מורשת יהדות מרוקו

ד"ר ישראל בן דור-מחק. היסטוריים

אבא ענה למוכ"ז כי בעוד שעה אחת ילך לבקר אותו, המוכ,, הלך ואבא הקריא את המכתב בפני העדה ואמר: 'טוב שהשגתי את הידיעה הזאת טרם נסיעתכם חיפתה, עכשיו אני רוצה לשאול את כבו' [דכם] האם החלק השני של עשרים וחמש נפוליון שעלינו לשלם בעד הבת העניה, בודאי מקופת העדה שלכם, האם אתם תוכלו לשלם אותם בעוד יום או יומיים? האם הכסף הזה ישנו כבר בקופה? אזי אני אדבר היום עם המופתי שיעכב את הבנות בביתו יומיים או שלושה, לשמור עליהן שלא לתת להן רשות לצאת מפתח ביתו, וכ"כ לא להניח לשום אחד לבקר אצלן. מובן מאליו שאנחנו צריכים לשלם למופתי בעד החזקתן בביתו סך שניים-שלושה נפוליון. וכך נגמור את הדבר בצנעה לפני שידע הפחה'.

האנשים השיבו: 'כסף בקופה מזומנים אין לנו, בחזרתנו לחיפה תכף נסדר אסיפה ונעמיד את הענין לפני הקהל להסביר לו על הסכנה הזאת המרחפת עליו בכדי שכל אחד יתרום תרומתו לפדיון שבויים, ולכך דרוש לנו זמן של שבוע ימים בכדי להשיג את הסכום הנדרש של עשרים וחמישה נפוליון כנ"ל'.

בעוד שעה אחת בקר אבא בבית המופתי והסביר לו את הענין לשמור על שתי הבנות הללו בביתו שבוע אחד, שלא ירשה להן לצאת בחוץ ולא לתת לשום אחד לבוא בקשר איתן. בעד השבוע שיושבות בביתו הבטיח אבא לשלם לו חמישה נפוליון. המופתי הסכים למלא את הדבר. הוא קרא לשתי הבנות שבאו לחדרו ואמר להן: 'הנה כבוד החכם-באשי רוצה לדבר אתכן ביחידות'. זאת דבר ויצא מן החדר. אבא אמר לבנות: 'שבנה והגדנה לי מה חושבות אתן בדעתכן לעשות?'  אז פנתה העלמה היפהפיה הספרדיה, ואמרה בנימוס: 'סליחה אדוני הרב, אני איני יודעת לדבר עברית ולא ערבית, אלא בשפת אמי שפת איספניולית ( לאדינו), ולכן בבקשה לפנות אדוני אל העוזרת שבבית אבא, זוהי היושבת אתי, היא תגיד לו מה שהננו יוזמות לעשות כי אנחנו השתיים הננו בדעה אחת'.

אבא אמר לה: 'אני יודע את שפתך שפת הלאדינו, ובכן תוכלי את לדבר אתי בשפתך'. אז ענתה: 'אנחנו השתיים החלטנו להתאסלם מטוב רצון'. אבא שאל אותה מהי הסיבה לזה?  והאם נסיעתה מבית אביה ואמה אתמול בלילה, היה להם ידיעה בזה?  ענתה: 'אמא מתה מלפני שנים אחדות, ובביתנו אם חורגת שנשא אותה אבא מזה זמן רב, ואני יושבת אתה בבית תמיד. ואבא והיא גם- כן אין להם ידיעה בנסיעתנו שלשום מן הבית ועל שאלת אדוני מהי הסיבה בהמרת דתנו, אין שום סבה לזה אלא פשוט כך עלה בדעתנו וכך החלטנו לעשות'.

הערת המחבר : הבת הספרדייה, בת הסוחר , לא הייתה מעורבת בין הבריות – 'בת מלך כבודה פנימה'. בביתה דיברה לדינו , ותקשרה בשפה הצרפתית, שנחשבה לשפת התרבות וההשכלה. לא היה לה צורך לשאת ולתת בשווקים, ולכן לא למדה ערבית, שפת הארץ המדוברת. ועברית, שפת התפילה, למדו בדרך כלל רק הגברים. בתקופה זו רק החלה המהפכה העברית, והיא התחוללה בעיקר במושבות. העברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת. לעומתה העוזרת באה מבית עני, ודיברה לדינו וערבית שפת הארון. החכם באשי למד לדבר שפות רבות, בין השאר שלט בשפות המדוברות בקרב העדות הספרדיות, דיבר מעט תורכית, ושלט בשפה הערבית, שפת הארץ, שהייתה שפת הדיבור בבית משפחתו.

אבא השיב לה: 'כפי שאני רואה הנך בת משכילה ומדברת בטוב טעם, ואת יודעת כי אין אדם מחליט בדעתו איזו דבר לעשות אותו, אלא אם קדם לו איזו סבה כלשהי וזה שאני חפץ לדעת מהי הסיבה'. חשבה רגע וענתה: 'אין כל סיבה אלא פשוט אנחנו חשקנו להיות מוסלמיות ולא יותר'. אך אבא הבחין בשיחה זו שהתנהלה בינו ובין הבת הספרדיה כי עיני הבת המשרתת סוקרות אותה כאילו שומרת היא את פתחי פי חברתה מלהפליט איזו מלה כלשהי . עתה התחוור לאבא את הענין כי הסיבה לזה בלי ספק היתה האם החורגת. אבא הבין בדעתו היות שהבת היא יפה ומבוגרת ובודאי היו לה חכוכים תמיד בינה ובין אמה חורגתה, שלא רצתה לקבל את מרותה עליה, היא הסבה שגרמה לבת זו ליפול בשוחה הזאת. ובראותו שהבת המשרתת שלה היא מכוערת פנים, הבין שזאת המשרתת היתה הסרסר שלה בנושא דנן. לפיכך אבא לא פנה לדבר אתה, היות שנוכח לדעת כי אפשר להניא את הגברת שלה ולהחזירנה לחיק הוריה, אז ממילא אותה המשרתת תהיה מוכרחה לחזור גם היא לדת אבותיה. כי אין מהגויים שישים את עינו עליה להנשא בה. אחרי ששח אבא חצי שעה, יצא ואמר לה: 'תחשבי היטב בדעתך בדבר זה לפי שעה, ואולי תתחרטי מלעשות דבר כזה, ודעי לך כי אני לטובתך דורש'. זאת דבר ויצא.

בצאתו פגש את המופתי בחצרו. ברכו לשלום ואמר לו: 'אני מבקש את כבו' שירשה לבני להתכבד לבקר בבית אדוני פעמים אחדות במשך השבוע הזה, ולשוחח עם הבנות. אולי נצליח להחזירן לבית הוריהן. אני מחר אבקר בבית אדוני עם בני, ואנסה לשוחח שוב עם הבנות הללו. אחר כך יבוא בני פעם בפעם לבדו או בחברת ברנש אחד אשר אני אשלח אותו עם בני'. המופתי ענה: 'אני אצוה לבני ביתי שיקבלו את בנך בכבוד באיזו שעה שיבוא. גם אם אני לא אהיה בבית(. וכך נפרד אבא מאתו

וחזר הביתה.

אוניברסיטת בר-אילן-הפקולטה למדעי היהדות

תפילת רבקה 

עיון נוסף בבראשית כה: כב – כג

ד"ר דניאל אלבו

ירושלים

הכתוב מספר על רבקה "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'", והרמב"ן על אתר מציין: "לא מצאתי דרישה אצל ה' – רק להתפלל". עם זה מעטים הדיונים במקורות לתפילה זו. מפסוק כ"ב עולות לא מעט שאלות הן מצד הצורה הן מצד התוכן. הפסוק מורכב משלושה איברים שפותחים בפועל וחוברים זה לזה באמצעות וי"ו החיבור, ושלוש הפעולות קשורות ביניהן בקשר סיבתי: פעולה א' מחוללת את פעולה ב', ופעולה ב' מחוללת את פעולה ג': וַיִּתְרֹצֲצוּ (הבנים בקרבה) וַתֹּאמֶר (אם כן למה זה אנכי) וַתֵּלֶךְ (לדרוש את ה'). שלושת האיברים מתארים תהליך זרימה לוגי: הראשון מתאר את מצבה הפיזיולוגי של רבקה, השני את הרהוריה על מצבה והמסקנה מתפיסת מצבה, והשלישי את תוצאת המסקנה. פשטותו המבנית מטעה: שלושת הפעלים מעוררים לא מעט תמיהות ושאלות. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ: מדוע הקדים את המאוחר? וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: מה אמרה רבקה? מה משמעות דבריה? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': לאן הלכה ולמה הלכה? מה דרשה מאת ה'? בדברינו אלה נבקש לעמוד על פשר תפילתה כפי שעולה מן הכתוב וממה שאינו כתוב בפסוקים כב-כג.

א. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

האיבר הראשון בפסוק מעלה תהיות צורניות ותוכניות כאחת: מצד התוכן איננו יודעים אם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא להעיד על אות מבשר חיים או על סכנת חיים. אם כוונתו לתאר אות המעיד על תקינות ההיריון, הרי האיבר השני בפסוק יובן כקבלת החלטה מצד רבקה להודות לה'. ואם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא לתאר מצב פיזיולוגי חריג המעיד על סיבוך בהיריון, הסתכנות בלידה קשה או סכנת חיים ליולדת, הרי האיבר השני יובן כקבלת החלטה לבקש רחמי שמים. משלוש המילים וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ לא ניתן להכריע למה מכוון הכתוב. האיבר הראשון בפסוק אינו חף מתמיהות גם מצד הצורה. למקרא איבר זה עולה מיד השאלה מה ראה הכתוב לציין מה יש ברחמה לפני צאת העוברים לאוויר העולם, ומדוע הוא מקדים את המאוחר? הלוא הלידה ומהלכה מתוארים אחר כך בפסוקים כד-כו, אם כן מדוע הכתוב מדבר על הבנים שבקרבה עוד קודם שנולדו? עוד ניתן לתמוה ולשאול שאלת תם: כיצד הסופר המקראי יודע מה יש ברחמה? וגם אם נאמר שהסיפור נכתב לאחר שהדברים קרו, עולה השאלה מדוע הכתוב אינו שומר על הסדר הכרונולוגי ומשתף את הקורא במידע זה לפני התרחשותו?

      הקדמת המאוחר יוצרת מצג מטעה . כביכול גם רבקה, כמו הקורא וְהַמְּסַפֵּר, יודעת כמה עוברים ברחמה ומה מינם קודם שנולדו וקודם שהיא תוהה בינה לבין עצמה אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. ולא היא! ברי שנתונים אלה אינם ידועים לרבקה במהלך התרחשות הדברים, ושאלתה אינה נסמכת על מה שהסופר המקראי והקורא יודעים לפניה. היפוכו של דבר: שאלתה בהמשך מתעוררת דווקא מתוך אי ידיעה ודאגה, ומתוך תחושת חוסר ודאות וחרדות לסיומו התקין של ההיריון ואף חשש לחייה.

      אמנם ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אולם במקומנו הקדמת המאוחר היא באותו עניין ממש ובסמיכות מקום, והקדמה זו משבשת את הזרימה הלוגית של הסיפֵּר העומדת ביסוד מבנה החשיבה של הקורא והדמויות גם יחד, המניח שהסובב לעולם קודם בזמן למסובב. ואף על פי כן קשה להניח שהדבר נעשה מתוך רשלנות סגנונית או קושי לשמור על סדר כרונולוגי. נראה שהקדמת המאוחר נעשתה בכוונת מכוון ותכליתה לומר שההתרוצצות שעליה מדובר כאן נבדלת מתופעות דומות בהיריון רגיל, מפני שברחמה יותר מעובָּר אחד, והעובָּרים הם ממין זכר. גילוי הפרטים "הרפואיים" לקורא טרם זמנם בא להדגיש שהתופעה הייתה כה יוצאת דופן עד שרבקה חששה לחייה, ולפיכך "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי".

      אם על שרה נאמר " וַתּ ַהַר וַתֵּלֶד " (בר' כא:ב) – ניסוח שניכר בקיצורו הנמרץ, הרי כאן נאמר "וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". רק כעבור שלושה פסוקים נאמר "ויֵּצא הראשון" וגו'. תהליך ההתעברות, התפתחות ההיריון והלידה של רבקה נפרש על פני ארבעה פסוקים. אם קיצור הדברים בעניין שרה מלמד שהריונה "עבר חלק", הרי אריכות הדברים כאן מעידה על מצב שונה. המפרשים והמתרגמים נחלקים במשמעות "ויתרוצצו": אלה רואים בזה אות חיים המעיד על תקינות ההיריון, ואלה – תיאור של כאבים וייסורים בלתי נסבלים המביאים את רבקה לחרדה וייאוש. בעל "לשון לימודים", רפאל בירדוגו, מתרגם ויתרוצצו: נחבטו בכרסה לפיכך הלכה לבקש רחמים מריבונו של עולם. נראה שהקדמת המאוחר מטרתה להעניק ממד פלסטי-ויזואלי לתיאור התרוצצות העוברים בקרבה כדי להעצים את תחושת הצער והדאגה של רבקה, ולהדגיש את תחושת הסכנה שיכלה לחוש בתנאי הרפואה באותם ימים, כאשר כל סיבוך בלידה יכול היה להוביל למות היולדת.

ב. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי

בתגובה להתרוצצות העוברים ברחמה אומרת רבקה דבר תמוה הן בתוכנו הן במבנהו התחבירי: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". מה היא אמרה ומה משמעות הדו-שיח הפנימי המתואר כאן? כדברי רמב"ן, הכתוב חסר. רוטנברג מציין שאף על פי שמצאנו במקרא השמטות, אי אפשר להשמיט בשאלה את הנשוא שלה. לדעתו, מובנה של המילה "זה" הוא "כאן". רבקה שואלת את עצמה 'מדוע אני שוהה במקום הזה? הלוא אני צריכה ללכת למקום שבו ניתן לדרוש את ה".רוב המפרשים חשו אינטואיטיבית בחסר זה והוסיפו על פי הבנתם נשוא. רש"י מפרש: "ותאמר אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון". בעל ליקוטי מהרי"ל מקדים: "כל המפרשים על תורתנו חקרו גם דרשו לבא על כוונת הפסוק הזה". אחדים מדלגים על איבר זה בפסוק. המלבי"ם קובע: "ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל (שאין לו) פירוש". רד"ק מפרש: "ותאמר אם כן – אחר שהרגישה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אישה שיקרה לה כך ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה? ותלך לדרוש את ה'". באותה רוח מפרש ראב"ע. את הגישה הפסימיסטית מכולן מביע הרמב"ן: "והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי – נמצאת בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה'" (איוב י:יט).

      הצירוף "אם כן" נמנה עם מילות הסיבה במשפטי סיבה ותוצאה. מילות אלה קושרות סיבה לתוצאה על פי התבנית אם כך – אז כך: הואיל וכך – אזי כך. מכאן מוצע להבין את שאלת רבקה כך: הואיל והחיים הרוחשים ברחמי וחיי שלי נתונים בסכנה, מדוע אני נותרת באפס מעשה? לָמָּה זֶּה אָנֹכִי מִתְמַהְמַהַת ? ומכאן – וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

ג. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

אנו קוראים "וַתֵּלֶךְ", ותיכף עולות כמה שאלות: לאן הלכה? למה לא ציין הכתוב לאן? במה היה טוב המקום שאליו הלכה לדרוש את ה' מהמקום שממנו הלכה? ראוי לתת את הדעת על הזיקה בין התגלויות לבארות בספר בראשית. התגלות המלאך להגר התרחשה סמוך לבאר לחי רואי שבקדמת הנגב (בר' טז:יד). גם התגלות ה' ליצחק מתרחשת במקום שמתקדש באמצעות חפירת באר שנקראת באר-שבע (בר' כו:כד-לד), וקודם לכן ציין הכתוב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי (שם כה:יא) – עדות שבני ביתו וצאצאיו של אברהם התיישבו דרך קבע במרחב הסמוך לבאר זו. נראה שהבאר, שסמוך לה התגלה מלאך ה' להגר ואליה הלך יצחק לשוח, התייחדה על ידי צאצאי אברהם ובני ביתו שנימולו עמו למקום התבודדות ותפילה. כ-55 שנים לאחר התגלות המלאך להגר הכתוב מתאר את פגישת יצחק ורבקה באותו מקום (בר' כד:סב). בסיפור ההתגלות להגר המקביל לסיפורנו כאן  נאמר פעמיים "וַתֵּלֶךְ", ובשתיהן ציין הכתוב לאן הלכה (בר' כא:יד-טז). מהאמור ניתן להבין שרבקה כיצחק בשעתו הלכה לאותה בְּאֵר לַחַי רֹאִי הנזכרת בתחילת הפרק, ושתושבי המקום ייחסו לה סגולת התגלות וראייה עם ה'.

      בפסוקים כב- כג נזכרות שלוש מילים המכוונות לאיבריה הפנימיים של רבקה: בְּקִרְבָּהּ, בְּבִטְנֵךְ , מִמֵּעַיִךְ. לא ניתן להתעלם מתפקידן כמילים מנחות ומחשיבותן להבנת רוח דבריה בשיח שניהלה רבקה עם ה'. הגם שנוסח תפילתה אינו מונח לפנינו, ניתן לשחזרו בדמיוננו על פי תשובת ה' בפסוק כ"ג. הא-ל מפרט מה בבטנה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ", משום שרבקה הזכירה בדבריה את ההתרוצצות בבטנה, ויש להניח שביקשה לדעת מה פשרה. בשיח עם ה' היא הייתה עשויה לשאול מגוון שאלות על מצבה הרפואי-פיזיולוגי בהריונה, למשל: מה פשר הכאבים במעיי או ההתרוצצות בבטני? האם החיים שבקרבי בסכנה? האם חיי בסכנה? ולהתפלל למזור והצלה. בעניין זה אור החיים מפרש: "ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים על קיום הריונה."

