Dr Dan Manor Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Dr Dan Manor
Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
La source de Nefech est la Sefira Malkhout, proche des Klipot (les écorces). C'est pourquoi sa place est dans le monde de la Assia – l'action- qui est surtout mal ; Rouah vient de la Sefira, Tiferet (Zéïr Anpin) qui elle aussi est guettée par les Klipot et pour cela elle est dans le monde de Yétsira dont la moitié est « mal ». Nechama dans la Sefira Bina est éloignée du domaine des Klipot et c'est pourquoi sa place est dans le monde de la Bria (création) qui est 'bien' dans sa majorité. Haya, son origine est dans la Sefira Hokhma et par conséquent sa place est dans le monde de la Atsilout qui est le bien suprême. L'origine de Yehida est dans la Sefira Kéter et elle est inaccessible, comme la couronne.
À l'encontre de Nefech qui pénètre dans le corps et est le patrimoine de chacun, les degrés dont on parle ici ne se développent pas dans l'homme dès sa naissance, mais ils sont acquis à force d'étude et d'actions. L'étude de la Bible uniquement octroie à l'homme Nefech. Celle de la Mishna lui donne Rouah, la Guemara Nechama et Torat Hasod (les sens cachés de la Thora) Haya. Selon une autre formule, celui qui étudie le Pchat a droit à Nefech. Celui qui étudie le Drach a droit à Rouah. Celui qui étudie le Remez a droit à Nechama, et qui étudie le Sod reçoit Haya. Les propos de RY.A.sur l'application des Mitsvot ne sont pas définitifs mais il est bien compris que l'accomplissement des Mitsvot avec intention mystique offre à l'homme trois degrés : Nefech, Rouah, Nechama.
Quant à Yehida elle est, comme nous l'avons dit, dans le domaine de la Divinité Transcendante. C'est pourquoi nul ne l'a obtenue sauf Moché, car pendant le Matan Thora, (le don de la Thora) il a saisi en une fois les 600 000 commentaires de la Thora. C'est une illumination intellectuelle surhumaine. Cet avis est proche de celui du Rambam, Maïmonide, qui affirme que Moché est arrivé à une intensification intellectuelle surhumaine en captant toute la réalité (du monde) dans sa véracité.
Il ressort de cela que les différents degrés de l'âme marquent le processus de la connaissance de l'homme, Nefech représentant le grade le plus bas, Haya le plus élevé. La position du Talmud au-dessous du Sod, est presque parallèle à la catégorisation de Maïmonide qui lui aussi place le Talmud au- dessous de la philosophie avec cette différence que les sages du Talmud dans l'exemple de Rambam, ne savent pas que la philosophie est le juste moyen pour atteindre la vérité de l'essence Divine alors que l'auteur pense que les maîtres du Talmud sont pleinement conscients de l'importance du Sod en tant qu'unique moyen de parvenir à Dieu.
C'était un condensé de son enseignement sur la science de la Divinité et sur la condition humaine. En résumé, il faut se contenter de cela, bien que son enseignement comporte d'autres sujets, comme la position du peuple d'Israël dans le monde, la signification du mal, la loi de la récompense, la diaspora et la guéoula, la repentance et les valeurs. Il est entendu que ce cadre ne peut contenir tout son enseignement. Il faut seulement signaler que sur ces sujets aussi, il exprime des opinions originales à l'exemple de celles que nous avons vues sur les sujets traités dans l'article. Voici un exemple de ses brillants commentaires.
Dans son commentaire des propos de Hazal : " Que les anges ne peuvent pas chanter là-haut jusqu'à ce qu'Israël chante d'abord en bas" (Houlin 71.2), Il explique que les anges ne peuvent pas chanter car ils se trouvent en manque de perfection, à la suite de l'imperfection du monde de la Atsilout. Le chant d'Israël rend le monde de VAtsilout parfait et en même temps les anges aussi parviennent à la perfection ce qui leur permet de chanter.
Par là, on comprend que le rapport entre le chant d'Israël et la perfection de YAtsilout est semblable à celui qui existe entre le moyen et le but et d'après la logique, le moyen est inférieur au but. Le chant des anges également, d'après Hazal, n'est pas un but en soi mais est destiné à servir Dieu. Donc, même le chant des anges est un moyen seulement, mais un moyen utilisé par un facteur extérieur c'est-à-dire par le fait du chant d'Israël. Donc le rapport entre le chant d'Israël et le chant des anges est identique au rapport entre la cause et le facteur. D'après les règles de la logique, la cause est supérieure au facteur. Donc le chant d'Israël est supérieur à celui des anges. L'interprétation de l'auteur du texte de Hazal est basée sur sa pensée philosophique et ceci n'est qu'un exemple parmi les perles de ses commentaires.
Nous terminerons par une remarque d'actualité. La célébrité de R.Y.A comme "Homme remarquable, faiseur de miracles", a porté atteinte à sa science. C'est un fait regrettable surtout lorsque nous savons que dans ses écrits, on ne trouve aucune allusion qui le désigne comme Tsadik "remarquable par sa grandeur, ses miracles et ses merveilles" à l'exemple du Tsadik dans la littérature hassidique.
נשים מוסרות מידע-רות רודד
משפטנית נוספת בת המאה העשירית/השש־עשרה, ח׳דיג׳ה בנת מחמד אלבילוני :"בד ( נפטרה 1523/930) היתה חכמת הלכה מחלב. היא בחרה באסכולת המשפטית החנפית, כנראה בהשפעתו של אחד המורים שלה, אף שאביה ואחיה נימנו עם בני האסכולה השאפעית. היא מעולם לא נישאה. ח׳דיג׳ה למדה בעל פה כרך של משפט חנפי, ״כדי .אה ־זמר את התקדמות האסכולה הזו״.
מומחית שלישית למשפט מהתקופה הזאת, ח׳דיג׳ה בנת מחמד (נפטרה 1528/935) למדה אצל מלומדים רבים. הבולט ביניהם היה סבה מצד אמה, שהפקיד בידיה את עתיד הייחוס שלהם, כי בנה היה גם הוא מלומד נודע.
העדות המאוחרת ביותר לאשה בעלת ידע משפטי היא מהמאה השתים־עשרה/השמונה־עשרה. זֻבידה בנת אסעד (נפטרה 1780/1194), הבת והאחות של פוסקים ראשיים של האימפריה העת׳מאנית, היתה משוררת, ששיריה בפרסית ובתורכית זכו לפרסום בקרב המעמדות השליטים ואף בקרב העם. הביוגרף הסורי אלמֻרָאדי שמע עליה באחד הביקורים שלו באסתנבול, והיא האשה היחידה שמצאהּ ראויה להיכלל בקובץ שלו, המוקדש למאה השתים־עשרה להגירה. בתארו את השכלתה ציין אלמראדי שזבידה קראה קוראן, משפט אסלאמי, שפה וספרות.
דומה אפוא כי גם אם בתיאוריה נשים היו יכולות להיות פוסקות הלכה, מעטות היו בעלות המומחיות המשפטית הדרושה כדי למלא את התפקיד. ייתכן שנוכחותן הבולטת באופן יחסי של נשים בלימודי חדית׳, לעומת ההלכה, היתה תוצאה של ציפיות לעתיד. ודאי שנשים מעטות(או הוריהן) יכלו לשאוף לקריירה כפוסקות הלכה, קל וחומר כקאצ׳י. ההסבר שלנשים חסרה היכולת השכלית של ניתוח הדרושה ללימודי הלכה, ואילו לימודי חדית׳ דרשו רק למידה בעל פה, משקפת אולי את דעתם של חלק מהמסלמים. זכרונן של נשים נחשב אף הוא לחלש יותר מזכרונם של גברים.
גם כאשר נשים ענו על הדרישות הטכניות כדי להיות פוסקות הלכה, נראה שהיתה חסרה להן הסמכות לפסוק והן היו זקוקות לשותפים גברים. מעבר לכך, ככל שתפקיד פוסק ההלכה עבר מסמכות בלתי פורמלית בעניינים משפטיים למישרה ממוסדת וממשלתית, הוצאו נשים מתפקיד זה. העובדה שנשים מהדור הראשון והשני לאסלאם פסקו הלכה באופן עצמאי נשכחה או הועלמה.
סיכום
הידע של נשים היה חוליה חיונית בשושלת הארוכה של מסירה בעל פה, שהיתה מטריליניאלית למחצה, חרף שליטת הגברים. המילים והמעשים של הנביא הועברו לדורות המאוחרים יותר על ידי נשים שחיו בקירבה למחמד, ואשר חלק ניכר מהן נחשבו מוסרות מהימנות על ידי מבקרים ומחברי קבצים מאוחרים יותר. כך, הלגיטימיות של נשים במוסרות מידע נקבעה כנורמה. הירידה במספרן המוחלט והיחסי של מוסרות בדורות שלאחר מכן מראה שעדותם של גברים נחשבה אולי למועדפת. אף על פי כן, לא הוטל ספק במהימנות של מוסרות בגלל היותן נשים, אלא עדותן נתקבלה או נפסלה על פי אותם קני המידה שעמיתיהן הגברים נמדדו. הדיווחים של כמה מהנשים האלה היו הכרחיים לעיצוב ההיסטוריה והמשפט של האסלאם הקדום.
