קהילות ישראל בדרום המגרב
חיים זעפרני
ספרויות עממיות וספרות בניבים מקומיים במערב המוסלמי
עניינה של הספרות שלשונה עברית הוא מעיקרו ההלכה הכתובה, תורת עלית של חברה משכלת, שחבריה רובם ככולם גברים. היצירה הספרותית בלהגים לעומת זאת מיועדת לכל, גם לאותם חלקי אוכלוסיה שידיעת הקרוא וכתוב שלהם לוקה בחסר ושהשכלתם דלה, בעיקר נשים וילדים. זו וזו נוטלות חלק, ביסודו של דבר, במסירת הידע, המסורת והמנהגים, וממלאות אותם תפקידים של חינוך, תפילה, והבאה בסוד הדת, אם כי במישורים שונים ובדרגות שונות. סוג הספרות השני הוא גם השומר הנאמן של המסורות הבלתי כתובות ומהווה אמצעי מובהק להעברת מידע.
בעת תור הזהב של המערב המוסלמי היתד. קיימת סימביוזה יהודית־מוסלמית במישור הידע הכתוב, ה״אדב״, של מדעי הרוח והטבע, כשהיהודים מתחרים במוסלמים בתחומי הפילוסופיה, הדקדוק, המתמאטיקה, הרפואה, האסטרונומיה וכיוצא בזה; אחרי גלות ספרד, שהיתה מנת חלקם של ערבים ויהודים כאחת, במשך תקופת השקיעה וההסתגרות, המשיכו שתי החברות במפגשן, על אדמת המגרב מכניסת האורחים, במישור הפולקלור וגילוייו המרובים, האמונות העממיות, הידע שבעל־ פה והיצירה האינטלקטואלית בלהגים מקומיים. עיון בחיבורים לא מעטים מעלה, כי בפנינו לעתים קרובות אותה יצירה ספרותית, אותו טכסט, אותו סיפור, שבו הוכנסו תיקונים מזעריים על ידי אחת משתי ההברות. זהו הז׳אנר הספרותי, שבו ניתן להבחין בחדירות המחסומים הדתי והחברתי־ תרבותי; באמצעותו נוצר קשר נוח בין השכבות העממיות, שתוצאתו העשרה הדדית של הפולקלור. דו־שיח בין התרבויות תופס כאן את מקומן של אידיאולוגיות ״לאומיות״ ושל הכרה דתית. אמנם שתי החברות היות חיים שונים, קנאיות לזהותן ובלתי מתפשרות לגבי דת ואמונה, אד הן מתאחדות בצורת הבעת המחשבה, בהתמזגות המנטאליות ואף בקירוב הלבבות, כשדו־הקיום ביניהן הוא דו־קיום בשלום. היצירה הספרותית הדיאלקטאלית, שמגמותיה שוויון ואחדות, הן במישור הקהילה היהודית והן במישור שתי החברות, היהודית והמוסלמית, היא נקודת מפגש של הבנה, שבה נוצרה זהות חברתית־ תרבותית מקורית, אותנטית. היא הטביעה חותם בל יימחה על האופי המגרבי.
לוסיין סעדה
״שירות העלילה״ כארכיון
בחברות היהודיות !המוסלמיות של צפון־אפריקה פוגשים בנוהג של שירה, המתארת עובדות היסטוריות ומכונה שירת עלילה. בין שירי עלילה אלה ניתן למנות את עלילת כיבוש איפריקיה, שממנה יש לפחות גירסה אחת בטוניסיה; את עלילת כאהנה, שניתן למקמה באלג׳יריה; את עלילת בנו הילאל במספר מרשים של גירסות, ולבסוף את עלילת יוסף הצדיק, שמצאה המחברת בג׳רבה ברובע העתיק ביותר, רובע חרה זע׳ירה.
שירת העלילה של בנו הילאל, היחידה שחקרה המחברת, מצויה בטקסט, שהוא לעתים כתוב ולעתים נמסר בעל־פה, הרווח בגירסות רבות ומוכר ברחבי העולם הערבי, מנסיכויות המפרץ ועד קצה מרוקו. מתוך העובדה שטקסט זה הושר כבר בימי אבן ח׳אלדון במחנות איפריקיה ניתן להסיק, שהוא עוצב לפני שש מאות שנה לפחות: הוא מתאר אורהות־חיים ומאורעות, הנפרשים על פני חמש עשרה שנה של חיים חברתיים חמורי משטר, גדושים וסוערים, כפי שהם משתקפים במסע־מטרה. באומרנו שהטקסט מוכר, עלינו לדייק ולהוסיף שהכרתו מלווה בהסתייגות, בחששות, בחוסר אמונה ובחוסר שכנוע. בשביל אלה, שלא היה עליהם לטעון לקיומו של מסמך זה, שירת העלילה היא, כפי שאומר ברודל, מאורע שאיננו משאיר אחריו הד; למעשה, תחת המעטה הספרותי שלו טקסט זה, האמור לתאר מאורעות מימי הביניים המוקדמים ושנחשב משך דורות לז׳אנר ספרותי, הצליח להעביר עובדות פוליטיות ואינפורמאציה על יחסי אנוש. נראה מהו היחס בין שירת העלילה הזו לבין הדברים והאנשים שבשווקי הסהרה ובשווקים שמחוצה לו ונתחקה אחר עקבותיהם של בני הילאל יהודים, הקיימים עד היום; מכל מקום, העובדה ההיסטורית המקובלת והמסווגת היא עדיין כמעט בלתי מוכרת.
כיצד מגיעים לכלל פרובלמאטיקה פשוטה זו, הנוגעת ישירות ל״מבנים המכלילים של המחשבה ?״ ובכן ראשית בשל ריבוי הגירסאות ומתוך עיון בעובדות, שאינן מוסברות בצורה המניחה את הדעת, או שהנסתר לגביהן מרובה על הידוע, וכן מתוך היחשפות לטקסט, שלגיבוריו ״משטח חברתי״ רחב, ומתוך בחינת שני ה״זוגות״: הסתכלות ולשון מדוברת, הסתכלות ולשון כתובה לסירוגין; וכך מגיעים לידי חיפוש אחר ה״טיפולוגיה של הפראקטיקות בעלות המשמעותי׳ של הציווילי־ זאציה, המתוארת על ידי שירת העלילה. בנוסף לכך עבודות מפורטות יותר על שירות העלילה, על דרכי העידון, על הפתגמים וספרויות שוליים אחרות, כגון זו שבה נעשה שימוש נכון בלשון הערבית — כל אלה הביאו את המחברת לבדוק
את היחס, שבין הטקסט המורכב של שירת העלילה ובין ההיסטוריה ולראות בשירת העלילה מעין מסמך. ולבסוף, יש ב״אשליית השקיפות היומיומית״ משום הצדקה לחיפוש אחר אידיאולוגיה בטקסט בעל צורה שירית וסיפוריה, המהווה דיווח ונוהג בעת ובעונה אחת.
עתידים היינו לגלות תוך כדי העבודה, שהיסטוריון גדול כאבן ח׳אלדון קובע, ש״מכל צורות השיח, השירה היא זו שהערבים חשבוה לאצילית ביותר, ומשום כך הפכוה מאגר לידיעותיהם ולתולדותיהם, עדות…״. המאגר והעדות, זוהי בעצם ההגדרה לארכיון.
אך בין אם המדובר בשירת עלילה או בהיסטוריה של התרחשויות, אל לנו להתעלם מתעודות אחרות, מן הטקסטים החסרים (מן הגניזה או הארכיונים משפחתיים), מן הטקסטים שהועלמו, שנדחקו לשוליים, ולבסוף מן הטקסטים, שאינם ניתנים לפרסום בהקשר פוליטי נתון. את הללו האחרונים יש לאתר, גם אם אין אפשרות גישה אליהם.
שמעון שורצפוקס
שימוש נכון בשאלות ותשובות
ידועה לגו היטב עובדת נדירותם של מקורות היסטוריים אודות יהודי צפון־אפריקה. דיווחי הנוסעים מספקים אמנם ידיעות מועטות, אך התחומים המדיניים — מוסלמיים או אירופיים — של תולדותיהם עדיין לוטים באפלה, ואין בידינו מערכת סדורה של חוקים, צווים ותקנות הנוגעים ליהודים ולקהילותיהם, ?אלה שאפשרו לשחזר את מהלך ההיסטוריה של יהודי אירופה. מכאן יובן ההכרח להסתייע בלית ברירה בכל המקורות הצדדיים האפשריים, וקודם לכל — בשאלות ותשובות, המכונות גם ״חוות־דעת של רבנים״.
בעת האחרונה ראו אור כמה עבודות־מחקר, המקנות חשיבות רבה לידיעות שניתן לדלות מן השאלות ותשובות. הפיתוי אכן רב: נושאי השאלות ותשובות מגוונים מאד ושופכים אור על היבטים רבים בתולדות חיי הקהילות היהודיות באפריקה. הן ממציאות ידיעות של ממש, מתארות מקרים מיוחדים, והכל רואים בהן פרשיות־ חיים אמיתיות. כל מה שנאמר לנו בשאלות ותשובות מתקבל מיד כאמת שאין עליה עוררין: ההיסטוריון חש שהוא צועד על קרקע יציבה, הוא בטוח בעובדות ובאובייקטיביות שבהן.
אין בדעתנו להטיל ספק בחשיבות השאלות ותשובות; אין איש שיערער עליה; אולם ברצוננו להסב את תשומת הלב לכמה אמצעי זהירות, שיש לנקוט בעת השימוש במקור זה.
אפשר להגדיר את השאלות ותשובות בתשובות בכתב, שנתנה סמכות רבנית מוכרת לשאלות שבכתב. מובן מאליו שתשובות אלה אינן כי אם חלק זעיר מפעילותו של הרב, שהרי הוא משיב על־ פה שאלות רבות חשובות מהן לאיךערוך. ומכאן שאין להתייחס לקובץ שאלות ותשובות של רב מסוים כאל יומן הישיבות של בית־דין רבני. מאידך גיסא, קובץ מודפס, או כתב־יד, הוא תוצאה של בחירה וניפוי, שנקט ביצירתו המחבר או המוציא לאור של הקובץ. מן הראוי, אפוא, להתעכב על שאלת חיבורם של קובצי השאלות ותשובות שהגיעו לידינו, ולתמוה על הדרך שבה נבחרו מרכיביהם. ואין הדבר קל כלל ועיקר. לדאבוננו, המחקרים הנוגעים למחברי השאלות ותשובות — הביוגראפיות המבוקרות — אינם עוד באופנה, ועל־כן הננו נאלצים להתייחס באמת־מידה שווה לכל הרבנים, והרי בשל כך קפאה על שמריה ההיסטוריה של היהדות הצפון־ אפריקנית במרוצת חמש מאות השנה האחרונות; זו גם הסיבה לכך שאין מתייחסים בכובד הראש הראוי לשאלה: באילו נסיבות, מתי ולמען מי נתחבר קובץ נתון של שאלות ותשובות י
בעניין זה יש לציין, שלעתים קרובות השאלה איננה מקורית כל עיקר, כי אם שוכתבה בידי רב, שהשמיט פרטים, שמות או תאריכים, שנראו לו נטולי־חשיבות. מחקר של התשובה עשוי להעלות כמה מפרטי השאלה, שהושמטו. מובן מאליו שמחבר התשובה התעניין בצדדים ההלכתיים והמשפטיים של הבעיה, ולאו דווקא בהיבטים שייראו ברבות הימים חשובים להיסטוריון, ובהתאם לכך, אם־כן, עיצב המחבר את כתיבתו.
