מורשת יהדות מרוקו

15. 
    Qdssat. sidna Moulay Ighi"

La qsida débute par deux vers en hébreu :

Frères, je veux conter une histoire

Ce qui est arrivée au vénéré Moulay Ighi…

L'auteur relate l'histoire légendaire du célèbre Rabbin et rapporte ainsi certains motifs très intéressants inconnus jusqu'ici :

Jeudi il (le Rabbin) arriva à Telouet…

Jeudi soir vint l'annonciateur (le Maghid) dans le rêve

Et lui annonca sa fin

Et lui annonça sa fin…

L'annonciateur l'avertit que là où s'arrêterait la "colonne de feu", c'est là qu'il serait enterré. C'est alors qu'accompagné de vingt personnes le Rabbin alla dans la montagne à la recherche de sa tombe :

Le Rabbin allair devant,

La colonne de feu le devançait

Le Rabbin se tourna vers les gens et les questionna..

Ils lui dirent : où est la colonne de feu? . .

Il leur parla amicalement.

Il leur dit : allez enterrer quelqu'un en bas. . .

Ils lui dirent : seigneur, nous voulons parler,

Il ne reste plus de temps afin de retourner. . .

Il leur dit : le soleil restera là jusqu'à votre retour

Quand ils arrivèrent le Rabbin prit un bain rituel

Le linceul descendit du ciel et il s'en revêtit avec joie. ..

Il leur demanda de creuser une tombe,

Il entra dans la tombe seul, redoutable.

Au même instant, la tombe se referma.

Ils revinrent et retrouvèrent le soleil au même endroit…

             "La qsida de Moulay Ighi", comporte 13 couplets dont la rime est aaaB, bbbB, cccB etc. . . Sur Moulay Ighi voir L. Voinot, Pèlerinages judéo-musulmans du Maroc, Paris 1948, pp. 64-65.

15. " Qdssat lhadem ulhurra"

"L'histoire de l'esclave et de la femme" est probablement une qsida ancienne qui relate une dispute entre une esclave et sa maîtresse. Intéressante est la façon dont l'auteur nous laisse deviner son nom : ". . . Comptez avec les lettres et tu le liras (nom) fidèlement, Aleph, u־veit u-teth doublé, Nun temman(?) fermera les portes. .." Ce qui donne Abttan (Marrakech?).

16. "Qsida di sdt jwâr"

"La qsida des six concubines" est signée Sheikh Mekki. C'est la seule qsida dans notre collection qui soit l'oeuvre d'un Musulman célèbre par ailleurs pour ses qsaïd. Il est remarquable que cela ainsi que le fait que la qsida parle du "prophète" et des chorfa, n'ont pas gêné les auditeurs juifs.

17. rada di 'ros Haman m^'a Zerech

Le texte de la parodie est arrangé comme une vraie carte d'invitation à un mariage. Elle était lue à Purim³³ ainsi que dans la période qui précède la fête. L'auteur non cité donne libre cours à sa fantaisie et le langage grivois et burlesque de la parodie se rattache à la joie traditionnelle à Purim, fête à laquelle il est prescrit de s'enivrer au point de ne plus pouvoir distinguer entre Haman et Mardochée: "Mademoiselle (en français dans le texte) Zerech, pour cause qu'elle n'a ni père ni mère qui puissent inviter, car elle fut trouvée jetée dans la rue, a l'honneur de vous inviter à assister à la honte qu'on va lui faire à l'occasion de son mariage avec Haman .. . Madame Hamidata, femme du Chef des joueurs, a la joie de vous inviter … Mardi vous assisterez à la fièvre qui va les saisir (pas de musiciens) et parce que les musiciens sont occupés on va leur réciter près de trois cents élégies. . . Les gens les accompagneront et les feront asseoir au W. C. . .  Mercredi 9 Av.

32 "Invitation au mariage de Haman et Zerech". L'éditeur, Hadida, frères.

³³             Sur les parodies juives de Purim dont une marocaine, voir I. Davidson, Parody in Jewish literature, New York 1907, p. 121.

15. "Ktouba di Haman"34

Seul le début de la qçida rappelle la ketouba en question. L'auteur relate en fait l'épisode de la chute de Haman et de son exécution dans un langage très vif et avec un usage renouvelé de mots grivois. Elle se termine par les voeux traditionnels :

Tous les juifs doivent lire tous les ans la Meguila…

Et doivent faire l'aumône aux pauvres, aux orphelins et aux veuves

Délivre-nous, ô Dieu…

Envoie-nous le Messie…

Rebâtis-nous le Temple afin que nous puissions t'offrir nos sacrifices… Ecoutez ma qçida, ô frères…

³⁴  Après l'invitation au mariage vient le contrat de mariage dit Ketouba qui comporte 27 tiercets à rime aaa, bbb, ccc etc.. L'auteur est Mas'ud ben Itshak ben Avraham Chabbat. Voir aussi: H. Zafrani, la parodie dans la literature Judéo-arabe et le folklore de Purim au Maroc, R.E.J., 1969, pp. 377-393.

35 il est de tradition chez les juifs marocains le jour de Purim de faire des aumônes généreuses. Ce jour là, les pauvres et des membres d'institutions diverses font le t our des Synagogues pour recevoir les dons des juifs.

16. HaSkava di Haman

Elle fait suite, en fait, à la "kétouba de Haman", et bien qu'elle ne soit guère signée, il est permis de supposer que l'auteur est le même Mes'ud Chabbat, qui se sert de la même technique. En effet, l’emploi de termes qui paraissent dans la prière originale (comme aussi dans la kétouba) et l'usage de mots grossiers sont communs aux deux qçaïd.

  La HaSkava est une prière pour le repos de l'âme des défunts.

17. " Qessat ghder nsa^,'37( l^,histoire de la trahison des femmes)

Celui qui n'a pas connu la trahison des femmes ne peut comprendre. Heureux et calme

Il n'a pas souffert, n'a pas goûté aux chagrins.

Et celui qui n'a pas subi la vengeance des femmes, n'a pas goûté au malheur.

La qçida toute entière traite du thème de l'homme qui autrefois était riche et qui, ayant perdu sa fortune, se trouve abandonné, en fait, non seulement par les femmes, qui sont le symbole de la trahison, mais également par tous ses amis.

             La construction de cette qçida diffère des précédentes: Mowal: ababb, hruz: cdcdcdcdcd, mowal : cccd, etc..

18. Bar Yohai bal 'arbiya moghrabiyà

La qçida accompagne deux Piyoutim sur Bar Yohai en hébreu. La qçida fait l'éloge du fameux rabbin et termine par une prière concernant le salut des juifs et leur rassemblement en Terre Sainte.

            "Bar Yohai en arabe marocain" comporte 15 quatrains à rime aaaa, bbbb, cccc… L'éditeur est Hadida. Cette histoire diffère de celle rapportée par H. Zafrani, Une qassa de Tingir, Hymne à Bar Yohay, in R.E.J., Vol. CXXVII Paris 1968.

19.  Qsida min Tetuan

Cette qsida a été imprimée avant l'été 1965 en Israël.⁴⁰ Elle prouve que la politique sait faire flèche de tout bois car cette qsida n'est pas autre chose qu'un texte de propagande électorale. C'est lors des élections municipales à Beit Chemech, petite ville des environs de Jérusalem et à forte proportion d'habitants originaires du Maroc qu'elle fut composée. L'auteur y dénonce avec force proverbes et force jeux de mots les défauts et la mauvaise admi­nistration du maire en place et chante les qualités du candidat auquel il voudrait concilier la faveur des électeurs. Fait remarquable et assez excep­tionnel, la qcida est accompagnée d'une traduction. Cette traduction hébraïque est probablement destinée aussi bien à faciliter la compréhension du texte original en judéo-arabe aux marocains (surtout de la jeune géné­ration) qui comprennent moins bien ce dialecte qu'à élargir le cercle des lecteurs de la qsida et en permettre la lecture aux autres habitants de la ville (polonais, roumains, etc… ).

 Le titre complet: Gozlan Abraham 'la Amram Louk. Qsida de Tetuan.

• Sans auteur ni éditeur.

CONCLUSION

Il est incontestable que le genre de la qsida a joui d'un prestige remarquable chez les juifs marocains. Le choix présenté dans cette étude est loin d'être complet et il ne fait aucun doute qu'il existe des dizaines, sinon des centaines de qçaïd orales qu'il faudrait enregistrer d'urgence.⁴¹ L'usage de la qçida est tellement répandu que même en Israël les juifs marocains continuent à en rédiger et s'en servent pour diverses occasions. Celles que nous avons citées sur le tremblement de terre à Agadir ou la campagne électorale à Beit Chemech en 1965 ne sont que des exemples parmi d'autres. Il en existe plusieurs sur l'arrivée des juifs marocains en Israël, leurs difficultés dans le processus d'absorption dans le pays, leur joie de retrouver leur ancienne patrie, leur nostalgie pour les Saints inhumés au Maroc, etc . .. Il semble que la qsida dont les juifs étaient tous épris était un moule commode dont se servaient les poètes populaires•. La qçida est presque toujours découpée en quatrains. La rime la plus courante est aaab ou aaaa.

La qsida, comme nous l'avons souligné, est toujours chantée et le refrain est repris le plus souvent par le public. Toutes les occasions sont bonnes pour l'entendre. A l'occasion du mariage, des fêtes familiales, etc…, le chanteur chante sa qçida à la demande des auditeurs qui accompagnent leur voeu d'un don matériel. Très souvent, au cours des soirées d'été, le chanteur de la qçida arrive. Tout de suite un groupe se forme autour de lui et il commence à chanter. La qçida répond de ce fait à *des nombreux besoins tant sociaux que culturels. Les commentaires des événements politiques,⁴² la propagation de certaines nouvelles favorables à un certain groupe, tout autant que l'exposition des motifs merveilleux et imaginaires, des récits bibliques, etc… sont des éléments importants dans la récitation de la qçida.

