סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור
הפליטים המוסלמים שגורשו מספרד הנוצרית נבדלו מן היהודים בפן אחד: רבים מקרב האנוסים היהודים בפורטוגל התיישבו במערב אירופה ובדרומה, שלא כמו המוסלמים. כתוצאה מכך התפתח אצל יהודי צפון אפריקה רובד נוסף של הגירה ושל תרבות שלא הייתה לו מקבילה אצל המוסלמים: הרובד האיטלקי. כזכור, פגשנו אצל ניסים סרוסי בהשפעה איטלקית בולטת. מקורה של ההשפעה האיטלקית על יהודי תוניסיה בהגירת האנוסים לעיר הנמל ליוורנו, מרכזם המסחרי של הדוכסים לבית מדיצ׳י, אדוני אזור טוסקנה שבאיטליה. מעיר זו, ששמה בערבית הוא אלגורן, יצאו ברבות הימים בני משפחות יהודיות פורטוגזיות למצוא את מזלם בערי נמל אחרות לאורך חופי הים התיכון, ובין היתר הגיעו לתוניס. הם הביאו עמם מיסודות התרבות של דרום אירופה, כלומר שפות שלא מן המשפחה השמית אלא הלטינית (פורטוגזית, איטלקית ואחר כך גם צרפתית), ידע שונה בהליכות המסחר והכלכלה, דפוסים אחרים של בנייה, ריהוט וביגוד, וכיוצא באלה. ברבות הימים הקימו לעצמם המהגרים היהודים מאיטליה קהילה נפרדת, שנקראה על שם עיר מוצאם הטוסקנית גראנה (אנשי ליוורנו). ואילו קהילת הרוב של התושבים היהודים הוותיקים נקראה תוואנסה (אנשי תוניס).
באחד משלבי התלבטותו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבורו של אלבר ממי, בשאלת זהותו, הוא מעלה גם את האפשרות שאין הוא אלא מצאצאי האנוסים הללו, שהגיעו לאיטליה והתיישבו אחר כך בתוניס. ממי בחר לגיבורו אב קדמון מפואר במיוחד ממוצא זה: "פעם… מצאתי את עצמי צאצא לצייר איטלקי מתקופת הרנסאנס. גזרתי את הערך [על שמו] מתוך ׳לארוס׳ [אנציקלופדיה צרפתית ידועה] והראיתי לידידי את ציוריו של אחד מאבות אבותי״. אלא שממי הסופר לא יכול היה להשתבח באמת במוצא איטלקי. אביו של ממי, למיטב ידיעתנו, נמנה עם התוואנסה ולא עם הגראנה.
אם אצל היהודים הופיעו מהגרים מאיטליה, שלא היו כמותם אצל המוסלמים, כך הופיעה אצל המוסלמים קבוצה חדשה שלא הייתה לה מקבילה אצל היהודים: התורכים. אלה היו אנשי צבא ומנהל של אימפריה מוסלמית חדשה, האימפריה העות׳מאנית, שצברה כוח ועצמה החל במאה ה־15 והשתלטה במהלך המאה ה־16 על רובה של צפון אפריקה. התורכים העות׳מאנים נלחמו בנוצרים, בעיקר בים, באמצעות שודדי הים הקורסארים שפעלו בשירות המדינה, וכוננו בלוב, בתוניסיה ובאלג׳יריה ממשלים הכפופים ל״שער העליון" באסתנבול. התורכים נבדלו מתושבי צפון אפריקה הן במוצאם – הם לא היו ברברים ואף לא ערבים – הן בלשונם, שלא הייתה שמית. בתוניסיה הצליחה השושלת התורכית להיפרד משלטונו הישיר של הסולטאן התורכי ולכונן בה מעין ממלכה עצמאית. ואולם השליט, הביי של תוניס, המשיך לגייס חיילים ואנשי ממשל במרכז האימפריה העות׳מאנית. רבים משועי הארץ היו אפוא תורכים. שכבה תורכית לא הייתה בקרב היהודים, אך ראשי הקהילות היהודיות, ובמיוחד אלה של התוואנסה, היו משולבים עמוקות בממשל המקומי וספגו גם הם ממורשת הרובד החדש הזה, שהטביע את חותמו על הארץ במשך קרוב לארבע מאות שנה.
הרובד התרבותי האחרון שהטביע חותם עמוק על תוניסיה הוא נוצרי־ אירופי מודרני. אחרי למעלה מאלף שנים שבהן הייתה יד האסלאם על העליונה, נטתה הכף במאות ה־19 וה־20 לטובת המעצמות האירופיות, והן השתלטו בהדרגה על צפון אפריקה. זה היה חלק מתהליך כלל־עולמי המכונה קולוניאליזם, שמשמעותו הייתה השתלטות של מעצמות מערביות
על שטחים ואוכלוסיות באסיה ובאפריקה. למעשה נאבקו על השלטון בתוניסיה שתי מעצמות, איטליה וצרפת. איטליה הייתה קרובה יותר, וממנה יצאו מהגרים רבים שהתיישבו בתוניסיה במאה ה־19. הם קדמו לצרפתים בהכנסת סממנים של תרבות אירופית לארץ מוסלמית זו. באותה תקופה הפכו עשירי הגראנה למעין עילית של המושבה האיטלקית שהלכה והתפתחה בתוניסיה. ואולם, בהשוואה למעצמות הקולוניאליות הראשיות, בריטניה וצרפת, הייתה איטליה חלשה, ותוניסיה נפלה בסופו של דבר לידיה של צרפת. היא כבשה את תוניסיה בשנת 1881 ושלטה בה עד לשנת 1956. דרך אגב, משנת 1830 שלטה צרפת באלגייריה הסמוכה, והיא קיבלה לידיה גם את מרוקו בשנת 1912. איטליה, לעומת זאת, זכתה בלוב הסמוכה בשנת 1911.
התקופה הקולוניאלית וההשפעות התרבותיות שהביאה עמה עומדות ברקעו של שתי הדמויות שבהן פתחנו ספר זה: הזמר ניסים סרוסי והסופר אלבר ממי.
התקופה הקולוניאלית הייתה תקופה של משבר עמוק בהיסטוריה של תוניסיה בכלל ושל יהודי הארץ בפרט. ההוכחה לעומקו המיוחד של המשבר אצל היהודים היא שעם סיומה של תקופת השלטון הצרפתי בארץ, בעוד תוניסיה זוכה בעצמאותה, נטשו אותה היהודים ולא נשארו בה אלא מתי מעט. רבים היגרו למדינת ישראל, אחרים לצרפת, ומעטים יותר היגרו לאיטליה.
ארצות היעד להגירת היהודים מלמדות, שהיה קשר בין הרבדים התרבותיים של הארץ ויהודיה ובין כיווני ההגירה. מדוע יצאו יהודים רבים לצרפת ולא לארץ אחרת? מן הסתם נבע הדבר מהשפעתו התרבותית העמוקה של השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מטבע הדברים שההיכרות עם הלשון הצרפתית ועם התרבות הצרפתית הקלה על ההגירה לארץ זו. אשר לאיטליה, גם פה סייעו מן הסתם הקשרים ההיסטוריים עם ארץ זו.
שתי שאלות, מכל מקום, אינן מוצאות הסבר בתמונת הרבדים התרבותיים שציירנו למעלה. השאלה האחת היא: מדוע לא נשארו יהודים רבים בארץ ולא נטלו חלק בהתפתחותה בתקופת העצמאות, למרות הרובד התרבותי הערבי העמוק כל כך של תוניסיה ושל יהודיה? ושאלה שנייה: מדוע יצאו יהודים רבים מתוניסיה לישראל, הרי בסקירתנו למעלה לא נזכר כלל רובד תרבותי יהודי מיוחד?
לא עסקנו עד כה ברובד התרבותי היהודי המיוחד, משום שדנו ברובדי התרבות הכלליים של תוניסיה. הרובד הערבי היה משותף לכל תושבי הארץ, הרובד הצרפתי לחלק ניכר מן התושבים, מוסלמים כיהודים, וכן למתיישבים האירופים. הרובד היהודי היה מיוחד ליהודים בלבד. ואולם ברור שלא נוכל להביו את מהות המפגש התרבותי בין היהודים לסביבתם בלי להתייחס אליו ולמקומו בסביבה התוניסאית.
יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה – מיכאל אביטבול
ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם־קולוניאלית – בדמנאת ב־1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב־1907 ובפאס ב־1912׳ השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.
לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה ״סייענים״. שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.
לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג׳יר ב־11 בדצמבר 1863, מטנג׳יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב־5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.
על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב־1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.
ב־1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ־5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי״ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו־2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש־עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג׳יר, העיר שזכתה למעמד בין־לאומי.
נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית. נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב־1900, סאפי ב־1903, פאס ב־1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה.
משפחת קורקוס
מוצאה של המשפחה מהעיר קורקוס שבמחוז קסטיליה שבספרד, שראשוני אבותיה הידועים לנו הם מן המאה השלוש־עשרה. לאחר גירוש ספרד נפוצו בני המשפחה באיטליה, בבריטניה, בצרפת, בתוניסיה, במרוקו ואף בארץ ישראל. הראשונים מבני המשפחה שהגיעו למרוקו התיישבו בפאס. פרסומה של המשפחה בא בזכות מעמדם של בניה כ״סוחרי המלך״ בעיר מוגאדור, והשפעתה על הכלכלה המרוקאית ועל חיי היהודים בה הייתה ניכרת. דוד קורקוס(1975-1917)
נולד במוגאדור למשפחה שנמנתה עם ״סוחרי המלך״. הוא רכש חינוך מערבי בנוסף ללימודי היהדות, ומאוחר יותר גם השכלה כלכלית במכון לכלכלה בקזבלנקה. דוד קורקוס התיישב באגאדיר והקים חברה ליצוא חרובים, שקדים וצמר, וליבוא סוכר, תה ודגנים. מכירותיו הסיטונאיות סיפקו את צרכיו של כל אזור דרום מרוקו. קורקוס היה פעיל באיגודי מסחר ותיירות של אגאדיר, ויועץ כלכלי של המחוז. התעניינותו ביהדות מרוקו השתלבה במסעותיו העסקיים שאותם ניצל לביקור בקהילות יהודיות נידחות. בשנת 1959 עלה עם משפחתו לישראל והביא עמו כ־1,500 ספרים, כתבי יד עתיקים ונדירים וחליפת מכתבים בין סולטאני מרוקו ומשפחת קורקוס. דוד קורקוס, מחלוצי החוקרים של יהדות מרוקו שעלו ממנה, פרסם מאמרים ומונוגרפיות בנושאי יהדות ויהודי מרוקו.
מלאח
כינויה של השכונה היהודית שהייתה בחלק מערי מרוקו. המלאח הראשון הוקם בפאס בשנת 1438, בפקודת הסולטאן אבו יוסף עבד אלחק, במטרה כפולה: לבודד את היהודים ולהשפילם, וגם לשמור על ביטחונם. הוא נבנה בסמוך לארמון, הוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים. על מקור השם יש פרשנויות שונות, כגון שהוא נגזר משם האזור שבו יושבו היהודים, ״אלמלאח״ (המעיין המלוח): מן המונופול היהודי על המסחר במלח! או מתפקידם של היהודים כממליחי הראשים הערופים של הנידונים למוות. באזורי הברברים לא ידוע על קיום מלאח ליהודים, אם כי הם התגוררו לרוב בנפרד משכניהם. בתקופה הקולוניאלית החלו יהודים לעזוב את המלאח ולהתיישב ברבעים אחרים.
