מורשת יהדות מרוקו

לפעמים

רבי דוד עובדיה

היה הנגיד עריץ שעשה ופעל על דעת עצמו וקהל צפרו תקנו תקנה בעיר פאס שלא לקבל עליהם נגיד ממשפחת בן הרוש עד עולם. כמה דורות לאחר מכן היו צריכם להפר תקנה זו ולמנות עליהם איש ממשפחת בן הרוש.

הנגיד מוסר דין וחשבון לממונים עליו, ראשי הקהל כשנדרש לכך.

גזבר העיר. תפקיד אחר הוא תפקיד גזבר העיר, הוא הדואג לחלוקת הספקה וצדקה לעניי העיר ולאורחים, ממונה על הקדשות הקהל ומקבץ את כל הכנסותיהם. גזבר העיר הוא גם גזבר בית הכנסת הגדול

תעודה מספר 187

התק"ם

כאשר נשארה עדתנו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם לפקח בענייני ציבור ולהיות נדרש לכל חפציהם ונמנו וגמרולמנות הרב מכלוף בהיקר דוד בן הרוש לנגיד עליהם וביקשו מאת השר אשר ישנו פה עמנו בעיר הזאת והסכים עמהם.

וגם השר הגדול שבמקנאס יע"א הסכים ונתן חותמו ומאמרו על מנויו של הרב מכלוף הנזכר, ובכן נועדו יחדיו לפנינו אנחנו חותמי מטה ולפני בית דין שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי המס להודות לו שטר מנוי בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטרי מנוי הנגידים אשר קדמוהו.

והעידונו על עצמם בקניין שבוע חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ונדוי חרם  כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו ברצון נפשם והשלמת דעתם וקבלוהו עליהם לנגיד על הכללות לעמוד לשרת ולפקח בכל ענייניהם על פי ראות עיניו, בעניינים הנהוגים אכן בענייני ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או משרתיו או לשום אחד מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב.

וכיוצא מאלו הדברים הבלתי נהוגים יעשה על פי המלכות אחד משנים כרובים זהב המיוחדים שבעדה המה כבוד הרב שמואל בן חמו וכבוד הרב משה אלבאז ולא יצטרך לקבץ כל היחידים אחד אחד כי הצריכוהו בעלי המנלכתו לקבץ כולם באיזה דבר גדול ועל פי זה חייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכח השובעה החמורה הנזכרת דלא כאס' בעדם ובעד כללות הציבור שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מחמת הציבור .

על הציבור ליהדר לשלם במיטבא ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט על פי בית דין בכל ענייניו ולא יעשה דבר אשר לא כדת וגם האמנוהו בכוח השבועה החמורה הנזכרת נאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים בעדם ובעד כללות הקהל במה שמכניס ומוציא משל הציבור אחר שירדו עמו לחשבון שנין מיחידי הקהל מדי חודש בחודשו.

שאין אחר חשבונם כולם בלי לייבו שום שבועה קלה וחמורה וגלגול שבועה ואפילו חרם סתם בשום פנים ואופן בעולם והודו שטר מנוימוחזק ומקויים בחוזק ספרי בית דין ישמרם אל בתפיסה וכו…..ובאחריות גמורה וכו…….שקנה ושיקנהכתקנת חכמים זכרונם לברכהדלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי במנא דכשר למקנייא ביה

באנפי נפשה למה שיועיל למען תוסף תת כחה לקיים כל דבר האמור לעיל בקימה שיש בה הידור ולעמידו בעמידה שיש עמה סמיכה ויסדו לתת לו חלף עבודתו הנזכרת סך שלושים אוקיות מכסף טוב והיינו שיעשה בכל אשר היו עושים הנגידים שקדמוהו והוא מוסיף עליהם שיעמדו לגבות המס ויטול סך אוקייא אחת לכל פנקס מלבד שכר משרת השר שעומד עמו על הגביה שיעמוד לגבות המס והמפנקס לו ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתום פה והיה זה בראש חודש אלול המרוצה משנת שמר מצותי וחיה לפ"ק וקיים.

גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על מנוי הנגיד הנזכר ואעשה לו עזר כנגדו ומבלעדיו לא ירים איש את ידו, ובאתי מן המודיעות שמהיום אשר בקש הרב עזוז הכהן לצאת מהנגידות ועלתה בידו, אבדה עצה מבנים ונוקשו ונלכדו, כי נועצו יחדיו לגדור הפרצה הזאת בהרבות שניאים במספר ירחים אחד בכל חודש.

איש על ידו, ואין זה בנין אלא סתירה ואין רבוי אחרי רבוי אלא למעט ממנום של ישראל ולהאבידו, ואוכלי עמי בראותם פנים חדשות מתחדשים כחידוש הלבנה אוכלים וחוזרים ואוכלים מן הבא לידו. והנשיאים גם המה בחרו למצוא חן בעיניהם נותנים וחוזרים ונותנים איש כמתנת ידו.

כל אחד לפי כבודו, ובטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, ואיש הישר בעיניו יעשה, כעם ככהן כעובג אלוקים כאשר לא עבדו, ואין רומק השב מהנשיאים ודנו בעצמם דינא דשמור לי היום ואשמור לך למחר וגומלים זה לזה להחשוד על דבר לא דנו אלא מעידו.

וקרוביו מרחוק עמדו, וידל ישראל כצאן אשר אין להם רועה, עומד על עמדו, וכי יתפוש איש אחיו לאמר שמלה לך והייתה לנו לעיניים ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש, עבד נרצע לעם הזה במרצע ועבדו, מבלי יכולת לשאת טורח ומשא עם ה'.

אלה טרחנים סרבנים לא יקבלו מרות כל איש מצילח ומשגיח ומפקח לו יש בינינו מוכיח ישית ידו, ויראו כל העדה כי טוב האדם לבדו, דבר אחד לדור ואת ישרים סודו, ונתנו עיניהם בהרב מכלוף הנזכר כי הוא גברא דחזי וכל אשר עושה ה' מצליח בידו.

וכבר נודעת הנהגתו ישרה בהיותו נגיד ופקיד על חברת גומלי חסדיםרב אדם וקרא איש חסדו, זריז ונשכר ועומד בפרץ בכל ענייני הציבור ומשגיח ומפקח עלים בעינא פקיחא ומאן דלביש מדא ילבש מדה אלבושיה.

יקרא כמדו, ועוד יש תועלת לציבור במניו מצד שעסקיו מועטים וכל היום פנוי הוא חעסוק בצרכי ציבור בעצמו ובכבודו, ופטור ועומד הוא מן המס מזמן היותו נגיד על חברת גומלי חסדים וליכא פסידא ךצבור במניו כזולתו שצריכים לפוטרו מן המס וכל נשען על ידו, ומכל צד ראוי והגון הוא אין עוד מלבדו.

אלא שראינו הסכמה מהראשונים וזה לשונם בהסכמותינו אנחנו קהל קדוש מתא צרפו יע"א וכו…ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינוט במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש……..

……אבל כד דייקנין שפיר ביסוד התקנות מה על מה נתקנו ובדקדוק לשונם….וגם ממה שהוגד לנו מהיותר זקנים שבדורינו שהיו מפורעי המס באותו הדור שאחרי מות המסר"א מופלג חזרו והעמידו הקהל יצחק בן הרוש לנגיד עליהם במלכות המער"א וזהו עצמו אשר הטוזכר בשמו בתקנה ראשונה שנתקנה בפאס יע"א.

ומיתת המסר"א הייתה שנת פ"ז כידוע אם כן מתקני התקנה עצמם איך העמידוהו נגד התקנה, אלא ודאי עיקר התקנה הייתה שלא יבוא א' מהמשפחה הנזכרת למלוך ולהשתרר עליהם ביד רמה…ואם כן מעולם לא הייתה כוונת מתקני התקנה לרחק ולהבדיל משפחה זו ממשפחות ישראל וכולנו בני איש אחד נחנו משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל ומצווים על האחדות ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן שהוא גרמא לכל הקורות אותנו.

