מורשת יהדות מרוקו

שיר סי׳ אהרן אסודרי(לחן יא באקי אלזמיאן)

אערוך שיר זמרה, לצור רם ונישא, עוז הודו אזכרה, בשירה חדשה

קדם הוא כל נברא, לכבודו כל עשה, הוא יצר כל צורה, בים וביבשה.

היה הווה יהיה, אחד ואין בלתו, הוא רב עליליה, שוא עבוד זולתו,

מצוי ממציא מחיה, לאדם בעתו, עין כל צופיה, יחד איש ואישה.

רבה גדולתו, מלך גבור נורא, מחיש ישועתו, לרוח נשברה,

צדיק בצדקתו, ישית לו עטרה, ורע יריב אותו, במידה גדושה.

נסתר מכל עין, מעשיו נפלאו, גוף ודמות לו אין, פניו לא יראו,

המציא יש מאין, אמר ונבראו, חמודי כל עין, הכל יפה עשה

אדיר דס הוא סלה, יחיד הוא מיוחד, נסתר אליו נגלה, ממנו לא נכחד,

אין לפניו עולה, ולא מקח שוחד, שומע תפילה, קול ענות חלושה.

סומך ועוזר הוא, מעוז לדל אביון, על יד נביאהו, על כל נביא עליון,

חוק אליו ציוהו, נתן מרום חביון, תורה שם בפיהו, למשה מורשה.

דרכיה נועם, ושלום נתיבה, כל זמן נפעם, לא יומר כל ניבה,

טוב דעת וטעם, הכל ימצא בה, ישראל בחיר עם, נתרה נשא.

ישתבח יתעלה, שם מלך הנורא, גואל חכמה מלא, ודעת וגבורה,

ישלח גם יעלה, מתים מקבורה, יחיו יהיו פלא כבדיה חדשה.

פעם הזדמן האדמו״ר בבא סאלי, ושבת אצל אחד מחסידיו — ושמו יהודה כהן — בשכונת בקעה ־ ירושלים, בשכונה זו אני מתגורר, האדמו״ר בא להתפלל בבית הכנסת בו אני משרת בקודש כרב וחזן למעלה מ־30 שנה. למחרת לאחר תפלת שחרית כיבד יהודה כהן הנ״ל בביתו את האדמו״ר להיות סנדק בברית של בנו, ולאחר הקידוש הלכתי לביתי, והחלותי לספר לבני הבית על גדולתו וקדושתו של האדמו״ר, בתוך דברי, שומעים אנו דפיקות בדלת, פתחתי את הדלת ולנגד עיני שמשו של האדמו״ר, הוא ביקש ממני להתלוות אליו, היות והאדמו״ר שלח אותו אלי שאבוא בדחיפות, ואני לא ידעתי על מה ולמה? הגענו לבית שבו התאכסן האדמו״ר, והוא הזמין אותי לשבת לידו, בדחילו ורחימו ישבתי לצידו ואין בפי מענה, פתח האדמו״ר ואמר אתה נכדו של רבי אהרן סודרי ע״ה! אני זוכר אותך כשהיתי אצל סבך ועודך ילד, ושרת לכבודי כמה מהשירים שסבך ע״ה חיבר, עכשיו אני מבקש שתשיר עבורי. נעניתי ושרתי את שירו, אברך שם צורי. כמובא בספ׳ ״ישמח ישראל״ דף ס״ב. והוא על י״ג עיקרי הדת וסימנו אהרן, כידוע שיריו היו שירי אמונה וחיזוק בה׳. שמירת שבת ושמחת התורה. והעתקתיו כאן.

חיברתי על י״ג עיקרי הדת, סי׳ אהרן אסודרי נועם

(יא קלבי כליי לחאל)

אברך שם צורי אגיד מהללו, הוא אלי נאדרי, בכוחו גם חילו,

בכל צרה עזרי, והכל יבול לו, הוא מצוי ונעלם, והוא ברא עולם, שמים וחילם, יצרם שכללם, לו יערכו בולם, שבחם חילולם.

הוא אדון אדונים, יחיד ורם סלה, מחשבות טמונים. לבניו בל נגלה, הבל אליו בונים, בתחינה ותפילה. משגיח ומרחם, זן ומברנס הבל, ברים ישמחם, ויברכם בבל, רשעים יזניחם ויאבדם מכל

רב עוזו והודו, וגודל תבארתו, כל בה מייחדו מעיד בי אין בלתו,

תורת משה עבדו, אמת ונבואתו. הוא קדמון בל נברא, המציא יש מאין, אין לו גוף וצורה, עלם ודמות אין, הוא איום ונורא, נעלם מכל עין.

נעלה מכל רעיון, יצוריו נביאיו, על ידי משה עליון, ואדון נביאיו,

נתן מרום חביון התורה ליריאיו.

ירומם מעבר, יחיה נרדמים, ויתקע בשובר ישלח גואל תמים

ונקריב משור בר, וקטורת סמים.

אחרי ששרתי לו לאדמו׳׳ר השיר הנז׳ כב׳ האדמו״ר ברך אותי וכיבד אותי ואמר לי אני נוהג בשבת לאכול פולים וכיבדני מאותה צלחת והייתי נרגש מאוד, ואח״כ נפרדנו לשלום.

קבוצה של פרסים שהובאה על ידי אידריס השני הושבה בחלק נפרד, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם ברברים ששייכים לשבטים שונים כמו הז׳רואה שחלק מהם התייהד.

איזור פאם הוא אחד היפים ביותר במרוקו, ואידריס החליט להקים בו את בירתו שתוכל להתחרות בעריה המפוארות של האיסלם. לתכלית זו בחר במקום היושב בנאוה על פרשת הדרכים למזרח ולדרום. לדברי אבן ח׳לדון אירע זאת בשנת 707-708

פאס נמצאת בצפון מרוקו. היא יושבת בצומת דרכים בין הים התיכון לבין חוף האוקיאנוס האטלנטי והמגרב המרכזי. האיזור עשיר במים, במחצבות המספקות אבן בניה, ביערות של ארזים וברושים. האדמות מסביב טובות לכל מיני גידולים כגון תבואה, ענבים, זתים, משמשים, רימונים וכל מיני פירות אחרים. מגדלים כאן גם כבשים עזים ופרות.

ואדי פאס שזורם צפונה נפגש עם הסובו ומחלק את פאס הישנה פאס אל באלי או המדינה לשני חלקים: האדאוי אל-אנדלרסיה במזרח אדאוי אל-קראריין במערב.

על מישרר במערב עומדת פאס אל-ז׳דיד אר פאס (החדשה) שנרסדה במאה ה-13 ומכילה את ארמרן המלך והמלאח.

בצד הדרום מערב, מעל למישור אחר יש את פאם המודרנית שנבנתה ע״י הצרפתים במאה ה-20.

מחוזה של פאס נמשך בצפון עד לאריף, בדרום לאטלס האמצעי ומזרחה לאיזור טזה. האוכלוסיה ב-1960 היתה 830.000 כולל 11.888 זרים וזה כולל את סביבות פאם, איזור קריהבה מוחמד וטואנט בצפון וספרו ובולמן בדרום.

טעם קריאת שם העיר פאס, אמרו שמולאי אידריס בכבודו ובעצמו היה חופר ביסודות חומותיה ועשו לו מעדר מזהב הנקרא בערבית פאס.

פאס הוא גם שמו של כובע אדום, הטרבוש, שהיה נהוג בתורקיה הרבה שנים ושיוצר אך ורק בפאס.

מסופר שכאשר היו בונים את פאס מצא יהודי אחד באדמתו אבן שיש מצויירת בצורת אשה וחקוק עליה כדברים האלה: ״זה מקוה חמין משנבנה אלף שנה״. כנראה שהמקוה היה מקוה טהרה ואם כך אלף שנה לפני בנין פאס ע״י אידריס ישבו שם יהודים, תקופה המקבילה לזמן גלות עשרת השבטים בערך, וההנחה היא שיתכן ואילו הם מצאצאי עשרת השבטים .

ומכאן, יסודה של עיר חשובה זו קשור בעובדה, כי היהודים היו מראשוני בוניה ויושביה. וכמו כן השתתפו בקידומה ובהתפתחותה.

נהירת היהודים לפאם.

מיסד העיר אידריס השני לא הסתפק בישוב המקומי בלבד. הוא שלח לקרא למתישבים בני תרבות אשר נהרו אל העיר החדשה מקירואן ומערי אנדלוסיה. בין הבאים היו יהודים רבים. אלה שבאו מספרד ומקירואן, השפיעו על תהליך השלטת הלשון הערבית, והמנהגים המזרחיים עוד בזמן הראשון להיווסדה. המקור הערבי יודע לספר כי מכל עברים נהרו יהודים אשר נושבו ברובע היהודי שגבולותיו נתרחבו והשתרעו מרובע אעלן עד חיצן סדו.