מרדכי אביסרור(1886-1834)
מלומד והרפתקן; נולד ביישוב אקה שבפאתי הסהרה. בילדותו יצא לבדו לארץ ישראל ושהה בירושלים כארבע שנים. בשנת 1857 שב לעיר הולדתו לאחר ששהה בדרכו בתוניסיה ובאלגייריה, ואף קיבל אזרחות צרפתית. באותה שנה יצא למסע לטימבוקטו, וכתב תיאור מפורט של מסעו. בטימבוקטו עסק במסחר עם מרוקו ואירופה. ב־1874 הגיע לפריס ביוזמת החברה הגיאוגרפית של צרפת, לאחר שקיבל מלגה מכי״ח והוכשר לסייע במחקרים גיאוגרפיים בסהרה. לאחר שחזר למרוקו כתב כמה מחקרים חשובים על החיים בסהרה. אביסרור התלווה אל שארל דה פוקו בשנת 1883, בסיור שערך בדרום מרוקו.
ועידת מדריד
במאי 1880 נתכנסה במדריד ועידה בהשתתפות מדינות אירופה וארצות הברית לדון בהיבטים השונים של הענקת החסות. הכינוס היה תוצאה של תביעת הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) לצמצם את היקפה של החסות, על רקע העמקת חדירתן של המעצמות האירופיות לארצו והשימוש הנרחב שעשו בהענקתה. הוועידה החליטה להחמיר את תנאי קבלת החסות, אך קראה למלך מרוקו להקל על מצב היהודים.
פרוטקטורט
משטר שבו נטלה מעצמה אירופית תחת חסותה (protection) מדינה מסוימת, מבלי לבטל רשמית את ריבונותם של שליטיה הקודמים. לרוב הפכו השליטים המקומיים לעושי דברם של נציגי השלטון האירופי. הצרפתים הנהיגו משטר חסות גם בתוניסיה¡ נותנת החסות התחייבה לקדם את המדינה מבחינה חומרית, חברתית ותרבותית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליפה שיטת המנדט את משטר החסות.
הובר ליוטה (1934-1854)
הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו (1925-1912), ממעצביה של מרוקו המודרנית. בשנת 1873 החל ללמוד במכללה הצבאית היוקרתית סן סיר; שירת בהודו־סין (1894- 1897), במדגסקר (1902-1897) ובאלג׳יריה (1910-1906). במלחמת העולם הראשונה כיהן כמה חודשים(דצמבר 1916- מאי 1917) כשר המלחמה. חבר האקדמיה הצרפתית משנת 1912. הועלה לדרגת מרשל בשנת 1921. בשירותו בצבא ובארצות השונות צבר ניסיון צבאי ומינהלי רב. המרשל ליוטה עיצב את דרכה של צרפת במרוקו ואת יחסה אל יהודי מרוקו.
Une vie bien remplie – Léon Benzaquen
Une vie bien remplie
Léon Benzaquen
A l'homme qui, parallèlement à son activité professionnelle, à sa mission initiale d'éducateur de l'enfance et de l'adolescence, consacra le reste de son temps et déploya toute son énergie à inculquer à ses concitoyens le sentiment de la solidarité humaine, à celui qui fut le créateur, le fondateur et l'animateur pendant de longues années de la presque totalité de nos œuvres d'entraide, au grand philanthrope Samuel Lévy, le Président de la Communauté Israélite de Casablanca, en son nom personnel, au nom de tout le Comité, a le douloureux devoir aujourd'hui de rendre un dernier hommage : hommage de respect, hommage de gratitude et hommage de filiale affection.
Face à l'œuvre immense accomplie pendant une existence que la Providence a voulue exceptionnellement longue, le profond chagrin où nous plonge sa mort doit trouver sa consolation dans l'évocation de ses vertus, de ses mérites et de l'enseignement qu'il nous lègue.
Tel Moïse qui, animé par l'inspiration divine, ouvrit aux hommes le chemin qui devait leur donner le vrai sens de la vie, il fut pour nous, Juifs habitant encore en ce pays ou dispersés aux quatre coins du monde, le guide, l'inspirateur, l'animateur et le réalisateur.
Nous harcelant sans cesse par son désir de nous voir tous unis dans un sentiment d'entraide et de solidarité à l'égard de nos frères nécessiteux, toute sa pensée fut occupée à nous inculquer ce principe et toute son énergie tendue à concrétiser ces nobles aspirations.
Parmi les grands hommes dont le nom mérite d'être inscrit en caractères lumineux dans l'histoire du judaïsme marocain, Samuel Lévy qui naquit à Tétouan le 4 décembre 1874, doit figurer parmi les premiers et les plus dignes. D'abord, par sa personnalité propre, ses vertus et ses qualités l'ayant placé très tôt au rang des dirigeants et des conseillers des Communautés juives réparties dans le Royaume, ensuite par les circonstances qui l'amenèrent à remplir sa tâche comme un missionnaire imbu de sa mission et parmi ces circonstances une des plus importantes et qui détermina de façon irréversible le sort de nos coreligionnaires fut la diffusion au Maroc des écoles de l'Alliance Israélite.
En effet, à partir de ce moment, et pendant une longue période, le nom de S. D. Lévy resta intimement associé à celui de l'Alliance Israélite. Cet homme et cette institution, association providentielle et rapprochement certainement désiré par D.ieu, marchèrent côte à côte se complétant et servant le même idéal.
Cette symbiose du cœur et de l'esprit, entrevue aujourd'hui après tant d'années de recul, dont les conséquences pour l'avenir des Communautés juives marocaines furent considérables, bouleversant complètement les perspectives d'avenir d'une collectivité condamnée sans cela au piétinement culturel avec ferveur et gratitude et remercier D.ieu d'avoir désigné des hommes comme S. D. Lévy pour en être un des facteurs et un des artisans.
Cependant, cette collaboration de S. D. Lévy avec l'Alliance devait cesser précocement sur le plan éducatif. Mais la mission dont il semblait que D.ieu l'avait chargé et qui n'était pas de solution de continuité et nécessitait un travail immense.
Au fur et à mesure que les écoles de l'Alliance se multipliaient dans ce pays, une carence sociale complète se faisait jour et la nécessité d'organiser des œuvres d'entraide scolaires, parascolaires et postscolaires, ne pouvait pas ne pas naître chez cet apôtre nullement rebuté par l'ampleur de la tâche, mais au contraire déterminé à la poursuivre jusqu'au bout du chemin. Or, le chemin de la charité et de l'entraide, s'il a un commencement, n'a pas de fin. " Rien n'est fait tant qu'il reste quelque chose à faire " se plaisait-il à dire à ses collaborateurs. Ce chemin est parfois jalonné d'étapes par la réalisation complète d'une action, d'une œuvre nouvelle.
Cette étape à peine est-elle franchie qu'elle fait déjà partie du passé, et, pour des hommes comme S. D. Lévy, seul l'avenir présente de l'intérêt et déclenche de vigoureux ressorts durant toute son existence, à l'aube de sa carrière comme au crépuscule de sa vie.
Car cet homme dont nous espérions pouvoir célébrer en vie le centenaire (ne vécut-il pas plus de 95 ans ?) eut, à l'instar du grand Moïse, ce privilège que la Providence n'accorde qu'aux âmes d'élite choisies par elle, il ne cessa pratiquement son action bienfaisante qu'avec son dernier souffle. Il sut, et il put, en dépit de son âge avancé rester toujours l'animateur, le réalisateur, insufflant son enthousiasme à ses proches, ne parlant pas de l'œuvre accomplie, mais de l'œuvre à accomplir, retenant une jeunesse d'esprit que bien des jeunes lui enviaient. Car comme l'a dit le sage " On ne devient pas vieux pour avoir vécu un grand nombre d'années, mais parce qu'on déserte son idéal ".
Chez Samuel Lévy, cet idéal était servi par des qualités immenses qui firent que pendant plusieurs décennies et jusqu'à ses derniers jours, nos œuvres philanthropiques ont vécu sur cette impulsion. Œuvres privées, Œuvres Communautaires, elles furent toutes marquées par cette empreinte dont elles subissent encore fort heureusement la bienfaisante influence.
Aujourd'hui, ce n'est pas sans une inquiétude rétrospective qu'on se demande ce qu'il serait advenu des collectivités israélites réparties dans le Royaume, fortes à cette époque de plus de 300,000 âmes, s'il avait renoncé, dès les premières difficultés, à poursuivre son œuvre, s'il n'avait pas fait taire ses doutes, ses craintes, ses désespoirs, au bénéfice de son idéal et de sa foi, s'il n'avait appliqué avec tant de conviction et d'efficacité ce qui fut le grand principe de sa vie : " Il n'est pas nécessaire d'espérer pour entreprendre, ni de réussir pour persévérer ".
La carrière philanthropique de Samuel Lévy au Maroc, commence, on peut dire, au lendemain de la première Guerre Mondiale et se poursuivit toujours plus active, et sans solution de continuité jusqu'à ces derniers temps.
La population juive marocaine croissait d'année en année. A l'exception de quelques privilégiés dans certaines villes, le gros de la collectivité juive vivait parquée dans ce qu'il était convenu d'appeler le Mellah où la misère accompagnait la promiscuité.
Si l'instruction primaire était de plus en plus répandue grâce aux efforts incessants de l'Alliance, ces mêmes enfants qui bénéficiaient de cet enseignement devaient rejoindre à la sortie des cours leur taudis où la menace de plusieurs maladies pesait lourdement sur eux. Le paradoxe ne pouvait pas laisser insensible l'homme délicat et plein de cœur qui venait à peine d'abandonner l'enseignement pour se consacrer à ses propres affaires, mais qui, absorbé par sa tâche philanthropique, délaissait la plupart du temps ses propres affaires pour organiser des réunions, stimuler l'enthousiasme, faire des collectes et se déplaçer de ville en ville pour alerter ses coreligionnaires plus fortunés et les inciter à la création d'œuvres sociales susceptibles d'atténuer les plaies de la misère, de l'ignorance et de la promiscuité.
Dans le même dessein, il se déplaça à l'étranger en France et particulièrement aux Etats-Unis. Il fit entendre sa voix et ses appels aux organisations juives d'outre-mer et l'on peut dire que c'est en grande partie grâce aux harcèlements incessants, à l'envoi de nombreux rapports à ces mêmes organisations, pour les intéresser sur le sort déplorable de certains de nos coreligionnaires que l'American J.O.I.N.T. auquel nous devons tant, se fixa dans ce pays. Qu'il me soit permis en cette pénible circonstance de remercier cette organisation au nom du |udaïsme marocain tout entier, pour avoir toujours répondu favorablement à nos exigences financières.
