאס עירי, עמי 99.

מקדם ומים כרך ג'

מסורת ומודרניות ביהדות צפון אפריקה וביהדות המזרח

עריכה- יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

תש"ן – 1990

תוכן העניינים

פתח דבר

יוסף שיטרית

מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף! המאה הי״ט

ירון צור

יהדות תוניסיה בשלהי התקופה הטרום־קולוניאלית

יוסף טובי

הפעילות להקמת מערכת חינוכית מודרנית ביהדות תימן כאספקלריה לתמורות המדיניות החברתיות

דוד כהן

שליחותו של י״י כהן לקהילות מרוקו הספרדית והצרפתית (1929/30)

יצחק אברהמי

דרכי אמנסיפציה: גדוד הקק״ל,

חוג סטודנטים ציוניים-סוציאליסטיים בתוניס בשנים -1937- 1942

משה עמאר

מעמד האשה בבתי־הדין במרוקו במאה העשרים

אברהם חיים

עדתיות ספרדית במוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי

מיכאל מי לסקר

יהדות מצרים בתקופת משטרו של נאצר (1970-1956)

קטעים מדרשת בנו של ר׳ יוסף מטראני על אמו בכתב ידו

הרב יעקב משה טולידאנו

בע״ה,

יעבור נא אדוני לפני עבדו. ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה.

במדרש ותלך לדרוש את ה׳ וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו שם, והלא לא הלכה אלא למדרשו של עבר אלא ללמדך שכל המקבל פני זקן כאלו הקבי פגי שכינה.

רבים חקרי רב יתמהו שאול ישאלו באבל ובהספד דהאי מטרוניתא מדוע בושש רכבית, רכב אלקים. מדוע אחרו פעמי, ואחר עד עתה ולא עוד :אלא שעל פני ההראות השיגו אותי עון ואשמה עזן עכב״י.

מליצה על־פי הפסוק ״עון עקבי " )תהלים מט, ו( ורצונו לומר: העוון שנתעכב

מלדרוש על אמו.

 אחת היא ע״כ אמרתי בפתח דברי יעבור נא אדוני לפני עבדו. כלומר מי חשידנא בעינייכו שאני עובר את מצות אדוני אבי הרב, ותורת אמי כי מצותם חובה עלי. אמנם וזאת היתה לי כי אחרתי עד עתה כי חשבתי דרכי שראוי והגון שאני אתנהלה לאיטי לשתי סיבות;

 הסיבה הא׳ לרגל המלאכה, כי מלאכת הקודש היא. ואמרתי הניח להם כי כבודה בגדולים מבקטנים. כבודה במלכים מבהדיוטות וכבר ביום שב״ק הספד זה נפתח בגדולים. שני גדולי הדור, שני המאורות הגדולים שני הרבנים המובהקים החרש והמסגר שבשעת שפותחים נעשים הכל כחדשים, הא׳ המיוחד שקול כרובה של סנהדרין רבנו יצחק תנא דאגדתא ואחריו קם קימה שיש בה הידור יאיר נתיבות עולם רבינו ברוך המקום יהיה בעזרו.

גם יום השביעי כבוד גדול נחל עטרות ודיבון ע״י אביר הרועים צבי עדיינו צניף תפארתנו רב ועצום יה יושיענו אמן.

