Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
En flagrante violation de l'accord d'Algesiras, le général Moinier ne se contenta pas de sauver du massacre la population européenne de Fès, mais repartit aussitôt pour libérer Meknès où, agissant au nom du sultan, il captura Mawlây al-Zîn, avant de procéder à l'occupation de tout le nord du Maroc. Berlin protesta énergiquement avec l'envoi de la canonnière «Panther», officiellement, pour protéger les intérêts des Allemands dans le Souss. Il fallut le soutien diplomatique de l'Angleterre pour éviter la confrontation armée et régler le contentieux colonial entre Paris et Berlin par un traité franco-allemand signé en novembre 1911. La France accorda à 1 ' Allemagne des compensations territoriales en Afrique Équatoriale, et en contrepartie
«Des juifs qui se défendent», Archives Israélites 18 (4.5.191 I), p. 1-2. Selon un rapport d'intelligence militaire en date du 26.4.1911 «Le mellâh a été épargné moyennant le paiement d'une considération de plusieurs milliers de douros» [Nantes, Archives du ministère des Affaires étrangères, Légation de France àTangen série B245
l'Allemagne reconnut le protectorat de la France sur le Maroc. Voici écarté le dernier obstacle qui se dressait sur le chemin de la politique coloniale de la France. Mais l'absence d'un traité formel avec le sultan l’empêchait de consolider son contrôle sur le Maroc.
La perspective de la fin du «cauchemar marocain» fut accueillie avec un optimisme débordant par la presse juive francophone: «Les Marocains livrés à eux mêmes n'auraient certes pas manqué d'inaugurer de nouveaux exploits par un pillage en règle et un massacre des Juifs. Tandis qu'aujourd'hui, sous l'égide tutélaire de la France, ces pauvres Juifs si odieusement traités vont pouvoir se redresser dans cette humanité d'où l'intérêt, l'intolérance et la haine ont cherché à les expulser».
Pour Lyautey, la France devait rétablir l'ordre en s'entendant avec les tribus séditieuses désireuses de se débarrasser du joug d'un pouvoir tyrannique. Convaincu que la prise de Fès, la capitale impériale, mettrait fin à «l'anarchie marocaine», il incita le gouvernement français à s'engager plus avant, avec un minimum de troupes et à instaurer le protectorat du Maroc.
Escorté par le général Moinier, Henri Regnault, ministre de France à Tanger et diplomate accrédité, arriva à Fès le 24 mars 1912, avec pour mission d'imposer au sultan le texte du traité de protectorat qui déléguerait ses pouvoirs aux autorités françaises. Lors de l'arrivée de la délégation française «la population juive nous fit un accueil enthousiaste et ses orchestres nous gratifièrent de l'air de la "Mère Michel" qui passait alors au mellah pour notre hymne national!». Au bout d'une semaine de travail le ministre français obtint le célèbre traité, le 30 mars 1912. Sous la pression de cinq mille soldats français qui campaient sous les murs de son palais, Mawlây al-Hâfid signa le traité qui consacra officiellement le protectorat français sur le royaume 'alawite, conférant toute autorité au Commissaire Résident Général. Ce dernier représentait le gouvernement français auprès du chérif.
[1] Eugène Louis Georges Regnault (1857-19??) occupa des postes diplomatiques successivement en Tunisie, en Grèce et en Suisse. En 1906, il assista comme délégué français à la conférence d'Algéciras, avant d'être nommé ministre plénipotentiaire à Tanger.
Abraham Bouhsira, «La communauté juive de Fès», thèse de doctorat de sociologie, Université de Strasbourg, 1997.
- Résumé
A travers l'exemple d'une communaute juive marocaine millenaire – la communaute de fes – nous avons tente d'analyser le phenomene d'evolution culturelle, sociale et politique des juifs marocains sous le protectorat francais (1912-1956). La premiere partie de cette etude consiste en une description de la societe traditionnelle du mellah de fes : la mise au ban des juifs dans un quartier separe, leur statut politique en terre d'islam, les structures communautaires, la vie familiale et sociale, les moeurs et les rites. Nous nous sommes ensuite attaches a comprendre comment s'est faite l'evolution de cette communaute au contact de la societe coloniale. Nous avons etudie, dans un premier temps, les evenements historiques et les changements pendant la periode pre-coloniale (1870-1912), de maniere a degager leur signification comme indices de changement et leur impact sur ce phenomene. Dans un second temps, nous avons analyse deux facteurs de l'evolution dans la periode du protectorat. L'un est d'ordre economique : les mutations professionnelles; l'autre est d'ordre politique : la seconde guerre mondiale. Nous avons recherche les interactions de chacun de ces evenements sur les differents aspects du processus d'evolution. Nous avons ainsi mis en evidence la complexite d'une mutation sociale de ce type qui a provoque, en l'espace de quelques decennies, l’emancipation d'une societe regie par un ensemble de lois et de coutumes forgees a travers plusieurs siecles. La documentation que nous avons utilisee pour notre etude est inedite et provient, pour l'essentiel, de fonds documentaires internes a cette communaute. Elle permet de comprendre comment a ete vecue l'evolution par les differentes couches de la societe juive de fes.
Il exercerait les pouvoirs de la République française au Maroc et veillerait à l'application du traité. La France respecterait la religion musulmane et le statut de Sa Majesté chérifienne. De son côté, le sultan acceptait le droit de la France de stationner ses troupes sur tout le territoire marocain. En outre, la France administrerait la sécurité civile et les affaires de police du Maroc sur terre et sur mer. Sur proposition du gouvernement français, le sultan ou toute personne investie de son autorité, pouvait donner les ordres nécessaires au fonctionnement de son administration.
En échange de son assentiment, le sultan, conscient du climat agité, exigea que le traité fut maintenu confidentiel jusqu'après son départ de Fès pour le refuge de Rabat.
Suite à des indiscrétions, la nouvelle s'ébruita presqu'aussitôt et parut même dans la presse française. Lorsque la population fut mise au courant de la signature du traité:
Ce fut une consternation générale. Le traité du Protectorat était considéré comme un acte de vente, et toute la ville, depuis les chorfas et les oulémas jusqu'au dernier des bakkal [marchands de légumes] réprouvait la transaction par laquelle l'imam, le Commandeur des Croyants, élevé sur le pavois quatre ans auparavant comme Sultan du djihad, avait «vendu» aux chrétiens une partie de dar al-islam. Un calme lourd de menaces pesait sur la ville, mais les signes précurseurs de l'orage n'étaient encore perceptibles parmi les Européens, que pour les rares initiés à la vie intime de la capitale.
Dès le dimanche 31 mars 1912, Hubert Jacques avait annoncé dans Le Matin, 10260, p. I, la signature par le sultan du traité du protectorat français sur le Maroc, avant même que le gouvernement français n'en soit informé. La nouvelle est répercutée dans la presse yiddish. Le Lodzer Tageblatt du 23 avril 1912 (paru en fait le 6 mai) titre en première page: Sultan Mulei Hâfid zogt zikh ob fun tron (Mawlây al-Hafïd renonce au trône). Voir illustration 4.
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן
ולא רק לגבי חכמים כך; גם בשאר קינות מעמיד המשורר דמות הנפטר וייחודו ומבליטם בעזרת דרכי שיר וסגנון ובעזרת עיצובם האמנותי. אין צריך לומר שכך עשה באותה קינה על מות בתו וחתנו, שמתו בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, ובה העמיד המשורר דו־שיח קורע לב בין בני הזוג.
