מורשת יהדות מרוקו

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

כאשר חזרנו מללות את כבוד הרב שי׳ בשובו אל נוהו, נכנסנו לפתה מקום משכן היהודים הנק׳ בשם אלמלאח. ונשב להנפש בחנות הגזברים וממוני הקהל אשר על יד השער. וכרגע נהפך לבי לאיש אחר. והודי למשחית. אימה חשכה נפלה עלי. היגון הקיף את כל חדרי משכיות לבבי פנימה. העולם נדמה בעיני כשאול התפתה, מבלי ידעתי על מה זה קרה לי ככה. גם לעת האוכל נקראתי לבית אכסניא ולא הלכתי, כי לא ערב אל לבי כל דבר. וכמעט הייתי למשא על אוהבי ורעי היושבים לפני, בהיותי ביניהם ערימת יגון מבלי סיבה וטעם. ידידי הח״ר שלמה יצ״ו היה לבו דוה בראותו אותי צולל בנבכי ים האנחה על לא דבר.

ועכ״ז לא זז מחברתי כל היום ההוא. ולבקשתו נעתרתי עוד להוחיל עוד ע״י השער עד שוב הנוסעים, כי הרבה מאנשי העיר יסעו אחרי הפסח למכור מרכולתם ולעשות מלאכתם בהכפרים, ועתה כי קרוב יום חג מתן תורתינו התחילו לשוב איש לביתו, ודרך השער הזה יעבורו כי אין איש זולתו. (אוי מי ידע זאת מראש כי האומללים האלה רגליהם ערבים בעדם להביאם אל מקום ההפכה להיות הם תחלה לברות למי הזדונים אשר שמו קץ לחייתם בלילה ההוא לדאבון לבב בעוה״ר). כנטות היום השמים התקדרו בעבים ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות וחרדת מות. והגשם החל לרדת בכח עצום נורא. ונאלצנו לשוב הביתה להקביל פני השבת קדש ולהחליף שמלותינו כדת!

אך כאשר דרכה כף רגלי על סף הבית, היגון הוסיף להציק לי מאד מאד ויכביד עלי אכפו באופן נורא. ומבלי לב פתחתי את המלתחה להוציא בגדי ממנה. וכרגע רוח על פני יחלוף ואמאן להחליף שמלותי, ואסגור את המלתחה ואשיבנה למקומה, לתמהון לב ידידי הח״ר שלמה יצ״ו אשר זרו לו דרכי ביום הזה. ואומר אליו רק יען כי היום רד מאד אין עת להתפלל מנחה וערבית ע׳׳כ חדלתי מלהחליף שמלותי. עוד הוסיפה מצוקת לבי להוליכני שולל, כי עמדתי על דעתי ללכת להתפלל בבית הכנסת הלילה הזה, תחת אשר מיום בואינו אל בית האכסניא ידידינו ס׳ שמואל יצ״ו בכל לילה יקבץ מנין יו״ד משכניו להתפלל שם תפלת מנחה וערבית, כי זה הוא חק הכבוד אצלם לאיש נכבד בעיניהם ובפרט היותו שד״ר מאה׳׳ק תו׳׳ב. ועם כי הגשם יורד בזעם אפו, ופני השמים יפילו חרדה על לב היותר אמיץ, לא נתנני לבי לסוג אחור מדעתי.

לשוא התחנן ידידי בעל אכסניא וידי׳׳ן חברי הטוב הח״ר שלמה יצ״ו כי נשאר בבית ויקבצו מנין כנהוג, וכי בושה היא לצאת לרחוב העיר בעת גשם כזה טורד וזועף. כ״ז ללא הועיל. כפרה סוררה נתקתי מוסרות דרכי האנושיות ואעש רק מה שלבי גוזר ולא אשוב מפני כל. הגם כי הייתי מרגיש כי מעשי היום המה סרי טעם, אכן לא היה לאל ידי לכבוש את לבי אשר משל עלי ממשלה חזקה. ידי״ן הח״ר שלמה יצ״ו גם הוא גמר אומר להתפלל אתי בבית הכנסת ויתן אלי את ידו בדבר הזה, ונאלץ גם בעל האכסניא לבוא אתנו לבית הכנסת של כבוד הרב מארי דאתרא כבוד מע׳ הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, המשורר היפה ונשגב, הדו״מ אהובינו הנאמן כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ׳׳ו.

במלא חפנים עמל עברנו הדרך מביתינו לבית הכנסת כי הגשם היה כנחל שוטף. ובגדינו רוטבו ממים כרגע. ונבואה לבית ה׳. בקושי השגנו מנין ונתפלל. כל עת התפלה היה לבנו מלא מורא ופחד, ועל פני כולנו נראו אותות חרדה ובהלה איומה, כי קול צנורי הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם בגלגל. כנהמת ים עת ירומו משברי גליו ויתנו חתתם בלב שומע, ככה הפיל קול הגשם חרדת מות על לבנו.

