אגרת יחס פאס יע"א

בנ׳׳ו

אלהיט בקרבה בל תמוט, יעזרה אלהים לפנות בקר.

בא הרמז בפסוק המתחיל ומסיים בהתחלת וסיום שמי אבנר, לקטתיה אנכי אי׳ש צעי׳ר, אבנר ישראל הצרפתי סי׳׳ט, להשיב מפני הכבוד לנכבדי ארץ הי״ו.

פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו,

אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה

סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי

לקורא על מנת להגיה, אומר אני לאחיך לא תשיג, כי רגעים אחדים מתוך דוחק עול הציבור קמצתי ללקט. אודות זה באו הדברים שלא כסדרן, ולשון בל יכין, ולפרקים מפי אקרא והסופר כותב, והענין משתנה מפה לאוזן.

כאשר נסעו מזה בחירי עדתינו כוללי תהלות כמה׳׳ר חיים הכהן הי״ו וכמוה״ר יעקב בן זמרה הי״ו, ופנו לסובב בערי אירופא בהגיעם לעיר פאריז יע״א, נתכבדו להקביל את פני החכם החוקר ר׳ איזידור הי״ו סופר החברה המהוללה, חברת כל ישראל חברים, ושאל מהם איזה שאלות, ושלחו מתם דברים ככתבן בכתב יד החכם החוקר ודורש טוב לעמו. הסטוריון איזידור לא׳ב שהיה עורך ה־ Revu des Etudes Juives.

וזה נוסח השאלות, ותשובתם בצידם.

 שאלה א׳. כמה נפשות מישראל. תשובה, יתבארו להלן.

שאלה בי, כמה בתי כנסיות, ושם כל א׳ מהם, ומי בנה אותם, ומי יתן שכר להחכמים או להחזנים אשר בכל בית הכנסת.

תשובה, להלן יתבאר שהם של יחידים, וחדשים מקרוב באו, כי העתיקים נהרסו, והכנסות בית כנסת הם מכירת עליית ספר תורה ונדבות מדי מועד במועדו, ואם תהיה איזה שמחה לאיזה יחיד, עולים לספר תורה

לכבודו ומתנדבים. גם אם תזדמן איזה מילה, הסנדק קונה בדמים לישב על הכסא הנקרא כסא אליהו, והכל זוכה בו בעל בית הכנסת. ובעל בית הכנסת, הוא עצמו החזן המתפלל, ואם אינו רוצה או שאינו יודע שוכר אחר מדיליזה.

שאלה גי. היש שם ״יאנשא״» או ועד אשד תנהל כל דברי הקהל.

תשובה. ועד נודע לא יש, אבל דייני העיר והעשירים המתנדבים בעם, הם קריאי מועד. ומתאספים לפרקים לתקן בקיעי העיר, וגם הנגיד השופט בין אדם לחבירו בהסכמתם, ממנה אותו השר המושל ביהודים.

יאנ׳׳שאי בר״ת אולי השאלה על גחש׳יא = גמילות חסדים של אמת.

שאלה ד'. איזה דברים על הרבנים ועל חכמתם ועל הספרים אשר כתבו, ועל למודם.

תשובה, הכל יתבאר להלן בהרחבה.

שאלה הי. איזה דברים על בתי הספר לתינוקות ועל המלמדים, ועל דברי הלימוד ועל הספרים אשר בהם לומדים.

תשובה. התינוקות, מוליכים אותם לבית הספר כבן ארבע שנים, והמלמד יש לו אותיות אלף בית וכד'. ומתחיל לחנכם פעמים ביום לאט לאט עד שיהיו שגורים בפיהם. ואחר כך מרגילם בעלי [גליונות] הדפוס לבטא האות עם נקודתו, ואחר כך לחבר התיבה, ואחד כך לימוד הפרשה והתפילה, ואחר כד הטעמים, ואחר כד פירוש התנ"ך בערבי; וכתיבה שלנו, וברכות בעל פה, ולפרקים איזה דברים מרש״י, גם חק לישראל; ובהיותו כבן עשר מתחנך לתפילין ומלמדו רבו לדרוש ברבים. ומי שירצה אביו ללמדו יותר מכניסו אצל מלמד אחר אשר ילמדהו תורה שבעל פה, גמרא וכו'. ושכר המלמד הראשון כרביע או חצי פראנך בכל שבוע לכל ילד, והמלמד תורה שבעל פה פראנך בכל שבוע. והמלמד שוכר מקום ללמד בו, פעם כה ופעם כה, כי אין מקום קבוע.

שאלה ו'  איזה דברים על חברות גמילות חסדים, על מספר החברים של כל חברה וחברה, ועל הוצאות כסף והכנסות כסף של כל חברה וחברה.

תשובה. לא יש כי אם חברה אחת של גמילות חסדים, ומספרם כשבעים בני אדם. ומתחלקים לשבע משמרות לשבעת ימי השבוע. ויש להם ראש החברה, ושבעה ראשי משמרות, והם קוברי מתים ומבקרי חולים ומשטחי הכלות והחתנים. כי המנהג להעביר החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשוקים בשירות וזמירות, וכן בליל טבילת הכלה מעבירין אותה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה, ובני החברה הם המטפלים בכל זה. ואין להם הכנסה ולא הוצאה. ואם לפרקים מרויחים בתכריכין וכו' שמוכרים מכניסים בזו ומוציאין לצורך תכריכי העניים, ולראי שתהא יציאה כביאה, וזריזין הם לשם שמים בכמה אופנים של גמילות חסדים לסבב ולקבץ הנדבות ומתנדבים בשלושה רגלים ושלוחי כולל של ארץ ישראל וכאלה דיבות, אשרי חלקם. ונקראת החברה של רשב׳׳י (רבי שמעון בר יוחאי) זיע״א. ואין טעם לשמות (תמיד. אני על הרה״ג שכתב ששם הרשב״י בזה בלתי טעם, שאין טעם לשמות, וכבר ידוע שהרשב״י זיע״א הכשיר שוקי טובתה מן המתים, שהיו קבורים שם שלא יטמאו הנהנים, ולפי זה נשענו לקרוא על שמו החברה).

שאלה ז'. דברים על עסקי אחינו בפיס ומצבם.

תשובה. האנשים המסתחרים במסחר הבא מעבר לים עשירים הם, אמנם מעטים הם כעשר בני אדם. ויש להם במסחר זה עמל מרובה פי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר. ורוב העשירים והמרווחים שבעיר הם המלוים ברבית, וכעת העסק הזה עומד ברפיון לסיבה כמוסה. ובעלי מלאכת תאסקלית – אומנות, טוית חוטי זהב לרקמה –  המסתחרים בעסק ההוא מותחים (עשירים, מדויחים הרבה) הם והעושים במלאכה משתכרים די מחייתם, וכן צורפי כסף וזהב, המסתתרים בעסק ההוא מותחים הם והשאר די סיפוקם. ושאר אומנות תופרי מנעלים וחייטים, די מחייתם. מצב העיר לעת כזאת מורוח יותר מזמן העבר. ויתבאר עוד להלן.

9. הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל

 א. בין משה רבנו ורבנו משה בן מימון

האמרה ״ממשה עד משה לא קם כמשה״ קולעת לא רק בהשוואת שני גדולים בעם ישראל ששמם משה, אלא גם בכך שמרמזת היא על דמיון בתיאור שתי הדמויות, בעלילות משותפות בחייהם ובמוטיבים משותפים בסיפורים עליהם. אפשר אף לדרוש את האמרה ״מעשה אבות סימן לבנים״ על שתי הדמויות: מה שאתה מוצא בקורות חייו ותיאור עלילותיו של משה רבנו בן עמרם אתה מוצא גם אצל רבנו משה בן מימון. ואלה הקווים המשותפים בדמויותיהם ובתיאור מעשיהם של השניים:

• נולדו בזמן גזרות.
• ניטשו על ידי הוריהם.
• הגיעו לחצר מלך מצרים.
• הושיעו את ישראל.
• עשו מעשי נסים ונפלאות.
• נרדפו בידי אויבים שביקשו את נפשם.
• התורה קשורה בשמם (״תורה משה״ ו׳׳משנה תורה״).
• הנהיגו את כלל ישראל.

במיוחד יש להזכיר, שסיפור לידתו של הרמב״ם טבוע בסממניו של הסיפור על לידתו בזמן גזרות של משה, העתיד להושיע את ישראל(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1). יתרה מזו, האגדה אף הפגישה את משה רבנו עם רבנו משה בן מימון. כשסיים רמב״ם לכתוב את ספרו ״משנה תורה״ הופיע משה רבנו בחלום, ואתו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על סיום מפעלו הגדול בברכת ״יישר כוח״(סיפורים 25, 35).

גם הכרוניקות והסיפורים המספרים על רמב״ם נוקטים לעתים לשונות המאזכרים במודע את הכתובים על משה רבנו. כך כותב, למשל, ר׳ יוסף סמברי: ״ויברח משה מלפני המלך וילך ארצה מצרים בשנת ד׳ ותשע מאות וכו' ליצירה״ (דברי יוסף א, עמי 118); והשווה לכתוב ״ויברח משה מפני פרעה״(שמות ב, טו). בהמשך כותב סמברי: ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מצרים בליל ב׳ עשרים לחדש טבת שנת אלף ותקי״ו לשטרות שנת ד׳ ותתקס״ה ליצירה ועשו סימן לאותה שנה בכי אבל משה לפ״ק״(שם, 134-133); והשווה לזה את הכתוב ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מואב… ויתמו ימי בכי אבל משה״(דברים לד, ה-ח).