ותמצא דפעם אחר פעם הלא מזכיר בלשון התקנות ובלשון המעב"ד – לתועלת הקהל – אם כן כל היכא דאיכא תועלת במנוי אחד מהמשפחה ההיא כנדון דינן דכל מילי אשכחן ביה למעליותא כנזכר לעיל ובחרו בו כל העדה אליו אנו מקריבין לצאת ולבוא לפני העםנגיד ומצוה ועבינן יומא טבא שהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

שהותרו זה בזה והיו לאחדים ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ובכן עלתה הסכמתם על מנוי הרב מכלוף הנזכר וגם הסכמתי עם שבעה טובי העיר בכל מה שעשו ילםות כחו במה שנתחייבו בכל הפסד דלימטייא מדעת הציבור…ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתמתי בזמן הנזכר וקיים

שאול ישועה אביטבול סי"ט

נדפס בספר אבני שיש חלק ב סימן צ"ה.

פעם הייתי חולה. לא יכולתי לעמוד על רגלי. הלכתי לר׳ דוד דראע. ישבתי ליד ׳ הקבר שנה ובזכותו הבראתי. שנה שלימה ישבתי שם. בעלי ביקר אותי כל ראש חודש. היה מביא שחיטה. היתה שם ישיבה ותלמידים למדו. שנה נשארתי שמה עד שלא נותר לנו כלום. הכל נגמר ואפילו לא היה לנו במה לקנות לשבת. בלילה הוא [הקדוש] בא אלי בחלום בדמות של דוד בן-זואה. הקדוש אמר לי: קומי לאכול את ארוחת הצהריים ואל תדאגי לארוחת הערב. יבואו יהודים מקלעה ותאכלי איתם. באו יהודים, אלה שהיו מכירים את בעלי. בילינו איתם שבת ונתנו לנו כסף. מאותו יום שחלמתי, התחלתי ללכת על רגלי ולא הרגשתי כאבים. לפני כן הייתי אצל הרופאים. אוי ואבוי על הרופאים. שמתי גבס שלוש פעמים ולא עזר. רק הקדוש הוא שעזר לי. איך זה קרה לי? פעם כשהייתי נשואה, רבתי עם בעלי ושפכתי מים ליד הביוב בביתנו בקזבלנקה. גרנו שם ליד אוצר התורה.

אני ביקרתי שם. אחרי ל״ג בעומר נהגנו לבקר שם כי אני הייתי שלוש-עשרה שנה בדמנאת. נהגנו לקחת לשם סעודות, שתייה, כבשים. גויה אחת היתה משותקת מרגל אחת. באה לדוד דראע. אחרת עיוורת באה. הלכתי איתה לקדוש ר׳ דוד דראע וברוך ה׳ קצת הבריאה. הגויה שהיתה משותקת ברגלה, לאחר שבעה ימים התחילה ללכת.

הייתי בר׳ דוד דראע הלוי, ליד דמנאת. איני יודע למה קוראים לו דראע. ההילולה שלו היתה גדולה. זה היה אחרי סוכות, בשבועות ואחרי פסח. חצי מרוקו היו הולכים לבקר בחכם הזה בללאה ובסידי(באלוהים ובקדוש). אלה באים ואלה הולכים ויש הרבה אוהלים. שוחטים כבשים והערבים מביאים כבשים מכל המקומות והיו סוחרים כאילו נמצאים בעיר גדולה. והיתה בריכת מים ושם התרחצו האנשים. והיה בו מקום קוראים לו ״טופרי״ ומשם היו מוציאים גושי מלח. למלח הזה היו קוראים מלח אל-חייא [מלח החיים].

 זה המלח שהיינו אוכלים בפסח. וזה נקרא המלח הכשר ובעיקר מפני שהוא בא מהחכם. ההילולה של החכם היתה גדולה והאנשים היו שמחים מאוד. היו קוראים לחכם גם כן מול אנכלא אלכדאר. היו עולים לקבורתו באיזה שתיים שלוש מדרגות. הקבורה היתה ארוכה ואחריה יש מדרגות. כשעולים רואים חדר גדול חשוך, ושם מדליקים נרות, ומהחדר החשוך יוצא עץ תמר גבוה שיוצא דרך התקרה, ובגלל זה קוראים לו מול אנכלא. החדר מלא עשן. עניים ואלה שבאו לנדבה היו יושבים. אנשים היו שוחטים כבשים, לוקחים חלק ואומרים: זה לעניים, וחלק לוקחים לעצמם. עושים כוסכוס שקוראים לו ׳מערוף׳, אותו מביאים למקום שבו נמצא החכם. נותנים אותו בידי דוד אוחיון שהיה הפקיד. היתה לו פינה שם והוא ריכז כל מה שמביאים האנשים ואחר-כך מחלק בצלחות לאנשים. לא יוצאים משם עד שהם שבעים. והם מקבלים כסף והכל. לא רק עניים אוכלים מערוף, גם אחרים. זאת מצווה לטעום מערוף ורוב האנשים עושים את זה. עושים את זה כקיום נדר. כאשר באים לזיארה, אם אחד חולה אז אומרים: אם הילד שלי יבריא אז אני עושה נדר שאעשה אצלי מערוף. אז חייבים לקיים את הנדר הזה כאשר באים לזיארה. כל אחד ששוחט נותן כסף לשוחטים ולעניים, מכיוון שמי שהולך לזיארה אינו דואג לכסף. אומר: אני באתי ומהכסף שהבאתי לא אחזיר ממנו גרוש אחד. אז הם נותנים יותר ממה שצריך. ככה כי עשה נדר, שאת הכסף הזה הוא יבזבז בחכם. לא יחזיר איתו שום דבר. היה להם כסף. אני מדבר על העשירים. למי שאין, נותן לפי יכולתו. מכיוון שהכוס של החכם מגיע עד שלושים אלף פראנק, אז יש להם כסף. קוראים לזה כוס, אבל נותנים נר להדליק לכבוד החכם, ונותנים גם כוס מחייא לשתות לכבוד החכם, אבל יש ששם בתוך כוס מים, ושם שמן ופתיל ומדליק. הפקיד הוא שמוכר את הכוס. הוא מקבל את כל הכסף ומהכסף הזה הוא בונה עוד חדרים, שרותים.

בהתחלה לא הכרנו אותו [את ר׳ דוד הלוי], והלכנו רק לפי החלום. אחד בשם שמעון קדוש מברשיד חלם ב-1928. הוא סיפר לנו ואז הלכנו לשם. אנחנו פחדנו ומצאנו שם במקום את הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יצחק מלכא. הוא בא למלאח של דראע. אמרתי לו: תישאר איתנו לשבת. כי אנחנו פחדנו. אמר לי שבמלאח נתנו לו חמישה ריאל כדי שיישאר שם לשבת ואם אתן לו עשרה ריאל הוא יעשה שבת איתנו. אמרתי לו: אתן לך ארבעים ריאל. ר׳ יצחק זה בא מטבריה, כי הוא היה כולל של ר׳ מאיר בעל הנס. הוא בא למלאח דראע הנמצא כשני ק״מ מהצדיק. עברנו שבת עם כל יהודי המלאח. כשהגעתי לשם היתה רק הקבורה שלו, היה שם איזה דקל ואנשים קוברים שם את מתיהם. אני בניתי שם תשעים חדרים ועוד.

ד"ר מאיר נזרי הי"ו

פרק זה מתאר את האירוע הראשון והמרכזי במעגל האדם והמשפחה — החתונה בקהילות תאפילאלת, ובו שלושה חלקים: החלק הראשון והמרכזי מתאר את אירועי הכלולות הקדומים עד שנת תש״ח בקהילות הדרומיות הנכללות תחת השם סג׳למאסא, ואשר בשטרי כתובותיהן רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳, קרי: תאפילאלת ובנותיה, ארפוד ושתי קהילות נוספות, שאינן נכללות בשם סג׳למאסא: בודניב במזרח ובצאר באלג׳יריה שנוסדה ב־1903, שיהודי תאפילאלת מהווים רוב בניינה ורוב מניינה. חלקו השני של הפרק עוסק בתמורות, שחלו במנהגי החתונה בדור החדש דוגמת ארפוד ובצאר עד להתרוקנות קהילותיהן בשנים 1975-1962. החלק השלישי המשווה מוקדש לאירועי הכלולות בקהילות צפון תאפילאלת: קצר א־סוק, ריש, גוראמה, תאלסינת וקרראנדו, שלהן אירועי כלולות כמעט דומים.