כבר בפתיחת הקינה ״לבי כמו ימים נוהם״ עולים מאליהם השיבוצים ״הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו״(שמואל א, בג), ״חתן מחדרו / וכלה מחופתה נדדו״, ועוד. בצר שיבוצים אלה, שהם טבעיים לקינה מעין זו, כולל השיר שיבוצים שוני משמעות, הנטולים מהקשר שונה לחלוטין, ומעמידים שעשוע לשון צורב. בעיקר בולט הדבר בדו־שיח שבין בני הזוג:
יקךא קול מר איש נעמי:
בואי כלה שכבי עמי
ואַתֶם אחי ולאומי / אוי אח ואוי אחות ספדו
ותען ותאמר לו
אשת נעורים בת גילו
מִלְמֵתִיב אַרְמְלו / טָב לְמֵיתַב טָן דּוּ
מלמתיב….יבמות קיח " טוב לשבת ביחד מלשבת אלמנה "
דירתי עמך אקבעה
ועול לי כאורח כל ארעא
במקום רמה ותולעה / עפר עלינו יכבידו.
לאמור, דרכו של עולם שאישה נושאת בעול הבית עם בן זוגה, והנה העול שנישא אנו יהיה עול אחר, עול העפר המכביד על המת. הלשון ״בואי כלה שכבי עמי״, המתכוון למותם ולקבורתם יחדיו, אף הוא בשינוי סדרי עולם הוא. חיי האישות מחליפים מקומם לקבורה משותפת.
אכן לסיטואציה ולמעמד המיוחד תפקיד מרכזי בבניית השיר, והמשורר מנצלם היטב לבנות את מעשה השיר. ועולים הדברים בשלושת היסודות של הקינה — השבח, המספד ואפילו התנחומים — שהלשון והציורים ודרך התיאור חוזרים אל הדמות המיוחדת ואל העניין המיוחד, שבמקרה הנספד הזה בדברי התנחומים מבקש הדובר עליהם
זבד טוב אותם יִזְבֹּוד
ערשים רעננה ירבוד
ואם נזכור את הקשר בין ״זבד״ ובין ״זבול״, הרי הזבול והערש, שעניין להם כאן עם התנחומים, מתקשרים בהחלט אל הסיטואציה היסודית. קינה זו על בני זוג, איש ואשתו, מביאה אותנו אל קינות על מות נשים.
הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין
169 – לבי כמו ימים נוהם – קנ
קינה קוננתיה יום יד עלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.
לבי כמו ימים נוהם / לחסרון רעים נדדו
הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו
אל שבר כי השברתי / לחם היתה לי דמעתי
יגעתי באנחתי / עשתונותי אבדו
נהי ונהיה אגדילה / כי מות בחלוני עלה
חתן מחדרו וכלה / מחופתה נדדו
יקרא קול מר איש נעמי / בואי כלה שכבי עמי
ואתם אחי ולאומי / הו אח הוי אחות ספדו
דמעות הורידי אישתי / כי אבי לשחת קראתי
לרימה אמי אחותי / אחי כנחל בגדו
ותען ותאמר לו / אשת נעורים בת גילו
מלמיתב ארמלו / טב למתב טן דו
דירתי עמך אקבעה / ועול לי כאורח כל ארעא
במקום רימה ותולעה / עפר עלינו יכבידו
בזאת כל שומעי מליהם / יאמרו " אוי מה בא עליהם "
ינהו יקרעו בגדיהם / דמעה מעין יורידו
נסעה וברחה שמחתם / קצרו לא ארכו שנותם
עזבו אל כלי חמדתם / מאהליהם שודדו
חרבה ביתם שמשם חשכה / על אלה נפשי אשפכה
לחסרון האישה שהלכה / היא ובעלה שאול ירדו
ספוד ארבה בכפלים / אילל כיללת אגלים
הילכו יחדיו שנים / בלתי אם נועדו
ישרים היו בלבותם / מתוקה שנת עבודתם
כל רואיהם את צדקתם / יבואו ויגידו
נגלוה נגלה דר מעונים / ללקוט בגנים שושנים
פרחי נטעי נעמנים / בשחיתותינו נלכדו
חסד ומשפט אשירה / כי כן חכמת האל גזרה
צור אשר רוח כל נברא / ונפש כל חי בידו
זבד טוב אותם יזבוד / ערשם רעננה יזבוד
יקר וגדולה וכבוד / מכובדים יתכבדו
קדוש ישלם נחומים / לאבלים השוממים
ישלח מלאכי רחמים / לקראת אמתו ועבדו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הספר והדפוס העברי בפאס
הספר והדפוס העברי בפאס
יוסף תדגי
מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
ירושלים תשנ"ד
תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.
מטרתו הראשונה והעיקרית של המחקר הזה היתה סקירת תולדות הדפוס העברי בפאס במאה העשרים. אלא שעד מהרה נוכחנו לדעת, כי הדברים ראויים להרחבה ולפיתוח, וכך הפכה הסקירה המקורית לחיבור מקיף ונרחב יותר.
ביולי 1989, כשמחקרנו היה כבר בשלב מתקדם, יצא לאור חיבורו של הרב אליהו רפאל מרציאנו, בני מלכים. החיבור הזה עוסק ברשימת דפוסי מרוקו, והרב מרציאנו ערך רשימה של החיבורים שנדפסו בעריה השונות, ובתוכן פאס. בתחילה חשבנו כי אין עוד צורך במחקרנו, אך בעזרת עמיתים ומומחים הגענו למסקנה, שיש לו ערך ותועלת משום שהוא עוסק בהיבטים היסטוריים שונים של הספר העברי, ואינו מסתפק ברשימת הספרים שיצאו לאור בפאס.
JUIFS DE ERFOUD D'AUTREFOIS AU MAROC.2
JUIFS DE ERFOUD D'AUTREFOIS AU MAROC.2.
LES JUIFS DE ERFOUD D'AUTREFOIS.
Autrefois une importante communauté juive habitait à Erfoud.
Il n'y a jamais eu de mellah a Erfoud. Les Berberes ont su cohabiter avec les Juifs.
En 1954, environ un tiers des habitants d'Erfoud étaient juifs.
Le samedi, le shabbat juif, tous les magasins étaient fermés, y compris ceux appartenant à des non-Juifs.
Yaakov Benhamou était le chef de la communauté locale, et Mukhluf Krispin était le jeune chef de l'école locale Talmud Torah juive.
Il y avait des quartiers juifs, des mellahs, dans la plupart des villages environnants, y compris Ksar Zrigat et Ma'adid vers le nord; Tijimi et Joarf à l'ouest, et Sifa et El-Glagla au sud (bien que, en 1954, seuls les trois derniers villages ont encore eu des habitants juifs).
Le Sanctuaire d'Erfoud dans le Tafilalet au sud de Meknes:
Le cimetière à Erfoud contient les tombes de plusieurs centaines d'autres, pour la plupart disposés en lignes. C'est l'un des plus vieux cimetière d'Afrique du Nord.
Certaines des tombes des pierres placées au-dessus d'eux, le résultat de la coutume juive traditionnelle est de placer quelques cailloux au sommet de pierres tombales comme une sorte de mémorial.
Entrée du cimetière.
Le rabbin Shmuel Abuhatzeira est le petit-fils du légendaire rabbin marocain connu sous le nom Yaakov Abir et le cousin germain du rabbin israélo-marocain emblématique Baba Salé.
Son tombeau dans le cimetière Erfoud est construit par un petit toit sans murs.
Ces dernières années, un complexe a été construit autour de sa tombe, y compris une salle de grande fonction où vous pourrez célébrer à l'annuel hiloula (pèlerinage).