באחד הסיפורים (72) מצאנו, שכאשר הרמב״ם מציל יהודי מידי גוי אומר הוא לרשע ״למה תכה רעך?״ וכיו״ב, ממש כפי שאמר בנסיבות דומות משה רבנו: ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״(שמות ב, יג).

ב. בין הרמב״ם, יוסף ודניאל

מן הסיפורים על הרמב״ם עולים גם קווים המשותפים לרמב״ם, ליוסף הצדיק ולדניאל. במיוחד אמורים הדברים בשירותם של השלושה בחצר המלך: האיש הזר היהודי הנבון והחכם עולה בכוחות עצמו לגדולה בחצר המלך (מצרים או בבל), מתמנה משנה או יועץ או רופא המלך: היהודי בחצר המלך בא לעזרת אחיו; החכם פותר חלומות (גם על הרמב״ם סופר שפתר חלומות, ראה סיפור 65); משטינים ומלשינים קמיים על נושא המשרה הגבוהה בחצר המלך, מנסים להפילו בבור שכרו לו, אבל הוא מצליח להינצל, ומתנגדיו נופלים בבור שכרו. אף ראוי לציין את הדמיון בהעלאת עצמותיהם של יוסף והרמב״ם ממצרים לארץ ישראל. גם על ארונו של הרמב״ם, כמו על ארונו של יוסף, סופרו מעשי נסים ונפלאות.

[1] על סיפורי דניאל בנובלה על סכסוך שרים בחצר המלכות ועל סיפור דניאל בזיקה לסיפורי יוסף ראה אבישור-רפפורט 1988.

ג. בין הרמב״ם לראב׳׳ע

מכל חכמי ישראל בני תקופתו של הרמב״ם הרבתה האגדה לעסוק ביחסים שבין הרמב״ם לראב״ע. סיפורים רבים רקם עם ישראל סביב שני חכמים גדולים אלה, שחיו ופעלו בסמיכות זמנים במאה השתים־עשרה. אמנם לפי הידיעות שבידינו הם לא נפגשו, ככל הנראה, אך אם המציאות לא זימנה אותם יחדיו עשו זאת הסיפורים.

עם כל השוני שבדמויותיהם ניתן למצוא קווים משותפים לשני האישים. שניהם הגיעו לגדולה בתורה_; שניהם היו אנשי אשכולות בהשכלתם; שניהם גלו ממקום מולדתם שבספרד ונדדו ממקום למקום. בעיני העם נצטיירו שני אישים אלה כמנהיגי עם ישראל ומייצגיו. הם מצילים את קהילות ישראל ואף את היחיד מישראל משמד והשמדה. בכוח תורתם וחכמתם ובכוח השם המפורש מתגברים הם על המכשולים, על הגויים ומלכיהם, שריהם ויועציהם.

דווקא המפגש ביניהם הוא שמעמיד על ההבדלים שביניהם. כי אחד נולד במזל והאחר בחוסר מזל, ומכאן האחד עשיר ופרנסתו בשפע והאחר עני חסר פרוטה. העם עיטר את שתי הדמויות בסיפוריו והעלם למדרגת קדושים וגיבורים העומדים בפרץ. סיפורי השבחים שיצר העם עליהם לא תמיד היו נאמנים לעובדות ההיסטוריות.

יש סיפורים המספרים על הרמב״ם ויש סיפורים המספרים על ראב״ע ויש סיפורים המספרים על שניהם יחד. ענייננו כאן הוא בסיפורים המספרים על שניהם יחד, למרבה הפלא, בכל הסיפורים המספרים על שניהם יחד הגדולה והתפארת נתונה לראב״ע ולא לרמב׳׳ם. בכולם משבח העם בסיפוריו את ראב״ע יותר מאשר את הרמב׳׳ם. לפיכך ביכרתי לכלול את כל הסיפורים על הרמב״ם וראב״ע לא בספר זה אלא בספר הסיפורים והאגדות על הראב״ע שאני עוסק עתה בהכנתו. כאן ארמוז בקצרה על סיפורים אלה, במיוחד על אלה שכבר נתפרסמו בעברית.

באחד הסיפורים בא ראב׳׳ע לרמב״ם בתלונות ובטענות על שאין הוא עוזר לבני ישראל במצוקתם ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם על ידי הגויים, ואילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד תורה ומקדיש מזמנו גם לצורכי ציבור, היה הדבר מקל על מצוקת היהודים כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלותו של הרמב״ם." בסיפור דומה מוכיח ראב״ע את הרמב׳׳ם וכותב לו:

״עשיתי כמעשה משה רבנו והצלתי רבים ממות בגלל קברו של השיך, ואתה הרמב״ם עשית כנוח אשר הציל את עצמו ולא הציל את ישראל״. בסיפור אחר הרמב״ם מודה בגדולתו של ראב״ע ואומר לו, שהוא רבו ומורו בתורה ובמדעים; ראב״ע מובא לסולטן כדי להראות לו שהוא גדול בחכמה מהרמב״ם, והסולטן תמה על חכמתו המופלאה של ראב״ע. בסיפור אחר ראב״ע מציל את הרמב״ם ששיחק עם המלך שחמט, ולא יכול היה לנצחו אלא בעזרת ראב״ע. בסיפור אחר הרמב״ם מעוניין להאריך את ישיבתו של ראב״ע אצלו כי נתחבבה עליו חברותו והוא בא אליו בטענת חוב, וראב״ע התגבר גם על זה ומראה לרמב״ם מי החכם יותר. בסיפור אחר הרמב״ם נקלע למצוקה גדולה כי הואשם בעלילת דם ורק ראב״ע מצליח להצילו. בסיפורים אחרים מודגש ההבדל שבין ראב״ע לרמב״ם, אך ברור מן הסיפורים שראב״ע הוא הדמות הראשית ואילו הרמב״ם הוא הדמות המשנית שבעזרתה מובלטים חוסר מזלו של ראב״ע וחכמתו.

10. הסיפורים על קבורתו של הרמב״ם

הסיפורים העממיים שנרקמו סביב קבורתו של הרמב״ם הם סיפורי נסים ונפלאות הקשורים בקבורתו של איש קדוש. הסיפור המרכזי על קבורתו של הרמב״ם הוא הסיפור על ארונו של הרמב״ם ששודדי דרכים התנכלו למוביליו לקבורה בארץ־ ישראל ורצו להשליכו לים ולא יכלו, קראו יהודים לקברו, והודו השודדים שהוא ״איש אלוהים קדוש הוא״. סיפור זה מובא לראשונה ב״ספר יוחסין״, והועתק בשינויים ב״שלשלת הקבלה״ ובספרים אחרים (ראה סיפור 26). מוטיב זה על ארונו של הצדיק הנפטר אינו חדש, ושורשיו במקורות יהודיים. יוסף סמברי מביא סיפורים נוספים על קבורתו של הרמב״ם (ראה בהערה לסיפור 26).

אנו הוספנו בספרנו זה סיפורים דומים מן הספרות הערבית־היהודית (סיפורים 26, 36) ומן המסורת שבעל־פה (סיפור 136), המספרים על בחירת טבריה כמקום קבורתו של הרמב״ם על ידי גמל. גם מוטיב זה, של קביעת מקום קבורתו של הצדיק נעשה בידי כוח עליון המכוון את ארונו של המת, שגור בסיפורי־עם יהודיים.

ויכוח גדול נתעורר בקרב חוקרים על מקום קבורתו של הרמב״ם. היה מי שהטיל ספק בקבורתו של הרמב״ם בטבריה, וטען שקבורתו במצרים. חוקרים רבים סתרו את דבריו בהדגישם את הבסיס לבחירת מקום קבורתו, את יחסו המיוחד של הרמב״ם לארץ־ישראל. הרמב״ם ביקר בארץ־ישראל בברחו מספרד, ביקר במקומות הקדושים וקשר קשרים עם תושביה ובמיוחד עם ר׳ יפת הדיין מעכו.

הסיפור העממי היהודי קשר לאו־ץ־ישראל לא רק את סופו של הרמב׳׳ם, אלא גם את ראשיתו. לפי סיפור עממי אחד גילו לר׳ מימון בחלומו שיש נחל בארץ־ישראל והוא נחל החכמה, ור׳ מימון נסע עם בנו לארץ ושם מצא את נחל החכמה ובו רחץ משה, ואז נפתחו לו שערי החכמה (סיפור 100). יש לציין שגם ר׳ דוד, נכדו של הרמב״ם, נקבר בטבריה סמוך לקבר זקנו על פי בקשתו.

חג הפסח וספירת העומר

א.                                הסקת והכשר התנור מחמץ למצה היה על ידי גפת פסולת זיתים שמפזרים על קרקע התנור וכשמתייבש בחום התנור נדלק עם להבת שלהבת ומניח אחריו גחלים נצוצות אש מפוזרים על שטח כל קרקע התנור. וזה חוץ מעצים שמפזרין עוד על הגפת. והגחלים עוברים ע״פ כולו ומכוונים עי״ז להכשירו לפסח כמ״ש מרן בסי׳ תס״א.

ב.                                זמן שאיבת מים שלנו לאפית המצות היה בערך עשרה דקות קודם קריאת המגרב והוא תחילת בהש״ט.