L'absence d'une littérature populaire écrite chez les juifs marocains ne nous permet que difficilement de nous faire une idée sur les problèmes qui pré­occupaient le peuple.⁴³ De par sa nature, la qçida est une oeuvre de circons­tance qui ne fait que souligner un fait qui a impressioné le peuple. L'analyse thématique de quelques qçaïd que nous avons décrites est, donc, importante en elle-même.

Un rapide coup-d'oeil sur les différents sujets et problèmes qui occupent l'esprit populaire suffit pour montrer la variété des problèmes soulevés par la qçida. Sans aucun doute, ce sont d'abord les problèmes quotidiens, les besoins journaliers qui accaparent le peuple ; mais nous voyons toutefois l'intérêt qu'il nourrit pour ses coreligionnaires éparpillés dans le monde (le sort des juifs sous le régime nazi) et aussi pour l'histoire mondiale (souhait de victoire pour les Alliés et prière pour un monde meilleur). Remarquable aussi est le voeu pathétique qui termine presque toutes les qçaïd pour la venue du Messie, la réunion des juifs dans leur pays, la reconstruction du Temple à Jérusalem.

  "Au Maroc, il ne se publie pas de journaux susceptibles d'imprimer aux foules la direction officielle . .. Dans ces conditions on jugea que la poésie serait de nature à influer sur l'opinion citadine et l'on commanda à un poète renommé, El Hadj Ahmed ei-Gherabbli, une qacida de circonstance. .. E. Aubin, Le Maroc d'aujourd'hui, Paris 1904, p. 407.

            Les contes publiés par D. Noy, Contes populaires racontés par des Juifs du Maroc, Jérusalem 1965, et notre étude "Mille et un proverbes juifs du Maroc" in Folklore Research Center Studies, Edited by D. Noy — I. Ben-Ami, Jerusalem 1970, sont loin de combler cette lacune.

5. "M'awda falhan mi kamoha 'la Hitler¹⁷ (histoire sur l'air de mi kamoha sur Hitler)

Ici aussi l'auteur qui ne donne que ses initiales Y. P. confie à ses lecteurs que son récit est de "l'histoire véridique".

L'auteur de cette qsida fait montre de connaissances plus étendues sur le sujet que celui de la précédente. Il cite plus de dates et de noms et il souligne la part de la Société des Nations ainsi que du Traité de Versailles dans le déclenchement de la guerre. La raison qui a poussé l'auteur à écrire la qsida, ainsi que d'autres sans aucun doute, fut l'apparition au Maroc de l'armée américaine le 8 Novembre 1942. Au début de la guerre certains bruits couraient que les juifs du Maroc allaient partager le sort de leurs frères de Tunisie, d'Algérie et d'Europe. Les amis du Régime de Vichy étaient nombreux au Maroc et leurs tendances antisémites n'étaient un secret pour personne.

L'auteur suit l'ordre chronologique des événements. Il fait allusion à "Mein Kampf" et au séjour d'Hitler en prison.

^[1] La qsida qui s'étend sur trois feuilles comprend un préambule de quatre quatrains en hébreu, ensuite le texte qui comprend 52 quatrains à rime aaaB, bbbB, cccB etc. . Les quatrains du préambule sont semblablement rimés. L'éditeur est Hadida de Casablanca. Dans l'avertissement au lecteur, l'auteur souligne qu'il ne s'attardera pas sur les mauvais traitements infligés aux juifs, fait qui est généralement connu, mais seulement sur l'histoire générale de la guerre. L’emploi du présent dans cet avertissement laisse supposer que la qçida est composée avant la fin de la guerre, à un moment où les atrocités nazies n'étaient pas encore connues dans toute leur horreur.

6. "Qsida desselhat"

L'apparition des américains au Maroc a certes donné lieu à de profonds sentiments de joie et de reconnaissance mais aussi a provoqué des remous dans la vie juive. Les juifs marocains, grâce à leur connaissance des langues, ont pu nourrir les rapports les plus francs avec les américains. C'est ainsi qu'ils ont pu fournir à ces derniers une précieuse main-d'oeuvre surtout dans le domaine des services. Cette franche collaboration a du reste profité aux uns comme aux autres. C'est ainsi que bien des juives ont trouvé un mari parmi les soldat américains et ont quitté le Maroc pour les Etats-Unis d'Amérique. L'auteur de la qçida se plaint ici de la mauvaise conduite de certaines femmes originaires de l'Atlas.

Méfie toi de la femme chleuh. ..

Elle est arrivée nu-pieds de sa ville

Elle a commencé à travailler à la semaine,

Vite elle est devenue patronne,

Elle a volé à son employeuse son mari. ..

La femme chleuh mariée et avec des enfants Vite elle s'est découvert la tête Elle a mis de la poudre à son visage Du vernis à ses ongles…

Dans les hôtels elle guette l'américain,

 Elle lui cligne de l'oeil et lui dit "come on"¹⁹

Et lui fixe le prix. ..

Elle s'est vite montée une garde-robe

Et possède plus de dix robes

Qu'elle a achetées à crédit.

Elle les paye avec des enlacements et des baisers

Et même aussi par des coucheries

Tu ne comprendras pas leur français

Quand elles le parlent,

 Même si tu es savant et fqih,

Mais elles se comprennent entre elles

18            La qsida traite des femmes originaires de l'Atlas marocain. Elle comprend onze quatrains à rime aaaa,       bbbb, etc. . Ici comme partout ailleurs dans cet article nous donnons une traduction la plus littérale possible.

¹⁹             Dans l'original: "caman".

• "Qsida delmot"²⁰

Cette qsida lue principalement dans le mois d'Eloul et jusqu'au jour de Kippour est destinée à ramener au droit chemin les juifs. L'auteur relate les souffrances que subit le mort qui a péché. En effet, l'ange demande au mort :

… As-tu étudié la Tora?

Ou t'es-tu occupé uniquement de commerce,

Et t'es-tu empêtré dans le péché…

Ils condamneront celui qui court les femmes…

La liste des péchés cités est grande : celui qui n'étudie pas la Tora, ne fait pas la charité, celui qui ment, tue, ne respecte pas les fêtes et le chabbat, ne lie pas le "chema"' etc.. L'auteur signale à la jeunesse que le retour à la bonne voie et aux bonnes actions des fils assurera le salut des parents et les mènera au Paradis.

20            "La qsida de la mort". Pour la première fois apparaît un titre en français : la chanson de la mort est donné par l'auteur, Chlomo Meir bar Eliyahu Sabah, dont nous retrouvons le nom grâce à l'acrostiche. L'éditeur est inconnu. L'air de la qsida est: "lekha Eli techukati" qu'on lit à Kippour.

• "Qsida delbidawyat uselhat ulfassiyat felhan del qra'"²¹

Cette qçida est une violente critique contre la femme juive casablancaise, fassie et originaire de l'Atlas. Elles consomment du haschich, mangent du porc… et même fument. L'auteur use de beaucoup de mots français (mode, nylon, foulard, diplôme etc..)

2[1] "La qsida des casablancaises, des chleuses et des fassies sur l'air du teigneux". L'auteur est Moché Der'i qui pousse le souci jusqu'à donner son adresse personnelle. L'éditeur est Joseph Lugassy de Casablanca.

• " Qsida 'la srab umahya"²²

L'auteur décrit les méfaits du vin et de la mahia en avertissant ses auditeurs de tous les maux que subissent ceux qui abusent de l'alcool. Avec l'aide de détails historiques Mas'ud Chabbat donne l'exemple de Noé et de sa mésa­venture avec Ham alors qu'il était ivre. Il rapelle aussi l'histoire de Loth et de ses filles dont l'union, car il était ivre, eut pour résultat de créer la branche moabite et ammonite. A part les tares physiques que provoque la boisson, l'auteur s'attarde sur les conséquences du point de vue religieux et social.

La prière de l'ivrogne n'est pas exaucée

Son témoignage n'est pas valable.

Il ne reconnaît ni ses enfants ni son épouse…

La porte de l'enfer lui ouverte. ..

²²             "La qçida du vin et de la mahia". L'auteur est Mas'ud Chabbat. Elle comprend 23 quatrains à rime aaaB, bbbB, cccB etc..

10. "Qsida di ben-chochan'²³

Elle relate un crime passionnel, l'histoire de la passion violente du nommé Ben-Chochan (l'auteur de la qçida?) pour une espagnole dite Maria Molena.²⁴ Après que la femme ait abandonné son amant, ce dernier l'assas­sina. L'histoire a du faire grand bruit dans le temps. Plus tard elle a été tellement célébré que la qsida qu'elle a inspiré, longtemps à la mode, fut enregistré sur disque. D'après les témoignages recueillis, ce drame s'est déroulé en Algérie, au dix-neuvième siècle.

²³  "La qsida de Ben Chochan". Ni l'auteur ni l'éditeur ne sont cités bien qu'il soit possible que le héros de l'histoire, Ben Chochan soit l'auteur de la qsida (la qsida est contée à la première personne). Elle se compose de 23 strophes avec un nombre de vers inégal. La rime est généralement croisée (ab, ab..).

²⁴  Dans le texte "molena" au lieu de "morena" (brune).

Qsssat sidna Yossef'25

Cette qçida qui retrace l'histoire de Joseph et ses frères existe en plusieurs versions et est une des plus populaires au Maroc. A part les faits essentiels qui sont relatés plus ou moins suivant l'ordre chronologique, l'auteur anonyme présente de nombreux nouveaux détails dont certains sont pour le moins étranges. Par exemple, les frères de Joseph le battirent quand il les rejoignit aux pâturages. De l'initiative de Reuven et de celle de Juda aucune trace. Seul Naphtali est cité come celui qui a proposé de remettre la tunique à Jacob. Les Ismaélites sont ici des Arabes. L'amour violent ressenti pour Joseph par Zuleica et les détails concernant ses efforts pour se rapprocher de lui sont décrits abondamment. L'histoire se termine avec l'explication des rêves de Pharaon. Le dernier couplet se termine par cette prière :

ô Dieu ! rassemble nous dans notre pays.