ברוב הגגות התלכדו הצנורות יחד הרחוקים זה מזה מקצה הגג לקצהו, ויתוועדו לזרם אחד כביר וחזק. כחיתו טרף עת יתוועדו לארוב דם, ככה היה דמיון קילוח צנורי הגגות, כי התוועדו להביא על העיר שואה ומשואה. אחר תפלת ערבית התמהמהנו רגעים אחדים להתעלס באהבת כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ״ו כדרכנו(אל נא תקוץ נפש הקורא נעים בסיפורי פרטי כל דברים העוברים, כי בכל אחת מאלה היתה נסיבה מאדון הנפלאות להגדיל חסדיו אתנו להציל נפשינו מן ההפכה והאבדון המעותדים לבוא בלילה האיומה ההיא אחרי רגעים ספורים, כאשר יבין הקורא נעים מסיפורינו הלאה).

ובעודנו משוחחים זה עם זה — ולפתע פתאום הצווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פנה. צעקת שבר ויליל רוח מכל עבר. ובכל רחובותיה קול העם ברעה תרועת מות ותהי לחרדת אלדים. כי הנהר הסובב את העיר שטף ועבר תוך העיר ויטביע במצולות מימיו בתים רבים ונפש אדם. עיר צפרו היא בנוייה לרגלי ההר, ואורכה משתרע צפונה ונגבה, והנחל הולך סביבה משתרע מצפון לדרום, אכן הוא בוקע תוך העיר ויחלקה לשתים, והולך סובב לצד מזרחה ועושה דרכו הלאה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ.

ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה בשצף קצף, נתקבצו מימיו בין רוכסי ההרים העליונים העוטרים את העיר צפונה. וכאשר גאו המים מאד וברדתם בכח נורא ממורד ההרים פרצו בעים רוחם על פני העיר ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון מהעיר. ויגברו המים יותר מגובה שמונה מטר צרפתי. גם חשכת הליל הוסיף להותם, כי לא זאת שאין נרות להאיר חשכת ליל בכל רחובות העיר בכל ערי המארוקו, גם אור הירח קדר כי הוא סוף החדש ועם חשך העננים הכבדים היה חשך כפול ומכופל, ובכל הרחוב איש לא ראה תמונת רעהו רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע הוסיף קול הצעקה להתגדל הלוך ורב עד כי דמתה העיר למקום קשר מספד. ואיש אין בפיהו מענה להגיד פשר דבר אל נכון.

בית הכנסת העתיק 'צאלת אלעזמא' (צילום: אהרון קליגר)

אחרון החכמים הנזכרים בקורא הדורות, הוא רבי יעקב חיונה, שבשנת תק"ט – 1749, העתיק את " לקט שושנים " שנתחבר בידי ראשי הישיבה הנזכרת, והוא מוזכר בברכת המתים. על פי כל אלה יש יסוד לדחות את תיאורו של קורא הדורות כספר קדמון ולצמצם את תאריך כתיבתו לפרק זמן שבין שנת תק"ט לתקל"ה, היא השנה שבה הוראה החיבור לרבי יששכר אזינקוט במראכש.

מרחק הזמן שבין כתיבת החיבור ובין המאורע הראשון המסופר בו, בואם של מגורשי ספרד למראכש, וריבוי ההעתקות בדרך מהמקור הנקרא " קורא הדורות " אל התעודה שלפנינו מעוררים את הספק במהימנות התעודה שלפנינו ובידיעות המסורות בה.

מקורות החיבור אף הם לוטים בערפל. אפשר שהוא נכתב על פי חיבור קדמון שהיה לפניו ואפשר שנכתב על פי מסורות משפחתיות או סיפורי עם שהתהלכו בקהילה. אין בידינו לאשש או לדחות השערות אלה. נביא אפוא את התעודה בלשונה ונדון בכתוב בה עד כמה שידנו מגעת.

על בוא המגורשים למראכש אין לנו לעת עתה אלא עדויות מעטות על עיסוקיהם, ודברים שהסיק דוד קורקוס מעדות הקונסול מ' דה שֵנְיֶה – CHENIER  על קיומו של " רובע האנדלוסים " בתוך הז'ודריה הוא רובע היהודים בעיר זאת.

קורקוס לא קיבל את הסברו של הקונסול, כ הכוונה לרובע של אצילים ספרדיים, וסבר כי הכוונה לרובע שבו התגוררו יהודים מגורשי ספרד. סיוע להסברו הוא הביא מן העובדה שבית הכנסת היה בזודיריה עד הזמן האחרון שנקרא " צלאת לעזאמא ", כלומר הזרים  ( הלועזים ) דוברי קאסטיליאנית.

