ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן
מתוך האינטרנט
ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן
במהלך התואר הראשון כתבתי בהנחייתו של פרופסור לקר מאמר שהתפרסם בגיליון האחרון של "פעמים" בשם "ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן". עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן נרצחה על ידי אחד מתומכיו של הנביא מוחמד זמן קצר אחרי קרב בַּדְר – הקרב הראשון שהתנהל בין תומכי הנביא במדינה לבין מתנגדיו במכה. במדינה היו שני שבטים עיקריים שנודעו לאחר מכן בתור "האַנְצַאר", תומכי מוחמד: שבט אַוְס ושבט חַ'זְרַג'. עַצְמַאא השתייכה לשבט אַוְס. ליתר דיוק, היא הייתה נשואה לאדם שהשתייך לקבוצה השבטית חַ'טְמה שבתוך אַוְס. המתנקש, עֻמַיְר בּן עַדִי, היה שייך גם הוא לקבוצה שבטית זו. מה שאפיין את הקבוצה השבטית חַ'טְמה, בדומה לקבוצות נוספות של שבט אַוְס, הוא שבתקופת קרב בַּדְר, שנתיים אחרי ההִגְ'רה, הם עדיין לא התאסלמו.
הסיפור במקורות מתואר כך: עַצְמַאא כתבה שירת גנאי כנגד הנביא. בבתי השיר שחיברה היא קיללה את השבטים שתמכו במוחמד – שבט חַ'זְרג' כולו וכמה קבוצות בתוך שבט אַוְס. את הנביא היא כינתה בתור זר אשר קבוצות אלה הולכות אחריו, אף על פי שאינו שייך אליהן. בבית שיר נוסף אשר צונזר במקורות רבים היא אף קוראת במפורש לאדם אמיץ אשר ייפטר מאיש זה. כתיבת שירת גנאי כנגד הנביא, קל וחומר קריאה למותו, נחשבו בתקופה זו פשע חמור ובלתי נסלח. כשנודע לעֻמַיְר בּן עַדִי על בתי השיר של עַצְמַאא הוא נשבע שאם הנביא ישוב בשלום מקרב בַּדְר, הוא יהרוג אותה. ואכן, לאחר ששב הנביא בשלום מן הקרב, עֻמַיְר, אשר לפי המקורות היה עיוור, נכנס לביתה של עַצְמַאא באישון לילה בזמן שילדיה ישנו סביבה. עַצְמַאא באותו הזמן הניקה את אחד מילדיה. עֻמַיְר מישש את עַצְמַאא, הבחין בילד היונק, הסיט אותו ממנה, ותקע בה את חרבו עד אשר זו יצאה מגבה.
למחרת פגש הנביא את עֻמַיְר ושאל אותו אם הוא הרג את בִּנְת מַרְוַאן. עֻמַיְר השיב בחיוב וחשש שבמעשה זה הוא פעל נגד רצונו של הנביא, אך הנביא אמר: "אפילו שתי עיזים לא יתנגחו בגללה". כלומר, ההרג שלה לא יגרור שום נקמה. הנביא אף בירך את עֻמַיְר ותיאר אותו כאדם שסייע לאסלאם ולנביא בהיעדרו (כי הנביא כאמור היה אז בקרב בַּדְר). גם האנשים שהיו סביב הנביא בירכו את עֻמַיְר על מעשה ההתנקשות.
כשהיה עֻמַיְר בשטח של שבטו בַּנוּ חַ'טְמה הוא נתקל בבניה של עַצְמַאא כשקברו אותה. הוא התעמת איתם, ואמר שאילו היו אומרים דברים דומים לְמה שאמרה אימם, הוא היה נלחם בכולם. כאמור, קבוצת בַּנוּ חַ'טְמה לא תמכה בנביא באותה התקופה. עֻמַיְר היה המתאסלם הראשון משבטו, אך לאחר ההתנקשות התחיל האסלאם להתפשט בקרב בַּנוּ חַ'טְמה. בנוסף לכך, מצוטטים בידיעה על עַצְמַאא בתי שיר של חַסַאן בּן תַ'אבִּת, המשורר של הנביא, בתגובה לבתי השיר של עַצְמַאא. בבתי שיר אלה הוא מגנה את הקבוצות השבטיות שלא תמכו במוחמד. כל הקבוצות היו משבט אַוְס, ביניהן גם בּנוּ חַ'טְמה. בבתי השיר עֻמַיְר גם זוכה למעמד של כבוד.
עד כאן הסיפור כפי שהוא מתואר בכִּתַאבּ אלמַעַ'אזִי (ספר הפשיטות), אך לא מדובר במקור היחיד שמספר על ההתנקשות. הידיעה על עַצְמַאא מופיעה במקורות רבים ופרטי ההתנקשות משתנים מגרסה לגרסה. לעיתים מסופר שהמתנקש היה אח של הנרצחת ולפעמים מסופר שהיה בעלה. על הנרצחת בידיעה אחת אומרים שהייתה עובדת אלילים ולא יהודייה כפי שמצוין בידיעות אחרות. הכרונולוגיה בעייתית – האם ההתנקשות בעַצְמַאא התרחשה לפני התנקשות במשורר בשם אַבּוּ עַפַךּ שהייתה באותה התקופה או אחריה. שמות הדמויות אינם קבועים, ועמיר למשל מכונה בכמה ידיעות עִ'שְמִיר, עֻבַּיְד או חֻמַיִּר. יש אף גרסאות שלפיהן נראה שבכלל לא מדובר באותו הסיפור. יש ידיעה למשל שבה מסופר על מוכרת תמרים שכתבה שירת גנאי על הנביא, ועל איש משבטה שהתנדב להתנקש בה לבקשתו של הנביא. הוא נכנס לביתה בטענה שהוא רוצה לקנות תמרים, ואז חבט בראשה באמצעות שולחן אוכל עד שמתה.
במאמר ניסיתי מכל הגרסאות האלה לדלות את הסיפור האמיתי. נכון שיש פרטים רבים שאין עליהם הסכמה, אך בדיוק בגלל זה מהימנות הפרטים שהמקורות מסכימים עליהם היא גבוהה. במילים אחרות, חילוקי הדעות מחזקים את מהימנות הפרטים שיש עליהם הסכמה. הפרטים המשותפים ברוב המקורות הם העובדה שההתנקשות אכן התבצעה, סמיכותה במועד לקרב בַּדְר, והשיוך השבטי של הדמויות. לא אפרט עוד על הגרסאות השונות להתנקשות, במקום זאת אתייחס לדברים נוספים שניתן ללמוד מהידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא.
לאחר קריאת הידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא הקורא נותר עם תחושות קשות. בכל זאת, מדובר בהתנקשות באישה שהיניקה את בנה ללא כל יכולת להתגונן. אבל למעשה, כשמתעמקים בפרטי הסיפור, רואים שכולו עוסק בעֻמַיְר. בדומה לידיעות רבות בספרות הביוגרפיה של הנביא, הנביא הוא דמות שולית. מסופר שהוא היה בקרב בַּדְר, ומסופר שהוא חלק שבחים לעֻמַיְר. אולם פרט לאזכורים בודדים אלה הידיעה כולה עוסקת בסיפור הגבורה של עֻמַיְר: עֻמַיְר מתואר בתור אדם שעזר לנביא בהיעדרו, והוא קיבל ברכות על מעשהו מהנביא ומכל הסובבים. גם בבתי השיר של חַסַאן בּן תַ'אבִּת נאמר שעֻמַיְר היה דמות מופת. יתרה מכך, עֻמַיְר התעמת עם בניה של עַצְמַאא. הם השתייכו כאמור לשבטו שלו – חַ'טְמה. עמיר יצא כנגד אנשי השבט שלו כשהתנקש במישהי שהייתה נשואה לאדם משבטו, והעדיף להפגין את נאמנותו המוחלטת לנביא. מסופר גם שעֻמַיְר היה המתאסלם הראשון משבטו, ושההתנקשות גרמה לאנשים נוספים משבטו להתאסלם.
בשונה מהרושם שניתן היה לקבל עד עכשיו עֻמַיְר לא היה דמות מרכזית בחיי הנביא. פרט לידיעה על עַצְמַאא אין ידיעות רבות שעוסקות בו. מסופר למשל שהנביא בא לבקרו בשבטו. עוד מסופר שהוא ניפץ את הפסלים של בַּנוּ חַ'טְמה יחד עם אדם נוסף משבטו. בידיעה מעט מפוקפקת נאמר שעֻמַיְר השתתף בקרב אֻחֻד יחד עם שלושה אנשים משבטו. עֻמַיְר כאמור היא עיוור, או לפחות כבד ראייה, וקשה להאמין שאדם כזה ישתתף בקרב אֻחֻד. ההתנקשות בעַצְמַאא אולם הייתה ללא ספק רגע התהילה של עֻמַיְר בּן עַדִי.
כשבוחנים את שרשרת המסירה של הידיעה על עַצְמַאא הדברים מתבהרים: מוסר הידיעה, עַבְּדַאללה בּן אלחַארִת' בּן אלפֻצַ'יְל, היה הבן של הנין של עֻמַיְר בּן עַדִי. הידיעה על עַצְמַאא היא מסורת משפחתית, כלומר מסורת שסופרה מפי אחד מצאצאי גיבור הידיעה. הידיעה על עַצְמַאא עברה מאב לבן עד שהגיעה לספרות הביוגרפיה של הנביא. ידיעות רבות בביוגרפיה של הנביא הן מסורות משפחתיות, ובמסורות מסוג זה, מטבע הדברים, יש רצון לפאר את האדם שבו עוסקת הידיעה – במקרה זה עֻמַיְר בּן עַדִי. מכאן מובן מדוע הידיעה מתמקדת כמעט כולה בעֻמַיְר ובסיפורו, ומדוע הוא מתואר בה כדמות אשר סייעה לנביא ולאסלאם.