 Rebâtis nous bientôt le Temple

 Et nous retrouverons notre liberté,

Nous, ainsi que tout Israël.

²⁵  "L'histoire de notre seigneur Joseph". Dans la présente version ni l'auteur ni l'éditeur ne sont mentionnés. Le début de la qsida : bism allah (au nom de Dieu) rappelle le début de la Fatiha. Il serait intéressant de faire une étude comparée des différentes versions de cette fameuse qsida qui existe aussi en disque. Je possède personnellement deux versions orales différentes l'une de l'autre (l'une de Settat et l'autre de Boujad).

12. " Qsida di bnat lyom 26

Elle fait partie du cycle des problèmes quotidiens qui préoccupent tant de moralistes et de censeurs de moeurs au Mellah. En effet la "vie moderne" a bouleversé les moeurs. L'auteur déplore "l'émancipation" des femmes et les met en garde contre les dangers qui les menacent.

.. . Cheveux coupés, mode européenne

Et du rouge aux lèvres et du khol…

Rendez-vous au Parc Lyautey elles ont fixé,

Là se réunissent les mauvaises filles et font des folies…

Elles ne se sont aperçues de leur grossesse Qu'après trois mois…

L'auteur s'efforce de raisonner les filles. Il termine sur une prière à Dieu pour obtenir leur retour au droit chemin.

²⁶             "La qsida des filles d'aujourd'hui", d'auteur anonyme. Comprend 16 distiques à rime aa, bb, cc, etc. .

• "Qsida di Agadir"27

Viens écouter cette histoire

d'Agadir que l'on n'oubliera jamais.

 Un malheur s'est abattu sur nos frères…

La terre a tremblé alors qu'ils dormaient…

Juifs, Chrétiens et Musulmans…

L'auteur décrit l'aide offerte par les Nations et insiste particulièrement sur celle des Etats Unis d'Amérique. Israël, souligne t-il, a envoyé des médicaments et des dollars aux sinistrés. L'avant dernier couplet se rapporte à la prière traditionnelle consacrée à Dieu. Le dernier couplet vante les mérites d'Israël :

En Israël nous avons la sécurité.

On y guérit l'aveugle, le boiteux et le malade.

On y prend soin de l'orphelin et du malheureux.

L'auteur de la qçida est Hanania Cohen de Tivon.

²⁷  "La qsida d'Agadir". On se souvient du terrible tremblement de terre qui détruisit la ville d'Agadir en 1960 et qui fit plus de 10.000 victimes. C'est ce séisme qui a inspiré cette qsida à Hanania Cohen, israélien d'origine marocaine installé à Tivon, près de Haifa. Cette qsida s'est vite répandue parmi la population israélienne d'origine marocaine; 14 quatrains à rime aaaa, bbbb, cccc etc..

• "Mdarbat Pessah u-Sukka"28

La qsida relate la dispute entre la fête de Pâque et celle des Cabanes. Pessah arrive et veut détruire la Cabane (la sukka). Celle-ci, représentée par une femme, essaye de l'amadouer : ô oncle Pessah ! frappe moi de tes mains et non avec du fer". Pessah, tout en s'accoudant sur elle, l'invite au Procès qui doit avoir lieu le 15 du mois de Tischri. Pessah vante ses avan­tages : "… des foulards de soie garnissent la table… le vin, la mahia et la viande grasse… les enfants lisent la Haggada, et formulent le voeu : l'année prochaine à Jérusalem. :. "Chavouoth (la Pentecôte), cousin de Pâque, essaye d'intervenir mais Sukka ne se laisse pas faire pour autant : "… Tu es un homme et moi une femme, crois-tu que j'aie à te craindre? .. J'ai un fils qui me défendra … "Sukka rappelle quelques inconvénients qui se rattachent à la fête de Pâque : "Une vieille et pauvre femme acheta pour Pessah une poule grasse. Après l'abattage elle trouva dans le gésier de la volaille quelques grains.²⁹ Et elle donna la poule aux chiens. Et elle se mit à pleurer… Les gens disent : notre bouche (les dents) s'est gâtée.³⁰ Les bébés disent : notre lait a tourné. Les enfants se plaignent d'être constipés… Et moi, ta maîtresse Sukka, mes plats ne font de tort à personne…"

La qsida se termine par la prière traditionnelle sans rapport avec le sujet :

Bientôt, avec l'aide de Dieu, le Temple sera construit. Le Messie viendra…

Et nous rassemblera dans Sion…

²⁸             "Querelle entre Pâque et Sukkoth", d'auteur inconnu et éditée par Hadida. La qsida comprend 30 quatrains à rime aaaB, bbbB, cccB etc…

29 Les grains de blé ne sont évidemment pas "cacher".

³⁰  Allusion aux pains azimes qui sont parfois assez durs.

TEXTES

• "al-qsida del shina" 

Cette qsida comprend vingt-trois strophes de trois vers avec toujours la même rime aba, aba etc.. L'auteur n'est pas cité mais selon la tradition il s'agit ici de Rabbi David Iflah.⁽¹⁴) L'éditeur est Hadida(¹⁵⁾ de Casablanca. La même qsida (l.a dans notre collection) ne signale pas d'éditeur.

15. 13- – La shina est un mets traditionnel chez les juifs marocains que l'on envoie au four public le vendredi et que l'on consomme chaud le samedi à midi. Voir I. Ben-Ami, Le mariage traditionnel chez les juifs marocains, Thèse de doctorat présentée à la Faculté de Philosophie de Georg-August-Universität zu Göttingen, 1967, 70 (bibliographie).
16. 14 – Quoi qu'il en soit tous les informants interrogés affirment que cette qçida est ancienne. Une analyse linguistique sommaire renforce par ailleurs cette hypothèse.

          15 –   Joseph Lugassy de Casablanca est avec Hadida le principal éditeur des qçaïd. Il est le seul à avoir repris à Jérusalem l'édition de plusieurs qçaïd.

Les huit premières strophes décrivent les différents ingrédients qui entrent dans la préparation de ce mets. Les indications qui concernent la cuisine juive marocaine sont précieuses. La neuvième strophe décrit l'ustensile spécial dans lequel on transporte la shina au four. Cet ustensile nous dit l'auteur était joliment décoré. Les couplets suivant reprennent des louanges enthousiastes au fameux mets. L'allusion aux boissons qui accompagnent la dégustation du plat, telles que l'absynthe, le Brandy et le Cognac, la description de la marmite en émail, autant d'articles importés respectivement d'Angleterre et d'Allemagne qui étaient répandus au Maroc, surtout dans les villes côtières.

La qçida comporte une dritka (refrain chanté à une allure accélérée et figurant à la fin de la qçida) relatif au thé. Il est possible que nous soyons en présence d'une dritka qui appartient à une "qsida du thé" et non à celle de la shina.

• "Qsida del kawi" (la qsida du souffrant)

Elle contient six couplets à rime constante aab et un refrain de même rime. L'auteur décrit sa souffrance causée par un amour violent et demande à ses auditeurs de le plaindre. La qçida est probablement ancienne. Sa fin est classique. L'auteur salue ou prie pour ses amis et exhale sa hargne à l'égard de ses ennemis.

Nous pouvons identifier l'auteur grâce à ces vers : "Mon nom est facile par les lettres.. .deux et soixante-dix et ajoute sept…" qui donnent par reconstitution le mot "Boas" qui est le nom (ou prénom) de l'auteur.

• "Qsida delqra"' (la qsida du teigneux)

Elle est composée de quarante-huit quatrains à rime aaaB, bbbB, cccB etc. Sans nom d'auteur ni d'éditeur.

Elle relate l'histoire d'un père qui avait trois enfants. L'un était étudiant, l'autre commerçant et le troisième affligé de la teigne s'adonnait à la boisson et au Kif (poudre de chanvre indien qu'on mélange au tabac). Avant de mourrir le père partagea entre eux son bien mais leur ordonna de ne pas ouvrir une des chambres de la maison. Le teigneux dilapida très vite sa part d'héritage et ayant décidé d'ouvrir la fameuse chambre, obligea ses frères à assister à son ouverture. A sa grande surprise il ne trouva qu'une vieille "chachia", un vieux tapis et un narguilé. Il remit le chapeau et le tapis aux frères et se réserva le narguilé. Quand il commença à fumer, le narguilé lui rendit chaque fois une boule d'or. La fille du Sultan qui vit la chose réussit à le déposséder du narguilé. Il alla chez son frère qui lui remit la "chachia". Il s'aperçut qu'en mettant ce chapeau il voyait et devenait invisible pour les autres. Par ruse, la fille du Sultan s'appropria le chapeau. Il reçut du troisième frère le tapis. Quand il s'y assit, un géant apparut et se déclara prêt à remplir tous ses désirs. Cette fois ci encore, la princesse lui déroba le tapis et partant l'obéissance du géant. Sur l'ordre de la fille du Sultan le géant le jeta dans un lieu désert, bien loin de son pays. La morale de l'histoire est ici bien claire : malheureux est celui qui désobéit aux prescrip­tions des parents.