ראוי להזכיר כי יהודה בן קורייש באיגרתו לקהילת פאס מזכיר לה את האבות מאנדלוסיה. לזה יש להוסיף כי דונאש בן לבראט שחי בדור שאחרי בן קורייש, ששמו ושם משפחתו הם מלשון רומית ברורה, נקרא גם בשם הבבלי.

בזמן היווסדה של העיר הקהילה היהודית מנתה אז לפי אומדנים בין 15,000 ל45,000 נפש. מס גולגולת השנתי, הג׳זיה, הרקיע עד ל 30,000 דינרים

הסופר הערבי אל בכרי שחי במאה העשירית מספר בשם מקור שקדם לזמנו, כי בעיר פאס גרים יהודים במספר רב ״יותר מאשר בכל הערים האחרות״ עד שנהפכה בשם המוסלמים ל״בלאד בלא נאס״ – עיר בלי אדם – על פי הכלל הידוע שהמוסלמים מחזיקים בו ביותר ״אתם קרויים אדם ולא הם קרויים אדם״

אותו הכותב מוסיף כי ״פאם היא המרכז של פעולות המסחר של היהודים וממנה הם יוצאים למסעיהם – לרגל עניני המסחר – לכל הארצות״. בקיצור העיר נעשית שוק ראשי למסחר היהודים הבין-לאומי.

העיר שאידריס השני הקים, קיימת עד ימינו, וכמעט שלא הוכנסו בה שינויים. אמנם העיר התרחבה, אך שכונותיה החדשות הוקמו במרחק מה מן העיר העתיקה, הקרויה ״פאס אל באלי״, פאס העתיקה, להבדיל מ״פאס אל ג׳דיד״, החדשה, שהוקמה על ידי הצרפתים בתקופתנו.          

המלאח

בירתו של אידריס קושטה כבניני פאר. הוקם בה ארמון גדול, ובסמוך לו, מוקף חומה אף הוא, הוקצב איזור מיוחד ליהודים: המלאח, שכונת היהודים. לכן הסכימו לקרוא לרחוב היהודי בערי המערב בשם אל מלאח, או מלאח סתם, במקום השם אל חרה שנקרא כך בארצות המזרח עד היום.

מבדילים בין המלאח בפאם אל באלי – הישן – והוא הראשון בעיר הישנה שהיה סמוך לחומה ובין האל מלאח סתם שהוא הרובע בעיר החדשה, פאס אז׳דיד. ונבנה בשנת 1276 ע״י המלך אבו יוסף בן עבד אל חאק.

יש אומרים שהשם מלאה ניתן משום שהיהודים היו מוכרחים לכסות את ראשי הנדונים למיתה במלח (סלושץ מאמין שזה ניתן על שם מקום קרוב שקראו לו מלאח). לאחר מכן שם זה ניתן לכל מקומות היהודים במרוקו באיזורים שהיו תחת חסותו של המלך (בלאד אל מכזן). היהודים קבלו את הגנת המלך על ידי הדמה (אחראיות) שהבטיחה להם הגנה תמורת הג׳זיה – מם מיוחד.

אך לא תמיד הובטחה הגנת המלך. באשר לבני אדרים מוסר אבן-ח׳לדון כי יחיא בן יחיא בן מוחמד, האמיר האחרון מן הענף הבכור של בית אדריס, התאהב ביהודיה יפה מן העיר פאס וביקש לחטפה בכוח אל חדרו מבית המרחץ המאורי שבו נמצאה. העיר התקוממה ויחיא היה אנוס להסתתר בשכונת האנדלוסים, ובה מת בלילה.

מיום היווסדו המלאח של פאס היה מוקף חומה שעדיין קיימת עד היום הזה אבל זה לא מנע מהאספסוף מלהתקיף את היהודים. הפוגרום האחרון היה באפריל 1912. בגלל החסות הצרפתית הילידים התקיפו את איזור הצרפתי והמלאח. הרבה נהרגו נשים נלקחו ושארית הפליטה בקשה את חסות המלך מולאי אונפידי.

מבין 4,000 בתי יהודים שהיו במלאה במאה ה16 בזמנו של ר׳ דוד בן זמרה רק 40 היו מיושבים, אחרים היו רקים ובעליהם נהרגו או ברחו.

במאה ה-17 בשנת 1686 היה שנוי במנהגי הקהילה, עם העלמם של היהודים הספרדים וכניסתם של היהודים הברברים משאויה ומסוס. מולאי אל ראשיד העביר את הקהילה היהודית העשירה, כ 1300 משפחות, מדילה לפאס ומצבו של המלאח הוטב והוא חזר להיות המלאח, ערבי בשפתו ומנהגיו עד היום הזה^.

אידרים המלך הצליח בתוכניתו, העיר פאס הפכה לאחד המרכזים החשובים של מרוקו ושל האיסלם בכלל, ולמרכז יהדות המערב.

אלף תתפד

רבי יוסך משאש

למעלת החכם המפואר וכו', כהה״ר שלמה שושן ישצ״ו. בעובי״ קאזא בלא׳ יע׳׳א.

מכתבו הבהיר הגיעני, ולרוב הטרדות לא יכולתי להשיב עד כה. ראיתי שאלתו שאלת חכם הנוגעת לעצמו, והיא, זה כשנה נשא אשה בראשה מכוסה ממחוז וג׳דא, ועתה מוצא מקום עבודה בקאזא בלאנקא, ושלח אחר אשתו שתבא אצלו, ותאבה לבא, ואך בראש מגולה כמנהג המקום והזמן, וכבודו לא רצה, ואחר כמה חליפות מכתבים שעברו ביניהם וצערא דגופא שסבל׳ קבל תנאה לבא בראש מגולה, ואך הוריו מעכבים על ידו בזה שלא תגלה ראשה בשום אופן, והיא באחת ולא תשוב, רק לגלות, והוא עומד בין הבינים ואינו יודע איזה דרך ילך, אם ישמע לקול הוריו או לאשתו, ובעי מר מנאי לחוות דעתי להמציא לו צד היתר בענין זה להראותו להוריו, להשקיט המיית לבבם הסוער ולשפות שלום בין כל המשפחה.

תשובה. דע בני, כי אסור גלוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזק' וכן בכל ערי המערב טרם בוא הצרפתים, ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר בזה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים׳ ואך מעט מעט קם השאון לדממה, ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת, לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים, ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי שער, זולת הזקנות הן שמכסין את ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים. ואני בלכתי בס״ד לשרת בקדש בעי״ת תלמסאן זה כשלשים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים, גם הזקנות, שכלם פרועי ראש, עם כמה מיני תגלחות משונות, כאשר נמשך הדבר גם פה בכל ערי המערב. ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר כמאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר, ובגשתי לחפש בדברי הפוסקי׳ אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואסור על אסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה ליכנס בו, כי באמת קשה לנשים ולבעליהן לעבור על מצות עשה שהזמן גרמא בעניו זה יותר מכל דבר, בהיות הדבר הזה גלוי לעין כל, והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באסור׳ והם:

הנה! יסוד מוסד לכל הפוסקים, אשר בנו עליו כמו רמים מקדשם, הוא מה שדרש ר׳ ישמעאל, ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, כמ״ש במס׳ כתובות דף ע״ב סוף ע״א, ופרש״י ז״ל, וז״ל, אזהרה, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדד, כמו שעשתה להתגאות על בועלה, מכלל דאסור, אי נמי׳ מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתא לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר, עכ״ל.

 וההבדל שיש בין ב׳ הפירושים הוא. עפ״י א׳ משמע, שהטעם שמגלין שערה הוא כדי לנוולה בגלוי, כמו שעשתה היא לבועלה להתנאות לפניו בראש מגולה, משמע שאנן הוא שאסור לן לגלות שערה ברבים לנוולה על חנם, ואך כדי לעשות לה מדה כנגד מדה התירה לנו התורה אסור זה כדי לנוולה, אמנם היא אין לה שום אסור בגלוי ראשה, שאם רצתה לנוול עצמה, תנוול לכל עת שתרצה׳ ובכל מקום שתרצה בבית ובשדה. ואך מפי׳ ב׳ ופרע, מכלל דעד השתא לאו פרוע הוזז, ומה טעם ? משום דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, משמע שאסור לה גם עצמה לגלות שערה, שלכך בא הכתוב להזהירה שלא תשנה מדרך בנות ישראל בשום אופן.