ג.                                 בזמן שאיבת מים שלנו היו נוהגים לשאוב על ידי כלי קטן ולשפוך לתוך הדלי או הכד. ובכל פעם ששופכין סופרין והולכים א׳ ב׳ ג׳ וכו׳ כדי להמשיך קדושת כ״ב אותיות התורה על המים ובזה תפרד מהם הקליפה עיין בספר דרך אמונה פי׳ על הגדה ש״פ למהר״חט ז״ל בתחילת הספר.

ד.                                נוסח שטר הקנין למכירת החמץ: עם מסירת המפתחות, קונים מהגוי קנין שלם בסודרו מעכשיו ובכח הקנין מודה ומתחייב שהוא משכיר חנותו הידועה לו לגוי פלוני מהיום ולסוף חדש ימים בסך כ״וך ועם שכירות החנות אגב הקרקע מוכר לו כ״וך שקים של קמח והשקים בסך כו״ך לכל אחת, ועם שכירות החנות ג״כ מוכר לו כל הארגזים וכל החמץ שבתוך החנות ומזכה לו הכל זכייה גמורה בכח הקנין שיהיה הכל שלו ויעשה בו מה שהוא חפץ.

ה.                                  נוהגים להפטיר הפטרת וערבה בכל שבת הגדול בין חל בו ערב פסח בין חל ביום אחר, ובין בפרשת צו בין בפרשה אחרת בשנת העיבור, מנהג זה הוזכר לשבח בפי הרבה מהפוסקים הראשונים, רבינו משולם, בספר הפרדס לרש״י וכ״ד הלבוש וע״ע בס׳ יביע אומר לג״ע ח״ב ה״ד או״ח סי׳ ט״ל והראש״ל המחבר שליט״א האריך הרחיב בזה עי״ש וינעם לך.

ו.                                 קראו את ההגדה בצבור בשבת הגדול אחרי מנחה כך ספר לי מור אבי ז״ל, וזה בודאי כטעם שמובא בספר אוצר כל מנהגי ישורון מהדורא רביעית עמי 293 כדי להתרגל באמירתה אך לא מטעם גזרה משום פסח שתל להיות בשבת ושמא יטה אלא פשוטו כמשמעו שהמון העם ידע את קריאת ההגדה וכמ״ש רבינו ראבי״ה סי׳ תכ״ה בענין שנהגו התנוקות להקדים ולקרות ההגדה ביום שבת הגדול ונראין הדברים שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו וכן מובא בגליון מהרי״ל, וראה הרבה טעמים בספר הגדה שלימה מעמוד 52 והלאה.

ז.                                 נהגנו לאכול קטניות ולא לאכול אורז עיי׳ בספר ליצחק ריח אות אורז ובספר משפט וצדקה ביעקב ח״א סי׳ קכ״ב, ובחלק א׳ סימן ט׳ כתב על איסור האורז לפי שמחלקים פניו במורסן וגם מחשש גרעיני חטים, אך עוד לא ידעתי מאין יצא להם שלא לאכול אפונים (חמץ בערבי) ואוכלים פולים ושאר קטניות ולא ניתן ליאמר משום שקורין להם חמץ ושמא קא קגרים.

ח.                                 בימים הקדמונים היו נוהגים בצפרו לעשות בפסח רקיקים דקים שקורים תרי״ד ויש בהם שני מכשולים נתינת המלח בעיסה ועריכת העיסה בקמח, ומוהרי״בע כתב שכאשר באו קהל אלזאווייא פה פאס היו עושים המצות בשמן וכוסבר ומיני תבלים ואח״ך נשתכח ונשתקע הדבר וברור שגם המנהג בהאלתרי״ד נמשך מגולי האלזאווייא לעיר צפרו. ובימינו לא ראינו ולא שמענו ממנהג זה, וכנראה שבטלוהו רבותינו הראשונים לפי ההלכה.

ט.                                 היינו מברכין בפה״א על הכרפס שגדל בגנה או בדברא כמו שכתב הרב השמים החדשים דף י״ב ע״ב, ע״פ מה שמצא פירוש ההגדה להריטב״א ז״ל מוע׳ בכ״י ישן, דאף שלדינא דגמי דעל עשבי דדברא שאינם נזרעים אין מברכין בפה״ א אלא שהכל. מ״מ בלילה הזה, דאין דין זה כמו בשאר ימים, כי בלילה הזה מצותו קובעתו, ועושה אותו כאילו מדי דחזי כיון שאנו חייבים לאוכלו ומברכין עליו בפה״א עכ״ל וסיים על זה הרב ״השמים החדשים" ודבריו חיים וקימים, ודלא כפסק מוהרי׳׳בע דעל הכרפס דדברא מברכין שהכל אף בליל פסח יעו״ש, וע״ע להרב לפי ספרי — אחד מרבני עיר צפרו ערך ברכה אות קס״ח שכתב וז״ל ונוהגים העם לקנות בערב פסח כרפס הרגיל בלי נטיעה ולברך עליו בפה״א והוא נגד הדין ולא ראיתי מי שמוחה בידם ולהזהירם וכו׳ עכ״ל, ולפי דברי הריטב״א ז״ל הנ״ל הדין עם הקונים ואין על מה להזהירם.

י. במעריב ליל פסח אמרו ההלל עם ברכה בבית הכנסת ברוב עם ובקול גדול מפי כל הצבור כמנהג הספרדים שהביא מר״ן בסי׳ תפ״ז ס״ד וברכ״י אות ז׳ ומו״ב אות כ״ז ועיי׳ כפ״ה שם. ולפני קריאת ההגדה נהגו לומר בבהילו יצאנו ממצרים כגירסת הרמב״ם וכלשון הרמב״ם בסוף פ״ח מהלכות חמץ ומצה ובספר התשב״ץ במאמר חמץ ושכל הנוסח בזמן הגלות עיין בהגדה שלימה הרב כשר עמוד 106. ובשעת אמירת ״בבהילו״ ראש המשפחה מסבב הקערה על כל ראשי המסובין לחבוב מצוה.

הפטרה

הפטרת יום טוב של פסח ושל חוה״מ ושביעי ושמיני ש״פ נהגו לתרגם את כל ההפטרות בתרגום יונתן בן עוזיאל והמפטיר מתחיל הפסוק הא׳ בנביא ומתרגם ואח״ך הצבור אומרים הפסוק בנביא והוא עמהם בלחש וחוזר ומתרגם אותו וכן עזה״ד – על זה הדרך –  כל הפסוקים עד הסוף שהמפטיר אחרי שמתרגם הפסוק האחרון חוזר ואומרו בנביא: מנהג זה מוזכר בשו״ת התשב״ץ ח״ג סי׳ קכ״א וכתב שם דבימי התלמוד היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם, והתרגום שנאמר ברוח הקדש אע״פ שאין מבינים אותו יכולים לתרגם אותו, וע״ע בספר יכין ובועז ח״א סי׳ קי״ח שכתב ע״ע מנהגי ההפטרות נהרא נהרא ופשטיה ועיי׳ להרשב״ש סי׳ רע״ז שיראה שהמפטיר עצמו יכול לתרגם, ועיין בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ פ״ד שמצוה לתרגם ההפטרות ועכשו אין אנו מתרגמים ההפטרות של כל ימות השנה מלבד הפטרות של פסח לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם'הנס, עיי׳ תוס׳ מגילה כ״ד א׳ ד״ה ואם היו. ועיין אנצקלופדייא תלמודית יערך הפטרה ועיין בס׳ נתיבי עם סימן רפ״ד.

אחרי ברכה ראשונה של ההפטרה היה המפטיר אומר הפסוק הראשון של הנביא ואחרי כן מדבר בשבחו של המתרגם יהונתן בן עוזיאל ואומר בניגון: דאמיר על ידי (יהושע, שמואל, ישעיה), נביאה ופריש יתיה יהונתן בן עוזיאל רב כל הכימייא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא דהרה לעי באורייתא כל צפר גדפא דהוה פרח עילווהי הוד מתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי  ופריש יאות והכי קאמר ואח״ך בלשון הגרי:

די תוקאל על יד (יהושע, שמואל, ישעיה), אנביא ופסרו יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי זכריה ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פתורה ג׳מיע ברטאל מול זאנח די כאן יהווי פוק מגנו כאן ינחראק פי להבאת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסר מליח והאגדא קאל.