לסיכום, הידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא חשובה כי אפשר ללמוד ממנה דברים רבים: ראשית, לא להירתע מכך שיש הרבה גרסאות לאותו האירוע. הפרטים שיש עליהם הסכמה הם הגרעין ההיסטורי. מהידיעה ובייחוד מבתי השיר ניתן גם ללמוד על תמיכת השבטים במוחמד לאחר קרב בַּדְר. יתר על כן, הידיעה על עַצְמַאא מעידה על היחס של הנביא כלפי משוררים שפגעו בו, ועל מרכזיות המסורות המשפחתיות בביוגרפיה של הנביא.
עד כאן מתוך האינטרנט
נשים מוסרות מידע-משפטניות-רות רודד
מתוך חוברת פעמים 82-חכמת נשים
במילון הביוגרפי של אבן חג׳ר מן המאה השמינית/הארבע־עשרה, הכולל מספר גדול באופן יחסי של נשים מלומדות, רק שתיים מצוינות במיוחד כבעלות ידע משפטי. אם זינב פאטמה בנת עבאס (נפטרה 1314/714) מבגדאד היתה משוררת מיסטית ומטיפה שהבינה את המשפט האסלאמי על בוריו. היא הטיפה לנשים בדמשק ובקהיר והקדישה את עצמה ללימוד המשפט: חיה יותר משמונים שנה. נראה שהמוניטין של אם זינב היו בעיקר בזכות פעילותה כמטיפה, והמיומנות שלה במשפט הודגשה כדי להבחין בינה לבין מטיפים עממיים, אשר נחשבו בורים ושהואשמו בהטעיית המסלמים. אם אלעז נדאר בנת אחמד (1329-1302/720-702) היתה בתה של אשה מלומדת, ולמדה אצל השיח׳ים של קהיר. היא תוארה כעולה על רוב הגברים באדיקותה ובידע המשפטי שלה, ואף היתה ידועה בשל יופיה וחינה. נדאר ידעה קרוא וכתוב וגם חיברה שירים, כנראה עם מוסר השכל: אביה שמר אותם, והיה מתאונן על כן שאחיה אינו כמותה.
המילון הביוגרפי של אלסח׳אוי, מן המאה התשיעית/החמש־עשרה, כולל כמה מאות נשים משכילות, אך ידע במשפט אסלאמי מוזכר במפורש רק בשני מקרים. עאיישה בנת עלי (1436-1359/840-761), המכונה גם אם עבדאללה, אם אלפצ׳ל וסת אלעאיש, משפטנית מהאסכולה החנבלית מקהיר, התחילה את הקריירה שלה כאשר הובאה לפני סבה הנודע, מצד אמה, ומלומדים אחרים. היא קיבלה רשיונות ממספר מורים סוריים ומצריים, קראה חלק מהקוראן ולמדה קליגרפיה, היסטוריה, מסורות ושירה, מלבד ספרי הלכה. בין תלמידיה היה אבן חג׳ר אלעסקלאני, אשר שיבח את כתב ידה היפה, וכן אלמקריזי, שהילל את הבנתה, זכרונה ושיכלה. עאישה נודעה בין השאר משום שהיתה האחרונה ששמעה את סבה מצד אמה, אך גם הזיכרון הטוב וכתב היד הנאה שלה צוינו. יתרה מזו, היא לא היתה כלי להעברת ידע בלבד, כיוון שההבנה והשכל שלה מודגשים.
גם אֻם האני מרים נהנתה ממוניטין לא רק הודות לסב מפורסם מצד אמה או לכישוריה. אלא גם בזכות זה שהיא חיה עד גיל תשעים ושלוש, משנת 1376/778 עד שנת 871/ 1466. אם האני היתה בתו של המלומד נור אלדין אבו אלחסן עלי ונכדתם של שופטים הן מצד אמה והן מצד אביה. היא נולדה בקהיר וגדלה אצל סבה מצד אמה. הלה הביא אותה לשמוע לפחות תשעה מורים במכה ובקהיר, והיא קיבלה רשיונות משנים עשר מורים נוספים לפחות. אף ששמעה ממורים רבים, הקשר עם סבה מצד אמה היה ללא ספק חיוני. היא למדה את הקוראן בעל פה בצעירותה, ולמדה את רוב ששת ספרי החדית׳ במיוחד בח׳ארי, וחיבור הלכתי מקוצר. נראה שבעלה הראשון היה צאצא של ממלוכ דהיינו מהעילית הצבאי, וכל אחד מארבעת בניהם התמחה באחת מארבע אסכולות ההלכה האסלאמיות. בעלה השני נתמנה לנהל את ההקדש של סבה; בעקבות פטירתו ירשה אם האני את הניהול. מתוקף תפקיד זה היא רכשה חלקת אדמה גדולה, וכאשר בני משפחה אחרים ערערו על תוקף העסקה, וכן על הכשירות שלה לתפקיד המנהל, פסק הדין שהשאיר את הניהול בידיה הוכיח את צדקתה וכשירותה. הידע המשפטי של אם האני עזר לה ללא ספק להתמודד עם נסיון משפחתה לנשל אותה מניהול ההקדש. משמעותי הדבר שהיא נקברה בקברו של סבה מצד אמה ולא עם משפחתו של אחד הבעלים.
שלוש נשים שחיו במאה העשירית/השש־עשרה מוזכרות בכמה קבצים ביוגרפיים בזכות ידיעותיהן בהלכה אסלאמית: אחת מהן קיבלה רישיון להיות פוסק. עאישה אלבעוניה בנת יוסף(נפטרה 1516/922), השיח׳ה האדוקה הדמשקאית, מחברתם של כמה ספרים העוסקים במיסטיקה, הובאה לקהיר, שם אושר לה לתת חוות דעת משפטיות וללמד. ראש האוצר במצרים נהיה הפטרון שלה, והביא אותה לגור בהרמונו, ובתמורה היא הנציחה אותו בשיר קצר. היא פגשה את הסלטאן הממלוכי אלע׳ורי (ואפשר שנישאה לו ) . וגם פגשה מלומדים בהיותה מאחורי פרגוד. הביוגרפים אינם מעירים על תופעה יוצאת דופן זו של אשה שהותר לה לתת חוות דעת משפטיות, אלא דנים בכתביה, במימרות הדתיות שלה ובמגעיה עם בעלי שררה.
פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון
שער הכבשים
חלומות, סיפורים, תבשילים
החלומות שלי דומים כמו שתי טיפות מים לסיפורים שלי ולהיפך. אני מספר כאילו חולם, וחולם כאילו מספר. הכל ריאליסטי, יומיומי ופשוט כמו סופרמרקט, אבל באותה מידה בלתי אפשרי כמו חלום. לפעמים בחלומות מפחידים אני מתפלל שזה רק חלום, ולפעמים החלום כל כך ממשי שאני מקבל את הדין ביאוש ואומר לעצמי: טוב, הפעם זה מציאות, לעזאזל, חבל שאי אפשר להתעורר מזה. ראה לדוגמה את שני הסיפורים הבאים: ״יום חדש״ ו״האלוף הפלאי״. לך דע מי מביניהם חלום ומי סיפור. הרבה זמן לקח לי ללמוד, שכשאני כותב סיפור, אני בעצם נמצא בתהליך חלימה. תמונות של חלום, אווירה, דימויים, היגיון של חלום. סיפור, אני חושב, בא במקום חלום. וכמו שאת החלום אתה לא יכול לצנזר או לרסן או לכוון, כך הסיפור בא לבד, מכוון וכותב את עצמו. וכמו שהחלום פותח את התת מודע ונותן לחומרי החלום לצוף למעלה, למודע, כך הסיפור. וכמו שאני מנסה לפתור את חלומותי ולשאול אותם מה הם לוחשים לי, כך ביחס לסיפורי – אחרי הכתיבה אני מגיע אליהם כקורא זר ושואל אותם: הי! מה אתם אומרים לי? אני גם חולם וגם פותר חלומות. הפתרון לא בהכרח ״נכון״ או ״צודק״, אבל זה מה שנראה לי.
הסיפורים חושפים אותי. גם כלפי הזולת וגם ביני לבין עצמי. דברים שאני מנסה להעלים ולהסתיר מעצמי, עולים וצפים בסיפורים שלי כמו בחלומות. גיליתי את זה רק לאחרונה. פעם כתבתי וקראתי את הסיפור כקורא תמים או כחוקר ספרות, היום אני קורא את הסיפור גם כפסיכואנליסט. אם אני לא מרוויח כסף כסופר, לפחות להרוויח כרופא. אני נולדתי בכפר שבו אנשים הרבו לחלום. לא היה לאן לרוץ ולמה לשאוף.
מי שנולד עני, ידע שימות יותר עני, ומי שנולד עשיר, ידע שימות יותר עשיר. לעומת זאת אנשים שכבו על הגב מתחת לגפן או לתאנה וראו איך הגפן והתאנה צומחים להם מול העיניים. מפני שלא הרוויחו גם לא חסכו, ולכן לא דאגו. זה היה גן עדן, שבו אין כלום, אבל דבר לא חסר. עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים לפי התלמוד, בספרו כולם חלמו וכולם היו פותרי חלומות. בחמאם כולם מספרים את חלומותיהם זה לזה, עד היום כשאני מבקר בעיר, באים אנשים זרים לספר לי את חלומותיהם. זה מגוחך? לא. לאחרונה סיפר לי מישהו בספרו חלום מקורי שחלם, על נמלה שבלעה את האוקיאנוס, זה לא שירה? אחר סיפר לי שחלם, שעשה אהבה עם לווייתן, ולא היה שם שום פתח חוץ מהפה. אז הוא נכנם דרך הפה ושהה שם שלושה ימים כמו יונה במעי הדג. זה לא שירה? מליכה שהלכתי לתקן אצלה את התספורת, סיפרה לי את חלומה מהלילה האחרון, איך היתה צמאה מאוד, עמדה ליד באר, אבל הבאר עמוקה ולא היה לה לא דלי ולא חבל, ואז יהודי התקרב ואמר לה: אל תדאגי, והושיט לה חבל ודלי.