כדי להבין את התשובה עלינו, אפוא, לנסות ולשחזר את הרקע שבמסגרתו הועלתה הבעיה לטיפול. ניתן להניח שמחבר התשובה, אשר הקדיש לה מחשבה רבה ונתן דעתו לשמר אותה בכתב, נראתה לו התשובה מקורית וראה לנגד עיניו את העניין שיוכלו למצוא בה משפטנים לעתיד לבוא. ואם־כן, תשובה שבכתב מטפלת דרך־קבע בבעיות חדשות, שמקורות רבניים קודמים לא פתרו עדיין, או לא מצאו מקום לעסוק בהן, או למצער בהיבט אחר מזה שבא כבר על פתרונו. כמו כן תשובה שכזו אמורה ללמד על מומחיותו של מחברה.
מהם טווח־השגתן ומידת השפעתן של השאלות ותשובות? תשובה שנתן רב לשאלה שהוצגה לו, אין בה כדי לחייב כי אם את השואל, או את הקהילה שבתחום אחריותו. שימוש בשאלות ותשובות מחייב, אם־כן, לחקור את מידת ההשפעה וההערכה שזכה לה מחברן. ישנם אמצעים אחדים המאפשרים לנו לעמוד על אלו: הציטוטים המובאים בכתבי־היד או בדפוס, חליפת המכתבים של המחבר וכן הכבוד והמוניטין שיצאו לו בחייו.
ולסיום, ראוי להפנות את תשומת הלב לנדירותן היחסית של השאלות ותשובות בצפון־אפריקה ולנזק שנגרם להן בשל האיחור הרב בהופעתה של מלאכת־הדפוס העברי בצפון־אפריקה. רק לעתים רחוקות יכלו רבנים להתפנות כדי להדפיס בעצמם את יצירותיהם, ומכאן חוסר האיזון הבולט כל־כך בין השאלות ותשובות בעת החדשה לבין אלה שקדמו להן.
שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל – קו לקו. אסופת מאמרים
שבחי רבי חיים בן עטר
גדליה נגאל
סיפור נוסף המתקשר לנסיעותיו של ר׳ חיים הוא סיפור בעל התשובה. מסופר, כי ר׳ חיים הפליג בים ואניתו טבעה. הודות לאחיזתו בקרש הצליח להגיע ליבשה ולהינצל מטביעה. הוא נדד ביערות ולן על העצים. פעם ראה בית בודד ריק מאדם ומלא כל טוב. נכנס, סעד לבו ושכב לישון. בהתעוררו נרעש למראה תושבי הבית, חבורה של ארבעים רוצחים. הללו עמדו לרוצחו נפש, ואך לבקשת מנהיגם דחו את מזימתם. בשיחתו עם ר׳ חיים גילה המנהיג, כי לפנים נמנה על תלמידיו. הוא הודה ברצח הוריו וביקש מר׳ חיים תיקון תשובה. הוא הבטיח לקיים כל המוטל עליו, ובלבד שיזכה לחיי העולם הבא. ר׳ חיים דרש ממנו לשוב מחיי חטא ולקיים אה מצוות התורה. כן ציווה עליו לגדל במסירות נחש קטן, אשר עתיד לנשכו ולהמיתו. מוות זה יהווה כפרה, בבחינת מידה כנגד מידה, שכן, אף הוא גודל על ידי הוריו במסירות וגמל להם רעה תחת טובה. ראש הרוצחים הציל את ר׳ חיים מידי חבריו, והביאו למקום מבטחים. הוא עצמו עזב את החבורה, ונהג בהתאם לדברי ר׳ חיים. אחרי פטירתו הופיע לר׳ חיים בחלום, ובישר לו שזכה לחיי עולם הבא בזכות התיקון שקיבל מידי ר׳ חיים.
ב. הסיפור החסידי קובע שהבעש״ט שמע את שמע ר׳ חיים בן עטר, והעריצו הערצה רבה. דומה כי איגרתו של גיס הבעש״ט, ר׳ גרשון מקוטוב, שנכתבה בשנת תק״ח, היא העדות הראשונה לקיומם של שבחי ״אור־החיים״ עוד בימי הבעש״ט. ואלה דברי האיגרת הרלבנטיים לענינינו:
אהובי גיסי, אדכרנא מלתא, כד הווינא במדורך קדש, אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו ר׳ חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו לי בשבחו גוזמא … וסיפרתי להחכמים דברים מת שאמרת עליו ונבהלו משמוע…. אם המכתב אותנטי, וזאת אכן הדעה המקובלת כיום במחקר, הרי יש בו עדות נוספת לטענת הבעש״ט לראייה מרחוק, אך בעיקר עדות לכבוד שרחש הבעש״ט כלפי ר׳ חיים. כמו כן מתברר, כי זמן קצר לאחר מות ר׳ חיים כבר סופרו עליו בארץ ישראל ״פלאי פלאות״, ולפחות סיפור אחד שר׳ גרשון רואה בו ״גוזמא״. מאידך גיסא, כאשר ר׳ גרשון מוסר לחכמים בארץ את דברי הבעש״ט על ר׳ חיים (״והוא ניצוץ של משיח״ ועוד) עמדו החכמים על גודל האבדה ״ונבהלו משמוע״.
אף הסיפור המאוחר שם בפי הבעש״ט שבחי ר׳ חיים. וכה סיפר הבעש״ט לתלמידיו:
דעו, כי — תהילות לאל — אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה. כי בכל לילה כשאני עולה עליית נשמה בכל לילה במתיבתא דרקיעא, דהיינו במתיבתא דלעילא, כדי ללמוד רזין טמירין וחידושין דאורייתא, ובשעת חזירתו כשאני יורד משם, אז אני רואה בשאר צדיקים שהם עולים עכשיו. וכל כמה שמשתדלים להקדים העלייה אינם יכולים להגיע לי [!] כי אם בירידתי המה עולים, דהיינו בדרך מגיעים אלי. אך המערבי, דהיינו שיש צדיק א׳ בארץ המערב, וזה שמו אשר יקראו לו: חכם רבי חיים במ״ו [בן מורנו ורבנו] משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו לעולם. וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי כדי להקדים לו, איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך, בשעת עלייתי.
בסיפור החסידי מקובלת ההנחה שהבעש״ט פירסם את שמו של ר׳ חיים במזרח־אירופה והמליץ על לימוד ספר ״אור־החיים״. ״והרב בעש״ט זללה״ה גילהו ופירסמו בכל מדינות פולין ואשכנז. כן פירסם לחיבורו אור החיים על התורה לכל המדינות הנ״ל. והעיד על ספרו שכל דבריו הם על פי רוח הקודש…״.
אין בידינו עדויות היסטוריות על תפוצתו של ״אור־החיים״ בין ראשוני החסידות. מסופר, כי ד׳ פנחס מקוריץ העריך מאוד את הספר, טען שהוא פירסמו בעולם, ואף ציוה על בנו ללמדו. נראה, שר׳ אפרים מסודילקוב, נכד הבעש״ט, היה ראשון ההוגים החסידיים המצטט את פירוש ״אור־החיים״ בדרשותיו. בשם ר׳ ישראל מריז׳ין, נינו של ר׳ דוב בער ממזריטש, נמסר, כי בעוד שבדורות הראשונים ״היה הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש על התורה לטהר את הנשמה״. בנו, ר׳ דוד משה מטשורטקוב, המוסר דברים אלה, מוסיף, כי אצל אביו היתד» חובה ללמוד שיעור שבועי ב״אור־החיים״ .
פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
תורת אמך
◆ פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם(ד, כג).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד, מדוע נמנו הלוים מבן שלושים שנה ומעלה, וישראל מבן עשרים? התשובה מפורשת ברש"י ז"ל(במדבר ד, ד),לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלימים שנה לא נתמלא כחו, מכאן אמרו רבותינו ז"ל(אבות ה, כא),בן שלושים לכח, ויותר מבן חמישים כחו מכחיש. ועוד מצאנו מקרא אחר, שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתוב(במדבר ח, כד),אבל לענין מלחמה, לא צריכים חוזק האברים, אלא גבורת הלב ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב(משלי כד, ו),כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ. ודברים אלו מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה. לכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלויים עד בן חמישים, כי שונה זה מזה.
ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו (ז, ט).
כתב הרה"צ רבי שלמה אבירמאט זצ"ל מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה, ולבני קהת, אלו תלמידי חכמים שלומדים על מנת לקנטר ולהקהות חכמים לומדי תורה, מסיבת גאוה, לאלו לא נתן הקב"ה את התורה להיות להם סמא דחויי. ומזה גם כן דבריהם אינם ערבים על לב שומעיהם, ואינם נכנסים בלבם לסור למשמעתם לעבוד עבודת האל, 'כי עבודת הקודש עליהם', כל מה שדורשים בתוך קהל ועדה, דומים להם כמשא כבד ואינם רוצים לשמוע לדבריהם. וזה אומרו ' בכתף ישאו', מסיבת שלומדים על מנת לקנטר, גם דבריהם קנטור הוא להם, וכתר תורה אינו נשמע כי אם בכתרה של ענוה.
יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך (ו, כד- כה).
כתב הצדיק רבי עמור אביטבול זלה"ה בספרו עומר התנופה, איתא במדרש רבה(פרשה יא, ה- ו),וישמרך בגופך, יאר ה' פניו אליך בתורה. להבין סמיכותיהם נקדים מה שאמרו המפרשים ז"ל, זאת התורה אדם כי ימות באהל(במדבר יט, יד),אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, לזה אמר בעל המדרש וישמרך בגופך, ותדע למה אתה צריך שמירה בגופך, לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, לכן צריך שמירה בגופך. אי נמי בהקדים מה שאמרו חז"ל(סנהדרין כו:),למה נקראה שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. וזהו שאמר וישמרך בגופך, ולמה לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה מתשת כוחו של אדם לכך אתה צריך שמירה.