 והסיבה השנית זאת היתה כי ידעתי כי תלמידי הרב א״א החכמים השלמים תחכמונים ורבי פעלים בתורה גדולים חקרי לב במלחמתה של תורה ומהם תצא תורה להם משפט הבכורה. פי שנים בכל אשר ימצא לי כי מטעם שזו חובת הבן והלא חביבים התלמידים שנקראו בנים. א״כ כמוני כמוהם כולנו בני איש צדיק הרב א״א נחנו, נוסף מעלתם וגדולתם בתורה עלי באופן  שע״ב ראיתי להקדימם לפי מעלתם וחכמתם וע״כ אמרתי ולרגל הילדים כי התלמידים ׳נקראו ילדים כמ״ש הנה אנכי והילדים אשר נתן לי אלקים באופן שעד שאבוא אל כבוד אדוני הרב זלה״ה שעירה כלומר צעיר אני בעדכם הילכך ראיתי ׳להקדימם ואחר עד עתה. ואומר, כי חייב אני להשתבח בתהלתם ישלם ה׳ ׳פעלם ותהי משכרתם שלימה יעש ח׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמנו ובענין זה אני מפרש דברי דוד אשד דבר אל אנשי יבש גלעד במיתתו -של שאול כמש״ה ברוכים אתם לה׳ אשר עשיתם חסד עם אדונכם, עם שאול .ותקברו אותו ועתה יעש ה׳ עמכם חסד ואמת …

נמצא שהרבה יש להתאונן על מיתת האבות והאמהות ואפילו באמהות, שהגיעו לגבורות״ בנדון שלנו ראוי לבכות ולספוד על האי שופרא דבלי בארעא״ בי החי יתן אל לבו שהרי הוא כמת שנאכל חצי בשרו בצאתו מרחם אמו ועוד יגדל המספד מר על מצוה דאזלא ,מינן כי .אעפ״י שזה ימים ושנים רחק ה׳ פנים אל פנים וגבול נתן בינותינו מים עד ים אז הייתי בעיניה כמוצאת שלום וגם לענין הכבוד והמורא הברכה א׳ היא לה מים עד ים היא נתנה לה ואוכל מכל בזכותה, מעין העה״ז ומעין העה״ב כי בעה״ז אבא מזכי ברא … למדנו מכאן שכ״כ גדול ושקול ברית האמהות כברית האבות וא״כ על דא קא בכינא׳ על מרת אמי המעטירה הריני כפרתה שהיתה מן האמהות אם למקרא ואם למסורת על מעשיה הטובים ואעפ׳׳י שכל הנשים דיין שעתן, בהאי מטרוניתא ראוי שיגדל המספד אתורה והמצוה מב׳ סיבות, הא׳ לפי שכל לימודו של א״א הרב ׳זלה״ה ותורת תלמידיו ממנה יצאו כבושים כי יודע כל שער עמי שהיתה מבזבזת להגדיל תורתו ולהאדירה מהדרין מן המהדרין כי הרבה רבנים רבני ארעא דישראל לא הועילו להעמיד תלמידים כאשד העמיד הרב א״א זלה׳׳ה כי תמיד היו עומדים לפניו כתות כתות של מלאכי אלדים עולים.

ומה גס ההכנה הטובה שהיתה עושה לו כי היא היתה עקרת של בית כי הן אדוני לא ידע אתה מה בבית וכל אשר יש לו בידה והיא היתה עושה לו מלאכות שאין כל אשה עושה לבעלה, שלא פסקה משלחנו לא צנון ולא חזרת לו ולכל היושבים בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, כי בזאת תתהלל האשה המשכלת וכענין זה אני מפי מ״ש ז"ל דאשכחיה רבי יוסי לאליהו א״ל כתיב אעשה לו עזר כנגדו אשה במאי עוזרתו לאדם וכו׳ וכו׳ … ועתה אבא לפי דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בהלכות ממרים שפסק כמ"ד –             כְּמָא דִכְתִיב (כמו שכתוב) – משל אב שהרי כתב איזיהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל אב ואם. ואם אין לו לאב ויש לו לבן כופין את הבן וזן את אביו כפי יכולתו ואח״כ כתב עד היכן כא״ו – כאב ואם -, אפילו נטלו כיס של דינרין שלו והשליכו בפניו לא יכלימם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזרת הכתוב וישתוק. וקשה טובא דהרי הרב ז״ל מזכה שטרא לבי תרי שהרי למ״ד –  למַאן דְּאָמַר – משל אב הקשו מג׳ מבריתא זו ועד היכן כא״ו עד שיטול ארנקי שלו וכו׳ ואי אמרת משל אב ע״כ האי ארנק משל אב הוא וא״כ מאי נפקא מינא לבן כדי שיכלימנו ותירצו בראוי למרשו משמע דבארנקי של בן יכול למנעו שלא ישליכנו ואם ישליכנו יכול להוציא ממונו בדין ואם יתביש איהו דאפסיד אנפשיה וא״כ היאך כתב הרב ז"ל דבארנקי