על פי הדברים האלה כתב קורקוס : " נמצאנו למדים, שבתקופה ארוכה, בעיקר במאה הט"ז, המגורשים במראכיש חיו מרצונם בנפרד, ולא עם אחיהם התושבים. דברים אלה מתאימים לדברי מחבר " קורא הדורות ", המספר על בוא המגורשים למראכש, על הלשנת התושבים עליהם למלך, מולא עבד אללאה אל גאליב ביללאה. על משאם ומתנם של חכמי המגורשים עם המלך לסיכול ההלשנה ועל בקשתם המיוחדת מהמלך : " עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם ונתן להם, והיא עד היום, שהיו קורים " צלאת אלעזאמא. במראכש התפללו אפוא המגורשים לבדם והתושבים לבדם, כמו הקהלים הנפרדים שהיו בעיר האימפריה העות'מנאנית.

הערת המחבר – בקצה מראכש , קרוב מאוד לארמון, מצוי רובע מוקף חומה שאורכה שני מילין, הקרוי רובע היהודים. במקום זה גרים היהודים תחת שמירתו של קאיד כדי לסכל אפשרות של פגיעה בהם. באותו מקום היו גרים בעבר אצילים וספרדים, שמחמת איש ביעות רצונם או מסיבות אחרות עברו לשרת את מלכי מרוקו, וכן מצוי עוד רובע הקרוי של האנדלוסים, ורובע זה התאכלס אחר כך על ידי שלשת אלפי משפחות יהודים, כפי שאפשר ללמוד משרידים של בתים ובתי כנסת – עד כאן הערת המחבר.

היחסים בין התושבים ובין המגורשים במראכש, כפי שהם משתקפים ב קורא הדורות, שונית תכלית שינוי מהיחסים בין התושבים למגורשים בקהילת פאס. בפאס נחלקו המגורשים עם התושבים על מנהגי השחיטה, המחלוקת הידועה על הנפיחה, וכן ל 'מנהגי נישואין, גירושין וירושה.

המחלוקת המתוארת לפרטיה האחרונים בספר " נר המערב " לרבי מיעקב משה טולידאנו, גרמה לא מעט מתיחות בין התושבים והמגורשים עד שלבסוף קיבלו עליהם התושבים את דינם של המגורשים, שידם הייתה על העליונה למן בואם מספרד.

המחלוקת נבעה מחילוקי ההלכות להבדלי המנהגים שבין שני הקהלים, ולא חרגה מתחומים אלה. גם במראכש, לפי קורא הדורות, התגלעה מחלוקת בין המגורשים לתושבים מנימוקים אלה : אמרו עליהם כשבאו לעיר מארויקוס לא היו הרבנים הנזכרים אוכלים משחיטת חכמי מאוריקוס וכמה דינים דהיו חלוקים עמהם ".

אך גם נימוקים אחרים היו לה " כל אלה הרבנים רובם באו מקאשטילייא מגורשים הם ונשיהם ובניהם במלבוש האלפלאמינגוס, ונתקנאו בהם שהיו עשירים גדולים שהביאו עמהם ממון רב. קנאת התושבים במגורשים בגלל עושרם היא תופעה שלא מצאנוה בקהילת פאס.

המגורשים שהתיישבו בפאס לא היו עשירים, אדרבא הם הגיעו אליה חסרי כל, כמסופר בכרוניקות הידועות שנכתבו בה. אין לדעת אם אכן המגורשים שהתיישבו במראכש הביאו עמהם ממון רב, ובכך שונים היו – במצבם הכלכלי, בערי מוצאם או בתנאי מסעם אל מראכש – מהמגורשים שבפאס, או אם הייתה זאת הרגשתם האישית בלבד של היהודים במקומיים במראכש.

ובכך היו שונים – במצבם הכלכלי או בעמדתם הנפשית – מהמקומיים שבפאס. טיטס המחלוקת במראכש, שנתווספו לה נימוקים כלכליים, גרם להתרחבותה את מעבר לתחומי הקהילה – להשלשנה אל המלך, תופעה שלא היכרנו מקהילת פאס. הלכו קהל מאריקוס אצל המלך שהיה באותה עת ואמרו לו עליהם לשון רעה. חכמי המגורשים סיכלו את ההלשנה ואף שאלו את מהמלך שלא יעשה שום היזק לאותם היהודים שהלשינו עליהם.

הערות המחבר לפרק זה –  

את סיפורו של בעל 'קורא הדורות' אפשר לפרש כעדות היסטורית על נסיבות ייסודו של בית-

הכנסת 'סלאת אלעזאמה' במראכש או כסיפור מאוחר שבא להסביר את שמו של בית-הכנסת,

ואין בידינו להכריע.