מעשה רב: ברכות מתוך חוברת פניני המידות.
א. כתב הגר"י משאש על אביו הגה"ק רבי חיים משאש זלה"ה מגדולי רבני העיר מכנאס וז"ל, מעולם לא ראיתיו מברך ברכת המזון בעל פה, רק מתוך הסידור, באימה וביראה, ובכוונת הלב, ותמיד היה מזהיר לבני הבית, שבכלל ערך השולחן, ישימו גם כן ספר ברכת המזון, למען יהיה מצוי לפניו תמיד (תפארת בנים אבותם עמ' רלג).
ב. באחד מן השנים ביום הילולת הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה"ה, בנו הרה"צ רבי יוסף זלה"ה, שכח מהילולת אביו, והנה אביו הגיע בלילה בחלום, ואמר לבנו למה לא ערכת לי אזכרה, לא אמרתה קדיש בכל השבוע, לא עליתם לתורה, אני מוכן לסלוח אבל על הבאת ברכות לציבור על כך איני מוותר, מיד התעורר רבי יוסף ונבהל בהלה, התכן ששכחתי תהה, והנה נזכר שאכן כך היה ואינו בחלום, מיד למחרת ערך אחר תפלת שחרית הביא מיני ברכות לקהל. וכעין מעשה זה אירע לבעל הכף חיים סופר, שביום האזכרה לא יכל לקנות מילי דברכות לטובת נשמת אביו, מפני שהיתה תקופה הצנע, ובליה אביו שאלו לפשר מעשיו, והשיבו בחלום שאין בידו פרוטה, שאלו אביו ולהגיש לציבור מים מהברז יש לכם, ראו כמה מעלת ברכות לע"נ הנפטרים.
ג. בכל שנה לקראת חג הסוכות, הגאון רבי יוסף הלוי זלה"ה היה בוחר את האתרוגים המובחרים עבור רבני העיר מרכאש, כאשר הביא את האתרוג לבית רב העיר רבי מרדכי קורקוס, בא לשלם הרב דמי האתרוג אמר לו ר' יוסף כבודו ישלם רק פרוטה כדי לקיים "לכם, משלכם". מספר הרב ישר הלוי, באותו מעמד הביא הרב קורקוס לר' יוסף כוס מים לשתות, כשלקח את הכוס בירך בשקט, העיר לו הרב למה הינך מברך בשקט? הרי כתוב ימלא פי תהילותיך, שהפה צריך להיות מלא מתהילותיו יתברך" (דורות מס' ג' עמ' 15).
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקהa0527145147@gmail.com
הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
12. נושא היית פירושים לפסוקים מפרשת השבוע, שאותם פירש בתוך דרשות שנשא על הנפטרים. על פי הנוהג לפתוח את הדרשה בפסוק מפרשת השבוע. לכן קרא שם החיבור ״נושא היית׳/ על שם פסוקי הפרשה ששמשו נושא לדרשה. הסבר נוסף לקביעת השם ניתן על ידי המחבר בשער הספר:
כי כתוב אל נושא היית להם, שהוא לשון מחילה. כי יסוד מנהג זה לומר בתחילת הדרוש איזה פסוק מפרשת השבוע ההיא, שיש בו רמז על הנפטר ללמד עליו סנגוריא וזכות, כי בא קצו באותו שבוע של הפרשה ההיא, וכל דבר טוב הנאמר על הנפטר עושה רושם למעלה להיות עליו למליץ.
בחיבור מובא בקיצור התוכן הנאמר בדרשה הקשור לביאור הפסוק מהפרשה, ואחר-כך מפרש את הפסוק. הספר ערוך לפי סדר הפרשיות. ישנן פרשיות שיש בהן יותר מדרשה אחת. בדרך כלל לא מוזכרים שמות האישים שלכבודם נישאו הדרשות, לא המקום ולא הזמן. אם כי יש יוצאים מהכלל כגון פרשת לר לר: ״נושא שדרשתי ביום פקידת השבוע של הרה״ג מוהר״ר חיים כהן זצוק״ל וזיע״א״; פרשת ויצא: ״נושא שדרשתי ליל פקידת השבוע של הרה״ג שלמה אבן דנאן זצוק״ל״; פרשת שמיני: ״נושא שדרשתי בפקידת השנה של עטרת ראשי אבא מארי כמה״ר יצחק בן נאיים זצ״ל בסדר הנז' שנת תרע״ו פ״ק״. או ״ביום פקידת השנה להרה״ג מו״ר חיים כהן זצ״ל בסדר תצא ארבע לאלול תרפ״ה פ״ק״. ספר זה הוא מעין חיבורו ״זכרון דרשותי״, אלא ששם הוא מציין ראשי פרקים של הנושאים שאותם שילב בדרשתו. חידוש שהובא בפרשת לך לך מובא גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״.
מטרת החיבור לשמש כעזר בידי הדרשנים למצוא רמזים בפרשיות השבוע, לאותם נושאים שרגילים להעלות בדרשותיהם על הנפטרים.
הספר נמצא בקובץ יחד עם חיבורו ״מיני מתיקה״. יש שער משל המחבר ואין הקדמה. אינו ממוספר ובו 42 דפים. הדף 29.6*20.7 כתוב בכתב יפה ומסודר עם שוליים רחבים, בעמוד 25—28 שורות. בשורה 15—8 מלים. קיימת העתקה נוספת בכתב-יד המחבר, אשר נמצאת בקובץ אחד עם החיבורים ״נמכר יוסף״ מהדורה קמא ובתרא ו״אחרי נמכר״. הקובץ הוכן בידי המחבר, הוא אינו ממוספר ובו 65 דפים. הדף 13.5×19.8. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—14 מלים. דפים 63,ב—65 השמטות. נראה שאת העתקה זו כתב באחרונה מאחר ויש בה הוספות רבות שאינן בשניה. גם מצורת הכתב נראה שאת זו כתב מאוחר יותר.
ג. הלכה
13. הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן, והוא מסימני הזמן תופעה שהלכה והתפשטה במארוקו בתקופה זו עם חדירת התרבות המערבית. ומחוסר ידיעת חומרת האיסור, היו כאלה שהתגלחו גם בתער.
בספר מוכיח, המחבר על-פי ספרות ההלכה, המדרש, המוסר והקבלה, את החשיבות הרבה שיש בגידול הזקן. מה גם שדבר זה נהגו בו אבותינו מאז ומקדם, כדבריו בהקדמה:
ומיום שעמדתי על דעתי לבי משתומם, ועצמותי יאחזמו רעד, בראותי בני אדם אינם זריזים וזהירים במצוה הזאת. אבל מה יכולתי לעשות, כי דברי למה ואינם נחשבים לכלום. וזאת עשיתי, לקטתי מספרי חז״ל שהוכיחו על עון זה ואספתי אותם בקונטריס זה, ואת שמו קראתי הדרת פנים זקן כשמו כן הוא. וכלשון ר׳ יהושע בר קרחא במסכת שבת דף קנב ע״ב, הדרת פנים זקן. ובזוהר פרשת נשא, כל הדור דגופא בתר דיקנא אזיל. ועוד כי שמי בקרבו נספר הדרת פנים לזקן] עולה במספר קטן [המלקט יוסף בן נאיים].
והנה בשמים עדי ובמרומים מהדי, כי עשיתי זאת לא משום בצע כסף/ ולא משום אהבת השבח והקילוס, רק לשם יחוד דוקא, לקיים מצות הוכיח תוכיח. כי לכסח מוצא מכיסי וממוני, ושבח אין כאן קילוס אין כאן, כי אין זה, כי אם מלאכה ואינה חכמה.
את הספר חיבר ר׳ יוסף בשנת תרס״ג (1903), בהיותו כבן עשרים שנה, ונמנע מלפרסמו למרות הפצרות אביו. בשנת תרע״ה (1915) נפטר אביו ואז תקפה אותו חרטה על שלא שמע בקול אביו, כדבריו:
וצער גדול היה לי שלא מלאתי את דבריו ולא הקמתי את עצתו, ולא קיימתי מצוה בשעתה להדפיס הקונטרס הזה בעוד מר אבי בחיים. ומאותו היום גמרתי בדעתי להעלות הקונטריס הזה בדפוס לעלוי נשמתו, ולא אסתייעא מילתא ……… עד עתה שעזרני ה׳ להעלותו בדפוס.
מאחר וספר זה עד כמה שידוע לנו לא נדפס עד היום, הרי ניתן לפרש את דבריו ״להעלותו לדפוס״, כלומר לסדר את החומר שאסף בנושא, לערוך אותו ולהעתיקו לנקי בספר, שיהיה מוכן לדפוס. לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר, אינו ממוספר וכולל מט דפים. הדף 23*18 בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—17 מלים.
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר
ובתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה
במחנה זה רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם ־הודים שעלו ארצה באופן בלתי ליגלי, ולא היה בידיהם כל מסמך המאשר את שהותם בארץ; היו אלה בעיקר יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז בלטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות הזיהוי, שיכלו להגן עליהם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, אך רק שני יהודים עבדו בהן. העברתי מידע ל״הגנה", שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו ייתר יהודים בתחנות.
בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אכן העסיקו יהודים נוספים בתחנות. היהודים שהצטרפו לעבוד הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים; המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור. יש לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה תחת הפגזה, ולא אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך ולהשקות אותו קוניאק כדי שיאזור אומץ וכוח להמשיך בעבודתו.
בכל תפקיד ובכל פעילות עבדנו עבודת צוות, לא רק במסגרת העבודה, אלא גם במסגרת הבית והחברה. כולנו ידענו מה מצבו של כל חבר. כשחבר היה בצרה, מייד מצא את עצמו מוקף ידידים שניסו לחלץ אותו ממנה. כל חבר ידע שיש לו על מי לסמוך. הליכוד החברתי והעזרה לחבר היו ערכים נעלים כל כך בעיני, עד שניסיתי לטפחם בקרב חברי, וכך קם מחנה גדול של ידידים שהיו מסורים איש לרעהו. בשנת 1963 התמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים, על ידי ראש העיר דאז, מר מרדכי איש שלום. בעזרת הדרכתו והנחיותיו הצלחתי להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכי. קיבלתי מחלקה אשר עובדיה היו ממורמרים, לא מלוכדים, ומשום כך הייתה התפוקה בעבודה מזערית. על ידי טיפוח הליכוד החברתי בנינו חברי ואני מחלקה לתפארת. תמיד ידעתי שעלי לפנות בראש ובראשונה לגיבוש החברתי, כדי שהכול יתבצע כהלכה ולשביעות רצון.