צריך להיות פרויד, כדי להבין שהיהודי הזה הייתי אני? היום אני חי בסביבה לא חולמת, לכן אני כותב, להמשיך ולחלום. פעם חשבתי שאני יודע מה אני כותב ומה אני מתכוון לומר במה שאני כותב. רק לאחרונה למדתי שזה לא. אני כותב בלי כוונה. מתחיל מאיזה סיטואציה ואחר כך רץ בעקבותיה, לאן שהיא רצה, בלי לדעת מראש לאן. אני בקלות יכול לשבור את הראש. אני מהלך על חבל דק, יכול ליפול כל רגע. בלי ספק משתדל לשמור על איזון, אבל הכל יכול לקרות. יש בי איזה אמונה פנימית, שאם אתה לא מרמה וכותב בהגינות, תעבור את התהום על גבי החבל, אבל אף אחד לא נותן לך תעודת ביטוח. בחלום אף אחד לא שואל אותך. הוא נכתב לבד (כביכול), ואין לך שליטה עליו, אתה גיבור הסרט, אתה נגרר להרפתקה שלא תכננת ולא יזמת (האומנם?) והדברים קורים לך, בלי שתוכל להתנגד. בסיפור אתה הוא היוזם, אף אחד לא מכריח אותך לכתוב אותו, אתה יכול שלא לכתוב אותו(האומנם?), אתה גם יכול לכוון אותו, (האומנם?) הוא נמצא תחת שליטתך, ואף על פי כן הוא כותב את עצמו, ואתה לא יכול להתנגד לו. הסיפור, כמו החלום, מגלה לך סודות שמקננים בך ואתה לא רוצה לשחרר החוצה.
בסיפורים שאני כותב זה מתחיל מאירוע מאוד ממשי, אפשרי, אמין ומציאותי ובמהלך הדברים זה מתפתח למצב בלתי אפשרי במציאות ואפשרי רק בחלום. כך גם בתבשילים שלי. מתחילים עם חומרים ותבלינים רגילים, אבל מה שיוצא מזה – חלום.
רבאט העיר-רבי אליעזר די אבילה.חסד ואמת
הסבל הארוך
באותה התקופה היהודים סבלו מהשפלות שונות. הם חויבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה רבאט ומראקש נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי, וחויבו לחלוץ את נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים. היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטן והאיסורים האלו נשארו בתוקף עד שנת 1858. ובמראכש נשארו איסורים האלו עד בא הצרפתים למרוקו בשנה 1907 ובעיירות הקטנות נמשך עד שנות השלשים.
ב־1790 מילט המושל המקומי את יהודי סלא רבאט ברדיפות השלטאן מולאי יזיד, תמורת סכום עצום של 600,000 מתקלי זהב. ב־1799 נספתה למעלה ממחצית האוכלוסיה היהודית במגפה. ב־1807 נכפתה לראשונה הישיבה במלאח (=״מקום מלאח״ – כינוי לגטו במרוקו). רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית. ב־1830 התיישבו במלאח גם יהודים מתלמסאן, ואולם, כוותיקי המלאה נידלדלו גם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד השולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט כמו ביה״ד הרבני בנשיאותם של הרבנים המלאך רפאל אנקאוה הגאון רבי יוסף בן עטר והגאון רבי יקותיאל חיים ברדוגו(בוטל בידי הממשל ב-1965 ). ב־1947 היו 13,350 יהודים ברבאט ו־3,150 בסלא. ב־1970 ישבו ברבאט 4,000 יהודים ובסלא אף לא יהודי אחד. רוב יהודי רבאט היגרו לצרפת, ארה״ב וקנדה, ויהודי סלא היגרו ברובם לישראל. כל בתי הספר ברבאט נסגרו,.
אם למסרת
מלאח
ט. השם מלאח מקורו מהמילה מלח, כי היהודים גרו בסוף העיר בחלק האחרון והמרוחק ממרכז ישוב האוכלוסיה המוסלמית, ושם המלך היה עורף ראשים למי שממיר את הוראותיו ״מולח״ אותם שלא יסריחו ותולה אותם למען יראו וייראו. ברבאט עד שנת 1807 גרו היהודים ליד נמל העיר רבאט ליד האוכלוסיה העשירה והאצילה המוסלמית סוחרי העיר רבאט. שכונה זו נקראת היום ״דרב אלחות״ ליד בית המכס בנמל העיר הישן ושם היה גר רבינו המחבר, אך בשנת 1807 (תקס״ט) החליט המלך מולאי סלימאן(1792-1822) להעביר היהודים לרובע מיוחד שהיה בסוף העיר כדי להבדילם מהיהודים והוא "המלאח״ שגרים בו עד היום, מקורה בהלשנה שהלשינו הערבים על היהודים, וטענו בפני המלך כי מצאו בפתח אחד המסגדים יין שרף (האסור על המוסלמים), המלך מצא עילה אחרת להחלטתו בטענו בפני היהודים כי כל רצונו הוא שיגורו במקום נבדל ומוקף חומה להבטחת חייהם ורכושם. אך יהודי רבאט שהיו סוחרים ועשירים ראו בזה העלבה ופגיעה בכבודם להעבירם לקצה האחרון של העיר הנקרא "אוקסה" שבו היתה מזבלה גדולה של העיר ומקום בו מעבדים עורות וריחות רעות היו נודפות באותו מקום, אך בהתערבות אישית של המלך בלשון רכה ושכנועים ״אולצו״ למעשה לעבור ״למלאח״ שבו שוכנים בו עוד אחדים מהיהודים עד היום.
למעשה הרבה סירבו לעבור ועזבו את רבאט ובראשם הראב״ד של אז הרה״ג רבי יוסף אלמליח בעל המחבר שו״ת תוקפו של יוסף״. ראה שם בחלק ב׳ סימן ק׳ חותם פ״ה "ארבאט״ שנת ויהי בישורו״ן שנת תקס״ח ובסימן ק״ד בפסק שאחריו חותם פה ״ג׳יבלטאר" שנת מהר״ה חוש״ה שנת תקס״ט עיי׳׳ש היא אותה שנה שגורשו ממקום מושבם הראשון אשר היתה אמורה להיות תוך שלשה חדשים מיום קבלת צו המלך. הרב רמז את זה בסימן השנה מהר״ה חוש׳׳ה ועיין היטב בשו״ת שופריה דיעקב (ברדוגס חו׳׳מ סימן ט״ו בדין חזקות הפונדקים אשר היו בחזקת היהודים המגורשים מהמדינה למלאח של רבאט. [ראה גם באורך בספר ״ויהי בעת המלאח״ ובאוצר המכתבים א׳ לרבי יוסף משאש] עיי״ש.
הגנה לעניי רבאט
כאן ראוי להזכיר ממה ששמעתי מזקני העיר את אופן חלוקת וצורת הקמת הביניינים בעת העברת היהודים לשטחי המלאח החדש. החלוקה נעשתה תחת פיקוחם והדרכתם של חכמי העיר בהתחשבות בעניי העיר אשר היו מחוסרי כל.
כידוע, שהמלאח מיקומו בשכונת ׳האוקסה׳ לאורך כיוון קצה הצפוני של העיר, צד השמאלי של הכניסה נוטה לאורך נהר הבו־ רגרג, ״סוער מרוחות״ הים האטלנטי. אורכו הימני לצד חומת העיר המזרחית. על כן רבני העיר קבעו שכל עשירי העם יבנו את בתיהם רק לכיוון המערבי כדי"שבתיהם יהיו למחסה בתי העניים״ אשר ישכנו סמוך לחומה המזרחית הבינוניים ישכנו במרכז, חלקם בצד מזרח מערב וחלקם בצד מערב מזרח, והאמצע ישמש מקום מסחר לצורכי תושבי השכונה, כמו שמתוכנן עד היום. ״אשריכם ישראל״.
ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית-שלום בר-אשר
ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית
מצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 היה בראש ובראשונה פועל יוצא של מעמדם החוקי תחת שלטון האיסלאם. בהתאם להלכה המוסלמית נחשבו היהודים למיעוט דתי, שיש לסבול את קיומו במדינה המוסלמית, להבטיח לו חסות וביטחון ולהעניק לו אוטונומיה באירגון מוסדותיו וחייו הפנימיים. על בני המיעוט היהודי הוטלו הגבלות רבות ושונות והם אף חוייבו בתשלום מסים, שהמוסלמים היו פטורים מהם. אך למעשה היתה הבעיה מורכבת ומסועפת יותר. מצב היהודים היה תלוי בשורה ארוכה של גורמים: בתנאים הגיאופוליטיים ששררו בארצות שבהן חיו, ואפילו באזורים שונים בתוכן: במישטר המדיני — יציבותו הפנימית ותלותו בגורמי חוץ: בכוחם והשפעתם של מרכיבי החברה השונים, ובמיוחד החוגים העליונים שבה — קציני צבא, ראשי שבטים, ראשי הכמורה הדתית: בצרכיהן הכלכליים של מדינות המגרב, בקשריהן עם ארצות חוץ ועוד.