המחלוקת בהרחבה – ראה : גאגין, וכן דברי מ' עמאר, במבוא, שם, עמ' 22- 16 . קיצור תולדות

המחלוקת בהסתמך על חיבור זה – ראה : טולידאנו, עמ' 68-58 . ראה עוד : קורקוס, עמ' קג.

מובנה של מלה זאת אינו ברור כל צורכו. יתכן שהכוונה לשם בד מסוים או לשם של בגד מסוים,

ויתכן שהכוונה לבד או בגד שיוצר בארצות-השפלה הנקראות אל-פלמינקו. יתכן שיהודי

מארוקו בעת חיבור התעודה קראו לספרד על שם ארצות-השפלה, שהרי הקשרים בין ארצות-

השפלה למארוקו במאה ה 17- היו ענפים, והיהודים תפסו בהם מקום מרכזי. ראה : הירשברג,

כרך ב, עמ' 271 -268 ,243-228 . תודתי למר א' הטל ולמר ד' שוקרון מספריית מכון בן-צבי,

שהעלו בפניי את האפשרות השנייה להסבר מלה זאת.

ראה : טולידאנו, עמ' 59-49 ; הירשברג, כרך א, עמ' 301 -298 ; גאגין, מבוא, עמ' 16- 15 , דברי מ'

עמאר. לדבריו )שם, עמ' 15 ( , ג'ין גרבר כותבת בספרה, כי המגורשים שהגיעו לפאס נתקלו כיחס

) עוין מצד התושבים, והוא חולק על דבריה. עיינתי בספרה במקום המצוין )ראה : גרבר, עמ' 47

ולא מצאתי דברים אלה. היא כותבת שהמגורשים סבלו מקור, רעב ומגפות בפאס, אך אינה

כותבת על סבלם מיחס התושבים אליהם. ליחס העוין של התושבים במראכש אל המגורשים

שהגיעו אליה, על-פי דברי קורא הדורות, לא מצאתי מקבילה בשאר קהילות מארוקו.

עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה.

 מיכל בן יעקב

נשים פעלו במסגרות בלתי פורמליות כיחידים ובקבוצות, אספו תרומות ומצרכים למען נזקקים וביקרו חולים וסייעו להם. בלוב, למשל, הרחיבו נשים את המסגרות המסורתיות לביקור חולים ובשנת 1895 ייסדו את חברת ״עזרת נשים״. אמנם מייסדותיה באו מהשכבות העליונות של החברה, אך הן בעצמן ביקרו את החולים ואת הנזקקים וסעדו אותם, והן הקימו מרפאה, העסיקו רופאים ושילמו לביקורי הרופאים.

נשים גם בלטו בהשתתפותן בהילולות ובתפילות על קברי צדיקים. במהלך המאה התשע־עשרה הלכה והתרחבה התופעה של הערצת קדושים בקרב יהודי המגרב בכלל ואצל יהודי מרוקו בפרט. נשים, כמו גברים ואף יותר, השתתפו בהילולות ציבוריות, האמינו בכוחם של צדיקים ושל צדיקות, ובחלקו של היחיד בתהליך של קירוב הגאולה. מסעות אל קברי קדושים התקיימו על פי הצורך האישי ובעתים מזומנות, והם קיבלו אופי של עלייה לרגל. היחיד התנתק באופן זמני ממקום מגוריו ומשגרת חייו, ויצא לדרך כדי לחוות באופן בלתי אמצעי את חוויית הקדושה שבמפגש עם מקום הקבר. הדרך אל מקום הקבר והפולחן סביבו העניקו ליהודי חוויה אישית וחברתית גם יחד. הם הביאו לגיבוש חברתי ולהתרוממות רוחנית, ולאו דווקא למילוי מצוות מסוימות. באתרים אלה הייתה נוכחותן של נשים בולטת, ואף שולטת בקרב המתפללים.

פעילות שהחלה כמעשה פרטי ואינטימי בבית, כנדר בשעת מצוקה, הוליכה נשים אל מחוץ לביתן לקיים את נדריהן בעלייה לרגל לקבר או לקברים של קדושים. למרות הסתייגויותיהם של רבנים אחדים מנוהג זה, ״חייבו [את הבעל] להוליכה [להוליך את אשתו] להשתטח על קברי הצדיקים בעיר אחרת, ואף דווקא בעיר הקרובה״.המסגרת החוץ־ממסדית של המסע ושל הטקסים אפשרה לנשים גמישות בפעילותן והעניקה להן חופש יתר במרחב ניידותן.