מנהגי החתונה נשענים על מקורות בעל פה ועל מקורות בכתב:

 א) מקורות בעל פה של מסרנים ותיקים, שתיארו את החתונה המסורתית הקדומה ושל מסרנים חדשים, שתיארו את החתונה בתקופה החדשה והתמורות שחלו בה.

 ב) מקורות עזר כתובים, שעיקרם הספר ׳מליץ טוב׳ מאת ר׳ שלום אביחצירא, ספר ייחודי, שמטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת ובצאר הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך 'אבן העזר׳, שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גיטין וגירושין׳ וללמד על מקורותיהם ההלכתיים של מנהגים אלה כדבריו בהקדמה לספרו. ספר תיעודי זה משלב בתוכו כמה תיאורי הווי של תאפילאלת ובצאר ודן בכמה תמורות, שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה. אף־על־פי שסדר העניינים בספר מבוסס על סדר הסימנים בשולחן ערוך אבן העזר, ואף־על־פי שחסר בספר רצף של מנהגים, הרי ההערות, השאלות והתשובות שבספר המתייחסות למנהגי תאפילאלת — תרומה רבה יש בהן, באשר הן עוזרות לשחזר את מנהגי החתונה הקדומה בתאפילאלת ובבצאר ולציין חלק מהתמורות, שחלו בה במהלך השנים. ספר זה גם מאשש את המקורות שבעל פה של המסרנים הוותיקים והחדשים. גם חיבורו של ר׳ מכלוף אביחצירא ייפה שעה׳ כולל בתוכו כמה פרטים על שטרי הנדוניה והכתובה ומנהגים הקשורים לתאפילאלת.

חלק א

אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב

שלבים מקדימים לפני החתונה

חגיגות הכלולות במתכונת הקדומה נמשכות על פני תקופה ארוכה ונערכות בכמה שלבים הכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה:

1 –  בקשת ידה של הכלה.

2 –  האירוסין (= שידוכין).

3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש. יש שפנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים, ואחריה יש צורך בפנייה נוספת לתשובה סופית או לקביעת מועד לאירוסין. הפנייה הראשונה — יש המכנים אותה 'אלמזיא אלכ׳אויה׳ (= הביקור הריק, הבלתי מחייב) להבדיל מן הטקס הרשמי.

בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונים, אלא טיב המשפחה וההורים בבחינת ׳אל תתן עינך בנוי תן עינך במשפחה׳. הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.

גיל הנישאים בתקופה זו קטן מאוד. החתן — בגיל שתים־עשרה / שלוש־עשרה שנים, והכלה בגיל עשר / שלוש־עשרה. בגיל זה אין הם מסוגלים להגיע לכלל בחירה נכונה, וההחלטה היא אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, ואילו הבן והבת יודעים על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

האירוסין-לכטבה או למלאכּ

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכּ או בשם השגור יותר ׳לכטבה׳ הם האירוע הראשון הרשמי לקשר שבין שתי המשפחות המחותנות הנעשה בלי נוכחות החתן. המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה עם המונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל ובדיונים ההלכתיים של הרש״א בפרט.

אירוסין אלה — יש הנעשים אחרי חודש מיום בקשת היד, ויש הנעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין היא של כמה חודשים עד שנה. לכבוד המאורע עורכת משפחת הכלה סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, שאליה מוזמנים בני משפחת החתן, המביאים עמם מתנות הקרויות סבלונות בלשון התלמוד. האירוסין קרויים בלשון העם גם ׳אשְּׂבּוּעַה׳ (= השבועה), ביטוי הנושא משמעות של הבטחת הנישואין, שיש לה תוקף ברמה של שבועה ועל שם המעשה הטקסי הנעשה בעיצומו של האירוע הבא למנוע הפרת השידוכין. אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף לרוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים. בתקופת הדור הראשון יש המרבים ׳מֹהר ומתן׳ ובאים בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, מנעלים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע שרות הנשים שירים עממיים. האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו. מתוך ביקורתו של רש״א נגד טלטול בשבת באירוע של שידוכין אנו למדים על ההווי המיוחד באירוע הובלת המתנות הקרויים סבלונות ביום האירוסין/השידוכין, שנשמר בבצאר:

לדידן בעיר זו בצאר יש הרבה בני אדם שעושין שידוכין ביום השבת אחר חצות היום משעה שנית ולמעלה ויש ענין איסור טלטול והוצאה בשבת מרשות לרשות, מפני שהמשודך שולח סבלונות למשודכת ביום השבת, כגון חתיכות של צמר ופשתים שאינן תפורין ומנעלים ותכשיטין למיניהם וסוכר וקמח וביצים ומיני מזונות ומיני מתיקה ומעות בעין וכו'. וכל דבר מכל מין עושים אותו בכלי אחד של נחושת או של ברזל ושולחים אותם על ידי הנשים כט״ו כעשרים נשים ויותר וכל אחת נוטלת בידה כלי אחד כדי להגדיל הדורון בעיני המשודכת ובעיני קרוביה.

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

בקרב אוכלוסייה זו ניכרו מעמדות, לא היו מופרדים זה מזה בחומות בלתי נראות, כמו המעמדות בחברה האירופית באותה תקופה, אך בכל זאת היו נבדלים זה מזה:

בראש החברה אנשי חצר המלך, קציני צבא והמשמר המלכותי, בני הפמליה, ונושאי התפקידים הנכבדים ביותר של המשטר, אריסטוקרטיה פקידותית או כת של פונקציונרים, כלשונו של סיימון.

מתחת למעמד שליט זה היה מעמד בינוני, שהיה מורכב משלושה סוגי אנשים :

 1 – הסוחרים הגדולים, סיטונאים, יצואנים, ויבואנים, שעמדו בקשרי מסחר עם הארצות הסמוכות.

2 – חוגי חכמי הדת, מהם נושאי משרות הוראה ומהם שהיו חסרים משרות כאלה.

3 – חוגי הפקידים במשרות הממשלה שהיו ברובם בני אותן המשפחות שעליהן נמנו גם הסוחרים וגם המלומדים.

כמעמד שלישי מופיע ההמון הגדול של סוחרים קטנים ובעלי מלאכה זעירים ועצמאיים, שכן תעשייה כדוגמת זו שבדורותינו עדיין לא התפתחה בתקופה זו. הללו היו ברובם ממוצא ברברי, אך התקדמו בסולם החברתי והגיעו בחלקם לקשרי משפחה עם המעמד הבינוני.

השכבה האחרונה שבערי המגרב הייתה מורכבת מאנשים מקרוב באו, בני האוכלוסייה הכפרית ואף הבדווית, שהגיעו לעיר על פי רוב כפועלים עונתיים, או כדי לנוס מנקמת דם, או להימלט מרעב שפקד את כפרם. הם גרו בשכונות החיצוניות של העיר, ולא כולם הצליחו להסתגל לאורח החיים העירוני. חלק מהם חזרו למקומות מוצאם, ואילו אותם שהסתגלו, נקלטו במרוצת הדורות באוכלוסייה בעירונית ועלו בסולם החברתי.

המשטר הכלכלי והחברתי בצפון אפריקה בימיו של אבן ח'לדון, היה צירוף של משטר קרקעי פיאודלאלי  ( אם כי לא תורשתי, כמו באירופה ), משק כספי מפותח, ריכוז המסחר בערים משגשגות ללא סביבה חקלאית, ארגון הסוחרים ובעלי המלאכה בגילדות, חלוקת הייצור בין היצרנים זעירים ומרובים, שהיו בעליהם של אמצעי הייצור הפשוטים ועבדו בבתיהם. אמנם במקומות של אצולת הדם הערבית אסלאמית העתיקה קמה אצולת כסף של סוחרים מצליחים, אך לא הייתה כאן הצטברות של הון עצום בידי יחידים או קונצרנים. בני מעמד הפקידים הבכירים, שהיו למעשה השליטים בחברה, היו חסרי קרקע, אך בעלי מסורות משפחתיות עתיקות, שמשרותיהם עברו לעתים קרובות בירושה.