• " Qsida di Hitler" (la qsida d'Hitler)

La qsida comprend deux feuilles dont la première page nous donne certains renseignements précieux : "cette qçida a été créée par moi, Matitiahu ben Simhon,¹⁶ sur Hitler je l'ai écrite, sur ce qu'il a fait aux juifs. Je l'ai commencée et terminée et par l'entremise du Makhzen (le gouvernement local) je l'ai publiée ; Je l'ai faite en souvenir du miracle que nous a fait le Dieu béni ainsi qu'à tout le Maroc ; Je vous prie ô lecteurs, faites attention de ne pas l'oublier". L'auteur souligne aussi, détail qui paraît dans presque toutes les qsaïd, sur quel air elle doit être chantée. Suivent ensuite quatre couplets en hébreu qui sont une louange à Dieu. La qçida proprement dite comprend trente-six quatrains à rime aaaB, bbbB, cccB etc.. Les premiers relatent l'épisode russo-allemand que l'auteur considère comme le début de la défaite des nazis. La qçida retrace la biographie d'Hitler dans des termes généraux et naïfs. Le quatrième couplet: "Son métier était seulement peintre en bâtiment, toute la journée il quémandait du travail, jusqu'à ce qu'un jour il eut l'idée de s'engager dans l'armée allemande". Ensuite suit une description assez superficielle de l'histoire de la guerre. Le trentième couplet prouve que la guerre se déroulait encore lors de la rédaction de cette qsida: "Rooswelt, Churchill et Staline, et tous leurs amis, aide les ô Dieu afin qu'ils puissent vaincre tous leurs ennemis. Un des couplets les plus intéressants a trait à la Palestine et au nationalisme juif :

Nous supplions Dieu miséricordieux

Qu'il rassemble tout Israël

Dans leur pays la Palestine

Et que nous fassions partie des affranchis.

[16] Matitiahu ben Simhon est originaire de Mogador et est actuellement en Israël. D'après le témoignage du Rabbin Meir Levy de Jérusalem, il doit être âgé de près de 65 ans.

ראשית השליחות במכה

עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמד

נביאי ישראל נותנים עדות מפורטת על תחילת שליחותם. אנו קוראים בהושע (פרק א׳, ב): ״תחילת דבר ה׳ בהושע, ויאמר ה׳ אל הושע לך״. עמוס (פרק ז׳, טו) אומר: ״ויקחני ה׳ מאחרי הצאן ויאמר: לך״. הכל זוכרים את העדות של ישעיהו (פרק ר), ירמיהו (פרק א׳), יחזקאל (פרק א׳) והעדות של משה (שמות, פרק גי). גם מתקופה יותר מאוחרת — כגון על שאול מתרסוס, יש סיפור חוויה מסויימת, מה שאירע בדרך לדמשק. גם אצל קדושי האסלאם, המיסטיקאים של האסלאם, תמיד אנו קוראים על ה״תוּבָּה״ (מלה ארמית — תשובה) שלהם, הפותחת את הביוגראפיות הרוחניות שלהם. והנה, בין החוקרים יש דין ודברים אין קץ אם השאיר לנו מוחמד עדות כזאת. אין כל ספק שהשאיר, והשאיר עדות ברורה מאד, אלא שדרכו של מוחמד בכל מקום לדבר חציו בבהירות רבה וחציו במעורפל. העובדה שבקוראן הדברים מעורפלים יותר — סיבות לה: הנביאים הקדומים של —ישראל חיו בתקופה שחזון היה נפרץ, כלומר, שהנבואה היתה מעשה יום יום, והנביא צריך היה לענות — כשביקש שיאמינו לחזון השליחות — על השאלה: מתי נשלחת ? מתי התחלת ? ולהיפך, גם באופן סובייקטיבי ידע כל אחד שהנביא צריך לקבל דחיפה להתחלת השליחות. אך מוחמד חי בתקופה, שלא רק אנשי מכה ועובדי האלילים לא הבינו מהי נבואה, אלא שהדתות הרשמיות — היהדות והנצרות — התנגדו לאפשרות של נבואה בזמן ההוא. על כן, עצם הענין של הנבואה היה רופף בידו ומסתמא היה מוחמד צריך להיות מאוד זהיר. אף על פי כן נמצא בקוראן עדויות ברורות לראשית שליחותו.

ראשית, ברור שתחילת הנבואה היתה מאורע חד־פעמי. על כך יש עדות מפורשת בסורה 2, 185, כשמוחמד מדבר על קביעת חודש רמדאן, שהורד בו הקוראן להדרכת בני אדם. מה הקשר בין שליחות לבין חודש הצום? המוסלמים מספרים שמוחמד הנהיג בראשונה את יום הכיפור היהודי כיום צום ה״עאשורא״ (העשור). מד. היה ביום זה? לפי המסורת שלנו היה יום הכיפורים יום הורדת הלוחות השניים. אחרי שהלוחות הראשונים נשברו, ירד משה ביום הכיפורים ובידו לוחות שניים והביא בהם סליחה, כפרה ומחילה. על כן, גם קביעת חודש הצום על — מוחמד קשורה בחווית־בראשית זו של תחילת דבר אללה אליו. מאורע זה חל לדבריו בלילה — סורה 44, פסוק 2: ״הנה הורדתי אותו בליל מבורך״. לילה זה :מתואר בסורה 97: ״הנה הורדנו אותו בלילת אלקדר״, שאפשר לתארו כליל־ גזרה או ליל־גבורה. אולם יש לנו עדות ברורה יותר על חווית־בראשית זו, והיא ניתנת לנו בשתי סורות — בסורה 81 ובסורה 53. סורה 81, פסוק 15 עד הסוף:

(15) אכן נשבעתי בכוכבים הנסוגים

 הרצים הנאספים

ובלילה כאשר יפנה

ובשחר כאשד יפוח.

(19) הנה זהו דבר השליח הנכבד,

רב כוח אצל אדון הכסא נשוא הפנים

 נשמע שם ונאמן.

(22) ואין ריעכם משוגע,

כי אכן ראהו באופק ברור,

ואין הוא חוסך מאחרים את הנסתר.

כמעט בכל פסוק יש חילופי גירסאות. בדרך כלל חילופי גירסאות אלה אינם חשובים, אך כאן חילופי הגירסאות חשובים מאוד, כי בפסוק 22 יש קוראים ״דנין״ שפירושו: אין הוא (מוחמד) חוסך מאחרים את הנסתר, אין מוחמד מונע מאחרים את אשר נגלה לו. אך אם אנו קוראים ״ט׳נין פירושו: אין הוא חשוד על הנסתר. כלומר, שיאמר על הנסתר מה שלא נגלה לו.

. 25) אין זה דבר שטן ארור

 אנה תלכו ?

 אין זאת כי אם

 אזהרה .לבאי העולם

 למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה

(29) ולא תרצו אלא אם כן ירצה אללה רבון העולמים.

הפסוקים 15—18 הם שבועות, כדרך שמוחמד נוהג בתקופה זו לפתוח את דבריו. בדרך כלל אין רואים את הקשר בין השבועות לבין תוכן הנבואה. אולם נראה לי, שאין אנו רחוקים מן האמת אם אנו מניחים שהשבועות הללו בכוכבים הנסוגים הרצים והנאספים, כלומר: הכוכבים הנעלמים לפנות בוקר, והשבועה בלילה כאשר יפנה ובשחר כאשר יפוח — שהשבועות הללו יש להן זיקה וקשר לעצם הנבואה. כלומר: מציינים את הזמן, את השעה, שעת השחר המוקדמת ביותר, כשעדיין אור וחושך משמשים בערבוביה, שבה היה המחזה הזה.

ומהו המחזה? מפסוק 19 ואילך: ״זהו דבר השליח הנכבד״. שליח פירושו המלאך (השורש ״לאב״ פירושו ״ללכת״ בחבשית). איך מתואר המלאך ? רב כוח (השוו: ברכו את ה׳ מלאכיו גבורי כוח, תהילים ק״ג, כ). אין זה מקרה שמוחמד קורא למלאך אשר נגלה לו ״גיבור כוח״, ״אצל אדון הכסא נשוא הפנים״. כולנו זוכרים את הנבואה בישעיהו ר: ״יושב על כסא רם ונשא…״, ״ויעף אלי אחד מן השרפים״, או נבואת מיכיהו בן ימלה (מלכים א׳ פרק כ״ב, יט ואילך). הוא רואה את ה׳ וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו והשליח ההולך שם הוא הרוח.

אם כן, מופיע בדמדומי בוקר מלאך גיבור כוח, כפי שמתואר בספר תהילים, שהוא בעל השפעה אצל אדון הכסא, כי אדון הכסא הוא השולח את השליחים. באופק ברור, בשחר, ראה מוחמד את השליח הזה, ומוחמד מוסיף: מה שאני אומר — אין זה דבר ששם בפי איזה שטן ארור, אלא זוהי אזהרה לבאי עולם, למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה.

ברור עוד יותר סיפור החוויה המובא בסורה 53, סורת הכוכב (כך היא נקראת על שם הפסוק הראשון שלה). ואלה הם הדברים:

נשבעתי בכוכב כאשר יבוא

 לא טעה ריעכם ולא שגה

ואין הוא מדבר מתוך זדון

 אין זה אלא גילוי אשר נגלה,

אשר לימדהו החזק בכוח (שוב אותו ביטוי למלאך)

בעל גבורה והנה התיצב

והוא באופק העליון

אכן קרב וניגש

והיה כמטווחי קשת או קרוב מזה

וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה.

לא כיזב הלב את אשר ראה.

התריבו עמו על מה שהוא ראה ?

אין פה כמעט שום הבדל, אלא שהיה קרוב אליו כמטווחי קשת. לפי המסורת המוסלמית, המלאך שהופיע למוחמד היה גבריאל, שהרי גבריאל הוא המלאך הממונה על תפקיד זה כבר בספר דניאל (פרק טי, כא): ״והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב ויבך (לימד את דניאל).

נסכם איפוא: סורות אלו — 53 ו־81 — אינן הסודות הקדומות ביותר, אלא מביאות הן את זכר קבלת הדיבר הראשון כתשובה לטענות שמוחמד היה ״מג׳נון״, חיינו אחוז ג׳ן או שטן, או שבדה את דבריו מלבו, כלומר: היה נביא שקר.