בין השנים 1969-1950 הייתי חבר ועד עובדי עיריית ירושלים, ובמרוצת הזמן – יושב ראש עובדי העירייה.
חברי ואני ידענו למצוא את שביל הזהב בינינו לבין ההנהלה כדי להשיג את תביעותינו, וכמו כן, כדי להגביר את המאמצים המשותפים לפיתוחה ולשגשוגה של הבירה.
אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הופגזה בית שאן קשות, נשלחתי על ידי עיריית ירושלים לוועדה הקרואה של בית שאן, כדי לעזור בארגון מחדש של שירותי העיר. עבדנו עבודת קודש להחזרת הסדר על כנו, וניסינו לתרום מהידע שלנו בהפעלת השירותים החיוניים, המשקיים והחברתיים. עזבנו את בית שאן בהרגשה שהעיר חזרה לעצמה בכל התחומים, ובעיקר בשטח החינוך והתרבות.
על הפנתרים – תקופת התארגנותם הייתה סוערת.
תמיד ידעתי שצריך לשמוע אותם, שכן הבעיות שהם העלו היו בעיות חמורות. האמנתי שחייבת להיות דרך המקובלת על כל הגורמים, שתביא להתקרבות אל הפנתרים ולפתרון תביעותיהם. והאמת היא שבנושאים מסוימים נמצאה הדרך, וכמה בעיות אכן באו על פתרונן.
על היחס לדת – בילדותי קיבלתי חינוך דתי מובהק, וכשגדלתי הבנתי שיש לשלב את הדת עם החיים בתחומים האחרים.
נתמניתי מטעם העירייה ליישב את הסכסוך במועצה הדתית בירושלים, וכיום אני סגן יושב ראש בה. יש שמתעוררת מחלוקת, ולפעמים מחלוקת קשה, אך הרצון להקשיב, לשמוע ולהתפשר עוזר תמיד להתגבר על ניגודים ומאפשר מציאת פתרון לבעיות עדתיות וציבוריות.
על החיים הפוליטיים – האמנתי שהידברות ׳התפשרות עם פלגים וזרמים שונים תביא לשיתוף פעולה בין המפלגות השונות, אשר ביחד יקדמו את טובת הציבור בעיר ובמדינה.
על חיפוש שורשים – כל אדם מחפש את שורשיו. גם אני הייתי בין המחפשים, עד שגיליתי את מנהיגיהם הרוחניים של בני עדתי, אשר ניהלו בהיחבא ובצניעות את היישוב שמלפני קום מדינת ישראל. נפגשתי עם מנהיגי העדה. אלה עשו את מלאכתם בשקט, בלי שהאחרים ידעו על קיומם. אט אט הרגשתי, כי עדת המערביים – זו העדה אשר כיום אני משמש נשיאה, והיא מייצגת את יוצאי אלגייריה, טריפולי, מצרים, תוניסיה ומרוקו, עדה שאנשיה היו ממניחי היסוד להקמת המדינה – עדה זו הולכת ומיטשטשת.
יצרתי קשר עם אישים בארץ ובחו׳׳ל, ואלה לא חסכו ממרצם, מכוחם ומכספם כדי לבנות ולחזק את עדת המערביים. כיום העדה מפוארת ומלוכדת, המורכבת מבני העליות וכן מילידי הארץ, והיא שותפה לחיי ירושלים ולחיי ארץ ישראל. אני מדגיש את הליכוד החברתי, את הרצון לעזור ולזולת ולהקשיב לו, כי אני רואה בדברים אלה מרכיבים חשובים לבניית החברה הישראלית.
באושר ונרגש הייתי להימנות עם מקבלי התואר 'עמית הכבוד של התנועה הציונית העולמית". בכך ־ראיתי אות הוקרה על שהשתדלתי לקיים כמיטב יכולתי את הערכים הציונים שקיבלתי. לא פחות מאושר אני לקבל את התואר "יקיר ההסתדרות״. מן ההסתדרות ינקתי את ערכי העבודה, ערכים שהתוו לי את דרכי עד הלום. אמי ז״ל לימדה אותי שבדרך של שלום, הבנה וחברות אפשר להשיג דברים קשים וחשובים, והיא שהחדירה בי את המחויבות שלא לעמוד מהצד בעת פילוג בתוך החברה. תמיד חזרה ושיננה באוזני, כי עלי לתרום כל שביכולתי למען השכנת שלום וליכוד הייתי אומר, שהיום נפקד מחברתנו יסוד החברות שהיה קיים בעבר בין איש לרעהו, אותה חברות שהייתה יסוד לבניית החברה בארץ. אני מקווה שנהיה לחברה מלוכדת, אשר בעיות פוליטיקה ודת ואינטרסים אישיים לא יעבירו אותה על דעתה.
ייתכן שדעתי מיושנת, נחלת העבר, אך בלא עבר אין בונים עתיד.
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
הצרה הגדולה שירדה בוקר אחד על דודו ישועה הגדול ומשפחתו הייתה בעת שבן אחיו מאיר הרג בשוגג ערביה צעירה ויפיפיה.
אסון זה קרה שעה שכל היהודים התכוננו לעזוב את הכפר תולאל כדי לבוא לגור בעיירה גוראמה לפי הוראת המושל הצרפתי ״לו״. האסון העיב על יחסי־היהודים עם הערבים וכולם ראו במקרה מצער זה נקודת מפנה לרעה ביחסים ביניהם אחרי חיים משותפים של מאות בשנים. הערבים גם לא ראו בעין יפה את קריאת הצרפתים ליהודים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיירה נפרדת. דודו ישועה חש אחריות גדולה לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל היהודים בכפר ״תולאל״ וחשש מנקמת־דם מצד הערבים בה יפלו יהודים רבים. משפחת הערביה שנהרגה ע״י מאיר היהודי, החליטה להרוג את ההורג במו ידיה ואם לא היה די בכך, הרי גם התכוננו להרוג את ראש המשפחה עצמו, דודו ישועה ואת בן־דודו יחיה משה. הערבים החלו בחיפושים נרחבים אחרי מאיר הצעיר והיהודים דאגו לו וחיפשו דרך להצילו מידי הנוקמים. מאיר הצעיר, שהיה שובב ומפונק מאוד, הלך בוקר אחד להביא מעט נענע ממשפחה ערביה, אבו־עמר, שגרה בבית הסמוך לדירתם. הוא נכנס פנימה ומצא את הבת פטמה היפיפיה מסרקת שיערה השחור והארוך, וביקש ממנה קצת נענה לפי מצוות־אימו. הערביה חייכה למאיר השכן וביקשה ממנו להמתין עד שתסיים להסתרק. בינתיים הסתובב לו מאיר בשובבות האופיינית לו בתוך הבית וסקר את החדרים המסודרים והמלאים בשטיחים, מזרונים וכלי־נחושת רבים. על קירות אחד החדרים היו תלויות חרבות, תיקי־עור יפים ורובה, אשר היוו את כל ציודו ונשקו־האישי של ראש משפחת־אבו־עמר. מאיר הוריד מן הקיר חרב, שלף אותה מנרתיקה הקשה ולאחר שבחן אותה בסקרנות החזיר אותה למקומה. עינו של מאיר נמשכה אל הרובה והוא הוריד אותו מן הקיר, הצמיד אותו לכתפו והחל לכוון דרך החלון אל בתי־הכפר הצפופים. אלה היו בתי־חימר, רובם קטנים ונמוכים. אך היו ביניהם גם כאלה, שהגיעו עד לשתים־שלוש קומות. חלונותיהם היו מסורגים ופתוחים לרווחה עם בוקר, על מנת לקלוט את קרני השמש. אחרי ״אימון״ קצר זה, תלה מאיר את הרובה על כתפו בעזרת רצועת העור ויצא אל החדר שבו הייתה עדיין פטמה מסרקת את שערה. הוא ניצב ״דום״ מולה כמו חייל מאומן כהלכה ודרש ממנה את הנענע. ״אחרת אירה בך עכשיו״, איים מאיר על פטמה. אמר ועשה.
הוא כיוון את הרובה אל פטמה והיא, מבוהלת מהאיום, מתכוננת לקום ממקומה ומזהירה אותו שהרובה טעון, לחץ מאיר על הדק־הרובה ופטמה היפיפיה נהרגה בו במקום. מאיר נבהל ונשאר עומד משותק במקומו מרוב תדהמה ועד שתפש מה עולל במשחקו המסוכן, החלו השכנים הערביים לנהור ׳.'בית השייך כשהם שואגים: יריות! יריות!
מאיר זרק את הרובה ארצה ובבהלה ופחד ברח החוצה. אולם אחדים מבין הערבים ראוהו והחלו רודפים אחריו. הוא רץ במהירות בין סימטאות הכפר החשוכות ונעלם מעיני רודפיו. כעבור דקות אחדות, הגיע לבית ידיד־נפש של דודו ״דודו ישועה״ וזה קיבל אותו בחמימות והרגיע אותו. מאיר, נרעד ונפחד, סיפר לאיש על האסון שקרה. הערבי הפיקח המכונה אוקנה הרגיע את מאיר הצעיר והבטיח לו שהכל יהיה בסדר גמור. אוקנה נקט בצעדים מהירים לפני שיגיעו רודפיו של מאיר לביתו, ביודעו שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. הוא כרך חבל סביב בטנו והורידו לגנו הגדול שהיה מאחורי־חומה גבוהה שהפרידה בין הגן והבית. אוקנה ירד אף הוא לגן, חפר שוחה באדמה והכניס לתוכה את מאיר הצעיר כך שרק ראשו נותר גלוי בחוץ ומעליו שם אוקנה תבן וכיסהו. אוקנה חזר לביתו ולא עברו שעות אחדות והרודפים אחרי היהודי הרוצח הגיעו אליו והפעם בליווי שני ז׳נדרמים שהעמיד לרשותם המושל הצבאי לו. ״סאלאמו עליקום״, אמרו הערבים לאוקנה. ״סאלאמו עליקום״ ענה להם אוקנה וכיאה לערבי המארח, הזמין אותם לשבת על השטיח.
״אין לנו זמן לשבת אוקנה, כי אנחנו תרים בית אחר בית כדי למצוא אח מקום מחבואו של היהודי ממשפחת דודו ישועה, אשר לפני כמה שעות רצח ביריה זדונית את ביתנו פטמה״. אוקנה שהעמיד פני נדהם מהסיפור שלהם, קם על רגליו והחל להתענין במה שקרה לפטמה ומצב המשפחה אחרי האסון. הוא הביע את צערו על המקרה והבטיח שהוא בעצמו ילך לבית דודו ישועה לחפש את הרוצח.