- מעמדם החוקי של היהודים
עקרונות הדת, שהנחו את השליטים המוסלמים בכל מקום ביחסם אל יהודים ונוצרים כאל ״ד׳מי״ם — בני־חסות שיש לסבלם ולהגן עליהם, אולם אין להתיר להם לתפוס מקום של השפעה מדינית וכבוד בקרב ״המאמינים״ המוסלמים, התקיימו ובאו לידי ביטוי גם בארצות אפריקה הצפונית. אלא שעם היעלמותה של הנצרות באפריקה הצפונית במאה ה־12 — להוציא מצריים, שבה המשיך להתקיים מיעוט נוצרי ניכר — היה המונח ״ד׳מי״ם מכוון כלפי יהודים בלבד.
הנחת המוסלמים היתה, שהיהודים חיים בקירבם לפי התנאים שמטיל האיסלאם -על ה״כופרים״ שלא קיבלו אותו, אך הם שייכים ל״עמי הספר״ — שאלוהים התגלה אליהם ונתן להם כתבי־קודש, את התנ״ך והברית־החדשה. מטרת המוסלמים היתה כפולה — להשפיל את ה״כופרים״ ואת אמונתם מחד גיסא, ולבודד אותם מיתר החברה מאידך גיסא. ההגבלות הידועות לנו כבר מימי־הביניים המוקדמים, והמיוחסות ברובן לכובש המוסלמי עומר, היו תקפות באיזור זה עד המאה ה־19. אך למעשה נשמרו בעיקר התקנות המפלות המחייבות לבוש מיוחד ליהודים או בגדים בעלי גוון מיוחד, האיסור שחל על רכיבה על בהמות אצילות כמו סוסים, האיסור לשאת נשק וכן הגבלות על הליכה ברגל נעולה בסמוך למיסגדים או איסור כניסה לאתרים מקודשים לאיסלאם. ההגבלות על בניית בתי־כנסת, איסור הגבהת בנייני בתי־כנסת מעל לבניינים ערביים, איסור עריכת טקסים דתיים בפומבי, איסור אימוץ שמות־משפחה ערביים וכיוצא באלה — הללו נשמרו פחות וחלו בהן תנודות ותמורות שונות. ההתרוצצות בין מגמות מחמירות לבין מגמות מקלות היתה תלויה במידת השפעתם של חכמי הדת המוסלמים, שהיו ממונים על שמירת המסורת הדתית, על הפחות והסולטאנים. נראה, שבמקומות שבהם לא הקפידו במיוחד על ההלכה המוסלמית, כגון בחלק מהאזורים הכפריים שבדרום מארוקו, נהנו היהודים מיחס פחות מחמיר מצד השייח׳ים הברברים, לעומת המצב במרכזים העירוניים.
אף־על־פי־כן, אין להפריז במידת החומרה שבהגבלות שצויינו לעיל. עם חלקן השלימו היהודים ככורח מציאות המתחייב מהיותם נתונים תחת שלטון האיסלאם, ובאחדות מהן — והבולטת שבכולן היא השוני בלבוש — אולי אף ראו אות לייחוד ושוני מסביבתם, ונשאוהו בגאווה. מסקנה זו עולה מכמה עדויות מהמסורת העממית של יהודי אפריקה הצפונית. בועז חדאד מג׳רבה — האמון על המסורת היהודית של קהילה ותיקה וחשובה זו — מציין שגם לאחר שבוטלו במאה ה־19 חוקי האפליה לגבי לבוש יהודים היתה ״תלבושתם עשויה בצורה שכל הרואה אותה מרחוק יכיר כי הלובשה מזרע ישראל הוא״(ספר ג׳רבה יהודית, ירושלים, עמי 67). יתרה מזאת, הוא מציין שיהודי ג׳רבה היו נותנים פס שחור במכנסיהם, וזאת על בסיס של מסורת האומרת, שדבר זה נקבע כזכר לחורבן בית־המקדש. כדברים האלה אומר גם חוקר התלבושות של מארוקו ז׳אן בזאנסנו: ״במרוצת הזמן הפכו היהודים — כמו בכל תפוצות הגולה — את אותות הקלון האלה(צבע שונה בלבוש, פריטי לבוש המיוחדים רק ליהודים וכד׳), לציון ייחודם ומסורתם ואף התגאו בהם. לדבריהם היה הצבע השחור של לבושם סמל לחורבן בית־המקדש, ולא שריד מחוקי אפליה״(חיי היהודים במארוקו, ירושלים, תשל״ז, עמי 185). באשר להגבלות אחרות, כמו נשיאת נשק ורכיבה על בהמות אצילות, שעוררו תרעומת בתקופות קדומות, ספק אם נתנו היהודים את דעתם עליהן, בפרק הזמן הנדון, או אם בכלל ייחסו להן חשיבות. דבר זה עולה משתיקתם הכמעט מוחלטת של חכמי הזמן וסופריו, שמזכירים אפליות אלו לעיתים נדירות, בעוד שסביר להניח שלא היו מתייחסים אליהן בשוויון נפש אם אכן היו מעיקות עליהם.
עקיבא אזולאי – איש ירושלים-חזונה של סבתא סוליקה התגשם
דברי סולי שרביט
כל שאיפתה של סבתי סוליקה הייתה לבנות משפחה לבנה עקיבא. חזונה היה משפחה שתמנה מה שיותר ילדים, ואולי בהמשך יקום שבט שייקרא "שבט אזולאי״.
הבדידות היא הדבר הנורא ביותר שהרגישה בחייה, לכן חששה כי בנה ימשיך ויחיה ללא משפחה. ואכן כך היה הדבר. אבא נישא בשנת 1932 לאמא אסתר לבית חרוש, וחלילה, לא בשידוכין, כי אם באהבה של ממש, בת ימינו. חלומה של סבתא התגשם. אבא ואמא הביאו לעולם שמונה ילדים, לשביעות רצונה של הסבתא ולשביעות רצונם. הילדים נשאו שמות של בני המשפחה שנפטרו: דוד, על שם הסבא דוד, ציון, על שם אח אבי אשר נהרג, יוסף נשא שני שמות: חיים ויוסף, שכן בכל משפחות אזולאי חובה לשאת את השם חיד״א, (חיים יוסף דוד אזולאי) זצ״ל. שם זה הוא תעודת זיהוי למשפחות אזולאי, והרי אנו יוצאי חלציו.
האם והסבתא נושאות בעול
אמא מעלה זיכרונות מלידתו של יוסף – כיצד היה עליה לאתר היכן אבא נמצא. הוא נעדר שבעה חודשים, ולברית המילה של בנו חייב היה להגיע. לאחר חיפושים נמצא אבא לא הרחק מהבית, בשכונת גבעת שאול, בבית חרושת ״פרומין", במרתף המחתרת של "ההגנה״, שכן איסור מוחלט הוטל עליו שלא להיראות בשטח.
סבתא הייתה שותפה לכל ענייני הבית. חלוקת התפקידים בין אמא לסבתא בענייני משק הבית הייתה טבעית, כשהן נועצות זו בזו כאם וכבת, וממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ועלינו לזכור, שכל עבודות משק הבית נעשו ללא עזרת מכשירים חשמליים. כל העבודות נעשו בעמל כפיים, ביום לאור היום, ובלילה לאורה של המנורה (״לאמף״ או ״לוקס"), שהייתה תלויה על התקרה ומפיצה אורה בכל החדר. תארו לכם מה רבתה השמחה כשהחשמל הגיע לביתנו.
עבודתה של אמא הייתה מורגשת בכול. אמא דאגה לכל צרכינו. האבק שהיה חודר מבחוץ ומכסה את כלי הבית פחת והלך. הלבנים היו מכובסים ומתוקנים, ובערב מוגשים להחלפה. סבתא הייתה מבשלת, אופה ומסייעת לאמא בחינוך, בעבודות משק הבית כל ימות השבוע. ביום שישי השכימו אמי וסבתי לקום בשעה שכל בני המשפחה היו עדיין ישנים. סבתי כבר הכינה עיסתה אמש, ועם שחר תתחיל ללוש את הבצק, להתקין את החלות והעוגות, להכין את ״החמין״ המיוחד והמפורסם של אמא ולהובילם לתנור של האופה שהוד, אשר מאפייתו נמצאת בקצה השכונה. רבים המאכלים שאמא וסבתא הכינו בשעות אלו. אין רגע באותו יום, שלא היו עסוקות במלאכתן. ביתנו היה נקי עד מאוד. מי לא מכיר את הפרימוס מהנחושת וכלי הנחושת, שידיה של אמא עמלו בהם?
זוכרת אני את התמיסה של הסיד שצבעה לבן, שבה הייתה סבתא מורחת את רצפת החדר. לאחר טיפול זה הייתה הרצפה חלקה, מבריקה ומעוררת פליאה אצל המבקרים בבית.
מפיות תחרה וסדיני תחרה, מעשה ידה של אמי, קישטו את הבית. אמא טיפלה במסירות רבה בנו: שמרה עלינו, רחצה אותנו, חפפה ראשינו, התקינה בגדינו. העבודה הייתה זורמת בידיה, ותוצאותיה מרובות מאוד. היא הייתה מנקה מקומות שעין זר אינה שולטת בהם, ומכאן המסקנה, שהיא עשתה את הדברים לשמם, לשם הניקיון ממש, ולא רק לשם ראווה. ולאחר מעשה הייתה הרגשה, כי אין רבב בבית, והוא נקי עד תום.
סבתא הייתה עורכת קניות, חשבונות, עומדת על המקח ודואגת לענייני חוץ, שכן אבא נעדר מהבית. משטרת היישובים, ההגנה, הדאגה לפרנסה, גזלו את רוב זמנו. לא ידענו מתי אבא ישוב: האם בסוף היום, במשך השבוע, אחרי חודש, ואולי יותר? ולכן הנטל היה רב עליהן. אך כילדים הבנו, שענייני הביטחון בארץ בוערים, ואין לנו זכות לתבוע את נוכחותו של אבא.