( )n ne peut, à l'heure où notre pensée doit être entièrement consacrée à la prière et au recueillement, vous faire une lecture complète de la liste des œuvres que notre cher disparu inspira, anima ou élabora entièrement.
Il en est cependant qui doivent être mentionnées, non pas dans l'ordre chronologique de leur création mais pour en montrer leur diversité et pour prouver combien l'esprit de Samuel Lévy était ouvert à toutes les exigences sociales.
La Maternelle, l'Aide Scolaire, le Centre antituberculeux Israélite, Maghen David, l'École normale hébraïque, l'œuvre des Bourses Abraham Ribbi, la Fédération des Associations des anciens élèves de l'Alliance Israélite, L'O.R.T. et L'O.S.E. Que l'on me pardonne d'en avoir omis quelques-unes, la liste aurait été fastidieuse par sa longueur.
À travers ces œuvres, se dévoile l'homme qui ne fut pas seulement un philanthrope mais aussi un philosophe convaincu qui nous enseigna que pour vivre dignement il fallait vivre pour répandre le bien et soulager quand on le peut, ceux qui souffrent.
Son sillon fut surtout marqué par le désir de sauver l'enfance, la doter de moyens propres à s'intégrer dans la vie moderne, lui permettre de s'émanciper sans qu'elle perde pour autant l'amour des traditions et de la foi juive,
Que ceux qui ont pris aujourd'hui la relève et assurent la continuité de ses œuvres d'entraide en soient remerciés. Ils prouvent qu'ils ont compris l'enseignement du maître et qu'ils en sont les dignes successeurs.
Lui disparu, son œuvre persiste et son nom est prononcé par toutes les bouches avec ferveur et reconnaissance.
Dans tout le Maroc et par-delà les mers et les continents, partout où les Juifs marocains ont élu résidence, le souvenir de cet homme ne s'effacera jamais et resteni gravé dans toutes les mémoires.
Le capital moral qu'il a représenté et qui a enrichi notre patrimoine nous donne légitimement le droit d'être fiers d'avoir servi sous son emblème.
Une longue vie remplie de bien, interrompue par la mon mais se perpétuant dans la mémoire de ceux qui l'ont approché ce sont les seules paroles de consolation que j'adresse à sa famille et à ses proches.
Que soit béni l'homme qui honora l'Humanité et que son âme repose en paix dans l'Éternité, Amen.
Allocution prononcée par le Docteur Le'on Benzaquen Président de la Communauté Israélite de Casablanca à l'occasion des obsèques de Monsieur Samuel D. Levy
שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון
ברחו הברברים מוכי התדהמה וחזרו למחניהם מחוץ לחומה כדי לטכס עצה. כמה מהיהודים, הגיבורים, התנדבו להתגנב דרך לבוויתאת כדי להגיע לעיר פאס הקרובה ולהזעיק עזרה. לבוויתאת, היו תאים קטנים משני צדי מסדרון ארוך לצורך שימושם של הגברים במללאח: מים זורמים עברו בתוכם מהנהר אגאי שלאורכו נבנו. הגיבורים שלשלו את עצמם משם לנהר בחשכת הלילה. צלחו את הנהר ועברו לצדו השני. רובם נתפסו על ידי הערבים, שכניהם, שגרו מצדו השני של הנהר ומסרו אותם לברברים. אלה קיבלו אותם בתרועות גיל, נקמה ושמחה לאיד. המסכנים עונו בעינויים נוראיים. הברברים, חתכו את בשרם בסכינים ומילאו את פצעיהם במלח כדי להוסיף לכאבם. אחרי זה, סקלו אותם באבנים והתעללו בהם. ולבסוף, שרפו אותם בעודם חיים. ה׳ ינקום את דם עבדיו השפוך, אמן כן יהי רצון. בעוד הקהל מתאבל על מותם בוכה על גורלם המר, ישבו הברברים בבאב אלמקאם. רקדו בעיגולים גדולים, ירו באוויר ברוביהם והתכוננו לטבח הגדול. הפעם עזבו את השערים ועברו את הנהר כדי להתקיף דרך לבוויתאת. הראשונים שנכנסו, נורו ונהרגו על ידי אותם יהודים שהיו להם רובים עד שאזל אבק השרפה שלהם. אחרי זה נסוגו לבתיהם כדי להגן על משפחותיהם. משפחות רבות, הסתגרו בקומות העליונות של בתיהז, חיזקו את שערי הבניין והכינו שמן ומים רותחים, כדי לשפוך על אויביהם מהחלונות של הקומות העליונות. אבל שום דבר לא עזר. כשאחד מהברברים מת, באו עשרה במקומו, כתולעים, בזה אחר זה. חמתם בערה בם על שהיהודים מעיזים להגן על נפשם. הם פרצו עכשיו לכל רחוב ומילאו את המללאח בלוויית ערביי העיר, שכני היהודים, שהכירו את המללאח ואת יושביו. הללו רצו את חלקם בשלל ובהרג. ביחד עשו ביהודים הרג רב וטבחו בהם ללא רחם. זקנים וטף, נשים הרות שכרסיהן בותרו, נשארו למות בייסורים נוראים. התעללו בעלמות וחטפו ילדים וילדות כדי לדרוש תמורתם כופר נפש מקהילות אחרות לאחר שוך הסערה. אוי לנו מצוותינו!…
אמא התחילה לבכות ואיתה בכינו גם אנו, הקטנים שלבנו הזדעזע בקרבנו, על סבל בני עמנו. אחרי כמה רגעים של שתיקה מלווה באנחות, אמא המשיכה:
- היהודים שהסתגרו בבית הכנסת עלו בלהבות יחד עם ספרי התורה הקדושה וכולם מתו על קידוש השם. כך נמשך ההרג והשוד שלושה ימים ושלושה לילות. לא נשאר יותר במה לכלות חרון אפם. אספו כל מה שיכלו ועזבו את המללאח כעיי חורבות ותמרות עשן ודם השחוטים מילא את הרחובות. אלה שנשארו בחיים ושהצליחו להציל את נפשם, יצאו ממקום מחבואם והתחילו לאסוף את המתים כדי להביאם לקבר ישראל. יהודי פאס באו לעזור לקומם ההריסות, לקבור המתים והביאו איתם מזון להחיות נפשות אלו שנשארו בחיים ובקושי עמדו על רגליהם מפחד ומצום של שלושה ימים. אלה, בני, הם חיינו, בעוונותינו הרבים.
- מה עם השערים אמא? מה קרה להם? האם אלה אותם השערים?
- כן בני. מאז לא העז איש לשלוח בהם יד. אפילו שהריקבון והחלודה נתנו בהם את אותותיהם. פעם סיפרה לנו סבתא מרים, זכרונה לברכה, ששמעה במו אוזניה מפי הסבתא שלה שזה קרה בימי חייה. ארבעה אנשים שניסו לעקור את השערים כדי להחליפם בחדשים, נפלו חלל בו במקום. כל העיר הייתה כמרקחה. מאז לא עלה על דעת איש להעז ולעוקרם ממקומם והם עומדים במקומם עד היום הזה וסודם טמון בקרבם.
להבת המנורה דעכה וכבתה ואנחנו, הקטנים, התכרבלנו מתחת לשמיכה בלב כבד ובנפש הומה.
דר' דן מנור- האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו
עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד הערות אחדות בכתבים אלה שנראות כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.
בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה(בראשית, לד 4-2), הוא מעיר: "כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם". מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב״ה), כמקובל בקהילה דתית. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל.
אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה: "לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים". לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.
"בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.
בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה, הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל.
בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל״אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן.
נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו"לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים".
בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם. לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא: "ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע״
שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל.
אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל – התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.
אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה", אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.
סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך, המתייחסת לעצמה כשפחתו של הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.
אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה.
סוף המאמר
כבשים, זיתים וכל השאר. פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
האלוף הפלאי
איך זכינו לביקור של האלוף הפלאי? אני עצמי הייתי אלוף, והייתי מגמא מרחקים עצומים, הרים ובקעות, וחוצה ימים ונהרות בעזרת גופי ואיברי, ולפעמים בעזרת מיני גלשנים וכנפיים. באחד הימים ראיתי אותו חולף במקביל לי באחד השבילים, משאיר אותי מאחור, והוא רץ בכוח אין שני לו, והיא לידי מצביעה עליו ואומרת: |
זה הוא! זה האלוף! בוא נתקרב אליו! היה לגמרי ברור, שאני לא בן תחרות לו, והוא ממשיך ודואה במורדות השביל המתפתל. עוד אנחנו קרבים אליו, והוא הולך ומאט, וכשהגענו אליו, ועמדנו סמוך לו, על השביל, והוא כבר נעצר. ראינו שבגדיו קרועים ומטולאים, וגלגלי הרכב שלו – קורקונט או גלשן מורכב – משופשפים לגמרי. הגומי התאכל, החוטים נשחקו, והוא למעשה נעצר לא ביוזמתו, אלא מפני שהרכב לא יכל יותר לנוע, ואני והיא, שותפתי, אחותי, הזמנו אותו אלינו הביתה, כדי שנוכל לעזור לו לתקן את הקלקולים, את כלי הרכב שלו, כדי שיוכל להמשיך במבצע החשוב, שאי אפשר להפסיקו. הרגשנו כבוד גדול שהסכים להתארח בבית שלנו, ומיד כשהגיע נתנו מקום כבוד לרכבו, וכל בני הבית התחילו למשש ולבדוק, וכולם ראו שגם הגלגלים הגדולים וגם הקטנים היו שחוקים עד היסוד. הגומי התאכל לגמרי, וחוטי הברזל נקרעו ונסתבכו, והיה צריך מומחה, שידע לתקן ולהחזיר כל דבר למקומו.
גם היה ברור, שצריך חלקי חילוף להחליף כמה חלקים וגלגלים, ומפני שהאלוף היה חייב להמשיך מיד במסעו, הצענו לו להחליף כוח בלילה, ובעוד הוא נח, אני ואחותי נצא עם הגלגלים לשכננו, שהוא סוחר חלקי חילוף, והוא ודאי יספק לנו את הדרוש. לקחנו את הגלגלים הקטנים, ויצאנו מאל מורינה 2 לבית של מזוז ליד המאפייה. החנות לחלקי חילוף היתה כבר סגורה, והיה מאוחר בלילה, אבל אנחנו קראנו להם מהרחוב, ואז החלון נפתח למעלה, והבחורה המוכרת, בעלת המקום, השקיפה ואמרה שזהו, כבר סגור. ואנחנו הסברנו שזה האלוף, ומוכרחים לעזור לו, שתרד ותפתח לנו, והיא ובעלה הסכימו וירדו ופתחו, ואנחנו נכנסנו למחסן לחלקי חילוף ומסרנו את הגלגלים, והיא לקחה ומדדה ובדקה ואמרה זה מספר 23, פתחה מגירות ומצאה שיש לה 22, אך אין לה 23.