אבן ח'דון עצמו היה בן עיר טיפוסי מן המעמד השליט בחברה העירונית – האריסטוקרטיה הדתית פקידותית, והא הכיר את בירות המגרב הכרה אישית, שכן ישב ופעל כמעט בכולן בזו אחר זו, בתוניס, שבה נולד, בבג'איה, בטלמסאן ובפאס, כפי שנראה להלן.

חייו של אבן ח'לדון.

שמו המלא של מחבר ה " מוקדימה " הוא : אבּו-זייד עבד-אל רחמאן אבּן מוחמד אבּן ח'לדון ולי אל—דין תונסי אל ח'צ'רמי אל-אשבילי אל-מאליכּי.

חלקים אחדים של שם ארוך זה אינם אלא שמות פרטיים וכינויים, אולם חלקים אחרים מגלים לנו בבירור את מוצאו של האיש : אל ח'צ'רמי – רמז למוצאה של משפחת ח'לדון מחצרמות שבדרום חצי האי ערב , לפני הגירתה לספרד במאה השמינית : אל אשבילי – רמז לעיר סביליה בספרד, שבה ישבה משפחת ח'לדון יותר מחמש מאות שנה, המשפחה תפסה בעיר זו עמדה נכבדת מאוד של מנהיגות רוחנית דתית ופוליטית. עצם הדבר שהיה לה שם משפחה, ח'לדון או אבּן ח'לדון – חיזיון נדיר מאוד בעולם התרבות האסלאמי ובימי הביניים בכלל – מעיד על מעמדה הנכבד של המשפחה. כמאה שנים לפני הולדתו של מחבר ה " מוקדימה , היגר סב-סבו של אבן ח'לדון מספרד לצפון אפריקה, תחת לחץ הריקונקיסטה הנוצרית, אך המשפחה עדיין ראתה את עצמה כמשפחה " סֶבילית. אל-תוּניסי – רמז לעיר תוניס שבה נולד אבן ח'לדון, ואשר בה מילאו אבותיו תפקידים חשובים בשירות המושלים משושלת החפציים.

אל-מאליכּי – רמז לאסכולה של המשפט הדתי האסלאמי ( אחת מארבע האסכולות הקיימות בעולם האסלאם ), אשר עמה נמנתה משפחת אבן ח'לדון, כמו כל ערביי ספרד בצפון אפריקה – פרט שנודעה לו חשיבות בפרק חייו השני של אבן ח'לדון, כשנתמנה שופט דתי עליון של אסכולה זו בקהיר.

מהלך חייו של אבן ח'לדון ידוע לנו לפרטיו מתוך האבטוביוגראפיה של, המקיפה את כל חייו עד לשנה אחת לפני מותו, ונחשבת לאחת האבטוביוגראפיות המלאות ביותר בספרות הערבית – וכן מתוך מקורות אחרים בני זמנו.

אבן ח'לדון נולד בתוניס ביום 27 במאי 1332 ( 1 ברמדאן 732 להיג'רה ), ונפטר בקהיר ביום ה-17 במרס 1406 ( 15 ברמדאן 808 ). חייו מתחלקים לשני פרקים עיקריים : חמישים שנותיו הראשונות, עד 1382, בצפון אפריקה, ועשרים ושלוש שנותיו האחרונות במצרים.

בנעוריו זכה לחינוך מסורתי כמקובל במשפחות ותיקות ותרבותיות ממוצא ערבי ספרדי. בהיותו בן ט"ו נכבשה עיר מולדתו תוּניס בידי שליטה של פאס מבית המריניים, אבו אל חסן, שהביא עמו הרבה מלומדים, והללו פתחו לפני העלם אופקים חדשים.

אולם כעבור פחות משנתיים, בשנת 1348, פקדה את צפון אפריקה מגיפת הדֶבֶר, שהפילה קורבנות רבים  וביניהם רוב מוריו של אבן ח'לדון ואף את אביו ואמו. הוא נאלץ לעמוד ברשות עצמו, וקיבל תפקיד של מזכיר המושל החפצי בתוניס.

אך תפקיד זה לא משך את לבו של הבחור, ששאף לקנות דעת בהדרכת מורים מעולים. בשנת 1352 עקר אבן ח'לדון ממחנה הצבאי התוניסי, ואחר שהיה קצרה בערים קונסטונטין וג'איה, הגיע בשנת 1354 לחצרו של השליט המריני אבו עינאן בעיר פאס, שהייתה באותה תקופה אחת הערים המשגשגות ביותר בעולם האסלאמי, שנייה במעלתה אחרי קהיר.

גולת ישמעאל ותקומת מדינת ישראל

הזעזוע העמוק, אשר עבר על כל העולם היהודי עם חורבנה של יהדות אירופה, פגע במיוחד בנפשה של היהדות המזרחית והספרדית, השרויה בגלות ישמעאל. יהדות זו ראתה לפניה, בגודלה של היהדות באירופה הנוצרית, את גורלה היא, הצפוי גם לה בארצות האיסלאם. כל התקוות אשר תלתה בשניים שלושה הדורות האחרונים בתרבות אירופה, שתגן עליה מפגי הקנאות והבערות בארצות האיסלאם, נכזבו. שום מוצא לא ראתה לפניה, מאחר שכמה מהיסודות המסורתיים אשר עליה נשענה יהדות זו התמוטטו, ומצד שני לא הוכשרה בקרבה הקרקע, בדורות הללו — כמו בקרב יהדות אירופה — לפעולה עצמית, לציונות, ל״אבטואמנסיפציה״.( שחרור עצמי )

והנה הגיעה הבשורה על תקומתה של מדינת ישראל. יהדות המזרח עמדה כולה לפני בשורה זו כחולמת, המומה ונרעשת. לפתע פתאום כאילו נבקע לפניה הרקיע ונתגלה מחזה הגאולה, אשר אליה שאפו דורות — חזיון משיחי שבא ״עם ענני שמיא״.

אולם ברגע שנבקעו לפני יהדות המזרח שערי השמים הרעים הרעם והבריק הברק. כל שליטי ערב נקבצו עם המוני גייסותיהם, עלו על ישראל להשמידו מעם. ויהדות המזרח מצאה עצמה במצב של בני תערובות, מוקפה מסביב מחנות אויב נוקם ונוטר.

בקרב יהדות המזרח פרצה פתאום תנועה כבירה של שיבת ציון ורצון עז לחיסולם המהיר של חיי הגולה, גולת ישמעאל. אמנם השאיפה לעלות לציון היתה חיה בלבה בכל הדודות, אולם תנועת־עם עצומה כזאת לא היה לה תקדים באלפי שנות הגולה! ואף בזמננו אנו אין דומה לה בכל שאר התפוצות. קמה התעוררות כוללת ומקיפה, התעוררות משיחית. תנועת ״חיבת ציון״ הראשונה והתנועה הציונית המדינית, אשר נולדו במאה שעברה — לידתן וגידולן היו באירופה ובשאר גלויות ״אֶדוֹם״, ואפס קצן נראה בארצות האיסלאם.