נִוּוּל

נִוּוּלת, ניוול (ז') [מן נול, נִוֵּל] כִּעוּר, חֶרְפָּה, גְּנַאי: "לֹא תָסוּד (הָאִשָּׁה בַּמּוֹעֵד), מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ" (מועד קטן א ז). "גִּדּוּל שֵׂעָר נִוּוּל הוּא לָאָדָם" (במדבר רבה י). "לֹא מוּטָב שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי בִּכְבוֹדִי וְלֹא בְּנִוּוּלִי?" (קֹהלת רבה טו, בכל עת). "שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת הַבַּיִת בְּנִוּוּלוֹ" (ביאליק, החצוצרה ד). "כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמָּשָׁל: מַרְבֶּה יָמִים – מַרְבֵּה נִוּוּל" (הזז, יעיש 66).

הרי לך מפורש, דלפי׳ א׳, אין לה בזה אסור כלל, שאין בזה רק משום נוול, ואם תרצה לנוול עצמה תנוול, ולפי׳ ב׳ ג״ כ אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה הפך מנהג בנות ישראל בזה.

וא״כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכסוי הראש שום צניעות וכ״ש שאין להן בגלוי הראש שום נוול, ואדרבה גלוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן, ובגלוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה ובועלה, א״כ נעקר האסור מעיקרו, ונעשה היתר.

דרישה זו – ״לא לשיחות״ – הושמעה בדיוק גם בהפגנות ענק לתמיכה באינתיפאדת ההתאבדויות, שנערכו באביב 2002 בכל הערים המרכזיות במדינות ערב ואורגנו ברובן בידי האחים המוסלמים. מיליון איש צעדו ברבאט, בירת מרוקו, 300,000 בצנעא, 300,000 בח׳רטום, 100,000 בטריפולי, בירת לוב, כמו גם בקהיר ובבגדאד, ו־20,000 ברבת עמון ובבחריין. ״בן־לאדן, בן לאדן, הכה בתל אביב״, צעקו ההמונים ברבת עמון. ״צבא מוחמר עוד ישוב, צבא מוחמד כבר בגבול״, הכריזה ססמה נוספת שם. בהפגנה זו היו האחים המוסלמים הירדנים המארגנים העיקריים. הפגנות ענק נערכו במצרים חמישה ימים רצופים בדרישה ״להתיר למצרים להצטרף למאבק המזוין של הפלסטינים נגד כוח הכיבוש הישראלי״. אותה דרישה עלתה גם בעצומה של איסלאמיסטים מ־20 מדינות, ביניהם קבוצות חותמים מדרום אפריקה, מניגריה, מסודאן ומבנגלדש, כמו גם חברים בחמאס ובחיזבאללה, והמנהיג האיסלאמיסט הטורקי נג׳מטין ארבקאן.

הנה כי כן, 11 בספטמבר היה אות לקיבוצה של תנועת ההמונים האיסלאמית. שישה חודשים לאחר נפילת מגדלי התאומים, בציפייה למעשי טבח נוספים, התנהל הפסטיבל הגדול ביותר של האנטישמיות החסלנית מאז שנת 1945. לא מלחמתה של ארצות הברית בטליבאן היא שהוציאה את ההמונים האיסלאמיים לרחובות, אלא מתקפתו של חמאס נגד עצם קיומה של ישראל. מצב הרוח במסיבת הג׳יהאד הזו היה מרומם לא רק בגלל המיליונים שגדשו את הרחובות בבירות ערב, אלא גם בשל פעולות הסולידריות שהתרחשו באירופה. כאן, ההתקפה על מרכז הסחר העולמי חשמלה את הסצנה הנאצית, והפיחה חיים חדשים בברית ההיסטורית בין המופתי לפיהרר.

בריתות חדשות

״הברית נכרתה״, הצהיר הנאצי המאוסלם אחמד הובר, שנפגש כמה פעמים עם לוחמי אל־קאעידה. ״11 בספטמבר חיבר בין שני הצדדים, כי גוש הימין החדש הגיב למתקפה באופן חיובי״. שני הכוחות הללו אכן הריעו למתקפת 11 בספטמבר, שהייתה בעיניהם התקפה על ״וול סטריט הפלוטוקרטית היהודית״ ולבה של ״ממשלת הכיבוש הציוני״. כפי שהסביר בהערצה הורסט מאהלר, היו״ר הקודם של המפלגה הנאצית הגרמנית(ם), ״אחרי בגידתו של ערפאת בעמו, היוזמה במאבק נגד השליטה היהודית עברה ללוחמי הקודש של האיסלאם״, המובילים את ״העשור של תבוסת האימפריה היודו־אמריקנית״. ארגון גרמני ששמו ״ברית הפעולה הלאומית והחברתית של תורינגיה המערבית״, הגיע למסקנה דומה. האיסלאמיסטים של חמאס וארגון הג׳יהאד הם בני הברית הטבעיים במאבק נגד ״הטרוריסטים של ארצות הברית״ ו״מפקדיהם״ הישראלים, שהם לאמיתו של דבר ״הממשלה החשאית של העולם״. לפיכך צירף הארגון את קולו לקריאתו של הורסט מאהלר ל״אינתיפאדה גלובלית״ נגד ״סוכני הכוח היהודי״.

אינתיפאדה גלובלית! ססמה זו ממש קנתה לה שביתה בקרב האנטי־גלובליסטים מן השמאל, בפרט באיטליה, ושם היא גם הצליחה לראשונה להניע המונים לפעולה פוליטית שהותירה רושם. ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה עד כה בעולם המערבי בזכות אינתיפאדת ההתאבדויות בישראל אורגנה בידי תנועת האנטי־גלובליזציה האיטלקית, והתקיימה ברומא ב־9 במרס 2002 – סמוך מאוד לימים שבהם הפגנות הג׳יהאד שטפו את העולם הערבי. מספר המפגינים נאמד ב־100,000 .

ההכנות להפגנה זו החלו מיד לאחר 11 בספטמבר. אחד המארגנים, אנשי ״המחנה האנטי־אימפריאליסטי״ כהגדרתם, הכחיש דיווחים בעיתונות כאילו ביקשו הוא וחבריו להתרחק מהאלימות הציונית והפלסטינית גם יחד. להפגנה, הוא התעקש, ״היה אופי אנטי־אימפריאליסטי ברור״, כיוון שהיא דרשה מהרשות הפלסטינית לשחרר את כל ״לוחמי האינתיפאדה״ והגנה על זכותם של הפלסטינים ״להשתמש לשם שחרור פלסטין בכל אמצעי שנראה להם מתאים״.

באותו זמן ממש – חודש מרס 2002 – הגיעו פיגועי ההתאבדות בישראל לשיאם. השמאל האירופי הקפיד בעבר, בצדק, להגדיר מעשי טבח באזרחים, כמו הפיגוע נגד ההפגנה האנטי־פשיסטית בבְּרֵשָׁה שבאיטליה בשנת 1974 והפיצוץ בפסטיבל אוקטוברפסט במינכן בשנת 1980, כפשיסטיים במהותם. אולם עתה המפלצתי התקבל כנורמלי. חמור מכך: ההסלמה בפיגועי ההתאבדות לא רק שלא הביאה לחיזוק הסולידריות עם הקורבנות, יהודים ברובם המכריע, ולהרהור מחודש על התמיכה בטובחים, אלא הובילה קבוצות שמאל אלה למסקנות הפוכות. ככל שגברו הפגיעות חסרות האבחנה של המחבלים הפלסטינים באזרחים ישראלים, כך גברו עד טירוף התשואות מהמחנה ה״אנטי־אימפריאליסטי״. מה לתנועות הפשיסטיות, האנטי־אימפריאליסטיות והאנטי־גלובליסטיות הללו ולאיסלאמיזם זה שהן מהללות את שמו או מגינות עליו? התשובה לכך קשורה בנקודת המפנה הפוליטית של השנים 1990-1989.

אמנם מעמדו של האידאל הקומוניסטי כחלופה לקפיטליזם היה ירוד עוד מימי סטלין, אך רק נקודת המפנה הנזכרת העלימה אותו לחלוטין. אולם כיוון שמצב העולם לא השתנה מאז לטובה, נפילתה של האוטופיה הקומוניסטית הובילה רבים לחפש חלופות אידאולוגיות ״אנטי־קפיטליסטיות״ חדשות. נכון לעכשיו, הזוכה בתחרות חופשית זו היא התנועה נגד הגלובליזציה.

הבעיה של תנועה זו היא שהיא מתקשה לנתח את הטוטליות של העולם הקפיטליסטי, שבו חנות קטנה במוגדישו וחברה רב־לאומית בארצות הברית נענות בהכרח לאותה חוקיות. במקום זאת היא נתפסת באופן שרירותי להיבטים מסוימים של הקפיטליזם – שוק המניות, למשל, או ״ודל סטריט״, ״הון פיננסי״ או ״ארצות הברית״ – מנתקת אותם מהקשרם, ומדביקה להם לבדם את כל הרעות שיוצר הסך הכולל של ההיגיון הקפיטליסטי. וכך, במקום להבין שכל ההיבטים המוחשיים והמופשטים של כלכלת השוק כרוכים זה בזה, היא מפרידה בין הראשונים לאחרונים ורואה את כל המוחשיים כ״טוב״ ואת כל המופשטים כ״רע״.

