מורשת יהדות מרוקו

יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניות

חודשי ההריון היו קריטיים לאשה ולגורל צאצאיה. בחודשים אלה היא זוכה ליחס מיוחד. מונעים ממנה מאמץ וזקוקה למנוחה. אם תתאווה למשהו יש לספק לה, שאם לא – היא עלולה לסכן עצמה ואת עוברה. הדבר מעוגן במסכת יומא פרק ח, משנה ה: ״עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב״. הרמב״ם בהלכות שביתת עשור פרק ב, הל׳ ט כותב: ״עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתישב נפשה״. וכן בשו״ע או׳׳ח, סי׳ תריז: ״עוברה שהריחה״ כתב הרמ״א: ״ופניה משתנים אף על פי שלא אמרה צריכה אני. לוחשים לה באזנה שיום הכיפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה״. כך כתב גם ר׳ מרדכי קורקוס ׳גדולת מרדכי׳, דף קג, ור׳ בנציון הכהן, ׳שערי ציון׳ או״ח, סי׳ לו.

אשר לט׳ באב: שו״ע או״ח סי׳ תקנד, ס״ק ה: ״עוברות ומיניקות מתענות בט׳ באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור, אבל בג׳ צומות אחרים פטורים״. בהקשר לתעניות אותו דין נוהג לגבי עוברה, יולדת ומניקה.

על פי המנהג גם נשים בכורות מתענות בערב פסח, אבל המעוברות כמו המניקות לא יתענו ויש איסור לגרום להן להחמיר, כי יש לחוש לולד. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה (׳ברית כהונה׳, תשכ״ז או״ח, דף מא סי׳ ז).

החכם הנ״ל נשאל בשנת תרפ״ב (1922) האם לפי המנהג בג׳רבה עוברות ומניקות מתענות בארבע התעניות – צום גדליה, י בטבת, תענית אסתר ויז בתמוז. היו נשים שהחמירו על עצמן והתענו. הוא ציטט את הרמ׳׳א לשו״ע, או״ח סי׳ תקן, ס״ק א:

עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות אינן מחויבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג׳ צומות, אבל בט׳ באב מחויבות להשלים.

ר׳ כלפון חשש לצער האשה וסכנת הולד, וסיכם כי יש להודיע ברבים שלא יתענו ״ואם יחמירו – איסורא עבדי״ [הן עוברות על איסור]. אבל אין מנהג קבוע בנידון (׳שואל ונשאל׳, ח״ד, או״ח, סי׳ ז, ח). ביום צום גדליה שנת תרפ״ו כתב החכם בנידון שוב: גם שמענו כי יש בעלי בתים והם בתור תלמידי חכמים שמכריחים אנשי ביתם בהיותן מעוברות או מניקות לאכול בתעניות הנזכרות מחשש נזק ואין מחלקים בזה בין מצטערות לשאין מצטערות. החכם התנגד להחמרה על ידי הנשים, בגלל החולשה השולטת בימיו. וסיכם בלשון זו:

ובפרט בימינו אלה שירדה חולשה לעולם הרבה מצד טבע הדורות שהולכים ונחלשים אם מצד היוקר והבצורת אשר בעונותינו הרבים רוב הבינוניים וכל שכן העניים והאביונים מצבם ומצב אנשי ביתם בתכלית החולשה. ולכן אין להחמיר כלל, ואפילו התרה נראה דאין צריך, דכשאנו באים להצריך התרה, הני נשי דעתם קלה עליהם וחושבות שמצוה רבה להתענות אפילו כשהן מעוברות ומניקות… ולכן סמכינן [אנו סומכים] בזה על המתירים גם בלא התרה (שם, ח״ד, או״ח, סי׳ לח). החכם דן בנושא זה בכמה מקומות בספרו: בחלק ח, או״ח, סי׳ סט, ציטט את רבעו ירוחם בשם הגאונים כי ״מעוברת אסורה להתענות זולתי בט׳ באב ויום הכיפורים משום צער הולד, וכך גם דעת מרן ר׳ יוסף קארו״. החכם הוסיף כי גם ״איסוראי איכא [יש בזה איסור] דכיון שפטורות מלהתענות והם מצערים את הולד״.

בחלק ח, או״ח, סי׳ עג הוא סיכם: ״תראה דעוברות ומניקות אסורות להתענות ובפרט בדורות חלושים אלו ובפרט במקומות החמים שהתענית קשה יותר״.

החכם הסתמך גם על פסק דין של הרב עובדיה יוסף, כפי שכתב בספרו ׳יחוה דעת׳ ח״א, סי׳ לה, לפטור המעוברות משעברו ארבעים יום להריון, והמניקה כל כד חודש, אפילו אינה מניקה (׳שואל ונשאל/ ח״ח, או״ח, סי׳ עג).

בתשובה אחרת בנושא זה מסופק החכם אם העוברות והמניקות מתענות בשאר תעניות חוץ מיום כיפור ותשעה באב, מהדין או מכוח מנהג. בג׳רבה אין מנהג קבוע בזה.

לפי המסופר בזמן הזה על שם ההמון והמיילדות דכמה ילדים בר מינן באים לידי סכנה על ידי התענית אם בימי עיבורן אם בימי יניקתן אם מצד חסרון החלב הראוי, כי בעירנו אי ג׳רבה בשנים ההם היו רובם ככולם חיים רק מהיניקה. עין רואה ואזן שומעת דסוגים אלו מסורים ביד הנשים ואף אם באמת נהגו, אין מנהגם כלום דלא יודעים [יודעות] שהם מותרים לגמרי מדינא וקבלו על עצמם איסור(שם, ח״ח, או״ח, סי׳ עה). בתשובה אחרת ללא תאריך, חזר החכם על השאלה האם עוברות ומניקות חייבות להתענות בארבעת הצומות. בניגוד לדברי הרמ״א, החכם הסתמך על ׳בית יוסף׳ לשו״ע בסימן זה בשם רבינו ירוחם שאסור להן להתענות. והדבר תואם את גישתו של החכם מג׳רבה: ״כי באו לשאול על זה, אנכי אמרתי כי לדעתי אין מתענות״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט או״ח, סי׳ לה).

וכך כתב ר׳ דוד מועטי מאלג׳יר: ״עוברות ומניקות ומי שאינו יכול להתענות מאיזה חולי – אינו צריך התרה״ (׳אשר לדוד׳, או״ח, דף יא). היה נהוג שבימי הריונה הבעל קונה לה פרי חדש, ושכנותיה נותנות לה לטעום מתבשיל שלהן.³

תרומות. ר׳ שלמה זרקא, חכם בן המאה ה־19, כתב כי לתועלת התינוק יעשה בעלה, מעשה זה: מתחילת ההריון עד סופה יקח בכל יום פרוטה, יסתירה ויאמר: ״פרוטה זו שאני לוקח היא לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס״. אחר כך ישלח את הכסף לטבריה (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 48).

ר׳ אברהם אדאדי מטריפולי כותב על הנוהג כי בימי עיבורה הבעל תורם [לצדקה] (׳השומר אמת/ דף חי).