Shmuel AbuHatzera
כתבות של סופרים עבריים שביקרו בצפון־אפריקה
יעקב גולדמן לעומתו לא דיבר שפות אירופיות, אלא רק עברית ויידיש. משום כך הוא נזקק בכל קהילה שהגיע אליה לחברתם הבלעדית של דוברי עברית, רבנים או משכילים, הן לצורכי שיחה יומיומית ושיח אינטלקטואלי והן לשם עזרה בארגון ההתרמות של בני הקהילות. צורכי קומוניקציה אלה היוו חלק חשוב מחוויותיו הצפון־אפריקניות ומרשמיו הכתובים על הקהילות השונות. עדויותיו־חוויותיו אלה תופסות לעתים מקום חשוב בדיווחים ששלח להצפירה ולהמליץ, לצד תיאורו הממצה של החיים היהודיים בקהילות השונות מנקודת ראותו של משכיל עברי דתי בעל דעות קדומות מגובשות כלפי יהודי המזרח. הזדעזעותו מהתמורות ההרסניות שהסבה המודרניזציה הצרפתית באלג׳יריה בכלל ובאלג׳יר בפרט זכתה לתגובה חריפה מבן הקהילה.
יעקב גולדמן השתייך בעצמו עד לשנת 1889 לחוג המצומצם, אך הפעלתן והמיליטנטי, של המשכילים העבריים בירושלים, והשתתף בכתיבתו העיתונאית במאבקים החברתיים־תרבותיים שהסעירו את היישוב הישן בשנות השמונים והתשעים. הוא היטיב להכיר את דפוסי הפעילות המשכילית העברית ואף היה שקוע בה, מצד אחד, ושמר בקפדנות יתרה על זהותו היהודית המסורתית ועל חינוכו היהודי־רבני שקיבל בישיבת ״עץ חיים״ הירושלמית, מצד שני. גם הוא מיזג השכלה ואמונה על פי אותן שאיפות כשל המשכילים העבריים בצפ״א. זהות זאת של דעות ושאיפות בינו לבין המשכילים העבריים בצפ״א עושה את כתבותיו מקור חשוב במיוחד להכרת פריסתם ופעילותם של חוגי המשכילים העבריים מצפ״א בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. עמדותיו אלה פורצות בכל כתבותיו מצפ״א, והן התוחמות את המסגרת הקונספטואלית שבתוכה דיווח על מצבן הפנימי של הקהילות השונות ששהה בהן. משום כך הוא שרטט תמונה בלתי אוהדת עד מאוד של רוב הקהילות שבהן שהה, אך בו בזמן גם ידע להעריך, לשבח ולהלל אותם רבנים ״נאורים״(כך הוא כינה את הרב ר׳ רפאל שלום חי הכהן מספאקס ואת הרב חיים בלייח מתלמסן) ואת המשכילים העבריים שהיו גם תלמידי חכמים, ושהוא פגש בתוניס, באלגייר ובתלמסן בעיקר. בתוניס, בבון ובאלג׳יר הוא אף נתקל במשכילים עבריים שלא היו בני תורה ולא הקפידו על קיום המצוות.
יעקב גולדמן התחיל את סיורו בטריפולי שבלוב לאחר שהייה מאכזבת באלכסנדריה. משם הוא הגיע לג'רבה, לספאקס ולקהילות אחרות בדרום תוניסיה, ולאחר מכן לתוניס. שם הוא עשה כחודש וחצי, והתוודע מקרוב למגוון המגמות הסותרות שהתרוצצו בקרב רבדיה החברתיים־תרבותיים של הקהילה ולפעילותו של חוג המשכילים העבריים התוסס במקום. באלגייריה הוא השתומם מרה על חסרונו של חינוך יהודי פורמלי ראוי לשמו בקהילות השונות, וכן הזדעזע מהעזובה הרוחנית וההתנהגותית של הקהילה היהודית באלג׳יר, ועם זאת הוא מצא שם משכילים עבריים לטעמו. רק בתחנתו האחרונה, תלמסן, שאליה הוא הגיע מאוראן, מצא קהילה לרוחו, והביע את הערכתו הרבה לפועלו של רב הקהילה, ר׳ חיים בלייח, ולר׳ אברהם בן מאמון, המקיימים שניהם פעילות משכילים עברית ראויה לשבח. מתלמסן חזר ליפו, שם קבע את מגוריו חודשים ספורים לפני שיצא לסיורו בצפ״א.
חילוקי מנהגים בין שתי העדות-יעקב גלר
- חילוקי מנהגים בין שתי העדות
החיכוכים בין הרומאניוטים ובין הספרדים נבעו לא מעט מפאת חילופי המנהגים ומשאיפות הספרדים להשליט את מנהגיהם על ה״תושבים״. סלע המחלוקת ביניהם היה בעיית ה״סמיכה״, וכן הסבלונות, מנהגי כתובה, נפיחה וכוי.
א. ה״סמיכה״
אצל הרומאניוטים, האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים קיים התואר ״רב״ ומכירים ב״סמיכה״, ואילו הספרדים לא נהגו ב״סמיכה״ וקראו לרבניהם ״חכם״. ר׳ דויד מסיר ליאון דן בהתנהגות זו בספרו, וכתב:
ומפני שאלו הספרדים עלולים להיות מעליבים ב״סמיכה״ הזאת ואומרים כי אין סמיכה בחו״ל וכותבים את זה בספריהם, אשר ראוי לשתוק על סכלותם, איך חשבו שדבר קטן כזה הידוע לתינוקות של בית רבן נעלם מכל צרפת ואשכנז ואיטליא ורומניא הנוהגים בסמיכה, שהיו גדולי עולם וראשי ישיבות בכל מקומות ממשלתם.
ה״סמיכה״ היתה נהוגה אצל הרומאניוטים, שעמדו בקשרים עם חכמי אשכנז, ומהם קיבלו את מנהג ה״סמיבה״ לרב ומורה הוראה. על זה כבר העיר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״שקהילות רומניאה הקדומים מיסדים על פי אשכנז וצרפת ולא על פי חכמי טוליטולא וספרד״. ״סמיכה״ משמעה אישור ותעודה, הניתנת על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד. תעודת ה״סמיכה״ מאשרת שהתלמיד בקי בדיני איסור והיתר, ועליה הסתמכו פרנסי הקהל, כשרצו לבחור רב. כוונת מתן ה״סמיכה״ היתה למנוע מאנשים לא־ראויים מלשמש כרבנים ודיינים. הרומאניוטים טענו שאצל הספרדים כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך ולא היה לו ״היתר הוראה״. ר׳ דוד הכהן – חכם רומאניוטי במאה הט״ז בקורפו – מביע את התנגדותו לשלילת ה״סמיכה״, הגורמת לעם־ארצות. דבריו המצוטטים באחת מתשובותיו משכנעים ביותר, ומפני חשיבותם אביאם להלן:
ומטעם זה נהגו הסמיכה להודיע לכל דאיניש דגמיר הוא ותלמיד שהגיע להוראה הוא וכדאי הוא למעבר שלידוותייהו דקמאי, דארץ ישראל וכל זה מפני שבעוונותינו, שרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכן, מתעטפין בטלית של רבם ונוטלים שררה לעצמן לישב על כסא ההוראות ולחכם יאמרו הלאות ויולידו כל הרעות והרשות נתונה לכל. וכן הסכימו להסמיך לאנשים הראויים להוראה לקראם בשם הרב רבו ומזה יודע לכל דכל מי שאינו מוסמך, דהיינו שיש לו רשות להורות, לאו בר הכי הוא ואין לסמוך עליו, אלא א״כ יהיה ידוע לכל דגברה רבה הוא ומצד ענוותנותו אינו מבקש גדולות, או משום שהוא קביל וקיים או מטעמים אחרים.