לשתי הדוגמאות שהובאו לעיל, של מצוות ביקור חולים ושל ביקורים בקברי קדושים מאפיינים משותפים: מצוות אלו מבטאות פעילות דתית של הנשים שפרטיה אינם מוגדרים בהלכה: פעילות זו הייתה מקובלת על פי מוסכמות החברה ומותרת מבחינה הלכתית; פעולות אלו התנהלו מחוץ למסגרת הארגונית הרשמית של הקהילה ומחוץ לסמכויות של מנהיגי הקהילה הגבריים; ונשים הן ששלטו בתוכנן באופן מלא או כמעט מלא.

נשים רבות בצפון אפריקה חיפשו דרכים לבטא את זיקתן העמוקה לארץ ישראל ואת רצונן לעלות בקודש. הנשים על פי רוב ביטאו את מאווייהן הדתיים במסגרת הבית: בהכנות לשבת ולחגים, בגידול הילדים וחינוכם, ובעשיית מעשי חסד. עם זאת נשים גם עודדו ואף יזמו עלייה משפחתית לארץ ישראל, ונשים רבות בחרו לעלות כאשר הן עמדו ברשות עצמן, כאלמנות וכגרושות. כך עולה, למשל, מתשובות בית הדין של ר׳ רפאל משה אלבאז (1896-1823) בצפרו שבמרוקו, בעניין נשים שביקשו לעלות שלא ברצון בעליהן, או כשהתגרשו מבעליהן. מפסק דין משנת תרי״ח/1858 אין ספק שרשאית אשה המבקשת לעלות ארצה לזכות בכתובתה(מזונות או ירושה). עם זאת, שאלת זכותה לעלות עם ילדיה איננה קלה. כאן התערבו שיקולים נוספים, כגון גיל הילדים וטובתם.

כמו הגברים, גם הנשים האמינו בסגולותיה של ארץ הקודש, וביתרונות שזוכים בהם היושבים בה, אך לרשות הגברים עמדו דרכים להתחזק במעמדם הרוחני, להתקרב לקדושה ולבטא את עצמם, דרכי פעולה במקומות מגוריהם ובמסגרת הרשמית של הקהילה: בתפילה, בדרשות ובלימוד תורה בבתי המדרש. הם יצרו קשר ישיר עם ארץ הקודש באמצעות תרומות שתרמו לקופות ארץ ישראל, בקבלת פניהם של שד״רים שבאו מהארץ, ובפיוטים ששרו על געגועיהם לגאולה. אף כי היו נשים שהשתתפו בפעילויות אלה, הן נמצאו בשוליים, ולרוב נדחקו אל מחוצה להם.

העלייה לארץ ישראל בעבור נשים הייתה פעולה שתכליתה ביטוי דתי עצמי, אם כי קיצונית יותר מאלה שהזכרנו, והשתתפותן של נשים בפעולה זו הייתה ניכרת. עלייה, בדומה ליציאות מחוץ לבית לצורך מצוות, כגון ביקור חולים, איסוף תרומות ועוד, ובדומה ליציאה למסע אל קברי הקדושים, אפשרה לנשים, ובמיוחד לאלמנות, לא רק להגשים את חלומותיהן ואת רצונן לעלות בקודש, אלא גם לפרוץ את המרחב הפיזי והחברתי של המשפחה והקהילה שבו הן חיו, לצאת למרחבים, ואף על פי פן, להישאר בתוך המסגרת הקיימת של המוסכמות החברתיות. העלייה, בדומה לפעולות האחרות, הייתה פעולה מבורכת, אך לא מוגדרת בהלכה מבחינת פרטי ביצוען, וגם לא הייתה מאורגנות על ידי הקהילה.

חברי בית המדרש ותלמידי הרב:

א.         הרב אברהם מאנסאנו ב״ר עמנואל – מקובל מליץ ודרשן נפלא, חיבר כמה חיבורים וביניהם ״ברית אבות״ – דרושים עה״ת, ״זרע אברהם״ ־ עה״ת, ״עזרת השבטים״ – ביאור י״א תפילות שהתפלל אביר הרועים על השבטים.

ב.         הרב אליהו דודי – מתלמידי בית המדרש.

ג.          הרב אליהו מאנסאנו – אחיו של הרב אברהם מקהילת פז. נלב״ע ב-כ״ט באלול התקמ״א.

ד.         הרב אליהו הצרפתי ב״ר יוסף – אב״ד פז, מחבר ״קול אליהו״ ועוד.

ה.         הרב אליעזר דאבילא – אחיין של הרב, מגדולי חכמי סאלי עליו כתבתי לעיל.

ו.          הרב בכור רפאל הלוי – למד בישיבה בירושלים נלב״ע ב- י״ד באב התקמ״ב.

ז.          הרב דוד חסאן – מתלמידי הרב שבאו עימו מעירו סאלי. (א).