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

כל שידעו הצלבנים על החשישים היה שהם היו חברי כת שפעלה בסוריה. הם היו מודעים אך במקצת – ואפשר שלא היו מודעים כלל – למקומם באסלאם, או לקשריהם עם קבוצות אחרות בארצות האסלאם. הסופר המערבי הראשון שנתן דעתו על החשישים הוא הנוסע היהודי הספרדי, ר׳ בנימין מטודילה, שעבר דרך סוריה בשנת 1167 בדרכו למזרח. בדברו על ״ארץ המולֵהאת״ בפרס, ציין שהאנשים שם כופרים ״ויושבים בהרים הגדולים והם עונין לאיש זקן שבארץ אלחשישים״ (כלומר בסוריה).

הנוצרים נעשו מודעים לקיומם של החשישים מאוחר יותר. בראשית המאה השלוש עשרה, ג׳יימס מוויטרי(James of vitry), בישוף עכו, בדברו על החשישים של סוריה, העיר שהם הופיעו לראשונה במזרח ומשם הגיעו לסוריה. נראה שהוא לא ידע על אודותם יותר מכך. מכל מקום, במחצית השנייה של אותה מאה החל מופיע מידע חדש ממקורות ישירים על אודות כת האם בפרס. העדות הראשונה היא זו של ויליאם מרוברוק (William of Rubruck ), כומר פלמי ששוגר בשליחות מלך צרפת לחצרו של הח׳אן הגדול בכּראכּורום שבמונגוליה בשנים 1255-1253.

 במסעו עבר בפרס והוא מציין שהרי החשישים שם גובלים בהרי הים הכספי מדרום. בהיותו בכראכורום הופתע ויליאם מאמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו במקום בשל השמועה שהגיעה לח׳אן הגדול כי לא פחות מארבעים חשישים, עטויי תחפושות שונות, נשלחו לרוצחו. בתגובה שלח הח׳אן את אחד מאחיו בראש צבא נגד ארצם של החשישים, בפוקדו עליו להרוג את כולם.

המילה שבה מכנים הן ר׳ בנימין והן ויליאם את החשישים היא מולִהֵת או מולחאת – שיבוש של המילה הערבית מֻלחִד (רבים: מלאחדה). במילה זו, שהוראתה המילולית היא " פורש "  השתמשו בדי לכנות כתות דתיות סוטות, בייחוד את האסמעאילים, בני הכת שהחשישים השתייכו אליה. מילה זו מופיעה שוב בתיאור מסעותיו של מרקו פולו, הנוסע הנודע אשר עבר בפרס בשנת 1273 ותיאר מבצר אסמאעילי, אולי את אלאמות, אך סביר יותר שאת מצודת גִרְדְכּוה, אשר זכרון נפילתה בחודש דצמבר 1270 היה עדיין חי.

הזקן מן ההר נקרא בלשונם אלואדין – מערבית – עַלַאאֻ אלדִן – הוא חסם עמק מסוים בין שני הרים והפכו לגן הגדול והיפה ביותר מאז ומעולם, שופע עצי פרי לסוגיהם. בגן הוקמו ביתנים וארמונות מן הנאים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מעוטרים קישוטי זהב וציורים מרהיבים. היו שם אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. במקום היו נשים ועלמות מן היפות ביותר בעולם, המיטיבות נגן בכלי נגינה מכל סוג ואף יודעות לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים המשובבים עיני כל רואיהן. ׳הזקן מן ההר׳ שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן מקום זה הוא גן העדן.

 על כן הוא עיצב אותו כפי שתיאר מוחמד את גן העדן. ואכן המוסלמים שבאותה סביבה האמינו שזהו באמת גן העדן! שום אדם לא הורשה להיכנס לגן, פרט לאלה שאותם הועיד הזקן להיות החשישים שלו. בכניסה למבצר הייתה מצודה, שיכלה לעמוד נגד כל העולם, ולא הייתה שום דרך אחרת להיכנס פנימה. הזקן החזיק בחצרו צעירים מהסביבה, מבני שתים עשרה שנה ועד בני עשרים, כאלה שהייתה להם נטייה לחיי צבא. הוא נהג לספר להם סיפורים על גן העדן, ממש כפי שנהג מוחמד, והם האמינו לו כשם שהאמינו למוחמד. לאחר מכן הוא ביקש להכניסם לגן – ארבעה, שישה, או עשרה בעת ובעונה אחת – ולאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הורה לשאת אותם פנימה.

משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן. הנשים והעלמות בילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. בכך השיגו בעצם כל מה שצעירים מתאווים אליו. מרצונם החופשי לא היו עוזבים מקום זה לעולם. הנסיך הזה, שאנו קוראים לו ׳האיש הזקן׳, טיפח בארמונו חצר מלכות שהתנהלה בגינוני הדר ואצילות.

הוא הביא את אנשי ההר הפשוטים שמסביבו להאמין באמונה שלמה שהוא נביא גדול. וכאשר רצה לשלוח את אחד החשישים שלו למשימה הוא גרם להשקותו בגן אותה מרקחת שהזכרתי קודם ולאחר מכן לשאת אותו ולהביאו אל ארמונו. כשהבחור התעורר, הוא מצא עצמו בארמון ולא עוד באותו גן עדן; דבר שלא מצא חן בעיניו כל כך. אחר בך הביאו אותו לפני האיש הזקן, והוא השתחווה לפניו ביראת כבוד גדולה מתוך אמונה שהוא עומד לפני נביא אמת. הנסיך נהג אז לשאול אותו מהיכן הוא בא וזה השיב כי בא מגן העדן!… וזהו אכן מה שתיאר הנביא מוחמד בתורתו.

דבר זה עורר באחרים הניצבים שם, שלא הוכנסו לגן, תשוקה עזה ביותר להגיע לשם. כש׳הזקן מן ההר׳ רצה להרוג נסיך מסוים הוא אמר לבחור כזה: "לך הרוג את פלוני; וכאשר תחזור ישאו אותך מלאכיי אל גן העדן. ואם תמות גם אז אשלח את מלאכיי לשאת אותך לגן העדן׳. באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה שלו אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב אל גן העדן שלו. כך הביא ׳האיש הזקן׳ את אנשיו לרצוח כל מי שהוא חפץ להיפטר ממנו. באמצעות פחד זה שהחדיר בנסיכיו הביאם להעלות לו מס כדי שיואיל לחיות עמהם בשלום ובדעות. עליי לספר לך עוד של׳זקן מן ההר׳ היו כפופים כמה אנשים נוספים שחלקו את דרכי התנהגותו ופעלו בדיוק כמוהו. אחד מהם נשלח לאזור דמשק ואחר לכורדיסתאן.