ואחרי שסיים ההפטרה אומר: על דא יתברך וישתבח שמיה דאלקא רבא וקדישא לעלם ולעלמי עלמייא. ומברך ברכות ההפטרה ואומר:

הוא אלהנא די עביד מן עלמא נסין לנא. הוא ירחם עלנא, ויקבל צלותנא, ויבני ציון בשננא, ווייתי ית משיחנא, ויטע שלמא ביננא ויקיים קראה בנא. ארי עתיז ה׳ לנחמא ציון, לנחמא כל חורבותהא וישוי מדברהא כעדן, ומשרהא כגנתא דיי׳ ביע וחדוא ישתכח בה, תודתא וקל דמשבחין, ועל דא יתעלה ויתהלל ויתנשא שמיה מברך: בלשון הגרי:

הווא אילהנא די זעאל מן לבאדא לעזאייב אילנא, הווא ירחם עלינא, וויקבל צלאוואתנא, וויבני ציון פשנינא, וויזיב משיחנא, וויגרס למעפייא בינאתנא, וויתבת. לפסוק פינא אין מאזאל אלאה יסבבר ציון, יסבבר זמיע כרבאתהא וויזעל בררהא כיף עדן או ווטאהא כיף זנאן אלאה, אססר ולפרחא יתוסאב פיהא, אסכראן וצאוות לג׳נא, ועלא האדא יתעללא וויתפכ׳כ׳ר וויתבההז אשמו למבארך:

הסטוריה וספרות

29. רב טובך יביעו בו רשם סיפורים, אשר מצא בספרים בדפוס או בכתובים, וכן מה ששמע מאחרים. בתור דרשן ידע ר׳ יוסף לשזור סיפורי צדיקים ומעשי-ניסים בתוך דרשותיו להנאת שומעיו. הוא ראה בסיפורים אמצעי חינוכי ומוסר השכל לשיפור המידות ולקירוב השומע לעבודת ה׳. כפי מה שהאריך להוכיח זאת בהקדמתו לחיבור מתוך ספרי רבותינו הקדושים. כדבריו שכתב בשער הספר:

ומהם (מהסיפורים) יקח האדם מוסר ויראת השם, וידע גדולת שמו יתברך ונפלאותיו, אשר עשה לבריותיו, ונלכה באורחותיו, ונשמור מצותיו, ונשליך חמודות התבל ומטעמותיו. כי ספורי מאורעות החסידים והצדיקים יערבו לשומעים … ומקרבים הרחוקים אף אם יהיו אנשים פוחזים וריקים … ושם הקונטריס קראתי רב טובך יביעו שמו מורה על פעולתו, שמסופר בו מעשה הצדיקים והחסידים … וגדולת רוממותו יתברך … ועוד כי תיבות ר״ב טוב״ך יביע״ו, עולה מספרם בח״ק [= בחשבון קטן] ארבעים, כמנין שמי וחניכתי יוסח בן נאיים …

הסיפורים נכתבו כפי שהם הזדמנו לפניו, ללא סדר ענייני או כרונולוגי. בהם סיפורים מכל תפוצות הגולה אשכנזיים וספרדיים, מארצות המזרח והמערב. הסיפורים ממוספרים ובהם ארבע מאות וחמישים ותשעה סיפורים. הספר אינו ממוספר ובו 218 עמודים. הדף: 22.9×17.4. בעמוד 21—29 שורות. בשורה 11—17 מילים. הקובץ עליו נכתב החיבור נעשה בידי המחבר מדפי נייר שונים. לחיבור יש הקדמה ואין שער.

• – מעשה צדיקים ילקוט סיפורי צדיקים שהמחבר שמע או מצא בכתבי-יד.

חלק ניכר מהם מספר על חכמי מארוקו. הספר חסר הקדמה ושער משל המחבר. בדף א ע״ב, הביא ליקוטים מספרות החסידות, כדי להדגיש את החשיבות שבסיפורי הצדיקים. הסיפורים בלקט ממוספרים ובסך הכל ישנם 140 סיפורים. בספר חמישים דפים כתובים. הדף 16.8×10.8. בעמוד 19—23 שורות. בשורה 8—13 מילים.

• דרכיו למשה בו נכתבו תולדות רבינו הרמב״ם, גדולתו בתורה, חכמתו ויצירתו העניפה. כפי שהם משתקפים בספרות הרבנית, בחיבורי תולדות ישראל ובספרות העממית. המניע לחיבור זה היו החגיגות שהכריזה עליהן ממשלת ספרד בשנת תרצ״ה (1935), במלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב״ם. בהן הוצב פסל משיש בדמותו של הרמב״ם במקום הולדתו, בכיכר העיר קורדובה. וכן נערכו בספרד ומחוצה לה קונגרסים מדעיים לכבוד המאורע, ואשר הוקדשו כולם לרמב״ם ומשנתו-. במסגרת החגיגות שנערכו בעיר פאס, בהן נטלו חלק גם נוצרים, נישאו הרצאות על ידי רבנים ואנשי רוח בשפות שונות, כפי שמתוארים בידי ר׳ יוסף בן נאיים, אשר היה בין האישים אשר נטלו חלק בהרצאות הללו. הוא ראה צורר להעלות דבריו בכתב בהרחבה, כדי להפיץ תורה ודעת בין ״המוני העם שאין להם חלק בהיסטוריה ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומבואיו״², ובכר חשב לתרום לדורו ולדורות הבאים.

הערת המחבר :          לרגל מאורע זה, פורסמו בארץ מספר חיבורים על הרמב״ם ומשנתו, מתוכם יש לציין: י״נ אפשטיין, עורך, ספר הרמב״ם של ״תרביץ״, ירושלים תרצ״ה [קובץ זה נכלל ב״מיקראה בחקר הרמב״ם״ בעריכת מ׳ אידל, ירושלים תשמ״ה]; רי״ל מימון, עורך, רבינו משה בן מימון, ירושלים תרצ״ה; רבינו משה בן מימון, למלאת שמונה מאות שנה להולדתו, ״הארץ״, גליון 4788.

בפתיחת חיבורו הוא עומד על הפלא הגדול שחולל רב ההיסטוריה — עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אשר ארץ ספרד שגירשה את היהודים מגבולותיה בשנת רנ״ב (1492), מתפארת כיום בעובדה שהרמב״ם

החכם היהודי ״אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות״, הרופא והפילוסוף! הגדול, נולד, גדל ולמד בתחומיה, ואח מנציחה את זכרו בצורה המכובדת ביותר.

ראיתי לנכון לתת כאן בלשונו של ר׳ יוסף, את תיאור החגיגות בעיר פאס,

כפי שהובאו בתהילת החיבור:

בחדש אדר שני שנת תרצ״ה (1935), נתעוררו בספרד ועשו בעיר קורדובא — עיר מולדת הרמב״ם ז״ל תמונתו מאבני שיש והעמידו אותה בעיר הנזכרת, לזכרון שהרמב״ם הפילוסוף האמיתי, החכם הגדול בכל מיני חכמות, יצא מאיתם. והטיפו נאומים כמה ערלים ספרדים, וסיפרו בשבח גודל חכמתו ותולדותיו, והגדילו והעריצו שמו למאוד.

 ונתעוררו בכמה עיירות ועשו נאומים עליו. וגם במחז״ק פאס, עשו כמה נאומים עליו ערלים ספרדים, ונתפארו בו שיצא האיש משה הפילוסוף הגדול האלהי מארצם. ובליל ראשון י״ט אדר שני עשה נאום מוה״ר משה אבן דנאן, בבהכ״נ מוהר״ר שלמה זצ״ל, בבהכ״נ הידועה להם. והיתה אסיפה גדולה, עם רב המון חוגג, והגיד בנאומו תולדות הרמב״ם וחכמתו וספריו, והצרות שעברו עליו, וגם כמה ענייני מוסר. ותחילת נאומו היה בלשון עברי ואח״ב בלשון ערבי. ושהה שיעור שעה ורבע, ותרגמו כל הנאום בלשון צרפת. ואחר שגמר הרב נאומו עמד מתורגמן ואמר כל הנאום בצרפתית, ויצאו כל השומעים שמחים. ובליל כ״ג אדר, הטיפה נאום אשה אחת ישראלית, והיא מורית [=מורה] בבית הספר הגבוה במחז״ק, שמה מאדא״ם כלימא״ן.

והיא פילוסופית, ועיקר נאומה היה שסידרה הפילוסופיה מזמן אריסטו עד הרמב״ם, והעריצה והגדילה הפילוסופיה של הרמב״ם ז״ל, שהיא אלוהית ורוחנית, והנאום היה בלשון צרפת. וביום שבת קודש כ״ה אדר, הטיח נאום בצרפתית הגביר הנעלה החו״ן – החכם והנבון, ר' יהודה שכיהן כסגן הקהילה בפאס ונמנה בין דוברי הועד שטיפלו ביהודים נפגעי הפרעות בשנת תרצ"ב. – , כה״ר יהודה בן סמחון בה״ר משה נ״ע, בהעיר החדשה״, בעליה הגדולה של סירוי״ס מיניסיפ״ו – Services municipaux, ושהה בנאומו שעה אחת. ואחריו קם הקומאנדא״ר מסי״ו אודינ״ו״ וכעת הוא סיויל״, והחזיק לו טובה״ ודבר דברים טובות אודות היהודים ואודות הרמב״ם ז״ל.

ובליל ר״ח ניסן, לקחתי מנתי גם אני הדל הכותב. והאמת צריך להודיע ולפרסם ברבים תהילותיו ותולדותיו. ובפרט בפני המוני עם שאין להם חלק בהיסטוריה, ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומובאיו. ואני הכותב עוררו אותי איזה אנשים יקרים אנשי שם, להטיה מלים בזה בקהל עם, מתולדות וחיי האדם הענקי הזה. ולקטתי מסופרי כותבי קורות העתים אחת הנה ואחת הנה. ונקבצו ובאו המון רב בבית הכנסת הגדולה של התושבים״ במחז״ק פאס יע״א״. והיה הנאום בלילה ההוא כמו ארבע שעות, שהיו בני אדם בטלים ממלאכה. ודרשתי בדברי תורה ומוסר, ובתוך הדברים אמרתי להם דברי חז״ל, שמצווה לספר שבחי הצדיקים, שעל ידי זה מתעורר ומתלהב לב השומע ליראה את ה׳. ובררתי מתור הדרוש מה שהודעתי מסיפורי תולדותיו, ורשמתים במחברת מיוחדת שלא ישלוט בהם הכליון ושר השכחה. וזכות הצדיק רבינו משה בר-מיימון זצ״ל, תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל ישראל אכי״ר.

הערת המחבר :     ״כל מי שמספר בשבחי צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״ שבחי הבעש״ט; ר״צ זילברשטיין, נפלאות התפארת שלמה, פיערטקוב תרפ״ג, מאמר ״יפה שיחתן״. ועוד בספרות החסידות.