ח.         הרב חיים דוד אזולאי – הרחיד״א מענקי הפוסקים והמקובלים, כתב ספרים רבים ובספרו ״שם הגדולים״ כתב על רבינו דברים רבים. הרחיד״א זכה להיות גדול תלמידי אוהחה״ק והרש״ש.

ט.         הרב חיים יהודה אמזלג – מבני הישיבה, הגיע עם הרב מעירו, מוותיקי תלמידיו. עליו כתב אוהחה״ק (א) – ״החה״ש כמה״ר חיים יהודה אמזלג הי״ו, אחד מבני הישיבה״.

י. הרב חיים מונדיכי – ראש לתלמידי ישיבה זו, קרוב לוודאי שהגיע עם רבו מליוורנו.

יא. הרב חיים דוד עמאר – מתלמידיו שבליוורנו ובא עימו לא״י, בספרו ״תפילה לדוד״ כתב: ״ואברך את ה׳ אשר יעצני ושם חלקי מיושבי בית המדרש של הרב המופלא ר״ח בן עטר ז״ל – כנסת ישראל אשר כוננו מעלת השרים הגבירים אשר בעיר ליוורנו״. נלב״ע ב – י״ד בסיוון התקל״ח.

יב. הרב יהודה ב״ר יצחק דאבילא – מחכמי סאלי החתומים על ספרו ״ראשון לציון״, עלה עימו מעירו.

יג. הרב יוגה גבון – מורו ודודו של הרב החיד״א. מחמשת תלמידיו שחתמו על הקדמת הספר ״ראשון לציון״, מילא את מקום רבו לאחר פטירתו כראש בית המדרש. רבי יונה כתב ספר ״נחפה בכסף״. נלב״ע ב- ט״ז בשבט התק״ף.

יד. הרב יוסף חיים בן סאמון – מרבני פז, תלמידו של הרב שמואל אלבז. התיישב בליוורנו ועלה עם רבינו לא״י. חיבר ספר ״עדות ביהוסף״.

טו.        הרב יעקב אצבאן – מתלמידי רבינו בבית המדרש, גם הוא כנראה עלה עימו ממרוקו או שאספו בליוורנו.

טז.        הרב יעקב פריינטי – מתלמידי הרב בבית המדרש. עלה ממרוקו.

יז. הרב מרדכי מערבי – מתלמידי בית המדרש. המערבי- המוגרבי הינו כינוי ליהודי מרוקו, כן שמענו על רבי יוסף המערבי. (א) מתלמידי האריז״ל, נטמן בטוניס. מובא בשם הרמב״ם כי מערבי אחד לימדו בסוף ימיו דברים של טעם.

יח. הרב משה אלבז ב״ר שמואל – מן התלמידים שמסר לו חבירו הרב שמואל אלבז.

יט. הרב משה ב״ר שלמה פראנקו – מתלמידי בית המדרש, עלה עם הרב מליוורנו. הוא ערך את ספרו של רבינו – ״מאור החיים״.

כ. הרב עזריה לאורניס – מתלמידי בית המדרש.

כא. הרב עבי הלוי – מתלמידי בית המדרש.

כב. הרב שלמה ארגואיטי – מתלמידי בית המדרש עלה עם הרב מאיטליה.

כג. הרב שם טוב בן אמוזג – תלמיד-חבר מהעיר פז.

כד. הרב שם טוב גבאי – בא עם רבו ממרוקו, כתב ספר ״טוב וחסד״ – הוזכר ב״שם הגדולים״.

כה. רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש״ט ותלמידו. היה ידוע כגאון גדול בנגלה ובנסתר וזכה ללמוד עם ה״נודע ביהודה״, עלה לא״י ובאמצעותו נוצר הקשר הרוחני האדיר בין אוהחה״ק לבעש״ט שדרש בשלומו ויעץ לגיסו לבקש להתקבל לישיבת המקובלים. רבי גרשון נתפס להריגה ע״י הישמעאלים, כאשר הסתנן למערת המכפלה לתפילה. אוהחה״ק התפלל בבכיה כל הלילה והגזירה נתבטלה. לאחר שהצטרף לבית המדרש ומסר לרבי דרישת שלום מהבעש״ט, ביקש להתקבל לישיבה הנסתרת

שקבעה מושבה במערה בכותל המערבי. אור החיים הקדוש קיבלו לישיבה לתקופה קצרה, ביודעו שהוא הגאון רבי גרשון תלמידו של הבעש״ט.

166 – לְאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ– טז

 לברכת המזון. פיוט בן עשר מחרוזות דו-טוריות בחריזה אחידה. הטור השני במחרוזת הפתיחה משמש רפרין. בסוף הטור הראשון משולבות מילות הקבע ׳צדקתו הגידו׳.

משקל: יג הברות בטור א, יב הברות בטור ב (חוץ ממילות הקבע).

כתובת: פיוט. נעם ׳ידיד נפשי אהובי׳.