של בן לא יכלימנו וישתוק וכבר תמה עליו הרב בעל כ״מ …. והרב ז״ל בס׳ הדרשות בפ' יתרו תירץ דמה שהוצרכו בגט׳ להעמיד בריתא: ועד היכן כא״ו עד שיטול ארנקי וכי׳ [כאן מעתיק דברי אביו המהרי״ט בספרו ״צפנת פענח״].

ר' יוסף מטראני (1568 – 1639), מכונה המהרי"ט, המוהרי"ט או המהרימ"ט, בנו של ר' משה מטארני. מרבני צפת, נודע בעיקר בעקבות השו"ת אותו חיבר, (שו"ת המהרי"ט), שימש כחכם באשי של טורקיה, ושימש גם כשד"ר בקושטא.

נולד בצפת, ולאחר מות אביו ר' משה כאשר היה בגיל צעיר, עבר ללמוד אצל ר' שלמה סאגיס, עד שנת 1586 בה נפטר רבו ממגפה, ולאחר מכן עבר ר' יוסף למצרים, וכשהמגפה נעלמה שב לצפת, ולאחר שהיא פרצה שוב הוא עבר לירושלים, שם חיבר ספר על בית המקדש, מידותיו, צורתו, וכדומה. אחר כך, לאחר שהמגפה נרגעה, הוא שב לצפת בפעם השנייה, אולם בערך בשנת 1600 הייתה בצורת ובעתיו פרץ רעב בצפת, ור' יוסף נבחר לשמש כשד"ר ולאסוף כספים עבור הקהילה בא"י.

בעקבות זאת, לאחר מינויו כשד"ר, עבר ר' יוסף לקושטא בשליחות הקהילה, שם זכה לכבוד גדול, ועשירי העיר פירנסו אותו ובנו עבורו בית מדרש שבו לימד תורה תלמידים רבים, ובין תלמידיו המפורסמים היו – ר' חיים אלגאזי, ר' חיים בנבנישתי ("בעל הכנסת גדולה"), ר' יהושע בנבנשתי מחבר ספר שדה יהושע, ור' אברהם בן חנניה, ר' חיים אבולעפיה (הראשון) ועוד רבים אחרים.

לאחר כעשרים שנה נתמנה לתפקיד הרב הראשי של טורקיה – החכם באשי, קיבל אלפי שאלות מאנשים שאליהן השיב, ואף ייסד בית דין לענייני איסור והיתרבקושטא, שם נפטר בשנת 1639.

במהלך חייו חיבר ר' יוסף ספרים רבים ביניהם היה פירוש על הר"ן, על הרי"ף, על הרמב"ם, ועל פירוש הרא"ם לפירוש רש"י, אולם מעטים מספריו נדפסו ונשתמרו, ובין אלו שכן נשתמרו ישנם הצפנת פענח פירוש על התורה, והשו"ת בעל שלושה החלקים אותו חיבר, הנקרא שו"ת המהרי"ט.

למרות שהמהרי"ט נפטר ונקבר בקושטא, בניו הוציאו את גופתו מקברו והעבירוה לצפת בהתאם לבקשתו, כדי שיוכל להיטמן קרוב לאביו. בשנת 2008, נתגלה קברו של ר' יוסף מטראני בצפת על ידי ר' שלמה אפשטיין, סמוך לקברו של ר' משה אלשיך