כאשר החדית׳ גובשה לקבצים מקובלים, היו גם נשים מעורבות בלימוד ובהעברה של קובצי מסורות. הנשים המלומדות הבולטות ביותר זכו למעמדן בעיקר בזכות אריכות ימיהן, שעשתה אותן לקשר החי האחרון למקור משובח של המסורת. אולם כדי להגיע למוניטין כאלה, היה על אותן נשים להתחיל את לימודיהן בגיל צעיר וללמוד מפי המומחים הנודעים ביותר של זמנן. כלומר, התייחסו לנשים כאל סמכויות מלומדות כאשר הידע שלהן היה מיוחד במינו, אך נשים כאלה היו יכולות להופיע רק בסביבה שבה מספר גדול של בנות, נוסף לבנים, היו משכילות, כפי שהנתונים אשר הובאו למעלה מעידים.
חלק מהנשים למדו, כנראה, חלקים של קובצי חדית׳ או קטעים פופולריים מספרות החדית׳, ולא את החיבורים המקובלים בשלמותם. נשים כגברים היו זקוקות לידע בסיסי על מצוות היסוד החלות על מסלם טוב, ובמיוחד על הכללים והמנהגים המיוחדים לנשים.
אפשר שחלק מהנשים המלומדות שצוינו הגבילו את עצמן ל״חדית׳ של נשים״, או התמחו בכך, אך מקריאת הביוגרפיות ברור שהמלומדות הבולטות למדו והעבירו את הקבצים הגדולים. מסופר שאשה אחת למדה אצל מורה נודע כדי שילדיה יזכו לידע הזה: בכאן שהלימוד נתפס כחשוב לשם חינוך הילדים ולקידום הקריירות הלמדניות שלהם.
הדרך למומחיות בחדית׳ היתה כרוכה לעתים קרובות בנסיעות ארוכות ויקרות למרכזים שונים של לימוד אסלאמי, והלימוד אצל מספר מורים הצריך רמה מסוימת של משאבים כספיים. אף שחלק מהמומחיות לחדית׳ היו שפחות ואחרות היו בנות המעמד השליט, מרביתן באו מקרב המעמד הבינוני הלמדני. מסתבר שהכנסתן של נערות צעירות ממעמד זה לרזי לימודי החדית׳ נחשבה לצעד ראוי, וכי המצטיינות זכו להכרה מצד עמיתיהן הגברים.
אולם, היוקרה הקשורה בלימודי חדית׳ הביאה להידרדרות של הלימודים עצמם ולהדגשת המגע עם מלומדים, גם כאשר מגע זה היה מוטל בספק. מראית עין של למדנות הייתה בגדר חובה עבור נשים כגברים, ואף הוצע כי הלימודים אצל מורים ידועים ישפרו את סיכוייה של אשה לשידוך טוב."
כאשר הוקמו מוסדות להשכלה פורמלית, לא נתמנו נשים למשרות הוראה, אך הן המשיכו ללמוד וללמד במסגרות בלתי פורמליות. בתקופה הממלוכית לא כיהנו נשים מלומדות במשרות הוראה שמימונן בא מהקדשים במכללות המדרסה; הן גם לא כיהנו במשרות רשמיות. הביורוקרטיזציה של המימסד הלמדני הגיע לשיאה תחת שלטון העת'מאנים, ובאותו זמן נשים כבר לא הוכרו כמלומדות בקבצים הביוגרפיים.
ההכרה בנשים במוסרות מידע וכמלומדות היתה תלויה במגע שלהן עם גברים, המהימנות שניתנה לזכרונן והצורך במידע שהיה ברשותן. שלוש הדרישות האלה היו טבועות באופן ברור במבנה של האסלאם מראשיתו. אך מידע משמעו סמכות, וסמכות דתית היתה יכולה לגלוש בקלות לתחומים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. נראה שבמימשק שבין דת ומדינה, הוגבלה סמכות הנשים. פעילויות דתיות שהתמקדו בפרט יותר מאשר בחברה או במדינה (כמו מיסטיקה) סיפקו לנשים נתיב אחר שבו הן יכלו להרשים את הביוגרפים בהישגים שלהן.
שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה
החמשה־עשר
בעיר מונטישון יצאו היהודים בחול המועד של פסח אל השדה לשמוח, ועשו שם השחוק שהנערים עושים, שישימו אחד באמצע בכסות עינים וכלם הולכים סביבו, ומי שיוכל לאחוז ישב במקומו. היו הולכים דרך שם אנשי הכפרים ותפשו דברים עם היהודים ונמשכה מריבה. וכאשר הלכו משם.אמרו איש אל רעהו: במה נקח נקמה מאלה ? הלא הוא בשנעליל עליהם לפני השופטים ונאמר, כי האיש האמצעי אשר שמו׳ קראו את שמו ״ישו״, והיו מכין בראשו ללעג ואומרים: זה ישו יין טוב היה מוכר! הלכו לפני השופטים וספרו הדברים, והם האמינו ונתפעלו מאד ואמרו: ראוי שנודיע למלך הענין הרע הזה. והעם מהרו ולא רצו להמתין ותפשו חרב בידם ולא השאירו מן היהודים פליטה, לבד נער קטן אשר נחבא בתוך היער, והילדים הקטנים עשאום גוים.
ביום הב׳ באו יהודים מעיר אחרת סמוכה, ויצא הנער ואמר: אנה תלכו? כי כך וכך אירע! ברחו ולקחו הנער למקומם. וגוים שהרגישו רדפו אחריהם ולא השיגום, אבל פשע היה בינם ובין המות. וכאשר שבו לארצם מצאו שם בלבול, כי כבר שמעו הנעשה במונטישון, ועם שוחד עצום נצולו.
הששה־עשר
בספרד, כי באו גוים ואמרו שמצאו הרוג בבית איש יהודי. היה שם לפני המלך אחד מיועציו ודבר נגד היהודים רעה. ואז נתחזקו העם לאמר למלך, שאם הוא לא יעשה משפט כי הם יקהו נקמת ההרוג בידם.
אמר המלך: יתעלה וישתבח המושל האמיתי, השופט צדק, אל אמונה ואין עול! ועתה אראה לכם שקרותכם ואת כל אשר הליץ יועצי לרעה, וזה תראו ותגידו לבאים אחריכם!
אז שלח שיביאו לפניו כל היהודים. וכשבאו לפניו שאל להם ואמר: מהו זה שאמר דוד: ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״, שאם לא ינום כל שכן שלא יישן, כי בלשון העברי שינה היא יותר מתנומה כפי מה ששמעתי. השיבו היהודים: מה שפירשו המפרשים לנו אינו אלא שרצה לומר שלא ינום וכל שכן שלא יישן.
אמר המלך: זהו לתרץ השאלה עם השאלה עצמה, ולא הבינו כוונת הכתוב על מה נאמר, וזהו פירושו, והוא אשר ראו עיני. הנה הלילה אשר עברה לא יכולתי לנוח ולישן בשום צד, ולכן קמתי ממטתי ויצאתי אל החצר החיצונה והוצאתי ראשי בעד החלון, והירח מאירה, וראיתי אנשים רצים, ואחד מהם על כתפו כדמות אדם, ושלחתי ג׳ אנשים שילכו אחריהם לאט ויראו היטב אם הוא אדם הרוג או מה היה הענין ויגידו לי. הלכו עבדי כאשר צויתי ושמו עצמם במארב וראו כי הוא הרוג, והכירו שנים מן האנשים המוליכין הפגר ההוא, והנה המעידים לפניכם. באו האנשים והעידו, ושאלו להם היועץ: ולמה לא תפשתם אותם ? והשיבו כי מהרו והשליכו הפגר בחצר היהודי וברחו להם, ועוד שהיו נושאים כלי חרב ולנו אין בידנו דבר, כי לא צוה לנו המלך לתפשם כי אם לראות מה הענין. חזר המלך לענינו ואמר: זהו שאמר הכתוב ״הנה לא ינום ולא יישן״, ר״ל, כי הוא לא ינום וגם אינו מניח לישן מי שהוא שומר ישראל.
אז הלכו כלם בפחי נפש, ומן המעלילים עשה שפטים.
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
אחד היהודים שעבדו קשה מאחרים בעיירה היה חאקי מכלוף. הוא עסק בסחר־צאן ובקר למאכל, ולשם כך היה עליו לכתת את רגליו מכפר לכפר. יום אחד, הרחיק לכת בסיוריו בכפרים הרבים והגיע לכפר נידח שמעולם לא ביקר בו. הוא היה לבוש ז׳ילאבה לבנה מצמר, מעשה ידיה של אשתו החרוצה, חבוש כובע שחור מתוצרת־עצמית ונעול נעליים עשויות מסוליות שנגזרו מצמיג ישן של משאית, ועליהן קשורות רצועות עור רחבות. הוא היה מעורה בחיי־הכפריים ומנהגיהם, וגישתו לעסקים איתם הייתה הגונה ועניינית. בהגיעו לשער־הכפר, שאל לשלום היושבים בשפתם הם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מכיר את הכפר. הם ברכוהו לשלום והוא התעניין במצבם וביקש לדעת אם יוכל לקנות שתי פרות למאכל. התשובה הייתה מפתיעה: כולם קמו על רגליהם והציפו אותו בהצעות למכירת פרותיהם. הם משכו בבגדיו והתחרו ביניהם על הצעותיהם, כשכל אחד מושך אותו לכיוון אחר כדי שילווה אליהם אל תוך הכפר. בסמטאות הכפר התרבו המציעים, וכולם החלו לקרוא בקול רם:
״יהודי בא לקנות פרות״.