את מי ראה ? מאחר שכתוב ״וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה״, היו מי שהיו סבורים — גם מוסלמים וגם חוקרים מודרניים — שהכוונה לאללה עצמו, שראה אותו בדמות אדם. אולם דומני, כי נעלה מכל ספק הוא, כשאנו משווים את שני הדיבורים פה ושם, שהכוונה היא לשליח, למלאך שמסר לו את דבר אלהים. ומוחמד עומד על כך שכל מה שהוא אומר כנבואה הרי היא באמת נבואה שהושמה בפיו.

מרבית העיתונים היהודיים נוסדו במוגאדור, בטנג׳יר ובקזבלנקה. ערי נמל אלה, שקישרו בין אירופה לאפריקה, נהנו ממאמצי הפיתוח של השלטונות והיו לתחנות מסחר בין־לאומיות ולמרכזים עירוניים מודרניים.

התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השתקפו בתמורות שחלו בשפת העיתונות היהודית ובמרכזיה הגיאוגרפיים. בראשית המאה העשרים החל תהליך ממושך של דחיקת השפה הערבית־היהודית והשתלטותן של שפות אירופיות. העיתונות של טנג׳יר הושפעה מן השפה והתרבות הספרדית. היהודים נהנו מאופיה הקוסמופוליטי של החברה המקומית וניצלו את החופש הפוליטי היחסי ששרר בה_; אולם הם סבלו ממיעוט קוראים בגלל גודלה הקטן יחסית, ומספרם הקטן של יהודים דוברי ספרדית באזור כולו. לעומת זאת, העיתונות של קזבלנקה ניזונה מן התרבות הצרפתית ודבקו בה האפיונים של החברה הצרפתית הקולוניאלית. על עיתונות זו הוטלו מגבלות פוליטיות, אך היא זכתה לקהל קוראים רב יחסית, בגלל הקהילה היהודית הגדולה בעיר וריבוי היהודים דוברי הצרפתית באזור כולו.

התמורות שחלו במפה הגיאוגרפית של מקום הוצאתם לאור של עיתונים יהודיים משקפות את השינויים שחלו במרכזי הכובד של המסחר היהודי. כתוצאה מעליית מעמדה של קזבלנקה נדחקו מוגאדור וטנג׳יר ממעמד הבכורה שהיה להם בעיתונות היהודית במרוקו.

קזבלנקה, קהילה קטנה ושולית בהוויה היהודית במאה התשע־עשרה, הייתה למרכז היהודי של מרוקו באמצע המאה העשרים. היא נבנתה מגרעין קטן של סוחרים ותיקים ומקבוצה גדולה של מהגרים. מטבע עיסוקם היו סוחרים ומהגרים אלה ניידים יותר, כבולים פחות בעבותות המסורת, וחשופים ופתוחים יותר לחידושים. ברם, הניחוח המפתה של המודרניזציה לא הצליח לפצות על הכאב שגרמו חוחיה, והמהגרים נזקקו למורה דרך ומשען בדרך חייהם החדשה. אלא שבקזבלנקה לא הייתה הנהגה מסורתית בעלת שיעור קומה, שהעניקה מגננה הולמת מפני פיתויי המודרניזציה. אל תוך חלל זה פרצה עילית משכילית חדשה, בעלת תודעה ציבורית ואחריות חברתית, שביקשה להדריך את ציבור המהגרים בנבכי העיר המודרנית. אחד האמצעים לכך היה ייסודו של עיתון.

מקורות היניקה של העיתונאים היהודים

תולדות העיתונות קשורה לצמיחתו של מעמד הביניים העירוני המשכיל, שהיה ממוקם בין העילית הכלכלית והפוליטית בקהילות החוף היהודיות לבין שאר בני הקהילה שלא היו ברשותם כלים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, החיוניים ליציאה ממצוקתם. במעמד ביניים זה צמחו מתקנים, שביקשו להשפיע על אופן הקצאת המשאבים של קופת הקהילה לטובת רווחתו וקידומו של רוב הקהילה. ברם, את גישתם לעמדות המפתח חסמה העילית העשירה, שביקשה לשמור בידיה את הנהגת הקהילה. העיתונות הייתה אמצעי לעקוף את המהמורות ששמה בדרכם ההנהגה הרשמית; היא סיפקה להם במה להפיץ את תכניותיהם החדשניות, לגייס תומכים ולהפעיל לחץ חיצוני או ציבורי על ההנהגה.

קו חברתי־פוליטי זה אפיין את רוב העיתונאים היהודים במרוקו; ובכל זאת אפשר להצביע על שלושה דורות עיקריים של עיתונאים יהודים, המובחנים לפי חינוכם (רבני או חילוני), לפי תרבותם ולפי שפת כתיבתם(עברית, ערבית־יהודית, וצרפתית או ספרדית). הדור הראשון כלל קבוצה של משכילים יהודים מערי החוף במרוקו, שקיבלו חינוך רבני או מסורתי וכתבו בשפה העברית. בני הקבוצה קיבלו את ״הכשרתם״ הראשונה כעיתונאים כאשר שלחו את כתבותיהם לעיתונות ההשכלה היהודית באירופה. חשיבותם בתרומתם לחידוש הקשר בין יהדות מרוקו למרכזים התוססים בפזורה היהודית, ובהוצאתם אותה מבדידותה דוגמה מובהקת לסוג זה של עיתונאים היה יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור.

הדור השני כלל משכילים שכתבו בשפה הערבית־היהודית וייסדו בכוחות עצמם עיתונים יהודיים שנועדו לתושבי המלאח. הם הבינו כי כדי לקדם את בני קהילותיהם עליהם לתרגם את ערכי ההשכלה והמודרניזציה — שמקורם בשפה זרה ובסביבה תרבותית אירופית – ולהתאימם ללשון היהודית המקומית ולתרבותם. תופעה זו החלה בטנג׳יר והגיעה לבשלותה בקזבלנקה, עם הוצאתו לאור של אור המערב.

בני הדור השלישי היו משכילים שהתחנכו על ברכי התרבות האירופית במוסדות החינוך המודרניים, והחלו לייסד עיתונים יהודיים מקומיים בשפות אירופיות. הם ניסו לחזק את הזהות היהודית של בני קהילתם, למרות תהליכי המודרניזציה ובעזרתם. כך, למשל, הם נטלו אמונות ומנהגים מסורתיים, ניסחו אותם מחדש והעניקו להם משמעות מודרנית. קבוצות שאימצו את ערכי כי״ח והאמינו בתהליך האמנציפציה הדגישו ערכים כגון ״כל ישראל ערבים זה בזה״, ״ואהבת לרעך כמוך״, ״וגר זאב עם כבש״. דוגמה לעיתון של קבוצה כזו הוא L'Union Marocaine (להלן: ״האיחוד המרוקאי״). קבוצות לאומיות וציוניות טיפחו ערכים אחרים, כגון הזיקה לשפה העברית, לארץ האבות ולמצוות העלייה לרגל.,L'Avenir Illustré (להלן: ״העתיד המצויר״) היה עיתון של קבוצה כזו. ביטוי מובהק למאבק בין שתי קבוצות אלה הוא התחרות בין שני העיתונים הנ״ל, שיצאו לאור בקזבלנקה.

יצחק בן יעיש הלוי (נפטר ב־1895)

 משכיל יהודי שחי במוגאדור ועסק במכירת ספרים. דמותו נשמרה בזיכרון ההיסטורי של יהודי מרוקו בזכות מאמרים ששלח משנת 1891 ועד יום מותו להצפירה. מאמריו חשפו בפני קהל הקוראים את מאבקיה של קבוצתו לשיפור המצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של בני קהילתו.

הצפירה

שבועון עברי, מעיתוני תנועת ההשכלה, שייסד ברוסיה חיים זליג סלונימסקי בשנת 1862, ויצא לאור כמה חודשים. בשנת 1873 חידש העיתון את הופעתו, תחילה בברלין ואחר כך בוורשה, ובשנת 1886 היה ליומון, בעריכתו של נחום סוקולוב, שפעל להפצת המדע, חדשות ומאמרים בשאלות הזמן בעברית. בשנת 1903 נסגר העיתון. בשנת 1920 חודשה הופעתו כעיתון יומי, שמטרתו ״להקנות לקוראים את ידיעת שפת עבר וספרותה ולהרבות במאמרים ובדברי מדע״. בסוף שנת 1921 חדל לצאת לאור.

הנוער בעלייה 

תנועת " שרל נטר " במרוקו 

יוסף שרביט

תיאור מרנין לב של היציאה למחנות הקיץ מופיע ב " נוער ". ויש בו כדי להעביר את הניתוח המיוחד המצוי ביציאתם של מאות בני נוער לחופשה בטבע ובאווירה יהודית. מאמר זה מעביר את ההתרגשות המחשמלת בקרב בני הנוער, ובד בבד את המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בארגון המחנות.