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', מה משמעות דרישת ה' במקומנו? ביטוי זה נזכר פעמיים ביחס לשאול ובכל אזכור במשמעות הפוכה. בראשונה שאול הולך לִשאול את שמואל איפה ימצא את האתונות. ובשנייה שאול הולך לשאול את בעלת האוב מה יהיו תוצאות המלחמה בפלשתים.הדרישה השנייה זוכה לביקורת חמורה בדברי הימים וכסיבת מותו והעברת המלוכה לבית דוד: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'… וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דבהי"א י:יג-יד). ההנגדה בין לדרוש באוב ובין לדרוש בה' מבהירה את המשמעות המדויקת שהכתוב מייחס לביטוי זה. הדרישה בה' אינה רק עניין פונקציונאלי של רצון לדעת כיצד ייפול דבר בעתיד; בעצם הדרישה מביע הדורש אמונה בה', וממילא את תפיסת עולמו המונותיאיסטית, בעוד שהדרישה באוב נתפסת כביטוי לתפיסת עולם אלילית והבעת אי אמון בה'. לאור זאת ניתן להבין וַתֵּלֶךְ כפעולה המגלמת אקט אמוני, בניגוד לשאר עובדי האלילים בכנען. אם על שאול נאמר: ולא דרש בה' לגנאי ועל רבקה נאמר בהיפוך: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', ברי שהדבר נאמר לשבח. ביטוי זה מוזכר בפעם הראשונה במקרא בהתייחסות לרבקה. רבקה הנה האישה הראשונה במקרא שהולכת במודע, לאחר שיג ושיח פנימי, לדרוש את ה' והראשונה המתפללת לאלוקי אברהם, על כן יש לראותה בפועל, כאישה המונותיאיסטית הראשונה במקרא.

 הליכתה לאותה באר מציינת עוד פָּן בחיי רבקה. היא "יוצאת מאילמותה" וחוזרת לדבר לאחר 20 שנות שתיקה במקום שבו דיברה בפעם האחרונה בהגיעה עם עבד אברהם מפדן ארם. הליכתה לדרוש את ה' מציינת את סיום תקופת שתיקתה. אולי בא הכתוב לרמוז לפקיעת סבלנותה נוכח העקרות הממושכת וההתרוצצות העכשווית בקרבה לאחר שנפקדה, ולרמוז שדבריה היו בבחינת בירור ודרישה במשמעות העולה מהחובה לחקור ולדרוש עדים המעידים בבית דין .

      יעקב הדני מבחין בין "דרישת ה'" ל"דרישה מה'".  בין שדבריה נאמרו כתפילה, כמיהה לה' ובקשת רחמים לקיום הריונה בין ש דבריה יפורשו כ דרישה מה' לקיים את הבטחותיו לאברהם ואת הברכות שנתברכה בהן על ידי בני משפחתה מתוך זעקה פנימית, בדעה איתנה ועמידה על צדקתה ברוח הבירור שניהל אברהם עם ה' להצלת סדום, ה' בהתגלותו נענה לה ומפייס אותה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

תגובת יהודי ספרד למאורעות שנת קנ״א – 1391

עם התפשטות האיסלאם לארצות מערב הים התיכון התנהלו מאבקי דמים בין המוסלמים והנוצרים, מאבקים שפגעו בקהילות ישראל הן בנפש והן ברכוש. על סבל היהודים בספרד רמז ר׳ יהודה הלוי:… פלשתים נאספים ואדומים שוסים אלה ברכב ואלה בסוסים … צוררים נלחמים כפריצי חיות, אלופי אליפז עם אילי נביות, ונבהלו ביניהם צעירי השיות…ו).

פלשתים נאספים / ר' יהודה הלוי

פלשתים נאספים / ואדומים שוסים,

אלה ברכב / ואלה בסוסים ­–

ואנחנו שמך / למגדל עז נשים:

הפלה חסדיך, /  מושיע חוסים!

חוסים הבטחתם / יום אשר יסרתם,

כי אז לא מאסתם / ועתה לא נעלתם.

נושאי על קמים / ומוראם וחתם

מדברים על לבם / אנשי מלחמתם:

רבים אשר את‑ / נו מאשר אותם –

רחמיך רבים / כמים לים מכסים.

צוררים נלחמים / כפריצי חיות,

אלופי אליפז / עם אילי נביות –

ונבהלו ביניהם / צעירי השיות

ואיך ישלם עדר / ינהגוהו אריות?

הלא בפלאי מעשים, / בגבורות ונסים!

נתנום עוניהם / בידי מעניהם,

ואין להם מעשים / לבד ברית קדמוניהם

ולשאת עת צרה / לאל את‑עיניהם,

כעיני העבדים / אל יד אדוניהם –

דלים ונמאסים / בידי שרי מסים.

הקיום היהודי הסתגל לעול הכפול לא רק על אדמת ספרד אלא גם על אדמת הבלקאן, או צפון אפריקה. הנוצרים נלחמו במוסלמים בצפון יבשת אפריקה ועדות, לתלאות היהודים שם, מצוייה בכתבי הרב וידאל צרפתי, מחכמי פאס במאה השש עשרה:

…ומשנאינו שסו למו(תהילים פרק מ״ד): עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו.״2).

בספרד השלטון הלך ונשמט מידי המוסלמים ועבר בהדרגה לידי הנוצרים, והיהודים העוברים מרשות לרשות משלמים מחיר כבד. בתקופה הראשונה לריקונקוויסטה, במאה השתים עשרה, נראו כבר עקבותיה הראשונות של המכה העתידה לנחות על עדת ישראל. בספרד, בתקופה ההיא, קמו רבנים וערערו בקולי קולות על כתבי הרמב״ם …הצעקה הייתה על ספר מורה נבוכים, אך גם על יד החזקה), ומתוך כעס ומריבה, הגיעו שתי המחנות, חסידי הרמב״ם ומתנגדיו, לבירור בפני ערכאות הגוים. הסכסוך פרץ החוצה. הנוצרים נתנו דעתם על כך ומאז גדלה התערבותם בבעיות הקהילות. ברכה מזה לא תצמח לישראל.

בימים ההם התחזקה, משום מה, מדת ההלשנה ופגעה באחדות הקהילה וגרמה לשיבוש נוסף בקשרי היהודים והנוצרים. פרשת מאסרם של חכמי ישראל בברצלונה תעיד על כך. בברצלונה נעלם לחם המיועד לטכס דתי נוצרי.

הנוצרים האשימו את היהודים בחילול וגניבת הלחם. בימי המתח והחרדה הוטחו האשמות הדדיות בין יהודים, ובלהט הויכוח השתרבבו שמות גדולי ישראל לפרשה. הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) התייחס לפרשה וכתב: …כי זה קרוב לחמשה חדשים קמו אנשים בני בליעל מקרבנו והעלילו הרב הגדול רבנו נסים נ״ר וששה נכבדים מן הקהל ובתוכם החכם דון חסדאי נייר ואני ואחי ומסרו אותנו למלכות ועדיין אנחנו נתונים בערבון על לא חמס ישיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם…4).

הרב שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ראה בסכסוכים הפנימיים בתוך מחנה ישראל גורם מרכזי למאורעות הדמים של שנת קנ״א, וכתב: …הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהלה הקדומה (לפני שנת קנ״א) אשר היתה במקומכם, היתה מפני המחלוקת, עד אשר פגעה מדת הדין בהם והשליכתם אל ארץ אחרת כיום הזה…5).

הרב שלמה אלעמי בן הדור ההוא, מצא בלבוי יצר הקנאה והשנאה סיבה להדרדרות במצב היהודים ולסערת שנת קנ״א … ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלכים והסגנים סרה … איש ברעהו יהתלו, בעזותם מפרסמים עצמם את קלונם… גם הנה אמת נכון הדבר כי רוב הגזרות והצרות אשר נתחדשו עלינו היו בסיבת פריצי עמנו…6)

פרשת הוצאתו להורג של המוכס היהודי יוסף פיגון השפיעה קשות על הקשרים בין יהודים ונוצרים. יהודים בעיר סיביליה הסתכסכו עם יוסף פיגון, וראו בו יהודי בוגד בעמו וגם איש ריב ומדון. לאחר מכן באו לחצר המלך והלשינו על פיגון ואמרו שהוא מועל בתפקידו הרם. מתנגדי פיגון באו לידי החלטה וסיכמו להוציאו להורג.