יהדות המזרח נשארה ברובה המכריע שלווה ושקטה על שמריה. אומנם יחידים נתעוררו ונתנו יד לתנועה הלאומית, לתנועת ציון, אולם אלה היו מועטים, ״אחד מעיר ושנים ממשפחה״, וההמונים לא זזו ולא נעו. יהדות המזרח היתה מרוחקה ומנותקה ממרכזי התנועה באירופה, דלה בכוחותיה החומריים והרוחניים ומועטה בכמותה בהשוואה ליהדות שבארצות הנוצריות. אולם היתה עוד סיבה מכרעת לפאסיביות של יהדות המזרח. יהדות זו היתה נתונה ברובה המכריע לשלטונה של עותמניה, וכל תנועה ציונית פעילה, אשר יצאה מגדר ההד הדתי ונכנסה לגדר של פעולה מדינית, ניתנה להתפרש כמרד במלכות וכבגידה בשלטון העותמני. והיהודים העותמנים ידעו מן הנסיון כיצד נהגה הממשלה העותמנית בעמי הבלקן: ביוונים, בבולגרים ובסארבים היושבים בתורכיה, בזמן התקוממות אחיהם בארצותיהם. יהדות תורכיה ידעה מה הגיע לאַרמנים ולבודדים ולשאר העמים שבאנטוליה ובכל ארצות הסולטן, כל פעם שנעשו נסיונות, או שגברו החשדים, להתקוממות. משום כך התרחקו היהודים מהתנועה הציונית, שהיתה חשודה בעיני השלטונות, כמטווחי קשת. רק היהדות הארצישראלית היתה יוצאת מן הכלל, ורק כאן נתקיימה פעולה ציונית במחתרת, לעתים — בחסות קונסולים של ממשלות זרות, אשר הגנו על נתיניהם היהודים.

עובדה היא שהעליה לארץ, אשר העלתה את הישוב העברי במאה התשע־עשרה משבעת אלפים נפש בראשיתה עד מאה אלף ערב המלחמה העולמית הראשונה, עליה זו היתה, בעיקר, אשכנזית, מיוצאי אירופה. ואמנם האשכנזים, אשר היוו בראשית שנות הארבעים רק שליש מהישוב, מנו כבר בתחילת המאה העשרים קרוב לשבעים אחוז.

עם העליות החדשות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועם ההכרזה על ״הבית הלאומי״, גברה העליה, והישוב גדל בצעדי ענק. בעליה הזאת נטלו חלק גם יהודים מארצות המזרח, ומספרם עלה. אולם האחוז היחסי של בני העדות הללו בקרב האוכלוסיה היהודית הכללית ירד עד כדי 20—25% בערך, בעיקר מפני העליה המוגברת של יהודי פולין, ואחר־כך — גרמניה ואוסטריה, רומניה, הונגריה, צ׳כוסלובקיה וכו'. יהדות רוסיה כבר לא השתתפה בעליה זו עקב המשטר הסוואָטי.

כך היה המצב עד הכרת האו״ם על הקמת המדינה היהודית. הכרזה זו, שסיימה את תקופת המנדאט ופתחה את הדרך לחירות ולעצמאות, הרימה את הרוחות בכל העולם היהודי, ועם הכרזת נציגי ישראל על תקומת המדינה, ניתן האות במחנה היהודים בעולם המזרחי כי הגיעה שעת גאולתם.

325 אל־כּלאם מעא סּארייא, ול־מענא ל־ג׳ארייא.

דיבור עם אשתו – והרמז לשכנתו         

אל ישתה אדם בכוס זה, ויתן עיניו בכוס אחר.

      אליך אני פונה, בתי; הביני את,בלתי. (פתגם

326 לא תאמן בל־מרא אידא צלאת,

ב־נאר אידא עלּאת, ובל־כ׳יל אידא אולּאת.

אל תתן אמון באשה המתפללת, באש המשתלהבת, ומסוס הדוהר. 

הנשים הן צדיקות בכנסיה ־ מלאכים ברחוב ־ ושטנים בבית.(j. pine aux)

יש להיזהר מאשה מלפנים, מפרד מאחור, ומכומר מכל הצדדים.(105 שם)

סוס דוהר כמוהו כקבר פתוח. (דברים בשם אומרם 45)

אל תאמין באשה ואם היא משכלת. (גן שעשועים לילדי ישורון ח׳ 129)

רחק ממים אם יזעפו, ומאש עת תלהט, וממושל עת יקצוף. (משלי אסף ל׳ זי)

דק מן הדק הוא ההבדל בין אשה מלאך ואשה שידה. (צייטלין הי)

327 אל־ערוס ־ אוו קנדיל, אוו מנדיל.

החתן או שהוא נר מאור,

או שהוא סמרטוט שחור.

להינשא, זה להיכנס באומץ להגרלה, בה לא תמיד לוקחים את הברטים הטוב. melle de) (lespinasse

328 א־רפד אל ביד׳א מן אל־עוס וחרק אל־עוס.

קח הביצה מהקן, ושרוף הקן.

שבור החבית, ושמור את יינה. (ב. בתרא טז׳)

בחר לי היונה, ואסכים לקן שלה.sully)

אקח מן הנחש צרי, ורעל מדורתו אשליך. (ספר המחוזות, מעשה שמשון בטי)

תוכו אכל, קליפתו זרק. (חגיגה טוי)

אין לך משפחה שאין בה פסול. (פתגמים מקבילים ע׳ 143)

329- עביהא הייא, ונסה מנאיין הייא

קח אותה, ושכח מניין מוצאה

330 – חתא קדרא מא בקאת בלא כ׳טא.

אף סיר לא נשאר ללא מכסה.

תחנה שנייה: קבלת פני הכלה והחתן

טקס החינה

לאחר שהתלבשו הכלה והחתן ועם הופעתם בפתח האולם בליווי הוריהם, כשהם לבושים בתלבושות המסורתיות, התבקש הקהל לקבל את פניהם במחיאות כפיים. לאחר מכן קראתי את הסטרופה השנייה של השיר:

בעולמנו עֶלֶם פּוֹגֵשׁ עלמה אם בְּפַּאבּ אם בארץ הַמַּהַטְמָה,

 יחד מבלים חדשים וְאַף שנים עד אֲשֶׁר מִתְרָצִים לַמְּזִמָּה.

בִקְהִלוֹתֵינוּ עֶלֶם הֵצִיץ בְּעַלְמָה וְעַל הוֹרָיו הֻטְּלָה הַמְּשִׂימָה

לִקְשֹׁר בין נפשו לנפשה ולהביאם בברית הַחֲתֻנָּה.

 הזיווג שִׁכְפֵּל את המזל של הבן והבת על פי הָאֱמוּנָה.

לאחר מכן ביצעה הלהקה את השירים האלה:

• השיר ״אהלן וסהלן/ אהלן ביכום, פדחתו קלבי גפרח ביכום״ [־ברוכים הבאים, שימחתם את לבי ואשמח בכם].

להלן מחרוזות מתון השיר:

ו אהלן וסהלן, אהלן ביכום, פרחתו קלבי, נפרח ביבום. // ג׳יתו, יא חבאבי,

מרחבא ליום.      אהלן וסהלן, אהלן ביכום.

[-ברוכים הבאים, שימחתם את לבי, אשמח בכם. באתם, ידידיי, ברוכים הבאים היום.]

האד לילא סדזאל מזיאנא, ג׳אתני זדידא // וזגרטו עליהא ופרחו פיהא, מבארבא

[מסעודא.           אהלן וסהלן, אהלן ביבום.

[־ערב זה כמה הוא יפה, הוא חדש לי. צהללו לכבודו, ערב מבורך ומאושר.]

האד לקעדא סחאל תמניתהא, ג׳אתני ג׳דידא // ונגרמו עליהא, מבארכא

ומסעורא.           אהלן וסהלן, אהלן ביבום.

[-מסיבה זו כמה איחלתי לקראתו, ונתרום בו תרומות בהכרזה, ערב מבורך ומאושר.]

• השיר ״זין לי עטאן אללאה״ [־היופי שהאל חנן אותן בו] לשבח יפי הכלה.^,
• להלן הפזמון של השיר, שכתב מוחמד למראכשי:

זין אלי עטאך אללאה, מתלו מא נלקאה (2) /

דימא פי באלי נהאר וליאלי.

האדסי מא ראח, פאש קלבי נג׳ראח (2) /

 אג׳י דאויני, ראני נתסנאך .

-היופי שהאל חנן אותך בו לא אראה כמוהו.

 הוא תמיד בלבי, ימים ולילות.

 זה מה שקרה, כשלבי נפצע

. בואי לרפא אותי, אני מחכה לך].