רד״ך ממשיך לעקוץ את הספרדים, שזלזלו בסמיכה:
וכ״ש בדורינו זה, שבעוונותינו שרבו יש אנשים שלא שימשו כלל, אלא שעסקו בחכמות חיצוניות ומכריזים ואומרים חכמים אנחנו ותורת ד׳ אתם… ואם יקום נגדם איזה גדול שבדור אומרים לו הכבד בביתך ושב, שאין בידך לא לחם ולא שמלה ובעלי בתים נותנים להם אמונה – עם היות כי ציד בפיהם ומגדילים עצמם בכוח בתחבולה ובמרמה ונמצא שם שמים מתחלל… בודאי ראוי לגדור ולאמר, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אלא יחידי הדור וסגוליה וזה יודע על פי הסמיכה הנהוגה.
הספרדים התנגדו לקבל את ה״סמיכה״, אך כי ברור היה להם שלא דומה היא לסמיכת ארץ־ישראל. דבר זה גרם למחלוקת בין שתי העדות, כשהרומאניוטים לא היו מוכנים לקבל את סמכותם של חכמים, שאין להם ״סמיכה״, ואילו הספרדים זלזלו ברבני הרומאניוטים. דבר זה היווה גם עילה לביטול משרת הרב הכולל בקושטא. דון יהודה אברבנאל כתב לאחר בואו לאיטליה שמצא שנתפשט המנהג של הענקת ״סמיכה״ לתלמידי ישיבה גם בין הספרדים והושפעו כנראה ״מדרכי הגויים העושים דוקטור״.
ב. סבלונות ( מתנות )
סִבְלוֹנוֹת
ת (ז"ר) [מן סבל, כמו "מַשְׂאֵת" – מן נשׂא] מַתָּנוֹת, וּבְיִחוּד מַתָּנוֹת שֶׁהָיָה הֶחָתָן נוֹהֵג בִּימֵי קֶדֶם לִשְׁלֹחַ לְבֵית חוֹתְנוֹ אוֹ לַכַּלָּה לְאַחַר הַקִּדּוּשִׁין: "הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו" (בבא בתרא ט ח). "הַרְבֵּה סִבְלוֹנוֹת שִׁגֵּר לָהּ בְּמַתָּנָה" (פיוטים, סידור 709). "הַמְּחֻתָּנִים מִצַּד הֶחָתָן הָיוּ שׁוֹלְחִים סִבְלוֹנוֹת לְהַכַּלָּה מִטְפַּחַת טוּרְקִית" (מנדלי מו"ס, רפז). "וְרַבִּי יוּדִיל פָּסַק שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אֲדוּמִים, חוּץ מִמַּתָּנוֹת וְסִבְלוֹנוֹת כְּפִי מִנְהַג קַדְמוֹנִים" (עגנון, כלה רלב).
מנהג הסבלונות היה מושרש אצל הרומאניוטים, והיו חוששים שהסבלונות (המתנות) שהיה שולח הארוס לארוסתו, הינם בספק קידושין, או כקידושין גמורים, ומצריכים גט. כשבאו המגורשים להתיישב בתורכיה, גרם מנהג זה להתנגשות בינם לבין התושבים הוותיקים. הספרדים רצו להחזיק במנהגי אבותיהם בידיהם, ולא חששו לסבלונות. הם ראו במנהגי הרומאניוטים מנהגי טעות, שאין לחוש בהם כלל. היו מקומות שהספרדים נגררו אחרי הוותיקים, כגון קושטא וסופיאה, וחששו לסבלונות. למרות שאנשי קושטא נהגו חומרה בסבלונות, לא נמנעו מלהשתדך עם ערים אחרות, שלא חששו להם, כאנשי שאלוניקי (רא״ם י״ז) ואדריאנופול (פני־משה ג: ט״י). נשתמרו ויכוחים, שעברו בין רא״ם ור׳ אברהם ן׳ יעיש, ובין ר׳ משה ארוקיס לבין חכמי אדריאנופול בשנים ר״פ-רפ״ה (1520-1525) על עניין זה. ר׳ משה ארוקיס השיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות ופרנסי אדריאנופולי: ״רז״ל נ״ע ששאבו מים ממעיני ישועתם בספרד, היו מורים בכל יום הלכה למעשה שאין חוששין לסבלונות… שראוי לספרדים בכל מקום שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם״. גם רשד״ם התנגד לחוש לסבלונות: ״אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש, מ׳׳מ הספרדים הם כעיר אחרת ונוהגים כעיר שאלוניקי״.הקהל הרומאניוטי באדריאנופולי הוסיף לחוש לסבלונות גם במאה הי״ז. נהגו שאת הסבלונות שלחו בפומבי ובעסק גדול על ידי שליח ומסרו למשודכת. היתה גם הסכמה, ששום אדם לא יקדש, עד שישלח הסבלונות לארוסה.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
פרק שביעי: פיזר נתן לאביונים
עוד בצעירותו ראו בו אנשי הקהילה במקנס שהוא בר סמכא, ונתנו בידו צדקות לפזרם לעניים כראות עיניו. ועל תקופת היותו בקזבלנקא כותב רבנו בהקדמה לשו"ת תבואות שמש: … וביותר אני שמח כי יודע אני שמלאתי חובתי בהיותי כל השנים ברבנות במרוקו, וגם כלפי כל העם בגמ״ח לעני לעשיר ליתום ולאלמנה, ואף יותר ממה שהיה צריך, והכל עשיתי לשמו הגדול. גם בהיותו בארץ ידעו רבים שרבנו תומך בנזקקים, והיו נותנים בידו כספים על מנת לחלקם. והיה מקבל ביד אחת ומחלק בעשר ידות, ורבים הם שחילו פניו שיעזור להם, גם מאות תלמידי חכמים שבאו לקבל ממנו הסכמה על הספר שברצונם להדפיס קבלו ממנו סיוע כספי, וגם כל מי שבא לבקש ממנו המלצה לאיזה מוסד או לקרן צדקה, היה מקבל ממנו סכום הגון וביד רחבה, ידועה ומפורסמת היתה קרן הסיוע שהיתה לו לחתנים מכספו הפרטי, וכל חתן שהיה נכנס אל רבנו היה מקבל סיוע. והכל בענוה ובצניעות.
ובכל מאודך
לימים נכנס אל רבנו בחור צעיר והחל להשיח צערו לפני רבנו שהוא יתום ואין בידו כלום להוצאות החתונה, מיד הוציא רבנו פנקס ש׳יקים וחתם את חתימתו על השיק והגישו לחתן ואמר לו אתה הוא שיודע כמה צריך, תרשום כמה שאתה צריך, החל החתן להסמיק ולהצטדק שלא התכוין לכך, אך רבנו אמר לו שהוא מתכוין ברצינות, ואם הוא מתבייש לרשום אזי הוא ירשום, וכתב על השטר 5,000 ₪ (בשער הדולר הוא כמו 1300 דולר) ונתנו בידו ושאלו האם זה מספיק? (עפ״י עדות היתום, שהראה לבניו של רבנו את צילום השי׳ק בימי השבעה) סיפור זה הוא כאור בקצה המנהרה המגלה לנו כמה גדולה צדקת פזרונו של רבנו זצ׳׳ל.