ראשי הקהל השפילו את מבטם והמשיכו לעמוד באומרו את דבריו:

— ידעתי גם ידעתי בני לשם מה באתם אלי! כמבוקשכם הייתי עסוק… אה!… אנחה כבדה נעקרה מלבו והוסיף: עדיין לא ענוני מן השמים. הרבה כוחות טומאה זוממים נגדנו ועומדים לנו לשטן ברקיעי שחקים. הדרך קשה ומסוכנת, השביל פתלתל והשער סגור. אה!… רבונו של עולם! איך לסכל מזימות אויב הבאות עלינו מקטרוגו של הסטרא אחרא? — תלה מבטו באוויר והוסיף — אני שומע את צעדי המשיח. הם מהדהדים באוזני ואיני יודע מאיזה כיוון הם באים! אמר בייאוש. הסטרא אחרא הקים מחיצה בינינו ואיני מצליח לפרוץ. לא עולה בידי לבטל אותה… אבל המשיח בוא יבוא! אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא! אמר בהתלהבות ובבטחה מהולה בכעס. מצאתי דרך הצלה פורתא, אמר כשפניו משולהבים. אל תתייאשו בני! מצאתי משהו. אולי ירחמו עלינו מן השמים! חזק ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה׳. באומרו זאת, קם הצדיק ממקומו וגלימתו יורדת לו על פי מידותיו. בידו האחת לקח את משענתו ובידו השנייה נטל קלף מגולל כמגילה וכיוון צעדיו האיטיים למסדרון ביתו. ירד במדרגות ויבוא הרחובה. והנה הרחוב הומה וגועש, צווחה בחוצות, כל העם נשא קולו, תאניה ואניה, בכי תמרורים,תחינה ויללה, נשים ועוללים, זקנים ונערים, רבה המהומה. כל אנשי המללאח נקבצו ובאו  לפני ביתו של הצדיק ויזעקו בצר להם. בראותו מחזה זה, הסתכל עליהם הצדיק בחמלה וברחמים. בצער עמוק, הרים את ראשו כלפי שמים וצעק בקול רועד מהתרגשות: — רבונו של עולם! בניך הולכים לטבח ואתה עומד מרחוק? לנסות אותנו אתה אומר? לא די התנסינו? נסה אותנו רבונו של עולם! אנחנו נעמוד בניסיון ונמות על קידוש שמך יתברך אם זה רצונך! דמעותיו ירדו על לחייו, בכה הקהל ובכה גם הוא איתם. המשיך הצדיק בתפילה חרישית כשראשו מופנה עדיין כלפי שמים. קרנו פניו הכחושים, אפילו בסבלם, והקהל נתפס בקרינת פניו המזהירים ועמד כאחוז חזיונות. התחממו לאורו, התנחמו בייסורי נפשו וציפו לנס בזכותו. עמד הצדיק רגע מהורהר וקרא לשמש של חברת גומלי־חסדים ולחש משהו באוזנו. השמש עזב את המקום בריצה והצדיק התחיל לצעוד ברחוב. האנשים פינו לו דרך בשקט וביראת כבוד בעוברו על פניהם ועמדו כחומת מגן מימינו ומשמאלו, אחוזי חרדה לבאות. הוא הלך בראש והם אחריו עד שהגיעו לשערי המללאח הגדולים. עמד החכם שם וחיכה והקהל גם הוא ממתין. שערי המללאח היו גדולים ועבים, עשויים קורות עץ גדולות. פני השערים כוסו בלוחות פח עבים. מסמרים, עם ראש רחב כחצי כדור, ציפו את פני השערים כלפי חוץ, כדי להוסיף להם חוזק וכושר מגן. השמש הגיע כשהוא נושם בכבדות. עמד לפני הרב וכלי עבודה בידו. הורה לו הצדיק להתחיל להרים את קצה הפח אשר על פני השער וכך עשה. לקח הרב את הקלף שבידו, לחש כמה תפילות ודחף את הקלף לתוך השער, מתחת לפח, בין קורות העץ העבות. אחרי כן חזרו ויישרו את הפח וכיסו אותו במסמרים כמקודם. לחש עבר בין הקהל על הנעשה. השעה שעת בין השמשות, היא שעת הרחמים. עמד הקהל והתפלל מנחה וערבית בציבור עם החכם. נתבהרו ונשתלהבו פני השמים וגוון אדום חכלילי, הלך והתפשט עליהם גלים גלים מהאופק והלאה, ומילא אותם הוד. קשת אדירה הופיעה לפתע פתאום. ראה הקהל והשתאה ואנחת רווחה נפלטה מפיו. אז ידעו כולם כי נם גדול נתחולל באותו רגע בזכות השמות הקדושים והצירופים שנכתבו בקלף על ידי החכם בכוונה ובטהרה. הם ידעו שהיו עדים למחזה אלוהים שנגלה עליהם ועבר על פניהם. נתמלאו ביטחון פנימי ונתחזקה אמונתם באלוהי ישראל ונתפזרו איש לביתו בדממה דקה ובנפש כבדה ורוח נכאה, כי האויב לא רחוק והפחד עדיין קינן בלב עמוק עמוק.

החכם הלך למקווה לטהר את גופו וחזר לביתו. שלח אחרי אנשי חברת רבי שמעון בר־יוחאי והורה להם לכרות לו קבר כי הגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. שמע הקהל מזדעזע. התקהלו לפני ביתו והתפללו. קראו סליחות כל הלילה. הרב בפנים והקהל בחוץ עד אור הבוקר. כשהגיע זמן תפילת שחרית, נכנס רבי דוד לבית פנימה לראות אם הרב רוצה להתפלל עם הקהל ומהר יצא חזרה וצעק צעקה גדולה ומרה: נפלה עטרת ראשנו! אוי לנו כי אבדנו ! הקהל ידע שנשמת החכם עלתה למרום ופתחו כולם בבכי גדול קורע לב שזעקתם נשמעה והדהדה למרחוק. קהל עדת ספרו נשאר ללא רועה וללא מליץ יושר בפני אב הרחמים. נלקח מהם מנהיגם האהוב והנערץ שאהבת ישראל בערה בעצמותיו עד שאִכֵּלה אותו גוף ונפש. ועכשיו מי יעמוד להם בשער? לוויה כזו ואבל כזה, לא זכרו בני הדור ההוא. דיין העיר, רבי דוד, שהיה בעצמו רב וגדול בישראל, הספיד אותו במלים יורדות חדרי בטן, פתח ואמר: ״מר לי מר, לבי חמרמר ושער בשרי סמר ומלאכי שלום יבכיון מר. הננו עומדים כדלים שפלים ובעניים מרודים. צדיק אבד, לדורו אבד. עם בני ישראל הורידו לארץ ראשיכם והתפלשו בעפר. נמס לבבנו, צרה ויגון נחלתנו. רתת וחלחלה אחזתנו. עיני עיני יורדה מים על האי שופרא דבלי בעפרא, על דא ודאי קא בכינה. צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. ויגדל הכאב כאש תבער יער. אבי! אבי׳ רכב ישראל. ניצחו אראלים את המצוקים. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין. נגדע ארז הלבנון. כל שומעי השמועה יחרדו. נשיא אלוהים היה בתוכנו. עלה בסערה השמימה. יחיד בדורו, אילנה רבה ותקיפא. נקצץ האילן ויבש המעין. אור תורתו זרח, גלי עמיקתא ומסתרתא, אבן הראשה, עסיק תדירא באורייתא, מנופה בשלוש עשרה נפה. הלך המאור הגדול, מרגלית דלית לה טמי, אבן טבא נברשת דדהבא. וידל ישראל, עת הילקח ארון האלוהים. דרש אותו אלוה ממעל. כוכבים אספו נוגהם וישאו הרים קולם. לו כתר כהונה וכתר שם טוב. קול צווחה בחוצות, תצל אוזן שומעת וסגור לב קורעת. גדל הכאב, אבל מעטה. קול נהי נשמע, מספד ויללה, הקריה הומה ורבה המהומה. נאסף וסף הצדיק, אריה שבחבורה הובל לקבורה. נפל שר וגדול, מעוז ומגדול, נקטף ואיננו, מאנה הינחם נפשנו. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. השאיר אותנו כיתומים, כצאן אשר אין להם רועה. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו ואל שדי יאמר לצרותינו די. מה אנו להרהר אחר מידותיו יתברך? מה כוחנו ומה גבורתנו? בעל הנחמות ינחם אתכם. ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. ברוך דיין האמת. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו. צדיקים במיתתם קרויים חיים. ה׳ צבאות יגן עליכם ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באוהליך. כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. אל שדי יברך אתכם ויקבץ פזורנו מבין הגויים ויעלנו לציון ברינה וכן יהי רצון ונאמר אמן״. מהלוויה חזרו כאיש אחד לבית־הכנסת הגדול להמשיך בתפילות ובתחנונים. שמו בטחונם בשם יתברך והמשיכו לחיות בחרדה לבאות. לא רחק היום ושעטות סוסי מורדי המדבר הגיעו עד חומות העירספרו וחנו מחוץ לעיר מול החומה בבאב־אלמקאם. תקעו שורה של יתדות גבוהים באדמה ובראש כל יתד תקעו אחד הראשים הערופים של אויביהם שהביאו איתם למאות. מראה אימים אכזרי זה, זעזע את לבם של בני ישראל הרחמנים והטיל מורא ופחד בלבם. היו יהודים שהיו להם רובים לעת צרה. הוציאו אותם ממחבואם ועמדו בשמירה על הבתים לאורך נהר אגאי ליד שערי המללאח למען ייראו. התחילו הבֶרְבֶרִים בטקס הרגיל כדי לשלהב את רוחם לקראת הבאות, דהרו על סוסיהם שהעלו תמרות אבק מאחוריהם וירו באוויר תוך כדי דהרה, משך יום שלם. ביום השני, עמדו דרוכים להתקפה וכיוונו פעמיהם לקראת שערי המללאח, להפיל אותם ולהתנפל על היהודים. והנה נתחולל נס שכמוהו לא ראו מעולם. אריות וחיות טורפות וכל מיני מזיקים רעים, קפצו מתוך השערים לקראתם ועשו בהם הרג רב. היהודים עמדו משתאים ונתנו תשבחות לשם יתברך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הבֶרְבֶרִים, המה ראו כן תמהו, נבהלו, נחפזו, רעדה אחזתם שם, נדהמו והזדעזעו נוכח מעשה אימים זה, נסוגו בצעקות וקראו בקול חרדות:

• זגֹפי אללה, לא אילאהא אין אללה! (ה׳ יצילנו, אין אלוהים אלא אלוהים) כישופי היהודים הארורים עלינו !שלחו קללות ביהודים במנוסתם המבוהלת, והוסיפו:
• ישלח בכם השטן ארס לשונו!