הוא הלך אחרי קבוצת תושבים מסמטא לסמטא, וההמון החל ללחוץ אותו ולהציף אותו בשאלות שונות ומשונות: ״מאין אתה בא?״ קרא נער לעבר היהודי ״איך נראית יהודיה?״ הוסיף גבר צנום עם שפם. באחת הרפתות שבהן עבר חאקי מכלוף עם הכפריים, התאספו סביבו הרבה אנשים כשכולם מנסים לשכנע בצעקות לקנות מהם פרה.
והנה היגיעה למקום ערביה זקנה לבושה בלבן ועל ראשה מטפחת שחורה. היא פילסה דרך בתוך ההמון ועמדה מול חאקי מכלוף, כשהיא בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש ומקיפה אותו מספר פעמים. הוא עקב אחר מעשיה בחשדנות והיא נעמדה מולו, שמה ידה הימנית על מצחה והיביטה על פניו בסקרנות נוראה.
״האם זהו יהודי?״ שאלה.
״זהו יהודי שבא לקנות פרות״. ענו לה. הזקנה פערה פיה בהשתאות גמורה ואמרה: ״ברוך בורא עולם, גם היהודי דומה לבן־אדם״. חאקי מכלוף נדהם מהערתה של הזקנה, וענה לה: ״וכי למה חשבת דומה היהודי?״
״שמעתי כל הזמן על היהודים אבל חשבתי שאינם דומים לבני־אדם״ ענתה הערביה הזקנה שזו לה הפעם הראשונה לראות יהודי.
חאקי מכלוף גיחך והפטיר לעברה: ״יש לך מזל זקנה עלובה שבאתי לכאן כדי שתראי אותי לפני מותך הקרוב״.
חאקי מכלוף שילם ארבע מאות ריאל טבין ותקילין עבור שתי פרותיו והלך לו לדרכו.
״את רוב הדרכים עשה חאקי מכלוף ברגל. היה לו חמור שנשא את חפציו ורק כשהתעייף מלכת היה רוכב על חמורו. בדרכי עפר אלה, היו שודדים שורצים ואורבים לאנשי־מסחר כמו חאקי מכלוף. אלא שהוא למד להסתדר איתם במשך השנים והמשיך בנדודיו בלי פחד ומורא. הוא היכיר אותם אישית, את שבטיהם, מנהיגיהם ויישוביהם. וכך הפך לידידם ולכל היותר היה מתחלק איתם במאכליו ומשקה אותם מנאדו בעת שנתקל בהם במארביהם במדבר, ליד נהר או בהר. לא כולם היכירו את שודדי־הדרכים וידעו להסתדר איתם כמו חאקי מכלוף. יום אחד הגיע לעיירה יהודי מהעיר ״גרסיף״ וביקש לקנות שמן־זית. אנשי־העיירה ייעצו לו לנדוד בכפרים ושם יוכל לקנות שמן בכמות שהוא רוצה. הוא קיבל את העצה והחל בנדודיו מכפר לכפר. הוא קנה שמן־זית משובח בנאדות והעמיס אותם על הפרדות שקנה לצורך הובלת השמן. לאותו יהודי, משה עבו שמו, היו שמונה־עשר נאדות־שמן קשורים על גבי פרדותיו. הוא חישב להגיע לעיירה עם השמן, שם יוכל למכור את ארבעת פרדותיו ואת דרכו ימשיך במשאיתו של מולאי הערבי, או עם כל מוביל אחר, עד לעירו גרסיף. במורד הנהר שבאמצע הדרך, הפתיעו את משה עבו שלושה שודדים חמושים ברובים וחרבות קמורות־להב. הם ציוו על היהודי לעצור את פרדותיו שהיו עמוסות לעייפה וירדו אט אט במורד התלול והמתמשך עד לנהר היבש ממים — עדות לבצורת האחרונה והחום הכבד של הקיץ באזור שומם לחלוטין. משה עבו ציית להוראות השודדים ובעודו נדהם מן ההפתעה החל לבחון אותם. הם ירדו מסוסיהם ועמדו מולו גבוהים וחסונים בגופם. לבושים גלימות שחורות, חבושים מצנפות צהובות וחגורים חגורי־קרב ותיקי־עור. ״מה אתה נושא אתך?״ שאל אחד מהם.
״שמן, שמן, רק שמן יא סידי״ ענה משה עבו כשקולו רועד מפחד ובתוך ליבו מפעמת תקווה שלא יזיקו לו ולשמן שלו, מאחר ונאמר לו שהשודדים מחפשים רק כסף. ״אנחנו נבדוק מה יש בתיקך״. הרעים השודד בקולו העבה והמאיים ופקד עליו לרוקן על הארץ את תוכן תיקו. משה עבו ציית במהירות, ובידיים רועדות הפך את תיקו ארצה. היו לו סכין מתקפלת, סידור־תהילים, קופסת־סיגריות אורידה, קופסת־גפרורים נמר, כמה מטבעות כסף, מחט־שקים וחוט. השודד־המפקד ליקט את המטבעות, הכניסם לתוך תיקו ובלי דין ודברים דחף אח משה עבו לאמצע הדרך שבמורד הנהר. הנהר היבש הנקרא ירארא, נמצא לא הרחק מכפר ירארא שאותו בנו פועלים פורטוגזים לפני עשרות בשנים. בעבר כבשה פורטוגל מספר שטחים במרוקו וכאשר גורש צבאה על ידי צבא־הוד־מלכותו של מלך מרוקו, העדיפו כמה מאות פורטוגזים להישאר במרוקו ולחיות תחת שלטון המלך.
שלושת השודדים פתחו את קשרי הנאדות מעל גבי־הפרדות והורידו ארצה נאד אחד. הם פתחו את הנאד ואחד מהם טבל את אצבעו בשמן, תחב אותה לתוך פיו ואמר: ״יא יהודי, אתה סוחר שמנים מומחה. קנית שמן טוב״.
השודד ליקק את אצבעו שוב ושוב כשהוא צוחק בכל פה, ניגש אל חבריו ופתח את הנאד השני. שוב טעם את השמן וכשהנאד פתוח העביר אותו למשה, כמו גם את הראשון. היהודי החזיק בשתי ידיו שני נאדות־שמן פתוחים ועדיין קיווה בכל ליבו שיעזבו אותו בלי שיזיקו לו. השודד הענק המשיך בצחוקו הרם עד להתפקע, ופתאום השתתק לרגע, היביט סביבו וגער בשותפיו על כי אינם צוחקים.
השלושה פרצו בצחוק אדיר וממושך כשהם מצביעים על היהודי המחזיק בשני נאדות־השמן רועד מעייפות. הם התבדחו על חשבון משה עבו, טעמו מהנאד השלישי שגם אותו פתחו ושוב ליקקו את אצבעותיהם וצחקו, התלוצצו וצחקו… השודד המנהיג העביר את הנאד השלישי אל משה ופקד עליו לפתוח את פיו ולתפוס את נאד השמן בין שיניו. שלושת השודדים עלו על סוסיהם, הסתובבו סביב הפרדות ולבסוף אמרו למשה עבו כאחד: ״אנחנו רוצים חמישה־עשר נאדות שמן, יא יהודי כדי שיהיו לנו חמישה לכל אחד, אתה תסתפק בנאד אחד שישאר. לרגע קט חשב משה לתומו שהשלושה ישובו ויקחו ממנו עוד שני נאדות וישאירו לו רק נאד אחד. אלא שהם הצליפו פתאום בפרדות ופתחו בדהרה על סוסיהם כשאחד רוכב ראשון השני מאחורי הפרדות והשלישי משתולל על סוסו בהקפות סביב כולם. משה עבו המשיך להמתין ולהביט בהם מתרחקים עד שנעלמו מעיניו. שיניו לא יכלו עוד להחזיק מעמד והנאד נפל ארצה והשמן שטף את הארץ. הוא החל להביט בידיו הרועדות, המחזיקות עדיין שני נאדות והוא מעביר מבטים משמאל לימין ומימין לשמאל. הוא קילל בכל כוח גרונו את השודדים, גידף את השמן וחירף את עצמו ואת עולמו. לבסוף שמט מידו השמאלית נאד אחד ונותר בידיו רק הנאד האחרון.
״אכן, צדקו השודדים הארורים, אני אקח איתי רק נאד אחד מתוך שמונה־עשר נאודות״. התמרמר משה עבו ולא נותר לו אלא לקשור את פתח הנאד, לשים אותו על כתפו ולהמשיך בדרכו, רגלי, בלי כסף, בלי כל השמן ובלי פרדות. רק בשובו לעירו, השכילו חבריו להבהיר לו שמוטב לו להימנע מרעות בשדות זרים.