מתמכין דאורייתא
כשהיה המבקש מוכר לרבנו שהוא ת״ח ששקוד על התורה היה רבנו תומך בו בסכומים גדולים. כמו כן מידי שנה היה משתתף בהילולא המרכזית של ישיבת ׳כסא רחמים׳ והיה תורם סכומים נכבדים לישיבה. וכפי שמעידים מקורביו של רבנו שרבנו החזיק בתלמידי חכמים ביד רחבה ובסתר. גם עוזרו האישי של רבנו מעיד: שכל חודש היה מזמין אליו הרב ארבעה אברכים, שנודעו לו שהם נצרכים, והיה נותן בידם סכום הגון.
גם אחד המספידים ספד לרבינו ואמר ׳שמהתקשרותו החזקה לצדקה, רואים שהיה מנותק מהבלי ותענוגי העולם הזה׳.
כי אחי עצמי ובשרי אתה/אחיו רבי אליהו
אחיו של רבנו רבי אליהו היה תלמיד חכם הנהנה מיגיעו, חזן ופייטן ונכון בכל מידה טובה, בהיותו בקזבלנקא היה רואה חשבון, בשנים האחרונות עלה ארצה וגר בירושלים, והיה שולח לרבנו כל חודש כמה אלפי ₪ במשך כ- 15 שנה, שיחלקם למוסדות תורה ונזקקים כפי ראות עיניו, וגם כמה ספרים שהוציא רבנו כאן בארץ הקודש השתתף רבי אליהו בהוצאות ההדפסה ביד רחבה, והיה משאיר לעצמו כדי פרנסתו בצמצום. (נפטר בתשרי תשס״ג תנצב״ה)
קמחא דפסחא
סכום גדול, מתוך הסכום הכולל שהיה רבנו מחלק מידי שנה ליותר משבע מאות משפחות בקמחא דפסחא מטעם המועצה הדתית ירושלים, היה מכיסו הפרטי.
ואף ביום שישי לפני פטירתו שלח ש׳יקים לנצרכים כדי שיהיה להם במה לקנות מצרכים לכבוד החג.
אותם אנשים שבאו לחלות פניו לקבל ממנו סיוע כספי, גם לאחר שהיה נותן בידם כנדבת ליבו הטוב, היה מעודדם ומשמחם ורק לאחר מכן היה משלחם.
אשר יצוה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט
ויש לציין שגם לבניו יש חלק במעשי הצדקה של רבנו, שכשהיה רואה רבנו שעומד להיות מחסור בקופה עקב הביקוש הגדול ואין הקומץ משביע את הארי, היה מתקשר לבניו שבצרפת ומבקש שישלחו לו סכומים הגונים לצורך תמיכה במוסדות התורה, ובנזקקים כאן בארץ הקודש. וכן כשהיו מגיעים לביקור אצלו היה מבקש מהם לשים כמתנת ידם בקופה שהיתה מיועדת לכך. ואכן זכה רבנו לברכת ׳עשר בשביל שתתעשר׳ ולברכת ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״. ופעם אמר לאחד מתלמידיו: כסף זה לא העיקר ואף לא דבר חשוב, אבל הוא דבר נצרך.
אביהם של יתומים
אהבתו ודאגתו לבריות היתה כנה ואמיתית, ובפרט התבטא הדבר כלפי יתומים ואלמנות, כי הוא היה להם כאב. בקזבלנקא היה רבנו האפוטרופוס של כל היתומים שבעיר, ולמרות שהממשלה היתה דואגת למנות אפוטרופוס משלה על עזבונות השייכים ליתומים, מכל מקום כדי שלא יפסידו היתומים על ידי פשיעה של אפוטרופסים למיניהם, הגיע רבנו להסדר עם המלכות שכדי שתתאפשר משיכת כסף מחשבון של היתומים, יצטרכו לחתימתו בנוסף לחתימת האפוטרופוס שמינתה להם הממשלה
The following is an exact translation of the firman Hatti-Sherif
- MONTEFIORE, DIARIES (ed. L. LOEVE) I.
קטע מתוך London 1890 pp. 278—279
The following is an exact translation of the firman Hatti-Sherif (addressed to the Chief Judge at Constantionple), at the head of which His Imperial Majesty the Sultan Abd-ool medjid wrote with his own hand the following words
"Let that be executed which is prescribed in this Firman :" -—
"An ancient prejudice prevailed against the Jews. The ignorant believed that the Jews were accustomed to sacrifice a human being to make use of his blood at their feast of Passover.
"In consequence of this opinion, the Jews of Damascus and Rhodes (who are subjects of our Empire) have been persecuted by other nations. The calumnies which have been uttered against the Jews, and the vexations to which they have been subjected, have at last reached our Imperial Throne.
"But a short time has elapcd since some Jews dwelling in the Island of Rhodes have been brought from thence to Constantinople, where they have been tried and judged according to the new regulations, and their innocence of the accusations made against them fully proved. That, therefore, which justice and equity required has been done on their behalf.
"Besides which the religious books of the Hebrews have been examined by learned men, well versed in their theological literature, the result of which examination is, that it is found that the Jews are strongly prohibited, not only from using human blood, but even that of animals. It therefore follows that the charges made against them and their religion are nothing but pure calumny.
"For this reason, and for the love we bear to our subjects, we cannot permit the Jewish nation (whose innocence of the crime alleged against them is evident) to be vexed and tormented upon accusations which have not the least foundation in the truth, but in conformity to the Hatti-Sherif which has been proclaimed at Gulhani, the Jewish nation shall possess the same advantages and enjoy the same privileges as are granted to the numerous other nations who submit to our authority.
"The Jewish nation shall be protected and defended.
"To accomplish this object, we have given the most positive orders that the Jewish nation, dwelling in all parts of our empire, shall be perfectly protected, as well as all other subjects of the sublime Porte, and that no person shall molest them in any manner whatever (except for a just cause), neither in the free exercise of their religion, nor in that which concerns their safety and tranquillity. In consequence, the present firman, which is ornamented at the head with our 'Hoomaioon' (sign-manual), and emanates from our Imperial Chancellerie has been delivered to the Israelitish nation.
"Thus you, the above-mentioned judge, when you know the contents of this firman, will endeavour to act with great care in the manner therein prescribed. And in order that nothing may be done in opposition to this firman, at any time hereafter, you will register it in the Archives of the Tribunal; you will afterwards deliver it to the Israelitish nation, and you will take great care to execute our orders, and this our sovereign will.
"Given at Constantinople, 12th Ramazan, 1256 (November 6th, 1840)."
פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו.-אליעזר בשן
נגיד יהודי התאסלם
בריטי שנסע למכנאס שבמרוקו בשנת 1721 יחד עם השגריר הבריטי כדי לפדות שבויים בריטים, כתב כי הנגיד של היהודים במכנאס התאסלם לפני 27 שנים
יהודי מומר נזכר על ידי רבי עמנואל בן יהונתן מאנסאנו, אחיו ובנו בשנת תצ"ז (1737). הם כותבים כי כאשר למדו מפי רבי חיים בן עטר, עמד מולם איש מומר שסיפר להם כי באספה של יושבי פאס נידונה השאלה בשל מה באה על העולם הצרה, והחליטו כי בגלל שהיהודים מוכרים משקאות חריפים, וכן בגלל חטא שבועת שקר וביטול תפילות
התאסלמות בעקבות בצורות ומגפות
במחצית הראשונה של המאה ה-18 נזכרות בצורות בכתביהם של חכמי מרוקו.