סימן: לדוד בן חסין. מקור: ק- ח ע״ב.

לְאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ / הַזָּן :

דָּר שְׁחָקִים מַפְתֵּחַ פַּרְנָסָה בְיָדוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

צְבָא מָרוֹם בַּמָּרוֹם בּוֹ לֹא יִמְשֹׁלוּ / הַזָּן :

5-וּמַשְׂבִיעַ לְכָל חַי בְּעַצְמוֹ וּכְבוֹדוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

לְכָל אִישׁ דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ / הַזָּן:

דַלּוּ עֵינֵי כֹל אֵלָיו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

מִי יִדְמֶה אֵלָיו יְשַׁלֵּם גְּמוּלוֹ / הַזָּן :

בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

10-נְבָרֵךְ שְׁמוֹ שֶאָכַלְנוּ מִשֶׁלוֹ / הַזָּן :

נוֹתֵן שָׂכָר לִירֵאָיו וּרְשָׁעִים יֹאבֵדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִרְפִי מַעֲלָלָיו / הַזָּן :

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

תִּתְעַנְּגוּ וְטוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ / הַזָּן :

15-סֹלו סלו לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוִת הוֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

לְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ / הַזָּן :

יֹשָּׂא פָנָיו אֲלֵיכֶם אוֹתוֹ תַּעֲבֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

יַמְצִיא לָכֶם מְזוֹנְכֶם אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ / הַזָּן :

נִין לְיִשַׁי מָשִׁיחַ בֶּן דָוִד נְגִידוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ

20-תִּתְנַשֵּׂא מַלְכוּתוֹ וְיִתְרוֹמֵם דִּגְלוֹ / הַזָּן :

1. 1. לאל… לבדו: על-פי תה׳ קלו, ד. צדקתו הגידו: על-פי תה׳ כב, לב. 2. הזן… כולו: כנגד ברכת הזן בברכת המזון, וראה ע״ז ג ע״ב: ׳הקב״ה יושב וזן את כל העולם כולו׳. 3. דר שחקים: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כו. מפתח… בידו: על־פי תענית ב ע״ב: יד׳ מפתחות בידו של הקב״ה ־ אף מפתח של פרנסה׳. 5. ומשביע… חי: מתוך ברכת המזון, ועל-פי תה׳ קמה, טז. 6. די… לו: על-פי דב׳ טו, ח. 7. דלו… אליו: על-פי יש׳ לח, יא. כי… חסדו: על־פי תה׳ קו, א¡ קז, א ועוד. 8. מי… אליו: על-פי תה׳ פט, ז. 9. אין… מלבדו: על-פי דב׳ ד, לט ועוד. 10. נברך… משלו: על-פי סדר הזימון לברכת המזון והשווה משנה ברכות ז, ג. 11. נותן… ליראיו: העניין על־פי אבות ה, א: ׳וליתן שכר טוב לצדיקים׳. ורשעים יאבדו: על-פי תה׳ א, ו ועוד. והשווה משנה, סנהדרין י, ו. 12. לאיש… מעלליו: על-פי יר׳ לב, יט; יז, יח. 13. חזקו ואמצו: על-פי דב׳ לא, ו; יה׳ י, כה; דה״ב לב, ז. אל… תמרודו: על-פי במ׳ יד, ט; יה׳ כב, יט. 14. טוב… תאכלו: על-פי יש׳ א, יט; עיז׳ ט, יב. 15. סולו… בערבות: על-פי תה׳ סח, ה ועניינו לשון שבח והלל לה׳. 16. ליראה… בקולו: על-פי דב׳ כו, ו; יר׳ לב, לט ועוד. 17. ישא… אליכם: על-פי ברכת כוהנים. אותו תעבודו: על-פי דב׳ יג, ה. 18. איש… אכלו: על-פי שמ׳ יב, ד ועוד. 19. נין… נגידו: המשיח שהוא מזרע דוד. וסיים שירו בבקשת הגאולה. 20. תתנשא… דגלו: על־פי יר׳ נב, לא; דה״א יד, ב.

מחנות קיץ.

כאמור היו מחנות הקיץ את המה לכל מרכיבי ה " אני מאמין " של תנועת " שרל נטר ". מחנות הקיץ היוו מבחינות רבות שיא במאוויים החינוכיים של התנועה. תוכנית הסמינר הכשרת מדריכים לקראת אותם מחנות מלמדת ומאיירת את הגיוון במסגרת המחנות : תורה, דינים, נביאים, עברית, היסטוריה יהודית, מולדת, התיישבות, אישים ודמויות, מלחמת השחרור, חינוך, עבודה מעשית, שירים ריקודים וצופיות.