ב. דרושי השלוחים

אחד המעשים הראשונים שעושה השליח לאחר שבא לקהילה ומצא בה אכסניא ראויה, ולאחר שביקר בבית הרב מרא דאתרא וראשי הקהילה, הוא דורש ברבים דרוש בשבח ארץ ישראל ובהכרח שליחותו. על פי רוב הוא דורש את הדרוש בשבת הראשונה לבואו, בבית הכנסת הגדול שבקהילה, והדרוש משמש מעין פתיחה למגבית הכספים. הדרוש נקרא דרוש ״למעלת ארץ ישראל״ (או ״למעלת ירושלים״, ״למעלת חברון " וכו', ובו דברים בשבח ארץ הקודש או עיר הקודש השולחת והחובה לסייע לתושביה, או דרוש ״למעלת הצדקה״ ובו מדובר בשבח הצדקה וגמילת־חסדים. עתים ממוזגות שתי המגמות בדרוש אחד. בתקנות העיר פאס במרוקו בענין שלוחי א״י משנת תפ״ח (1728), נאמר שפעולת־הגביה מתחילה ״תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה״. ר׳ יוסף ממאן, שליח צפת שהגיע לבוכארה בשנת תקנ״ג (1793) דרש שם בשבת הראשונה לבואו ״בקדושת א״י ובמצות צדקה״.  הרב חיד״א בשליחותו הראשונה בשם חברון באירופה בשנות תקי״ג— תקי״ח (1753—1758) דרש בכל קהילה מהקהילות החשובות שעבר בהן. בדרד־כלל היה הדרוש בעברית, אולם יש אשר שליח ספרדי דרש בקהילה ספרדית בלשון הספרדית. שני דרושים כאלה בספרדית שעשו רושם על בני הקהילה נדפסו על־ידם עוד בימי שהותו של השליח בקהילה, והם דרוש ר׳ חזקיה די סילוא, שליח ירושלים, על יסודי תורתנו, שנדפס באמשטרדם בשנת תנ״א (1691) ודרוש ר׳ חיים יצחק קאריגאל, שליח חברון, שדרש בחג השבועות בעיר ניופורט בארצות־הברית בשנת תקל״ב (1772).

המנהג ששליח א״י דורש בשבת לפני בני־הקהילה קדום הוא, והידיעה הראשונה שהגיעה אלינו על דרוש כזה היא מהמאה העשירית, והיא על שליח ירושלים שדרש בוינוסה בדרום־ איטליה.

רבים מהדרושים שדרשו שלוחי א״י בקהילות הגולה נקבעו ע״י מחבריהם בספרי־הדרוש שלהם ועל־ידי כך נשתמרו והגיעו אלינו בשלמותן. ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, שיצא שלש פעמים לארצות שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנות תס״ח—ת״ץ (1708—1730) קיבץ בספרו את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, וציין ברובם את המקום והזמן שבו נדרשו. ר׳ יוסף ב״ר מרדכי הכהן, שליח לעצמו מירושלים באירופה בשנות תס״ז—תעי׳ה (1707—1715), הכליל בספר־דרושיו את הדרושים שדרש בדרכו. בספר־דרושיו של ר׳ יום טוב אלגאזי, נכלל דרוש ״על גודל מעלת א״י ובפרט מעלת ירושלם״, שהוא בודאי הדרוש העיקרי שדרש בלכתו בשליחות ירושלים באירופה (יחד עם ר׳ יעקב חזן) בשנות תק״ל—תקלי׳ה (1770—1775). ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת בתורכיה בשנות תקפ״ב—תקפ״ד (1822—1824) אסף בספר מיוחד את כל הדרושים שדרש בדרך שליחותו וציין בשער־הספר שהדרושים הם ״נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״.  ר׳ יצחק פרחי הדפיס בשני ספרים קטנים את הדרושים שדרש בפירינצי בהיותו שם בשליחות חברון בשנת תר״ט (1849). וכן שלוחים רבים אחרים.

המגמה בדרושי השלוחים היתה לעורר את לב בני הקהילות בגולה לבוא לעזרת אחיהם שבארץ. אולם יש אשר לא יכול היה השליח להסתפק בהתעוררות־הלבבות אלא היה צריך לנמק ולהסביר את עיקר זכותה של א״י לבקש — או גם לתבוע — את עזרת בני הגולה, כי יש אשר קמו בקהילות מתנגדים, מקטרגים ומשטינים שהטילו ספק בזכות זו או גם כפרו בה במפורש. ר׳ משה חאגיז, שליח לעצמו מירושלים שסיבב באירופה כארבעים וחמש שנה במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, חיבר ספר שלם — ספר ״שפת אמת״ שנדפס באמשטרדם תס״ז(1707) — נגד מקטרגים אלה, לא בצורת דרוש אלא בצורת ויכוח, ועליו ידובר להלן בפרק אחר.

אחת הטענות השגורות ביותר בפיהם של המקטרגים היתה איזו זכות יש לשלוחי א״י ארץ־ישראל לבוא ולתבוע מקהילות הגולה עזרה לבני א״י ולהזיק בזה לעניי הגולה, הלא הלכה מפורשת היא! עניי עירך קודמין? על שאלה זו היו שלוחי א״י חייבים להשיב, והם עשו זאת בתשובות־של־הלכה ובדרושים של אגדה. ואלה הנימוקים העיקריים שבפיהם!

 א) מצות ישוב א״י מוטלת על כל אדם מישראל, ומי שאינו יכול לקיים את המצוה בגופו ולעלות לא״י, חייב לקיים את המצוה בממונו ע״י עזרה ליושבי א״י וייחשב לו כאלו ישב בה.

ב) אף על פי שאנו קובעים עתה את החדשים ואת המועדים לפי חשבון ולא לפי הראיה, כבימי הבית׳ הרי יש לחשבון של בני הגולה תוקף רק משום שהוא נסמך על בני א״י שקובעים את המועדים לפי אותו חשבון, ואם לא יהא ישוב בא״י לא יהא שום תוקף לחשבונם של בני הגולה ולא יוכלו כלל לקבוע את המועדים.

ג) תפלות ישראל בגולה אינן יכולות לעלות לשמים דרך אויר ארצות־העמים הטמאות אלא הן מצטרפות לתפלות בני א״י ועולות דרך ירושלים, ואם לא יהא ישוב בא״י לא תוכלנה תפלות ישראל בגולה להגיע לפני שוכן מרומים.

ד) היסורים שמתיסרים בהם בני א״י מכפרים על עוונות בני הגולה.

 ה) בני א״י נתונים בידי מושלים קשים שיש בידם לעשות בהם כחפצם, והעזרה הניתנת להם נחשבת לא כצדקה סתם אלא כפדיון שבויים.

 ו) כשאמרו ״עניי עירך קודמין׳ התכוונו רק לשתי ערים שבא״י או לשתי ערים שבגולה, אבל לגבי כל עיר מערי הגולה, נקראים עניי א״י תמיד ״עניי עירך״, כי ירושלים היא עירנו וא״י היא נחלתנו.

 הרב חיד״א משיב על שאלה זו בכמה מחיבוריו. במקום אחד הוא כותב:

 ״זאת הארץ חלק אלוה ממעל מעונה אלהי קדם מכון שבתו…וסדר ברכות ותפלות הנאמרים באמת בארץ ישראל החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים, והיא עבודת ה׳ באמת. אכן יושבי חוצה לארץ, ארץ לא מטוהרה, ממשלת שרי עם ועם, כל תפלות וברכות ולימוד ומצוות עלו זה בנג׳ב אויר ארץ העמים בלתי טהור, והדברים עתיקים וגובה להם… כשם שרצה הקב״ה לזכות ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקת פזרונם, כן הדבר הזה, כי הן בעון, יושבי הארץ קצרי יד עניים ואביונים וגזרות קשות ורעות… ואין להם תקומה כי אם בצדקת בני הגולה… מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש, ומסרת בידינו! גדול המעשה יותר מן העושה, הנה כי כן יושבי ארץ ישראל שלוחי כל הגולה לעבוד ה׳ עבודה שלימה עבודה תמה, וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם… וכזאת וכזאת קיום מצות ישיבת ארץ הקדושה…״

 ובמקום אחר כותב הרב חיד״א!