נר המערב- ר' יעקב משה טולידנו
הרב יעקב משה טולידאנו
המושל שמשל אז עד שנת שס"ח הרבה להצר ליהודים בהטילו עליהם מסים וארנוניות כבדים עד כי הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, ויהיו רק אחדים אשר יכלו להשתמט ולהתלות בדידיהם ומכריהם מקרב שרי הממשלה, כאשר הננו מוצאים בתקנה שנעשית אז על ידי רבני פאס על אודות הדבר הזה, שאותה הננו מעתיקים פע על פי ספר התקנות כתב יד, וזה הנוסח.
בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד יצ"ו ועם הנגיד המעולה כה"ר יעקב רותי יצ"ו בפרדס של הנגיד המעולה הרב אברהם רותי ז"ל. ביום שבת קדש בסימן מה טובו אהליך יעקב שנת חיים לפ"ק ( שס"ח ) עייננו בתיקון מרכי צבור של קהלות הקדש פאס יע"א וראיטנו עון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנם נתלים באילי הארץ גוין אלמים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת משא מלך ושרים בחק המוטל על כל בר ישראל.
ועברו תורות וחלפו חק ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד' דברים בנכסי בעל הבית יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסין על חבריהם…וכמה בני אדם חלושי הכח והמטמון שאין להם פרנסה ויש להם טפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם…
ובראותינו אנו החוסר מעש צער הקהלות הקדושות יצ"ו ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו, וראש הצדקות שבעולם הוא המס יען שהוא העמדת הדת ופנותיה לתת לשרים הצוררים…
לכן בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ובחרו מכל קהלה וקהלה ג' אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת…וכל מי שיכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו….
הנה אנו החתמים מטה נותנים רשות להנגיד יצ"ו למסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו…ובנידוי והסכמה זאת לא נכנסו משרתי המלך יר"ה יען ראינו שרבים מהם אין לאל ידם לתת המס מפני ענים, והנשארים גם כן ראוי לשאת להם פנים שהם משרתי אדונינו המלך….
בשנת שס"ט כבש מולאי עבד אללאה בן מולאי אשיך את פאס וימיט על היהודית תלאות רבות, גם העלה את המטבעות שהיו מכבר בימי אביו, יותר הרבה מכדי דמיהם ומאשר התהלכו כבר, ובזה גרם הרבה הפסדות לבעלי הון ולאנשים אמידים.
ויהיו רבני פאס נאלצים לתקן תקנה " על דבר יוקר המטבעות " שנכתבה בספר התקנות לפשר בין איש לחבירו בכל הסכסוכים שנולדו על ידי זה בין הצד הנתבע ובין הצד התובע. בשנת שע"א נסבה המלוכה – אחרי מלחמה ממושכת – למולאי זידאן, המושל החדש הזה נכר היה לראשונה כי במלכו יטיב ליהודיפ.
אכן התקוה הזו שקוו היהודים נכזבה, למולאי זידאן היה פקיד אחד שבידו נמסרו ענייני הממלכה, ושמו באריחן, והפקיד הזה שטם את היהודים ויצרור אותם באף בחימה, וזה מה שסיפר כותב הזכרונות הנזכר רבי שאול סירירו :
יום שבת קדש שנת שע"א – 1611, כחו בדמעות עינינו כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה, יצא הקצף מלפניו, ביום ח' לתשרי בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגוים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים, ואמר שם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפלים והתחיל לגבות ולא הספיק היום.
למחר אמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור ונתחלל בעווניתנו הרבים היום הקדוש ההוא וכל היום גובים מס וכל הלילה. והחכמים בוכים ומיללים זעקה בבקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה ונתוספו על זה גם חלאים רעים ונאמנים.
בי"א לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה קרוב לעיר ונשבה מולאי זידאן ורוב אנשיו ונהרג חצר הצורר באריחאן ימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל ולא קבל פניהם.
אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם, ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן, או לעינים שכך רואות וכמה מן היהודים ומן החכמים נתיסרו ביסורין קשים ואני שאול קטן מכולם, וכלנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.
על זאת אספדה ואילילה כי שמה ושערוריה הייתה בארץ ואין בי כח לספר אחת מאלף כי כמה מהיהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה… וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר ויפול ממנו יורת מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם חטא.
וביום ה' ח' בחשון שנת שע"א מתו שני חכמים החסיד כמה"ר יוסף הכהן והחסיד המאושר בכל ענייניו כמה"ר מאיר צבאע ז"ל ודרש עליו החשוב הקדוש כמה"ר וידאל הצרפתי השם יתברך ואיר אפילתנו. וביום כ"ה לכסליו שנת שע"א יום חנוכה נתן המלך מולאי אשיך אבי מולאי עבד אללאה עיר לארג'ו לנוצרים שכך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.
ומולאי אשיך הנזכר עבר לתיטואן יע"א והעניש לגוים אנשי העיר מאת אלף אוקיות ולהאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות והיהודים עשרה אלפים אוקיות כי הספרים הניחום ערומים וביום ראש חדש טבט מהשנה הזאת ענשו אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות שכבר חוק המוטל עלינו, ובראש חדש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
ד.אנתולוגיות
רבי יוסף בן נאיים
- מיני מתיקה אנתולוגיה של מאמרים, דרשות וחידושים, אותם אסף מהספרות התורנית לדורותיה. ספרות המדרש, הדרוש, החידושים, המוסר וההגות. ערוכים על פי אישים ונושאים לפי סדר א״ב של המילים, בלא הקפדה על הסדר הפנימי של הא״ב. בסוף כל ערך מצויינים המקורות. המחבר החל בליקוטיו בימי בחרותו ובמשך הזמן הצטברו אצלו כמויות גדולות של חומר. בעבודתו זו ראה מלאכה ולא חכמה. בהקדמה לספר הוא עומד על התרומה שהרים בחיבור זה לספרות התורנית, כי האדם עם כל שאיפתו לדעת, קצרה ידו להשתלט על ים הספרות התורנית. מה גם שעצלן הוא לפי טבעו, ומעדיף ללמוד כל התורה על רגל אחת. לכן כדי לזכות את ציבור הלומדים, העמיד ר׳ יוסף את פרי מלאכת האיסוף שלו לרשות הרבים.
ראויים לציון כמה מן הערכים, כגון: ראשי תיבות, המחזיק ארבעה דפים מלאים רעיונות, הלכות וחידושים בראשי תיבות: ערך תורה, המחזיק גם הוא ארבעה דפים; ערר תלמיד, בו עשרים ושלשה סעיפים, ובו השתלשלות המסורת מי קיבל ממי ומי למד ממי בתקופת ימי הביניים המאוחרים. בכל סעיף מוזכרים חכם אחד ורבותיו, בהסתמכו על מקורות.
יש לציין שבערך זה מספר סעיפים חוזרים על עצמם; ערך אדמי השדה, מובא על ידו גם בחיבורו חיות קטנות.
בחיבורו מביא ר׳ יוסח גם דברים מתור חיבורים מכתב-יד אשר טרם ראו אור בדפוס. בערך ׳תרפים׳ מצטט ר׳ יוסר את גורדון בפרושו ליחזקאל. החיבור ערוך בידי המחבר לדפוס עם שער והקדמה והוא חותם את החיבור: ״תושלב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם] מלכותיה מלכות עולם ברוך הנותן ליער כח ולאין אונים עצמה ירבה״. החיבור כתוב בקובץ אחד עם הספר ״נושא היית״. הוא אינו ממוספר וכולל 213 עמי. הדר 26.6×20.7. בעמי 28—31 שורות. בשורה 11—18 מילים.
- אשכלות הגפן אנתולוגיה של מאמרים, הקדמות וידיעות בעניני דרוש ואגדה, הלכות שבין אדם למקום, ליקוטים בנושאי טבע ואישים מתוך הספרות התורנית והכללית ומפי השמועה. ערוכים לפי סדר א״ב במתכונת דומה ל״מדרש תלפיות״ לר״א הכהן האיתמרי; ״מדבר קדמות״ לרבינו החיד״א; ו״עדן מקדם״ (פאס ת״ש) לר׳ ר״מ אלבאז זצ״ל. עבודת הליקוט נעשתה תוך כדי לימודו בספרים, ומתוך רגישותו וחיבתו לידיעות שאצר ביקש ר׳ יוסר לסייע לאחרים ולתת בידם מן המוכן: צימוקים, הקדמות, חידושים, הברקות ופרורי חכמה מהספרות אשר אינה מצויה בידי כל אדם, וגם לא כל אדם זוכה לקרוא בה. מתוך תקוה כי על ידיהם יוכלו לבאר ולפרש פסוקים ומאמרי חז״ל, כדבריו בהקדמתו:
ועיין בספר שדי חמד, אות למד, שכתב שמי שחננו השי״ת בספרים מהראוי ללקוט פנינים מדברים להיות אילן הנטוע לרבים ליהנות מהם בני אדם. גם אני שאבתי מבארות, באר מים חיים דברים ערבים ומתוקים פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ובקל יוכל לחדש חידושי תורה ולפרש מאמרי חז״ל.. וכבר אמרו דאם על ידי ההקדמות שגילה חידשו [ = אחרים] חידושים, נחשבים עליו [= מלקט ההקדמות] החידושים ההמה וכאילו הוא שהולידם.