תחנה שלישית: הובלת החתן לפינת הישיבה המיוחדת

טקס החינה – אלישבע שטרית

 ההורים של החתן וכן מוזמנים מן הקהל התבקשו להתלוות לעגלה המהודרת שישב בה החתן וללוות אותו

עם נרות דלוקים ביד לפינת הישיבה המיוחדת. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה השלישית של השיר:

גילם הרך של אהובי הַמַּבָטִים וְנִתוּקָם מהוריהם החוסים

 דרשו ימים רבים של שדולים וגם הרעפת מחוות ופיוסים.

מכאן רבוי המִשתים והטקסים שהפגישו קרובי המהססים.

• הלן מחרוזות מתוך השיר:

אהלן וסהלז, אהלן ביכום, פרחתו קלבי, נפרח ביכום. // ג׳יתו, יא חבאבי,

[מרחבא ליום.               אהלז וסהלן, אהלן ביכום.

[-ברוכים הבאים, שימחתם את לבי, אשמח בכם. באתם, ידידיי, ברוכים הבאים היום.]

• האד לילא סחאל מזיאנא, ג׳אתני זדידא // ווגרטו עליהא ופרחו פיהא, מבארכא

[מסעודא.                     אהלן וסהלן, אהלן ביכום.

[־״ערב זה כמה הוא יפה, הוא חדש לי. צהללו לכבודו, ערב מבורך ומאושר.]

• האד לקעדא סחאל תמניתהא, ג׳אתני ג׳דידא // ונגרמו עליהא, מבארכא

[מסעודא.                      אהלן וסהלן, אהלן ביכום.

[-מסיבה זו כמה איחלתי לקראתו, ונתרום בו תרומות בהכרזה, ערב מבורך ומאושר.]

• להלן הפזמון של השיר, שכתב מוחמד למראכשי:

זין אלי עטאך אללאה, מתלו מא נלקאה (2) / דימא פי באלי נהאר וליאלי.

האדסי מא ראח, פאש קלבי נג׳ראח (2) / אג׳י דאויני, ראני נתסנאך .

[-היופי שהאל חנן אותך בו לא אראה כמוהו. הוא תמיד בלבי, ימים ולילות.

זה מה שקרה, כשלבי נפצע. בואי לרפא אותי, אני מחכה לך],

עד לחֻפה חברותיה של הכלה קנאו ותמכו בה בְּרִנָה

וחברי החתן נסו לשדלו לבל יִטֹּשׁ את צִוּוֵיי הַתְּבוּנָה

תוך כדי התהלוכה ולאחר שישב החתן במקומו ביצעה הלהקה את הקטעים המוסיקליים הבאים:

• הפיוט ״שלום לן דודי הצח והארמון״ לר׳ שלמה אבן גבירול.

ב.         השיר העממי ״יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך״ [=את בת עירי, עינייך הרהיבוני]."

ג.          ״תושיא דצלטאן [־ה׳׳תושיה״ של המלך] – קטע איסנטרומנטלי מן המוסיקה האנדלוסית על פי מסורת מרוקו.׳

היחסים בתוך הקהילה

סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.

הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.

פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.

מאידך גיסא יראת שמים כנה, איתנה וחסידות בני הקהילה הקנו לקהילה מקום מכובד במרוקו. דה פוקו שלא חשך שבט פיו מיהודי מרוקו מצא בדברו ״יהודים ששימשו דוגמא של התנהגות טובה״. לפניו כתב ר׳ משה אדרי שהתושבים המוסלמים מוקירים מאד את יהודי דבדו. חברת כל ישראל חברים דווחה באחד מפרסומיה: יהודי דבדו מכובדים ואינם עוסקים בקבצנות בשום מקום. אצילות יהודית וכבוד עצמי היו מסימניהם של יהודי דבדו. סלושץ כתב: אורחות חיי יהודי דבדו מתוקנים יותר מאשר במקומות אחרים, המדות טובות, דרך ארץ, והצניעות היו לקו יושביה. היהודים מכבדים ומתכבדים!

מנהיגי הקהילה:

מנהיגי הקהילה וראשיה היו דייני הקהל וראשי חברה קדישא אך את עניני הקהילה יום יום ניהלו בעיקר ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחת מרציאנו. בידי השיך היו נחתכים ענינים רבים. משרת הנגיד הוזכרה לראשונה בקשר לדבדו כשיהודי תלמסאן ובראשם הנגיד נמלטו לדבדו מסיבת מלחמה בעירם. בשנת ת״פ היה נגיד בדבדו בשם ר׳ דוד מרציאנו. בתקע״א ר׳ יהודה בן חמו הוא נגיד בדבדו. בשנת תק״פ הנגיד הוא ר׳ יעקב דוד הכהן בשנים תר״ן— תרס״ו מן הכהנים הנגיד הוא ר׳ דוד הכהן בן חידא ומן משפחות מרציאנו סבי ר׳ משה מרציאנו. בשנים תר״ע — תרפ״ה מן הכהנים ר׳ יצחק כהן ומן משפחת מרציאנו סבי ר׳ אליהו מרציאנו וכן ר׳ ציון מרציאנו. בשנים תש״ה— תשך — ר׳ דוד מרציאנו בן עקו הוא השיך האחרון בקהילת דבדו. ר׳ דוד ז״ל מילא תפקידו ביד רמה ובאומץ. המושל הצרפתי של דבדו שלח פעמים רבות בעלי ריב ל״שיך דוד״ לפשר ביניהם, ולא הפנה אותם לקייד המוסלמי.

מפעולותיו הברוכות של הנגיד שמירה על קדושת השבת. הוא תבע מהמושל שבית הספר הממלכתי יפתח ללימודים ביום ששי יום המנוחה למוסלמים, וביום שבת ייסגר כך שהתלמידים היהודים לא יחללו אם יום השבת. המושל נענה לבקשת השיך — ר׳ דוד דאג לשפץ בתי כנסת.

הצרפתים הנהיגו סדר חדש בקהילות ישראל ומינוי הדיין היה מסעם הרבנות הראשית בראבאט. וועד הקהילה ונשיא הקהילה, במקביל למשרת שיך, נבחרו בבחירות כלליות. כנשיאי הוועד שימשו יעקב מחניאנו בן עקו, דוד מרעיאנו, סעידו מרציאנו.

פרק 12: המוסדות

א. בתי כנסת

ברוב בתי הבנסת היו בהם מקומות ישיבה סביב לכתליו. בתקרה היו קבועות כוסות גדולים, שמילאו במים ובשמן והדליקו בהם. בדבדו היו רק בתי־כנסת משפחתיים. כל בתי כנסת של דבדו הם של יחיד, לא של צבור, ונוהגים בהם משנים קדמוניות דין שררה. בית דין ישב בבית כנסת של כהן צבאן הוא בית כנסת העתיק בדבדו, כמו ברוב קהילות צפון אפריקה. שימש בית כנסת מושב בית דין, מקום לתלמוד תורה ולישיבה, ובדבדו שימש גם כמקום כתיבה לסופרי סת״ם. נהגו לדון בבתי כנסת דיני גוד או אגוד להשכין שלום ולהשבית ריב ומדון.

בתי כנסת בדבדו

1 – בית כנסת בן חמו. שטח עשרים ממ״ר.

2 – בית כנסת ענקונינא (מלפנים של משפחות בן צולטאן). שטח כעשרים ממ״ר.

3 – בית כנסת ר׳ דוד מרציאנו(מלפנים של משפחת כהן מריקא). היא בית כנסת הנקראת לדוגם. מבתי כנסת העתיקים בדבדו, תהילה והוד אופפים את הבית הקדוש והמקודש בעיני יהודי המקום. שטח כארבעים ממ״ר.

4 – בית כנסת ר׳ שלמה דנפאח (מלפנים של משפחת כהן מטיס). שטח של שלושים ממ״ר.

5 – בית כנסת מרציאנו בן עקו. בית כנסת ששופץ ע״י הנגיד ר׳ דוד מרציאנו. שטח של ארבעים ממ״ר. ארון הקודש מקושט, תיבת עץ באמצע בית הכנסת. אין עזרת נשים.