אין מה לעשות. הוא יצטרך לחכות למחר. היא תזמין את מספר 23. לא היתה ברירה. אמרנו תודה, חששנו להשאיר לה את הגלגלים השחוקים, אבל מוכרחים, הרי היא צריכה בכדי להחליף. אז חזרנו הביתה בהרגשה מעורבת. איך נעמוד לפני האלוף בלי החדשים וגם בלי הישנים? מצד שני מחר יהיו לו גלגלים חדשים. אז לא נורא. הפסיד לילה.
כבשים, זיתים וכל השאר.
כבשים, עצי זית ודקלים הם הגיאוגרפיה והטופוגרפיה והפילוסופיה של מרוקו. הם מכסים את ההרים, העמקים ומלווים אותך לאורך הנחלים והמעיינות והים ועד למבואות הסהרה. הכבש המרוקאי גדל כמעט לבד, על המרעה החופשי, ללא השקעה, כמעט ללא הוצאה. מי שיש לו כמה עצי זית וכמה כבשים הוא מסודר בחיים. יש לך מה לאכול ולא צריך יותר. אם יש לך גם כמה
תרנגולות, אז אתה יותר ממסודר, כי יש לך גם ביצים לארוחת בוקר ובלי לטרוח. הן מסתובבות לבד סביב הבית, מנקרות לבד ושותות לבד, ושום דבר לא מפריע לחיים. אף אחד לא שואל לשם מה באנו? למה עלינו למות? האם אנחנו עושים מה שנכון עם החיים שקיבלנו,או מחמיצים אותם? כי אתה חלק מהחיים, לא מחוצה להם. החיים הם יפים גם לאנשים, גם לכבשים, גם לתרנגולות, אין שאלות קיומיות כמו מי קדם למי? הביצה או התרנגולת? כולם יודעים שזה התרנגול. והם מסתובבים בחצר שלך כמו בני משפחה, ונהנים מהחיים, עד שאתה מכין מהם את התבשילים האהובים עליך.
לכבש הניוזילנדי או האוסטרלי, למשל, אין משפחה ואין בית. הוא גדל בחוות ענק, בכמויות של אלפים ועשרות אלפים, חסרי שם, שכל חייהם רכונים לאדמה, יונקים מעטיניה, עד שנפרדים ממנה לעד, בלי שהספיקו לעשות כלום. הכבש הישראלי לעומת זאת זכה להיות גיבור לאומי. בעקבות האידיאל הציוני להחזיר את הקשר של היהודי לאדמה, קשרו לו הילה מיתולוגית, ושרו לו שירים: ״צלצלו צלצלו/ פעמוני העדר/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל…/ שמש פז שוקעת,/ ים מזהיב מלמטה,/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל./ אוצו רוצו,/ כבשי לובן/ אל מרחב הדיר,/ עת לנוח,/ בא הליל,/ הלבנה תזהיר…/ ממש אפותיאוזה – פתגם, משל – של הכבש הציוני החדש, שהכרמל, זירת הפעולה של הנביא אליהו, הופך לבימת הפעולה שלו.
הכבש המרוקאי הופך לשיר בתוך הקיבה שלך. הוא טעים בלי להוסיף לו תבלינים, כי הוא אוכל מהטבע וחי על עשבי תיבול: כבש עם זיתים, כבש עם תמרים, כבש עם אפונים וכך הלאה. אתה אוכל את האדמה שלך, את ההרים, את הנהר ואת הים שלך.
באחד מביקורי במרוקו נסעתי מפאס לספרו במונית שירות. במונית היו כמה גברים קשישים ונער בגיל העשרה שחזרו מהשוק. ביני לבין הקשישים התפתחה שיחה חביבה, שהתבססה על פתגמים מקומיים. על כל פתגם שהם הוציאו מהפה החזרתי להם פתגם. הנער צפה בנו נלהב ומרוצה, לא מאמין כיצד ״אירופאי״ כמוני, שנולד אמנם בספרו, מתנצח בשפה אוטנטית עם המקומיים. כשעמדתי לרדת מהמונית הוא הזמין אותי לארוחה בבית הוריו בכפר דוואר בופול, לא רחוק מספרו. באחד הימים לקחתי אתי את לחסן, אחד מעובדי המלון ועלינו על מונית לדוואר בופול. אחרי כשעה הגענו לסוף הדרך. הכביש נגמר וירדנו מהמונית, שהסתובבה והתרחקה, ואנחנו נשארנו מול שרשרת הרים ללא סימן של יישוב. במקרה עבר זקן על חמור ושאלתי איך מגיעים לדוואר בופול. קח את השביל ההוא, הוא אמר, תיכנס ליער, תמשיך ישר, כשתפגוש למטה שני שבילים, אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. אתה ממשיך ישר, עד שתפגוש שני שבילים הולכים ככה (מסמן מזלג), אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. בעץ הזית הראשון קח שמאלה ככה, ובתאנה השלישית ככה (מסמן ימינה)…
על סמך התיאור הזה התחלנו ללכת, נכנסנו בין עצי הזית, מחפשים את השבילים, מוצאים ומאבדים, יורדים הר ועולים גבעה, ושוב עולים הר ויורדים גבעה וכבר עוברות שעתיים והשמש קופחת, ואני חושב, שאיבדנו את הדרך ונצטרך לחזור, אבל למרבית המזל מבצבצים מול העיניים כמה מבני חימר למטה, וגם עדר כבשים ורועה. אנחנו רצים וצועקים, אם זה דוואר בופול, ומישהו עונה כן. אתה במקרה מכיר את מוסטפה דוגמי? אני שואל. הוא פה, עונה מישהו. ילדים מתקבצים מסביב. אחד מהם מראה לנו איפה לעבור את הנהר, מוסטפה מופיע מיד עם אביו, מתחבקים, מתנשקים. האב מזמין הביתה, אנחנו מצטלמים בכניסה. בתוך הבית הוא מציג לנו את אשת בנו השני, שרק אתמול ילדה תינוק, וכל היום חגגו עם אורחים את הולדתו. הוא מכניס אותנו לחדר האורחים, ומגיש לנו תה עם נענע, הבית בנוי מחימר ואדמה, חצר גדולה וחדרים מסביב וגם דיר ואורווה. אחר כך יוצאים לסייר במטע הזיתים, הסבתא – דהיה –
זקנה מופלגת יושבת תחת עץ זית ליד המעיין ומשחקת עם תרנגול הודו ואפרוחיו, סמוך לה הפרראן – תנור לאפיית לחם ובישול וכן בית בד לשמן, שאינו פועל יותר, כי עכשיו לוקחים את הזיתים לבית חרושת בספרו. כשחזרנו לחדר האורחים, השולחן כבר היה ערוך. קערת כוסכוס ענקית עם בשר כבש וירקות ולמעלה גרגרי חומוס עם צימוקים, סוכר וקינמון, ואנחנו הגברים מסביב אוכלים יחד מאותה קערה, כל אחד לוקח קצת חומוסים וצימוקים ומוסיף בכף קצת כוסכוס. כשהאבא חדל לאכול ומשאיר את הכף בקערה, כולנו מפסיקים ומעבירים את הקערה לחדר הנשים. חשבתי שגמרנו, אבל אז הגיע הטאג׳ין עם ראש כבש עם שמן זית וזיתים מסביב. בשר הראש טעים במיוחד. ראש כבש על כל חלקיו, סוגים שונים של בשרים בטעמים לא ידועים לנו, מבושלים בשמן הזית מהעצים שלהם, ועם הזיתים שלהם. התבשיל מלווה צלוחיות עם סלטים מבושלים וסלט חי עם בצל קצוץ. השיחה קולחת, אין טלוויזיה, אין חשמל, אין טלפון, רק אוויר הרים, שמים, עצי זית, עזים וכבשים. הקירות חשופים מכל קישוט פרט לתמונות שני הבנים שבצבא, אחד מהם הוא בעלה של היולדת שמשרת בסחרה. משכורתו 1500 דרהם לחודש (כ־$150) וחופשה אחת לארבעה חודשים. הוא לא בא להולדת הבן, כי זו הוצאה גדולה להגיע משם, והרי הוא שם כדי לחסוך. גם האבא היה חייל כעשר שנים בשירות הצרפתים ולחם בהודו, סין ואלג׳יריה. חסרו לו עוד חמש שנים לפנסיה מלאה, לכן הוא מקבל רק תשלום סמלי כל חודש. מוסטפה למד בבית ספר תיכון בספרו, אבל הנסיעות והדיור היו יקרים, ונאלץ להפסיק שנה לפני הבגרות. מרים בת הזקונים הולכת לבית ספר עממי שנמצא במרחק 3 ק״מ ומגיעה לשם כל יום על חמור. אוויר נקי, טהור, אנשים טהורים, תמימים, פשוטים, כמו בימי אברהם אבינו. מסביב הרים, שמש, שקט גדול, והמון כבשים ועצי זית..
הערבים שמרו על היהודים
באלגייר התרחשה אחת האפיזודות המרשימות ביותר של סולידריות ערבית עם יהודים.
אלג׳יריה היתה ייחודית בקרב נחלותיה של צרפת מעבר לים; היא לא היתה מושבה ולא מדינת חסות. היא היתה חלק אינטגרלי של צרפת. לפי החוק הצרפתי, כל שטחה של ארץ זו היה צרפת כמו ניס, מרסיי או בורדו. אבל חרף העובדה שהארץ היתה צרפתית, תושביה לא היו צרפתים. בעשורים הראשונים לשלטון הצרפתי, תושבי אלג׳יריה – מוסלמים ויהודים, לא היו שם נוצרים ילידים – לא נחשבו כאזרחים צרפתים. אף כי הוטלו עליהם מקצת החובות של האזרחות (מיסוי, למשל), לא היה להם דבר מזכויותיה. הם שמרו על מעמדם כילידי הארץ והיו כפופים לחוקים הקהילתיים והדתיים שלהם.
לדידם של היהודים, השתנה המצב הזה ב־1870. פקודת כרמייה הציעה אזרחות צרפתית לכל היהודים ילידי אלג׳יריה שהיו מוכנים, בתמורה לכך, לציית למשפט האישי הצרפתי. ליהודים שנשאו עיניהם לצרפת שתגן על חייהם מפני הסופה הגואה של התודעה הערבית התרבותית, ולימים, הפוליטית, היתה פקודת כרמייה בגדר מתת שמים. אלפי משפחות הסכימו לעסקה וקיבלו אזרחות צרפתית.
לפקודת כרמייה היו אויבים. בעיני הימין הצרפתי האנטישמי – בעיקר אחרי פרשת דרייפוס – זו היתה ״כבשה שחורה״ שיש לסלקה. אחת הקבוצות שניהלו מלחמת חורמה נגד הפקודה היתה זו של המתיישבים הצרפתים באלג׳יריה, שנקראו ״קולונים״. רבים מהם היו אנטישמים שטענו כי לא זו בלבד שפקודת כרמייה פתחה את שערי צרפת ליהודים המזיקים, היה בה גם משום תקדים מסוכן שיורחב ברבות הימים ויוחל על המוסלמים. לא היתה אפוא שום הפתעה בכך שאחת הפעולות הראשונות של משטר פטן היתה היענות מלאה לתביעת הקולונים וביטול הפקודה.