רבדים של תרבות

בסיפורו הקצר על חייו בצפאקס שבתוניסיה, על חינוכו ועל אהבתו למוזיקה, פותח לנו נסים סרוסי אפשרות להבין לא רק את התרבות של משפחתו אלא גם את זו של משפחות יהודיות רבות בארצות האסלאם. לא לכל יהודי ארצות האסלאם הייתה היסטוריה תרבותית דומה לזו של משפחת סרוסי, אבל לא מעטים, במיוחד בעריה הגדולות של צפון אפריקה, דמו לה. הנקודה הבולטת ביותר בסיפורו של ניסים היא החשיפה שלו כילד וכנער בעיר הולדתו להשפעות תרבותיות כה רבות ומגוונות. עובדה זו קשורה להיסטוריה המיוחדת של תוניסיה. מכל ארצות צפון אפריקה – לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו – הייתה תוניסיה הפתוחה ביותר להשפעות תרבותיות מבחוץ.

סיפורה התרבותי של תוניסיה מתחיל בתושבים המקוריים של צפון אפריקה, המכונים בֶרְבֶרִים. עד ימינו קיימות בה מובלעות של שבטים וכפרים ברבריים, אם כי רובן באלג׳יריה ובמרוקו, ורק מיעוטן בתוניסיה. לברברים לשון ותרבות המשמשות את מקצת תושבי האזור עד ימינו. לרוע המזל לשון זו אין לה כתב, ולכן אין בידינו יצירות המנציחות את תולדות הבֶרְבֶרִים ותרבותם בלשונם הם. ואולם תרבותם הטביעה חותם עמוק על צפון אפריקה. הסופר אלבר ממי, יהודי תוניסאי בן דורם של הורי ניסים סרוסי, העניק לגיבור של ספרו הראשון את השם אלכסנדר מרדכי בנילוש, וגיבורו זה תוהה על מקורו של שם משפחתו: ׳׳בנילוש, בן־עילוש, או בן הטלה בשפה הבֶרְבֶרִית־ערבית. מאיזה שבט הררי יצאו הורי?׳׳. אכן, הייתה באזור מסורת שיש בין היהודים המקומיים כאלה שמוצאם מבני שבטים בֶרְבֶרִיים שהתגיירו. רווחה אפילו אגדה, שכאשר פלשו הערבים לצפון אפריקה, במאה ה־7 לספירה, נערכו הברברים למלחמה נגדם בראשות מנהיגה בשם כהינה (כוהנת), שעמדה בראש שבטים ברבריים מתייהדים. בתהייתו על הזהות של גיבורו, אלכסנדר מרדכי בנילוש, מתייחס אלבר ממי לאגדה ־זו: "יום אחד דימיתי לגלות את עצמי נצר למשפחת נסיכים ברבריים שיוהדו על־ידי כהינה, אותה מלכה לוחמת שיסדה ממלכה יהודית בלב האטלס. שמחתי על שמוצאי מלב הארץ הזאת". ספק אם יש לאגדה על כהינה גרעין מציאותי, אבל יש בה כדי להעיד על מהותם של תושביו הקדומים של האזור, על מודעות לנוכחות יהודית עתיקת יומין בצפון אפריקה ועל השלב הראשון של התרבות האזורית, הרובד הברברי, שגם יהודים היו שותפים לו.

ההיסטוריה התרבותית של האזור כוללת תקופה של מאות שנים שבה שלחו לתוכו האימפריות העתיקות, כמו פניקיה, רומא וביזנטיון, שלוחות עמוקות. באתר הנמצא ליד תוניס עומדים היום שרידיה של קרתגו האגדית, בירתו של חניבעל, יריבה הגדול של רומא. הם מעידים על תרבות ימית ועירונית מפותחת מאין כמוה. אחרי שניגף חניבעל בידי אויביו שלטו הרומים בתוניסיה ושרידי תרבותם פזורים בה במקומות שונים. הפסיפסים שנמצאו מתקופה זו הם מן היפים בעולם, וממלאים את המוזאון הלאומי של הארץ. ואולם, התרבויות המפותחות העתיקות, הפניקית והרומית, לא השאירו מסורות חיות בתרבותה של תוניסיה. דווקא הרובד הברברי הקדום יותר וחסר הכתב, דווקא הוא נשאר חי. הרובד התרבותי הדומיננטי ביותר באזור עד ימינו אלה הוא זה הערבי.

מקורה של התרבות הערבית בחצי האי ערב. עם הופעת האסלאם במאה ה־7, ויציאת הלוחמים הערבים להפיץ את הדת החדשה ולהשליטה על אזורים אחרים, הם הגיעו גם לצפון אפריקה. הפולשים הביאו עמם לא רק שפה חדשה, הערבית, אלא גם דת חדשה – האסלאם. דתם הפכה לדת השלטת באזור ודחקה את הדתות הפגניות של הברברים, ואת הדתות המונותאיסטיות שקדמו לה, היהדות והנצרות. במרוצת הדורות נעלמה הנצרות מצפון אפריקה לחלוטין, ורק היהדות המשיכה להתקיים שם כדת מיעוט. האסלאם הטביע אפוא את חותמו התרבותי והדתי על נופו של האזור, וגלי המהגרים הערבים השליטו בו את שפתם ואת יסודות התרבות שהביאו עמם מרחוק.

היו כמה גלים של הגירות ערביות לצפון אפריקה. אחת מהן, האחרונה, הייתה מיוחדת במינה: היא באה מכיוון ספרד ויצרה רובד נוסף ומיוחד של תרבות בצפון אפריקה – התרבות האנדלוסית. בפלישותיהם מחצי האי ערב הגיעו הערבים עד ספרד. הם דחקו את רגלי הנוצרים מחצי האי האיברי לכמה מאות שנים, הקימו בו ממלכות ויצרו בו את אחד משיאי התרבות הערבית. גם יהודים, שישבו אז בספרד, נהנו כידוע מפריחה תרבותית זו. הנוצרים לא ויתרו על חלומם להחזיר את ספרד אליהם, ומשהצליחו לכבוש אותה, חלק אחר חלק, החלו דוחקים ממנה את בני שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, המוסלמים והיהודים. גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 היה חלק מתהליך זה; במקביל ליהודים גורשו גם המוסלמים. הם הגיעו ברובם לחופי צפון אפריקה במאות ה־16 וה־17 והביאו אתם לאזור ידע בחקלאות, בבנייה, במלאכה, במסחר וכן בשירה ובמוזיקה. כך נכנס לתרבות המקומית רובד נוסף, שנקרא על שם האזור הדרומי של ספרד שבו התרכזו המוסלמים – אנדלוסיה.

הפליטים המוסלמים מספרד נקראו מוריסקוס, ואילו יוצאי ספרד היהודים נודעו בקהילות בכינוי ״המגורשים״. כאמור, אלה ואלה הוסיפו לתרבות המקומית רובד חשוב ועשיר במיוחד, שבמקומות רבים הפך להיות דומיננטי. מטעם זה נחשבת עד היום המורשת הדתית של יהודי צפון אפריקה ל״ספרדית״, אף על פי שלא כל יהודי האזור מוצאם מקרב מגורשי ספרד.

המיסיונר אלכסנדר לוי

בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844

לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.

לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.

תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.

אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן

מוזכרות בתורה.

לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו  1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.

לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.

הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.

זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.

לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.

ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.

הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור  בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה )  ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994

מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי

ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)

נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.

 הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.

״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.

אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור  כד.

 לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.

את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״

״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.

פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.

 הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.

עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.

 שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.

ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.

 אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?

ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.

יובל לנישואין ויום הולדת להורים

9.3.1983 חיברה: חנה שגב

יום הולדת להורים

 אמא בת 67 שנה

 אבא בן 70 שנה.

יובל הנישואין 50 שנה.

מה אפשר לעשות?

גיל אי אפשר לשנות.

אמא – מכובע המלמלה למטפחת קשורה,

מרכיבה משקפיים במסגרת אפורה.

 אבא – מאופנוע יחיד בשנות השלושים

 לרכב רגיל, לא נדיר, בשנות השמונים.