זהו ניתוח רומנטי של הקפיטליזם. מניעה אותו התקווה שעל ידי בידודם של היסודות ה״מופשטים״ בקפיטליזם ומלחמה בהם בלבד, אפשר יהיה ליצור קהילה אנושית ״טבעית״ ו״אורגנית״ יותר. אולם כל תנועה הנוטה להאניש יסודות של הכלכלה ולהפרידם זה מזה באופן מלאכותי מסתכנת בכך שתזדקק, לאו דווקא במתכוון, לסטראוטיפים האנטישמיים המזהים בין ״כסף״ ו״כוח הכסף״ לבין ״היהודים״. זו הסיבה לנהייתם של הנאו־נאצים כיום אחר האנטי־גלובליזם. ואכן, מזה שנים רבות אורבת תנועת הנוער הנאצית הגרמנית לגולשים תמימים באמצעות אתר שכתובתו היא ״נגד גלובליזציה״ (www.gegen-globalisierung.de).

גם אל־קאעידה, כחלק מהאסטרטגיה שלו, מנסה להתאים את ססמאותיו לאלו של התנועה נגד הגלובליזציה. אבו־עובייד אל־קוראשי, המתואר בכמה מהעיתונים הערביים כאחד מעוזריו הקרובים ביותר של בן־לאדן, הסבירזאת בהצהרת עקרונות שפרסם בחודש פברואר 2002. הוא כתב שם שעל התנועות האיסלאמיות ״להגביר את ההתעניינות בדעווה (תעמולה, גיוס דתי) ולגייס תמיכה ציבורית ופוליטית של העמים […] על כך כבר הצביעו אסטרטגים ישנים כמו קלאוזביץ ומאו צה־־דוך. ארבעה שבועות לאחר מכן, במאמר נוסף, הבהיר אל־קוראשי מה צריך להיות מוקד המאמץ: ״האומה האיסלאמית נאבקת בגלובליזציה והיא ממשיכה להציג יחס שלילי כלפי הרטוריקה המערבית והנמקותיה״.

באירופה חשף זן ריאקציוני וקונספירטיבי זה של אנטי־קפיטליזם את פניו האמיתיות באביב 2002. באותו זמן שגל הג׳יהאדיזם שטף את העולם הערבי, חוותה אירופה את פרץ האנטישמיות האלימה החמור ביותר מאז ימי השואה. גל ההתקפות החל כבר בשלהי חודש ספטמבר 2000, עם תחילת האינתיפאדה, והחריף באופן ניכר לאחר 11 בספטמבר.

^{אולם מחמד היה למדינאי כדי למלא את שליחותו כנביא, ולא להיפך, ומכאן ברור, שההיבט הדתי המובהק של היחסים הללו היה בעל חשיבות ראשונה במעלה. גם כאן מלמדנו הקראן רבות. שלא כבמרבית התעודות הדתיות הקודמות, מצויה בו מודעות לדת כמכלול של תופעות ולא רק כתופעה יחידה. אין רק דת אחת; יש דתות. המילה כערבית היא ׳דין, והיא קשורה בבירור למילה העברית והארמית שפירושה חוק. גם ביהדות וגם באסלאם דת וחוק, אף־כי אין ביניהן זהות, בכל זאת יש ביניהן חפיפה מרובה. המילה המשמשת לצורך זה באנגלית היא religion ומקורה בלטינית, אולם religio הלטינית 'threskeia היוונית כוונתן לדברים אחרים לגמרי. תפיסת הדת, כקטגוריה שבה האסלאם הוא מרכיב אחד ולצידו גם אמונות אחרות, נראה שהיתה מצויה כבר עם הופעת התורה המוסלמית. הקראן כולל פסוקים אחדים שבהם הדת החדשה מגדירה את עצמה כנגד האחרות, וזאת דרך מקובלת של הגדרה עצמית לגבי קהילות ויחידים כאחד. משפט שמצוטט רבות מתאר את המוסלמים כ׳אֻמַה דון אל־נַאס׳, אומה או עדה הנבדלת מיתר האנושות. האסלאם מוגדר כנגד הנצרות בפסוקים הדוחים את ההתגשמות ואת השילוש, וכנגד היהדות בפסוקים המבטלים אחדות מבין מצוות הכשרות. ואולם. חשובה הרבה יותר מדחיית הנצרות או היהדות היתד. דחיית עבודת האלילים – האויב הגדול שנגדו נאבק הנביא ושמשורותיו זכה במרבית מאמיניו. המאבק נגד עבודת האלילים קירב בהכרח את האסלאם ליהדות ולנצרות, שגם אם לא הצטיירו כבעלות ברית, היו בכל זאת אמונות קרובות, המתנגדות לאויב משותף.}

^{במשהו מתחושת קירבה זאת אפשר להבחין, לפחות בזמנים מאוחרים יותר, בתודעתן של כל שלוש הדתות. בקראן מצויים פסוקים שנתפרשו על־ידי מפרשים מאוחרים כהשלמה עם קיום פלורליזם דתי, ואפילו עם האפשרות של דו־קיום. אף־על־פי שלאחרונה יש החולקים על מובנם המדויק של אחדים מבין הפסוקים הללו במקור, אין כל ספק ביחס לאחדות הדעים המוסלמית. כך, לדוגמה, הפסוק ׳לַא־אִכְּרַאה פִי אל־דין׳ ( ב-256 )  – ׳אין אונס בדת׳ – נתפרש בדרך כלל לאמור, שיש לסבול דתות אחרות, ושאין לכפות על מאמיניהן את האסלאם. לאחרונה טען חוקר אירופי, שמשפט זה איננו} בבחינת המלצה לסובלנות אלא ביטוי להשלמה עם המציאות – השלמה מאולצת כמעט עם עקשנותם של אחרים. אפשר לטעון בעד פירוש זה למובנם המקורי של דברי הקראן או נגדו, אך גם אם נקבל גירסה זאת, אין הדבר משנה את האופן שבו הדברים נתפרשו בדרך כלל ובהתמדה במסורת המשפטית והתאולוגית המוסלמית. אותו דבר אפשר לומר על הפסוק המפורסם: ׳לכם דינכם ולי דיני׳(ק״ט 6) – ׳לכם דתכם ולי דתי׳. גם כאן אפשר שיש אי־ודאות מסוימת באשר למסר שכלול במילים הללו בהקשרן המקורי, אולם אינטרפרטציה נפוצה לאחר מכן עשתה בהן שימוש כראיה לפלורליזם ולדו־קיום. פסוק אחר בקראן(ב 62) נראה שיש בו הוכחה עוד יותר נחרצת: ׳אכן, המאמינים והיהודים והנוצרים והצַאבַּאִים, כל המאמין באלוהים וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוהיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון׳(תרגום ריבלין). במבט ראשון אפשר להתרשם שפסוק זה מתייחס לכל ארבע הדתות המונותאיסטיות המבוססות על כתבי קודש כשוות. בעוד שהסבר כזה אינו בא בחשבון, בהסתמך על פסוקים אחרים בקראן, הרי הוא שימש כבסיס להצדקת הסובלנות שהוענקה למאמיני אותן דתות תחת שלטון מוסלמי.

דוגמה, שצוטטה רבות, של פסוקים אחרים, שליליים יותר, מופיעה בסורה ה׳ פסוק 51: ״המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית [אָוְלִיָא] בעלי ברית הם זה לזה. ואשר יתחבר מכם אליהם, מהם הוא׳ (תרגום ריבלין). פסוק זה ופסוקים אחרים דומים לו משקפים את התקופה שבה הנביא היה נתון במאבק עם שתי דתות אלה. פסוק ידוע מן התקופה המאוחרת עוסק בצורך במלחמת קודש נגד הכופרים ובהטלת מס גולגולת עליהם(ט 29): ׳הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום האחרון, ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו, ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה שנתן להם הספר, עד אשר יתנו את המם(׳ג'זיַה׳) בידיים, והיו שפלים (עַן יַדִן וַהֻם צַאגִרוּן)׳. ארבע המילים הללו היו לאחרונה נושא למחקרים אחדים, שבאופן מפתיע כמעט כולם נכתבו על־ידי חוקרים יהודים, מרביתם ישראלים, המציעים פירושים חדשים למובנן האמיתי של המילים הערביות הללו, או למה שיכול היה להיות מובנן המקורי.