אבל אנשי פטן הרחיקו לכת מעבר לכך. הם ביטלו רטרואקטיבית את האזרחות של כל היהודים (וצאצאיהם) שקיבלו אותה אי פעם בהסתמך על פקודת כרמייה. ערב כניעת צרפת ב־1940 היו 106,986 יהודים אלג׳ירים שנהנו מאזרחות צרפתית. משטר וישי ביטל מניה וביה את אזרחותם של 98.5 אחוז מהם. בכך הצטרפה צרפת של וישי לגרמניה של היטלר – שתי המדינות היחידות שביטלו באופן משפטי ושיטתי את האזרחות של תושביהן היהודים בזמן המלחמה.
היענות לתביעותיהם של המתיישבים הצרפתים לא היתה הסיבה היחידה שהניעה את פקידי וישי לבטל את פקודת כרמייה. הם חשבו גם שהביטול ירים את קרנם הדועכת בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה. כבר אמרנו כי תבוסתה המהירה והמביכה של צרפת בידי גרמניה פגעה ביוקרתה, שהיתה יסוד חיוני בשמירה על השקט בקרב אוכלוסייה לא־שקטה. הגרמנים עצמם צברו תמיכה בקרב הערבים על ידי שחרור מאות עצירים פוליטיים ערבים מבתי כלא צרפתיים, על ידי מתן שירותים מיוחדים (מסגדים, עיתונים בערבית וכן הלאה) ל־90,000 החיילים הערבים שהוחזקו כשבויי מלחמה צרפתים באירופה ועל ידי הקמת תחנות רדיו ערביות ששידרו בניבים המקומיים." משטר וישי מצא עצמו נלחם לא על הלבבות והמחשבות של הערבים אלא נגד שחיקת כוחו ונגד עליית ההשפעה הגרמנית על חשבון ההשפעה שלו. אנשי וישי חיפשו דרכים להשיג תמיכה ערבית, אך לא רצו לשפר את מעמדם של הערבים לשם כך. הם חשבו, תחת זאת, כי יוכלו להשיג את אותן מטרות על ידי פגיעה במעמדם של היהודים.
הם טעו. רוב הערבים עמדו על טיבה של התחבולה הצרפתית ועל פי רוב סירבו להשתתף בה, אם כי היו בוודאי כאלה שנהנו מרווחים פוליטיים לטווח קצר. ״הגזענות שלכם פונה בכל הכיוונים״, קבל המנהיג הלאומני פרחת עבאס על משטר וישי. ״היום נגד היהודים ותמיד נגד הערבים״. על ביטול פקודת כרמייה, אמר מסאלי חאג׳, המנהיג הכלוא של המפלגה העממית האלג׳ירית: ״[זה] לא יכול להיחשב כהתקדמות בשביל העם האלג׳ירי – צמצום זכויות היהודים אינו מרחיב את זכויות המוסלמים״.
באופן מפתיע, אחד המקורות הראשיים של אהדה ליהודים בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה היה הממסד הדתי המוסלמי. הכוכב העולה בו היה עבד אל־חמיד בן באדיס, מנהיג מפלגת האצלאח (הרפורמה) האלג׳ירית. בן באדיס היה אדם אדוק מאוד בעל השקפת עולם מודרנית, פתוחה וסובלנית. בין הישגיו הרבים היה גם כינון הליגה האלג׳ירית של המוסלמים והיהודים. למרבה הצער, הוא מת באביב 1940 ולא הספיק לתרום מכוחו ומהכריזמה שלו לתגובה המוסלמית על עליית וישי לשלטון.
בתקופת וישי החליף אותו שייח׳ טייב אל־עוקבי. בדומה לבן באדיס, גם אל־עוקבי היה מנהיג רפורמי שקיים קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות אלג׳יריה. הם גמלו לו באמצעות הפניית תרומות של יהודים לקרנות הצדקה החביבות עליו. אל־עוקבי הראה את עוז לבו בתחילת 1942. כאשר גונבו לאוזנו שמועות שמנהיגי קבוצה צרפתית פרו־פשיסטית, לגיון הלוחמים הצרפתי, מסיתים חיילים ערבים לעשות פוגרום ביהודי אלג׳יריה, עשה אל־עוקבי כמיטב יכולתו למנוע את הדבר, ואפילו פרסם פתווה שאסרה על מוסלמים לתקוף יהודים. יתר על כן, היסטוריון אחד משווה את אל־עוקבי לארכיבישופים הצרפתים המהוללים ידידי היהודים סלייז׳ וז׳רלייה, שיד ושם הכיר בשניהם כחסידי אומות העולם. מכל מקום, ההיסטוריון הזה מציין הבדל אחד – ״הסיכון האישי הגדול״ בגלל המאבק למען היהודים היה, במקרה של אל־עוקבי, גדול מהסיכון האישי שהיה מנת חלקם של שני ההגמונים הצרפתים.
מדוכני המטיפים במסגדים של אלג׳יריה הורו אימאמים מקומיים לצאן מרעיתם לא לנצל את מצוקת היהודים להשגת רווח כספי. הקרבה עצמית כזאת, בזמן שהרבה מתיישבים צרפתים התעשרו על חשבון היהודים, היתה מעשה אצילי במיוחד של הקהילה המוסלמית המקומית.
חוקי וישי דרשו מבעלי רכוש יהודים למסור את נכסיהם הלא־נזילים לאפוטרופסים שינהלו את העניינים העסקיים בנאמנות. בפועל, הסדר זה סיפק לאפוטרופוס הזדמנות פז להתעשר במהרה. לא זו בלבד שהאפוטרופוס קיבל שכר בעד שירותיו, אלא שניתנה לו גם האפשרות לנהל את העסק באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים האישיים שלו. היו אמנם כמה אפוטרופסים שקיבלו על עצמם את התפקיד כדרך לשמור על נכסים של ידידים יהודים, אבל האנשים האלה היו – במילותיו של היסטוריון אחד – ״חריגים גמורים״. נפוצים בהרבה היו המקרים שבהם האדמיניסטרטורים של ממשל וישי ניצלו את סמכותם למנות אפוטרופסים לצרכים פוליטיים, הן לתיגמול תומכים נאמנים והן לגיוס תומכים חדשים. פקידים מקומיים ניסו שוב ושוב לגייס ערבים לשמש כאפוטרופסים, כחלק מהמאמץ שלהם לחזק את התמיכה העממית במשטר וישי. כולם ידעו שהמינויים היו שוחד מוסווה־בדוחק.
לזכותם של ערביי אלג׳יר ייאמר, שלא היה ביניהם אפילו אחד שנענה להצעה של ממשל וישי. באחד מימי שישי של 1941 השמיעו מנהיגים דתיים ברחבי העיר דרשות שהתרו בכל המוסלמים הטובים לבל ייענו להצעות הצרפתיות לשמש כאפוטרופסים לרכוש יהודי. הם אפילו אסרו על מוסלמים לקנות סחורות יהודיות במכירות פומביות מתחת למחירי השוק. חרף הקשיים הכלכליים שניצבו לפני ערבים בימי המלחמה, הם סירבו להפיק רווח אישי ממצוקת היהודים. וכפי שדרשו האימאמים, אף ערבי אחד לא ניצל את ההזדמנות להרוויח כסף קל אם מפעילות כאפוטרופוס ואם מקניית רכוש יהודי במחירי מציאה במכירה פומבית בחסות משטר וישי.
בריאיון שנתן לאחר המלחמה, חלק ז׳וזה אבולקר – הגיבור אמיץ־הלב של תנועת ההתנגדות היהודית־ברובה של אלג׳יר – שבחים לאוכלוסייה הערבית של העיר בזו הלשון:
הערבים אינם משתתפים [במלחמה נגד משטר וישי]. אין זו מלחמתם. אבל במה שנוגע ליהודים הם מצוינים. פקידי וישי והסוכנים הגרמנים משתדלים לדחוף אותם להפגנות ולפוגרומים. ללא הועיל. כשהוצאו סחורות של יהודים למכירה פומבית, פורסמה הוראה במסגדים: ״אחינו סובלים קשות. אל תקנו את הסחורות שלהם״. נוסף על כך, לא היה אפילו ערבי אחד שנעשה למנהל של רכוש יהודי. האם אתם מכירים עוד דוגמאות של כבוד קיבוצי מעורר־התפעלות כזה?
אליעזר בשן שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים
שמירת השבת היתה גורמת לאי נעימויות לנוכרים שהיו תלוים בשרותם של יהודים. כך למשל, מספר שטיהלין, שהוזכר לעיל. לאחר שמונה את האיסורים השונים וביניהם הדלקה וכיבוי מציין כי המשרת במלון יהודי במוגאדור אינו נוגע במנורה. וזאת עושה במקומו נוצרי ואילו רופא שוייצרי שם נאלץ לשאת את הפנס בעצמו בליל השבת, כי משרתו ותורגמנו היהודי אינו עובד בשבת. הוא גם קובע כי רוב התורגמנים במארוקו הם יהודים, המכירים יפה את כל המקומות וניתן להיעזר בנסיונם בסיורים של התיירים, אבל בשבתות אינם מוכנים לנסוע בשום מחיר. תופעה זו מגבילה איפוא את אפשרות העסקתם .
כעשר שנים אחריו כותב גראהאם בהקשר לחנויות הנעולות בשבתות במזאגאן, כאשר כל הסחר הקמעונאי בידי יהודי המקום. לדבריו, אין דת אחרת בה מצויים כה הרבה ימים בהם אין עובדים, לכן פלא שאין רבים מהגויים המצטרפים ליהדות, שהרי עשויים היו ליהנות מהבטלה. זו הערה צינית המתעלמת מהחריצות של היהודים בימות החול, ובתנאי ההפליה וההשפלה מצד המוסלמים השולטים. העקביות בשמירת השבת היתה כרוכה לא רק בהפסד כספי, אלא עשויה היתה גם להעמיד יהודים בסכנת נפשות, כתוצאה מעימות עם השלטונות. אחד האירועים בנדון ראוי לאיזכור:
זמן קצר לפני מותו של הסולטאן סידי מוחמד, ששלט בשנים 1859—1873, הצליח לדכא מרד של שבט בני מוסא בדרום מארוקו. כעונש ציוה להתיז ראשם של ארבעים ושמונה שבויים מבני השבט. באוקטובר 1872 נשלחו לרבאט, ושוחטים יהודים נצטוו לבצע את העדיפות, כשהמטרה היתה שראשיהם יוקעו לאחר מליחתם במשך שלושה ימים בשערי העיר. היהודים סירבו בגלל קדושת השבת, ונענו רק לאחר שנגררו בכוח על ידי חיילים והוכו במגלבים.