״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם… ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בא״י ובלעדם לא מצו למיקם, הם זוכים במצות ישיבת א״י, דאמרינן: גדול המעשה. וכל אלה הם דברים אמתיים למי שאין .עיניו טרוטות, לאפוקי איזה מההמון אשד ייבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא… אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח א״י ובזה לטבוח ישרי דרך, הם יושבי א״י.,.׳״

לטענות אלה נזקק הרב חיד״א גם בתשובה של הלכה על שאלה שנשאל ״מה כח בני א״י לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם״. הוא משיב!

׳דע לך דאמרו בספרי שקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה אף בחרבנה… ולדעת הרמב״ן היא מכלל רמ״ח מצוות עשה דאורייתא… כי בא״י כל תפילה כל תחינה החלו עולין אל השמים… לא כן בארץ העמים מסך מבדיל… ובמה יתרצה עבד ה׳ להיות לו חלק בישיבת א״י ותורת א״י אם לא בהחזיק ביד יושביה… ועוד אמרתי אגלה, דכתב הרמב״ם סוף פרק ה׳ מקדוש החדש, דמה שאנו חושבין ר״ח והמועדות בח״ל אנו סומכין על בני א״י… והוסיף בס׳ המצות עשין קנ״ג, שאם יעדרו ח״ו בני ישראל מארץ ישראל, חשבונינו לא יועיל כלום… ואם כן חיובא רמיא על כל בני ח״ל להשתדל שיהיו ישראל בא״י, דאם לא ח״ו יהיו בני גולה בלי ר״ח ומועדים… ובר מן דין, כמה החמירו רז״ל משום ישוב א״י עד שהתירו לכתוב בשבת… ועוד, דאיכא פדיון שבויים דיושבי הארץ נתונים נתונים בידי אדונים קשים גוי עז פנים בשבט עברתו… והנני יוסיף לדבר… דע שכתבו המקובלים דיושבי א״י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים… לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד״.

רוטוויילר

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן. יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

המשך……..

ידידי ה' וידידנו!

מן ג'יר מה נפ׳ייקו קלביך׳ לעזיז עלא למחבר, ד׳ ארץ לקדושה, כיף׳ אלי משהוד …… קדאמנה, באין כול וואחד­…….. אברהם, יצחק ויעקב, -יש למחבא פיי קלבו די לארץ׳ די זדודנא, הייא לארץ׳ למקדשא, לארץ די הייא עזיזה פ׳עינין זמיע לעולם כולהא, ובפרט פעניין לקאוים די ישראל, ואש כון הייא האדה די מה יטלע סי עלא באלו ויתפ׳כר מן לקדושים די כאנו פ׳ארץ הקדושה, ויירמאווי רואחהום וכבו דמהום פ׳חאל למא עליהא, עלא האדה זינא אחנה באש נרג'בו אנאם די הומא שאב׳יין באש יחנו וירחמו עלא כ׳וואנהום די שאכנין פ׳זבל ציון, די בעונות מחמלץ בלמעאיירה דזוע ומן קלת סי, ופ׳חאל די וואער בזאף האד לחזאה לזטיע די הוויא יהודי באש ירא בעינו לכסרא די כ׳וואנו פ׳י יתשלם לקדושה, עליהא זינא באש נפ׳ייקו קלוב ב׳וואננא דד עליהם יחיו, אחנא די כ׳אתמין לתאחת די וואקפ׳ין וטובלין כבאר עלא זמאעת ספרדים הי״ו פ׳י ירושלם לקדושר ענדנא צער כביר באש נטופ׳ו סי חאזה די תנפ׳אע באש נכ׳פ׳פ׳ו לעניות מן כ׳וואננא די לחםאב דייאלהום כתיר, ד ראהוס יטלבו טנניא נעאווינוהים, ומה פ׳ידנא באש נג״יתוהום, עמל פ׳י באליך׳ יא סיניור, בםחאל נהוויא וואער עלינא בי־ נראיו דמוע כ׳וואננא למטועין אולאד דם יתכיך, די הומא אולאד נאש לכברא, וליום בעונות מעתאזין, חתא די הוויא כלבו קאשי יחב פ׳האד יםמאע מן לעייאט דיל לעניים, ופייהום וקנים ורי מהדודין זהר, להזאלאת וליתאטה 'מתרוכין ועךיייאנין וחפ׳ייאנץ, בלא מעאוונא, ובלא מזון, ובסחאל ענדנא האד לחאזה וואערא פ׳חאל למות, ק די כא נדאווי לנוים זלים די שא:נין טעאנא פ׳יירושלם, דימה ממרחץ, כלמעאוונא די כ׳וואנהום די הוטא.פ׳לאנ:ונה1ץיאלה1פ,פ׳חאל די ר »׳״־אוני חתאחד טנהום, סא בא ימשי ידור פזלפאלב ר,א:ג׳ יטלב צדקה, לאיין הומא למב׳אזץ דייאלהום מעמרץ.בזרע ובכול מאן הייא חאזה, עאטיינהום לביות פיאש ישכנו, ואחנאאולאד ישראל בעונות בסחאל די בא ימשיווי ידורו פילבאלד דטלבו למעאוונא באש יעישו, קדאש האד לחאזה ביזוי ענדנא מן לגוים די קא יקולו, נדרו האד נאש די אולאד ישראל־די מה כא יחנוסי עלא לעניים דייאלהום, האדו מה ינחסאבו סי מעא נאש, ואחנא כבאר זטאעא אש נקדרו נוואזביהום, ליין מנאיין יזינא וטין יעאווננא באש נג,יתו.ר,אד לקאווים לכתיר עלא האדא מה נחבוסי נוזועו קלביך׳ בהאד סי, מה חבנאג!, נטווילו עליך׳ כתר מן האד סי, ונרנבוך׳ באש תחזם כוואסריך, ותעטל בול זהדיך באש תוכף מעא שליח לכולל נהוג דייאלנא מעלת הרב השלם הטזר״ק הטהור המתחסד עם קונו שייף עייל שייף נפיק כטוהר־ר אברהם מרסייאנו יצ״ו, ד אחנא אוכלנאה באש יטיף למעאוונא מן ג׳מיע כ׳וואננא די פ׳מערב הפנימי ה׳ עליהם יהיו, ובפרט תוקף מעאה התא ירסם ויעמיל קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כיף די בייננא למנפיעא דייאלהום פלכרא לכבידא די עטינא פ׳יד הרב השריר הי״ו הנז׳, ענדנא הבטחה באיין שליח כולל דיילנא ילאקינאשדי ישמעוכלאמנא וירדפוה עלא כפ׳וףידיהם, לאיין הוויא מרסול מן לארץ לקדושה, ותעמל מעאהכ׳יר בזאף פ׳וזה לעניים די פ׳ארץ הקדושה ופ׳וזה ירושלג לקדושה, ובהאד זכות די תעמל שם יתברך די שאכן פ׳י ירושלם יטוויל עטריך׳ ועמר אולאדיך׳, ופ׳אש מה תעמיל ינזליך׳ פייה לברכה, ויזכיך׳ באש תזי לירושלם פ^–לפ׳רחא,אמן.