אולם גם כאן מה שנוגע לענייננו אינו מובנו המקורי של הפסוק אלא הדרך שבה נתפרש באסלאם ההיסטורי. ובאשר לכך, אין כל ספק. הפירוש המקובל היה, שמס הג'זיה אינו רק מס אלא גם ביטוי סמלי לכניעה. הקראן והמסורת משתמשים לעתים קרובות במילה דֻ'ל או דִ'לַה (השפלה או הכנעה) כדי לציין את המעמד שקבע אלוהים לאלה הדוחים את מחמד ושבו יש להחזיקם כל עוד הם מתמידים בדחייה זאת. כך, בפסוק על בני־ישראל, אנו קוראים: ׳ויוסרו בשפל ועני ויעלו עליהם אף אלוהים עקב אשר כחשו באותות אלוהים ויהרגו את הנביאים בלי משפט, זאת [להם] עקב אשר מרו ויעברו חוק׳ (ב 61 – תרגום ריבלין).

הטלת מס הג'יזיה, ובעיקר אופן גבייתו, מתפרשים בדרך כלל לאור הדברים הללו. המילים יען ידן והֻם צאגרון' מבוארות באורח סמלי. כך, לדידו של מחמוד אבְּן עֻמַר אל־זֵמַח׳שַרִי (1144-1075), שחיבר פירוש מקובל לקראן, פשר המילים הללו הוא ש״הג'זיה תיגבה בהקנטה ובהשפלה. הוא [הד׳מי, כלומר הנתין הלא־מוסלמי של המדינה המוסלמית] יבוא בעצמו, רגלי ולא ברכיבה. שעה שהוא משלם, הוא יעמוד, ואילו גובה המס יישב. הגובה יאחז בעורפו, ינענע אותו ויאמר: 'שלם את הג'זיה' ושעה שהוא משלם, יכה אותו על מפרקתו״. בני־סמכא אחרים מוסיפים פרטים דומים, כגון, שהד'מי חייב להופיע בגב כפוף ומרכין ראשו, שגובה המסים חייב לנהוג בו בבוז ואף באלימות, שיתפוס את זקנו ויסטור על לחייו וכדומה. נוהג סמלי אחר, המתואר בספרי חוק רבים, הוא, שידו של הד׳מי חייבת להיות מתחת, וידו של גובה המס מעל, כאשר הכסף מחליף ידיים. תכליתם של כל המעשים הללו מובהרת על־ידי משפטן מן המאה החמש־עשרה, שהשתייך לאסכולה החנבלית המחמירה; הוא קובע שאת המעשים הטקסיים המשפילים הללו ודומיהם יש לבצע בציבור "כך שהכל ייהנו מן המחזה", ומסיים את דבריו כך: "אולי בסופו־של־דבר הם ישוכנעו להאמין באלוהים ובנביאו, וכך ייוושעו מן העול המחפיר הזה".

בניגוד למפרשים ולתאולוגים אחרים, המשפטנים הם פחות אכזריים ומעוניינים יותר בהיבט הכספי של מס הג'זיה מאשר בהיבט הסמלי שלו. אַבּוּ עֻבַּיְד (838-770), מחברה של מסה קלסית על מיסוי, מדגיש שאין להכביד את העול על הדמים מעבר למה שהם יכולים לשאת, ואין לגרום להם סבל. המשפטן הדגול אָבּוּ יוסֻף (808-7731), שהיה הקאדי הראשי של הח׳ליף הארון אל־רשיד, פוסק במפורש נגד התייחסות כזאת: ״אין להכות אף אחד מבין אנשי הד׳מה בכדי לסחוט את תשלום הג'זיה, ולא יעמידום בשמש הלוהטת, ולא יעשו דברים נתעבים בגופם, או בדומה לכך. להיפך, יש לנהוג בהם ברחמנות״.

ו. אבל נזדמנו גם פרשיות הכרוכות בציבור שלם, שעומד בפני מציאות משתנה ובפני שינויי העתים שדרשו תגובה ממקור ישראל מצד חכמי ההלכה. ראויות לכאן שתי דוגמות שנתחבט בהן רבי יוסף משאש באמצע המאה העשרים: לשאלתו של הרב שלמה בן־שושן איש קזבלנקה משנת תשי״ד(1954); בדבר אשתו, שהיתה מכסה את ראשה בהיותם במחוז וג׳דא, ואולם בבואם לקזבלנקה התנתה האשה את בואה לשם בהסרת כיסוי הראש, והדבר גרם צער לבעל; אבל הוא נכנע וקיבל את דעתה. מכל־מקום הוא פנה בשאלה לר״י משאש, לראות אם יש צידוק הלכתי למה שעשתה האשה. רבי יוסף הבין שאין זו בעייתה של אשה אחת, אלא נוגעת בכלל הנשים בשל הנסיבות המשתנות בחברה ובהוויה ההיסטורית; וכך הוא כותב:

דע בני כי אסור גילוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזקה, וכן בכל ערי המערב עד בוא הצרפתים. ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר זה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים… [אבל] ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים. ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי ראש… ואני בלכתי בס״ד לשרת בקדש בעי״ת תלמסאן [שבאלג׳יריה] זה כשלשים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים גם הזקנות… ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר כמאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר. ובגשתי לחפש בדברי הפוסקים אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואיסור על איסור…

ועוד הוא אומר שם:

והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור… עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות, וכל שכן שאין להן בכיסוי הראש שום נוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגילוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה… אם כן נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר.

תשמענה אוזנינו את אשר פיו מדבר: ״נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר.״

ז. חיבורו של רבי יוסף משאש אל החיים ניכר בפרשה אחרת בת הזמן ההוא – סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים של המאה העשרים – כשהתחילו בני מלאח מכנאס שבין החומות לעבור לגור בעיר החדשה שאינה מוקפת חומה, והתעוררה שאלת הטלטול וההוצאה לרשות הרבים בשבת.

לפני שנים אחדות הגיע לידי תצלום של מכתב, ובו פסק הלכה מנומק, המשתרע על פני עשרים ואחד עמודים מפורטים מעשה ידיו של רבי יוסף משאש שעוד לא ראה אור. באותן שנים פרץ ויכוח קשה בין רבי רפאל ברוך טולדאנו, אב בית הדין של מכנאס, לרבי יוסף משאש חברו לבית הדין. דעתו של רבי יוסף משאש מובעת במכתב הזה המופנה אל רבי רפאל טולדאנו.

והרי כמה מדברי הפתיחה לאיגרת:

למאן דיתיב בתווני לבי… כקש״ת כמוהר״ר ר״ב טולדאנו… מכתב יד קדשו האיר על עבר פני, בו אדוני שאל, כי שמע שאני מורה להתיר ההוצאה בלי ערוב, אם אמת אודיעהו מהם הסמוכות וכו' וכו'.

תשובה: לאו הוראה מוחלטת אלא לימוד זכות, ואפשר שממני ומכבודו הרם, ומאחרים מכת המלמדים זכות על ישראל תצא הוראה מוחלטת. וטרם כל צריך לסדר מיני ההוצאה המצויים אצל בני העיר, כאשר ראיתי ושמעתי, להוציא מלב הפתאים החושבים שהדבר קל לבני העיר ליזהר בו.

רבי יוסף הולך ופורט בעשרים ואחד סעיפים את כל סוגי ההוצאה שבני מכנאס מורגלים בהם: הוצאת טליתות, סידורים וחומשים; הרבה בני אדם יש להם משקפיים כפולים, לקריאה ולשמש, והם רגילים להוציא את שני הזוגות; אנשים רבים מוציאים ממחטות ומטפחות לקינוח הזיעה ולניקוי המשקפיים; המעשנים בימות החול לוקחים אתם ביום השבת קופסאות ממתקים כתחליף; יש אף נוהגים להוציא מפתחות; ויש אנשים הנוטלים עמם את ארנקיהם וכספם ממש; כן נוהגים להוציא קומקומים של תה וסירים מלאים מזון; הרבה מוציאים עגלות של תינוקות; הנשים נוהגות להוציא את פחי הזבל; כמו כן הן נוהגות להוציא ולהביא מתנות לנשים יולדות; מקובל בימות החום להביא מן המקררים שבחנויות לימונדא ובירה ושאר משקים קרים. ויש שם עוד הרבה פרטים כיוצא באלה.