המחבר דן בתולדות הרמב״ם באריכות: יחם משפחתו, לידתו, רבותיו, ישיבתו בפאס, הליכתו למצרים, ישיבתו בה ועבודתו כרופא, תיאור של חמישים ושבעה מחיבוריו, המחלוקת סביב חיבוריו, בית הכנסת שלו במצרים, ספר תורה של הרמב״ם, סיפורים ומעשה ניסים אודותיו ואודות חכמתו הגדולה, ועוד.

החיבור כתוב על פנקס חשבונות, יש בו שער והקדמה ואין בו קולופון, אינו ממוספר ובו 38 דפים כתובים. הדר 19.4×15. בעמוד 22— 25 שורות. בשורה 9—12 מלים.

הרעיון והשאיפה לזמן את כל נציגי הקהילות הספרדיות בעולם לוועידה בוינה לא התגשמו במלואם, שכן בוועידה שהתקיימה שם בימים כ״ה—כ״ז באב תרפ״ה (15—17 באוגוסט 1925), לא השתתפו קהילות אשר נפשם בוכה במסתרים ונכספת להשתתף בעבודת תהית העם וגאולתו אבל מחיצות ברזל עוצרות בעדם מהביע גלוי שאיפתם לגאולה…

[וכן] השאננים… [ש]אטמה אוזנם משמוע ולבם מהבין בעטיה של התרבות הזרה שאכלה כעש נפשם היהודייה והמיתה בקרבם רגש החרות והגאולה הלאומית של עם ישראל.

שישים־ושניים צירים מחמש־עשרה ארצות נטלו חלק בה, ביניהן— ארץ־ישראל, בולגריה, יוון, יוגוסלביה ואוסטריה, ששיגרו את רוב: הצירים; מיעוטם היו באי-כוח קהילות שונות, שהזדמנו לוינה לרגל הקונגרס הציוני הי״ד (שנפתח לאחר הוועידה), או שנמצאו שם לרגל עניינים אחרים. המציאות האחרת התבטאה גם בשם הוועידה, שהוסב מ ״ הועידה העולמית של היהודים הספרדים ״ ל ־ ״ ועידה בין הארצית של יהודי המזרח ״.

הרב נסים עובדיה, הרב הראשי לקהילת הספרדים בוינה, ומורנו לוי, מזכיר המשרד המכין, ניצחו על השלב האחרון של מלאכת הארגון. הרב עוזיאל נבחר לנשיא הכבוד של הוועידה ומשה פיג׳וטו לנשיא. כן נבחרו ארבעה סגנים לנשיא, וארבעה חברי מזכירות וועדה מתמדת.

 סדר היום הקיף שמונה ישיבות ( כולל ישיבת פתיחה חגיגית ), שבהן נשמעו נאומי ברכה של נציגי ההסתדרות הציונית והוועד הלאומי ( סוקולוב, אוסישקין, ילין וז׳בוטינסקי ), הרצאות על מצב היהדות הספרדית בעבר ובהווה ( אלמאליח ), התיישבות הספרדים ( אליהו אלישר ), דין־וחשבון מעבודת המשרד המכין ( מאיד לאניאדו ) ודברי מתווכחים על הקמת ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים, תפקידיה, מטרותיה, תקנותיה ותקציבה, מחוסר, זמן לא נשמעה הרצאה בדבר הקונגרס הציוני הי״ד ועמדת הספרדים, וכן לא נוצרה סיעה ספרדית בקונגרס, והצירים נמנו עם מפלגותיהם ועם המשלחות הארציות. בסיום הוועידה נתקבלו כמה החלטות ונבחרו המוסדות המרכזיים של ההתאחדות (ראה להלן).

הנואמים מארץ־ישראל לא חידשו הרבה בדבריהם, וחזרו איש איש לפי סגנונו המיוחד על מטרות המשרד המכין ועל אופי ההתארגנות הספרדית— לא לפירוד, כי אם התארגנות ציונית טהורה ללא הזדהות עם כוח פוליטי כל שהוא, שתקבל על עצמה בעיקר את ארגון עליית העולים הספרדים לארץ־ ישראל והתיישבותם בה. היטיב לבטא זאת הרב עוזיאל:

לא לפרוד אנו מתכוננים, ואף לא ליצירת במה מפלגתית, או חזית מעמדית אנו מתארגנים, חלילה לנו לחשוב מחשבת מעל כזו… אבל כונתנו הרצויה והנאמנה היא לאחד את קהלותינו אנו, לחטיבה מאחדת, להשיב לנו זהר תקופת העבר, להתאחד בגוש מוצק אחד לעבודת תחיתנו הלאומית במובנה הרחב והמלא ולהשתתף בקנין ארצנו ובבנינה, התפתחותה חישובי והחקלאי והכלכלי בכל ענפיהם ובדרך השלום והאהבה עם כל שכנינו בארץ.

גם הנואמים האורחים תמכו ברעיון ובמעשה והזימו את החששות לפירוד. דוד ילין, בשם הוועד הלאומי, השווה את הפעולה לבניית המזבח על־ידי השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, שנתכוונו בכך להבליט את קשרם האמיץ עם כל העם. אוסישקין ראה בהקמת ההתאחדות — הכנסת, אותם חלקי האומה, שהיו עד אז אדישים לתנועה הציונית — לעבודה הגדולה. תומך נלהב היה ז׳בוטינסקי; עבודתו בקרב יהודי תורכיה, יוון ובולגריה לפני מלחמת־העולם הראשונה, ופעילותו במצרים ובארץ־ישראל בייסוד הגדודים העבריים, שבהם נמצאו מגויסים ספרדים רבים, הוציאו לו מוניטין בין יהודי המזרח. בנאומו בשפה הספרדית הסביר, שחובה מוטלת על היהודי הספרדי להלחם על מעמדו והשפעתו בקהל העברי, ורק ספרדים המכירים את אחיהם יותר מאשר האשכנזים, יוכלו לאחות את הקרעים ולקרב את ליבותיהם של שני שבטי ישראל למען אידיאל אחד — תחיית עם ישראל בארצו ההיסטורית.

נציגי׳ יהודי בולגריה (ובמידה פחותה נציגי יהודי יוגוסלביה) המשיכו בביקורתם. הראשונים באו לוינה לפעול להכשלת ההתארגנות הספרדית המיוחדת, בטענה שהיא תגדיל את הפירוד בין אחים ותיצור שני עמים. לדידם, ההתאחדות היא אחות צרה להסתדרות הציונית. הם אמנם תמימי דעים עם הנציגים מקהילות אחרות, שיהודי ספרד והמזרח לא השתתפו עד אז באופן פעיל בעבודה הציונית, אולם לשם תיקון מצב זה אין צורך בהתאחדות ספרדית עולמית, שתגרום להוצאות כפולות, לה ולהסתדרות הציונית. עם זאת הם הציעו הקמת מסגרת אחרת— משרד מיוחד לענייני יהודי ספרד והמזרח על־יד ההנהלה הציונית בארץ־ישראל (שיהיה מורכב מחמישה אנשים שיעבדו בשכר), ושתפקידו יהיה לעורר את הקהילות, לשתפן בעבודת הבניין בארץ־ישראל ולפעול להרמת מצבן החינוכי והתרבותי. כך יווצר מאליו הקשר בין שני המחנות, שיהיו עם אחד. אחד הנציגים — אלברטו רומנו, שהתנגד בזמנו לפעולות המשרד המבכין, השתכנע שהקמת אירגון מיוחד לא תביא פירוד בעם, אולם לא ציין מה תהיינה דרכי פעולותיו. וכאשר נציגי קהילת יהודי בולגריה נוכחו לדעת, שהרוב בוועדה המתמדת אכן מצדד בהקמת ההתאחדות, הם הצטרפו לתומכים בהחלטה על הקמתה, תוך הכנסת תיקון בהצעה המקורית. וזה נוסח ההחלטה שנתקבלה פה אחד: ״אנו צריכים להתארגן לשם השתתפות בעבודת בנין ארץ־ישראל ולשם הרמת מצב הספרדים בגולה. [מכאן התיקון:] ההתאחדות הזאת מתאימה את עבודתה אל חוקת ההסתדרות הציונית העולמית ".

6 באוקטובר 1863 – ריד מבקש לדחות את ביצוע גזר דין המוות עד שיבוצע תהליך משפטי, ולא יבולע לקשרים הטובים בין בריטניה ובין הסלטאן

תרגום של מכתב שכתב תומאס ריד לוזיר מחמד ברגאש: (לאחר דברי ברכה מקובלים)

בעקבות ההוראות שקיבלנו היום משר החוץ אנו מעוניינים לדעת מה קרה לשני היהודים האסורים בסאפי בגין הריגת אזרח של ספרד במקום ההוא. בהתאם להליך המשפטי האם ישנה אפשרות שיגזרו עליהם עונש מוות כמו שגזרו על בני דתם בחודש האחרון בסאפי בעוון אותו פשע י ואם כן, הנמען [מחמד ברגאש] מתבקש להעביר לסאפי מיד פקודות לדחות את ביצוע גזר הדין, עד שייערך להם משפט הוגן ויחקרו חקירה מלאה את דבר האשמתם. נתקבלה הוראה להסב את תשומת לבו של הנמען [מחמד ברגאש] לשמועות שנפוצו כאן [טנג׳יר] ושהגיעו לידיעת ממשלת בריטניה, שהיהודים שהוצאו להורג כאן ובסאפי בגין האשמה על הריגת הספרדי, הואשמו בלא עוול בכפם. ובגלל האשמה זו סבלו מאכזריות עד מוות. אם ייגזר עליהם מלוא העונש בלא הליך משפטי, יתערערו קשרי הידידות בין ממשלת בריטניה והאומה ובין הממשלה והאומה במרוקו(תעודה מס׳ 29).