" ה – 7 ביולי 1947 : השעה 20.30. תחנת הרכבת של קזבלנקה מלאה המון ילדים מכל הגילים, במכנסיים קצרים תכולים וחולצה לבנה. זו קבוצת ביל"ו, מתנועת הנוער " שרל נטר ", בדרכה למנות  הקיץ באזור עזרו Azrou. הרבה סדר, הרבה משמעת, אלה הדברים הניכרים, גם אצל הזאטוטים שבהם. הרכבת שורקת, יוצאת לדרכה להרפתקה הגדולה שלה מייחלים כל ימות השנה…..כבכל שנה, " שרל נטר "מוציאה מחנות נוער בחסות " השירות לנוער ולספורט ". במשך שלושה שבועות נשמו ילדינו את האוויר הצח של עין קרזוזה, של טומלילין ובן סמין. אליהם הצטרפו בני הנוער של " שרל נטר " מרחבי מרוקו : צפרו, מראכש, פאס, מכנאס – וחברו יחד למחנה אזורי רווי חברות וידידות, תוך חלוקה למחנות נפרדים של בנים או בנות, בחיק טבע בראשיתי…….השכם בבוקר מתחיל יום בהתעמלות בוקר ושטיפת פנים במעיין מפכה, תפילת בוקר וארוחת בוקר בחיק הטבע סביב שולחנות מעץ. במרוצת שעות הבוקר מתחילה פעילות הבוקר – מלאכת יד, משחקי חברה ; אחר הצהרים – טיולים בחיק היערות ומשחקי " חיפוש מטמון ". הערב – הכול חוזרים עייפים ויגעים למקלחת חמה ושינה עריבה. ראש המחנה לן באוהל לבן, סמוך לסמל " מגן דוד " המעוצב מאבנים לבנות. כל בוקר מניפים את דגל המחנה…….מצויים שבעה מחנות נודדים מסביב למחנה המרכזי. לכל מחנה נודד אוטונומיה משלו ומשותפת לכולם התוכנית החינוכית : הקמת מחנה אוהלים, משחקי אינדיאנים ופרשים ולבסוף לימוד הפולקלור של יהדות מרוקו ושורשיה. קומזיצים ועינוגי שבת משותפים מחזקים את המשותף לכל המחנות…….

גם בשלהי שלטון הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו – 1955 – בעת שהביטחון האישי ליהודים הלך ודעך, ויותר יותר יהודים התדפקו על שערי העלייה לארץ – הוסיפו לקיים במסגרת " שרל נטר", ביוזמתם של אשר אוחיון ואדגר גדג', מחנות נוער. אמנם מספר הילדים המשתתפים פחת בשל צמצום תקציב הג'וינט, אולם מעורבות " שרל נטר " לא פחתה. מספר אשר אוחיון : " החלטתי להתרכז במיוחד במחנה של הצופים, שריכז שבעה גדודים מערים שונות. להתאים את תוכניותיי לתוכנית הכללית שהייתה מלאה וגדושה. הפכתי למדריך צופי והשתתפתי בהנהלת המחנה. פשוט חייתי עם הילדים חיי יומיום, בזמן האוכל, בלימוד קשרים במחנאות, בתפילה, במשחקים. בזמן המנוחה שוחחנו, העלינו בעיות חברה וקיבוץ, יהדות והשקפה דתית, קיום מצוות במחנה ובחברת הצופים. נוצר קשר אינטימי יותר, שלא יכולתי בעיר ליצור בקלות…….עונגי שבת כלליים אורגנו פעמיים וגם תפילות בשבתות.

" התקיימו גם שני כינוסים של ראשי הקבוצות – בני 15 – 18, שבהם הנחיתי שתי פעולות : 1 – דע לפני מי אתה עומד ( בתפילה ) ; 2 – שיחה כללית על דרכינו כתנועה צופית יהודית. 

" נקודה אחרת שנראית חשובה בעיניי היא " ההבטחה הצופית ". אפשר לומר שבתנועות הצופים ההבטחה היא ה " בר מצווה " של הצופה. עד כה לא היה לטקס ההבטחה אופי יהודי מיוחד, ועל זה עמדתי כבר לפני המחנות. כעת נתקבלה החלטה המחייבת את כל הגדודים במרוקו, והחידוש העיקרי היה שהצופה מתעטף בטלית, מברך שהחיינו לפני ההבטחה, וקורא קטע נבחר מספר תהלים. בשתי המדורות שהתקיימו במחנה הדגשתי את חובות המבטיח לשמור על ערכי היהדות ולקיים את המצוות כדי לשמש דוגמה לאחרים. בסיכום, ההבטחה לבשה כיום צורה יהודית והתחייבות יותר דתית מאשר צופית. " עבדתי על משחק גדול שהקיף את כל הילדים, על הנושא " כובשי כנען " עם קריאת פרקים שונים גם מספר דברים ויהושע.

הפעילות החינוכית " בבני עקיבא " ובבח"ד בשנים 1946 – 1956 הייתה מקור השראה לתנועת " שרל נטר ", ולא פעם התקיימה פעילות זו ביוזמת " שרל נטר " וקברניטיה, שפעלו בד בבד ב " הפועל המזרחי ", כאמור לעיל. היעד החינוכי, הכנת החניכים להגשמה חלוצית דתית בארץ ישראל ולקליטתם בה – היווה את הציר המרכזי של העשייה החינוכית ש " בני עקיבא ". יעד זה קיבל משנה חשיבות לרגל העלייה הגדולה ממרוקו, החל משנת 1948. לצורך הגשמת יעדים אלה התקיימה בתנועה פעילות חינוכית מגוונת, שהתקיימה על ידי שליחי " בני עקיבא " שליחי " הפועל המזרחי " במחלקת העלייה ובמחלקה התורנית שבהסתדרות הציונית.

לימוד הלשון העברית : שיחות בתולדות הציונות ובמשנה הציונית הדתית ; העלאת מחזות עבריים ; קיום מקהלה ומניין לצעירים ; טיולים ופעילות ספורטיבית ; מסיבות " שאלו שלום ירושלים " לקהל הרחב – בעיקר בשבתות, שבהן הוקראו ידיעות מעיתונות ארץ ישראל ולעתים נדונו בהן רעיונות " תורה ועבודה ". שיעורים תורניים בשבתות, ולקראת החגים – הרצאות בענייני דיומא ; חגיגות ימי העצמאות לאחר הקמת המדינה, במתכונת חגיגות התנועה הציונית הדתית בארץ ; פעילות הקשורה בהכנתם הרוחנית של הקבוצות העולות לרגל העלייה בשנים 1948 – 1951 ; כינוסי נוער ואירועים בסניפי בני עקיבא בעקבות ביקורי אנשי התנועה מארץ ישראל. מחנות וסמינרים ארציים ובין ארציים, שניתנו בהם הרצאות ושיעורים על ידי רבנים, אנשי רוח ופעילי תנועת הקיבוץ הדתי – כל אלה היו תכנים חינוכיים שהושפעו מתנועת בני עקיבא על " שרל נטר " ולהיפך.

התפרעות בחג הפורים.

בחג הפורים הופיע אוטובוס מלא בחורי ישיבה, כנראה מישיבת בני ברק, ונעצר באמצע המחנה. לרוע המזל לא היה במחנה אותה שעה איש מצוות המדריכים, ובחורי הישיבה פשטו על בכל המחנה, נכנסו לצריפים הסגורים של העולים וצעקו בקולי קולות כי חרובית היא מקום טמא, וכי כאן מעבירים יהודים על דתם וכי המדריכים גרועים מכופרים. בחורי הישיבה פרצו גם לכתות ולגן הילדים, חרפו וגדפו את המורות והמטפלות וקראו להן זונות ופרוצות.

השיקים ממשרד הסעד.

מיום קום המדינה השתדל מנהלו, שאול אורן מקירית ענבים, להתקשר עם המוסדות המקומיים של משרד הסעד, כדי לספק צורכי כמה משפחות של אלמנות וחיילים, לרוב משותקים, אשר הגיעו למקום והיו זקוקים לעזרה. דרישותיו של מנהל המחנה הועברו על ידי העובדת הסוציאלית המקומית, הקשורה עם המועצה האיזורית יואב, למשרד הסעד ברחובות. דרישות אלה הועברו כנראה לירושלים, אך עד פסח לא נתקבל ממשרד הסעד כסף עבור האלמנות והחולים. והנה הגיעו לפתע בערב פסח 17 שיקים מלשכתו של הסעד. שיקים אלו היו מיועדים כולם לראשי משפחות מעולי איית בוגמאז, צוות המדריכים התפלה ששיקים אלה הגיעו לאנשים שהנהלת המחנה ומוסדות הסעד במקום לא דרשו עזרה עבורם, כי אנשים אלה עבדו בקרן הקיימת ברציפות וקיומם היה מובטח.

הכנות לעלייה ל " עוצם ".

מושב עוצם – לכיש א' הנמצא ליד משטרת עירק סווידאן, יועד על ידי חבל לכיש לעולי איית בומזאג. לפני העלייה הסבירו בצלאל וחבריו לעולי איית בוגמאז בחרובית כי הם עולים למושב שיכלל במסגרת תנועת המושבים. האנשים אשר ידעו על התנועה מפי יהודה גרניקר עוד בהיותם בכפר במרוקו, הסכימו לכך. לפני העלייה ביקרו האנשים במקום וראו את צריפי המגורים והמוסדות בבנייתם. לפני העלייה ביקשו המדריכים בשם עולי איית בוגמאז את חבל לכיש לספר כמה מהדרישות הדתיות של המתיישבים וכולן נתמלאו.

בעליה ל " עוצם " ביום ראשון, ראש חודש סיון, עלו 65 משפחות, רובן ממחנה חרובית. לעולים הוכנו צריפי מגורים מסודרים וצבועים, אספקת מים ליד כל צריף. מוסדות הכפר, כולם זמניים בצריפים, כגון צרכניה, בית כנסת, בתי ספר ומועדון הותקנו כולם ליום העלייה….למחרת  23.5.55 יצאו כל האנשים לעבודה והמצב היה תקין. עם העולים יצא מחרובית גם בצלאל נהוראי ואליו צירפו ב " עוצם " מא"ז, חובשת, מדריך מתרגם ממושב ישרש, ונהג. גם ביום השלישי 24.5.55 יצאו כל האנשים לעבודה, אך ביום השלישי בערב הופיע בכפר משה רביבו מירושלים, איש הפועל המזרחי, לביקור קרובים במקום.

ביום הרביעי בבוקר התאספו העולים ליד המזכירות והודיעו כי אין הם יוצאים לעבודה. הסיבות לכך היו שונות ומשונות. ראש משפחה אחת התאונן כח העבודה בקק"ל קשה וזאת לאחר שהעולים עבדו יפה בעבודות קק"ל בחרובית במשך שלושה חודשים. משלחת של 15 איש בערך יצאו לכיוון הכביש במקום אשר כנראה חיכו להם " מכוניות " אשר לקחו אותם לתל אביב.