היסטוריון הרוצה לראות את פני השבת בקהילת מכנאס בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים מצוי עמו כאן תיעוד ענף ונרחב. דבר ברור הוא שסוגיית ההוצאה פרוצה היתה, וכך חותם שם רבי יוסף משאש את תיאורו בפנייה לעמיתו ר״ב טולדאנו:

הראית לדעת פרק יציאות השבת הנמצאים בעיר, אשר עלו בזכרוני מאשר אני רואה ושומע ויודע. לבד הנעלמים [ממני], ובערים אחרים ודאי שימצא עוד מזה, את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו. ואפשר דלא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שכל הקהלות נכשלות בהוצאה; מי שאינו נכשל בזה נכשל בזה, זולת אחדים ונער יכתבם – אחוז למאה או לאלף, שאין להם רגילות ושייכות עם הדברים שזכרנו, וקל עליהם ליזהר הם שעומדים על המשמר. וגם אני העני, אף שרגיל בהרבה דברים… וזולת האי קומץ של ברכה כל הקהל לאלפיו ורבבותיו כלם מכניסים ומוציאים כל הדברים אשר למעלה נאמרים. ועוד כיוצא בהם…

ובסוף הוא מציג שאלה:

ומה נאמר עליהם, האם כולם חייבים? חלילה חלילה! אם כן נשיח בשפתותנו, יגרס בחצץ שנינו האלהי הקדוש רבי שמעון בן לקיש זיע״א. הוא מכוון שם לסיפור של רבי אבהו וריש לקיש שהלכו אל קיסרין; ובשעה שהחל רבי אבהו מקטרג על בני העיר, נטל רשב״ל חול ונתנו בפיו של רבי אבהו והוכיח אותו: ״אין הקב״ה רוצה במי שאומר רילטורייא על ישראל״.

מן העניין הזה עובר רבי יוסף לדון בשאלת ההוצאה בשבת וגדרי רשות הרבים שלנו, אם היא דאורייתא או שדין כרמלית לה. אבל אין זה העיקר.

לענייננו ראוי להדגשה הביטוי המבריח את שני הסיפורים: שאלת כיסוי הראש של נשים נשואות ושאלת ההוצאות בשבת. בשניהם מקדים רבי יוסף לדבריו את המילים: ״רוצה אני ללמד זכות״ או ״לימוד זכות״. עד שהוא עוטה את גלימת הפוסק, הוא לובש תחילה את גלימת המנהיג המחובר אל קהלו ורואה את המציאות בעיניים מפוכחות, וזו מציאות הדורשת לימוד זכות. ובכך נתמצה כל העניין. האם דברי תורה הם רק שורת הדין וגזרותיו, או שמא יש לדבר אל הציבור ועל הציבור בלשון אחר. אם מאמצים נקודת מוצא כזאת, נפתחים בתוך ההלכה פתחים לראיית הדברים באור אחר. לא שבירת כלים יש כאן, אלא חיפוש אחרי פתרונות מתוך התורה ומתוך ההלכה לראיית המצבים המשתנים. ואולי לא מיותר להעיר כאן על עוולה שנעשתה כלפי בעל אוצר המכתבים. מי שחזר והוציא לפני כשנה ומחצה במהדורת צילום את האוצר ספח לו הקדמה משלו. ניכר בו במו״ל שפניו אל ציבור קליינטים מסוים, ולפיכך הוא מציג בהקדמתו את רבי יוסף כאיש של בדיעבד, שפעל באווירה של קהילות מתפרקות. ואולם מי שדרכו דרך של לכתחילה, לא ילך במסלול שסלל רבי יוסף משאש. השיקול המסחרי מעוות את העובדות ואת התמונה האמתית. המו״ל הנ״ל לא הבין, כשם שגם אחרים אינם מבינים, כי קו ישיר נמתח מן רבי רפאל בירדוגו אל רבי יוסף משאש – זה וגם זה צופים במציאות ומחברים בינה ובין ההלכה. ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

אשה לובשת את השמלה הגדולה

מבחינה כלכלית ומבחינת תנאי החיים היומ־יומיים, קשה להגדיר את ארץ ישראל כמשחררת בעבורן, אלא להפך, ארץ ישראל הייתה משעבדת. השינוי שחל במעמדן הכלכלי בעקבות עלייתן, והשינויים בפעילותן הגשמית בערי הקודש היו בהחלט לרעתן.

ומה באשר לדיור לעולים בכלל ולנשים האלמנות בפרטי בארצות מוצאן במגרב התגוררה המשפחה המורחבת בחצר משותפת, ואף בבית משותף. מרבית האלמנות התגוררו בתוך המשפחה, ואם המשפחה הייתה חלק ממנה ולעתים השפעה מכרעת לה בחיי המשפחה. לעומת זאת, אלמנה צעירה, במיוחד אם לא ילדה ילדים, חזרה לעתים לבית אביה. בשל היווצרות דפוסי העלייה של משפחות מצומצמות ושל עליית אלמנות בגפן, ובגלל שיעורי תמותה גבוהים, נשארו אלמנות רבות בארץ ללא כל משפחה. יתר על כן: בשל ההוצאות הרבות הכרוכות במסע העלייה ובהתארגנות הראשונית ובשל המצוקה הכלכלית בערי הארץ, היו ביישוב היהודי העוני והמצוקה קשים במיוחד. אחת הדאגות העיקריות של הוותיקים, כמו של העולים, גברים ונשים, הייתה לקורת גג, פשוטו כמשמעו. עם הגידול באוכלוסייה בערים עלה הביקוש לדירות על ההיצע, וגברה הצפיפות. תנאי התברואה בדירות פחתו ודמי השכירות עלו עלייה תלולה.

מכל אלה סבלו במיוחד הנשים בהיותן מוגבלות יותר ביכולתן להתפרנס, ובגלל היותן מופלות לרעה בחלוקת כספי החלוקה מתרומות שהגיעו מחוץ לארץ. פתרונות מפתרונות שונים נוצרו בעבור האלמנות. קצתם היו ביוזמות הנשים עצמן, קצתם פתרונות משפחתיים וקצתם פתרונות הקהילה בהנהגת הגברים שבה. נוסף על הנשים הנשואות שחיו עם בעליהן, היו גם אלמנות שהתגוררו עם בני משפחה, בדרך כלל עם בניהן או בנותיהן הנשואים, בדומה לנהוג בארצות מוצאן.

עם זאת, כאמור, מרבית האלמנות לא היו בעלות משפחה. ומה באשר להן? מפקד הספרדים בירושלים משנת תרל״ה/1875 מסודר לפי חצרות, והוא חושף חלופות שונות במגורי האלמנות. נמצא כי אלמנות רבות גרו בחצרות שכורות לבדן או עם נשים אחרות. בקהילות בצפון אפריקה, קהילות המוצא, לא מצאתי עדויות לתופעה דומה, של נשים שהתגוררו מחוץ למסגרת המשפחה. נראה שאלמנות נטו להתרכז יחד בחצרות, וחלק מן החצרות היו אף מאוכלסות בעיקר בנשים. בחצר אחת, לדוגמה, חצר ״חזקה של ב׳ פתח׳[ים] במיידאן(חצר מספר 128), התגוררו ארבע־עשרה אלמנות בחדרים לבדן או יחד עם אחרות, והן היוו רוב באותה החצר, שבה התגוררו גם חמישה זוגות נשואים (דף מפקד ראה איור: רישום חצר 128 בדף המפקד).

שתי החלופות לדיור שתוארו עד כה היו פתרונות פרטיים לבעיית המגורים, והם דרשו השקעת משאבים כספיים מצד האלמנות, מצד משפחותיהן או מצד שני גורמים אלו ביחד. רוב האלמנות חיו בעוני מרוד, ולהן נדרשו פתרונות ציבוריים־קהילתיים חדשים וייחודיים. מן התיעוד בעניין זה עולות תמונות קורעות לב: ״עניים ואלמנות מושלכים בחוצות ירושלים, כי אין יד כוללינו משגת לשלם שכירות הבתים לכל הקהל הקדוש הזה ״.״. המצוקה הנוראה, ובתוכה המצב המחריד של האלמנות, תבעה את התייחסותם של ראשי הקהילות, ובמיוחד תבעה את התמודדותם עם בעיות הדיור.

הערת המחבר : כתב שד״ר לר׳ יעקב בן־עטר, ירושלים, תרס״ד/1904, ארכיון מכון בן־צבי, ירושלים, כ״י 292.

בתגובה לזעקה הכואבת לצורך הבסיסי ביותר, שהוא קורת גג, הוקצו לאלמנות וליתומים חדרים בבתי מחסה. אלה הוקמו בבנייני דירות קיימים, בדירות שייחדו לצורך זה בני הקהילה האמידים, או רכישות שמומנו מכספי תרומות מחוץ לארץ ומקרנות מיוחדות שנוסדו למטרה זו. עם זאת גם בבתי מחסה היו התנאים מזעזעים במיוחד. בחודש חשוון תרס״ד/1903, שנת למע״ן תחיו״ן, התחננו ראשי הקהילה המערבית בירושלים בפני תורמים כי יושיטו עזרה נוספת, כי ״בכל חדר יש בו ששה ושבעה אלמנות בדוחק גדול״.