רכב מחנים עד המדרכה,

כי ההליכה קשה.

הורים יקרים! רציתי למשוך את החיים ולעצור גיל.

 ניגשתי לטבע, וביקשתי בקשה.

אנא תנו להורי את גילם הצעיר חזרה!

ענתה לי בת קול:

״מה שלא עושה הטבע עושה הצבע״…

 איזו הצעה אכזרית.

 להורים עם שפע של חדוות חיים

 מציעים פטנטים לא טבעיים.

לא תודה, אם את הגיל לא מחזירים

 השאירו אותם בתיאום החיים.

 אסתר׳קה ועקיבא הם גזע ושורשים.

אנחנו, כל האחים, התכנסנו אצל אחותנו הקטנה

בת הזקונים,

אם לשלושה בנים: איל, גיל ורפאל, שנולד לנו כגואל

(על שם דוד שנפטר בשנת 1982, צעיר לימים).

בבית זה לא מסתתרים מהגיל, מסתתרים מהבאים.

 יום הולדת לסבתא בת שישים ושבע,

 סבא בן שבעים,

 וזה להם יובל שנים לנישואין.

ליום הנישואין מצטרפים

 כל האחים והנכדים,

שנולדו בחודש מרס.

 מצלצלים בדלת,

שקט…

ההורים מעבר,

כולנו במחבואינו בחדר.

שקט ודממה,

ההורים נכנסים ולא מבינים,

תוהים ואינם רואים את האורחים האנגלים,

ואמא עכשיו לא תסלסל את השפה האנגלית,

 השמורה לה עוד מתקופת המנדט.

אחותנו הקטנה משיבה להורים בחיוך מופנם

 האורחים לא מגיעים. חבל…

והופ, כולנו יוצאים ממחבואינו, ובהתרגשות פונים

 לזוג המאוכזבים.

רמזור, יד, עצור!

אמא אבא את מי אתם רואים?

לא, לא את החברים.

זה רק סיפור מבוים בשביל להיות אתכם כאן.

ההורים מתרגשים עד לדמעות,

 עומדים כילדים המומים ונבוכים.

את מי אתם רואים, הורים?

כן, את השנים…

בנים, בנות, חתנים, כלות

נכדים ונינים –

 כולם סביבכם, כולם אתכם,

אתם מובילים.

 בלי אורחת־גמלים,

בלי תוספת אורחים, ידידים ובלתי קרואים.

 רק אנו, המשפחה, לבד.

הרימו כוסית לחיי החיים!

אבא, בהתרגשות עצומה,

סקר את קן המשפחה, אשר בנה בגיל ודמע.

עיניו מביטות באמא, באישה השותפת לקן המשפחה.

 ״באמת אני אוהב אותך״. אמא, חלילה תגלה אהבתה,

 פן תישבר גאוותה.

והיא עונה בפסקנות שלה, כילדה שובבה ותמימה:

 ״כל השנים אירחתי את כל האורחים… כיבסתי

וגיהצתי לך ולילדים.

בלילות לא ישנתי,

אותך ראיתי מלידה – ללידה – היית ב״הגנה״.

 ילדתי לך שמונה.

בוודאי מגיעה לי האהבה, האישה כמוני תמצא?!

במקהלה צחקנו, גם הנינים שאתנו.

 אלה הורים גזעיים.

בלי עין הרע, חמישים שנה…

המשיכו הורים בדרככם:

להשתתף בשמחות

להתבלבל בין השמות, האחים, הנכדים והנינים,

לשכוח היכן הכרתם כשהייתם צעירים.

עשו חיל הורים,

טיול למצרים, ניגריה, מרוקו,

והפעם בלי לדחות

 בגלל כל מיני סיבות.

ובבית־האבן בגבעת שאול המשיכו

להיות מלך ומלכה על כל הממלכה.

8 ילדים, 8 כלות, 5 חתנים, 31 נכדים ו־5 נינים.

שמרו על עצמכם הורים

 ממריבות ילדותיות,

ובשמחות הבלתי נשכחות.

נותרו חמישים שנה, נצלו אותם ככל האפשר.

הזמן קצר, המלאכה מרובה.

 האהבה קשורה בחמישים שנה.

ראו רמזור!

 גיל אי אפשר לעצור!

כיתבו, שירו וספרו

 למען דור ודור ידעו

על משפחה שכזאת.

חאפט' –  1908 ״1912

עבד אלעזיז הואשם בשיתוף פעולה עם הכופרים, וב־23 באוגוסט 1908 הוכרז אחיו חאפט׳ כמחליפו. חאפט׳ עודד מרד וחתר לגירוש הצרפתים, לביטול החסות ולביטול החלטות ועידת אלחזיראס. רופאו האישי של חאפט׳ היה ד"ר משה מאני (1880־1961), יליד ירושלים. מזכירו ומתורגמנו של ראש הווזירים היה אלי כהן, שנשלח בשליחות דיפלומטית לפאריס ולמדריד ב־1909. תמך בחאפט׳ גם הסוחר המצליח ישועה קורקוס (1842־1929), שהוא ואביו חיים לפניו זכו לפריווילגיות מידי עבד אלעזיז, ושנטל חלק בשחרור צרפתים שהיו שבויים בידי המורדים. אבל כוחו של חאפט׳ לא עמד מול צרפת, והוא נאלץ לקבל את תנאיה בגלל חובו הכספי.

הסכם החסות של צרפת וספרד

ב־17 בנובמבר 1910 נערך הסכם בין ספרד למולאי חאפט׳, שבו התחייב האחרון לשלם לספרד 65 מיליון פזטות במשך 65 שנים. ב־1911 נחתו למעלה מ־100 אלף חיילים צרפתים וספרדים באגאדיר לשם כיבושה הסופי של מרוקו. גרמניה אישרה את ההשתלטות של צרפת בנובמבר אותה שנה, ובתמורה קיבלה את קונגו הצרפתית. ב־7 במרס 1911 נחתם הסכם סודי בין חאפט׳ לצרפת. באפריל אותה שנה הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ובפאס על ידי שבטים מורדים, אך היהודים ניצלו מטבח הודות להתערבותו של צבא צרפת.

בשנים אלה, עד 1912, היו היהודים אחוזי בהלה נוכח האנרכיה שנוצלה על ידי פורעים. במכתב של חברת ׳חיבת ציון בפאס לדוד וולפסון, ב־1910, נאמר:

עול הגלות המר היה בעוכרינו יען עם בני ישראל יושבי מארוקו נאנחים ונאנקים מתלאותיהם אשר הקיפום מחמת המציק אשר ישקו אותם הישמעאליים הפראים שוכני מארוקו אשר לא בינת אדם למו. במכתב מצפת בתרע״א (1911) נאמר ש'העיר משובשת בגייסות׳ וברחוב היהודים ׳עושים שמירה לשמירה המה יושבים בפחד… כל שכן… ליושבים חוץ מרחוב היהודים בתוך בני נכר הארץ׳ (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 212). במכתב של ר׳ שלום אזולאי, רבה של צפרו לכי״ח בגי תמוז תרע״א (29 ביוני 1911) נכתב: ,זה ארבעה חודשים היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דווים וסחופים׳ בהמשך נאמר שנתנו שוחד ל'פלשתים^, למעלה מעשרת אלפים פרנקים, ורק הודות לחיילי צבא צרפת שבאו לעזרת ׳אדוננו המלך׳ הונח להם. כדי להשיג סכוי חויבו גם יתומים ואלמנות להשתתף במגבית (שם, מסי 251 א, 266). על הא והמלחמה במשך שנתיים כתב ראובן אגייני (1878־1942) פיוטים בערבית עם הקדמות בעברית(׳שפתי רננות׳, עמי 202־219).

הסכם החסות עם צרפת נחתם ב־30 במרס 1912. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם התבטאה במרד שפרץ באפריל אותה שנה, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. התנפלות על המלאח בפאס החלה ב־17 באפריל 1912 ונמשכה שלושה ימים. בתים ובתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו, 60 יהודים נרצחו וכ־50 ונפצעו. היתה זו ההתנפלות האחרונה על יהודים תחת שלטון הסולטאנים ולפני תחילת משטר החסות. שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו, והוא הורה לחלק להם מזון.

ב־20 באפריל מינה הסולטאן ועדה בת 14 חברים, ביניהם שני הרבנים הראשיים ומנהל בית הספר של כי״ח, שתפקידה לשקם את המלאח ולסייע ליהודים הנזקקים. תרומות הגיעו מקהילות מכנאס, טנגייר וכן מיהודי ארצות־הברית, צרפת ובריטניה.

המרד דוכא, וב־27 בנובמבר 1912 נחתם הסכם בין צרפת לספרד על חלוקת שטחה של מרוקו. צרפת קיבלה את החסות על רוב הארץ וספרד על חלק מארץ זו, ברצועת החוף הצפונית. אותה שנה הדיחה צרפת את חאפט׳ ומינתה במקומו את אחיו יוסוף, ששלט עד 1927.

