שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
בחצי הלילה
לביתו של הרב נכנסו ובאו אנשים בעניינים הקשורים לכלל הקהילה והציבור היהודי בעיר. אחד מהם היה רבי מכלוף לוב, שנזעק לבית הרב בגלל עניין חשוב ודחוף. מכיוון שהנושא לא סבל דחיות, רץ הרב מכלוף לבית הרב באמצע הלילה. הרב, כמנהגו, ישב ועסק בלימוד התורה, ורבי מכלוף ידע היכן למצוא אותו לפי אור הנר שדלק בחדר. והנה, כשנכנס לחדרו, ראה שם שני אנשים: הרב פינטו, ופניו כפני להבים, זורחות באור יקרות. השני, דמות לא מוכרת לרב מכלוף, היה דומה בעיניו למלאך ה׳. רבי מכלוף רצה להתקרב עוד יותר אל השניים, והנה חש פיק ברכיים, ואימה גדולה ופחד נפלו עליו. מייד סב על עקביו, וברח לביתו.
למחרת נפגש עם הרב פינטו, והאחרון אמר לו: ״אשריך, רבי מכלוף, שזכית לראות פני אליהו ז״ל״.
רבי מכלוף שמע זאת, והתיירא. מייד ביקש מהרב פינטו שיתפלל עליו, שמא ייענש,חס ושלום, על מה שראה, וימות בחצי ימיו. הרב הבטיח לו כי יעשה זאת, והתפלל וביקש רחמים על רבי מכלוף, שחטא בשוגג. תפילתו התקבלה במרומים, ורבי מכלוף האריך ימים ושנים ונפטר בשיבה טובה בן מאה ועשר שנים. ואת המעשה שאירע לו כתב הרב מכלוף בסידור התפילה שלו.
אני לדודי
מראש חודש אלול ועד למחרת יום הכיפורים היה הר״ח פינטו מסתגר בבדידות בחדרון קטן, הנמצא בבית הכנסת שבביתו. שם הירבה בלימודים ובתפילות לקראת ובתקופת הימים הנוראים, והתעלה במדרגות היראה והקדושה לימי הדין והסליחות. כוך קטן היה בחדר זה, ודרכו היו מגישים בני הבית לרב אוכל ושתייה כזית, במידה ההכרחית לקיום נפשו.
חדר זה, הנקרא בפי יושבי המקום ״בית אל חכם״ (״קבר הצדיק״), משמש מקום עלייה לרגל ליהודי מרוקו וליהודים מרחבי העולם, הבאים לשם להדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים ולשפוך בו את ליבם.
לפי המסורת, בחדר זה זכה הר״ח לגילוי אליהו, ושם למד ושנה איתו. בחדר זה אף התגורר הרב חיים בן עטר במשך כשנתיים, בטרם עזב את מרוקו ועלה לישראל.
בחדר זה נולדו הרב הדאן פינטו, רבי חיים פינטו הקטן ורבי משה אהרון פינטו, זכותם תגן עלינו. כאן גם נולדו האחים רבי חיים פינטו ורבי דוד פינטו שליט״א.
נס כד הדמעות
בעודו עומד ומתפלל את תפילת העמידה יצאה נפשו של רבי דוד בן חזאן בקדושה ובטהרה. היה זה בעיר מראקש, לשם הגיע הרב כדי לשמש כדיין במשפטו של אחד הגבירים, רבי חיים בן בכאס. היה זה מושל העיר, שזימן את הרב דוד וכן את הר״ח פינטו, לדון במשפט. כשנפח הרב דוד את נשמתו, מיהרו אליו אנשי החברה קדישא בעיר כדי להביאו לקבר ישראל. אולם, אי אפשר היה לטפל בו: כל מי שהתקרב אל הגופה – נפל. כך הראשון, השני ועוד נוספים, עד כי הבינו הנוכחים שדבר מה מונע מבעדם לטפל ברבי דוד המנוח.
הלכו אנשי החברה קדישא אל הרב פינטו, ושאלו את עצתו. הירהר הר״ח מעט, ואמר להם: ״דעו נא רבותי, כי ביני לבין רבי דוד זצ״ל היה קיים סוד, שעכשיו, משנתבקש לישיבה של מעלה, יכול אני לגלותו. אכן, כל מי שהתקרב אליו נפל ארצה, וכך גם יהיה הלאה. הדרך היחידה שבה תוכלו לערוך לו את הטהרה ולהביאו לקבר ישראל היא להזות על גופו ולרחוץ אותו בדמעותיו, שאותן היה מוריד כל לילה, בעת שקם לתיקון חצות״.
תמהו הנוכחים וקימטו את מצחיהם: כיצד יוכלו להשיג דמעות בכמות שכזו – ומאדם שכבר נלקח לבית עולמו? המשיך הר״ח: ״לכו אל ביתו במוגאדור, ופיתחו את ארון הקודש. שם תמצאו כד, מלא בדמעות״. ובימים ההם טרם היו שם רכבת או מכונית, והדרך להגיע למוגאדור היתה ברגל או על חמור.
״רבנו״, אמרו אנשי החברה קדישא, ״גלוי וידוע לפניך כי המרחק למוגאדור הוא ארבעה ימים וארבעה לילות. וכבוד המת – מה יהיה עליו? וכי כיצד נוכל להניח להלין כך בביזיון, חס וחלילה, את גופתו של רבי דוד, ולא למהר ולהשיבה אל עפר?״ שמע הר״ח את דבריהם, וראה כי צודקים הם. יצא מהחדר להתבודד מעט, וכששב אמר לחכמי מראקש: ״חכו מעט קט, והכד יגיע אליכם״. יצא הרב מהחדר ונכנס לחדר אחר, וכששב אל הנוכחים היה בידו הכד. נתן הוא להם את הכד, ואלה שמחו כי יוכלו סוף סוף להביא לקבורה את רבי דוד. הלכו וטיהרו ראשית את עצמם, ואחר רחצו בדמעות את גופו של רבי דוד. ונעשה להם נס והספיקו הדמעות לרחוץ את כל גופו של רבי דוד המנוח. ומייד אחר כך הביאו אותו וקברו אותו ברוב עם בעיר מראקש, והתפללו כי יקרים בו מה שנאמר ״יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו״. על מצבתו של הרב זצ״ל כתובות המילים הבאות:
״בורן סהדותא של הרב המובהק המקובל האלוקי כמוהר״ר דוד חזן זלה״ה מהעיר מוגאדור, שקרא ושנה עם אליהו הנביא. נתבקש לישיבה של מעלה פה מראקש יום ט״ז מנחם אב תקע״ג״.