 בתי מחסה מסוגים שונים הוקמו במקומות שונים, ולאחר היווסדם הם נעשו מוסדות זוטרים של הקהילה, והשפיעו על תהליכים חברתיים ומרחביים עתידיים באזור. בצפת, למשל, מול בתי הכנסת הספרדיים ״אלשייך׳ ו״אבוהב״, נמצאו חדרים לאלמנות וליתומים. לידם נוסף בית תמחוי, ולאחר מכן התפתח סביבו מרכז קהילתי: מושב בית הדין ותלמוד תורה לילדים. במקום אחר שופצה אחת החורבות שנותרה על עומדה לאחר הרעש הגדול בשנת תקצ״ז/1837 לשימושם של חסרי הדיור. במשך הזמן נוצר בדירות הקטנות והחשוכות המוסד ״ביקור חולים״.בירושלים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הורחבו בתי המחסה, ובעיר החדשה הם נעשו מוסדות של ממש. בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה נוסד בירושלים מושב זקנים וזקנות לאשכנזים, ובראשית המאה העשרים נוסד מוסד כזה לאוכלוסיית הספרדים.

בירושלים נוצרה חלופה נוספת למצוקת הדיור של האלמנות המערביות. בסמוך לכל בית כנסת של בני העדה המערבית הוקצו חדרי מגורים לאלמנות. נראה כי חלופה זו הייתה ייחודית למערכים, אם כי נדרש מחקר נוסף בעניין זה. בתוך חצר המכונה ״חצר הצו״ף דב״ש״(ר׳ דוד בן שמעון) ברובע היהודי, למשל, הוקצה חדר לאלמנות. חדרים לאלמנות עניות נמצאו גם בבניין המערבים במעלה ח׳לדיה ברובע המוסלמי. נוהג זה נמשך גם עם התפשטות המערבים אל מחוץ לחומות, ובבניין בית הכנסת בשכונת המערבים ״מחנה ישראל״ הוקצו חדרים לאלמנות בקומת הקרקע מתחת לאולם התפילה.

השינויים האלה נבעו, כאמור, מאילוצים כלכליים ודמוגרפיים, דווקא בארץ, ובערי הקודש בפרט, והיה בהם משום תמורה של ממש בצורות המגורים האפשריים לנשים אלמנות ובתעסוקתן הכלכלית. השינויים האלה הביאו בעקבותיהם שינויים במעמדן של נשים יוצאות צפון אפריקה. בעקבותיהם נוצר יותר חופש, למשל, במרחבי פעילותן של הנשים, לפחות בהשוואה לתחומי פעילותן בקהילותיהן במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה במאה הנדונה.

רבי יוסף בן רבי שלמה הגלילי נזכר בכתב היד הנדון בשני מקומות בלשון המניחה מקום לסברה, שחי בתקופתו של המחבר והעורך או בסמיכות רבה אליה. שכן דומה שאפשר להסיק עדות שמיעה וראייה מן הדברים " להרב יוסף בר שלמה גלילי שהיה בארץ דרעא ואמנם נקבר בתאדלא היא פשתאלה וזה לשונו מכתיבת ידו בעמוד אחר משלושת העמודים שהיה כותב בדף אחר.

במקום אחר בכתב היד מציין עורך האנתלוגיה " אמר החכם המקובל רבי יוסף בן רבי שלמה ז"ל הגלילי ממדינת צפת. אך שהעדויות על אודותיו עשויות להיות מאוחרות, ראוי לציין שהחומר המיוחס לו אינו שייך לקבלת המאות ה-15 וה- 16 אלא משקף קבלה קדומה מזה וחיבורים פילוסופיים מזה.

דומה שיש להבחין בין העדויות על המקובל רבי יוסף בן שלמה הגלילי מדרעא ובין החיבורים המיוחסים לו. שכן חיבורים אלה אינם אנונימיים, קדומים ואינם מפרי עטו. שעוד שהוא תואר כאישיות היסטורית בממוקמת בחוג חברתי מסוים, שמקום קבורתה ידוע ושבכתבי יד שלה נפוצים. ייחוס חיבורים קבליים אנוניממים למקובלי דרעא בכלל ולרבי יוסף בן שלמה הגלילי בפרט מצוי בכתבי יד מגרביים נוספים, כפי שנראה להלן.

כתב יד ניו יורק 1869 הוא קובץ קבלי מצפון אפריקה מן המאה ה-18. ומובא בו חיבו שבכתורתו מצויין " מספר כתב יד קדמון ממקובלי דרעה הקדמוניים ואת שמו לא הגיד – פירוש שיעור קומה. כתב יד ניו יורק 1805 הוא קובץ ליקוטים קבליים מן המאה ה-18, ובכותרת כתב היד נאמר " כתס בסימן קדמון כתב יד מקובלי דרעא "

החיבור שפרסם גרשום שלום בשנת תרפ"ז כסודותיו משל יעקב בן יעקב הכהן, או כפירוש שיעור קומה לרבי יעקב בן יעקב הכהן, הוא החיבור המצוי בכתב יד ניו יורק 1869, בשם " פירוש שיעור קומה לאחד ממקובלי דרעה הקדמוניים " והוא זהה לטקסט המצוי בכתב יד ששון 921.

 נקודת אחיזה היסטורית וודאית יותר מצויה בידינו בדבר לוי בן משה בן ואליד, שנזכר בכתב יד ששון 921, בסמיכות לאברהם בן מוחא ויוסף בן שלמה הגלילי. רבי לוי ואליד חי בחלק הראשון של המאה ה-15 בדרעה.

משפחתו הייתה מיוחסת ובעלת מעמד נכבד בדרעה באותה מאה. הוא ידוע כמחברם של שאלות ותשובות. קונטרס בדיני טרפות וספר עיבור. בניו רבי יוסף ורבי חלפתא, יסדו חבורה לשם עלייה לארץ ישראל, שכללה צלבדם את חותנו של רבי לוי בו ואליד הוא רבי אהרן בן סלימאן בן סמחון, את רבי שמואל בן מרדכי בן אבו אל טובול ואת רבי אהרן בן שלמה בן מלכה.

משאלות ותשובות הרשב"ץ ומן המחקרים בתולדות העליות לארץ ישראל שדנו בפרשה הנזכרת לא נודע סופה של תכנית העלייה של חבורה זו.

 אולם בשנים האחרונות פירסם מ' בית אריהקולפונים של כתבי יד עבריים שהעתקו בירושלים, ומהם עולה שרבי יוסף בנו של רבי לוי בן ואליד מדרעה אכן הגשים את תכנית העלייה והגיע לירושלים בסוף המאה ה-15. משפחתו אינה ידועה כמשפחת מקובלים דווקא, אולם קורותיה מאשרות את עובדת קיומו של יישוב יהודי בדרעה באותו זמן. ויתכן שהשמות שנזכרו קודם לכן בסמיכות לשמו. יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם בן מוחא, אף הם מתקופה זו.

מן האמור עד כאן נמצאנו למדים, כי למסורת הקבלה בדרעה מן הקבוצה הראשונה, יש שני מאפיינים : האחד – כתבי היד המזכירים את מקובלי דרעה באופן אנונימי כחוד ייחודי ובאופן מפורט כבעלי זיהוי שמי וכבעלי מסורות ותורות. ונוקבים בשמות של דמויות שיש מידה סבירה של אישוש היסטורי לקיומו בשלהי מהמאה ה-15 ובראשית המאה ה-16 : השני : הבאת מסורות קבליות קדומות מקבלת ספרד ופרובאנס מן המאות ה-13 וה-14, בשם מקובלי דרעה הקדמונים.

חיבורי הרב

ארבעה חיבורים, יצירות תורניות נפלאות, כתב רבינו וחיבור נוסף מדברי קודשו נאסף ונערך ע״י תלמידיו הקדושים.

חיבוריו:

א. ״אור החיים״.

הפירוש האדיר, הנודע לתהילה על התורה, חיבור זה הודפס בחייו בשנת התק״ב בוונציה (במהדורה הראשונה נקרא ״ארחות חיים״), חיבור זה כפי שכתבתי לעיל, נתחבר במרוקו, בשנות גלותו ובעירו.

זהו החיבור שהעניק לו את כינויו אור החיים הקדוש. זהו הספר אותו למדו ראשי החסידות ומלכם בראשם – הבעש״ט, כשהם מצווים לדורות הבאים להגות בו כבספר הזוה״ק לרשב״י.

פירוש זה לתורה מגלה את בקיאותו העצומה של הרב בכל חדרי התורה. ישנם מפרשים שעסקו בעיקר בדקדוק העברי (ראב״ע), ישנם שעסקו בדרש (״כלי יקר״), ישנם מפרשים שפירשו על דרך הסוד (״מאור ושמש״).