מכתב שד״ר בשפתם של יהודי מערב

יא. יישוב יהודי בעיר מנצורה שבמצרים

תעודה זאת מראה על יישוב יהודי עתיק בעיר מנצורה (Manssoura) במצרים. בספריו של יעקב מאן על יהודי מצרים ושטראוס בספרו ״תולדות היהודים במצרים וסוריה״' ירושלים תש״ד׳ אין זכר לעיר זה שבה היה פעם יישוב יהודי. בימינו נמצאה קהילה יהודית בה״ שלא היה ידוע לנו אימתי נוסדה. ומתעודה זו שלפנינו נדע, שעוד במאה השש־עשרה נתקיים בה יישוב יהודי ויש לצרף אותה לרשימת היישובים היהודים העתיקים שהיו במצרים״

שני החתומים על התעודה, רבי נסים מליכה ורבי דוד בן יוסף׳ אינם •ידועים לנו ממקום אחר ונראה, שהם היו רבני העיר אז בשנת שמ״ג.

מלים אחדות בכתב־יד ניטשטשו ונקרעו.

בפנינו… חתומי ממה הודה כ"ר מנחם בכה״ר עזרא נ״א שהוא חייב חוב גמור ומלוה זקופה. ע״כ … מטבעות מאידיש דיוואני טובים וחשובים לכ״ר חיים יצ״ו בכה״ר יצחק אבו אל כייר יצ״ו. ונתחייב כ׳׳ר מנחם הנז׳ לפרוע הסך הנז׳ לר׳ חיים הנז׳ או לבאי כהו מזה האופן שיתן לו … כל שבוע מהשבוע הבא ראשון ואם יעבור שבוע אחד ולא יפרע לו … בתנאי הנז׳ עליו לפרוע בשבוע השני עשרה מאידיש ואם יעבור שני שבועים ולא ייתן לו העשרה מאידיש הכתובים עליו יפרע לו או לבאי כחו כל הסך הנ"ל בלי שום איחור ועיכוב וטענה בעולם כלל, ושעבד לו כ״ר מנחם הנז׳ לכ״ר חיים הגז׳ כל נכסיו שקנה ושיקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי שיהיו אחראין וערבאין לפרעון החוב הנז״ל וכל זמן ששטר זה קיים ביד ר׳ חיים הנז׳ או ביד באי כחו האמין אותו עליו לגבות החוב הנז׳ בלי שום שבועה וגלגולה ואפילו חרם סתם וקנינו מיד רבי מנחם הנז׳ קנין שלם מעכשיו במקום שבועה כפי תיקון חכמי מצרים ז״ל במנא דכשר למקנייא ביה כתקון חז״ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי מדעתו וברצונו בלי שום אונס :בעולם כלל בלי שום ערמה ותחבולה ובביטול עדי המודעות לדעת הרשב״א ז"ל והיה זה ביום רביעי י״ב לחדש אייר שנת השמ"ג ליצירה פה מנצורה – 1583 –  :והכל שריד ובריר וקיים

נסים מליכא- דוד בן יוסף ס"ט

אל-מנצורה (בערבית: المنصورة) היא עיר השוכנת בדלתא של הנילוס, על ערוץ דמיאט, במצרים, ובמרחק של כ-120 קילומטרים מקהיר. מצדו השני של הערוץ שוכנת העיר טלקה, שיחד עם אל-מנצורה יוצרת אזור מטרופולינים אחד שהוא בירת מחוז א-דקהלייה. אוכלוסיית העיר מנתה בשנת 2006 369,621 תושבים.

העיר נוסדה בשנת 1219 במהלך מסע הצלב החמישי על ידי הסולטאן המצרי האיובי אבו בכר מלכ אל-עאדל – אחיו של צלאח א-דין. שהקים בה את מחנהו. שמה של העיר, שפירושו בעברית"המנצחת", ניתן לה בשנת 1221 לאחר שצבא צלבני שיצא מדמיאט לכוון קהיר נעצר מול ביצורי העיר, נאלץ לסגת ולהיכנע בהביאו את מסע הצלב לסופו.

במסע הצלב השביעי הייתה העיר נצורה על ידי צבאו של לואי התשיעי, מלך צרפת ועם התהפכות הקערה על פיה נאלץ הצבא הצלבני צרפתי לסגת והובס קרב פארסכור. המלך הצרפתי הוחזק כאסיר מצרי בבית בעיר מנצורה שהיה שייך לפקיד מצרי בכיר. בית זה הוא המוזיאון היחיד בעיר מנצורה ובו מוצגים פריטים שונים שנתפסו כשלל לאחר תבוסת הצבא הצרפתי, כולל בית שימושנייד ששימש את המלך הצרפתי.

בעיר התגוררה קהילה יוונית גדולה שחבריה נאלצו לעזוב את מצרים לאחר עלייתו לשלטון שלגמאל עבד אל נאצר

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בן עשוי בצק

מלך אחד היה בארץ, שליבו רחב וממלכתו רחבה ממנו, עשה צדקה ומשפט, ולא היה חסר לו דבר, אך האושר לא שכן בליבו, כי ערירי היה, ואף על פי שנשא נשים רבות, מנע אלוהים מכולן פרי בטן. ברב כעסו ויאושו הכריז המלך באחד הימים: ״האשה שתנשא לי ולא תלד לי בן מות תמות.״ וכך כל שנה הוציא אשה אחת להורג, על כי לא הביאה ולד לעולם.

יום אחד נצבה על סף הארמון עלמה יהודיה, ואמרה: ״רוצה אני להנשא למלך, ובטוחני שאלוהים לא ימנע ממני פרי בטן.״ קבלה המלך. וחגגו את החתונה, שבעת ימים ושבעה לילות.

עברה שנה והעלמה לא הרתה ולא ילדה בן, הגיעה המועד להראות למלך את פרי בטנה. נפלה עליה אימה בידעה את הצפוי לה, ומררה בבכי.

נחמה אותה אמה, שהיתה עמה ואמרה לה:

״בתי, שימי מבטחך באלוהים, אפילו אם סייף חד מונח על צוארך. נעשה תינוק מבצק. שאי אותו אל המלך, ובטחי באלוהים.״

עשתה הבת כמצוות אמה, יצרה תינוק מבצק, חתלה אותו, נשאה אותו בזרועותיה והתחילה עולה במדרגות, לחדר העליה בו צפה לה המלך.

וככל שהיא מתקרבת לחדר – העליה גובר בכיה, ואמה מנחמת אותה ואומרת לה: ״ממעלה למעלה, ירחם עלייך יושב מעלה.״ ומשהגיעו עד המדרגה האחרונה ורגליהן דרכו על הסף געה התינוק בבכיה. האדים והיה לבשר ודם. נכנסה העלמה והראתה את התינוק למלך. שמח בו המלך, וערך משתה שארך ארבעים יום וארבעים לילה.

וכיוון שחנן אותה אלוהים בבן בכור, נעתר אלוהים וחננה בבן שני. גדל הבן הצעיר ופרח. יום אחד התקוטט עם אחיו הבכור, הדף הצעיר את אחיו והפילו. ראה זאת המלך, נעלב בעלבון בנו הבכור וצעק: ״וכי עשוי אתה מבצק, שנופל אתה מיד?!״. ואך אמר מילים אלו, והבן הפך לעיסת בצק. נדהם המלך, וקרא למלכה. השביעה לספר לו את האמת לאמיתה – ומשספרה לו, אמר לה: ״אכן גדול הוא אלוהים והוא אבה להצילך, ואף אני לא אגע בך לרעה, כי יש לנו בן בשר ודם.״

מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.