״אולי הוא הסתנן לגן שלך, אוקנה, מבלי שתבחין בו?״ שאל אחד המחפשים את אוקנה ולזה לא נותרה ברירה אלא לפתוח להם את שער־הגן. אוקנה עמד מן הצד וצפה בחרדה גדולה בחיפושים שנערכו בגן הגדול בעזרת כלב־גישוש. גורלו של אוקנה היה כעת כגורלו של מאיר היהודי, שכן אם יימצא, יילקחו שניהם לצינוק עד למשפטם. כלב־הגישוש הוביל אח המחפשים ממש עד לערימת התבן, שכיסתה את מאיר שהיה בתוך השוחה. הוא הרגיש בהם מתקרבים אליו, שמע את דיבוריהם, ולרגע קט הציק לו מצפונו וחשב לקום ולהסגיר את עצמו. אולם הוא חזר בו מכוונתו זו ופחד שקרובי־משפחת־ההרוגה יכוהו נפש בו במקום. איש לא חשד בערימת־התבן ואיש לא טרח לחפש מתחתיה למרות שכלב הגישוש הסתובב בגן וחזר שוב ושוב אליה. מזלו של מאיר שיחק לו והוא ניצל. המחפשים עזבו את הגן ואוקנה סגר את השער אחריהם תוך כדי פליטת אנחת־רווחה ארוכה. החיפושים נמשכו במקומות אחרים ואוקנה יודע יפה שמאיר היהודי ניצל לעת עתה.
באמצע הלילה, כשכל אנשי־הכפר ישנו שנה עמוקה, עייפים מעבודת־ השדה הקשה, יצא אוקנה לגן כדי לראות את מאיר היהודי ולהגיש לו מעט אוכל. הוא אכל לחם, חמאה וביצים וחזר לתוך שוחתו.
״שמע יהודון״ אמר אוקנה למאיר הצעיר — ״אתה גרמת לאסון כבד בכפר והאנשים האלה בעזרת הצרפתים ימשיכו בחיפושיהם אחריך עוד ימים רבים. עד שיירגעו הרוחות אתה תישאר במקומך ולא תזוז ממנו בלי שאני אומר לך זאת בעצמי״. הוא הפסיק לרגע קט והוסיף:
״אני הולך כעת למשפחתך להתייעץ עם דודך ואביך מה לעשות״. מאיר הנפחד ענה בחיוב והודה לאוקנה על עזרתו בהצלת חייו.
כשהגיע אוקנה לבית דודו ישועה, הלוא הוא ראש־הקהילה בעיירה גוראמה, ההולכת וקמה, מצא את כל המשפחה שרוייה באבל, דיכאון ועצב על האסון שהביא עליה מאיר הצעיר. אוקנה הודיע לדודו ישועה שמאיר במקום מבטחים ושלום לו והאחרון ביקש מידידו לייעץ לו מה לעשות.
״אני מוכרח להציל את בננו מאיר מצרה זו כי חרף היותו שובב, אני מאמין שאסון זה קרה בשגגה״ אמר דודו ישועה לאוקנה. ״אתה חייב לדבר עם נכבדי־הכפר ויחד איתם תלכו, אתם ראשי־היהודים למשפחת אבו־עמר ותקריבו שם קורבן הסליחה״ — ייעץ אוקנה לדודו ישועה.
״רק כך״ המשיך אוקנה הערבי, ״תרגיעו את הרוחות באזור כולו והחיפושים אחרי בנכם ייפסקו. אצלי בגן לא יכול בנכם להישאר זמן רב ובשוחה הוא עלול לחלות ויהיה לי קשה לטפל בו בביתי״. אוקנה הרהר קמעא, חכך בדעתו והוסיף: ״ואת זה, תעשה רק ביום השלישי למותה של בת אבו־עמר. כי ימי האבל אצל הערבים נמשכים רק שלושה ימים בלבד ולא שבעה כפי שנהוג אצלכם היהודים״.
וכאן טען אוקנה אי־אלו טענות כלפי היהודים המפריזים בכל דבר — כימי חג, בימי צום, בימי אבל, מסיבות והילולות.
״זו הדת שלנו ואסור לנו לגרוע ממנה״ ענה דודו ישועה בשקט ובצינעה. ״גם אצלנו ימי אבל יכולים להימשך זמן רב, אלא שהדת שלנו מחמירה עם אלה המאריכים באבלם על יקיריהם ומכנה אותם כופרים. כי הרי הכל קורה על פי הכתוב וכמצוות אללה אלאקבאר, ואין להתנצח עם הגורל או להתחכם כלסי בורא־עולם״. הסביר אוקנה לדודו ישועה ״אנחנו מצווים לקבל את המוות כמו שאנו מקבלים את הלידה של האדם, וזאת עם כל הצער הרב שיש בכך. חייבים לכבד את המת ולא להתאבל עליו בלי סוף״.
בכך סיים אוקנה את דבריו והלך לו לביתו. דודו ישועה לקח לו בקבוק מאחיה (ארק) הזמין את איש אמונו יחיא־משה להצטרף אליו ותוך כדי לגימת־כוסיות החלו השניים לעדכן את עצמם בפרטי הקרבת־קורבן הסולחה, כמקובל אצל שבטים וחמולות ערביות.
מקובל על השבטים המלוכדים, החמולות הגדולות והשייכים החזקים, לכבד את הקורבן אשר מקריב למענם אדם שחטא כלפיהם או מבקש חסותם והגנתם מפני מתנכלים ושודדים. אחרי שחיטת־כבש או שור בפתח־ביתה של המשפחה המכובדת בכפר, לא יאונה כל רע לאיש ולכל משפחתו, הן מצד בעל־הבית והן מצד כל חמולתו המכריזה ברבים שהיא פורשת חסותה על משפחת־מגיש־הקורבן וסולחת לו על העוול שנגרם לה על ידו או על ידי אחד ממשפחתו.
מסורת עתיקת יומין היא, שנשתמרה במשך דורות רבים ושוקדים לקיימה. גם היהודים קבלו מסורת זו ובכך הם הפכו לבני חסותם של הערבים בכפרים אלה ויכלו לחיות בלי שתהיה צפוייה פורענות מצד שודדים ומתנכלים.
אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.
הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.
זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956
זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956
יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס 8
פורסם בפעמים גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות
עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל
מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.
המושג "יהודים־ערבים" צמח בעיקר בשנות השמונים בקרב אינטלקטואלים ממוצא "מזרחי", כהתרסה נגד ההגמוניה של הממסד האשכנזי. למרות שעם הזמן המונח "מזרחי" התאזרח יותר בקלות בציבור כתחליף ל"ספרדים" או ל"עדות מזרח", הציבור הנדון דחה את שיוכו למגזר "יהודי־ערבי" וראה בו מעמד נחות שאין להתהדר בו כתחליף סקטוריאלי לזהות הישראלית. בקרב קבוצות אחדות באינטליגנציה הישראלית, "המזרחיות" הפכה תחליף לזהות היהודית-ערבית, התקבלה כמגדר ונושאיה המיליטנטים ניסו, בהצלחה מועטה, להפוך לדובריה של המחאה החברתית מחד ושל התמיכה הגורפת בעם הפלסטינאי מצד שני. בקרב רוב האינטליגנציה של יוצאי מרוקו הזהות היהודית־ערבית נשאה החל משנות השמונים אופי תרבותי יותר בתופעת "מהפכת הנענע", כתבלין ריחני שניתן להעשיר בו את התרבות הישראלית. המזרחיות של חבורת "היהודים־ערבים" הפכה למגדר מקובל לצד מגדרים אחרים מבוססי הזהות המינת אך התנגשה עם מוצא המרוקנים שבאו מקצה המערב (אלמע'ריב) ועם רקעם התרבותי הצרפתי נטול ידע בערבית ספרותית.
ללא בסיס חברתי החורג מקבוצת אינטלקטואלים, מיליטנטים ככל שיהיו, ספק רב להערכתי אם הרעיון "היהודי־ערבי" ישרוד מעבר לדור ממציאיו המתמודדים עם זהותם האישית. כך קרה בעבר בקהילה היהודית במרוקו של המחצית השנייה של שנות החמישים. מעטים יודעים על קיומו של זרם אסימילציוני בקרב האינטליגנציה היהודית שחיפש לבולל את היהודי בחברה הערבית-מוסלמית במרוקו, מבלי לזנוח את יהדותו, וראה במדינה זו את מולדתו שיש ליטול חלק בבניית חברתה אחרי סילוק הקולוניאליזם הצרפתי. חברי קבוצה זו הגדירו עצמם קודם כל כמרוקנים ורק אחר מכן כיהודים כדוגמת יהודי צרפת שלאחר המהפכה. מאמר זה חושף לראשונה את השפעתו של זרם הלאומיות המרוקנית בקרב ההנהגה היהודית, את פריחתו עם קבלת העצמאות, ואת דעיכתו ההדרגתית עקב הנסיבות הסוציו־פוליטיות במדינה ערבית־מוסלמית אוטוקראטית. אציין את פעולותיה העיקריות של הקבוצה, את מידת השפעתה בקהילה, את יחס ההנהגה המרוקנית אליה ובעיקר את שלבי התנתקותה מן הציבור ואת כשלונה הסופי.
זמן מה לפני עצמאות מרוקו, ב15- בפברואר 1956, יזמה קבוצת צעירים יהודים תומכי זרם ההשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית את הקמת ארגון "אל־וויפאק" – ההבנה – בראשות ד"ר מוחמד חסר ובחסות הנסיך מולאי חסן. בגילוי דעת שפרסמו ראשי הקבוצה, והופנה פורמאלית לקהילה היהודית, נאמר: "כתגובה לרצון הוד מעלתם מוחמד החמישי ומולאי חסן לראות את כל המרוקנים, מוסלמים ויהודים, מאוחדים כאחים, החליט הנוער המרוקני להתארגן באגודה שתישא את השם אל־וויפאק – ההבנה. שאיפתנו היקרה ביותר לבנות בשמחה ובשיתוף פעולה את מרוקו החדשה, מאוחדת, חופשית ועצמאית. יחדיו מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נצעיד את ארצנו לעבר הקידמה, העושר והאושר. יחד, נעשה ממולדתנו היקרה אומה מודרנית ומכובדת שהסובלנות, השלווה והחופש ישררו בה. אגודתנו מתכוונת להילחם בבערות, בפירוד ובגזענות בכל צורותיה. מטרות אל־וויפאק לקדם את המגעים בין יהודים למוסלמים ולחזק את הקשר ביניהם בכל התחומים ובעיקר בתחומי התרבות, הספורט והאמנות, ובתחום המקצועי והחברתי. אל־וויפאק קורא לכל המרוקנים להצטרף לשורותיו ולהעניק לו סיוע, כדי שימלא בהצלחה את תפקידו, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה".גילוי הדעת שהופץ בבתי הכנסת נכתב בשלוש שפות, בערבית ספרותית כדי שההנהגה המרוקנית תתוודע אליו, בצרפתית ובערבית־יהודית באותיות עבריות כדי שכל היהודים יבינו אותו.