המשפחה גדלה, נוספו עוד ילדים. נולדה מרגלית, על שם דודתי אחות אבי. לא תאמינו. ציפו לה כמו שמצפים לבן זכר. לכבודה נשחטה פרה, ומי לא היה שותף לזלילה? נולדו עוד: סולי, אנוכי, על שם סבתי אם אבי; חיה, על שם אחות אבי; וחנה, על שם סבתה של אמי. טרדות הבית רבו עתה פי כמה, ואף על פי כן הוסיפה האם לשאת בעול כמימים ימימה. מקץ שמונה שנים, לאחר לידתה של חנה, נולדה פנינה (זוהרה), על שם סבתי, אם אמי. פנינה סימלה תקופה חדשה בחיי המשפחה, עקב השינויים שחלו במדינה בתחום הכלכלה והחברה. בתקופה זו המצב הכלכלי בביתנו היה כמעט זהה למצב ששרר אצל כל תושבי הארץ. קשה לאמר ששפענו כל טוב, אך תחושה של חסר לא הייתה, אם כי מה שהושג, הושג ביזע.
הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'
בשנת תר"צ פתח חיים זריהן מטלמסאן בית דפוס עברי קטן בעירו. החיבור הראשון שפירסם היה חוברת דקה בת שמונה עמודים ושמה " בן אדמה ", בתרגום לערבית יהודית על ידי יהושע בן חמו, מורה בבית הספר של כי"ח בסידי בל עבס, זאת הוא טרח לציין בשער.
למרות העובדה, שחישוב התאריך העברי על גבי חוברת זו היא תרפ"ח נוטים אנו לחשוב על שנת 1930, תאריך שנרשם במפורט בשער הספר, זאת מתוך הנחה, שאם מצוינים שני התאריכים, העברי והלועזי, הטעויות בחישוב הזמן העברי תדירות יותר, והתאריך שנקבע בעמוד השער בידי המדפיס הוא התאריך הנכון.
בשנת תרצ"א, כלומר 400 שנה לאחר הנסיון של גולי ליסבון בפאס, התחדש הדפוס העברי בעיר זו ועמרם חזאן ומסעוד שרביט פותחים בית דפוס העתיד לפעול עד שנת תש"ך. הספר הראשון שיצא תחת ידם הוא " חוק ומשפט ", שאלות ותשובותעל חושן משפט, לרבי חיים טולידאנו.
בשנת תרצ"ט נפתח בית דפוס עברי נוסף במגרב. הוא הוקם במכנאס בידדי האחים פנחס ויצחק צאייג', שלמדו את מלאכת הדפוס אצל אדם בשם בואזיז, מדפיס ממוצא אלג'ירי.
החיבור העברי הראשון שהדפיסו הוא " תורת אמת ", פירושים לשולחן ערוך, מאת הרב רפאל בירדוגו ממכנאס. הן בפאס הן במכנאס מצטיינת ההוצאה לאור העברית בטיפוח רב, וניכר בה השכלול שהושג בענף הדפוס בכללותו.
ולבסוף משה חלואה פותח בעיר אוג'דה בשנת תשי"א בית דפוס עברי, האחרון כנראה בכל המגרב. מבית דפוס צנוע זה יצאה באותה שנה חוברת בעברית ובצרפתית בשם " נוסח פיוט מי כמוך ".
בשמך מאה שנה פעלו ב – 14 ערים בצפון אפריקה – שלוש בתוניסיה, ארבע באלג'יריה ושבע במרוקו, למעלה משלושים בתי דפוס עבריים, שהוציאו לאור כמות עצומה של ספרים, חוברות, עיתונים, קונטרסים, סיפורים ושירים בעברית ובערבית יהודית מתוניס, מאלג'יר וממרוקו.
בעלי מלאכה ופועלי דפוס זכו להציל מן השיכחה מאות כתבי יד, בזאת לא זו בלבד, שאיפשרו את הנחלתה של חכמת הרבנים המקומיים מדור לדור, אלא אף זו שפובליציסטים, מחרי שירים ומתרגמים ירחיבו אופקים של ההמונים הצמאים לדעת.
עם ההתפתחות המהירה שזוכה לה התרבות הצרפתית בקרב ההמונים, תופסת האות הלטינית את מקומה של האות העברית. במהרה הופכת העברית לנחלתו של קומץ משכילים, והשפה הערבית יהודית אינה עומדת בתחרות מול נחשולי השפה הצרפתית, ההופכת באופן בולט ללשון האינטלקטואלית בקרב יהודי המגרב.
אולם תמורה זו מתרחשת בכל מקום באותה העוצמה. למעש, בעוד המעבר לצרפתית מהיר בערי החוף מתוניס ועד לקזבלנקה, לרבות אלג'יר, ווהראן וטנג'יר, הרי שבערים הפנימיות ובדרום שומרות העברית והערבית יהודית על עליונותן.
הן בג'רבה, הן במראכש והן בגרדאיא, צעירים כזקנים היטיבו לקרוא עברית, והיו לקוחותיהם הנאמנים של בתי הדפוס העבריים ערב מלחמת העלם השנייה. אולם יש לציין, שהתחדשות העברית המודרנית החלה בתוניס ובעיקר במרוקו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.
התעוררות זו עודדה פרסום סוג שחדש של ספרים ספרי העזר ללימוד העברית המודרנית. על מנת לסכם סקירה זו, הבא נזכור שבהתאם להערכות ראשוניות יצאו לאור קרוב ל – 3000 חיבורים באותיות עבריות במגרב, עריכת רשימה מדויקת של יצירה ספרותית ענפה זו היא משימה שמן הראוי שיוחל בה.
סוף הפרק " על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט-חינוך גופני.
חינוך גופני.
" שרל נטר " הקימה את התשתית הספורטיבית היותר מסודרת במרוקו. המתקנים הספורטיביים היו מן המשוכללים ושירתו את הנוער היהודי המרוקאי בגאון. הדינאמיקה הספורטיבית שנוצרה בקרב הנוער המרוקאי בכלל ובתנועת " שרל נטר " בפרט, הייתה מן המרשימות בשלהי הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו.
" אגודת שרל נטר " אינה רואה בספורט מטרה לעצמה אלא אמצעי להעניק לבני הנוער בריאות פיסית ורוחנית. ואכן ניכרת השפעת מדריכי הספורט על רוח הנוער שלנו ".
מקס יפרח ניהל משנת 1945 את הפעילות הספורטיבית ב " שרל נטר ". הוא דאג לסנף את כל הפעילויות הספורטיביות של " שרל נטר " בכל הליגות הספורטיביות המרוקאיות, לבנים ולבנות. בתחומים שונים היא אף הייתה אלופת מרוקו – כמו באיגרוף ופינג פונג. וכל זאת כמובן מנקודת מבט חינוכית ולאור הביטוי היהודי " נפש בריאה בגוף בריא ".
האדרת החינוך הגופני היא אמונה צרופה ב " שרל נטר " :
סוף, סוף ארבעת אלפים ילדים רצים, משחקים, שרים וטובלים בשמש. ארבעת אלפים ילדים מגיל עשר עד שמונה עשרה, רק מהעיר קזבלנקה, מחלצים עצמותיהם ומפתחים את שריריהם הצעירים בחן ובאור, כל יום. צעדיהם נרשמים על האדמה שעליה דורכים, ידיהם רושמות את תנועתן במהלך השחרור והחרות.
ארבעת אלפים ילדים המללאח ומהעיר, בנים ובנות, עניים ועשירים, משתלבים בקצב הכובש אותם, תוך שמגלים את כוחותיהם. בעיניהם ניכרת השמחה שבלבם…..הם מגלים מחדש את נעוריהם…ההתלהבות הניכרת בהם ב " שטח ", מבהירה היטב שהספורט הינו סיסמתם המובהקת של הילדים……
רק תמול שלשום היו צעדיהם כושלים, תנועתם הייתה נטולת עצמאות, היו חסרי אינסטינקט של חירות, היו חסרים את אותו לוקסוס פיסי המשפר את יכולות הרוח….חלמנו כי הספורט ישיב להם את ילדותם וינער אותם מהבגרות היתרה הנעוצה באישיותם. ואכן צלחה ידינו.
יתר על כן, מקס יפרח פרסם מאמר שהציג בו את המרכזיות והמשמעות החברתית של החינוך הגופני עבור האדם בכלל והיהודי בפרט לאורך ההיסטוריה בכלל וזו היהודית בפרט – ההתפתחות החברתית ליוותה את התפתחות החינוך הגופני :
היוונים, חלוצי החברה המודרנית, מיסדו את הספורט באולימפיאדות, המהוות עד היום את במת התכנסות האתלטית היותר גדולה בעולם והסמל של האחווה והכוח המשרתים יחדיו את הרוח.
…..בעבור היהודי, במיוחד זה החי אל מחוץ לארץ ישראל, הספורט נועד להחדיר בו את הכבוד לזולת…האגרוף, האתלטיזם, הכדורגל, הכדורסל, הרמת המשקולות מעניקים ליהודי ביטחון עצמי ויכולת הגנה עצמית. זה שהיהודים פונים לסוגי הספורט הללו מלמד על בגרות הנפש המאפיינת אותם …..
…..הנוער היהודי זקוק לאצטדיונים לא פחות מאשר לבתי ספר….עלינו לחדול מהאינטלקטואליזם המזויף, הנעדר פעילות גופנית. לא די ברו איתנה. זו צריכה לשכון בגוף בריא. הדוגמא של האינטליגנציה העולה מאירופה לארץ ישראל היא קלאסית באיור דבריי :
הרופאים, עורכי הדין והמלומדים עולים, ממירים את תפקידם לחקלאים וטרקטוריסטים…עלינו לעודד את בני הנוער היהודי, ללא הבדל מעמד חברתי, להתאמן ולעסוק בחינוך גופני – הוא יעצב דורות בעלי עוצמה פיסית, רוחנית וכבוד עצמי.