משום כך קרא את החיבור בשם אשכלות הגפן, כמו הגפן משתנה טעמו לטובה מענבים ליין המשמח אלקים ואנשים, ונכנס יין יצא סוד. כך באמצעות ההקדמות הללו, יכול האדם להבין ולפרש דברי חז״ל הסתומים והחתומים.
המחבר מזכיר הרבה מענייני הטבע כפי שבאו בספרות הרבנית של התקופה. לדוגמה באות טי״ת בדף לה ע״א, כותב על הטלפון והטלגראף, ומוצא שהם רמוזים כבר אצל חז״ל במדרש רבה, במורה נבוכים וברמב״ן. באות יריד, דף לו ע״ב, מדבר על מערות הנטיפים שבצרפת התהוותם ותכונותיהם.
החיבור ערוך לפי סדר א״ב. אם כי הסדר הפנימי אינו עקבי. תוכן החיבור ומבנהו דומה לחיבורים נוספים משלו, כגון: ״מיני מתיקה״ שקדם לזה ו״כלו מחמדים״ שחיבר אחרי זה.
לחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 100 דפים כתובים. הדף 28×20.5. בעמוד 23—26 שורות. בשורה 15—19 מילים.
מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו- רפאל בן שמחון
והשתייה כדת
אדם מישראל אשר ישתה יתר מעל המידה בימים כתיקונם, ייחשב לו הדבר לגנאי ולפחיתות כבוד, אך לא כן בפורים, יום בו מותרת ההתבסמות וכבר חז״ל ציוו לנו לקיים את מצוות היום, של השתייה בפורים ״עד דלא ידע״ (מגילה ז, ב) ומסופר על רב גדול במרוקו שהיה גם מו״צ (מורה צדק דיין), אך מאחר וסבל ממחלת פרקים קשה, נאלץ כל חייו לרכב על סוס, משום שהיה כמעט משותק. ביום פורים אחר הסעודה, היה יוצא מביתו רכוב כהרגלו על סוסו, אך ישב בצורה הפוכה על הסוס, כלומר: פניו כלפי זנב הסוס, כאילו המוסרות הן בצד הזנב, זאת כמובן כדי לקיים את מצוות ״עד דלא ידע״ אם כי היה אסור לו לטעום משקאות חריפים בגלל מחלתו, אבל לכבוד פורים עשה גם את האי־אפשר.
" ונהפוך הוא " – פארודיות פורים
כאמור האווירה המבודחת של פורים, הולידה שפע דברי ליצנות והומור כמרומז במגילה ״ונהפוך הוא״.
ליצנות זו באה לידי ביטוי בפארודיות הרבות שחוברו לפורים על־ידי מחברי ״הקצידות״ וחובבי השירה הערבית מוגרבית, אשר התאימו תמיד את השיר או הקצידה לכל תקופה ולכל מאורע היסטורי דתי, וכמו שהיהודי שתה בחג זה ללא גבול " עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כל מחברי הפארודיות כתבו דברי הומור וליצנות ללא גבול בפורים.
פארודיות
- כרטיסי הזמנה לחתונת הזוג בן המדתא (ערדא די ערד המן מעא זרש)
הערת המחבר : הזמנה זו חוברה על ידי אלמוני והופצה בחו"ל על ידי האחים חדידא כזאבלאנכה.
- ב. הכתובה של המן הרשע עם זרש.
הערת המחבר : כתובת המן הרשע, חוברה בידי מסעוד בן יצחק בן אברהם שבת בקאזבלנקה
- השכבה להמן בן המדתא. ההשכבה היא בסיגנון היתולי פורימי ומסתיימת במשפט: ׳׳נפשו שרופה בגיהנם דחופה״, במקום הפסוק אשר רגילים לומר על הנפטר: ״נפשו צרורה בצרור החיים״. חוברה גם פארודיה היתולית על מרדכי ואסתר בשם: ״קצידה די מרדכי ואסתר "
הערת המחבר : ההשכבה להמן, חוברה בידי רבי אברהם עלון והודפסה בדפוס משה עמאר בקזבלנקה
הקצידה על מרדכי ואסתר חוברה בידי רבי אברהם בוחבוט בהוצאת האחים חדידה בקזבלנקה
ויכוה בין פורים לחנוכה
בין השירים העתיקים בעיקר ה״קצידות״ הרבים, ישנה פארודיה כעין ויכוח בין חנוכה לפורים בשם: ״מדארבא בין חנכה ופורים ״־ריב בין חנוכה ופורים. הקצידה חוברה בידי משה בן יעקב המכונה בן הרוס (חרוש), בערך בשנת תק״ן (1790), מחברה הוא יליד סחרה שבמדבר מרוקו.
בויכוח שב״קצידה״ רואים עד כמה היו תמימים יהודי חבל המדבר הזה: מצד אחד חיו חיי עוני ודלות, ומאידך, עונג וזוללות וכן מנהגים שנהגו בימי החגים כמו: חנוכה, פורים, פסח וסוכות, מיני מאכלים שנקבעו להם לחובה, עד כי מי שאין ידו משגת, היה נאלץ להיכנס לבית השכן לטעום אותם מאכלים ועוד כמה קוים אופייניים מהפולקלור של יהודי המגרב.
ה״קצידה בערבית יהודית־ברברית עממית, המדוברת בפי יהודי מדבר הסחרה וקשה מאוד לתרגם אותה לעברית לכל חרוזיה ומשפטיה, אך למרות זאת, כדאי ליוצאי חבל ארץ זו להתאמץ ולקרוא אותה במלואה עם התרגום לעברית.
Tehila le David.R.D.Hassine
Mais les temps sont difficiles. Nous avons vu que David Ben Hassine vit dans une période tragique de l'histoire des juifs au Maroc. Les guerres de succession font régner l'anarchie jusqu'à l'avènement de Sidi Mohammed Ben'Abdallah, qui ramène le calme, en 1757. En 1747 , Meknès est assiégé pendant six mois, et le mellah est encore une fois livré au pillage. Ces malheurs sont aggravés par les fléaux naturels qui s'abattent sur la population marocaine. Le 18 novembre 1755 ,un violent tremblement de terre détruit la ville de Meknès. Au mellah, toutes les "maisons, les tours et les murailles s'effondrent… Deux cents juifs sont tués, et un nombre infini de musulmans…" La sécheresse, et les famines qui s'ensuivent, de 1749 à 1755 et de 1776 à 1782 accompagnées d'épidémies de peste meurtrières, déciment la population, et vident les grandes agglomérations juives. Dans un piyyout "composé le jour où Dieu s'est souvenu de son peuple et lui a envoyé la pluie", David Ben Hassine fait allusion à "la honte de la faim". Il compose plusieurs complaintes sur "la grande famine des années 1780 et 1781 pendant laquelle ont péri des centaines de coreligionnaires dans chacune des villes du Maroc, et de nombreuses personnes se sont converties à l'islam" pour échapper à la faim. David Ben Hassine est durement affecté par sa propre détresse:
Je me suis senti diminué, avili à mes propres yeux …
Le temps m'a criblé de ses flèches.
Je me suis caché là où personne ne me connaissait.
J'ai revêtu des vêtements de deuil noirs …
Dans mon exil, la poésie s'est tarie sur mes lèvres…
Souviens-Toi (mon Dieu) de ma pauvreté et de mon
dénuement, car je n'ai plus rien.
Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.
Des jours sont venus, que je n'ai plus le goût de vivre.
La malédiction de chaque jour est encore plus terrible
que celle du jour qui le précède.
Je suis l'homme qui a connu la misère,
sous la verge de Son courroux.
173 – לדוד זממור חסד ומשפט אשירה – קע
פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.
לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה
לך ה' אהלל ואזמרה
על טוב ועל רע, שמך אברך אזכרה
כל מעיני בך יום ולילה לא ישבתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
דלות מעשים בשורך בעבדך
כבוש יכבשו רחמיך את כעסך
כחמר ביד היוצר הוא בידך
אחר מה חרדף מלך, אין קץ לגדלתו
אחרי יתוש אנוש, אנושה מכתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
ונקלות עוד נבזה הייתי בעיני
כתותי מכתת, כי נגעה בי יד ה'
אכן שבחיו ישכחו חגוני
בהם אודיע לכל יבוא גבורתו
עשה יעשה משפט עבדו ואמתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
ירה הזמן דרך חצים לעמתי
הלוך הלכתי מקום אין מכירין אותי
לבוש לבשתי שחורים ונתעטפתי
או אז יכנע החמר ותאותו
לעבד יוצרי יחיד ואין בלתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
דבר טוב על בן מפחדך בשרו סמר
הורק מכלי אל כלי וריחו נמר
בגולה הלך דממו שפתיו מזמר
עורה כבודי הקשב ושמע צעקתו
לא יוסיפו עוד בני עולה לענותו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
חטאת נעורי ופשעי אל תזכר, קוני
ברחמיך פנה אלי וחנני
יסרני אך במשפט, פן תמעיטני
נותן לכל איש מחסורו ופרנסתו
לחם לאכל וגם בגד לכסותו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
זכר את עניי ומרודי כי כסף אפס
גדול הכאב ובאו מים עד נפש
הגיעו ימים אשר אין בהם חפץ
כל יום מרבה מחברו קללתו
הגבר ראה עניח בשבט עברתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
קרא נא שנת רצון רחמים ועלצון
תכלה שנה וקללותיה נוס ינוסון
תחל שנה וברכותיה הן יפרצון
שנה גשומה יורה ומלקוש בעתו
איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו
זרע יעקב חלק חבל נחלתו
13 – אודה שמך חסין מי כמוך – פיוט -רבי דוד בן אהרן חסין – פייטנה של מרוקו
בבקשת הגאולה. לנשמת. שיר מעין אזור ובו מדריך דו־טורי וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד.