6 – בית כנסת מרציאנו להרהאר. בית כנסת חדש ששופץ בשנות תר״ץ. תיבה והיכל עבודת יד עץ. שטח של שלושים ממ״ר.

7 – בית כנסת די דאר צבאן. נקרא צלאת ארבי, מלפנים בית כנסת של אולאד דווד המיוחסים. שימש מושב בית דין. שטחו כשלושים ממ״ר. שופץ בשנים תר״ע — תר״ף ע״י הרש״ך ואחיו ר רפאל כהן צבאן ז״ל.

8 – בית כנסת די דאר למוכאלט. בנוי על בית כנסת די דאר צבאן.

9 – בית כנסת בן חמו. שטח של כחמישים ממ״ר. לא היתה עזרת נשים. על יד בית כנסת היו 4 חדרי לימוד ששימשו ישיבה בשנים קדמוניות.

10 – בית כנסת בן שושן(הנקראת אולד בן שמעון) משנות תרץ סגור.

11 – בית כנסת בן גיגי. שטח כשלושים ממ״ר. מקום ללימוד כתב רש״י וכתיבת שטרות ועוד. לא היתה בו עזרת -נשים.

12 – בית כנסת דאר בר מליל (נקראת צלאת שמאענא). היתה בו עזרת נשים. בקיץ שימש לכתיבת ספרי תורה. סגור משנות תר"ן.

13 – בית כנסת בן שושן. קשתות, שש עמודים. שטח של מאה ממ״ר. היתה בו עזרת נשים. שימש כישיבה של מו״ר ר׳ אברהם בן שושן. בהיכל היו עשרות ספרי תורה.

14 – בית כנסת דאר בלשגר (מרציאנו). לא היתה בו עזרת נשים. ארון מעץ מקושט. שטח כארבעים ממ״ר.

15 – בית כנסת עתיק. בדרך לבית עלמין. סגור משנות תר״ל

בית חברת הזוהר — לגורפא דזוהר בחצר ר׳ יוסף מרציאנו בן עקו.

בתי כנסת עתיקים: בית כנסת לדוגם. בית כנסת אצבאנין היא צלאת אולאד אהרן(יחם דובדו עמ' א׳) או אולי    זו היא בית כנסת אולאד דווד המוזכרת בשו״ת מעלות לשלמה עמ' ר״ב? כן היתה בית כנסת עתיקה משותפת למשפחת מרציאנו ולמשפחת בן נאים (יחס דובדו עמי ד).

מגפת הדבר שקטלה את אלפונסו V הוסיפה לעשות שמות בפורטוגל, וביחוד השתוללה בערים הגדולות. במשך שלוש שנים, עד שוך המגפה, התגורר אברבנאל עם משפחתו מחוץ לעיר, ולעיתים קרובות היה עובר ממקום למקום מחמת התפשטותו של הנגע. יתכן שגם עובדה זו תרמה במידה מסוימת להתרופפות קשריו עם החצר, וכשהחליט סוף־סוף לחזור לבירה מצא שהמצב נשתנה מיסודו. באיגרת לידידו יחיאל מפיזה, שנכתבה ב־4 באוקטובר,1482 לרגל מות רעייתו של יחיאל, אנו מוצאים את הדברים הבאים, המשקפים את מצב רוחו בימים ההם:

מיום שנהרסה עירנו, חרב מקדשנו וגלה עמנו, לא ידענו לא שלום ולא מנוחה. האומות שבתוכן אנו יושבים אינן פוסקות מלחרוש עלינו רעה ולחשב דרכים להתנפל עלינו ולהרע לנו: ואם עד ארגיעה נדע שליו, חיש מהר יבעתונו בשורות אימים שבאות מכל פינות הארץ על רדיפות אכזריות נגד שארית ישראל. מי אדם אשר כל ימיו יבהלוהו אויבים ולא ימצא מנוח כי ידאב בבוא שעתו האחרונה? על אחת כמה וכמה כך הוא בבני ציון האצילים, הרואים עתה שוב ושוב, בגבור הרעה, בהיות כבודם למירמס ושמם לחרפה. איך יחשבו בעיניהם חיי הצער אשר יחיו ולא יגילו ברדתם קבר? אל תבכו לנספים מישראל ואל תספדו להם! בכו להולכים מדחי אל דחי ולאשר סגר אלוהים בעדם כל דרך ישועה. כי גלה כבוד מישראל, ומי יתן ומתנו [כולנו] ולא נהיה עוד למשל ולשנינה, מובזים ומושפלים.

דברים פסימיים ומרים כאלה יכול היה לכתוב רק מי שהתנסה בעצמו בתנאים שגורמים למצב־רוח כזה. ברור שאברבנאל נפגע קשות. כבודו חולל, ולא קשה לשער מה עבר עליו קודם שנתפס לאותה הרגשת דיכאון. מסתבר שהמלך, ואולי גם כמה מיריביו בחצר, התעמרו בו, וביחס שגילו כלפיו הבחין בבירור לא רק בהתנגדות אישית או מדינית, אלא גם בסימנים שמעידים על שנאת ישראל. הוא חש שחורשים רעה על יהודי פורטוגל, וכמנהיגם הבין בלי ספק שנפילתו, אם תבוא, עלולה להתפרש על־ידיהם כראשית הקץ. העתיד נראה קודר והרה שואה, חסר כל סיכוי סביר לשיפור. אף־על־פי־כן החזיק במעמדו השנוא בעוד הוא חרד ונעלב עד עומק נפשו, אולי מפני שאחריותו לגורל אחיו חייבה התנהגות כזו, או מפני שעדיין נותרה בלבו תקווה קלושה שתינתן לו הזדמנות להיאחז במשהו שיוכל לזכות אותו בחסדו של המלך.

אולם הזדמנות כזו לא באה מעולם, כי האווירה המדינית נעשתה רוויה יותר ויותר בשנאה וחשדות. המאורעות התגלגלו במהירות וללא מעצור לנקודת שיא משעה שגילה ז'ואן, חודשים אחדים קודם לכן, התכתבות חשאית בין הדוכס ובין פרדיננד מלך אראגון. מאותה שעה עקבו אחר הדוכס כאילו היה בוגד בכוח או בפועל. קשה להטיל ספק בדבר, שקשר מסוים אמנם התרקם – לפחות אחד מאחיו של הדוכס, המרקיז של מונטמור, הטיף למרד מזוין נגד המלך. אין אנו יודעים אם תוכניותיו עברו משלב של נכונות לשלב של החלטה, אולם העובדה שתוכניות אלו נידונו שימשה לז׳ואן אַמשָלה לעלות על מסלול פעולה נועז. הוא החליט על טיהור שיקיף את כל אנשי האצולה הנרגנים, ובראש וראשונה את נסיכי בראגאנצה.

אברבנאל נמנה עם המועמדים לטיהור זה, אף־על־פי שלא היה אציל פורטוגלי. נראה שהמלך התחיל חושד בו שהוא פועל בחצר המלוכה כסוכן של הדוכס. אם אמנם התכונן הדוכס למעשה בגידה, כפי שעלול היה ז׳ואן 11 להשתכנע, ברור היה למלך שאברבנאל מעורב בדבר. אף אם לא היתה לו, לאברבנאל, יד בקשירת־קשר, יכול היה המלך להאמין שהיתה לו ידיעה על כך ולהסיק מאמונה זו ששתיקתו של אברבנאל היה בה משום שותפות פלילית. חוץ מזה, אברבנאל היה יהודי ונוסף על כך היה עשיר. חיסולו יגרום קורת רוח לשונאי ישראל, ועושרו יוכל להוסיף נכסים של ממש לנחלות הכתר.

אברבנאל ידע, כמובן, על הידרדרות היחסים בין המלך והדוכס, אבל רחוק היה מלהאמין שמישהו מבני בראגאנצה יתכוון ברצינות בזמן מן הזמנים למרוד במלך. מכל מקום מעולם לא העלה על דעתו שיחשדו בנאמנותו שלו. עמדתו לגבי יחסו של ז׳ואן לבית בראגאנצה – יחס, שנראה בעיניו חסר כל הצדקה – היתה ודאי בגדר סוד גלוי. אך אברבנאל גם ידע שבכל הזמנים שירת את המלך בתכלית הנאמנות בכל תפקיד שנתבקש למלא ובכל דרך שנראתה לו נאותה, והאמין שגם דבר זה גלוי, מובן וידוע לכול.