לקראת תחרויות ספורט נחלץ כל הנוער היהודי המרוקאי לתחרויות ספורטיביות בקזבלנקה, בניצוחה של תנועת " שרל נטר " :
החל מהעשה שמונה בערב, כל הספורטאים נפגשים באצטדיונים של " שרל נטר " שבהם יתחרו על הגביע המוענק על ידי " שרל נטר ", לזכר אלברט אניג'אר
La Section Sports de Charles Netter a la memoire d'Albert Anidjar.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
ראית יהודים שומרי תורה, והם אנשי עבודה מסורים, מוכנים לכל משימה חלוצית. ובאישוני עיניהם שרוי הפחד מפני גזירת שמד, שרויה קשיות העורף היהודית להילחם בה בכל כוחם. יהודי דמנאת ואנשי איית בוגמאז ( מתיישבי עוצם ) אמרו " לא נלך לשבי הוונדלים של חרובית "
כמעט כל העמוד הראשון של הצופה מיום ה' בסיון הוקדש ל " מרד הקדוש "
אותה כתבה ממשיכה : " עולי דמנאת הגדירו את עצמם להפועל המזרחי, עוד בהיותם במרוקו. חיים מויאל שליח הסוכנות היהודית במרוקו מסר לספרנו כי ההודעה שפורסמה מטעם תנועת המושבים שכאילו פותו העולים לעבור להפועל המזרחי הוא שקר והמצאה "
נכון הוסיף מר מויאל, כי מר גרינקר מתנועת המושבים ביקר הראשון אצל תושבי הכפר, אך התושבים הבהירו שהם רוצים בישוב דתי של הפועל המזרחי. על אף הבטחותיו של מר גרינקר שגם במסגרת תנועת המושבים יסופקו להם כל הצרכים הדתיים – האנשים לא האמינו.
גם התושבים חזרו על זה בפני הרב הדיין במראכש והצהירו על כך בדין תורה שהם רוצים אך ורק בישוב של הפועל המזרחי. גם הרב פסק שעליהם להתיישב בישוב של הפועל המזרחי.
הנה אנשים המדברים בשם הדת, בנוסף על העלילה עלי מעלילים גם על רב מכובד שפסק את ההיפך בנוכחות מר חיים מויאל. במאמר נוסף " מלחמתנו בציד הנפשות " מיום 29.5.55 כותב הצופה בין היתר : " בכפר עוצם שבחבל לכיש רודפים המדריכים את המתיישבים על אמונתם ושמירתם את מצוות התורה…
מלחמת יהודי כפר עוצם היא מלחמה של חרות האדם נגד המנגנון האכזרי של המשתלטים. מאחוריהם צריכים להתיצב כל אלה המעוניינים לשמור על צלם אלקים של היחיד והכלל. אי אפשר להעלות על הדעת שאוכלוסי המדינה יתייחסו באדישות לכפייה נפשית זו, שרווחות אך ורק בארצות בעלות שלטון טוטליטרי…
יהודים לא יעלו הנה כדי למסור את חינוך ילדיהם לידי כופרים גמורים ….."
ושוב מאמר המשתרע על שלושה טורים בהצופה, מיום 30.5.55 תחת הכותרת " לפרשת לכיש ולקחה " בחתמתו של נ. עמינה, נאמר בין היתר :
" פרשת לכיש היא אולי באמת הפרשה הטרגית ביותר בדברי ימי ההתיישבות מאז קום המדינה…כאילו להכעיס, או להיפך, כמסייעתא דשמייא, בהבהרת העניין נזדמנו שני דברים יחד : עסק של אנשי חרובית, ראשונים להתיישבות לכיש, אנשי הכפר איית בוגמאז או דומה לזה עם עניין אנשי האניה שהגיעה השבוע כאשר 27 משפחות סירבו ללכת לחרובית לתבעו התיישבות במסגרת הפועל המזרחי. טוענים אנשי תנועת המושבים הכללית, שליח הפועל המזרחי חיים מויאל שנסע עמהם הוא אשר הסיתם באניה שיישנו את דעתם.
כבר בעצם העניין הזה – לכפות צורת חיים רוחנית של אנשים – יש משום אינקויזיציה, ולא עוד שמר מויאל הכחיש את כל העניין וציין שבאניה אף לא דיבר עמהם כלל עניין זה, אלא שהגדרתם של העולים הללו באה עוד ממרוקו.
כשהם התלוננו בפני הרב במראכש על האנשים שעסקו בעלייתם שמכריחים אותם להיכנס לתנועת המושבים הכללית, והרב פסק במפורש באסור להם להצטרף להתיישבות אלא במסגרת הפועל המזרחי, שהיא מסגרת של התיישבות דתית, ומדריכיה הם דתיים ומקיימי מצוות ולוחמים על צורת החיים הדתית.
אולם גדולה מזו, כפי שביררתי משיחותי עם מר מויאל ועם האנשים האלה, הרי אותו שליח של תנועת המושבים שארגון זה כה מתפאר בשליחותו החלוצית הוא בעצמו בהתנהגותו, הורה הדרך ליהודים אלה שלא להצטרף לתנועת המושבים.
בכפרים הנידחים שם הוא הגיע להמריץ יהודים דתיים אלה לעליה לישראל, לא התביש לבוא בכלי רכב בשבת ואף לרשום ביום שבת לעליה, וטענתו הייתה שפיקוח נפש שבהצלת יהודים מן הגולה דוחה שבת "
במאמר שני באותו גליון " איומיהם לא ירתיעו " מאיים עתון הצופה : נזעיק את אוכלוסי ישראל ואת יהדות התפוצות, נדרוש מהם להילחם בציידי נפשות ובדיכויים הרודני של עולים דתיים מארצות צפון אפריקה "
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
" הפועל הצעיר " ביטאונה של תנועת הפועלים באותה עת, מפרסם מאמר העוסק בהתארגנותם של התימנים לאור התארגנות ההסתדרות הכללית. בעל המאמר כותב בנימה של התנשאות על בני עדות המזרח : " למרות ההבדלים השונים, ירושת הדורות, שבין זה וזה, אחדה אותם העבודה השאיפה במשותפות.
העובד האשכנזי ראה בחברו התימני פחות המפותח ( דגש של הכותב ) שותף ליצירה הגדולה המתהווה כאן ומצא בו הרבה מן החיוב…..השתדל לקרבו, לחנכו ולהגן עליו ….
עיתון " דואר היום " מפרסם בחודש ספטמבר 1921 רשמים חטופים מהביקור בארץ שערך האדון נסים לוי ביירקלי מאיזמיר. וכך מסיים המבקר את התרשמותו " בלתי נעימה היא המלחמה בין אחים, זו המלחמה הכעורה המתנהלת בכל עוז בארץ ישראל, המתבטאת על ידי השנאה הגלויה בין אשכנזים וספרדים, ואולם על מערכת העיתון לנהלה באפס חמדה ובהכרח, עד הביא אותה לבסוף לידי ניצחון והכרעה. הריב הפנימי משפיע כלפי חוץ, ביחוד ריב משפחות בארץ ותקוות שכולנו מאמינים כי בה ורק בה יבנה בית ישראל. ומה דמות נערוך לבית אם בני משפחה הבונים אותו אינם בהסכמה ובדעה אחת….
על היחסים בין האשכנזים לעולי המזרח ועל המתיחות אשר שררה כביכול, על פי קטעים שהבאתי לא מצאתי סימוכין בסיפורו של יצחק צבע. יונתן אסולין סיפר כי יחסים טובים התקיימו בינו לבין הקהילות האשכנזיות בעיר העתיקה. בעיקר משום קשרי הדת.הוא זוכר מקרה בו הפגינו יהודים אשכנזים נגד חתונה של בחורה אשכנזית עם בחור מן העדה המזרחית. אולם הסיבה הייתה שהבחור לא היה שומר מצוות ולכן התעוררה ההתנגדות.
גם הרב יעקב סודרי אינו זוכר מתיחויות בינם לבין יהודים אשכנזים והוא הדגיש את שיתוף הפעולה ויחס השכנות הטובים שנוצרו בין העדות על רקע המגורים הקרובים בין חומות העיר העתיקה.
כדאי לציין את מיעוט הידיעות העיתונות ואת מיעוט המאמרים המתארים מאבק או מתיחות בין אשכנזים לבין עדות המזרח. מתקבל הרושם כי מאבק זה התנהל בעיקר מתחת לפני השטח ומצא אפיקי ביטוי יותר בתחום הפוליטי. ועד הצירים, אסיפת הנבחרים, ההסתדרות הציונית, ובכך הפכה המחלוקת לשרשרת מעמיקה יותר. נשאלת השאלה, האמנם מחלוקת זו נביאה לקיפוח מכוון של העולים מארצות המזרח על ידי המוסדות המיישבים. על שאלה זו אעמוד, כאמור בפרק נפרד.
בשנים האחרונות של העלייה השלישית, הגיעו לארץ רק 24 נפשות ממרוקו ומצב חמור זה הביא את ליבוביץ לציין בהקדמה למסמך הסיכום שלו לשנת תרפ"ד כי : לא רק שנשתתקה, כי אם התעוררה ביתר תוקף השאלה המכונה, כביכול, השאלה הספרדית…..
הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי
יחסם של חכמי מרוקו לחיבור הספרים
חכמי ישראל התייחסו להעלאת חידושים על הכתב ולהוצאת ספרים בכובד־ראש, וראו בכך הכרח ואף צו הלכתי. חכמי מרוקו אף הם הקדישו זמן רב מעתותיהם, החל מימי־הביניים, למטרה זו. חיבוריהם, הן אלה שבתחום הספרות הרבנית והן אלה העוסקים במדעים שונים, חרגו בדרך־כלל מתחומי קהילתם ושמם יצא למרחוק בקרב קהילות ישראל. יחסים הדוקים נקשרו כבר בימי־הביניים בין ישיבות הגאונים של סורא ופומבדיתא שבבבל לבין חכמי צפון-אפריקה בכלל, ושל קירואן, סיגילמאסה ופאס בפרט. ודי אם ננקוב בשמותיהם של ר׳ חושיאל ובנו ר׳ חננאל מקירואן (סוף המאה העשירית וחמאה האחת־עשרה) ור׳ שלמה בן יהודה אלפאסי, שעלה מפאס לארץ־ישראל וכיהן בה כגאון עד למותו בשנת.1051
העיר פאס נתפרסמה במאות התשיעית והעשירית בשל בלשניה ומדקדקיה, שנמנו עם חכמי יהדות ספרד. נזכיר כאן רק את החשובים שביניהם:
דוד בן אברהם אלפאסי מפרש התנ״ך, לקסיקוגראף ומדקדק. הוא יצא מפאס במאה העשירית ועלה לארץ־ישראל, שם חיבר בין השנים 930 ל־950 א מילונו העברי־ערבי כתאב ג׳אמע אלאלפאט, מילון למקרא המבוסס על התיאוריה של שתי אותיות־שורש. ר׳ דוד כלל בו אף את השמות הפרטיים ואת המלים הארמיות המופיעות בתנ׳׳ך.
יהודה אבן קוריש רופא מתאחרת, עיר על גבול מרוקו-אלג׳יריה. הוא חי במחצית השנייה של המאה התשיעית והתפרסם בזכות מילונו שאבד, ואשר רק חלקו הגיע אלינו והוא איגרת הכתובה בערבית, הידועה בשם ׳רסאלה׳. איגרת זו הוא היפנה לקהילת פאס, לאחר שבני הקהילה ביטלו את מנהג קריאת התרגום הארמי בבית־הכנסת. אבן קוריש משדלם לבטל את החלטתם, בטענו כי קריאת התרגום מסורת עתיקה היא ותורמת להבנת המקרא, שהרי הארמית, וכמוה הערבית, חשובות להבנת המקרא והלשון העברית. כדי להוכיח את צדקת טענותיו הוא ערך השוואה בין העברית, הארמית והערבית. על־־כן הוא נחשב בצדק כאבי הבלשנות השמית המשווה ואף אבי הבלשנות המשווה בכללותה.
דונש בן לברט, יליד בגדד, עבר לפאס בה נתחנך, ולאחר־מכן התיישב בקורדובה. מדקדק ומשורר, חיבר ספר בשם "ספר ההשגות". בן לברט הוא המשורר היהודי הראשון שאימץ לו את שיטת המשקל הערבי והתאים אותה לשירה העברית. בזכותו יצאה השירה העברית למרחב, לאחר בדידות של קרוב לאלף שנה, ועלתה לשיאים חדשים.
ר׳ יהודה חיוג', נולד בפאס בשנת 945. כמו רבו, דונש בן לברט, התיישב גם הוא בקורדובה. ר׳ יהודה פותח תקופה חדשה בתולדות הדקדוק העברי ומחקר הלשון העברית. הוא הניח את יסודות הדקדוק הערבי בלשון העברית ופיתח את התיאוריה, לפיה השורש העברי הוא תלת־עיצורי. השם ׳ראש המדקדקים', בו כינו אותו אברהם אבן עזרא, ומדקדקים אחרים, הולמו יפה.
בתחום ההלכה די אם נזכיר את שמו של ר׳ יצחק אלפאסי(הרי״ף, 1013- 1103). בחיבורו "ספר ההלכות׳ הוציא ר׳ יצחק מתוך התלמוד את כל החומר ההלכתי והמשפטי, קבע את פסקי ההלכה ונתן בידי הזקוקים לכך ספר־פסקים מקיף וכולל. לאחר־מכן הכין את ה׳תלמוד קטן', מעין קיצור של התלמוד, כדי להקל על הלומדים ולסייע להתפשטותו של התלמוד בחוגים רחבים. משהגיע לגיל שבעים וחמש עזב את פאס והתיישב בלוסנה שבספרד, בה הרביץ תורה עד יום מותו.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
דעת נשים ועצתן.
302 – אל־מרא, שאוורהא, ולא תעמל ב־ראייהא.
אשה, התייעץ איתה, ואל תעשה כעצתה.
שאל עצת נשים, ועשה הפכן. (מגן אבות כד בי)
טול עצה מאשתך, ועשה את היפוכה. (פתגמים ומכתמים, לחנניה רייבמן)
303 – אלי סמע ל־ראיי מרארנו, עבאה אל וואד.
השומע לעצת אשתו, נגיר עם זרם הנחל
כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום. (בבא מציעה
אין לו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשתו.(משנה ראשונים לקלצקין)
304 – ראיי אל־מרא מעאה ב׳כזארא.
עצת אשה, הפסד בצידה
עצת אשה יקרה יותר מדי, או זולה יותר מדי. (אלברטנו מברשיה)
אדם חכם אינו מגלה סודו לאשתו. (פתגם צרפתי)
אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר. (בני׳ל)
אלמנות.
305 – אל מרא אלי מא תערפש תנווח,
כ׳סארא ימות ראג׳להא.
אשה שאינה יודעת לקונן, חבל על מות בעלה
כבוד העוף בקנו. (רש״י, קמחי, שקל הקודש)
306 – אוגיהו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית.
דמותו בבית, ולא מנורת שמן-זית.
307- מא תעבי אל הג׳אלא וואכ׳א כ׳דהא מסמום;
אנתי תחבהא והייא תקןל
אלאה ירחמ אל מרחום.
אל תשא אלמנה גם אם לחייה זר פרחים הם,
אתה תאהב אותה והיא תאמר:
האל ירחם המרוחם.
אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי:
מן. השמים ירחמהו. (עבודה זרה יח׳)
זיקנה ונישואין.
308 – שארף מעשוק – מטחכא פ־סוק.
זקן שבאשה יחשוק, יהי לצחוק בשוק.
זקן מאוהב, מעורר צחוק.(p. corneille)
309 – אלי כ׳רג׳ו מנו תלת ערוז,
מא בקאלו מא יכון ערוס.
מי שיצאו ממנו שלשה ענפים
אינו יבול כבר להיות חתן.
Tazenakht, le Sefer Tislit
LES JUIFS DE OUARZAZATE ET SA REGION DU MAROC AUTREFOIS.
C'est surtout en 1492, 897 de l'hégire, que chassés d'Espagne, ils vinrent constituer des communautés dans l'Atlas et dans d'autres lieux de l’empire du Sultan Bayezid (bajazet).
Le sultan aurait déclaré : “On dit que Ferdinand d'Aragon et Isabelle de Castille sont de grands rois, or il appauvrissent leur empire et enrichissent le mien.”
Aujourd'hui la majorité sont partis du Maroc, quelques uns seulement restent dans les villes. Ils ne font plus partie des habitants de la région de ouarzazate et de sa région qui regorgeait de mellahs. Quelques-uns reviennent en touristes visiter les lieux où habitaient leurs familles et pratiquer leur culte auprès du tombeau d'un saint (Rabbi David u-Moshe).
La synagogue de Ouarzazate est désaffectée et occupée par des commerçants musulmans. Les objets du culte ont été transférés à la synagogue de Casablanca. Plus aucun juif ne vit dans le mellah de Taourirt dont les portes qui le séparaient du reste des habitations ont disparu. Quelques symboles hébraïques demeurent, notamment dans l'architecture de la kasbah où se devine des menorah stylisées.
Les juifs pourtant furent très présents dans la région de Ouarzazate.
Charles de foucauld lors de sa "Reconnaissances au Maroc" en 1883 et 1884 avait noté les nombreux mellahs inclus dans les ksour musulmans des oueds Imini et Dadès.
Si on prend la première carte d’Etat Major du Cercle de Ouarzazate (1931), on peut retrouver la liste des villages alentours de Taourirt où De Foucauld dénombrait des familles juives, à peine moins nombreuses que les Berbères et les Arabes réunis.
Tamassint : 18 familles;
Zaouïa Sidi Otman (Athmane) : 5 familles;
Tabount : 6 familles;
Tigemmi djedid (Tigemmijdid) : 2 familles;
Taourirt : 15 familles; Talmesla : 20 familles (le plus important des mellahs de Ouarzazate et le plus éloigné);
Aït Kedif : 10 familles.
Soit un total de 76 familles pour les sept mellahs recensés à Ouarzazate et autour.
En remontant la vallée de l’oued Imini chaque douar réunissait des familles juives. De foucauld indique des douars sur la rive droite, tout près d'Ouggoug, où débute la mine. Iril (Irhil) : 8 familles; Tagnit (Tagounit) : 2 familles; Afella Isli : 6 familles et Taskoukt : 5 familles.
Dès le début de l’exploitation de la mine, à l’ouverture de la route du Tichka, des familles juives vinrent s’installer dans les douars près d'Ouggoug Sainte-Barbe.
Il ne faut pas oublier que les Israélites étaient marocains de nationalité, qu'ils vivaient au Maroc depuis plusieurs siècles, certains étaient établis au Maroc avant que les Arabes apportent l'Islam en pays Berbère. D'autres familles étaient arrivées nombreuses en 1492 venant d'Espagne. Ils parlaient très bien les langues du pays comme l'a observé De Foucauld qui connaissait l'arabe et l'hébreu et s'était déguisé en rabbin du temps où un chrétien ne pouvait circuler librement dans les parties du Maroc non soumises au Sultan.