חריזה: אא בבבבא גגגגא וכר.
משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט. נועם ׳לאלהיך תשיר במצלתים׳.
והסימן: לדוד בן אהרן חסין. מקוד: א- יח ע׳׳ב; ק־ יג ע״ב.
אוֹדֶה שְׁמֵךָ, חָסִין מִי כָּמוֹךָ
עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ.
לְפָנֶיךָ אֶל אֱלֹהִים חַיִּים
שִׁיר אֶעֱרֹךְ בְּפֶה וּשְׂפָתַיִם
5- אֶקֹד אָרֶץ וְאֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם
אֶשְׁתַטֵּחַ בְּפְשׁוּט יָדַיִם / אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ
דּוֹר, דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו דּוֹר, דּוֹר וַחֲכָמָיו
עֲשִׂירִי עַם ְ וְנָשִׂיא בְּעַמָּיו
כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וּצְבָאוֹת מְרוֹמָים
10- מְסַפְּרִים גֹּדֶל תַּעֲצוּמָיו / וְאוֹמְרִים : מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ
וְלִי נָאֶה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל
לְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר יוֹם וָלֵיל
בְּפֶה מָלֵא אֲסַפֵּר אֲמַלֵּל
אֶת גָּדְלְךָ כַּבִּיר רָם מְחוֹלֵל / קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שִׁמְךָ
15- דַּי, אַל שַׁדַּי. לְגַלּוּת זֶה אֱמֹר
וְהַשְׁמֵד עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר
גְּמָרָא גְמ"ר גַּם זְמוֹ"רְתָא זְמ"ר
וּשְׁכִינָתְךָ תָּשִׁיב לְהַר הַמֹּר / תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ
בֶּן אַהֲרֹן יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ
20- וּבֶן לֵוִי יָשִׁיר עַל דּוּכָנוֹ
וְיִשְׂרָאֵל אִישׁ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ
יִרְאוּ גּוֹיִים בְּפִיהֶם יַעֲנוּ / אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ
חָסִין קָדוֹשׁ בְּרֹב טוּבָךְ נַהֵל
עֲדָתְךָ וְאוֹר שִׁמְשָׁהּ יָהֵל
25- כִּימֵי מוֹעֵד עוֹד תֵּשֵׁב בְּאֹהֶל
פְּזוּ"רֶיהָ לְעִיר צִיּוֹן תַּקְהֵל / נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ
- 1. חסין מי כמוך: על-פי תה׳ פט, ט. 2. על… אמתן: תה׳ קטו, א. 5. ואפרוש כפים: בתפילה. 6. בפישוט ידים: השתחוויה מוחלטת. אשתחוה… קדשך: תה׳ ה, ח. 7. דור… וחכמיו: על-פי סנהדרין לח, ועוד. 10. מה רכו מעשיך: תה׳ קד, כד, ומשולב בתפילת יוצר. 12-11. להודות… ולפאר: על־פי תפילת ׳נשמת׳. 14. קדוש… שמך: על-פי תפילת העמידה לימים נוראים. 15. די… אמור: אתה שאמרת לעולם די אמור די לגלות, על-פי בר״ר צב, ג. 16. עם הדומה לחמור: ישמעאל, שנאמר לו ׳שבו לכם פה עם החמור׳(בר׳ כב, ה) ועל־פי דרשתו ביבמות סב ע״א. 17. גמ״רא…זמו״ר: חידוד לשון חריף, על-פי שבת קיג ע״א ועוד, ועניינו גמור את האויב והכרת אותו. 18. הר המור: הוא הר המוריה, על-פי שהש״ר ד, יא. 19. בן אהרן: הוא הכוהן הגדול. לאיתנו: לכבודו הראשון. 20. ובס.. דוכנם: על-פי נוסח תפילת מוסף לרגלים. 21. וישראל… נפנו: כמו בימי הטובה, על-פי מל״א ה, ה. 22. אשריך… כמוך: דב׳ לג, כט. 24-23. חסין… עדתך: על-פי תפילת ׳אנא בכוח…׳. 24. יהל: יזרח ויאיר. 25. כימי… באהל: על-פי הו׳ יב, י, והוא סמל לגאולה ולנס. 26. נשמת… שמך: פתיחה לתפילת נשמת.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' שלמה חלואה-יוסף שטרית
גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עדיין עלומות. אולם הסברה נותנת, שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך כמעט כולו בשנת תקנ״ג (1793), כתב רש״ח בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו ( אחיו הבכור ומורהו של ר' יקותיאל ), שהיה מכרו ומיודעו של רש"ח, ונפטר בשנת תקס"ב – 1802. זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לרבי בירדוגו, בנו השני של רבי יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש"ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל רבי יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס"ג.
בסיכומו של דבר דומה, שר׳ שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו כולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.
שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.
נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :
[…] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד
אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא
שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב:
ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.
כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־ מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.
,הערות המחבר – 1 – כתב יד הנמצא בספרייה הלאומית בפריס והועתק קרוב לוודאי במוגאדור בסוף המאה ה־19, מכיל יותר מעשרה פיוטים של רש״ח, לא מסומנים ברובם, וביניהם שיר שאינו מופיע בדיוואנים של רש׳׳ח.
(2) כ״י שיטרית שברשותי, הועתק כנראה בסאלי במחצית הראשונה של המאה ה־19, מכיל את הפיוט שחיבר ר׳ שלמה חלואה על א׳׳י ואתריה הקדושים (״בשגיון פי ירון / שבח ארץ טהורה: / על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״).
(3) כ״י אחר שברשותי, שיטרית 8, שהועתק בסוף המאה ה־19 בצפרו, מכיל את הפיוט ״שיר מזמור למנצח, / לשלמה ישוחח, / מצרות לא ירויח, / ישקוט ינוח״.
פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות
פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות
שני סטריאוטיפים שולטים במרבית הדברים שנכתבו על סובלנות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי. הראשון מתאר לוחם קנאי, פרש ערבי היוצא מן המדבר רכוב על סוסו, בידו האחת החרב ובשנייה ספר הקראן, ומציע לקורבנותיו את הבחירה בין השתיים. תמונה זאת, שנתפרסמה בזכותו של אדוארד גיבון(Gibbon) בספרו ׳ירידתה ונפילתה של הקיסרות הרומית׳, היא לא רק כוזבת, אלא אף בלתי אפשרית – אלא אם נשער כי מדובר בגזע של סייפים איטרים. בנוהג המוסלמי שמורה יד שמאל לצורכי טוהרה, ושום מוסלמי המכבד את עצמו, בעבר כן עתה, לא ישתמש בה כדי לשאת את הקראן. התיאור השני, שהוא לא פחות אווילי, הוא של אוטופיה בין-דתית ובינגזעית, שבה גברים ונשים בני גזעים שונים, הדבקים באמונות שונות, חיו זה לצד זה ב" תור זהב ", שבו שלטו שלום והסכמה בלתי מעורערים, נהנים משיוויון זכויות והזדמנויות, ועמלים יחדיו לקידום התרבות האנושית. במונחים יהודיים, לפי התיאור האחד, האסלאם הקלסי היה משהו בדומה לאמריקה בעת החדשה, ואולי אף טוב יותר; על־פי האחר, הוא היה משהו בדומה לגרמניה בימי היטלר, ואף גרוע יותר, אם בכלל הדבר אפשרי.