רבי יעקב בירדוגו ( 1853-1783) מזכיר בשנת תע"ג( 1713) " אחר עבור שנות הרעב ". בין השנים 1721- 1724 במשך כארבע שנים הייתה בצורת במרוקו. בשנת 1723 בפאס בלבד התאסלמו לפי אומדן כאלף יהודים.
בשנה שאחריה קרוב לאלף יהודים המירו דתם. רבי חיים טולידאנו (1749-1690) כתב: יעברו שני הרעבון ובטלו כמה משפחות ולא נותר אלא אחד מעיר ( חק ומשפט, סי׳ נא ). בסי רצו, שם, הוא כתב על 'אלמנת ראובן מכרה ספר תורה לרחל בשני רעבון'.
רעב במכנאס בשנת תפ"ט ( 1729) כפי שכתב רבי מרדכי בירדוגו. ושנה אחריה בצפרו, לפי דברי רבי רפאל משה אלבאז. על שני הרעב כתב יעב״ץ באייר תצ״א (1731). בפאס היה רעב בשנת תצ"ה (1735) ושלוש שנים אחרי זה.
בשנת תצ"ח ( 1738) יהיה רעב גדול במערבי. רבי יוסף משאש כתב על מגפות בשנים שבין 1751-1746, והדבר עלול היה לגרום להתאסלמות. לפי מקורות אירופאים היו מגפות במרוקו שנגרמו כתוצאה משנות בצורת, בשנים אלה: 1758, 1765, בין 1776 ל-1782, וב- 1799.
יחסם של החכמים למתאסלמים
יחסם השלילי התבטא בתשובותיהם. רבי יעקב אבן צור [יעב"ץ] (1753-1673) ביטא את יחסו למתאסלמים אגב דיונו ההלכתי. המתאסלם התנכר לא רק למשפחתו, אלא גם לחבריו בקהילה שתמול שלשום חי אתם בשלום.
בתשובתו בנושא כתובתה של אשת מומר הוא כותב: " וירבו הימים ותהי רוח אחרת עם הבעל הנזכר עד ששתה את קובעת כוס המים הזדונים וחבק חיק נוכריה ובגיותו זדון לבו השיאו להעליל ולערער וללגלג על אנשים בני ברית " (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפח).
האם יש למומר חזקה בחצר ? יעב"ץ דן בנושא זה : תחת הכותרת: " חזקה בחצר של מומר ". הדין נכתב בחשון תפ"ב (סוף 1721). מעבר לדיון ההלכתי, ניתן להבחין ביחסו העוין של החכם למומרים:
עשו [כינוי לרשע] היה לו חצר והמיר ויצא מן הכלל ואחר כך מכר חצרו לראובן. ועמד הקהל הקדוש ומכרו חזקת החצר ההוא לשמעון. אחר כך עמד יעקב אחיו של עשו המומר ומכר החזקה ההיא ללוי, באומרו כי מיד כשיצא עשו לתרבות רעה הרי הוא חשוב כמת וראוי לקברו בחייו, ומיד זכה יעקב בירושתו, אלא שלא היה יכול לתבוע פירות החזקה מן הדרים בה, מפני איבתו של עשו הרשע. והיינו טעמא שראה את הקהל הקדוש מוכרים החזקה ולא יכול למחות בהם. וסמך על זה שאין מעשיהם כלום שכבר זכה יעקב בירושת עשו, והקהל הקדוש מכרו דבר שאינו שלהם.
בתשובתו ציטט החכם את הרמ"א [ר' משה איסרליש] מחבר 'המפה' לשו"ע חו"ם, סי' רפג: 'שקנסו את המומר ומתנתו אינה מתנה, דוקא בירושה שנפלה לו מקרוביו והוי ליה כאילו לא היה ולא נברא. ולכן אם נתן הירושה הנוגעת לו מאביו- אינה מתנה שכיון שקנסוהו שלא יירש, לא זכה כלל בנכסים…
אבל ממון של מורישי המשומד שהם כשרים לא הפקירו, אלא שקנסו המשומד וסלקוהו מאותה ירושה כאלו אינו ראוי לירש " (י מוצב״יי, ח״א, סי׳ טז). הכינוי ייצא מן הכללי מופיע נשובותיו ח"א, סי' קצא.
אברהם קורייאט ( תקמ"ז – תקס"ו 1806-1787) כתב: " קיבלתי מרבותי…. שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזו חזקה בין מעצמו בין ממורישיו מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בה בגיותו שמכר קרקע לגוי או למומר כמותו-תישאר באותה קרקע חזקה אכן לא אליו יהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו " ('זכות אבות', סיי מו).
פאס וחכמיה-ר' דוד עובדיה זצוק"ל
ובשנת תקע״ב -1812 – באייר קמו צוררי ישראל והלשינו על הקהל וגזר המלך יר׳׳ה שיתנו הקהל אחד עשר קנטאר כסף לבד כמה שוחדות והפסדים ותהום כל העיר. ומקודם גזר שילכו הקהל וארבעה חכמים למקנא׳ס והיה קור מאד ורצו הקהל להוליך אותי עמהם וידעתי שאם אלך עמהם כמעט אהיה בכל רע ובסכנה גדולה. ונתתי סך ארבעה עשר אוקיות שוחד לשר והחליף אותי באחר והלכו ועברה עליהם צרה גדולה. והיו בוכים ומתודים על פשעם והסיפור ארוך. ויצא כתב נייר המלך שיתנו סך הנז׳ ובעונות באו לכאן והתחילו להעריך בני אדם כמה יתנו כל א׳. ומן השמים רחמו עליהם ושלה עוד המלך לשר פא׳ס אלבאל׳י שהסך הנז׳ יתנוהו עזה״ד. שהנגיד יתן אלפים מתקאלים, ובן צבע אלף. והשאר ז׳ אלפים יתנו הקהל אלף בכ״ח על ז׳ חדשים. וברוך האל המושיע ורחום בדין. והשאר הנז׳ העריך כל א׳ ביודעם ומכירם ולא העריך שום בינוני. ואירעו דברים שלא ניתנו ליכתב כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואח״כ שלח השר אגרת ליר״ה מי יתן המעות הנז' ואמר לו שהנגיד יוסף ן׳ עטיא ג׳ אלפים ושיך יוסף ישראל ויהודה…ב׳ אלפים ויום טוב ן׳ סעדון ב׳ אלפים, ועברה צרה גדולה, וה׳ יאמר די כי״ר.
נמצא כתוב בב״י מוהרר אליהו (הגה מן הצד כמדומה לי טעות וצ״ל עמנואל) מאנסאנו ז״ל עת צרה בשנת התצ״ז ליצי׳(1737).
אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.
וברביעי בש׳ כ״ח לח׳ שבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ודבינו נרו׳ ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נרו' והנה עמד לנגדינו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם מושרשים בנו, הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבית מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושבינו נמנים ע״ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות. ב׳ שבועת שוא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳. ועכשו הם נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא בטול תפלות, כי הם יודעים כשהבקר אור היהודים קמים בהשכמה ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשו כשעולה, עמוד השחר כ׳׳א יצא לפעולו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם. ובה׳ בש׳ כ״ט לח׳ הנז' ג״כ גזרו ת״ץ ועשו כסדר יום ב׳ אך ורק לא הלכו חוץ לעיר, ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען, כי אם על אבינו שבשמים והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שירדו שם גשמים עד שרותה הארץ.