הקצידה ב'שיר ידידות'

 המקורות הטקסט והמוסיקה

אברהם אמזלג

פעמים מס' 19 – עמוד 88-112

פרק מספר 1 מתוך המאמר

׳שיר ידידות׳, קובץ שירת הבקשות של יהודי מארוקו,' כולל כ־550 פיוטים המחולקים על פני עשרים פרשיות־השבוע שבין פרשת בראשית לשבת זכור (שלפני פורים). הפיוטים מושרים באחד ממודוסי הנובה האנדאלוסית^: ואת השלב האחרון המסיים כל אחת מסדרות הפיוטים חותם ביצוע של קצידה אחת לפחות מתוך מבחר הקצידות- הבאות בסוף כל פרשה. ׳שיר ידידות׳ כולל 84 קצידות, לפי הפירוט הבא:

פירוט ההפניות הביבליוגראפיות — ראה בסוף המאמר.

הערת המחבר :  הקובץ הופיע בעריכתם של דוד יפלח, חיים אפריאט, חיים בן־עטר ודוד קיים(או קאים, אלקאים. אלקיים, ונדפס במראכש בשנת תרפ״א. שיר ידידות הינו מהדורה משופרת של 'רני ושמחי׳, שהופיע בעריכת יצחק בן יעיס, מוגאדור תרפ״א. 'שיר ידידות׳ גם יצא לאור בארץ. מספרי העמודים המצויינים במאמר זה מתייחסים למהדורת ירושלים תשכ״א.

בעוד שפיוטי ׳שיר ידידות׳ לוקטו ממבחר הפיוט העברי מהמאה ה־9 עד המאה ה־ 19 (תוך מתן עדיפות למשוררי ספרד) הרי הקצידות נכתבו כולן בידי משוררים עבריים במארוקו. משוררים אלה היו אמונים על הקצידה המקומית ודרכי חיבורה, וכדוגמת המשוררים הערביים, הם הרכיבו לחן קיים של קצידה ערבית לטקסט עברי, תוך ציון שם הקצידה הערבית והוראה במגרבית־יהודית: ׳קץ׳ (= במידת, על־פי), ׳קיאץ׳ (= במידת), כלומר, בלחן.

מאמר זה דן בקצידה בתרבות יהודי מארוקו, בתפקידיה, בצורותיה, במוסיקה שלה ובצורת ביצועה בפי זמרים מגרביים ובפי פייטני שירת הבקשות כפי שהיא בישיר ידידותי.

א. הקצידה בקרב יהודי מארוקו

הקצידה היא שיר מגמתי בעל תכלית, ארוך ושקול, עם פתיחה. באשר ל׳תכליתיות׳ יש עניין מיוחד בדברי ר׳ דוד קיים, המובאים בספרו ׳שירי־דודים׳. בראש הקצידה ׳דר מרום ואיום׳, שהוא מכנה אותו ׳פיוט׳, כותב ר׳ דוד:

שירים אלה על נגוני פיוטי הערבים ונקראים לקצאייד מפני שמספרים בהם ענין אחד בכל אחת ואחת. ענין שבחים, או גנות, או חשק וכו׳ ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר״ל ארוכים. אבל רק על ענין אחד מדבר המשורר גם אנחנו צריכים לחבר רק על ענין אחד בכל פיוט.

כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית," שמקורה בשירה הערבית הג׳אהילית הקדם־אסלאמית, בנויה משני חלקים: חלק ראשון הוא הפתיחה וחלק שני מהווה את עיקר השיר." השם קצידה או ׳קצא׳ (= סיפור) משמש בפי יהודי מארוקו כשם לשירים אירועיים שונים, טראגיים או משמחים.^," המשוררים היהודים במארוקו הכירוה ודאי בצורתה בשירה העברית בספרד," אבל כפי שיתברר להלן, הדוגמה שעמדה לנגד עיניהם היתה הקצידה הברברית הצפון־אפריקאית. תפוצת הקצירה המגרבית בקרב יהודי מארוקו היתה רבה מאוד, מעמדה היה נכבד והיא שימשה כאמצעי־ביטוי לצרכים חילוניים ודתיים כאחד.

האסכולה הצרפתית של חוקרי המוסיקה הערבית בצפון־אפריקה לא פסחה על הקצידה. שוטן (Chottin) תיאר בפרוטרוט את הקצירה במארוקו, גם ארלאנג׳ה (R.D Erlanger)" ( ורואנה   (J. Rouanet  עסקו בקצירה, ולממצאיהם יש השלכה על הקצידה בקרב היהודים. בתוניסיה בוצעה הקצירה כסולו מאולתר על נושאים מלודיים, השאולים מן הנובה שבמסגרתה היא בוצעה. אם לא אולתרה על אותם נושאים מלודיים ממש, הרי לפחות הושרה במודוס של אותה נובה. באלג׳יריה הקצידה היא חלק מן המוסיקה הדתית יותר מאשר החילונית, אם כי היא נפוצה למדי גם בצורתה החילונית. הקצירה כפי ששוטן מתאר אותה על נושאיה, מבניה ולחניה היא המקובלת בקרב יהודי מארוקו.

לדברי שוטן, הקצירה המארוקאית מושפעת מהבֶּרְבֶּרִים, מוּשֶרֶת בערבית המדוברת ומבוססת באופן בלעדי על המשקל הכמותי. במבניה, היא שיר עם פזמון, הנקרא ׳חרבא׳ (=רומח, חנית), ואילו הבית נקרא ׳קסם׳ (= חלק), והוא בנוי מחמש עד ארבע שורות, החרוז נקרא ׳שטר׳, שני החרוזים הראשונים נקראים ׳פראס׳ (= מצע) והשלישי נקרא ׳ג׳טא׳ (= כיסוי). הבית האחרון יש לו שתי סגולות, ספרותית ומוסיקאלית: הוא מסכם את הנושא ומכיל את שם המשורר והוא מהווה שיא מוסיקאלי על־ידי ה׳תצריף׳. לא לשוא זכה הבית האחרון לשמות שונים:(1) ׳אזרב׳ (=החשה), כאשר הקצירה פולמוסית סאטירית; (2) ׳סרחא׳ (־׳המפורשת׳, נושא האהבה) או בהקטנה ׳סוירחא׳, כאשר האהבה היא מושא הקצירה: (3) ׳דרידכא׳ הוא שמו של הבית האחרון בכמה אזורים (כמו תפילאלת וסקורה).

מתוך סוגי הקצידות המוכרים נמנה שישה:

• – ׳מקצור אזנאח׳ (= שבור הכנפיים) — קצידת אהבה הפותחת בדרך־כלל במילים ׳והווא יא וודי׳ (= ובכן ידידי).
• – ׳משלוך׳ (=שרוט, פשוט־עור) — קצידה סאטירית.

3 – ׳סוסי׳ מאזור הסוס במארוקו.

4 – ׳משרגי׳ (= מזרחי) — קצירה בעלת התכוונויות דתיות.

5 – ׳בורג׳ל׳ (=בעל הרגל) — קצידה בעלת איפיונים מלודיים מיוחדים.

6 – ׳גומחי׳ (= סואן, נמרץ) — במשקל 5/8

אחדים משמות מחברי הקצידות שמזכיר שוטן עודם נישאים בפי פייטנים יוצאי מארוקו, בהם: מפאס — שיח׳ אלגראבלי, אל חאג׳ אידריס בן־עלי, המכונה ׳אל חנס׳ (הנחש) אולי בשל הסאטירה שבקצידות שלו: מהעיר סלא — שלוח וחמדוק. שוטן גם מזכיר מחברים אחרים שפעלו בשנות ה־20 עד ה־40, בהם: סי (מר) אלמדרבי (הרפד), שחיבר למעלה מעשרים קצידות אהבה, סי מוחמד בן־עלי, עבד אלקדור אלעלאמי, הנודע בקרב יהודי מארוקו, מוחמד בן־סלימן ואחמד אלגראבלי." אולם רוב הקצידות הן אנונימיות. גם קצידות רבות מאת משוררים ומלחינים בני המאות הקודמות נעשו לנחלת הכלל, וכבר אין זוכרים את ה׳שיח׳ים׳^,׳ שחיברו אותן.

הערות המחבר – אחת הקצידות הידועות ביותר של אחמד אלגראבלי, היא ׳אל־ח'אדם ולחורייא׳ (השפחה והמשוחררת), עוסקת במריבה בין שתי נשים, גבירה (לבנה) ושפחתה (כושית). הקלטה של הקצירה הזאת מצויה בארכיון ההקלטות שלי.

גם ׳מואיזו׳ — משה עטייא, אמן הקצירה המגרבית (איש קריית אתא), שהפיץ עשרות קאסטות של קצידות מגרביות. מכנה עצמו ׳שיך מואיזו׳, ר׳ חיים שושנה מביא ב׳אעירה שחר׳ 12 תמונות של פייטנים. וביניהן תמונת ר׳ דוד יפלח. ומתחתה כתוב: ׳שיך דוד יפלח ז"ל׳. כתב־היד המכיל את הקצידות של ר׳ דוד יפלח נמצא ברשותו של מר עיוש מויאל מנתניה.