שני התיאורים הם כמובן מעוותים ביותר. ואולם בדומה למרבית הסטריאוטיפים, יש בהם גרעין של אמת. משותפת לשניהם העובדה, שהם חדשים יחסית ושמקורם במערב ולא באסלאם עצמו. לגבי נוצרים ומוסלמים כאחד הסובלנות היא מעלה חדשה, ואי־הסובלנות – פשע חדש. לאורך מרבית תולדותיהן של שתי העדות הסובלנות לא זכתה להערכה וכך גם אי־הסובלנות לא היתה מידה מגונה. כמעט עד לעת החדשה אירופה הנוצרית בעצמה לא נהגה בסובלנות ולא הוקירה אותה, ואף לא נפגעה ביותר בשל העדרה אצל אחרים. ההאשמה שהוטחה תמיד נגד האסלאם לא היתה שתורותיו נכפו בכוח – דבר שהיה מקובל וטבעי – אלא שתורותיו כוזבות. בדומה לכך מן הצד המוסלמי, הטענה לסובלנות, שעליה שומעים עתה רבות מפי אפולוגטים מוסלמיים, ובמיוחד מפי מליצי־יושר של האסלאם, גם היא חדשה ומקורה זר. רק בעת האחרונה ממש החלו אחדים מבין סנגורי האסלאם לטעון שחברתם העניקה בעבר שיוויון זכויות ללא־מוסלמים – ואולם טענה דומה אינה נשמעת מפי דוברי התחייה האסלאמית, ומבחינה היסטורית אין ספק שהצדק עמם. החברות המוסלמיות המסורתיות לא העניקו שיוויון זכויות כזה ואף לא התיימרו לעשות זאת. יתר־על־כן, בעיניהן הדבר לא היה נחשב כלל למעלה, אלא להזנחה במילוי חובה. שהרי כיצד ניתן להעניק יחס שווה לאלה הדוגלים באמונה הנכונה ולאלה הדוחים אותה בעקשנות? הדבר היה מופרך מבחינה תאולוגית והגיונית כאחד.
האמת, כתמיד, היא במקום כלשהו באמצע בין הסטריאוטיפים המנוגדים והסותרים, והיא מסובכת יותר, מורכבת ומגוונת יותר מכל אחד מביניהם. עד כמה היה האסלאם סובלני בעבר? התשובות לשאלה זאת תלויות בהגדרות שנקבעו למונחיה של השאלה. מה כוונתנו באומרנו ״אסלאם״? הדבר אינו כה קל או מובן מאליו, כפי שנראה ממבט ראשון. מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? גם לה הגדרות רבות ושונות והיא מעוררת שאלות, שאחת החשובות ביניהן היא אמתיהמידה שאנו קובעים להשוואה.
הגדרת האסלאם מעוררת שאלות שהן כבר מן הידועות. כפי שכבר צוין פעמים רבות, במילה ׳אסלאס׳ מקובל להשתמש במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות הסופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקוראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.
אולם המילה ׳אסלאם', בדומה למילה ׳נצרות׳, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת אחרי מות מייסדה. במובן זה המונח 'אסלאם׳ כולל בתוכו תאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן הזה עשוי להיות שונה מן האסלאם של הנביא כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.
ואולם, ככלל, ההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות, בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת; ישו מת על הצלב. מחמד לא זכה למות קדושים אלא לעוצמה. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח׳ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.
לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח ׳אסלאם׳ הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל־ פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח'אומנות מוסלמית׳, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי תרבותיים מסוימים ולא רק דתיים. המונח ׳אומנות נוצרית׳ מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא־נוצרים, החיים בתחום העולם הנוצרי. בדומה לכך, ׳מדע מוסלמי׳ פירושו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכל שאר המדעים, שנוצרו בתחום התרבות המוסלמית ושניתן להם ביטוי בדרך כלל בערבית ולפעמים באחת הלשונות האחרות של האסלאם. חלק גדול ממדע זה, וכך גם באומנות זאת, אינו פרי יצירתם של מוסלמים אלא של נוצרים ויהודים החיים בארצות האסלאם ומהווים חלק מהתרבות המוסלמית שבה עוצבו. לעומת זאת, אין משתמשים במונח ׳מדע נוצרי׳ כדי לציין את הישגיהם המדעיים של נוצרים ואחרים בתחום העולם הנוצרי. עד לעת האחרונה לא היה המונח ידוע כלל, וכאשר הופיע לראשונה, היה זה במובן שונה לגמרי.
בהתחשב במרכזיותה ובנוכחותה הכללית של הדת בחיים ובתרבות המוסלמיים, אפילו במובן שלישי זה של המילה, הגורם הדתי באסלאם הוא גדול יותר ומשמעותי יותר מאשר בעולם הנוצרי. ואולם במובן זה המונח ׳אסלאם׳ מציין לא הלכה אלא מעשה, לא את עיקרי האמונה והמצוות של האסלאם, אלא תיעוד מלא של ההיסטוריה המוסלמית – כלומר, תיעוד פעילותם של בני האדם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, חולשותיהם והישגיהם. המוסלמים, בדומה לשאר האנושות, אינם מצליחים לפעמים להגשים את האידיאלים שהציבו לעצמם, ומקלים לפעמים את התקנות החמורות שקבעו לעצמם. ולכן, אם אנו מבקשים לאתר סובלנות או אי־סובלנות בהלכה ובמעשה המוסלמיים כאחד, התשובות תשתנינה על־פי הגדרת האסלאם שנאמץ. הן עשויות להתשנות גם על־פי מידת הסובלנות שלנו.
ובאמת, מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? בדיון בנושאים מן הסוג הזה קיימת נטייה בלתי נמנעת לאמוד ולהעריך בדרך ההשוואה. אם נדבר על סובלנות באסלאם, נמצא עצמנו עד מהרה משווים את הסובלנות באסאלם עם הסובלנות בחברות אחרוה – בעולם הנוצרי, בהודו, במזרח הרחוק ואולי בעולם המערבי המודרני. זאת צורת השוואה שנפוצה מאוד בין מתפלמסים מזרמים שונים. המתפלמס יכול כמובן להקל מאוד על משימתו בכך שהוא בוחר לעצמו את תחומי ההשוואה הנוחים לו ביותר. קל תמיד, לדוגמה, להוכיח את עליונותה של דת אחת על פני האחרת, אם מעמתים את ההלכה של האחת עם המעשה של האחרת. זכורני שקראתי קונטרס קטן ומהנה, המוכיח שהח׳ליפות המוסלמית עדיפה על הנשיאות האמריקנית. הדבר נעשה בדרך הפשוטה של הגדרת הח׳ליפות על־פי מסות תאולוגיות ומשפטיות מלומדות, והגדרת הנשיאות על־פי השערוריות האחרונות שהתרחשו בוושינגטון. באותה מידה ייקל להוכיח גם את ההיפך – אם מישהו ירצה להשקיע בכך את המאמץ – על־ידי הגדרת הנשיאות על־פי חוקת ארצות הברית והגדרת הח׳ליפות על־פי הרכילות של בגדאד הביניימית, שידיעות עליה אינן חסרות במקורות העומדים לרשותנו
ד"ר רפאל תורג'מן מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראל
ד"ר רפאל תורג'מן
מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראל
הסידור ״תפלת החדש״ היה נפוץ ומקובל בעבר אצל כמה מהקהילות הספרדיות בצפון אפריקה, בארצות הבלקן ובאסיה, וחשיבותו לא נגרעה ממנו עד עצם היום הזה.
מהדורותיו
המהדורה הראשונה הידועה לנו יצאה לאור בוונציה בשנת התקס״א (1801), וההדפסה האחרונה בירושלים בשנת התשל״ה (1975). בסך הכול ארבעים מהדורות. שלושים וחמש מהדורות מצויות באוצר הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים. הקדומה שבהן היא משנת התקפ״ג (1823), והמאוחרת היא משנת התשל״ב (1972). ברבעון לביבליוגרפיה "קרית ספר״ מוזכרות עשר מהדורות של סידור זה, ומתוכן שלוש שאינן באוצר הספרים הלאומי: מהדורה משנת התקס״א (1801) קדומה מזו שבירושלים; מהדורה משנת התרפ״ז; ומהדורה משנת התשל״ה (1975) המאוחרת מזו שבירושלים.
מהדורה נוספת מוזכרת בספרו של מ׳ בניהו על ר׳ חיד׳א, שאלוניקי תר״ח. ולאחרונה פרופ׳ גב״ע צרפתי זימן לידי מהדורה אחרת של סידור זה, ליוורנו תקפ״ו. הדפסתו של הסידור ״תפלת החדש״ נעשתה אפוא בערים הללו:
ליוורנו – 19 מהדורות (תקפ״ג 2 X ; תקפ״ו, תקצ״ח, תר״י, תרס״ו, תרס״ז, תרי׳׳ז, תר״ך, תרכ״ד, תרכ״ו, תרל״ו, תרמ״ג, תרמ״ז, תרפ״ב, תרפ״ז, תרפ״ס, תש״ז, תשי״א) וינה – 7 מהדודות (תרכ״ג, תרל״ג, תרנ״א, תרנ״ו, תרנ׳׳ז, תרס״ה, תר״ע) תל אביב ־ 6 מהדודות(תשט״ז, תשכ״א, תשכ״ג, תשכ״ד, תש״ל, תשל״ב)
שאלוניקי – 2 מהדורות (תר״ח 2 X)
ירושלים – 2 מהדורות(תרע״ד, תשל״ה)
בומביי ־ 3 מהדורות(תמ״ט, תרצ״ה, תרצ״ז)
ונציה – מהדורה אחת(תקס״א).
הסקירה שבמאמר זה מבוססת על פרק המבוא בעבודת הגמר: ר׳ תורג׳מן, ״מסורת הלשון של התפילות בסידור ״תפילת החודש״, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשמ״ד.