עם שחרורה של מרוקו משלטון החסות הצרפתי אובחנה בחברה היהודית אווירת אופוריה שהדביקה חלקים גדולים בתוכה. עד מהרה התפתחה בהנהגת הקהילה מגמה אסימילציונית שנאבקה במצדדי הבדלנות היהודית על פי המוצא האתני. הצעירים ביקשו לתפוס חלק בחיי המדינה ובמוסדות הקהילה ולשנות את מדיניות ההנהגה הוותיקה שצדדה ברובה באופן פסיבי בשלטון החסות הצרפתי. מי שהשתלבו בבניית המנהל הממשלתי החדש מעידים: "שררה במדינה התלהבות חלוצית יוצאת מן הכלל". אחדים הרגישו שעומד להיפתח עידן חדש ביחסי יהודים ומוסלמים כמו "תור הזהב" בספרד המוסלמית. עוד לפני העצמאות כמעט תמיד העדיפו היהודים את חברתם של המוסלמים על פני הצרפתים בתוך כותלי בתי הספר וגם נסעו יחד אתם לביקוריהם הראשונים באירופה. לרוב הרגישו שבני גילם הצרפתים מתייחסים אליהם בבוז כילידים וכבני חסות. לכן הרגישו רבים את העצמאות כ"שחרור לאומי". גם הצעירים המוסלמים לא אהבו במיוחד את בני המתיישבים הצרפתים שהיו לרוב אנטישמים.ארמן סבח, יליד פס שגדל במכנס וברבט מוסיף: "למרות שאירועי העצמאות לוו בדאגות בקשר לעתיד, חיינו תקופה זו כזריקת חמצן נושאת תקוות. למרות החשש שהכול יכול להשתנות לרעה ביום מן הימים, העתיד המידי נראה מבטיח. העצמאות בישרה תקופה אופטימית כמעט אופורית". לאופטימיות זו היו שותפים גם מבוגרים שעוד זכרו מאורעות בהם נהרגו יהודים לפני בא הצרפתים. לדבריו היהודים בטחו באישיותו של המלך, שתמונותיו קשטו בתים יהודיים רבים, וסמכו על יכולתו לנטרל תופעות לאומניות ואנטישמיות שהיו קיימות בנוף הפוליטי של התקופה. השנאה לצרפתים ואופוריית העצמאות הידקה את הקשרים האישיים בין יהודים למוסלמים.
הנציגים היהודיים באל־וויפאק תמכו בהגברת לימודי הערבית בבתי־הספר היהודיים ותבעו מרוקניזציה של הנהלות מוסדות הסיוע היהודיים הבינלאומיים ואף בהכפפתם למשרדי הממשלה. במצע הארגון דובר על "עידוד שיתוף הפעולה לפי האינטרס הלאומי". בנאום המזכ"ל סם בן־הרוש, חבר המפלגה הקומוניסטית,ב7- ביולי 1956, הוא הגדיר את ארגונו כתנועה לא פוליטית אך לאומית: "תנועתנו נאבקת למען בית־ספר אחיד, מוסדות צדקה משולבים, לימוד חובה של השפה הערבית וגיוס יהודים לצבא ושילובם במשרות ציבוריות". מרק סבח, שדיבר אחריו קרא אף הוא להסרת המחיצות אחת ולתמיד בתחומי החברה התרבות, האמנות, הספורט והכלכלה: "אם קיימים אנשים הרוצים להילחם בעוני ובמצוקתם של אחרים, חשוב שימנעו מלשאול מה אמונתם של הנעזרים בהם". הוא דחה את טענות היהודים השמרנים המאשימים את חברי אל־וויפאק בהתבוללות: "ליהודי מרוקו אין צורך יותר בפטרונים. יש להם נשמה יהודית, אמונה יהודית ומאפיינים יהודים שהם גאים בהם. יש להם גם מולדת מרוקנית הממלאת את לבם גאווה".באחד מביקורי נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, במרוקו, שבא לנהל שיחות בעניין הגירת היהודים, פרסם מרק סבח בעיתון "אל־איסתיקלל" (העצמאות) מאמר בו נאמר: "איזו זכות יש לארגון זה לדבר בשמנו? אין לנו צורך בהתערבות זו. אנו קודם כל מרוקנים ורק אחר כך יהודים".
עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
הרצל מול פארוק
בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.
יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.
הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.
ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.
בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.
אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.
לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.
אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.
למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.
פגר חתול שלא היה בתנאים הכתובים
שליחים (שדרי״ם) רבים, הגיעו למרוקו מארץ ישראל לאיסוף תרומות, כי יהודי מרוקו תרמו רבות למוסדות הישוב הישן בא״י (ראה ״שלוחי א״י, מאת אברהם יערי). רוב השליחים היו ממוצא ספרדי, ובעיקר מקרב יוצאי מרוקו, שעלו לא״י בתקופות שונות. הם נקבעו במיוחד בגלל ארץ מוצאם (מרוקו) שתנאי החיים של היהודים בה היו ידועים להם, ומרצונם קיבלו על עצמם תנאים אלה. בתקופה מסויימת נשלח למרוקו שד״ר אשכנזי, מטעם מוסדות חברון. בהגיעו למרוקו, הוזהר מפני הגזרות החמורות שהונהגו אז על יהודי מרוקו (גזרות אלה לא היו ידועות לו), מחשש שיקים שערוריה אם פעם ייפגע על ידי הערבים. בשומעו אזהרה זו, החליט ללכת למושל העיר המוסלמי ואמר לו ״אני באתי מארץ הקודש לאסוף תרומות לעניים ולמוסדות צדקה, למוסדות ״המוגרבים״ (יוצאי מרוקו) החיים בדלות ובחוסר כל. שמעתי והוזהרתי, שבמרוקו קיימים תנאים מיוחדים וגזרות על היהודים. ברצוני לדעת אותם כדי שאסתגל להם גם אני״. המושל אמר לו ״קח דף נייר ורשום: היהודים חיים בנפרד ברובע שנקרא ״מללאח״. ברובע זה איש לא מתערב בענייניהם. אם כי, מדי פעם, יש התנפלות עליהם, שוד והרג מטעם כמה שבטים ערביים, שמורדים בשלטון. היהודי חייב ללבוש רק בגדים שחורים, אסור לו, מחוץ ל״מללאח״ לרכב על חמור או על כל בהמה. בעוברו ברובע המוסלמי, הוא חייב להחזיק את נעליו ביד וללכת יחף. לא פעם קורה שערבי כלשהו נותן לו מכה על הראש ואומר לו ״האדא מא כ׳ללאוולך ג׳דודך״(זה מה שהורישו לך אבותיך), ועוד כמה גזרות אחרות״. השד״ר אומר למושל ״גם בארץ הקודש, הערבים מתנכלים ליהודים, אבל לא בתנאים קשים כאלה. על אף היותי בעל נתינות זרה, למען הצלחת שליחותי, אני מקבל על עצמי גזרות אלה, אם כי בכוחו של המושל לבטלן. כי הרי לשנינו, אתה ואנחנו, יש לנו אב אחד״.
יום אחד, בצאת אותו שד״ר לסייר ברובע המוסלמי, התנפל עליו ערבי אחד ואף לקח פגר חתול מת שהיה ברחוב וזרק אותו על פניו. השד״ר התנפל על הערבי והנחית עליו מכות נמרצות. מוסלמים עוברי אורח נטפלו לרב, היכו אותו והביאו אותו בפני מושל העיר. המושל אומר לרב ״הרי הזהרתי אותך מראש, ולמה הכית את הערבי״. ״אדוני המושל״ אומר לו הרב ״הרי רשמתי בפני את כל הגזרות הקשות החלות על היהודים, עליהן חתמת במו ידיך, אבל לזרוק על יהודי פגר חתול, זה לא כתוב בין הגזרות שרשמתי״. המושל ראה שהרב צודק בטענתו, שחרר אותו והעניש אותו ערבי שזרק עליו את פגר החתול, ואף הקל במקצת את הגזרות הבלתי מוצדקות שנגזרו על היהודים, בזכות אותו שד״ר. ״חוכמת חכם תיישר את דרכו״.
הנס הכפול שנעשה למשפחת קורקוס מטאנגייר ולבנם המשותק
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.
הנס הכפול שנעשה למשפחת קורקום מטאנגייר ולבנם המשותק
סיפור זה היה מאד נפוץ וכל היהודים תושבי העיר וואזן שמעו עליו מפי האנשים המוסמכים שהיו נוכחים בקרבת הקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל, אשר מרוב ניסיון של הצדיק נהגו חכמי וואזן לכנות הצדיק המלומד בנסים (המלוב״ן) וזה קרה בשנות מלחמת עולם השנייה.
משפחת קורקום מטאנג׳יר היתה משפחה מאד אמידה : ובעלת שרשרת של בתי מרקחת בעיר, אחד מהם היה מנוהל ע״י אחד מהבנים שהיה לו תואר של רוקח ״מדיצינל״ :; מוסמך.
הבן הזה ממשפחת קורקום חלה בפוליו ושתי רגליו השתתקו, הוא היה בן 30 שנה והוריו התעצבו על הטרגדיה שירדה על משפחתם, אבי המשפחה היה מאד דתי וחינך בניו ללכת בדרכו.
מצבו של בנם מנע מכל בני המשפחה חדוות החיים ודאגתם למצבו של בנם הלכה וגדלה מיום ליום לא נשאר רופא מומחה למחלות השיתוק שלא טיפל בבן המשותק לא מספרד ולא מצרפת, וכולם הרימו יד ולא היה פתח של תקוה שבנם יכול להתרפא, היו כואבים אבל לא מתייאשים לא נכנעו למר גורלו של בנם הרוקח, כמובן שתקותם לא אבדה ולא השלימו עם מצבו של הבן.
והנה שמעו מפי יהודים מכובדים מטאנג׳יר על המצאותו של צדיק גדול בהרי הכפר הערבי אשג׳ן, ושם לקברו באים הרבה יהודים באלפיהם להשתטח על הקבר, ומי שסיפר לו על הצדיק עודד אותו לקחת הבן לצדיק ולבלות לפחות שבעה ימים במקום, כי היתה נפוצה מין אגדה האומרת שחולה שמבלה שבוע ימים אצל הצדיק ובקרבתו מובטח לו בעזרת האל שהצדיק יעשה לו נס, או אפילו יתרפא בעודו בזמן שהותו במקום.