לפי הערכה אחת, שומרים יהודי מארוקו על דיני השבת ביתר הקפדה מאשר יהודי אירופה. זו הערכה סובייקטיבית, ותלויה בהיכרות מקרית ואישית. מכל מקום, יש בדבר משום ביטוי חיובי לגבי יהודי מארוקו. היו גם חריגות ומקרים של חילול שבת. בשנות ה־70 של המאה ה־19 כותב תייר נוצרי על יהודי במארוקו שעישן בשבת ואכל טריפות, כתופעה יוצאת דופן, המלמדת על הכלל שלא נהג כך. חדירת ההשפעה התרבותית של צרפת שברה בהדרגה מנהגים ומוסכמות, ונבעו סדקים בשלמות הקיום של המסורת היהודית. הקרבנות הראשונים היו יהודי אלג׳יריה, הראשונים להשתלטות פוליטית ותרבותית של צרפת, והדבר ניכר בכל תחומי החיים, ובכללם שמירת השבת. השתתפותם של יהודים במערכת האזרחית והצבאית חייבה אותם לחלל שבת, והדבר גרם גם לנטישת המסורת. אלכסנדר נוכס שספרו על אלג׳יריה יצא ב־1880, כותב בלעג על יהודים המשתתפים באימונים צבאיים בקונסטנטין בשבת, למרות שזהו יום המנוחה שלהם. היתה זו שמחה לאידם .
הכבוד כלפי ההורים והזיקה המשפחתית המפותחת של יהודי המגרב היו בין הגורמים שחיזקו את הרצון לשמור שבת ולו חלקית, על־ידי הסבה עם המשפחה בסעודות, וביקור בבית הכנסת. אולם אף זיקה זו הולכת ונחלשת כתוצאה מהשפעת הסביבה החילונית.
לסיכום, הראינו כיצד שמירת השבת על ידי יהודי המגרב מהווה מוקד להתענינותם של נוכרים, בהיותה שונה מימי הנינוחה של הדתות האחרות. היא מעוררת תשומת לב גם על רקע משקלם של היהודים במסחר, במלאכות ובשרותים, והקרבנות שיהודים היו מוכנים להקריב לשם שמירה על נכס זה. הנסיונות של הנוכרים לנצל את ימי השבת והחגים לשם תחרות בסוחר היהודי, לא הועילו. על ההפסד הכספי של ימים אלה, זכה היהודי למנה גדושה של פיצוי, השבת היתה לא רק יום מנוחה לאגירת כוח לימי החולין המיגעים, אלא גם יום של קדושה ממנה שאב נשמה יתירה והרגשת גאוה ופיצוי על העלבונות שספג מהמוסלמים בימות השבוע. האיסורים וההגבלות יצרו את האופי המיוחד של יום זה, והשבת היתה סימן היכר יחודי ליהודי. האימרה ״יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת עליהם״ אינה מליצה בעלמא, אלא היא מציאות ריאלית, והזנחת השבת גררה נטישת המסגרת היהודית בהדרגה.
סוף המאמר
חנה רם – אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )
חנה רם
אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )
הערת המחבר : מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.
אברהם מויאל (א – מויאל), צאצא למשפחת רבנים מגולי ספרד.
- בין הרבנים הידועים לנו: ר׳ מסעוד בן מויאל ור׳ יצחק בן מויאל. ראה : י״מ טולידנו, נר המערב, ירושלים, תרע״א, עמי 162 וסי׳ רפ״ח.
נולד בשנת תר״י (1850) לאמו סעדה לבית עמיאל ולאביו אהרן מויאל, סוחר אמיד מראשי קהילת יהודי רבאט ומנדיביה. בשנת תרי״ב (1852) חיסל אהרן את עסקיו, ובהשאירו מאחריו את נכסיו בדלא ניידי, עלה ארצה עם אשתו וארבעת בניו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. תחילה ישבה המשפחה בחיפה, שבה היתה קהילה קטנה של יהודים מערביים. בימים ההם היתה חיפה כפר דייגים קטן, והמשפחה ישבה בה שלוש שנים בלבד. בשנת 1855 עבדה המשפחה לגור ליפו-עיר הנמל של דרום ארץ־ישראל ושער העלייה לירושלים הבירה. ביפו התקיימה קהילה ספרדית ומערבית חשובה- ראשונה מחוץ לתחום ״ארבע ערי הקודש״. מייסדיה, בראשית המאה ה־19, היו סוחרים יהודים מקושטא, שמקצתם ישבו בה עוד במאה ה־18. תחילה היו יהודי צפון אפריקה מיעוט בקרב הספרדים יוצאי ערי תורכיה וארצות הבלקן. אולם עם התגברות עליות יהודי המגרב משנות הארבעים ואילך נתנו העליות האלה דחיפה להתגבשותה הציבורית ולהתפתחותה הכלכלית של קהילת יהודי יפו. בהגיע משפחת מויאל ליפו, היו כבר המערביים רוב בקהילה היהודית. יהודי העיר התפרנסו מיגיע כפיהם, עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכות שונות ולא נזקקו לתמיכת מכספי ה״חלוקה״, אשר ממנה נהגו יושבי ערי הקודש. בשנות השבעים של המאה ה־19, עם הריסת חומת יפו העתיקה, היה אהרן מויאל וכמה משפחות מעשירי העדה המערבית, ביניהם משפחות שלוש ואבוטבול, הראשונים שבנו את בתיהם מחוץ לשטחה של החומה. ביתו של אהרן מויאל היה ברובע החדש, שנקרא רחוב ״שוק הדגים״.
בידנו תיאור של בית זה מפי עולים מאירופה, שהתארחו בו וכתבו, בין השאר, את הדברים הבאים:
״… בחיצוניותו לא נבדל הבית מיתר הבתים שבשכונה. אבל כאשר החילונו לעלות על המדרגות הרגשנו תיכף שכאן נמצא יופי עם נוחות המזרח. עלינו במדרגות רבודות לאולם רחב ידיים, מואר יפה בשמשות צבעוניות, ורצפתו שיש מבהיקה בלבנוניותה… הלכנו מאולם זה לאולם גדול יותר המרוהט בטעם מזרחי, זר ומוזר לנו, שעשה עלינו רושם חזק בחידושו. בפינה רחוקה באותו אולם ישב מקופל רגליים על הרצפה ובהסבר, על כרים מרוקמים הדר, איש במיטב שנותיו… חבוש טרבוש אדום כהה וגדילי משי שחור תלוי עליו… בהביטי עליו מרחוק נדמה לי כי איזה עותמן-פחה יושב שם לפני…״
על חלקה אחת מהאדמות הרבות שקנה אהרן מויאל ביפו בנה בית גדול עם דירות למגורים הנקרא על שמו-״ויכַּאלאת מויאל״.
- הערת המחבר : באחרית ימיו התיישב בירושלים, קנה לו בית בשכונת נחלת שבעה והקדיש אותו לבית הכולל של העדה המערבית. הוא נפטר בשנת תרנ״ח (1898) בשיבה טובה ונקבר בהר הזיתים. לפרטים ראה: פ׳ גראייבסקי, ״משפחת מויאל״ (כתב השו״ב משה אסולין, מוותיקי המערביים ביפו), ״זיכרון לחובבים והעולים הראשונים מעדת הספרדים המערבים ביפו ואגפיה״ חוברות קי״ח-קי״ט (תרצ״ו). ירושלים : מ״ד גאון, יהודי המזרח, ירושלים, תרצ״ו, חלק שני, עמי 381-380 ; ד׳ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובניו, תל־אביב, 1958, כרך ג, עמי 1315-1314.
בניו, למעט אברהם, קנו אדמות רבות ביפו, בשטחה של תל־אביב טרם היווסדה, ובמקומות אחרים בארץ.
- הערת המחבר : בנו בכורו, יוסף בק מויאל, מנהיג העדה המערבית ביפו, והגביר שעל־פיו ישק דבר בה, סוחר מצליח, ששימש קונסול כבוד של ספרד ביפו, ואחר כך קונסול פרס, רכש אדמות ביפו יחד עם סגן קונסול אנגליה חיים אמזלג ואהרן שלוש. על האדמות שרכשו השלושה נבנו: השכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק, וכן חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן (על שם אהרן מויאל). על הקרקע שרכש לבדו נבנו השכונות קרטון (חלק משכונות התימנים), מהנה ישראל ומחנה יוסף. בנו של יוסף בק, עו״ד דוד מויאל (משפטן ראשון בארץ, שהוסמך בפריס), נודע בזכות עצמו כמשפטן מעולה, בקי בלשון הערבית ובספרותה, שסייע רבות לבני העליות החדשות, בעיקר בישוב סכסוכי קרקעות עם בעלי־האדמות והשלטונות התורכיים, קנה אדמות רבות: אדמת מהלול 60,000 אמות (ממערב לגימנסיה הרצליה בתל־אביב לפני היווסדה); כרם שאהין 50,000 אמות; אדמת פרציל 120,000 אמות (עליה הוקמה שכונת אוהל משה, על שם משה אסולין הנזכר לעיל); אדמת משהרווי (עליה הקימה ״חברה חדשה״ את רח׳ אלנבי) 120,000 אמות; כרם אוטין 50,000 אמות; אדמת צוואן (כרם התימנים) 30,000 אמות; אדמת בדרני 60,000 אמות ; אדמת קורעטו (משכנות ישראל) 50,000 אמות ; אדמת אסכנדראני (בגבול בית־ העלמין הישן ברח׳ טרומפלדור) 60,000 אמות; אדמת איטריאצי (שכונת ברנר ומחנה האוהלים לידה) 100,000 אמות; מאדמת כפר קביבה (בגבול נס־ציונה) 120,000 אמות; מאדמת זרנוקה (סמוך לרחובות) 2,000 דונם; מאדמת עיראק אל־מנשיה 500 דונם; מאדמת בשיט 2,500 דונם, ו־600 דונם בנגב (עליהם הוקמה הנקודה גבולות). לפרטים ראה שם.
אברהם מויאל היה המפורסם ביותר מבין בניו של אהרן, בזכות היותו אחד החלוצים הספרדיים הראשונים בתנועה הציונית המודרנית והספרדי היחיד שעמד בראש נציגות ״חובבי ציון״ שהיתה גוף נכבד בתנועה הציונית בארץ. אכן, הפעילות הציבורית לא היתה זרה לו. עוד משחר נעוריו היה מויאל מעורה בחיי הציבור היהודי ביפו. הוא למד תורה מפי החכמים המלמדים, ראשוני המערביים בעיר, ואחר־כך התמחה בכוחות עצמו בערבית בדיבור ובכתב. כבר בשנת תרכ״ג (1863) נמנה עם מייסדי ״ועד העיר יפו״-ניצן ראשון של התארגנות ציבורית מודרנית בארץ – בו היו שותפים ספרדים ואשכנזים, תופעה יהודית בחברה היהודית של הימים ההם בארץ הקודש, הידועה בפיצולה העדתי. ועד זה הקים, בין היתר, סניף של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״) ביפו, ובהשתדלותו נוסד בעיר זו, בשנת 1868 בית־הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״.
בשנת תר״ל (1870) עם יסוד בית־הספד החקלאי ״מקווה ישראל״ ביפו, בחר מרכז ״אליאנס״ בפריס במויאל לשמש סוכן מטעמו להעברת הכספים למוסד זה. כאביו, עסק אברהם במסחר ובחלפנות, ובמרוצת השנים הסתעפו עסקיו לחברות ובנקים בחוץ־לארץ. כן קיים עסקי מסחר עם הקונסולים הזרים ביפו, ביחוד עם קונסול צרפת בהיותו נתין צרפתי.
מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי־השררה בצמרת השלטון התורכי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של מנהיגי הישוב היהודי ביפו בתקופה שקדמה לעלייה החדשה ובשנותיה הראשונות.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות – רוברט אסרף
סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:
"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."
הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.
יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:
״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."
הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:
״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם
עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.
בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:
"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."
אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."
ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.
עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:
״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."
ספר מעשה נסים – יששכר בן עמי
סכום
ביקורים בהילולות שונות הנערכות כאן אצל יוצאי מרוקו וכן מקומות קדושה הצומחים בקרב קהלה זו, מראים כמה הקשר הזה בין האדם לצדיק חזק מאוד. אנו עומדים כאן בפני עצמה באמונה בצדיק שקשה לשערה. אספנו סיפורים רבים מאוד המבטאים אמונה זו. בחור אחד שנאמר לו על ידי רב הנחשב לקדוש שזיווגו הוא אצל משפחה פלונית בעיר פלונית נסע לאותה משפחה והודיע להם על כך, וכן מסר להם על חלום שחלם עם קדוש הקשור אליהם ומיד נתנה לו הבחורה לאשה.
"Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur intérieur du logis et à qui est dédiée la lampe qui brûle dans tout interieur Israélite",
נהג שנסע במכוניתו והדרדר לתהום, ברגע שהוא צעק את השם של הקדוש, המכונית נעמדה ולא קרה לו מאומה. חייל שנתקע בדרך מאוחר בלילה, קרא בשם הקדוש ואז הופיעה מכונית עם נהג שלקח אותו הביתה. ברגע שירד ורצה להודות, המכונית נעל־ מה כאילו לא היתה. אביו הסביר לו שהצדיק שלח לו את המכונית.
כל אדם קשור בדרך כלל לקדוש מסויים שאותו הוא מבקר באופן קבוע. המוסלמים ב־ מרוקו נוהגים לבטא את זד, כך בפתגם: ״לי מא ענדו שיך, שיטאן שיחיו״. דהיינו: ״מי שאין לו קדוש, השטן קדושו״ אם כי דבר זה אינו מונע ממנו לבקר אצל צדיקים אחרים.
כדאי לציין שההילולא נערכת כמובן בייום פטירת הצדיק אבל אם חל איזה שבוש אפשר לערוך אותה בתאריך אחר וכן אפשר לערוך אותה מחדש בזמנים סמוכים, או אפילו בפעם הראשונה שלא בזמן הנקבע. ההילולא על שם ר׳ דוד ומשה נערכה בראש חודש חשון תשל״ד בבית הכנסת באשקלון. בגלל המלחמה באו מספר אנשים ונשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספד עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. היו לחצים לשמור את הפר לשנה הבאה בעיקר בגלל נסיבות כלכליות אבל בעל בית הכנסת, שהצדיק הופיע אצלו בחלום, החליט לערוך את ההילולא מחדש ולכן במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך בנוכחות כמה מאות אנשים טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת. הילולות על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה נערכו במקומות רבים אחרים (צפת, ירושלים, ק׳ גת ועוד) בתאריך הקבוע. ביום רביעי, ג׳ בכסלו נערכה הילולא על שם אותו צדיק במושב זנוח.
תופעה דומה היתה ביחס ל״קדוש ספר טיסלית״ כפי שהוא נקרא על ידי בעליו. ערכו הילולא קטנה בראש חודש חשון והילולא גדולה בראש חודש כסלו.
אין ספק שבעיתות מסויימות, כגון בימי מלחמה, מתח וחרדה במישור הכללי, וכן כשיש בעיות אישיות, התלות בקדוש גוברת ומזכירים אותו לעיתים תכופות יותר. אספקט חשוב כאן הוא התפילה האישית שעושים במקום שמדליקים נר לקדוש או בכל מקום אחר, תפילה הנאמרת לרוב בדיאלקטים היהודים השונים. פניה זו באה לשם מילוי בקשה ספציפית. מחקר אינטנסיבי שנעשה בימי מלחמת יום הכיפורים גילה לי שאצל הנשים, ולרוב זקנות, התפילה האישית היתה מיועדת בראש ובראשונה לשלום החיילים, כלל החיילים. בבית הכנסת, בכל הזדמנות, הגברים מבקשים משליח הציבור ״מי שברך׳ עבור החיילים וחוזרים על הברכה עוד ועוד.
הערות המחבר :
לפי מסורת אחרת ששמעתי מפי מר ע. ע. יליד דמנאט, המדובר במוסלמי ולא בגוי.
הניסים שקרו עקב לקיחת אבנים מסביבת הקדוש או בנין הנהרס מפני שהוקם על מקום קבורתו של הקדוש, הם רבים מאוד. נסיונות אלו נעשו הן על ידי בודדים והן על ידי יוזמה ממשלתית.
רשימת הניסים שחוללו צדיקים שונים גדולה. עשרות דוגמאות אפשר למצוא בספרו של בן נאים (וכן בספרים אחרים), ר׳ מלכי רבנן עם׳ מז, נד, נח, ם, סב, סו, ע, עא.
ד׳ דוד הלוי: צדיק מאוד ידוע הנקרא בפי העם ״מול אדרע״, והזוכה להערצה גדולה ולביקורים המוניים.
ההפנייה של ד׳ דוד הלוי לקדוש אחד, לדוב שכן, מאוד מקובלת והיא לא רק נעשית כמו במקרה כאן, מפני אי יכולתו של הפרט לבקר אצל הקדוש אלא בהרבה מקרים פונה אדם לצדיק ואז הוא בא אליו בחלום ואומר לו: תרופתך תמצא אצל הקדוש פלוני.
תופעה דומה קיימת גם בין הקדושים המוסלמים,
בביקורי השונים בקבר רשבי׳י, שמעתי ממבקרים הגרים באזור, שהן במלחמת ששת הימים והן במלחמת יום הכיפורים, הרשב״י החזיר את כל הפגזים שהומטרו על המקום, מעבר לגבול. בביקורי ביום 4.11.73 במערת חוגי המעגל, ספר לי אחד מתושבי העיירה חצור, שהצדיק דאג לכך שהפגזים שנפלו בסביבה לא יפגעו בשום מבנה.
בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה שבאשקלון. לפי עדותו של בעל המקום בקרו אנשי משטרה וראו אוד חזק יוצא מן ההיכל, ומאיר כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו שההצלה קרובה. ואכן למחרת נסתיימה המלחמה. ביום כיבוש עזה ישבו תושבי שכונה ג׳ שבאשקלון, במקלט ואז ראו שספר טיסלית, הנחשב לקדוש, יוצא מן המקלט ועף לכיוון עזה. מיד נכבשה עזה. הופעת אור באורח פלאי מצביעה על נם ועל גילוי הצדיק.
אגדות רבות מספרות על חכמים המקיימים לימוד עם קדושים, נביאים או רבנים מפורסמים. דמותו של אליהו הנביא בולטת בענין זה. והנה תמצית סיפור שהובא ביהודית־מרוקנית, בספר ״שבח חיים״ של מזל מכלוף תרים: בימי ר׳ חיים פינטו, נהג ר׳ הרון אבן חיים להגיש לו כוס קפה. פעם שאלו ר׳ פינטו: למה הגשת לי אתמול שתי כוסות קפה ולא אחת ור׳ הרון השיב לו שהוא שמע שני קולות ור׳ פינטו אמר לו: אשריך שזכית לשמוע את אליהו הנביא.
ענין המזון המתרבה באופן מגי ידוע ומפורסם בספרות העממית(.1652.1 .Thompson D) ראה: אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת, סיפור מס׳ 8 והערות שם עמי 76. (הוצאת המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, חיפה, 1964. תודתי לבני בן ה־11 גד, קורא נלהב של ספרות עממית שמסר לי את המובאה). סיפורים רבים כאלה רווחים בין יהודי מרוקו. מר שמעון ועקנין שהיה אצל הצדיק ר׳ דוד ומשה ספר לי שפעם נשאר רק עם לחם אחד והיו צריכים לבוא אורחים רבים. הוא שם את הלחם על המצבה וכסה אותו בבד וכל מי שבא נתן לו מהלחם וזה לא נגמר. פעם אחרת היה לו בקבוק של מאחייא (משקה חריף) והוא שם תחת בית השחי, כל מי שבא הוא כבד בשתיה ולבסוף הבקבוק היה מלא כמקודם.
רוב המצבות וכן הסביבה הקרובה של הקדושים היו במצב מוזנח והעדויות על כך רבות. משנות ה־40 עם שיפור מצבם של יהודי מרוקו, ואולי גם בגלל מוראות מלחמת העולם השניה, החלו מספר אנשים, לפי מניעים שונים, לטפח את הקדוש. הוקמו מצבות חדשות, נבנו חדרים שארחו את המבקרים וכן שרותים שונים שהקלו על המבקרים, ודבר שנעשה גם כתוצאה מריפוי ניסי או אחרי שהצדיק הופיע בחלום. אחד האנשים שתרח הכי הרבה בענין זה הוא ללא ספק מר יצהק אלמליח שעלה זה עתה לארץ.
ענין המים תופס מקום מרכזי בפולחן הצדיקים והוא מתגלה בשני אופנים. אופן אחד, המצוי ביותר הוא להעמיד בקבוק מים ליד מצבת הקדוש ללילה אחד או לכמה לילות. מים אלה נהפכים למי רפואה הן ע״י שתייה והן ע״י מריחת האבר הנגוע. תופעה זו ראינו גם במערת אליהו הנביא, בקבר רשב״י ובמקומות אחרים. וראה: תיק קדושים מסי 15 שבמרכז לחקר הפולקלור וכן ווסטרמרק, עמי 201. אופן שני, הקורא לעתים נדירות, הוא התפרצות מים, לפעמים לשניות מועטות, מקבר הצדיק או מהסביבה הקרובה לו. אוספים אז מיד את המים הנחשבים לבעלי סגולה מיוחדת.
באמצעות החלום (אישי או על ידי אחר) מודיע הצדיק לחולם שהוא קבור במקום פלוני ומאז מקום זה נהפך למקום קדוש. ראה על כך סיפור מצויין שמדגים תופעה זו שהובא על ידי ד׳ נוי, שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו, ירושלים, תשכ״ז, מס׳ 6 (״כיצד נתגלה קבר יהודי קדוש״ במקרה זה הגילוי באמצעות החלום אינו כולל אפילו את שם הקדוש),
כך כנראה נהפכו לא מעט מקומות למוקדי עליה. אפשר בהחלט להניח שבכמה מקומות אין אף אחד קבור. כך גם אפשר להבין שאותו צדיק קבור בכמה מקומות. לפעמים האנשים בעצמם מכירים שאין הצדיק קבור במקום אלא עבר שם.