הקצידות היהודיות נכתבו במגרבית־יהודית באותיות עבריות, הופצו במארוקו בחוברות דקות, בהוצאת האחים חדידא ובהוצאת ר׳ יוסף לוגאסי שהעתיק את עיסוקו כמו״ל מקאזאבלאנקה לירושלים.

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

ו. לשון

השכבות הלשוניות ׳הגדה די היטליר׳ כתובה בלשון הערבית־היהודית המשתקפת בשרח להגדה של פסח. לפיכך הערבית־היהודית (הכתובה והמדוברת) היא המצע הראשי ליתר המרכיבים הלשוניים בחיבור, ולצדה קיימים בו עוד שלושה מרכיבים לשוניים: הלשון הערבית המדוברת, השפה הצרפתית והמרכיב העברי. התמהיל העשיר של הערבית של השרח עם שלושת המרכיבים האחרים הופך את ההגדה לתעודה לשונית מעניינת.

המרכיב הלשוני הפעיל בחיבור – לבד מלשון השרח – הוא הערבית המדוברת, שהיא חוליית הקישור המרכזית בין לשון הטקסט – הארכאית יחסית – לבין הסיפר המודרני. הפער בין הלשון הכתובה ללשון ה׳גבוהה׳ מורגש למשל במעברים האיריומטיים: חלף מילות השרה ׳זמיע למהדאז יזי ויעייד פסח׳(כל דצריך ייתי ויפסח) נכתב ב׳הגדה די היטליר׳: ׳זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר׳(כל דצריך ברעדה בורח [שורה 7]), משפט המוזג את הדיבור העממי בתבניות הלשון המסורתית. דוגמה נוספת: הפסוק ׳וייאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גירשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם׳(שמות יב, לט), המובא בהגדה של פסח, מתורגם גם הוא בלשון מעורבת, לשון השרח ולשון הדיבור: ׳וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי. / חין טררדוהום מן מאצאר ומא קדרוס יתקבו. / וחתא לא צום לא מן עמלו אילהום׳(ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי. / כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב [את הבצק] / וגם צום לא עשו להם [שורות 384-382]). מורכבות זו, הניכרת למעשה לכל אורכו של החיבור, הופכת אותו לטקסט בן כלאיים במובהק.

רוב המידע הראלי בחיבור, שעיקרו שמות ומושגים הקשורים במישרין למלחמה, שאוב מן הצרפתית, שהייתה לשון מדוברת וכן לשון העיתונות בסביבתו של המחבר. אביא לכך כמה דוגמאות: מינוח פוליטי: ׳ליסתאתו דו זויף׳(le statut des juifs, תקנון היהודים [שורות 1357,341,340), ׳לגוליסת׳ (les Gaullistes, הגוליסטים [שורות 394, 1408); מינוח צבאי: ׳לא רואיאל איר פורץ׳(la Royal Air Force, חיל האוויר המלכותי [שורות 299,296,66 ועוד]); ׳לבומבארדמאן׳(les bombardements, ההפגזות [שורה 1265); מינוח ייחודי למלחמה: ׳כאמפ דלא כונסתראסיון׳(camp de la concentration, מחנה ריכוז [שורה 181[); שמות מקומות: ׳סתאלינגראד׳(Stalingrad [שורות 1247,102), ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 279, 288 ועוד]); שמות מנהיגים ומצביאים: ׳שורשיל׳(Churchill [שורות 197,107,49]), ׳רומיל׳(Rommel [שורות 1143,137).

עד כמה הייתה הצרפתית לשון דומיננטית בחיי היומיום של המחבר ובסביבתו אפשר ללמוד משכיחותם של שמות עצם כלליים, שאינם נוגעים דווקא למלחמת העולם השנייה, כגון: ׳דיסכור׳(discourse, נאום 1שורה 46]), ׳מוסיו׳(monsieur, אדון [שורות 46, 49, 116]), ׳לגיר׳(la guerre, המלחמה [שורה 216]) ועוד רבים. הצרפתית בהגדה כפופה לכללי התחביר של הערבית, ולכן לא ייפלא למצוא שפע ביטויי כלאיים לשוניים, כמו: ׳בלבראצאר׳(JL

brassard +, ברצועת יד [שורה 186]), ׳מן לילת תראנת נוף + trente neuf, מליל שלושים ותשע [שורה 113), ׳לאריסתריכסיון רצ׳למא׳(la restriction + ד, הגבלה של אפלה [שורה 1413). הוא הדין בתצורת שמות מלשונות זרות על דרך הערבית: ׳פלאייצהום׳(המילה הספרדית plaza [צרפתית: place! במשקל הריבוי השבור בערבית ובתוספת הכינוי החבור  [שורות 0343-342, ׳מיתראיית׳ (סיומת הריבוי הערבי השלם לנקבה  למילה mitrailleuse [שורה 260!) ועוד.

ראוי להעיר גם על כמה מילים שמקורן מלשונות אירופיות אחרות, ושהדובר הכירן כנראה בתיווך הצרפתית, לדוגמה: ׳דאנסינג׳ (dancing, באנגלית [שורה 412]), ׳גלותיי׳(Gauleiters, בגרמנית: מושלי מחוז [שורה 1172), ׳מאכארוני׳(macaroni, באיטלקית [שורה 1380).

במסגרת הלשון הערבית הכתובה בהגדה מזדקרות לעין הקורא כמה מילים שמוצאן בעברית, ואשר שימשו בפי המחבר כחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של הערבית־היהודית. להלן כל הדוגמאות לתופעה זו: ׳גלות׳(שורה 97), ׳דרך ארץ׳(בהוראה השכיחה של דרך ארץ כנימוסין [שורה 200]), ׳מיצאח׳ (מצח ושורה 68]), ׳מזל׳(שורה 134 ), ׳מלאכי חבלה׳(שורה 42), ׳ממזר׳ (בהוראה של קללה וכינוי גנאי [שורות 1130,38), ׳מעשה׳(שורה 37), ׳נס׳ (שורה 89), ׳צום׳(שורה 384). דוגמאות אלה מעידות שהמרכיב העברי זניח מאוד, ואינו חורג מאוצר המילים העברי הבסיסי שהיה שגור בלשונם של דוברי הערבית־היהודית.

חכם                                                              חכם

לינגליז לכייס אס הווא יקול                               אנגליה, חכם, מה הוא אומר

לא רואיאל איר פרץ תכדם בלמעקול                   חיל האוויר המלכותי פועל בחכמה

חתתא נתי קול אילו, סחאל מן רגיפא כא תתכל פפסח 

ואף אתה אמור לו : כמה מצות נאכלות בפסח ?

כל רגיפא בכורא עלא למיצאח                           כל מצה בפצצה על המצח

בלכור צחאח                                                  בפצצות חזקות

רשע                                                             רשע

היטליר דאלם אס הווא יקול                             היטלר – רשע מה הוא אומר ?

לכדמא ולעדאב כללהא אלליהוד                       העבודה והעינויים כולם ליהודים

ליהוד לאייס אילו                                          ליהודים ולא לו

עלא די חבת תכרז רוחו בלגדרא                       ולפי שעמדה רוחו לצאת בזעם

כפר פליהוד                                                 התאכזר ליהודים

חתתא טאליאן כא יגזז סנאנו ויקול אילו             גם איטליה תקהה את שיניו ותאמר לו

פלאליבי ולךאפריך תקאדתלי לעדדא                בלוב ובאפריקה אזלה לי התחמושת

אילי ולאייס אילו                                           לי ולא לו

ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז                   ואילו לא הלכתי בעקבותיך, לא היינו שנינו נלכדים

תם                                                              תם

לאמיריך למליח אס הווא יקול, אס האדא            אמריקה – טוב, מה הוא אומר, מה זאת

ותקול אילו, גיר ברופלאניס                             ואמרה אליו : רק במטוסינו

נפככו דונייא כאמלא, מייד לעדו                       נציל את העולם כולו מיד הצורר

ושאינו יודע                                                   ושאינו יודע

ומוסוליני די מא יליקס להדרא                          ומוסוליני שאינו ראוי לדבר עליו ?

נתי תבדא אילו. פחאל מא קאל לפסוק                את פתח לו, שנאמר

לחצלא דליתיופי ותונס לעזיז                            בהילכדותן של אתיופיה ותוניסיה היקרה

עמל אללאה נס וזאס לינגליז                            ויעש אלהים נס ויבא את האנגלים

כררזהום מטריק מאצאר                                  ויוציאם מארץ מצרים

ומותגומרי תבבעהום הלא חצצאר                     ומונטגומרי רדף אחריהם ללא מצור

יקדר מן ראץ שהר                                         יכול מראש חודש

יתעללם הווא והיטליר סריך                             ילמד הוא והיטלר השותף

פאס זא לאמיריך אללאפריך                             כאשר באו האמריקנים לאפריקה

יקדר מן מאזאל נהאר                                     יכול מבעוד יום

תעללם לתקול, פסבבת ליהוד לא מן קולת אילא פסאעא

תלמוד לומר : בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה זו ( כלומר מיד )

מן הנא לשבועות נתפככו מן לגלות                מעתה עד שבועות נינצל מן הגלות