מר קורקוס התקשר למר אלחדד אלי שרעייתו היתה גם כן ממשפחת קורקום העשירים מהעיר מוגדור במרוקו, משפחה שכולה שופעת תרבות צרפתי מובהק, למרות שאין כל קרבה בין שתי המשפחות, והודיע לו על הרעיון של המשפחה לבוא לשהות אצל הצדיק כמה ימים וביקש ממר א. אלחדד שידאג לארגן מנין או יותר של מתפללים, וכן חזן, שוחט, קצב ומשרתים ומשרתות לעבודות בית. הוכן עבורם כמה חדרים כבנין הפרטי של ראש ועד המקומותהקדושים ששמו יוסף עמרם ז״ל, כבקשת מר קורקוס האב.
הוכן במקום מעין כפר נופש על כל מה שנחוץ לו, שני מנינים [ מאנשי חברה קדישא הגיעו והתחילו כבר בתפילות ובקריאות, הקצב הכין מקום לשחיטה תחת עץ גדול ומוצל, הטבחות התארגנו והשוחט הכין פר גדול לשחיטה, וכל יום היו שוחטים כבשים ומחלקים לעניים ולאנשים הלומדים שהיו נזקקים וכמו מקום קיט הכל התחיל לנוע ולפעול, הנסיעה של משפחת קורקום תוכננה בשקט
בזמן שהשוחט התכונן לשחוט הפר שנחשב כאילו קורבן לזכותו של הצדיק רבי עמרם המהוה למעשה קורבן תודה להקב״ה הביאו הנשים שבחבורה תופים כדי לתופף, והיו אחרות שהתחילו לקשט את ראשו של הפר בבדים פרחוניים נוצצים, שמו מטפחות מסביב לצווארו, והיו נשים שנפרדו זמנית מהצמידים שלהן והשחילו אותם מסביב לקרני הפר שפתאום לבש צורה חגיגית, וכיסו את גבו במעין כיסוי מאולתר, ולגמרי צורתו השתנתה.
מי שראה רגע זה של שמחה ושירים לכבוד הצדיק לא היה יכול לעלות על דעתו שפר הקרבן מובל לשחיטה, שבזכות הצדיק, הקב״ה יעשה נס וירפא החולה, האבא קורקום שמצד אחד היה עצוב על מצב בנו, ומצד שני היה שמח בתקוה גדולה שלא לחינם נעשה כל זה. הוא פתאום קם ממקומו כשכולם שומעים ונדר נדר שאם יבריא בנו, כל שנה יבוא וישחט פר ויחלק בשרו לעניים. שבודאי ישמחו על כך.
על פי בקשת משפחת קורקוס למארגנים: כל ענין ההתנחלות וארגון האירוע צריך לעבור ללא פומביות וללא שום פרסום, אלא בשקט, בגלל מעמדו בחברה וקשריו עם העולם הנוצרי והספרדי, רצוי בשבילו שזה לא יעשה הד בנתיים, וכולם כיבדו רצונו, מי שהיה צריך להתפלל שיתפלל, מי שצריך ללמוד ילמד, השוחט ישחט, החזן יתפלל בקהל, וכל אחד ימלא תפקידו בצינעה, בענוה וביראת כבוד.
כאמור נשחט הפר וכן גם כבשים, היה מישהו ממונה על הקניות שכל יום נסע העירה. אך על דבר זה הקפידו, שהבן של קורקוס המשותק ישתתף שלשה פעמים ביום בתפילות ובלימוד הזוהר, התהלים והאדרא. הכיבוד היה בשפע, כל יום וכל לילה הבן קורקום היה משתתף בתפילות שהתפללו עבורו ובברכות שהיו מברכים אותו.
סיפרו הזקנים ואנשי חברה קדישא שהיו נוכחים ששמונה ימים התנהל הסדר ככה, כמובן שכל הקריאות והלימודים היו מתקיימים בתוך בית הכנסת המפואר של הצדיק שענפיו של העץ חובקים את הכניסה לתוכו.
באופן פתאומי כשהיו בחצות יוצאים להתפלל על הקבר ממש קם הבחור המשותק על רגליו ועשה את הדרך על רגליו עד לקבר של הצדיק, שמחת האב לא ידעה מעצור, וכולם יחד פצחו בפיוט של רבי עמדם: ״רבי עמרם בן דיוואן אן חנה, הוא יושב בישיבה עליונה״ וכו'.
מספרים שכמה ימים מליל הבראתו, התחילה כל הקבוצה להתפזר, מר קורקום לא חסך מממונו; וחילק כספים לרוב, רק לאחר הבראת בנו הופצו הדברים, והרבה מכרים של מר קורקוס עשו דרכם אל קבר הצדיק לראות הנסים והנפלאות שנעשו לקורקוס הצעיר.
מתוך סקרנות באו המון מבקרים לראות במו עיניהם את הנס הגדול אשר נעשה לבחור שהיה משותק בבית כנסת של רבי עמרם בן דיוואן במלאח בוואזן, העיר היתה כמרקחה, כמובן השמחה היתה גדולה כשהשושבין יושב בספסל עם הגב להיכל והקהל שר שירי הצדיק, האבא קורקוס גם שם לא חסך ידו מכיסו, פיזר ונתן לאביונים, : אחרי כמה שעות היתה הפרידה הנוסטלגית מהמקום וגם מהאנשים שהיו שותפים פעילים באירוע, היו איחולים, היו ברכות, והיו גם דמעות.
מפי השמועה שמענו אח״כ את המשך הסיפור שבגלל זה נקרא ״הנם הכפול״ של משפחת קורקום, וכך סופר מפי אותם אנשים שנכחו: הרי האבא קורקום נדר נדר שכל שנה בשנה הוא יתרום פרה או פר לזכות אדונינו בן דיוואן, ובשרו יחולק לעניים.
מסופר שבגלל עסקיו המרובים נעלם מזכרונו ענין של הנדר, והוא לא קיימו, שום פר או פרה לא נשחטו, והענין בא לביטוי בזה שאחרי שנה שנודר הפר, הבן שהבריא התחיל להרגיש שרגליו הולכות ונחלשות מיום ליום, בבדיקות אצל רופאים מומחים, אמרו לו שיתכן ותהיה חזרה על התקדמות הריפוי, אפשר לצפות אפילו לנסיגה רצינית.
כשפשפש בזכרונו, מר קורקום, הבין שיש קשר בין זה ובין אי קיום הנדר, אומרים ששוב השמחה כבראשונה חזרה לאתר הקדוש בסוד, והתחרטו שראש המשפחה אדון קורקום לא קיים את מוצא פיו כפי ששמענו.
חזרה בשנית המשפחה בפרטיות ובצער אל הקבר של הקדוש רבי עמרם, והביעו חרטה גמורה וביקשו מחילה, והבן החלים לחלוטין.
על כן קראו למקרה הזה, הנם הכפול.
אנו רואים מה כחה של צדקה, הצדיק ע״ה אינו צריך שיבואו לאכול ולשתות על קברו, אלא הוא דואג אף אחרי מותו שהאנשים יתרמו בעין יפה לעניים ולהאכיל את האביונים המרובים אשר היו באים להשתטח על קברו. ובזכות הנדר של חסד שאדם נודר, הצדיק מתפלל להקב"ה בעדו, וממלא את מבוקשו.
זכותו תגן עלינו
L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
Premiere periode
L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR
Si la ville de Colomb-Bechar est fondee en 1903, si, officiellement, les Juifs ont quitte massivement le Tafilalet vers 1905-1906 , pour venir s'installer dans cette nouvelle localite, il est evident qu'une population juive etait presente dans cette region depuis des siecles, donc bien avant la conquete francaise et la fondation de Colomb-Bechar. Pour comprendre les raisons – nombreuses et variees – du choix des nouveaux arrivants, il faut a la fois evoquer 1'histoire des Juifs de cette partie du Maroc, et decrire la situation politique de la region, au debut du siecle
Historiquement
Avant 1903 , Bechar n'avait, pour ainsi dire, pas d'histoire c'est un tout petit ksar (village fortifie) du sud marocain, appele Tagda; les Juifs de la region sont installes a Zakkour (ou Zekkoum), village situe a 4 kilometres au sud de 1'actuel Bechar. Le ksar de Zakkour, dont on pouvait encore voir les ruines sous le sable des dunes, vers 1950 se trouvait au bord de Youed Bechar, sur la route des caravanes qui, autrefois, longeaient les dunes du Grand Erg Occidental pour aller du Tafilalet au Touat et, au-dela, jusqu'au Soudan, d'abord en suivant le cours de la riviere Zousfana, jusqu'a Taghit et Igli, puis ceux de la Saoura et de Poued Messaoud, jusqu'a Tamentit
Quand fut-il fonde ? par qui ? A quel moment a-t-il cesse d'etre habite ? dans quelles cir- constances fut-il abandonne par ses habitants juifs ? Autant de questions qui resteront sans reponse, faute de documents, de temoignages… S'il ne subsiste plus vers Zakkour aujourd'hui que le cimetiere israelite installe par la communaute becharienne apres sa creation, des Juifs ont pu vivre a cet endroit plusieurs siecles auparavant, comme tendrait a le confirmer un recit quelque peu legendaire concernant l'ancien ksar de Bechar, et d'apres lequel cette partie aurait ete detruite par «une expedition (…) commandee par Mohammed El Akhal…»
De fait, Bechar n'etait qu'une bourgade, a l'entree de la vallee de la Saoura, une petite escale sur 1'importante route caravaniere reliant les deux provinces marocaines du Tafilalet et du Touat. Au moyen-age, cette voie commerciale avait fait la fortune des deux communautes juives installees de part et d'autre, dans les deux capitales respectives, Sijilmassa et Tamentit. Est-il besoin de rappeler ce que j'ai abondamment developpe a propos de ces Juifs qui ont tenu le marche de for et le monnayage avant de succomber sous les assauts d'un Islam intransigeant, vers 1050 pour les Tafilaliens et en 1492 pour les Touatiens.
Les anciens de la Communaute ont garde le souvenir d'un roi noir hostile " qui etendait sa domination du Ghard a Colomb-Bechar…»
On garde a Bechar le souvenir d'un siege que le ksar eut a soutenir au XII° siecle [de l'Hegire] contre le Sultan Moulay Ahmed Delhi, surnomme «le sultan noir» il ne doit pas etre question du ksar actuel bati sur la rive droite de I'oued, protege par de hautes murailles, mais de celui dont les ruines confuses, en pierres seches, se trouvent sur la rive gauche»
Voila qui confirme l'existence ancienne, dans cette region, d'une communaute juive ayant conserve le souvenir d'un «sultan noir», son persecuteur
Legende et histoire se separent, la premiere mettant au credit du Sultan Mohammed El Akhal la magnifique palmeraie – aux soixante mille dattiers – qui se serait developpee, au bord de l'Oued-Bechar, a l'endroit ou ses hommes ont bivouaque, mange des dattes et jete leurs noyaux tout autour.