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים

משה שוקד

הדת היתה מרכיב בסיסי בחייהם של מרבית העולים שהגיעו מצפון־אפריקה. חכמי התורה ונושאי התפקידים הדתיים מילאו תפקיד מרכזי בהנהגת קהילותיהם. העלייה לארץ העמידה הן את מסורות התרבות והדת שאותן הביאו העולים, והן את המנהיגים הדתיים, בפני התמודדות קשה עם תנאי־סביבה־וחברה חדשים. החברה הסובבת את העולים בישראל היתה מעיקרה חילונית, וארגון השירותים הדתיים בה היה מבוסס על עקרונות שונים מאוד מאלו המוכרים בחלק מקהילות צפון אפריקה. בפרק זה נדון בתהליך התמורה שחל במנהיגות ובאורח־החיים הדתיים בקהילה של יוצאי הרי האטלס. לצד ביטויי התעלות דתית אישית, מגלה מחקרנו תופעות של עקירת המנהיגות הדתית המסורתית, וקשיים בניהול הפעילות של בית־הכנסת. אנו רואים בתופעות אלו סימני תהליך־מעבר ממנהיגות דתית בעלת תכונות כריזמטיות, שהיתה משולבת באליטה הכלכלית והפוליטית המסורתית, להנהגה דתית פורמאלית, הפועלת מכוחו של מינוי מינהלי.

העלייה לישראל זיעזעה את סדרי הקיום הפיזי, החברתי והרוחני, הן של היחיד והן של הציבור, בקרב יוצאי הרי האטלס. בפרק זה ובפרק שאחריו נתאר כמה מהמתחים והשינויים שהתבלטו בחיי הקהילה. הסדר המעמדי עורער על־ידי ההזדמנויות השוות שעמדו בפני כל העולים, וכן על־ידי ההסתגלות הכלכלית האישית השונה של כל אחד מהם. כך נתאפשר לאלה שהיו דלי־אמצעים במרוקו להתחרות בהצלחה עם אלה שהיו אמידים ובעלי־השפעה. בהגיעם בשנת 1957 לרוממה שייכו המתיישבים את עצמם לאחת משלוש קבוצות־קרובים, שנודעו על־פי שמות המשפחה: סבאג, ביטון ומכלוף וכך אף זוהו על־ידי אחרים. באסאמר נהנו בני סבאג, שמרביתם עסקו במסחר, ממעמד כלכלי וחברתי טוב יותר משל בני ביטון, שרובם היו בעלי־מלאכה נודדים. בני מכלוף, שהיו אומנים בעלי מיומנויות גבוהות יותר ומקרבם יצאו כמה מלמדני הקהילה, נמצאו בעמדת־ביניים. ברוממה פחת מספרם של בני מכלוף. בני סבאג ניסו לשמור על עליונותם הקודמת, בעוד בני ביטון ניסו לדחוק את בני סבאג ממעמדם הקודם. אנשי רוממה התחרו ביניהם בתחומים אחדים: בתחום הכלכלי, הדתי וכן בתפקידי ההנהגה במושב. בפרק זה נבחן את התופעות המעידות על שינויים עמוקים המתחוללים בעדה זו, כפי שהם משתקפים בעמדה המתערערת של המנהיגות הדתית הקהילתית. נראה כיצד המנהיגות המסורתית, שהיתה בעלת תכונות כריזמטיות ותכופות נחלתן של משפחות מסוימות, הודחה והורחקה מהקהילה (על־ידי גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד), אף שלכאורה נראה היה כאילו פרשה מרצון. עם זאת, מתברר כי דווקא לאחר שהורחקו, עלה בידם של מנהיגים אלה להפעיל חלק מסמכותם המוסרית והרוחנית על בני קהילתם. בני העדה שנותרו בלא מנהיגות העבר שרויים היו במבוכה ובערעור הסדר בתחום הדתי. תנאים אלה עשויים להביא למיסוד דפוס ארגוני חדש של חיי הדת.

אנשי רוממה, צעירים וזקנים כאחד, הקפידו בשמירת מצוות, קלות כבחמורות. עם זאת היו חיי הדת במקום מלאי סתירות. תכופות ביטאו אנשי רוממה את התחושה, כי מאז הגיעו לישראל השתפר מעמדם הדתי האישי לבלי הכר (וזאת בניגוד גמור לג׳רבאים תושבי צפונית: ראה פרק שישי), אך הם גם הרבו להתלונן על ירידת המוסר והאמונה סביבם. החוויה הדתית, שבה התנסו בארץ, הושפעה עמוקות מהחייאת השפה העברית, שאיפשרה להם להבין את ספרי הקודש ואת התפילות. כך, לדוגמה, אחד המתיישבים שהיה במרוקו סנדלר עני, התוודה באוזני יום אחד בתום ברכת המזון: ׳רק בישראל התחלתי להבין את התפילות. במרוקו אמרנו את ברכת המזון כאילו היתה זו פקודה של בעל־הבית, מבלי להבין את הסיבה. כאן, ברוך השם, כשאני אומר ״ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו״, אני יודע על מה אני מודה לה״. פני האומר נהרו שעה שהסביר גילוי זה. בהזדמנות אחרת, במסיבה שערך אחד המתיישבים לציון רכישת ספרי הזוהר, התעורר ויכוח בין עזיז סבאג, בנו של ראש הקהילה האחרון באסאמר, לבין הרב של רוממה (שלא היה מאסאמר, אלא נתמנה לתפקידו מטעם משרד הדתות), סביב השאלה: האם בת פרעה ובת יתרו היו מזרע אבותיהן. עזיז טען כי שתיהן נשלחו על־ידי מלאכי שמיים ואומצו לבנות על־ידי אבותיהן. לביסוס טענתו רצה עזיז להביא ראיה מספר שהיה לו בביתו. לפני שיצא להביא את הספר העיר: ׳במרוקו היינו עם הראש, בישראל נעשינו לעם הספר׳. הוא הסביר שבמרוקו רווחו סיפורים שנשתמרו בזכרונם, ואילו בישראל יכולים הם ללמוד ולבדוק בספרים. מהפכה תרבותית זו היוותה מקור לסיפוק דתי עמוק בקרב רבים מאנשי רוממה. הישג זה נתבלט עוד יותר עקב האפשרויות הכלכליות החדשות שאיפשרו למספר גדל של מתיישבים, ובעיקר לאלה שהיו חסרי רכוש והשפעה במרוקו, לרכוש ספרי קודש, כדוגמת ספרי הזוהר, ואף ספרי־תורה שעלו כסף רב. בבעלותם הפרטית של אנשי רוממה, שמנו פחות מארבעים משפחות, היו שמונה ספרי־תורה (ספר־תורה נוסף נתרם על־ידי משרד הדתות). מספר זה עולה על הדרוש לתפילה בציבור, והוא יותר מן הממוצע של ספרי־התורה במושבים ובערים השכנות.

בני רוממה הביעו את דבקותם הדתית ואת שביעות־רצונם מהישגיהם בישראל גם במתן תשורות יקרות ותרומות כספיות נדיבות לקישוט ולהרחבת בתי־הכנסת שבמקום. הם נדבו סכומי־כסף גדולים בעת מכירת מצוות, וכן נדבו לצדקה ולתמיכה בתלמידי־חכמים, שבאו לשהות בשבת או בחג אצל משפחות המקום. אף שבני רוממה התמרמרו על נטל המסים, ולעתים סירבו לשלם את חלקם במימון השירותים והמוסדות של הכפר, גילו נדיבות רבה בתרומותיהם למוסדות דתיים שונים, שנציגיהם ביקרו בקביעות בכפר, וכן לתלמידי־חכמים ממוצא מרוקאי שטענו לזכות אבות. בני רוממה אף הוטעו לעתים על־ידי מתחזים, אשר ניצלו לרעה את נדיבותם ומידת הכנסת־האורחים שלהם.