Aït Bougmmaz, Aït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu  pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'gounculminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants. 
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)

Les Aït Bouguemez ou la vallée heureuse – Haut Altas Marocain

ועידת אלחזיראס, 1906

ביולי 1905 הוסכם על ידי ממשלות צרפת וגרמניה לקיים ועידה בקשר למעמדה של מרוקו. אותה שנה ביקר הקיסר וילהלם השני במרוקו ובטנג'יר, שבה עגנה אונייתו. היה זה ביטוי לאינטרסים של גרמניה במרוקו. הקיסר התקבל על ידי נכבדים יהודים ובראשם הרב הראשי בטנגייר מרדכי בן ג'ו(1825־1917).

ועידת אלחזיראס ב־1906 סללה את הדרן לחסותן של צרפת וספרד על מרוקו. הוועידה החליטה שמרוקו תהיה תחת חסות בינלאומית וצרפת תפקח על המשטרה, על עבודות ציבוריות ועל המטבע, אבל פורמלית נשמרה עצמאות הסולטאן.

לפי הצעתו של יעקב שיף מניו־יורק, דרש נציג ארצות־הברית להעלות על סדר היום של הוועידה את מצבם המושפל של יהודי מרוקו, בעיקר באזורים הפנימיים, ותבע להגן עליהם, ונציג ספרד הצטרף אליו. יצוין ששנתיים לפני כן הורה שר החוץ של ארצות־הברית לקונסול שלו במרוקו לפעול יחד עם נציג צרפת כדי להבטיח חופש דת ליהודי מרוקו. המוסד המשותף של ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות קיבל הבטחה מרגיעה משר החוץ הבריטי בדבר מצבם של יהודי מרוקו.

נציגי רוב המדינות לא רצו להרגיז את הסולטאן, והיה גם נימוק פורמלי שהנושא אינו עומד על סדר היום של הוועידה. המשלחת של מרוקו הבטיחה שהסולטאן הנוכחי הולך בדרכי קודמיו ביחסו כלפי היהודים, וביטחונם נשמר. הסולטאן אישר את החלטות הוועידה.

פגיעות בנוצרים וביהודים, 1906־1908

האנרכיה נוצלה להתעללות ביהודים חסרי הגנה. בתחילת ספטמבר 1906 פרץ למוגדור ראש שבט מלווה 300 פרשים, גירש את היהודים שגרו מחוץ למלאח ותבע מהם לחזור למלאח, ואם יסרבו יירצחו. כ־200 משפחות נשארו ללא קורת גג, והמלאח נבזז. אוניית מלחמה צרפתית הופיעה מול מוגדור להבטחת האינטרסים של צרפת בעיר.

באותה שנה הותקפה העיר ארזילה על ידי שבט שפרץ את חומותיה והשתלט על מחסני הנשק של הממשל, וחנויות היהודים נבזזו. אמנם היתה תוכנית לפינוי היהודים דרך הים, אבל העיר היתה סגורה, אין יוצא ואין בא.

בעקבות רגשות אנטי־נוצריים הותקפו אירופים ב־1907. במרס נרצח רופא צרפתי במראכש. לאחר מכן היו יהודים ונוצרים קורבנות לזעם של המוסלמים. בתגובה כבש צבא צרפתי את העיר אוג'דה השוכנת קרוב לגבול אלגייריה. בעקבותיה התחוללו הפגנות זעם נגד היהודים ששמחו לכיבוש.

קזבלנקה: ב־30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. בעיר נשדדו חנויות של אירופים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר מ־2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים ואיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על עבודות בנמל קזבלנקה, על מינוי צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילות ברזל על ידי אירופים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציוויליזציה האירופית־נוצרית, שהם לא חפצו בה. הודות לשוחד הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר והפליגו באונייה גרמנית לטנגייר. מכאן עברו לגיברלטר, וחלקם נסעו לספרד.

אונייה צרפתית הרעישה את קזבלנקה וחיילים צרפתים עלו באוגוסט 1907 לחוף כדי להגן על הקונסוליה של צרפת, הנצורה על ידי השבטים המתמרדים, שאליה נמלטו אירופים, ולפי הערכה גם כ־3,000 יהודים. יחיא זאגורי, מתורגמן הקונסוליה, הוביל את כוח הפלישה הצרפתי שבא לשחרר את הקונסוליה בקזלבנקה. כתגובה פרצו מוסלמים לרובע האירופי והיהודי ורצחו כמאה יהודים, ביניהם נשים וילדים, והמלאח נהרס. כ־600 פליטים הגיעו משם לטנגייר, והקהילה נחלצה לעזרתם, וכן שכרה אונייה ושלחה מזון לנותרים בקזבלנקה. כי״ח שלחה 5,000 פרנקים. הרב הראשי של טנגייר הבריק ללונדון בבקשה לסיוע. א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, ביקש מקונסול צרפת סיוע כספי ליהודי קזבלנקה.

סטאט: ב־1908 כבשה צרפת את העיר סטאט. העולמא במראכש תבעו מהסולטאן להכריז על גייהאד נגד הנוצרים, והוא סירב. בוואזאן, מקום מושבו של שריף, צאצא הנביא שהתחרה בסולטאן החוקי, נערכו אותה שנה פרעות ביהודי העיר ובתיהם הוחרמו בעקבות הסתת העולמא. במכתב מ־12 ביולי 1908 לכי״ח מנו מנהיגי הקהילה שורה של מצוקות, ביניהן הסרת המנעלים ביציאה מהמלאח, הריסת בתי כנסת, מאסרם של עשירים, עבודות כפויות ללא שכר ואיסור על תקיעה בשופר.

בגוראמה הרחוקה והשקטה, נחלשו העסקים. הבצורת פקדה את האזור כולו מזה שנים מספר. האיכרים הערביים סבלו סבל רב ממכת־הבצורת ושדותיהם הפכו לאדמה חרוכה ומתפוררת מיובש. מצב האדמה החקלאית היה בכי רע, ובמשך שנים רבות שכחו החקלאים את עבודת־החריש, התגעגעו לזו של הקציר וציפו למטר מהשמים. היהודים לא הזניחו לאנחות את לקוחותיהם הערביים והמשיכו לספק להם את כל הדרוש ולרשום בפנקסי־האשראי בלי כל התחייבות כתובה של ממש. המצב היה מובן מאליו: כאשר יירד גשם, תהיה חקלאות, וכאשר יהיה קציר יהיה כסף, ואז יהיה טוב לכולם והאיכרים יפרעו את חובותיהם שהלכו ותפחו מיום ליום. בסופו של דבר, כולם משפחה אחת ואיש לא עושה חשבונות של דת בשעת צרה, כולם באים לעזרת כולם. זו היתה הדעה שרווחה בקרב סוחרי־העיירה היהודיים ואיש לא חלק ולא עירער עליה. היהודים שירתו את אחיהם הערביים כימים ימימה בלי כל חשש והיסוס. הזקנים שבקרב היהודים ריסנו את הצעירים והציפו אותם בסיפורים על חייהם עם הערבים כאשר אלה פרשו עליהם את חסותם ומנעו מהם כל פגיעה, לא רק בהם אלא גם בדתם ובעסקיהם. לכן, כשרע לערבים עקב הבצורת, אסור ליהודים לשכוח את הערבים ולהתנהג ככפויי־טובה ותודה. ״שייך״ הערבים הרוש או חמאד פנה אל היהודים וביקש מהם להתפלל למען המטר. הרוש היה ידוע כשונא יהודים מבטן־אימו, אולם הוא כיבד אותם ואת דתם והעריך את כוחם הרוחני, יושרם והגינותם.

היהודים נענו לבקשה זו של השייך הרוש, וערכו יום־תפילות למען הגשם באיזור כולו. הם התכנסו בבית־כנסת עם בוקר ולאחר תפילת־שחרית, יצאו לבית־העלמין המקומי ושם קראו מזמורי־תהילים ותפילת״תיקון־הגשם״. משם עברו לבית־העלמין העתיק בו קבור הרב הגאון מכלוף הלוי, ושם עשו כל היום בתפילות ובקשות על הגשם למען כלל התושבים ועתידם. עד בוא הגשם, המשיכו היהודים בעסקיהם ובחייהם כרגיל, כאשר הדאגה נתונה בעיקר לחלשים שבתוכם.

אברהם לוי, שהיה מכונה בראהים בן ילו, עסק בעיבוד עורות ובייצור אוכפים לבהמות הרבות שברשות ערביי־הסביבה. אבל היה לו גם עיסוק נוסף הצלת נפש שמר לה בחיים. תוך כדי עבודתו בפרוזדור ביתו, היה מקבל את הפונים לעזרתו, מקשיב למצוקתם הנפשית ובעזרת ספר השמות והסמלים חית כותב להם קמיעות בקולמוס טבול בדיו שחורה. לאחר מכן, היה עוטף את הקלף בתוך עטיפת־עור, תופר אותו במקום ומשחיל בו חוט צמר עבה וחזק. לחולה, מאוכזב, מאוהב, או לא־יוצלח, לא נותר אלא לתלות את הקמיע של בראהים בן ילו על צווארו, ולתת בו את אימונו. רבים האנשים, יהודים וערבים, התדפקו על דלתו של בראהים בן ילו, ורבים מצאו מרגוע לנפשם והקלה לתחלואיהם. קמיעיו והתנהגותו התמימה והישרה של בראהים בן ילו כלפי זולתו הקנו לו חיבה והערכה עד שנמצא מישהו שכינה אותו ״נוח של דורנו״. בראהים בן ילו הזקן הקפיד על שמירת־המצוות והתפילות, והיה בין הראשונים שהתיצבו בכל ימות־השנה בבית הכנסת.