ב־7 באוקטובר 1863 כתב תומאס ריד לשר החוץ, הרוזן ראסל, שהוא שלח היום מברק, ובו כתוב שהוזיר המאורי הבטיח לו שאין כל סיבה לחשש, שיוצאו להורג היהודים שעדיין נתונים במאסר ונאשמו בשותפות ברצח הספרדי. אשמתם לא הוכחה. הפושעים הוצאו להורג בסאפי לפי פקודת הסלטאן ועל פי החוק המוסלמי, שהמודה באשמה מוצא להורג. ההודאה באשמה הוכחה על ידי עדויות נסיבתיות. היהודי שהוצא להורג בטנג׳יר בגין שותפות לעבירה הודה באשמה, אבל עשה זאת לאחר עינויי מלקות. הכותב [תומאם ריד] מצפה לפרטים נוספים בקשר להליך המשפטי הקשור לאשמתם של היהודים (תעודה מס׳ 30).

8 באוקטובר 1863 – תגובת הוזיר: שניים הודו באשמה, שניים אחרים במאסר עד שתוכח אשמתם_; אחד מכחיש כל קשר לנושא, והאחר חזר בו מהודאתו

להלן תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש, למר ריד:

לאחר שהוזיר מאשר את קבלת מכתבו, משיב שפסק הדין הוצא לפועל על שני האנשים שהודו באשמה. שניים אחרים עדיין במאסר עד שתוכח אשמתם. אחד מהם מוסיף להכחיש שיש לו קשר כל שהוא עם העניין, והאחר חזר בו מהודאתו הקודמת. הסלטאן ציווה לעשות צדק. על פי בקשתו של מר ריד אנו כותבים לסאפי, הואיל והכותב [מחמד ברגאש] משוכנע שמר ריד כתב את מכתבו בהסתמך על הידידות השוררת בין ממשלת בריטניה ואזרחיה לבין ממשלת מרוקו ואזרחיה (תעודה מס׳ 31).

מכתבי תודה של מונטיפיורי למשרד החוץ על הטיפול בנושא

ב־9 באוקטובר 1963 מונטיפיורי מביע את תודתו למשרד החוץ של בריטניה על עזרתו בנושא. משה מונטיפיורי כתב גם למר האמונד ממשרד החוץ. במכתבו הוא מאשר שקיבל את מברקו מ־5 באוקטובר ומודה לו עליו(לעיל תעודה מס׳ 27) ועל ההומניטריות שלו ועל רדיפתו אחר צדק. הוא עוד מקווה שהקונסול מר ריד ינצל את קשריו הטובים עם השר המאורי כדי שהשר יורה לשחרר את שני האנשים, שהם עדיין במאסר. מונטיפיורי מודע לסכנה הגדולה, לעינויים, לאיומים ולסבל העוברים על שני הצעירים. הוא מסיים את מכתבו בבקשת סליחה, וכותב שהוא מצפה להמשך עזרתו המועילה של מר ריד (תעודה מם׳ 32).

השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן

ב־9 באוקטובר 1863 כתב נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, יוסף מאיר מונטיפיורי, לשר החוץ, הלורד ראסל, שמשה מונטיפיורי דיווח לוועד על מעורבותו של ראסל הנמען במאורע בסאפי שבמרוקו, שבגינה נפגעו יהודים מספר בעיר הזאת. הכותב קיבל ייפוי כוח מהוועד להביע לשר החוץ את תודתו על אדיבותו.

בהמשך הוא כתב על התנכלויות ליהודים חסרי המגן שבתיטואן. נראה שהפקידים הספרדים הם אנטי־יהודים, והם מעודדים את הממשל המקומי לפעול באכזריות ובאי־צדק כלפי היהודים. הפונה מבקש מן השר לפנות לממשלת ספרד ולממשלת מרוקו, כדי שהן תפעלנה לעצור את המצב הזה, המסכן כל כך את היהודים שבאימפריה של מרוקו(תעודה מס׳ 33). משה מונטיפיורי היה מעורב גם בנושא הזה:

להלן תיאור המאורע שהתרחש בתיטואן, לפי מכתב שכתבו שני יהודים מתיטואן, ש׳ בן חיון וחיים לאבוס: בערב ראש השנה של שנת תרכ״ד פרצו גנבים לחנותו של ספרדי, ואחד הגנבים שכח את נעלו בחנות. סגן הקונסול של ספרד, ששמו פאנטום , פנה למושל העיר בטענה שהגנב היה יהודי ותבע להענישו. המושל כינס את כל תופרי הנעליים היהודים שבעיר ושאלם מי תפר את הנעל שהוא הציג. אחד הזקנים אמר שזו מלאכתו. לכן ציווה המושל לכבול אותו ולאסור אותו עם יהודי צעיר שהיה משרת בחנותו של הספרדי. ביום צום גדליה הובאו שניהם למשפט לפני המושל. סגן הקונסול של ספרד והמושל שאלו את היהודי הזקן אם הוא יודע מי קנה את הנעל ממנו. האיש ענה שאינו זוכר, כי הוא זקן, וכל יום הוא מוכר הרבה נעליים. המושל ביקש לשחררו, אבל סגן הקונסול סירב, ועל כן שני היהודים הולקו. כשנודע הדבר לאביו של האסיר הצעיר, בא לתיטואן כדי לבקש לשחררו. שומרי הכלא לא אפשרו לו להתקרב לכלא, ואחד השומרים אפילו הכה אותו בראשו. הוא הגיע לבית החולים מחוסר הכרה, ומת כעבור שלושה ימים.

נודע לחברת כי״ח שבפריס וליהודי איטליה על התקרית הזאת. בעקבות זאת פנה הברון ג׳יימס רוטשילד (1868-1792) שבפריס לממשלת צרפת בנידון. כשנודע הדבר למונטיפיורי, דיווח עליו לראסל, שר החוץ של בריטניה. פרטים על המאורע, בשינויים קלים, נמצאים גם במכתב של קהילת תיטואן לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון מ־18 בספטמבר 1863. מופיע במכתב שמו של הסנדלר היהודי – יעקב בן עטר, אבל שמו של משה מונטיפיורי אינו נזכר בו(99/119 0?). במכתב עוד כתוב שיהודי תיטואן מביעים את הכרת תודתם למונטיפיורי ולברון ג׳יימס רוטשילד על ידי תפילה מיוחדת, שחיברו לכבודם. התפילה הזאת נאמרה בכל ראש חודש בעת פתיחת ארון הקודש.

האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאן

מהמקורות הנ׳׳ל וממקורות נוספים ברור שהיתה קיימת התופעה של קידושין שלא בשעת חופה. כפי שצוין לעיל, במקרים אלו היו מברכים אז ברכת אירוסין. לעומת זאת בתאפילאלת עד למאה העשרים, אם קידשו שלא בשעת חופה, נהגו שלא לברך ברכת אירוסין, ובירכו ברכה זו רק בשעת נישואין. לאחר ברכת האירוסין היה החתן חוזר ומקדש את הכלה, והיו מברכים ״שבע ברכות״. מנהג זה נדון לפני רב שרירא גאון ושלל אותו, משום שלדעתו נקבעה ברכה זו על הקידושין, לכן אם קידש בלא ברכה, הקידושין תקפים אבל הפסיד את הברכה. בעקבותיו הלכו הרמב׳׳ם ור׳ יוסף קארו. לדעתם, אם לא בירך ברכת האירוסין בשעה שקידש, אינו חוזר ומברך, כי זו ברכה לבטלה. ואולם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירואן סובר, שבדיעבד, כל עוד לא נכנס לחופה עדיין נחשב זמן הברכה ויכול לברך. וכנראה המניע למנהג שלא לברך בשעת הקידושין, היה החשש פן ייפרדו המאורסים, ונמצא שבירכו ברכה לבטלה. לכן הנהיגו לחזור ולקדש בשעת החופה, כדי שתהיה הברכה סמוכה למעשה הקידושין. מנהג זה הוא עתיק יומין, מתקופת הגאונים, וכן המנהג של קידושין שניים. כידוע, שימרה קהילת תאפילאלת מסורות ומנהגים עתיקים.

לעומת זאת, במאזאגאן נהגו לברך בשעת האירוסין גם ״שבע ברכות״, ורבי דוד צבאח ביטל מנהג זה שעה שכיהן כרב העיר, בשנת תרפ״ט (1929). המנהג לברך שבע ברכות בשעת אירוסין היה נהוג ביהודה משום שהארוס היה מתייחד עם ארוסתו. מנהג זה היה נהוג בכמה קהילות עתיקות,⁶² ומאחר שהיישוב היהודי במאזאגאן לא היה קיים בתקופה קדומה, הדעת נותנת כי מקור המנהג בטעות.

לסיכום, למרות המקרים הרבים של קידושין שלא בשעת חופה הנזכרים בספרות השו״ת, רוב רובן של הקהילות במרוקו נהגו לקדש לראשונה רק בשעת הנישואין, ואילו הקשר הראשוני בין בני הזוג נעשה באמצעות השידוכין.