"Les Israélites du Maroc parlent l'arabe. Dans les contrées où le tamazirt est en usage, ils le savent aussi; en certains points le tamazirt leur est plus familier que l'arabe, mais nulle part ce dernier idiome ne leur est inconnu. Tous les Juifs lisent et écrivent les caractères hébreux; ils ne connaissent point la langue, épellent leurs prières sans les comprendre, et écrivent de l'arabe avec des lettres hébraïques. Les rabbins seuls ont appris la grammaire et le sens des mots et, en lisant, entendent plus ou moins. Les rabbins sont nombreux; sur cinq ou six Juifs, il y en a un. Ils se distinguent par leur coiffure; : ils s'enveloppent la tête d'un long mouchoir bleu qui encadre leur figure et dont la pointe retombe sur leurs épaules. Le titre de rabbin équivaut à celui de bachelier; sur dix rabbins, un à peine peut officier; le rabbin officiant, ou rabbin sacrificateur, a pour principal service d'égorger suivant le rite les animaux destinés à la nourriture des fidèles; puis il dit les prières à la synagogue, apprend à lire aux enfants, dresse les actes. On lui donne une légère rétribution et des morceaux déterminés des animaux qu'il tue. Les villes renferment plusieurs synagogues et de nombreux officiants. Il n'est pas de village ayant six ou sept familles israélites qui n'ait sa synagogue et son rabbin."
Ce texte de Charles de Foucauld est un document précieux, c'est la raison pour laquelle il est important de le citer. Un autre document le confirme; une curiosité linguistique pour les spécialistes des langues berbères a été révélée par le chercheur Haïm Zafrani. Une liturgie de la Pâque en tamazirt écrite phonétiquement avec des lettres hébraïques a été retrouvée. Il s'agit d'une pièce unique, la version intégrale en berbère de la composition liturgique récitée par les juifs au cours de la veillée pascale et dont le thème fondamental est l’histoire de la sortie d’Égypte, accompagnée du hallel (groupe des psaumes 113 à 118 qui entrent dans la liturgie des grandes fêtes et de certains jours solennisés). Les Juifs marocains de l'Atlas dans leur majorité connaissaient mieux le tamazirt que l'hébreu.
Cette méconnaissance de l'hébreu par le plus grand nombre et la connaissance générale de l'arabe et du tamazirt prédisposaient les juifs à rester au Maroc. En fait tous les juifs n'étaient pas dans la même situation. Les plus riches commerçants et surtout banquiers qui vivaient dans l'étendue des terres sous contrôle du Sultan étaient protégés car ils avaient su se rendre indispensables aux détenteurs du pouvoir politique ou judiciaire. Ailleurs, dans les zones rebelles à l'autorité Chérifienne, la vie des juifs comportait bien plus de risques.
De Foucauld nous parle de leurs professions; les mêmes que celles du début du Protectorat : "Les Israélites, qui, aux yeux des Musulmans, ne sont pas des hommes, à qui les chevaux, les armes sont interdits, ne peuvent être qu' artisans ou commerçants. Les juifs pauvres exercent divers métiers; ils sont surtout orfèvres et cordonniers; ils travaillent aussi le fer et le cuivre, sont marchands forains, crieurs publics, changeurs, domestiques dans le mellah. Les riches sont commerçants, et surtout usuriers. En ce pays troublé, les routes sont peu sures, le commerce présente bien des risques; ceux qui s'y livrent n'y aventurent qu'une portion de leur fortune. Les Israélites préfèrent en abandonner aux Musulmans les chances, les travaux et les gains, et se contentent pour eux des bénéfices sûrs et faciles que donne l'usure. Ici ni peine ni incertitude. Capitaux et intérêts rentrent toujours. Un débiteur est-il lent à payer ? On saisit ses biens. N'est ce pas assez ? On le met en prison. Meurt-il ? On y jette son frère. Il suffit pour cela de posséder les bonnes grâces du qaïd; elles s'acquièrent aisément : donnez un léger cadeau de temps en temps, fournissez à vil prix les tapis, les étoffes dont a besoin le magistrat, peu de chose en somme, et faites toutes les réclamations, fondées ou non; vous êtes écouté sur l'heure."
Les juifs avaient seulement le droit de monter des mulets ou des ânes. Le Protectorat changea la situation des Juifs au Maroc, notamment par le développement des écoles de l'Alliance, l'apprentissage de l'hébreu et des langues européennes, l'accès aux collèges, lycées et aux diplômes universitaires. Les juifs pauvres et sans instruction devinrent moins nombreux car ils ne dépendaient plus exclusivement de la bonne volonté et des intérêts personnels de leur caïd. Au temps du Protectorat se côtoyaient dans les mêmes classes juifs, musulmans, chrétiens et autres, sans aucune préséance des uns sur les autres. Avant le Protectorat les juifs marocains étaient rares à pouvoir envisager leur avenir en dehors du Maroc, avec le Protectorat ce qui n'était qu'une utopie devint réalité.Les Juifs marocains ont compris qu'ils pouvaient quitter le Maroc de leurs ancêtres pour aller faire leur vie ailleurs et notamment en Israël à l'époque des événements qui ont précédé l'Indépendance du Maroc. On sait en effet que si les Musulmans font leur pèlerinage à La Mecque, les Juifs font leur alya (montée) en terre d'Israël. Les deux voyages n'ont pas le même sens car l'alya est souvent sans retour, mais ils ont tous les deux une dimension religieuse.Les Juifs du Maroc ont pensé peut être un peu vite que leur avenir ne résidait plus au Maroc. La création de l'État d'Israël en 1948 n'a pas provoqué beaucoup d'alya, mais les événements et les attentats avant l'Indépendance du Maroc ont déclenché leur exode. Certes Mohamed V les avait dispensés de l'étoile jaune en 1940 et ils ne l'oubliaient pas; mais cela n'avait pas empêché des juifs d'être victimes lors des tristes événements au moment de l’indépendance. Un des saints juifs marocains le plus connu dans la région, dont le culte a été transféré en Israël, est Rabbi David u-Moshe. Son intervention se fait par les songes. Son tombeau est toujours gardé et entretenu à Tamezrit près d'Aguim.
Les Juifs marocains font aussi partie de l'histoire de la terre marocaine. Par endroits leurs cimetières subsistent et ils y reviennent parfois pour s'y recueillir, mais ces lieux ont tendance à disparaître.
Pour ce dernier texte, je me suis inspiré de celui passé sur un exceptionnel site internet consacré à la mine d’Imini et de Bou Tazoult et à l’ancienne communauté d’Européens et de Marocains ayant œuvré pendant plus de cinquante ans sur cette si importante mine de manganèse (http ://timkkit2008.canalblog.com/archives). Je ne peux que vous conseiller d’aller le consulter car la vie de la mine était étroitement liée à celle de Ouarzazate et de tous les douars alentours d’où venaient les mineurs et leur famille.
Le père de la femme qui s’occupe de ma maison à Taourirt était mineur à Bou Tazoult. Une partie de sa famille demeure encore dans le village “indigène”. Son père est décédé avant de vieillir comme je suppose beaucoup de mineurs.
Toutes les photos d’Israëlites qui illustrent cet article proviennent des archives du Commandant Balmigère, chef de Cercle à Ouarzazate de 1936 à 1945 et de ma collection personnelle
La synagogue de Tazenakht fut de tout temps renommée à cause du Sefer Tislit, le Rouleau de la loi de Tislit, ou le Rouleau de Tislit de Jérusalem.Le docteur Mauchamps de la mission sanitaire française (assassiné en 1907 à Marrakech), dans son ouvrage sur la sorcellerie au Maroc, racontait qu’à Tazenakht, on conservait un rouleau de la Loi écrit autrement que les autres et qu’un Arabe avait autrefois découvert enterré. Le précieux document avait été enfermé dans sept petites chambres, emboîtées les unes dans les autres, formant ainsi un petit édifice, d’où on ne le faisait sortir que le jour anniversaire de la promulgation de la Loi sur le Sinaï Les personnes qui allaient en pèlerinage à la synagogue de Tazenakht étaient toujours exaucées, mais gare aux impurs qui osaient approcher des murs sacrés: ils restaient frappés de paralysie. Les musulmans, désirant profiter de la baraka du lieu, ne pouvaient s’approcher du sanctuaire et faisaient de loin, dévots et humbles, les gestes rituels qui délivrent. Une juive, parfaitement pure selon la tradition, veillait constamment sur le lieu. L’offrande, qui consistait en huile, était versée par les fidèles dans une jarre placée extérieurement mais communiquant avec l’intérieur L’histoire locale raconte que si la ville ne fut jamais investie, c’est grâce à ce rouleau de la Loi. On rappelle que lorsque le caïd de Tazenakht faisait une sortie contre l’ennemi, il allait toucher le parchemin sacré qui devait le rendre invulnérable. Le caïd avait coutume, chaque année, d’offrir un bœuf, de l’huile et de la farine. Chaque fois qu’un musulman voyageait, il passait et laissait quelque chose pour le Rouleau de Tislit; ils pouvaient alors baiser le mur de la synagogue
Un jour on trouva une erreur dans un mot du texte sacré. Un sage vint et déclara que le Rouleau était impropre à la lecture de la Torah et décida d’en faire la correction lui-même. Dès qu’il commença, il perdit la vue. Arriva un second, il n’y arriva pas non plus. Le propriétaire du Rouleau, Abraham Wizeman, organisa une fête, se’udah, et dit: “Rouleau de Tislit ! Par ton mérite et par celui du personnage qui t’a écrit ! Que celui qui t’a écrit corrige lui-même ce mot
!”. Le lendemain, le mot était corrigé
Transféré en Israël, le Rouleau se trouve aujourd’hui dans une synagogue d’Ashkelon où les Juifs originaires du Maroc continuent à célébrer sa hillulah annuelle