תיאור של כמה מן המהדורות הקדומות
תקפ״ג: שלם, במצב בינוני, אינו קריא ביותר, כתב מטושטש וקשה. עמודיו דהויים: חלק קרועים מעט וחלק מדובקים. נדפס בידי משה ישועה טובייאנא. מתחיל בדף ב עד דף קמ (ברכות השחר, תפילות חול ושבת עד סוף מנחה לשבת). לאחר מכן מתחיל שוב בדף א עד דף לח (סדר מוצאי שבת עד סוף שלוש רגלים) ולבסוף דף א עד דף כ (תפילות שונות). כן מכיל תפילות ודינים מהרב חיד׳א.
תקפ״ו: נדפס בליוורנו בידי אליעזר מנחם אוטולינגי נר״ו, מדפיס ומוכר ספרים. שלם, במצב בינוני. עמודיו דהויים: חלק מהם קרועים וחלק מדובקים. כתב קריא. מכיל קצ״ח דפים המסומנים ברצף החל מדף ב. מכיל גם מעט דינים מהרב חיד׳א. אינו מכיל קריאת התורה.
תר״י: נדפס אף הוא בליוורנו מיד שלמה בילפורטי וחברו, מדפיסים ומוכרי ספרים. שלם, במצב טוב. כתב קריא. מידותיו של הספר גדולות מהקודמים בכ5- ס״מ הן באורך והן ברוחב. מתחיל בדף א עד יא (אדרא זוטא) ולאחר מכן שוב בדף ב עד דף רח (כל התפילות). מלבד התפילות מכיל גם הלכות לפני כל תפילה, אדרא זוטא קדישא (פרקי זוהר), לוח לקביעות שנים לדו- השנים תר׳׳י-תרכ׳׳ו. כן מוצאים בו לראשונה סדר קריאת התורה לשני וחמישי, ״זאת תורת העולה״, בסוף הספר דפים א-יט. תרט״ו: נדפס בליוורנו בדפוס אליהו בן אמוזג וחבריו. חסר, במצב גרוע, כתב קריא למדי (פרט לדפים אחדים). חלק מהדפים קרועים ומדובקים וחלק נוטים להיקרע. מידותיו גדולות כמו הסידור המתואר בסעיף הקודם. מתחיל בדף ב (אידרא זוטא) ומסתיים בדף כא (תחילת הסליחות). כאן חסרים כ20- דפים (תפילות וברכות שונות). לאחר מכן ממשיך בדפים רכב־רכה (לוח לקביעות השנים). כן מכיל הלכות לפני כל תפילה. בלוח לקביעות השנים הוא אמור להקיף את השנים תרכ״ח־תרל״ח, אך חסר בו חלק. אין בו סדר קריאת התורה לשני וחמישי.
תפוצתו של ״תפלת התדש״
מן המהדורות המצויות בידינו כיום אנו למדים, כי עיקר הדפסתו הייתה בליוורנו. המהדורות שנדפסו בארץ הן צילום של דפוס ליוורנו. לצדן של אלו ישנן מהדורות שנדפסו במקומות אחרים כמו: שאלוניקי, וינה, בומביי.
ניתן לומר כי הורתו ולידתו הייתה באמת בליוורנו, אולם כשם שהיהודי נודד מגלות לגלות כך נודדים אתו גם מקלו, טליתו וסידור תפילתו. בקשר להיווצרותו של הסידור ״תפלת החדש״ משער פרופ׳ בניהו, שסידור זה הוא גלגול של"מחזור קטן״ שנדפס אף הוא באיטליה בשביל הספרדים, וכלל מלבד תפילות החול והשבת גם תפילות לימים נוראים. ויש כאלה שכללו גם נספח בשם ״שפתי רננות״ – פיוטים ובקשות. אולם כדי לקבוע מסמרות בעניין זה יש לבדוק, האם המסדר והמנקד של ״תפלת החדש״ משנת תקס״א ואילך הוא המסדר והמנקד של מחזור קטן, ר׳ רפאל אלנאקרא. ואכן הסידור ״תפלת החדש״, על פי עדויות שבידי, הגיעה תפוצתו לארצות רבות גם באפריקה וגם באסיה (מלבד אירופה), כגון מרוקו, אלג׳יר, תוניס (ובמיוחד ג׳רבה), מצרים, עירק (בבל) ואף תימן. הנוסח השאמי בתימן שהיה במחלוקת עם הנוסח הבלדי המקומי הוא שאימץ סידור זה ונהג לפיו.
בכל אופן יש להתייחס אליו כאל סידור נפוץ ומקובל בקרב העדות השונות, והוא נחשב כסידור מקורי ובר-סמכא הן לגבי הטקסט והן לגבי הדינים, המנהגים וההלכות שנוספו לתפילות, וזאת על אף היותו מאוחר יחסית.
כיום הוא מצוי, על פי מיטב ידיעתי, במספר רב של בתי כנסת בקרב עדות רבות, וזאת אעפ״י שבינתיים הונהגו גם סידורים רבים אחרים, נאים יותר בצורתם ומושכים יותר במיוחד את בני הנוער, כמו: תפילת ישרים, רינת ישראל, אהבת ציון, תפילת בני ציון ועוד.
דבר אחד נשאר בגדר חידה והוא גילו של הסידור. אמנם סקרנו את כל הדפוסים הקדומים הידועים לנו והמצויים בספרייה הלאומית, אך יש, כנראה, מהדורות קדומות יותר בידי אנשים פרטיים וזקני העדות. מהדורות אלו יכולות לשפוך אור ולהוסיף נדבך חשוב בחקר הליטורגיה בכלל וחקר הנוסח ומסורות לשון קדומות בפרט.
L'esprit du Mellah-JosephToledano-QUI AIME BIEN CHATIE BIEN
QUI AIME BIEN CHATIE BIEN
- El a'ssa ma tkhli min yia'ssa Le bâton empêche de durcir
Rien de nouveau sous le soleil, le Roi Salomon avait déjà fait l'éloge de la manière forte en matière l'éducation et des mérites du bâton pour faire pousser droit les enfants: "Car celui qu'il aime l'Eternel le châtie, tel un père le fils qui lui est cher (Proverbes 3:12) ou encore "Ménager les coups de verge c'est hai'r son enfant, mais avoir soin de le corriger, c'est l'aimer" (13:24).
Minsghor ka it'ouez el fkos Du début le concombre se tord
Proverbe emprunté au folklore agricole et qui sent bon le terroir marocain. Si on n'y prend garde tant qu'ils sont encore petits, les enfants ne pousseront pas droit.
Ma iqdi m3a al 3assi – Gher el 3assi
- Qui refuse de marcher comme il se doit
- Aux coups seulement a droit
Textuellement "Au dur ne conviennent que les coups de bâton" et on peut dire que dans ce domaine l'imagination était vraiment au pouvoir. Les classes surpeuplées du Talmud Tora avaient bien souvent des allures de petites chambres de torture. Le maître, c'était l'enfance de l'art, était arme d'un bon bâton, de préférence pour les plus sadiques, un nerf de boeuf bien trempé dans l'eau pour le durcir encore plus, etdont il usait avec generosite. Le plus begnin eait de tendre la paume de la main pour y recevoir un nombre de coups proportionnel a la faute. Il faillait non seulement souffrir mais le faire avec stoicisme: le reflexe naturel de l'enfant est d'enlever la main quand il sent le coup arriver et pour chaque ratage le maitre doublait le coup perdu. Plus spectaculaire encore etait le second degre dans la punition: thmila, recevoir les mêmes coups mais sur la plante des pieds. Pour cela il fallait attacher les pieds au moyen de la falaqa, une corde reliée aux deux bouts à un bâton. Le nombre de coups était fixé à l'avance, mais pas pour les fortes têtes, le rabbin promettait de ne cesser que quand le récalcitrant aura "mordu la terre", exprimant par là son remords. Enfin, dernier raffinement dont les maîtres n'avaient pas l'exclusivité puisque les familles "chic" en avaient à la maison: el arma, un étau mis aux chevilles et qui paralysait l'enfant puni.
Ces méthodes étaient dans l'ancien temps la norme mais la justice impose d'ajouter que d'autres maîtres et d'autres parents — en minorité — condamnaient ces méthodes barbares.
UNE PITIE BIEN PLACEE
Souvenir d'enfance pendant la guerre quand la misère avait comment dire un. . . visage. Un jour donc, une des fortes têtes de la classe qui devait compter quatre-vingt petits garnements, à raison de huit heures d'études par jour, fut condamné à quarante coups sur la plante des pieds, ce qui était le maximum. Mais comme c'était un beau voyou, personne n'osa lui attacher les pieds pour recevoir la punition de crainte d'évidentes représailles après le cours. Il fallut donc menacer de thmila eux-mêmes les volontaires désignés. Quand on réussit enfin à lui attacher les pieds, sa blouse retomba et découvrit, ô horreur, son derrière et son zizi. Trop pauvre sa famille ne pouvait lui acheter de culotte. Dilemme du rabbin, déchiré entre l'horreur du nu et la crainte de passer pour un faible. Le garnement aurait pu résoudre le problème en s'excusant, mais il ne fallait pas y compter. Finalement l'horreur du spectacle offert à quatre-vingt paires d'yeux innocents fut le plus fort, et le rabbin trouva une échappatoire élégante: — Je vois dans ses yeux le remords et sur ses lèvres le repentir, lâchez-le!