גיל הנישואין

מהאמור לעיל יוצא כי בנות התחתנו בגיל צעיר מאוד, בהיותן כבנות עשר ואף פחות. בגלל גילן הרך של הבנות והחשש שחיי אישות או היריון יפגעו בבריאותן, היו הורים שדאגו להתנות עם החתן שלא יקיים יחסים עם הכלה עד שתגדל ותסכים מרצונה להיבעל לו. הגיעו לידינו שני שטרי שידוכין מהעיר צפרו שבהם מופיע תנאי זה: האחד משנת תקס״ט (1809), ובו התחייב אבי החתן: ״וקבל אחריות בנו הנד עליו והוא שהבן הנד לאחר שיכנס עם כלתו הנד לחופה שלא יאנוס אותה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה לאט לאט עד שתגיע לפרקה ותהיה בוגרת שעל מנת כן נתרצה האב הנז'״.״. השטר השני הוא משנת תקצ״א(1831): ״שכאשר תכנס לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״.״. ההתחייבות היתה של הורי החתן, כנראה משום שגם החתן היה קטן. מסופקני אם עמדו החתנים בהתחייבות זו. לפני ר׳ יצחק בן ואליד נדון מקרה של ״קטנה כבת י״א שנשאת לבחור ובתוך חודשים לנישואין מרדה בבחור בטענה שאינה יכולה לסבול צער התשמיש״.

מהמקרים שהזכרנו לעיל ומאחרים ניתן להסיק, כי בנוגע למרבית השידוכין, ההורים הם שהחליטו, ובכלל זה בנוגע להתחייבויות ולקנסות. וקרוב לוודאי שלא שאלו לדעתם של בני הזוג הצעירים, הללו קיבלו את החלטות ההורים. פעמים רבות ההיכרות שבין ההורים היא שיצרה את השידוך, כפי שממחיש זאת מעשה שאירע באזור תאפילאלת במחצית המאה הי״ט ונדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא: ראובן שידך את בתו לבן שמעון, וקבעו ראובן ושמעון קנס לחוזר בו. בינתיים מת שמעון, וראובן חזר בו ולא רצה לתת את בתו לבן שמעון. טענתו היתה שהוא סמך על שמעון, שהיה אמיד, שיקנה לבתו תכשיטים, שיעשה לה חתונה כפי כבודו, ושידאג לפרנס כראוי את הזוג אחר החתונה. והנה שמעון מת, והבן אין ידו משגת לקנות את צורכי החופה ולפרנס ברמה שאביו היה עומד בה. הדיין לא קיבל טענתו וחייב אותו בתשלומי הקנס. מטענותיו של ראובן עולה שהוא רצה יותר את שמעון, אבי החתן, מאשר את החתן עצמו, ולכן משמת שמעון, סבר שאין סיבה לקיום השידוכין; ודומה כי הוא ראה בשידוכין אלו עסקה כלכלית.

מלחמת העולם השנייה, הביאה להפסקה זמנית במאבק לעצמאות. אך בעת כינוסה של " ועידת קזבלנקה ", בשנת 1943, הזמין הנשיא רוזבלט את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף לארוחת ערב פרטית. בין אם הדברים נאמרו או נדמה היה שנאמרו, השמועה פשטה חיש מהר בכל ערי מרוקו : נישא ארצות הברית צוטט כמי שאמר לסולטאן – " הצרפתים אבודים, אנו נעזור לכם במאבקכם לעצמאות….". זמן מועט לאחר מכן, העלה הסולטאן בפומבי את תביעת ארצו לעצמאות לאומית. הייתה זו הפתעה רבתי לצרפת. מאז נתמנה לתפקידו זה בשנת 1927, היו כל מעייניו של סידי מוחמד נתונים לנשותיו ולפילגשיו, ל – 60 מכוניותיו ולמשחק הטניס היומי שלו.  כחניך התרבות הצרפתית, הצטיין הסולטאן בנועם הליכותיו ובתרבותו המערבית הנרחבת. בעיצומה של מלחמת העולם, הוא עורר כלפיו אהדה במערב, כאשר דחה את תביעתו של המושל הצרפתי, הגנרל נוגס, וסירב לחתום על חוקי נירנברג. הוא הצהיר כי " בניו " היהודים הם ככל נתיניו והעובדה שדווקא במדינה בעלת מסורת של רדיפות אנטי יהודיות ננקטה עמדה אמיצה כזו, הגבירה את יוקרתו של הסולטאן ויהדות העולם זכרה לו חסד זה…

המכשיר שבאמצעותו התנהל המאבק לעצמאות, הייתה מפלגת ה " איסתיקלאל ", בראשותו של עלאל אל-פאסי. באפריל 1947, קיבל המאבק לעצמאות מפנה דרמטי. לקראת נאום שעמד הסולטאן לשאת בטנג'יר, הוסיף מזכירו הצרפתי בכתב יד משפט אחד : אתם שוחרי החופש, בצאתכם להיאבק על חירותכם, הפנו מבטיכם לעבר צרפת ".הסולטאן השמיט משפט זה, ובמקום זאת קרא למרי אזרחי ולסולידריות מוסלמית. צרפת זעמה. משום שהעריכה נכונה את משמעות ההתפתחויות הבאות, מינתה ממשלת פאריס את מרשל אלפונסו ז'ואן, לוחם נועז וקשוח, שהצטיין מאוד בקרבות בצפון אפריקה, כנציב עליון חדש במרוקו. ז'ואן טיפח את הפחה של מראקש, חאג' ת'אמי אל-גלאווי, כמשקל נגד לסולטאן. אל גלאווי, קשיש בן 80, שעמד בראש כנופיות ליסטים, נחשב באותם הימים לאחד מעשירי מרוקו. אריסים עיבדו את אחוזותיו הנרחבות והפרישו לו את החלק הארי מיבולי השקדים והזיתים. נוסף על כך, היו בבעלותו מניות רבות בחברות הצרפתיות שניצלו את מכרות הפוספטים והמנגן. הוא קיבל עמלה על כל מכונית שנמכרה במחוזו, כשם שנהג לקבל גם " מעשר " מהאתנן שקיבלו כ – 6.000 פרוצות שפעלו במחוז מראקש. הונו של גלאווי הוערך באותם הימים ב – 50 מיליון דולר.

מובן שהצלחתו של אל גלאווי הייתה מותנית במידת יכולתו לשרת את הצרפתים ביעילות. על כן, כל אימת שערביי מרוקו התמרדו, פנתה צרפת לעזרתו של אל גלאווי והוא גייס את שבטי הברברים, כדי לסייע בדיכוי המרידה. עתה לנוכח קשיות עורפו של הסולטאן ותביעתו הנמרצת לעצמאות, עודדה צרפת את גלאווי להחתים את נאמניו על עצומה שקראה להדחתו של סידי מוחמד בן יוסף. במאי 1953, ירדו פרשיו של אל גלאווי מהגבעות המקיפות את רבאט וצרו על עיר הבירה במשך מספר שבועות. לבסוף, " מתוך היענות לצורכי העם ", נקרא סידי מוחמד, ב -20 באוגוסט 1953, לנציב העליון הצרפתי ונתבקש לוותר על כסאו. כשסירב – הדיחה אותו צרפת מתפקידו והיגלתה אותו, תחילה לקורסיקה ואחר כך למדאגסקאר – יחד עם שתי נשותיו, פילגשו האהוב ושני בניו. תוך זמן קצר, הפך סידי מוחמד לאגדה. רבים מזקני מרוקו החלו טוענים כי דמותו של " הגיבור הלאומי " ניבטה אליהם מהירח והיו מוכנים למלא בשמו כל שליחות שתוטל עליהם.

במקומו של הסולטאן המודח, מינו הצרפתים את סידי מוחמד בן מאולאי ערפה. זה הוקע מיד כ " בוגד " וכ " בובה " ופעמיים הוא ניצל מהתנקשות בחייו. במסגד הגדול של פאס, הוציאו כוהני הדת " פתווה " – הלכה מוסלמית – שבה קראו להחזרת הסולטאן מגלותו. מנהיגים מתונים של מפלגת " האיסתיקלאל ", מנעו אומנם שפיכות דמים, אך גם הם הצטרפו לקריאה להחזרת סידי מוחמד על כנו. אך צרפת אטמה אוזניה משמוע והתעלמה מהקריאות. חיש מהר, פרצה מרידה בקזבלנקה והתפשטה בכל רחבי המדינה.

ארגוני מחתרת כמו " הסהר השחור " או , היד השחורה " – צצו בכל עיר וכפר. קנאים מוסלמים, שהוסתו על ידי שידורי " קול הערבים " מקהיר, הטילו פצצות על מפעלים ובתי מסחר צרפתיים, חיבלו ברבות ודקרו למוות פקידי ממשלה וקציני צבא צרפתיים ב – 1954 בלבד, נהרגו במרוקו כ – 200 צרפתים ו – 500 אחרים נפצעו.

מעודד מהתבוסה הצרפתית בהודו סין, הגביר גמאל עבד אל נאצר את מאבקו שמרוקו ובדומה לסיוע שהושיט למורדים האלג'ירים, הוא נרתם עתה גם לעזרתם של המורדים המרוקנים. קהילה קטנה של מורדים בראשותו של עלאל אל פאסי, גלתה לקהיר ומעל גלי האתר של " קול הערבים ", היא ניהלה הסתה פרועה נגד צרפת. הקנאים המוסלמים, חזרו על דברי הסתה אלה במסגדים : " הוי הצרפתים, לאחר דיין-ביין-פו, הגיע תורה של קזבלנקה.