״אור החיים״ הינו פירוש כוללני שהקיף את כל מקצועות התורה הנלווים אליהם:

הדקדוק העברי, אגדות חז״ל, סוגיות הלכתיות, מהדיון התלמודי עד לפסק ההלכה של הרמב״ם ושאר הראשונים והאחרונים, מדברי רשב״י והאריז״ל עפ״י הקבלה, חידושים עפ״י השגות שהשיג ברוח קודשו ומימד נוסף מפתיע, נועז ואחד המרתקים ביותר – חקר נבכי האדם, הדמות המקראית.

אי אפשר להבין מאורע, מבלי להבין את הלכי הרוח של גיבורי האירוע, מחשבותיהם, מדרגתם הרוחנית והגיגי ליבם.

פירושו של אוהחה״ק מגיע למדרגת נבואה ורוה״ק של חקר כליות ולב של גיבורי המקרא. הבנת תורת הנפש של האדם נותנת לנו כלים עצומים להבנת המתרחש, בעמקות שלא נודעה כמותה. לענ״ד תרומתו של אוהחה״ק לדורות היא, בין היתר, בכך שהוא נותן לנו כלים וכללים להבנת כל מאורע, בכל זמן ובכל מקום: (א)

ב. ״פרי תואר״.

מכונה גם בשם ״פירות גינוסר״, הודפס בחייו בשנת התק״ב באמסטרדם. ספר זה נתחבר בירושלים.

בספר זה העוסק בהלכות יורה דיעה, משיג אוהחה״ק השגות רבות על חיבורו של רבי חזקיה די סילוא – ״פרי חדש״.

כתב הרחיד״א ב״שם הגדולים״:

״ואני זכיתי בילדותי לילך עם הרב הנזכר (אוהחה״ק) וכל בני ישיבתו לעשות זייארה על מצבת הצדיקים שבעה״ק ירושלים ת״ו וכבואנו למצבת הרב פר״ח, ראינו להרב הנזכר שנשאר יחידי על מצבתו כמו רביע שעה ורחושי מרחשן שפוותיה והבננו דהיה שואל מחילה ואומר כי לשם שמים נתכוון״.

(א) ישנו כלל שמקורו בספר יצירה שהכל נוהג עפ״י עש״ן – עולם המקום בו נמצאים, שנה הזמן בו פועלים, נפש הדמות הפועלת. שלושת המרכיבים הללו הם המשפיעים על כל מציאות ופעולה

ג.״ראשון לציון״.

ספרו זה נתחבר כנראה בירושלים והודפס לאחר מותו בשנת התק״י בקושטא

בספר זה כלולים חידושים בגמרא על המסכתות ברכות, סוכה, ביצה, תענית, מגילה, חגיגה ומו״ק, חידושים בנ״ך – נביאים וחמש מגילות וכן חידושי הלכה בשו״ע חלק יורה דיעה.

תלמידיו שהוציאו חיבור זה לאור, הבינו שכך רצה רבם לקרוא לו, בהיותו לו החיבור הראשון בא״י.

ד. ״חפץ ה׳״.

חיבור זה נתחבר בסאלי ונדפס בחייו, עוד בהיותו במרוקו בשנת התצ״ב.

הספר עוסק במסכתות ברכות, שבת, הוריות וחולין. אלו הם חידושי רבנו שכתב בצעירותו, תוך כדי לימודו אצל רבותיו ודרשותיו בקרב קהל שומעיו. מו״ר אבי רבי חיים מסעוד אלנקאווא זצ״ל מספר שעד תקופתו למדו בעירו – סאלי את ״אור החיים״ בהתרגשות, כשדמותו אופפת את העיר.

ה." מאור החיים "

חיבור זה הינו לקט חידושי תורה מאוהחה״ק, כפי שדרש בפני תלמידיו בכל השנים בהן לימדם. מאחר ותלמידיו היו, מהתקופה הראשונה בסאלי ובפז, דרך תיטואן, אלג׳יר ואיטליה עד לתקופה האחרונה בירושלים, יתכן ואלו חידושי תורה שהשמיע בפניהם בכל התקופות.

הספר נערך ונכתב ע״י תלמידיו שרצו להוסיף נדבך נוסף לכתביו של רבם – את תורתו שבעל פה.

46. סופו של וזיר מומר

היה היה מלך אחד, שהיה לו וזיר מומר. וזיר זה היה שונא את היהודים מאוד. בחג המיימונה, יום אחרי פסח, היה המלך רגיל לחלק אבקת שמרים ליהודים. שנה אחת ביקש הווזיר ממלכו להרשות לו לחלק את אבקת השמרים בעצמו. נתן המלך את הסכמתו לכך. מה עשה הווזיר ? לקח אתו רעל ושם אותו לתוך אבקת השמרים, כדי להרוג ולאבד את כל היהודים.

החכם של העיר ידע בנבואה על הרעה העומדת להתרחש, והוא נתן ליהודים הוראה לקרוא את ההגדה של פסח ולנהוג כמנהגי החג, כאילו נמשך חג המצות גם ביום המיימונה.

הלך הווזיר והודיע למלך:— היהודים לא הסכימו לקבל מידך את אבקת השמרים.

המלך הזמין אליו את החכם ושאלו לפשר הדבר:— מדוע שונאים אתם את הווזיר שלי ? מדוע סירבתם לקבל מידו את אבקת־השמרים שלי ?

ענה החכם ואמר:— מכיוון שהעלית, אדוני מלכי, את הבעיה על הפרק, אזמין את כבודו להיות נוכח במה שיקרה עתה. שמע הווזיר את דברי החכם והסב את ראשו כאילו אין הדבר נוגע לו. מה עשה החכם היהודי ? לקח קמצוץ מאבקת השמרים ונתנו לכלב לטעימה. הכלב טעם ומיד נפח את נשמתו.

ראה המלך את צדקת החכם וציווה מיד לאסור את הווזיר, לקשור אותו בחבלים ולהושיבו בכניסה ל״מלאח״. כל עובר ושב היה ניגש לווזיר ומורט לו שערה מזקנו, עד שיצאה נשמתו. כן יאבדו כל שונאי ישראל.

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר ב ן ־ ע מ י.

47 – מה יחלום המלך

היה היה מלך, ולו שלושה שרים — אחד יהודי, אחד נוצרי, ואחד מוסלמי. פעם שאל המלך שאלה והבטיח:— מי שיענה על שאלתי יקבל מתנות וכסף רב. השאלה היתד,: ״מי יודע מה אחלום הלילה ?״

תשובת הנוצרי היתה:— בחלומו ישב המלך על מרכבת זהב וכל העבדים ירוצו לפניו ואחריו. המוסלמי אמר:— המלך יחלום על משפט שיצליח בו. לעומת שני אלה אמר היהודי!— המלך יחלום, שאנשים מרביצים לו בשוטים ובאבנים עד שישתגע ויקחוהו לבית המשוגעים.

— טוב — אמר המלך. — כל אחד מכם ילך לביתו ומחר תבואו אלי ואגיד לכם מי משלושתכם הצליח.

כשהלכו כולם, לא חשב המלך על מה שהנוצרי והמוסלמי ניבאו לו, אלא על דבריו המוזרים של היהודי. הוא חשב עליהם כל היום, ובלילה חלם על כך, בדיוק כפי שניבא לו השר היהודי.

למחרת היום באו השלושה אל ארמון המלך. המלך נתן ליהודי כסף וזהב וכל טוב, ושלחו בשלום הביתה. הנוצרי והמוסלמי נשארו אבלים וחפויי ראש.

תמר א ל מ כ י ם (מספרת: סיפור 47) ילידת קאזאבלאנקה (1897)׳ עלתה בשנת 1954. אלמנה׳ תושבת חיפה. ששת ילדיה נשואים בארץ. אחת הנכדות שלה היא הזמרת הצרפתית הנודעת׳ מאיה קאזאביאנקה. בהיות המספרת שכנה של חנה וקנין׳ היא סיפרה לה את הסיפור על חלום המלך.

חנה וקנין (רושמת! סיפור 47), ילידת קאזאבלאנקה, בת 20. עלתה לארץ עם הוריה (עמרם וזהבה), בהיותה בת ארבע. בשנת 1953 חזרה המשפחה למארוקו ועלתה שגית ב־1955. בדרך נשארה חנה בצרפת, כדי ללמוד במוסד לבנות. עלתה ב־1959, לפני שסיימה את חוק לימודיה בצרפת• למדה בישראל בסמינר למורות ״בית רבקה״ שבכפר־חב״ד, ואח״כ בבית־הספר לפקידות ״דעת״ בחיפה. עבדה למעלה משגה בעיריית חיפה, ועתה היא פקידה במשרד המשפטים. אביה הוא פקח בעירייה! שני אחיה ושתי אחיותיה נולדו בארץ, והם תלמידי בית־הספר היסודי ״אחיעזר״.

D'après le manuscrit de Rabbi Yossef Boussidan זצו'קל

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה –  David Ouanounou