משאת הנפש בתנועת " שרל נטר " הייתה לראות את בניה, ובמיוחד את אלה הנחשלים, " רצים, משחקים, שרים וטובלים בשמש ".

מחנות קיץ התקיימו במקומות שונים באטלס התיכון :

 Ain-Kalaa

Ben-Smine

Thioumiline

Ras-el-Maa

Ain-Kerzouza

Aicha-ben-M'Bark

בשנת 1946 התקיימו מחנות בבן סמין וקמפ-בולאו. כ-250 בני נוער הגיעו מכל רחבי מרוקו – קזבלנקה, מכנאס, צפרו, סאפי, אגאדיר וטנג'יר. מחנה זה כונה " מחנה שילה ". במחנה התקיימו פעילויות לפי נושא מקראי : חציית נהר הירדן וכיבוש יריחו והעי, בעקבות יהושע בכיבושו את ארץ ישראל.

מבן סימון הקימו מחנות נודדים עד לוולוביליס, מכנאס, איזימור, איפראן  Volubilis-Meknes-Immouzer-Ifrane-Azrou ואזרו. השם " שילה " נבחר " לזכר האתר שבין שכם  ויריחו, שבו חילק יהושע, יורשו של משה, את ארץ ישראל לשנים עשר שבטי ישראל ".

כל הפעילויות – ההתכנסויות, מתן שם לכל השבטים, קומזיצים, משחקי ילדים, סיורים וצעדות – נסובו סביב נושא זה של המחנה. ראשי המחנות סבן ואניג'ר דאגו כי במחנה לא תהיה רק פעילות פיסית גרידא כי אפ פעילות חינוכית רוחנית, הן במפגשי עונג בת ובתפילות והן בלימוד העברית ובשיחות בנושאי יהדות. טבע ויהדות נתפסו כמסרים אותנטיים וטהורים שיש להנחיל במגרת המחנות. קבוצות ביל"ו ו " פלג " נהנו במסגרת מחנה זה מאוטונומיה מלאה, לשביעות רצונם הרבה.

מכתבים ממחנה בן סמין מלמדים על הארגון המופתי והלוגיסטיקה המורכבת : " השירות והלוגיסטיקה הם לב המחנה. כשהילדים הגיעו למחנה כבר היו האוהלים מוקמים ומתוחים, השבילים מסומנים, המטבחים על כנם. אם בד של אוהל נקרע, בחזרם מן הטיול אוהל חדש על כנו.

המדריכים הטרודים בפעילות החינוכית אינם דואגים לכל השירותים שמסביב. הארוחות מוכנות בזמן והן שופעות מכל טוב. אם אורח מגיע הוא מיד מקבל את מקומו בחדר האוכל, מיטה מוצעת באוהל. בלילה הילדים ישנים בשלווה בחסות המשטרה הדואגת לביטחון האזור. בקיץ 1951 נמנו 1255 בני נוער מ " היחידות העממיות " שפקדו את המחנות בעיירות האטלס התיכון, בהדרכתם של מדריכי הצופים ב " שרל נטר ".

אחד השיאים שבמחנות הקיץ היה בעיר הקיט מזאגאן, הלא רחוקה מקזבלנקה. דווקא הקרבה לקזבלנקה היא זו שהקלה לא מעט על הלוגיסטיקה של מחנות הקיץ, וועד מהרה הפכה העיר הזו למקום מסורתי לקיום מחנות הקיץ בהפעלת " שרל נטר " המחנה הזה נועד בעיקר לבני המללאח בקזבלנקה, שמספרם הגיע עד לכ – 400 בני נוער. מנוחה, ארוחות מסודרות ובמיוחד שחייה בים, עשו את המחנה למהנה מאוד והפכו את המסורת לססגונית.

יש בידינו דיווח מלא על אודות מחנה הקיץ במזאגאן ובצפרו בקיץ 1946. מדוח זה מצטיירות בבהירות הר4צינות וההשקעה העצומה בארגון המחנו. למזאגאן הגיעו שלושה מחזורים – שניים של בנים – 278 ואחד של בנות – 135.  לצפרו הגיעו שני מחזורים – אחד של בנים – 83 ואחד של בנות – 65. גאוותם של המארגנים על המיטות האמריקאיות הנשיות, הנוחות והקלות שהצליחו לארגן עבור הילדים. על הציוד האישי שכל ילד קיבל – סנדלים, בגדי ים, חולצה לבנה, מגבת, כובע קש ולבוש תחתון. חדרי בית הספר של כל ישאל חברים במקום שימשו את המשתתפים ; אספקת מזון טרי וציוד נדרש נעשתה בסדר מופתי, ואכן הילדים שמנו מהאוכל הרב והבריא. הפעילות הספורטיבית ופעילות נופש ליוו את הפעילות החינוכית במחנה, לשביעות רצונם של הילדים ושל המארגנים.