LA VIE D'UN POETE MEKNASSI AU XVIIIe SIECLE
LA VIE D'UN POETE MEKNASSI AU XVIIIe SIECLE
Entre 1760 et 1790 David Ben Hassine exerce essentiellement les métiers de paytan et de poète, de chanteur et d'auteur de piyyoutim. De sa propre initiative, ou à la demande des intéressés, il écrit et chante ses poèmes dans les synagogues, ou dans des maisons privées, car tous ses piyyoutim sont destinés à être chantés, suivant une mélodie qu'il indique toujours en tête de ses compositions, et qu'il emprunte la plupart du temps à d'autres piyyoutim.
Comme il n'existe pas, au XVIIIe siècle, de presse hébraïque au Maroc, David Ben Hassine ne peut faire imprimer et vendre ses oeuvres. Les droits d'auteur n'étant pas protégés, ses piyyoutim tombent dans le domaine public aussitôt qu'il les a chantés la première fois. Comme seule défense contre les plagiaires, il insère systématiquement son prénom, ou même son nom complet, en acrostiche, dans ses poèmes, ce qui n’empêche pas au moins un de ses contemporains peu scrupuleux de piller allègrement son oeuvre.
Sa seule rémunération provient des dons éventuels des personnes qu'il honore dans ses compositions. On fait appel à son talent pour toutes sortes de cérémonies publiques ou privées, et pour faire l'éloge des défunts. Comme tous les poètes de son temps, il recherche l'amitié, la protection et l'obole des hommes influents, qu'il couvre de louanges, même quand ils ne sont pas toujours au-dessus de tout soupçon! Parmi les mécènes fortunés et généreux qu'il doit flatter, Daniel Tolédano, "qui était un père pour les nécessiteux", Moshé Ben Maman, "grand prince d'Israël", Mordekhay Shriqi et Mes'od Ben Zekri, trois puissants courtiers du sultan Mohammed Ben 'Abdallah, Shalom de la Mar et son fils Mordekhay, négociants de Mazagan proches du Palais, et, surtout, Shélomo Sebbag, de Meknès, le richissime "soutien de ceux qui étudient la sainte Thora", qui promet formellement au poète de subventionner la publication de Téhilla Lé-David.
Malgré les dangers et la difficulté des déplacements, David Ben Hassine, mu par un tempérament quelque peu aventureux, n'hésite pas à effectuer de longs voyages pour gagner sa vie. Il se rend à Fez, à Tétouan, El-Qsar, Marrakech, au Tafilalet, et même à Gibraltar, sans doute invité par la communauté juive d'origine marocaine. Dans cette dernière ville, David Ben Hassine, émerveillé, découvre "la science de la musique des chrétiens", et il est particulièrement impressionné par le système de notation musicale européen, dont il nous laisse une decription détaillée. Ces voyages favorisent la diffusion de ses piyyoutim dans toutes les villes du Maroc.
David Ben Hassine devient très populaire de son vivant, comme en témoignent les haskamot, ou préfaces approbatives enthousiastes imprimées dans l'édition d'Amsterdam de Téhilla Lé-David (pp. la-5b), ainsi que les poèmes rédigés en son honneur, de son vivant. Dans l'un de ces poèmes, Abraham Alnaqqar, de Fez, le qualifie de "grand poète, notre maître le rabbin David Ben Hassine, … rempli d'art et de savoir comme Besalel, chantre des cantiques d'Israël". Le second, daté de 1782 a été inséré par Hayyim David Séréro, de Fez également, dans sa préface à la première édition de Téhilla Lé-David, en signe d'amitié et d'admiration.
הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון-פריקת היהודים מנשקם ב־5 באפריל 1912
בן נאים נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. כשישיבה זו סגרה את שעריה לאחר הפרעות ב־1912 הוא עבד בתפקידי נוטריון, שליח ציבור וסופר עד פטירתו ב־1966. הוא היה חובב ספרים מובהק ובמשך חייו אסף אלפי ספרים וכתבי יד והם שימשו אותו בחיבור יצירתו הנודעת ׳מלכי רבנן׳(ירושלים 1931) – אוצר ביבליוגרפי על רבני מרוקו. כתביו נשמרו אצל בני משפחתו והם כוללים פירושי מקרא, דרשות ופסקי הלכה.
העדות האחרת היא פרי עטו של הרב שאול אבן דנאן(1972-1880), יליד פאס אף הוא. הוא היה בנו של הרב הנערץ ר׳ שלמה אבן דנאן(1929-1848), שנטל חלק בוועד החירום מיד לאחר התריתל. ב־1934 מונה שאול לדיין בבית הדין הרבני במראכש, ולאחר מכן במוגדור ב־1939. ב־1949 נבחר לכהן בתפקיד הרב הראשי של מרוקו. בסוף ספר השו"ת שחיבר ׳הגם שאול׳ (פאס 1959, ירושלים 1977) נוסף נספח, ועניינו כרוניקה היסטורית של האירועים שהתחוללו במרוקו בתחילת המאה העשרים ערב כניסתה של צרפת לאזור.
בכך הוא המשיך מסורת משפחתית, מכיוון שכבר במאה החמש עשרה הרב סעדיה אבן דנאן, מאבות אבותיו, העלה לכתב את הנסיבות ההיסטוריות שבהן הגיעו מגורשי ספרד למרוקו ב־1492. בסגנון מליצי וספרותי, בהשפעת הליריות התנ״כית, תיאר ר׳ שאול את הימים הקשים באפריל 1912 ואת המאורעות שחווה על בשרו. הערך הייחודי של עדותו, הכוללת פרטים שאין למצוא בשום מקום אחר, טמון ביכולת הניתוח האישית שלו ובחדות העין הייחודית שלו שהציג בהן את העובדות.
נוסף למאגר הנתונים העשיר הזה, יש בידינו כמה עדויות בערבית־יהודית, מהן גם עדויות ראייה. שלמה הכהן היה גזבר הקהילה היהודית בפאס, וביומנו המתאר בלשון הערבית את השנים 1925-1879 סיפר את קורות הקהילה עד יום פטירתו.
חשיבותה של עדותו מצויה בעובדה שגם הוא חווה על בשרו את האירועים ב־1912 ותיאר אותם ביומנו. יתר על כן, ב־1913 הוא מונה לחבר בוועדה האחראית לפיצוי של קרבנות התריתל. העותק המקורי של יומנו הופקד בעבר בארכיון הקהילה היהודית בפאס וככל הנראה אבד. למרבה המזל, עותק מצולם שלו נמצא בספרייה הלאומית בירושלים. חנניה דהן תרגם לעברית ב־1975 את היומן, והוא פורסם בספרו של הרב דוד עובדיה(2000-1913) על יהודי פאס.
לבסוף, פרטים אישיים התקבלו משני מקורות נוספים. באסופת הטקסטים בערבית־יהודית של לואי ברונו ואלי מלכה יש תעתיק לטקסט בערבית־יהודית שכתבה אישה אלמונית שסבלה גם היא בפרעות .נוסף על כך, ז׳ורז׳ט בנסימון שוקרון פרסמה ב־1993 קצידה על התריתל, קינה בערבית, שנאספה מפיה של אישה מפאס, מסעודה סמעון, שהייתה אז בת יותר מ־95 שנה. קינה זו חיבר ר׳ משה לוי, תלמידו של ר׳ יוסף בן נאים וחתנו.
שלב ראשון – פריקת היהודים מנשקם ב־5 באפריל 1912
עוד לפני הפרעות בפאס אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ב־5 באפריל 1912 החרים הצבא הצרפתי את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של חיילי הצבא השריפי התבצעו בקרב תושבי המלאה, באמתלה שאלה סיפקו את הנשק לשבטים הברברים.
הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים, ושבין היתר מולאי אלחאפיד ווזירו הם שחימשו אותם בחשאי, כדי שיוכלו להילחם נגד צבא צרפת. להלן אטען כי אין לדחות את ההשערה שמדובר בפעולה מכוונת שיזמו הצרפתים, שהיו עדים לאומץ שהפגינו היהודים בעת שהגנו על עצמם ב־1911 וביקשו להימנע מפעולות הגנה דומות לקראת המהומות הצפויות.
הערת המחבר : כך רמז אלמליח כבר בזמן הפרעות, בדוח שלו מ־29 במאי 1912 הקהילה היהודית שלא יכלה לחשוב על להגן על עצמה, מפני שנפרקה לחלוטין מנשקה כמה ימים קודם לכן על ידי השלטונות המרוקניים, באמתלה חסרת שחר, שמלמדת עד כמה המרד היה מאורגן ולא ספונטאני כפי שהתאמצו כמה לומר.
כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים הבטיחו להם המפקדים הצרפתים הטבות(50 פרנק) אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים היו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאח, תקפו את הנשים והכו את התושבים במקלות. כפי שהיה אפשר לצפות, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בעיר המוסלמית לאחר ההתקוממות, שם התגלו יותר מ־30,000 רובים.
לפי דוח של עמרם אלמליח, העסכרים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת הובל באלימות רבה בליל שבת לקסרקטין, ושם, ׳לפי פקודת קצין צרפתי, ״במסגרת החקירה״ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי׳.
מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו אוהבי הצרפתים קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של מואניה (אפריל 1911) אלא גם את השגרירות החדשה, בהנהלת אנרי רייניו. אלמליח פנה אל רייניו במחאה תקיפה ובדרישה לפעולות עונשין חמורות נגד החיילים האשמים, ואיים לגייס לשם כך את דעת הקהל באירופה. אפילו הקונסול הבריטי התרגש מן הדברים. לא נערכה שום חקירה, אך המחאות של אלמליה והעימותים והקללות במהלך החיפוש ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. העושר ושפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו מחוסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
תפרוסת התנועה
התנועה הצליחה לחדור לכל פינה בה היתה קהילה יהודית והתפשטה כאש בשדה קוצים. על עומק חדירתה של השבתאות ועל מימדי התפשטותה במרוקו ניתן ללמוד ממכתבו של ששפורטש אל גלילות המערב בו הוא מונה אחת לאחת את הערים בהן קנתה לה שביתה האמונה החדשה ומקונן על מצבן של הקהילות. שפתו הציורית והמליצית של ששפורטש הופכת את הקטע לכעין קינה על תעיותיהן וסטיותיהן של אותן קהילות מאמונת אבותיהן. הוא נעזר לשם תאור הערים במטבעות לשון שאולות
מן המקרא ומדברי חכמים, ומשתמש במלים שמבטאן דומה ובצלצולן יש דמיון אך פרושן שונה. סגנון זה היה מקובל על משוררי המקרא. הם אהבו להשתעשע בהגאים דומים בצלצולם, מה שנקרא אחר־כן בפי חכמי התלמוד ״לשון נופל על לשוך׳. ששפורטש מנסה לחקות סגנון זה והצלחתו אינה מועטה, בהתחשב בעובדה ששמות הערים אינם עבריים ולא קל למצוא להם הקבלה בהגא ובצלצול העברי. וזה לשון הקטע:
״אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום ת״ח (תורת חיים) מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים מחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מארויקום (מרקש) עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק, אם מעיר פי״ם(פאם) המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין, אם עיר תיטוא״ן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם, או עיר סא״לי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אברי לב שבהם ונחשבו לכלי חרם. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מיקיני״ס (מקנס) שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא, והקהילות תידול״א (תדלה) דלו מאנוש המורה להם דרך האמת, ושארית אלזאוייא ואגפיה הניחו תורם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת רבותם, אם חסידות ותמימות קהלות האפילי״ט הביאתם לרדת נולאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהלות גרי״ס׳ הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו״…וכוי.
הרשימה שמביא ששפורטש מצביעה אמנם על פריסה רחבה של מאחזי התנועה. היא מקיפה את כל הארץ, מתיטואן בצפון ועד מרקש ואזור תפיללאת בדרום, מסאלי במערב ועד פאס ותדלה במזרח, אך חסרים בה מקומות אחרים בהם השבתאות היכתה שרשים ורכשה בהם אוהדים, כגון טנג׳יר, אורן, אספי ועוד, שעליהם נעמוד בהמשך.
מעניין להבחין שהתנועה השבתאית לא חיפשה חסידים ותומכים רק בקרב רכוזי אוכלוסין גדולים, אלא חדרה גם לקהילות קטנות ומאחזיה היו גם בפינות נדחות כגון קהילות הכפרים שמסביב לתדולה. (תידולה היא תדלה של היום הנמצאת דרומית־מזרחית לקזבלנקה). על מנהגי קהילת תידולה ובנותיה כותב הסבעוני:
״קהל תידול״א גזרו עליהם לילך יחפים ,… וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיתקבצו כולם לתידולא … והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חורבות ואהלים וגם הם החזיקו באכילה וקוראים (ביום ט׳ באב) במקום ׳יענך ה ביום צרה׳ – יה׳ בעזך ישמח מלך ובמקום ׳תפלה לדוד הטה ה׳ אזניך׳ – ׳למנצח על שושנים׳.״
שינוים בסידור התפילות
נמצאנו למדים מהקטע הנ״ל ששמעה של התנועה הגיע גם לפינות נידחות בהן רכשה לה חסידים, שהיו לא פחות אדוקים וקנאים מאשר חבריהם לדעה בערים הגדולות. מהקטע הזה אנו לומדים גם שאנשי הכת הכניסו שינוים משמעותיים בסדר התפילות. הם הרשו לעצמם לבטל קריאת מזמורי תהלים מסורתיים ולהכניס לסדר התפילה מזמורים אחרים במקור המזמור שביטלו קריאתו ״יענן ה׳ ביום חגים לומר אותו בימי צומות ותענית, ואילו המזמור שהוכנס במקומו " ה' בעזך ישמח מלך״ (תהלים ב״א) הוא שיר תודה לה׳ אותו אמרו אבותינו בשוב מלך ישראל ממלחמה עטור תהילת נצחון והוא שיר תודה לאלוהי ישראל על הנצחון שהנחיל למלך על אויביו.
המזמור ״תפילה לדוד הטה ה׳ אזניך ענני כי עני ואביון אני״ (תהלים פ"ו), תוכנו תחנונים לעזרה בעת צרה ועיקרו הבעת משאלות לב משיחיות בעץ חזון לאחרית הימים: ״כל גויים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך ה״ אומר המשורר, כלומר שהיעד המשיחי הוא כי כל עמי תבל יכירו בעליונותו ויקבלו את עול מלכותו. נוהגים לומר מזמור זה ביום־הכיפורים ובימי סליחות ותחנונים, ואילו המזמור ״למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות״(תהלים מ״ה) הוא פשוט שיר ידידות, כשמו כן הוא, היו שרים אותו למלך ישראל ביום חתונתו וביום שמחת לבו. במזמור מתואר הטקס המפואר שערך המלך לכלתו ולנסיכות בנות לויתה, ובימינו נוהגים לאמרו בבית החתן וביום שבת החתונה בתפילת שחרית ונקרא "מזמור לחתנים״. המזמורים נאמרו כמובן לכבודו של המשיח שבתי צבי ויחסו להם משמעויות שבתאיות.