הדלקת נרות אצל הצדיק, ראה דוד סלימאן ששון, מסע בבל, ירושלים תשט״ו (מהדורת בניהו), עמי קיב, מהווה חלק חשוב בריטואל של הביקור אצל הקדוש. במקום בוערים אלפי נרות. במקומות הקדושה המוקמים בארץ (בית כנסת ר׳ דוד ומשה באשקלון, הצדיק ד׳ מכלוף בן יוסף בקי גת, בית בשנון ג׳ באשקלון בו שוכן ספר טיסלית וכו') יש מקום מיוחד להדלקת נדות. מבקרים זורמים לשם כל השנה והם מדליקים נרות ותורמים לקופת הצדיק. ביום ההילולא נערכת מכירת נרות של הצדיק (נר א, נר ב, וכוי) בהילולא של ספר טיסלית שנערכה באשקלון ביום ב׳ 26.11.73 נמכר נר א׳ בסכום של 5,200 ל״י! נר ב׳ ב־1,000 ל״י נר ג׳ 550 ל״י, נר ד׳ 800 ל״י וכוי.
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
אם השערתנו זו נכונה, יקל עלינו להבין את העובדה שלפעמים נדמה שהמחבר נתלה בהוכחותיו בראיות קלושות או בגירסה משובשת. לדוגמה: בפרק ג, הוא מוכיח מהרמב״ם, שצוטט בטור, שהוא אוסר בספק דרוסה ואין מועילה בדיקה, ומתיר בספק נקובה בבדיקה; ואילו רש״י סובר להיפך, מתיר בספק דרוסה בבדיקה ואוסר בספק נקובה ואין מועילה בדיקה ״. ברם, הרמב״ם סובר שאין הבדל בין ספק דרוסה לספק נקובה, ושניהם מותרים בבדיקה; והגירסה הנכונה בטור כמו שהיא לפנינו היא ריב״ם ולא רמב׳ים . ועוד מנסה ר׳ חיים להוכיח י שלא טוב עושים שבדבר אחד פוסקים כמו רבנו תם ובדבר אחר פוסקים שלא כמותו: בריאה שנסרכה לשאר האיברים מתירים בבדיקה, כדעת רבנו תם, ואילו באונה שנסרכה לאונה שאצלה, אנו מחשיבין אותה לכסדרן כפי דעת רש״י ומתירין אותה, בניגוד לדעת ר״ת; והרי הנוהג מקוליה דמר ומקוליה דמר נקרא רשע. והרי הגמרא מעמידה עיקרון זה דווקא היכא דסתרי אהדדי ! במקום אחר מוכיח המחבר מרש״י בעניין שאין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חבירו, ופירש רש״י שגזר על הדבר המותר, אלא־אמ־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין . ר׳ חיים טוען שגם אם נניח שהנפיחה מותרת מן הדין, הרי יש לאסור אותה מכוח המנהג שהתפשט בכל ישראל מקדמת דנא, ואין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חברו אלא־אם־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. ברם, הוכחה זו אינה מכרעת, כי שם מדובר בתקנה שתיקנו חכמים, ולא במנהג שהתפשט ממילא. וגדולה מזו כתב הרמב״ם: ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו את הדין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה מותר״,
דומה כי גם בתגובתו לפסק חכמי הגירוש ניתן למצוא תופעה זו, אם כי בצורה מועטה יותר. בפרק י מוכיח ר׳ חיים מתשובת הרשב״א , שהוא אוסר סירכה לשאר האיברים, ״והנה הוא ראש המחמירים והמוציא דבה שהוא מיקל הישרה יעקל וראוי ליסקל…״. למעשה אין מכאן שום הוכחה, כי הרשב״א מדבר לפי המנהג ולא מצד הדין. גם חכמי הגירוש התייחסו לתשובה זו בפרק ז . שם מביא ר׳ חיים הוכחה שהר״ן נמנה עם האוסרים—על־פי גירסה לא־נכונה: ״ומה שכתבו על הר״ן ואמרו שסבר… שיטת המתירין וכוי לזה אני אומר רח״ל מהאי סברא… אבל מדברי הרי״ף נראה וכר עד ומאריה דתלמודא הוא ואני אומר דכוותיה נקטינן לחומרא, הילכך כי ליכא מכה בדופן וכר, הם דברי הר״ן״. לפנינו בהרי׳ן אין ״ואני אומר״, וכן בהר״ן המצוטט בתשובת חכמי הגירוש. ולפי זה אין שום הוכחה, כי הר״ן מפרש שם דעת הרי״ף.
נראה כי גם תגובת ר׳ חיים על פסק חכמי הגירוש נועדה לעשות נפשות לשיטתו בקרב הציבור הרחב, ולא נשלחה לכותבי הפסק, כי אין שום רמז בדבריו שאכן נשלחה אליהם. כעין ראיה הם הביטויים החריפים שבהם הוא משתמש בה כלפיהם; סביר להניח כי לו נשלחה אליהם, לא היה משתמש בביטויים כאלה. ועוד הוכחה, בעובדה שלא נודע לנו על תגובתם להערותיו; לו היתה, היה ר׳ חיים משמרה בחיבורו, כדרכו, ומגיב עליה.
החיבור ״עץ חיים״ כתוב בלשון בהירה וצחה, וניכרות בו סגולותיהם הלשוניות והפיוטיות של ר׳ חיים ושל חכמי הגירוש. את פסק דינם פתחו חכמי הגירוש במליצה ארוכה השזורה פסוקים, מאמרי חז״ל וביטויים מספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים. הפתיחה מתארת את חשיבות פעילותם של חכמי ישראל בכל הדורות כולל דור חכמי הגירוש, ואת ההנהגות הטובות שהנהיגו בקהילותיהם, המיוסדות על מקורות התלמוד וההלכה, ובתוך אלה גם היתר הנפיחה שהנהיגו בספרד. כובד משקלם של הסמכויות הללו, מכתיבים על פי תפישתם ציות מוחלט לפסיקה ההיא, והעולה מדבריהם הוא שאל לאיש להעז להרהר ולערער על היתר הנפיחה שהנהיגו. גם בתוך הפסק, השתמשו במשפטים חרוזים, בהם עיטרו את החכמים המתירים. גם ר׳ חיים בדבריו הירבה להשתמש בלשון בוטה במשפטים מליציים וחרוזים, להכות בהם את יריביו, חלקם הזכרנום לעיל.
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו -דן מנור
ברור לנו, כפי שגם מויאל מציין, שיש להבדיל בין העדר תגובה מצד אותם רבנים שחיו בעיצומם של המאורעות, כאשר התנועה פעלה במלוא עוזה, והיו עדי־ראיה למתרחש, לבין שתיקתם של הרבנים שחיו ופעלו אחרי ההמרה. הראשונים צפו במתרחש מן הצד, כנראה מחוסר העזה לצאת נגד הזרם, וזאת על אף מעמדם הסמכותי בקרב הקהילה, או שבסתר לבם נתפתו להאמין שהישועה, אכן, קרובה להיגלות, וכל גילויי ההתפרקות של התנועה נראים להם כחבלי משיח. וכזו אכן היתה גם עמדתם של רבנים אחדים באירופה ובמזרח. והעובדה שששפורטם לא ביקש תמיכת הרבנים האלה במלחמתו נגד התנועה השבתאית, עובדה שמויאל עצמו מודע לה, עשויה לאשר את כל אחד מן ההסברים שצויינו כאן. ואם ישאל השואל: מדוע, אם כן, הוסיפו הרבנים האלה לשתוק גם אחרי ההמרה? הרי אז כל מוראו של הזרם הגועש פג. ואם קיננה בלבם אמונה נסתרת כלשהיא במשיחיותו של שבתי צבי, הרי התאסלמותו די היה בה כדי לערער כליל את האמונה. אם כן, מדוע לא הגיבו? התשובה לכך היא כנראה, כי האכזבה היתה כה עמוקה, וההלם היה כה פיתאומי שהם שיתקו כל יכולת וכל רצון להגיב.
כנגד זה, שתיקתם של המחברים המאוחרים אינה טעונה הסבר כל עיקר. אלא יש לראות בה עדות לשקיעתה הפתאומית והמוחלטת של השבתאות מבלי שהותירה שום רישומים העלולים לעורר תגובה. במילים אחרות: במציאות שבה חיו ופעלו מחברים אלה, השבתאות היתה כבר מעבר לאופק. ולפיכך לא היה עוד על מה להגיב. שקיעה פתאומית כזו, תוך דעיכה מהירה, יכולה היתה להתרחש רק במקום שבו התנועה לא הצליחה להכות שורשים, ולא מצאה קרקע פורייה, שעליה תצמח ספרות תיאולוגית. מבחינה זו, העדר רישומים שתבאיים בכתבים שבהם אגו דנים כאן משקף בעצם את המציאות של התקופה.
יסודות היסטוריים – עיון ופרשנות
חרף הצהרתנו לעיל, שאין אנו אמורים לדון בעובדות היסטוריות אין אנו מנועים כליל מבדיקת מאמרים אחדים, שבהם גלומים רמזים למאורעות הזמן. אך יש להבהיר מיד שהדיון ההיסטורי כאן מושתת ביסודו על השקפת עולמם הדתית וההיסטוריוסופיה של המחברים. וממילא אין הדברים אמורים בתיאור מאורעות ידועים תוך ציון תאריכים כנהוג בכרוניקות, אלא בעיקר בקטעי פרשנות, שאחד הסימנים המאפיינים אותם הוא המגמה למצוא אסמכתא במקורות הקדומים למצוקת הגלות בהווה. מגמה זו מקהה לעתים את העוקץ של מצוקת הזמן בפסחה על ההווה ובהישירה מבט כלפי העבר, שממנו שואב העם את כוחותיו הנפשיים. פירושים מסוג זה הם על פי רוב בעלי אופי אנכרוניסטי, כפי שיובהר בהמשך.
על הכתוב בתה׳ מ״ד י״א, מוסיף ר׳ וידאל צרפתי פירוש משלו, שבו בולט היסוד האנכרוניסטי: ״ומשנאנו שסו למו(שם) עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו״. אמנם המזמור כולו ספוג נימה של טרוניה על התנכלות האוייבים. ואף על פי כן אין צורך בעיון מדוקדק על מנת לגלות כאן סימניה של תופעה היסטורית בת זמנו של המחבר. המדובר הוא בהתכתשויות תכופות בין שבטים ונסיכויות, שבמהלכן סבלו היהודים ממעשי שוד וביזה, ובסופן הוטלו עליהם קנסות ומסים כבדים לשם מילוי תאוות הבצע של השליטים המקומיים. המחבר שם את תרעומתו על תופעה זו בפיו של המשורר המקראי, לא רק כדי לטשטש את עקבות הזמן אולי מתוך פחד שהדברים יובאו לידיעת השלטונות – אלא בעיקר כדי להורות, שמצוקת ישראל בהווה יש לה שורשים בעבר, בהתאם לעיקרון של ״מעשה אבות סימן לבנים״. ״כי דוד סימן לישראל וכל מה שאירע לו סימן לישראל״. על־ידי יצירת זיקה בין גורלו של העם לגורל אבותיו בעבר מסתמנת לעיתים תודעה בדבר תכליתה של הגלות. אלא שמאחרי גישה היסטוריוסופית זו מסתתרת גם עמדה ביקורתית של המחבר, שלפיה כל המלחמות הבין שבטיות הללו אינן תוצאה של גורמים אובייקטיביים הפועלים על־פי חוקי ההיסטוריה, אלא יש כאן מזימה של השליטים להתאנות ליהודים על מנת לבוז את רכושם. וזוהי בלי ספק הערכה סובייקטיבית של המחבר.