הנכס היקר ביותר שהעניק לעמו היה החזרת הסדר על קנו, איחודה מחדש של המדינה תחת צילו הכבד של שלטון מרכזי כל יכול. אולם בסוף מלכותו הארוכה 1672 – 1727, התברר שכדי להציל את המדינה הוא הקריב את העם. ההפרדה בין החברה והמדינה נהייתה למושלמת ונראה היה שהעם נועד לשרת את השלטון ולא להיפך.

קללות המלכות היו צבא העבדים המנותק מהחברה ועול המסים הכבד מנשוא. את הישגי שלטונו הוא לא הצליח להעביר בירושה אבל לא כן את קללותיו, ולאחר מותו התפוררה האימפריה ושלטה האנרכיה, " הסיבה ".

ההיסטוריונים חלוקים עדיין בהערכת תקופת מלכותו של מולאי איסמעיל בגין אישיותו המורכבת ופועלו העצום. רוב ההיסטוריונים הנוצרים זוכרים בסלידה את אכזריותו ללא גבול שלא פסחה גל על בני משפחתו הקרובים ביותר, את קנאתו לדת האסלאם בה ראה כליל השלמות, את חוסר היושר ביחסים עם המעצמות האירופיות, תאוותו לכסף וקמצנותו ללא תקנה, ושרשרת מלחמותיו ללא סוף שרוקנו את אוצר המדינה והרסו את כלכלתה.

לעומתם פוסחים ההיסטוריונים המוסלמים על קללות שלטונו וזוכרים לו חסד על הצלחתו לאחד את המדינה, להרחיב את גבולותיה ולשקם החוק והסדר אחרי יובל שנות בלבול והעלאת קנה בעיני הכופרים. באשר לקהילה היהודית, מצטייר בדרך כלל שלטונו באור חיובי, כתקופת שיקום, בטחון ושגשוג, למרות שבסוף ימיו שינה את טעמו והכביד את ידו האכזרית עליה.

אין הגזמה רבה בדברי סופר החצר שכתב : הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התמסר לבניית טירתו ונטיעת פרדסיו : והארץ בשלום ובביטחון. יצאו האישה והיהודי מן אוז'דה אשר במזרח ועד ואדי נון אשר בקצה הדרום, ולא יתקלו במי שישאל אותם מנין ? לאן ?. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה, מחמת הזול, ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה.

בוז וסובלנות.

מעל לכל היה איסמעאיל מוסלמי, ומה עוד מזרע הנביא מוחמד, אימם כל המאמינים. התייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, היא לא רק מקור לגאווה ולרגש עליונות, אלא גם בסיס וצידוק לשלטונו. עליונותה של דת האסלאם  על כל האחרות הייתה בעיניו כה וודאית שבכל הזדמנות הטיף בכנות, ולפי סופר נוצרי, אלה היו רגעי הכנות היחידים בחייו, ליהודים ולנוצרים להכיר באמת ולהצטרף אליה.

מלא זלזול ללא מאמינים שאללאה עדיין לא פקח את עיניהם, הוא גרס שישי לנצל את הכופרים לתועלתם הבלעדית של המוסלמים.מאז המאה שלוש-עשרה לא ישבו עוד קבע נוצרים במגרב, הנוצרים היחידים היו שבויים, סוחרים ודיפלומטים, והתואר ד'מי, נהפך שם נרדף ליהודים.

אם לגבי הנוצרים הזלזול והשנאה היו מהולים בסתר בקנאה בגלל עוצמתם הצבאית ורמתם הטכנולוגית, את היהודים הוא סבל בגלל התועלת שהם מביאים למדינה ועל כן פרש עליהם ועל רכושם את הגנתו הבלתי מתפשרת. אולם בסתר לא התייאש מהתקווה להביא אותם להכיר יום אחד בשליח האלוהים, מוחמד.

אכזריותו והתנהגותו הפראית לא מנעו ממנו להופיע לעיתים כמטיף דתי. נביא, לדוגמה האגרת ששיגר בשנת 1698 למלך אנגליה בה הוא מפציר בו, מרוב אהבה והערצה, לחזור בו מטעותו להכיר במוחמד כנביא האמת :

" ובכן נתנה פעם הזדמנות לפילוסוף נוצרי לבחון מניסיון איזו דת האמת. לאחר שבחן את התנהגותם של המוסלמים, הנוצרים והיהודים, רצה הוא להעמיד אותם במבחן הבינה. הלך ושאל את הנוצרי מה היא הדת העדיפה, זו של היהודים, זו של הנוצרים או המוסלמים ? תשובתו כמובן הייתה זו של הנוצרים. ומשתי האחרות איזו עדיפה היא ? הדת היהודית או המוסלמית ?, התשובה הייתה המוסלמית.

הלך ליהודי ושאל אותן השאלות. כצפוי התשובה הייתה, דת משה עדיפה,. ומשנשאל , ומשתי האחרות איזו עדיפה ? לא היסס והצביע על דת האסלאם. לבסוף פנה למוסלמי ובפיו אותה השאלה, התשובה היא דת האסלאם. ומהשניים מה היא הטובה הדת היהודית או הדת הנוצרית ? ותשובתו הייתה, לא אף אחת מהן כי דת האמת היא דתם של המוסלמים ".

למרות הזלזול שרכש ליהודים חסרי הכוח, היה אסמעאיל קרוב מאוד למנהגי נתיניו היהודים והכיר את תורתם, עם המצוות והאיסורים, כפי שאפשר ללמוד משתי מעשיות המובאות בספר הזכרונות של משלחת הכמרים הצרפתיים שפקדה את מכנאס בסוף המאה השבע-עשרה לפדיון שבויים נוצריים " עוד לפני בואנו נמצאו בחפירת יסודות לבניין בעיר סאלי, שני פסלים גדולים בלבוש רומי.

הובילו אותם למכנאס והמלך שלא הסכים בשום אופן למוכרן לקונסול הצרפתי דה פרילו, מסר אותם ליהודי שלו, אברהם מימראן, אשר פקד לגנוז אותם, כי פיסול פני אדם או בהמה הוא לתועבה בעיני היהודים וגם בעיני המוסלמים " הסיפור השני מחזיר אותנו לפרק הקודם ומעיד שזכר ההתעוררות המשיחית עדיין לא פג.

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח

דן מנור

מכון הברמן למחקרי ספרות

לוד תשמ"ח

תוכן המחקר, מגמתו ומבנהו

הדיון במחקר זה נסב בעיקרו על הגותם של חכמי מרוקו במאות הי״ז והי״ח בנושא גלות וגאולה. להיבט ההיסטורי לא הוקדש דיון מיוחד, למעט התייחסות למאורעות, כשהדבר מתבקש, ותוך הסתמכות על מחקרים היסטוריים שונים, ולעתים גם על תעודות מקוריות. מה שראוי לציין כאן הוא, שאין זה מחקר העוסק בהיסטוריה אלא בתפיסת־עולם ובעמדות שונות.

החיבורים שעליהם מתבסס המחקר הם מן המאות הי״ז והי״ח, והנימוקים לבדיקת ספרות־עיון מן המאות הללו יועלו בפתח־דבר להלן.

נביא כאן את רשימת החיבורים לפי סדר חשיבותם ולפי מידת תרומתם לנושא, ולא לפי סדר כרונולוגי.