חברה חדשה קמה בעיירה וצעירים רבים השתלבו בתוכה. הוותיקים שנותרו בחיים, אחרי מותו של דודו ישועה, לא מצאו מרגוע לרגשותיהם ולא השלימו עם אובדן תקופת־הזוהר שעברה ללא שוב עם הסתלקותו של דודו ישועה. חרף נוקשותו ותקיפותו, היה דודו ישועה אהוב על כולם, והחיים בתקופתו היו חיים של טעם, כבוד ועניין. רבים התגעגעו לאישיותו רבת־ההשפעה, וכן לישיבותיו הרבות עם ״הקאיידים״ הערביים, הלא הם ראשי־השבטים והכפרים שמעולם לא צעדו צעד אחד בלי התיעצות מוקדמת עם דודו ישועה החכם. הוא שימש להם כידיד, שותף, יועץ, מנהיג ומציל בעת־צרה. ערבים רבים היו שותפים לדעת־היהודים, שהתקופה היפה של דודו ישועה חלפה לבלי שוב. ילו ישועה, הלוא הוא הרב מכלוף, אחיו של דודו ישועה, אשר עבר לגור בעיירה תאלסינט לאחר מותו של דודו ישועה, המשיך לפקוד את גוראמה לשם חיסול חלקו בירושה. ילו ישועה היה הדור בלבושו, גבוה ותקיף בהתנהגותו עם הבריות. מעולם לא ראה אותו איש בלי ספר ביד אחח וקב יפה ביד שניה. הוא נהג לקרוא בכל מקום בבית כמו בבית־הכנסת, בחנות כמו באוטובוס. היום כשבא לבקר את בן־אחיו, כליפא דודו, שקע ילו ישועה בקריאתו בספר הגמרא כשמשקפי ״הביצה״ מונחים על אפו. מוחה או חמאד הערבי הביט בו, וכידיד ותיק למשפחת־ישועה הגדולה, בא לברכו ולהחליף איתו מלים אחדות על המצב.

הרב מכלוף הסיט את ספר הגמרא מעיניו והשיב בברכה חמה לידידו הערבי ואחר חזר ושקע בקריאתו.

הערבי לא ראה זאת בעיין יפה ושאל את הרב: ״מה התועלת שיש לך מקריאה זו כל הזמן ועד מתי תמשיך לקרוא כך?״ הרב הנדהם, נפגע מהערתו החריפה של ידידו הערבי המלומד בקוראן, הסיר את משקפיו, קיפל את ספר הגמרא על אצבעו ותקע מבט ארוך ומלא תמיהה בערבי ורק אחרי זה ענה לו:

״מה אומר לך ידידי מוחה? סברתי לתומי שאתה יודע מזמן מה התועלת שספר הקודש נותן לי, אולם עכשיו שאתה מודה שאינך יודע, אסביר לך זאת ברצון״. ילו ישועה הרב נשען קדימה על קבו, הביט בעינו היחידה־הבריאה לתוך עיני ידידו הוותיק הערבי והמשיך: ״קריאתי המתמדת והעקבית בספרי־הקודש נותנת לי הכל. מה עוד אבקש מאלוהים כאשר אתה חורש, זורע וקוצר ונותן לי ייבול? או כשאתה מגדל צאן ובקר ומאפשר לי לשחוט ולאכול? אין לי טענות כלפי בוראי אשר ציווני לקרוא יומם ולילה בתורתו, והוא אלוהים, ידאג למחסורי. אני לא ידעתי מעודי עבודה קשה מהי, ואת זמני אני מחלק בין תפילות, קריאה בספרים ומנוחה רבה, ועל כך אני אסיר־תודה לאלוהים״.

סיים הרב ילו ישועה מכלוף את דבריו, ומייד חזר ופתח את ספרו והמשיך בקריאתו. מוחה או חמאד הערבי נאנח אנחה ארוכה ואמר: ״אכן צדקת יהודי! הכל אתה מקבל בזכות תורתך״.

החבורה הקדושה

אור החיים הקדוש התפלל פעמיים תפילת נעילה בא״י. פעם ראשונה היתה בהר הכרמל, במערת אליהו הנביא. כשהוא מוקף בתלמידיו התפלל בעוצמה ובהתרגשות ובאיגרת שכתב תלמידו מסופר, שכל התלמידים חשו בהארה מיוחדת ותחושת רוממות כאילו אליהו הנביא היה עימם באותה שעה. בטבריה נפגש עם רבי חיים אבולעפיה והקשר ביניהם היה מיוחד במינו.

הרב אבולעפיה ניסה לשכנע את רבינו שיקבע את בית מדרשו בטבריה, אך הייתה התחייבות להקים את בית המדרש בירושלים.

בסוף שנת התק״ב עלה רבינו עם חבורתו לירושלים, שם שהה שנה אחת בלבד עד הסתלקותו. כאן הגשים רבינו את משאת נפשו וחלום נעוריו.

בחצרו של הרב עמנואל חי ריקי הי״ד, מחבר ״משנת חסידים״, קבע רבינו את בית מדרשו. הרחיד״א כתב ״ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד… וחיבר ״חפץ ה׳״, ״ראשון לציון״, ״אור החיים״ ו״פרי תואר״ וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו, הפלא ופלא חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה ענייני העולם הזה ורבו עזוז נוראתיו״.

כל אחד מבני חבורתו למד בהתמדה ובשקידה. במהלך שנה אחת, סיימו בבקיאות ובעמקות ארבע מסכתות להלכה, פרי הלימוד היה הספר ״ראשון לציון״ שנתחבר אז.

רחב״ע עצמו בבית המדרש התנהג בחסידות והיה עטוף בטלית ותפילין כל היום כפי שהעידו תלמידיו: ״הרב דומה למלאך ה׳ צבאות מעוטף בטלית, ותפילין בזרועו ומתנהג בחסידות הכל לפי רוב הענווה. יושב ושונה, משקה ודולה״.

התלמידים ישבו לפניו בחצי גורן עגולה. ביום למדו, ובלילה התפללו על שלום ישראל והגאולה. במוצאי שבת תיקנו סדר לימוד מיוחד. הלילה נחלק לארבע משמרות.

בשבתות ובימים טובים התפללו מול הכותל המערבי, ״לייחד ולקשר כל העולמות״.

החכורה נהגה ככמה הנהגות חשובות:

ריבוי בטבילה, בטהרה ובהתקדשות.

הכרת הטוב.

קשר מתמיד ומסירת דו״ח לוועד ״כנסת ישראל״ בחו״ל.

השתטחות על קברות הצדיקים.

תפילות ותיקונים להחיש הגאולה ולאקמא שכינתא מעפרא.

לימוד הגמרא בעיון תוך השוואה עם הפוסקים ובעיקר עם הרמב״ם.

לימוד מוצ״ש בארבע משמרות – ניצול הרשימו של הנשמה היתירה להאיר לכל השבוע.

תפילות קבועות בשבתות ובימים טובים מול הכותל המערבי.

דיבוק החברים בבית המדרש.

 דוגמת מופת.

פעם אחת כאשר היתה שעת מצוקה וגזירה בירושלים, החליטה קהילת היהודים בירושלים להתאסף ולטכס עצה מה לעשות, כדי לבטל את הגזירה. המקום שנקבע היה בית תפלותם של הקראים, מקום שלא היה ידוע לשלטונות.

כשהגיע אוהחה״ק למקום והחל לרדת במדרגות המקום, התעלף ונפל. כשהתעורר ציוה להרים את אבן המדריגה ממנה נפל. לתדהמת הקהל, מצאו שם ספרי הרמב״ם מונחים בבזיון. אוהחה״ק הסביר לקהל שמאחר והרמב״ם נלחם קשות בקראים והרחיקם מקהל ישראל, הם רצו לנקום בו ובכתביו הקדושים.

אוהחה״ק בכעסו על הקראים החצופים הללו, קיללם שלא יזכו למנין בירושלים וכך כמובן אירע.

שבת אוהחה״ק בירושלים עם תלמידיו, לא ארך זמן רב, בסה״כ שנה אחת, אך הרושם שהותירה ישיבה זו לדורות בעולם כולו ובפרט בירושלים ניכר עד ימינו, הרוצה להבין זאת, יתבונן בבניינה של ישיבת ״אור החיים״, המרכז העולמי בעיר הקודש.

סיפרנו על כך שחבורת אוהחה״ק זכתה להתפלל תפילת הנעילה פעמיים בא״י, יחד עם רבם הנערץ. לעיל סיפרנו על הפעם הראשונה, בהר הכרמל.

הפעם השניה היתה בירושלים באחד מבתי הכנסיות העתיקים.

באחת מאגרותיו לועד ביהמ״ד בליוורנו, הוא מתאר את תפילת הנעילה הזו:

״הלכנו לביהכנ״ס וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי… ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי ג״ע. כל כך הארה שהיתה בביהכנ״ס… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם, הארה כאותה שעה״

משמע שהארה זו היתה גדולה גם מזו שזכה לה במערת אליהו הנביא ומכל ההזדמנויות בהן זכה ברוח קודשו לגילוים, להשגות ולהצצה דקדושה בעיניו הזכות.

בספר מעשה הצדיקים מסופר על אוהחה״ק והשגותיו. נביא כמה ציטוטים מתאוריו:

 ״שמעה אזנינו מתרומות נפלאותיו אשר הפליא נגדה נא מקהלות קודש בארץ מכורתו עוב״י סאלי יע״א״

 ״וערב ובוקר מלא לב ההמון רגש קדש ויפל בלבבם נתיבות חיים בתוכחת מגולה״

 ״ובליל שישי הרומזת ליסוד התעסק בפרד״ס… ויתעתד לקבל זיו העליון… וביום השביעי התנוצץ בו אור מופלא רום מעלה ונחה עליו רוח טהורה ויצהל פניו כל קבל הנאספים ויגל באזנם ארחות יושר״.