צרפת נקטה בצעדי דיכוי חריפים. כמו המתיישבים הבריטים בקניה, שהתארגנו למלחמה בארגון המאו-מאו, כך גם המתיישבים הצרפתים הקימו קבוצות של טרור נגדי, שאליהן גויסו גם ספרדים וקורסיקנים רבים. בראש אחת מיחידות " הטרור הלבן ", כפי שכינו את הקבוצות הצרפתיות הללו, עמד לא אחר אלא מפקד משטרת קזבלנקה…..

באווירה של טרור וטרור נגדי, שיגר יעקב צור, שגריר ישראל בפאריס, את יועצו המדיני, שמואל – זיאמה – דיבון, למרוקו. ב – 22 בדצמבר 1953, חזר דיבון לפאריס ובפיו דברי ארגעה : הדחת הסולטאן, הגבירה את תחושת הביטחון בקרב המשכילים היהודים והם משוכנעים עתה כי צרפת איתנה בדעתה להישאר במרוקו.

צור לא היה שותף להרגעה זו והיה משוכנע כי הגליית הסולטאן הייתה בבחינת משגה חמור. אך במה שנוגע לעלייה לישראל, נוצר עתה מצב משונה : לא זו בלבד שבישראל הונהגה סלקציה ונתגלו קשיי קליטה מרובים, שהגבירו את הירידה מהארץ – אלא שגם הצרפתים ערמו מכשולים על דרך יציאתם של יהודי מרוקו. הצרפתים טענו כי דין היהודים הוא כדין האירופאים ויציאתם עלולה, על כן, להחליש את כושר העמידה של צרפת במרוקו.

ואומנם שנת 1953 הייתה שנת שפל חסר תקדים בעלייה ממרוקו. בכל השנה עלו מצפון אפריקה 3887 יהודים, שמהם 2996 ממרוקו יהודים בלבד. מה שסיבך את המצב, היו גם הסכסוכים התמידיים בין השליחים הישראליים במרוקו והתחרות הפרועה בין זרמי ההתיישבות השונים על נפשם של העולים. כדי לאתר את המחלוקת, הציע השגריר צור לראש הממשלה, משה שרת, להקים " רשות עליונה לענייני יהדות צפון אפריקה " והמליץ, כי הסוכנות היהודית תמנה בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להבטיח שיתוף פעולה עם ה " ג'וינט " ו " אליאנס " וירכז בידיו את הטיפול בעלייה.

העתקת " קורא הדורות "

היום יום ה' בשבת סדר עקב שנת תקע"ח – 1818 לפרט קטן פגעתי בס"ה –  בסובר הרזים – והותיק זקן ונשוא פנים רבי יששכר אוזינקוט נטריה רחמנא ופרקיה, מתושבי מוגאדור יכוננה עד עולם, וסִפר לי כשהיה בעיר מרוואיקוס בשנת תקל"ה – 1775, שתלמיד חכם אחד משם הראה לנו ספר קדמון כתיבת יד אשר שמו קורא הדורות, והוא ספר מספר עניינים נפלאים שארעו לחכמי קאשטילייא זכרונם יגן עלינו ובתוך הספר מצא שמות הרבנים העתיקים.

וההעתקה הביאה אתו עמו לכאן ונתנה בידי, וחלה את פני שאעתיקנו כדי שיהא גלוי ומפורסם בישראל, החכמים הגדולים אשר היו בעיר מרוואיקוס, וזה החלי לעשות. וזה לשון ההעתקה בסייעתא דשמיא.

אלו הם בית דין הצדק הקדושים במאווריקוס יע"א בעצו"ץ ( מלה שגם כותב המאמר לא ידע את פירושה, ולכן הוא מביא ככתבה וכלשונה מתוך כתב היד אשר ברשותו ) ראשונים ואחרונים זלה"ה ( זכרונם לברכה לחיי העולם הבא ).

ראשונה יסעו הרב הגדול איש האלהים מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסף בן שושן זלה"ה נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, והרב הגדול איש אלדים מורינו ורבינו כמוהר"ר סלימאן בן למעלוף זלה"ה נגלה אליו אליהו ז"ל. והרב הגדול במעלת קדושים קדוש יאמר לו כמוהר"ר יצחק קורייאט זלה"ה הראשון והאמצע והאחרון נגלה אליהם אליהו ז"ל. והרב הגדול מלאך אלדים מרנא ורבנא כמוהר"ר שלמה טאמצות זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסך ליברישא ראוי שתשרה עליו שכינה נגלה אליו אליהו ז"ל.

 והרב הגדול מורינו ורבינו הנשר הגדול כמהר"ר מרדכי בן עטר זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא איש קדוש כמוהר"ר צמח בנבנישתי הקדמון זלה"ה.

כל אלה הרבנים, רובם באו מקשטילייא מגורשים הם ונשיהם ובניהם במלבוש האלפלאמינגו"ס, אמרו עליהם כשבאו לעיר מאררוויקוס לא היו הרבנים הנזכרים אוכלים משחיטת חכמי מארויקוס יכמה דינים שהיו חולקים עמהם, וכשנתקנאו בהם שהיו עשירים גדולים שהביאו עמהם ממון רב, הלכו קהל מארויקוס אצל המלך שהיה באותה העת ואמרו לו עליהם לשון רב.{צ"ל רע }

באותה הלילה אמר רב אחד מהרבנים הנזכרים לחבריו, תדע לך אחי שלמחר יקרא לנו המלך מי ישלח ומי ילך לנו, והזמינו ג' מהם, ולמחרת שלח עליהם המלך, והלכו מהם ג' המוזמנים. וכשראה אותם המלך תמה על קומתם והִדורם והשכינה שהייתה על פניהם, אמר להם אתם שבאתם לכאן לשבת בכאן, אמרו לו אנו הם, ידענו שהיהודים דברו עלינו {לשוה"ר } לשון הרע ואמרו לך יש לנו ממון רב.

ואמת היא שיש לנו ממון הרבה, ועכשיו אם אתה רוצה ממון אנו נותנים לך יותר ממה שאמרו לך, ואם לאו אנו נותנים לך דבר אחד שאין שום נברא בעולם יכול ליתן לך. ויתמה המלך עליהם ויאמר להם, מה הדבר שאתם רוצים ליתן לי שאין שום נברא יכול לו. אמרו לו, אדונינו המלך כל זמן שאתה רוצה גשמים אנו נותנים לך גשם. אמ"ל -אמר להם – המלך, ואתם יכולים לזה הדבר, אמרו לו, אמת אנו יכולים. אמר להם תנו כתב ידכם כל זמן שאני רוצה גשם תתנו לי. נתנו לו כתיבת ידם, ושלח אותם בשלום.

הניח אותם עד תקופת תמוז ואמר להם, תנו לי גשם, אמרו לו, טוב הדבר. נתעטפו בטליטות ובקשו רחמים ונענו מן השמים וירדו גשמים. שלח להם המלך שיבואו אצלו ולא רצו לילך. אמרו להם, אנו מניחים הגשמים לירד עד שתטבע העולם במבול, ואם ירצה המלך לעשות מה שאנו אומרים לו יכלא הגשם, ואנו הולכים אצלו.

הלכו השלוחים ואמרו אלו הדברים למלך. השיב המלך, אני אעשה כל מה שלבם חפץ. הלכו אחר כך אצל המלך ירום הודו ועשה להם כבוד גדול וקבלם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. אמר להם, מה אתם רוצים, אמרו לו, אדונינו המלך תחזיר לנו כתב ידינו שאנו יודעים שבימינו אנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים מהשם יתברך, אבל בנינו אין אנו יודעים אם יהיו טובים עם השם יתברך כמונו או לא, ולכן תחזיר לנו כתיבת ידינו.

אמר להם, טוב הדבר,. עוד שאלו מהמלך שלא יעשה שום היזק לאותם היהודים שהלשינו עליהם. אמר להם המלך, טוב. עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם ונתן להם, והיא עד היום שהיו קורים צלאת אלעזאמה.  ובאותה שעה שהיו לפני המלך עדיין היו הגשמים יורדים, צעק אחד מהרבנים ז"ל צעקה גדולה לפני המלך ונשא עיניו לשמים ואמר, רבונו של עולם די לך מהגשם כבר נתקדש שמך, ואדונינו המלך כבר קבל עליו כמה ששאלנו לנו.

ומאותו יום והלאה היה המלך עושה לרבנים הנזכרים ז"ל כבוד עצום, והיה קורא להם בל' – בלשון – ערבי חבאב אללאה ( חביבי האל ). ועוד כמה נסים נעשו בימיהם שאין הפה יכול לספר והם קבורים במארויקוס זי"ע אמן כן יהי רצון.

יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה

בתחילת המאה התשע־עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעראיש(לראש, לראצ׳ה), טנג׳יר, אנפה־קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש־עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר. האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה. הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר_; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ־100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע־עשרה, למעלה מ־25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה. בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מזגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.

החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים_; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש. אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד׳מי בעבר.

שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו. היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג׳ר, שם התיישב הרב מרדכי אביקירור עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג׳יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.

בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל׳׳סוחרי המלך״(תג׳אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני הכ<כ׳זן(הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.

סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקסבה, אזור המינהל. הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה. על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.

המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים. מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד׳מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכוי, פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו. מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה״חוצפה״ והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.