המחבר                                החיבורים                             התקופה

ר' חיים בן עטר                   אור החיים                           1696-1743

ר' רפאל בירדוגו                  מי מנוחות א', ב'                  1747-1820

ר' רפאל בירדוגו                 רב פנינים                            1747-1820

ר' שמואל די אבילה              אוזן שמואל, כתר תורה         ?-1688

ר' שמואל בן זקן                 פרי עץ גן                            1670/1733

ר' משה אדרעי                    יד משה                               1735-1829

ר' מאיר די אבילה                קבוץ גלויות                         ? – 1730

ר' משה ברדוגו                    כנף רננים                            ? – 1731

ר' יהודה בן עטר                   מנחת יהודה                        1655-1733

ר' ישועה אביטבול               אבני קודש                            1733-1809

ר' אליהו הרוש                     ברכת אליהו,כס אליהו           בן המאה ה-19

ר' וידאל הצרפתי                 אוצר נחמד,מגלת סתרים        1540-1620

ר' שלמה אביטבול                 מנחת העומר                      בן המאה הי"ח

ר' פתחיה בירדוגו                 נפת צופים                          1764-1820

ר' אברהם קוריאט                ברית אבות                         המאה הי"ח

הערות על המחברים וחיבוריהם הובאו ממקורות שונים בגוף העבודה, כל אחד במקומו.

כן הובאו הגיגים אחדים מכתבים אחרים, שאף הם מן המאות הי״ז והי״ח, כגון: ״עת לכל חפץ״ לר׳ יעקב אבן צור, ״תהילה לדוד״ לר׳ דוד חסין, ״שיר חדש״(פירוש על מזמור קי״ט) לר׳ סעדיה שורקי(כ״י), ״מאמר מרדכי״ לר׳ מרדכי צרמון, ״נר מערבי״ לר׳ מנחם עטייה.

מגמת המחקר היא:

א.        בירור תפיסת־עולמם של מחברים אלה בנושא ״גלות וגאולה״, לרבות הבירור על השווה והשונה שביניהם.

ב.        עמידה על הזיקה שבין תפיסת עולמם של מחברים אלה למקורות הקדומים – ספרות חז׳יל, הקבלה, ובמיוחד לספרות ההגות של חכמי ספרד.

תעודה ג (כתב יד 1825.0118)

זו היא תעודה מחודש כסלו תקצ״ז(דצמבר 1836), מקהילת קצר אשוק, והיא בעצם שטר עסקה בין מסעוד אלישע לבין משה יתאח ויצחק בן חמו.

העי׳ ע״ע בקש״מ בש״ח בשי״ת בדל״ב [=העידו על עצמם בקניין שלם מעכשיו, בשבועה חמורה בשם יתברך, במנא דכשר למקני ביה] כראוי האנשים האלה מתושבי אלקצר אשוק יע״א: והשתא קיימי קמן [=עכשיו עומדים לפנינו] שהם, הי׳ [=היקר] משה ן׳ סלימאן יתאח והי׳ [=והיקר] יצחק ן׳ יעקב חמו, שנטלו וקבלו מיד הי׳ מסעוד ן׳ דוד אלישע סך חמשים מת[קאל] שכט״ו [=שכר טרחתו ועמלו] בתורת עיסקא. ועוד נתחייבו חו״ג [=חיוב גמור] בסך עשרים מתקאלים אחרים כט״ו [כסף טוב ועובר?] למסעוד ה[נזכר] בתורת הלואה לכש״י [=לכשיידרש יחזיר?]. וזמן העיסקא הנמכרת] מהיום ועד ערב פסח תאלט״ו [=תבוא אלינו לטובה ולברכה]. וכל זמן שהשטר קיים העיסקא קיימת ובביטול טענת??? ואפי׳ אחר שבועת הגאונים. וקע״ע [=וקיבלו על עצמם] המתעסקים ה[נזכרים] להתעסק במעות ה[נזכרות], ובחי[יהם] וחי[י] חי[יהם], בסחורת הזיתים לעשות מהם שמן כתית. וכל מה שיוציאו להם מן השמים, הן בסחורה שהם מתעסקים בה במתא קצר אשוק, הן בסחורה ששולחים המתעסקים ה[נזכרים] לבעל העסק צ״ר (?) למתא גריס יע׳׳א – הכל יתחלק ביניהם לב׳ חלקים חלק בחלק: המתעסקים ה׳ [=היקרים] – חלק, ובעל העיסקא – חלק. וכשם שחולקים בריוח כך חולקים בהופכ[ו]- כלומר ההפך מרווח, היינו הפסד – ????? דלית לימטי להו שום פסידא [=שלא יבוא להם שום הפסד]??? כי אם ריוח והצלה וכ׳׳ט [=וכל טוב] ???? נטלו המתעסקים ה׳ שט״ו [־שכר טרחתם ועמלם]. וקע״ע [־וקיבלו על עצמם] שקרנו של בעל המעות ??? בכבוד, ואת העודף יחלוקוהו כמשפט כתוב. וקע׳׳ע לשמור כמש[פט] יהודים כשרים דלא ??? ודלא ??? ודלא לאכחודי [־להכחיד] דבר מב״ח [־מבעל חוב], אפי׳ מידי דשו״פ [־דשוה פרוטה], כי אם הכל כאשר לכל – יעלה ויבוא ויראה בפניהם ויעשו בו כמשפט כתוב לעיל.

וק״ע המתעסקים ה׳ שהם ע׳׳ק [־ערבים קבלנים?] זה לזה, עשיר כעני ???? הוא יפרע תחילה בלי שני והוא כלל. ועוד קע״ע שהאמינו לבעל העסקא ה[נזכר] ולב״כ נא׳׳ג [־ולבא כחו נאמנות גמורה] ומפורשת כשע״ך [־כשני עדים כשרים] על כל ענייני ש״ז [־שטר זה] ב״ק קודם הפי׳ בין לאחר הפי׳(?)????????? שני ??? וכ״ש [־וכן שבועה] חמורה ואפי[לו] חס והכ[ל] בשלמות הוא ????? וקנס ??? המתעסקים ה[נזכרים] שהסך ה[נזכר] הוא ברשותם ולא ישמיטוהו חוב זה, ואפי׳ בשביעית. וש״ז [־ושטר זה] מוחזק וקיים ככל תסבדי״ץ [־תפיסת סופרי בית דין ישמרם צורם] ובמאמר ובנא״ג [־ובנאמנות גמורה] וכוי. ולא יורע ש״ז [־שטר זה] משני חסר או יתר וכו׳. ונגמר הכל מיד המתעסקים הנמכרים] ך[!] ש״ע [־כשני עדים כשרים], בש״ח בדל״ב [־בשבועה חמורה במנא דכשר למקני ביה] כראוי ??????

והיה ז״ל [=זה לעדות] יום רביעי בש״ק ע״א [־בשבת קדש, עישור ראשון] לחדש כסלו משנת מרום מראשון לפ״ק

[־תקצ״ז], פה העירה גריס יע״א והכל שו׳׳ב [־שריר ובריר] וקיים. [חתימת] מכלוף ן׳ מסעוד הן [הנקרא] חמו.

התמורות שעברו על הקהיל הספרדית היו קשורות באופן הדוק למה שהתרחש באותה תקופה בעולם היהודי. עליית הנאציזם בגרמניה ורדיפות היהודים והתחזקותה של האנטישמיות בארגנטינה עצמה הגבירו את הזיקה של היהודים למוסדותיהם, והשפיעו על נכונות רבה לתרום למען חיזוק ההתארגנות הקהילתית.

במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה מצאה ההזדהות עם היהדות את עיקר ביטויה במישור הארגוני הלוקאלי. רק לקראת סוף המלחמה, כאשר הידיעות על גורלן המחריד של קהילות סלוניקי, אתונה ורודוס הגיעו לארגנטינה, נזדעזעו ראשי קהילות דוברי הלאדינו ונחלצו לפעילות נמרצת למען שארית הפליטה ביוון.

למאורעות התקופה הייתה השפעה רבה גם על התפתחותה של הציונות הספרדית. בהקשר זה נסקור רק כמה משלבי ההתפתחות של הציונות הספרדית בארגנטינה. התפיסה הציונית של הספרדים התבססה בעיקר על רגשות דתיים, על מסורות קבליות ועל כיסופים לשוב לציון, אך חסרה את המטען האידיאולוגי העשיר, שהיה ליהודי מזרח אירופה, ואץ ההיכרות הבלתי אמצעית עם התנועה הציונית המאורגנת.

הספרדים לא הצליחו להיקלט בתוך המסגרות הציוניות, שהיו קיימות בארגנטינה, מכיוון שהללו נמצאו באופן בלעדי בידיים אשכנזיות, והיו מתואמות לתנאים התרבותיים של המהגרים ממזרח אירופה.

הניכור והזרות שבין העדות בלטו באופן מיוחד בתחום הלשוני. הספרדים חשו מרירות כלפי האשכנזים והרגישו, כי האגודות הציוניות חתומות בפניהם, מכיוון שהשפה היחידה המדוברת בהן היא יידיש.

התנועה הציונית התעלמה במשך תקופה ארוכה מצרכיו המיוחדים של הציבור הספרדי, והרוב המכריע של השליחים שהגיעו לארגנטינה פנו רק לחברת הרוב היהודית האשכנזית. במחצית השנייה של שנות העשרים ביקרו בארגנטינה שני שליחים ספרדים : הד"ר אריאל בן ציון, שליח קרן היסוד, והרב שבתאי ג'אין, שליח ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות.

שליחותם עוררה בשעתו תסיסה רבה בתוך הציבור הספרדי, וניתן לראות אותה כפריצת דרך בקירוב הציבור הספרדי בארגנטינה אל הציונות.

בראשית שנת 1931 החל להופיע בבואנס איירס עיתון בעל מגמה ציונית מובהקת לה לוס – La Luz – והוא מופיע בקביעות מידי שבועיים עד היום.

עורך לה לוס, דוד אלנקווה, היה ידוע בקרב הציבור הספרדי כעורך העיתון " איל ז'ודיו ", שנתפרסם בכל ארצות הבלקן בשנים 1909 – 1929. העיתון לה לוס היה בעל חשיבות מרכזית בהכשרת הלבבות לציונות, ושימש במה לציבור הספרדי המקומי, בעיקר לדוברי הלאדינו.

בקהילת דוברי הלאדינו הוקם בשנת 1932 " המרכז הציוני הספרדי " – הארגון הציוני הספרדי הראשון שזכה להאריך ימים. ארגון זה נועד בראשיתו למלא שליחות תרבותית ציונית, אך למעשה הפך למתריס העיקרי של הספרדים דוברי הלאדינו למען הקרנות הלאומיות.  

יש לציין כי ההתעוררות הציונית של שנות השלושים הייתה אופיינית בעיקר לעסקנים בודדים ולא חדרה לשכבות העממיות. עם זאת היו ראשי הארגונים שותפים לחרדה לגורלו של העם היהודי, ונציגי הארגונים של הספרדים ובני עדות המזרח הצטרפו להקמתו של הגוף המייצג את יהדות ארגנטינה – הדאיא . DAIA Delegacion de Asociaciones Israelitas Argentinas עוד מראשית דרכו בשנת 1933.

בשנת 1937 קיבלה ההתארגנות הציונית הספרדית תנופה עם הקמתו של " הוועד הבין קהילתי למען גאולת הארץ ", שהיה משותף לכל הקהילות הספרדיות – יוצאי סוריה, מרוקו, ארץ ישראל ודוברי הלאדינו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גברה מגמת ההתקרבות בין העדות הספרדיות השונות לבין עצמן ובינן לבין האשכנזים. הפעילות הציונית החלה לחדור גם לשכבות העממיות של הציבור הספרדי, וחל מפנה בהיקף התרומות שנאספו מקרב ציבור זה למען המגביות הלאומיות.

לאחר הפסקה של שש עשרה שנה שוב הגיע לארגנטינה שליח ספרדי מטעם קרן היסוד. ביוזמתו של השליח, אדולפו ארדיטי, נתכנסה בשנת 1942 " הוועידה הרגיונלית הספרדית הראשונה ". בהשתתפות נציגי כל הקהילות הספרדיות מבואנוס איירס וערי השדה ונציגי הקהילות בצ'ילה ובאורוגוואי.

הוועידה הכריזה בגלוי על תמיכתו של הציבור הספרדי – על ארגוניו הדתיים ומנהיגותו הדתית – בציונות, ובחרה את " הוועד הספרדי המרכזי ", הוא הגוף הממונה על עריכת מגביות בקרב הציבור הספרדי על כל חלקיו.

הציונות באותה תקופה הייתה בעלת אופי פילנתרופי ונתפסה כאיסוף תרומות לבניין ארץ ישראל, כדי שיהודים נרדפים יוכלו לבנות בו את ביתם. ההתעוררות הציונית ניכרה בעיקר בתחום המגביות הלאומיות ולא הביאה ליצירת ארגונים בעלי מגמות אידיאולוגיות- תרבותיות, ולמעשה, בתקופת מלחמת העולם כמעט ולא נעשתה השקעה חינוכית-רעיונית בקרב הנוער הספרדי.

שיתוף הפעולה בין הסקטורים השונים חלף עם שוך הסערה. לאחר הקמת מדינת ישראל חל פילוג בתוך " הוועד הספרדי המרכזי ". דוברי הלאדינו פרשו מן הוועד והקימו את DESA ואילו " דוברי הערבית " – יוצאי סוריה, מרוקו וארץ ישראל – היו מאורגנים ב " וועד הספרדי הארגנטינאי.

סקרנו עד כה את התגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו בבירת ארגנטינה – מדיה שלא היה בה כל רובד קהילתי קודם. ללא מגרת מחייבת ומרצונם החופשי של החברים הצליחה הקהילה הספרדית להחיות כמעט לגמרי אל האידיאל של הקהילה המסורתית.

הישג מרשים זה היה מלווה בהתחייבויות כספיות ניכרות מצד החברים. אולם ייתכן שחולשתו של הארגון נעוצה הייתה דווקא בוולנטריזם שלו. בני הדור הראשון והשני הצטרפו לקהילה, אם כדי למלא את צרכיהם הדתיים והחברתיים ואם מתוך היענות לצו מצפונם, אך לאחר שהתרופפו הלחצים החיצוניים, אשר ליוו את תקופת השואה ואת הקמת מדינת ישראל, חלה ירידה במוטיבציה היהודית, ובני הדור השלישי לא הלכו בעקבות הוריהם.

נקודת התורפה של הקהילה בתקופה שסקרנו הייתה בתחום החינוך היהודי. שני דורות מבני קהילת דוברי הלאדינו גדלו כמעט ללא חינוך יהודי. לתופעה זו היו השלכות חמורות על יכולתה של הקהילה להבטיח את המשך החברות בה וליצור תכנים רוחניים, שישמרו את היהדות בארגנטינה וישמשו מחסום נגד ההתבוללות.