משפחת קורקוס.. וההיסטוריה של מארוקו בזמננו
משפחת קורקוס..
וההיסטוריה של מארוקו בזמננו
מאת מיכאל אביטבול
מכון בן צבי
ירושלים, תשל"ח
דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.
הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.
הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו
על כן מרובות הידיעות על סכסוכים ומתיחויות בבתי הכנסת בקהילות הספרדים והפורטוגלים באימפריה, סכסוכים שבהם נסתייעו הצדדים לעתים אף בשירותיהם של אנשי צבא עותמאניים כדי ליישב עניינים על פי רצונם, ופעמים אף הגיעו לידי מעשי אלימות.
בתוך יוּרה רותחת זו צריך היה מרביץ התורה לנווט את עדתו בלי שתיפגע סמכותו ובלי שיפסול את עצמו מלשפוט בענייניהם. לא אחת הפך הוא קורבן למלחמת יצרים ואינטרסים זו, שהתנהלה על הבימה הציבורית של כלל הקהל.
חייו של היחיד בחברה זו לא היו נטולי עניין מבחינה חברתית, אולם עיקר מעייניו וזירת קיומו היו בתא המשפחתי המצומצם והרחב. גיל הנישואים בחברה זו היה נמוך מאוד. אצל הבת מתחת לגיל שתים עשרה בדרך כלל, ולפעמים אפילו גיל שמונה תשע. אצל הבן בסביבות גיל שלוש עשרה ועד גיל שש עשרה.
הגיל הצעיר של הנישואים הביא לכך שחיי הנשואים התממשו בשלב מאוחר יותר, ואילו ראשית צעדי בני הזוג, גידולם וחינוכם היה נתון בידי הורי שני הצדדים. משנישאו בפועל עברו בני הזוג לרוב להתגורר בבית הורי החתן או הכלה.
לרוב נסמכו על שולחנם, לפחות בשנים הראשונות לנישואין. מסגרת זו הביאה לחיזוקה של המשפחה הפטריארכאלית וחיזקה את השפעת ההורים ואת השפעת החם והחמות. לעתים מזומנות, כחלק בלתי נפרד מהסדר הנישואים, השתלב הבו בעיסוקי אביו או החתן בעיסוקי החותן.
בין שהיו אמידים ובעלי הון ובין שהיו בעלי מלאכה פשוטי עם. האב והאם, החותן והחותנת, הם שנתנו את הטון, ועל פיהם נשק דבר. אותה חברה חופשית, שבה חשק הליקוחין קבע את הקצב של הנישואים, סמוך לאחר הגירוש, הייתה אפיזודה בלבד.
עד מהרה חזר הסדר הישן למקומו בתחום מערכת השיקולים החברתיים, הן של חיצון והן של מינוי לתפקידים ציבוריים – רבניים או הנהגתיים.
משהתמנה חכם לקהל, לא היסס להמליץ על עצמו, אף בדרשת המינוי, לעיניהם הבוחנות של כלל בני הקהל, והסביר שהסיבה שבגללה היה עליהם לבחור בו היא : בשביל אבותי הקדושים אשר שרתו בקהל הזה ובזכותם ובאמצעותם לקחו אותי לשרת בקהל הקדוש הזה.
במשפחה הפטריארכלית יש היררכיה, והחברה מאורגנת משפחות משפחות הנישאות זו בזו וכך יוצרות מוקדי כוח והשפעה הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי. בידינו תיאורים של משפחות כאלה מן המאה ה-16 וה-17 והרי אחד מהם, מפי שלמה לבית הלוי הצעיר :
….כי אשא אל שמים ידי ימי עולם ושנים קדמוניות עטרת תפארת בני משפחתנו, משפחת רם, רבים גדולים וטובים, בהיותנו יושבים בשבת אחים גם יחד….כבוד חונה בכל משכנותינו, קורות בתינו ארזים ארזי הלבנון כלם עטרת תפארת בחורי חמד…….
…..לשבת בית, בית ועד לחכמים יודעי התורה לא נפקד ממנו איש ועטרת תפארתנו על ראשינו מלמעלה להאיר לנו נר לרגלנו ואור לנתיבתנו שמש ומגן צינה וסוחרה הרב הגדול מורי זקני זצק"ל…..
בני משפחות אלה, בעלי ממון והשכלה גם יחד, לא רק דאגו " ליחד " להיררכיה המשפחתית ולפעולה ההרמונית המשותפת, הם אף הקפידו להתחתן בשכמותן ולהיקבר בחלקות מיוחדות בבית החיים, כיאות לבני יחס ומעלה.
נמצא שבתהליך מהיר חזרו גולי ספרד ופורטוגל וצאצאיהם לדפוסים חברתיים מרכזיים מן העבר ואימצו אותם מחדש. דפוסים אלה היו נאותים גם לסביבה המוסלמית שחיו בה. אולם לעומת העבר בספרד, שבה, לפני הגירוש, לא נתקלה השכבה המנהיגה, החצרנית, בביקורת עקרונית נגד עצם קיומה ותועלתה לחברה היהודית, הרי באימפריה העותמאנית הוטחה כלפי שכבה זו ביקורת נוקבת, עד כדי שלילת כל תופעת החצרנות וראייתה כמכשלה וכאויבת הציבור.
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
L'Avenir Illustre, qui faisait l'apologie en toute occasion de la solidarite juive, regrettait toutefois le peu d’empressement du judai'sme marocain a venir en aide financierement a ses freres algeriens ou au moins a compatir a leur malheur
" D'ailleurs les families de nos coreligionnaires massacres a Constantine n'auront (pas) recu de nos communautes le reconfort d'une expression de sympathie attristee, d'une marque de solidarite dans l'affliction, un geste de secours materiel n'eut pas ete superflu…"
Seul l'avocat juif d'origine algerienne, Leon Sultan, futur premier Secretaire General du Parti Communiste Marocain, decida de mettre en place, a Casablanca, au sein de la nombreuse et prospere communaute d'originaires d'Algerie, une souscription en faveur des victimes du pogrome. La Residence avait en effet " decourage ", Yahya Zagury, le President de la communaute de Casablanca et inamovible Inspecteur des Institutions Israelites, d'organiser egalement une collecte en faveur des victimes du pogrome de Constantine. Elle faisait valoir qu'une manifestation de cette nature etait particulierement inopportune dans les circonstances presentes, car elle risquerait de provoquer des reactions serieuses de la part des elements musulmans. Les communautes Israelites du Maroc, qui ont craint tout recemment des bagarres a l'occasion des fetes de Kippour, ont interet a s'abstenir de toute action en faveur de leurs coreligionnaires algeriens…"
Une nuit de la Saint-Barthelemy marocaine ?
Cette derniere allusion nous ramene a une des plus grandes frayeurs de l'epoque? la rumeur propagee par le journal d'extreme-droite, Le Soleil du Maroc, de l,organisation pour le 19 septembre, jour de Kippour 1934 d'une nuit de la Saint-Barthelemy contre les Juifs de Casablanca — par Musulmans interposes. Devant le tolle general souleve par un tel appel au meurtre et les menaces de poursuites de la part des services de securite de la Residence, l'editorialiste dut corriger le tir. II expliqua qu'il n'avait pas souhaite une telle action — qu'il justifiait implicitement par ailleurs — mais avait simplement fait son devoir de journaliste en rapportant une rumeur qui circulait
« Je n'ai pas demande une nouvelle Saint-Barthelemy… Servant la verite, conformement a la realite des faits, j'ai montre les dangers de la mainmise progressive par les Juifs sur les professions liberates, sur la finance, sur le commerce, sur tous les domaines ou ils tendent a nous supplanter…
J'ai dit qu'ici au Maroc, la France a travaillé au bénéfice presque exclusif des Israélites marocains et j'ai demandé que nos gouvernants fassent quelque chose d'effectif pour les Musulmans, nos alliés sincères et fidèles
]'ai indiqué le caractère d'urgence des mesures à prendre pour contingenter les entrées des élèves juifs dans les lycées et écoles supérieures et dans certaines professions libérales, quitte à orienter les masses vers les métiers dont jusqu'ici elles s'écartent, volontairement ou non… »
Censé ramener le calme, cet éditorial montrait pourtant à quel point la propagande antisémite venue d'Europe avait contaminé une partie de la colonie européenne qui essayait d'entraîner dans son sillage la population musulmane
La propagande allemande
Avant même l'arrivée au pouvoir d'Hitler, l'association pangermanique " Fichte Bund " qui ne s'était jamais consolée de l'abandon par Berlin de ses visées sur le Maroc, menait une propagande au sein de la population musulmane contre la France. Cette campagne de propagande, profitant pleinement de l'asile que lui concédait l'Espagne dans sa zone de protection, prit une toute autre dimension avec la prise de pouvoir par les nazis. La nouveauté était l'exploitation intensive des thèmes antisémites, dans cette propagande dirigée désormais simultanément contre la France et les Juifs. Le chef d'orchestre en était l'agitateur allemand, Adolphe Langenheim, installé à Tanger depuis 1905. Les navires allemands qui abordaient aux Canaries et dans l'enclave espagnole de Ceuta, au nord du Maroc, apportaient presque toujours des ballots de tracts, en langue arabe dialectal, qui étaient destinés au Maroc et à l'Algérie. Le thème récurrent de cette campagne faisait l'amalgame entre haine des Juifs et haine du colonialisme, présentant la France comme " une nation juive "
« ~Le ]uif vous ronge comme la vermine ronge la brebis… La France le protège. Il est l'agent de la France, le suppôt de la France. L'A.llemagne enferme et pourchasse les ]uif s et confisque leurs biens. Si vous n'étiez pas les esclaves de la France, vous pourriez agir de même. »
Cette propagande écrite, peu efficace, en raison du faible niveau d'instruction de la population, était doublée par les émissions en langue arabe et berbère de Radio Berlin, elles-mêmes relayées par la station de radio italienne, particulièrement écoutée dans toute l'Afrique du Nord : Radio Bari. Le succès de ces diffusions préoccupait le Résident Général comme il en faisait part à Paris dans un de ses rapports ?
« L'augmentation des ventes de postes récepteurs radio aux indigènes les rend de plus en plus perméables à la propagande par la voie des ondes… Radio-Bari est de plus en plus écoutée et accentue ses attaques contre la France. Le speaker arabe fait d'abondants exposés sur la situation en Palestine… La politique antisémite tient aussi une large place ? il ne manque aucune occasion d'énumérer les pays d'Europe interdisant l'accès de leur territoire aux réfugiés Israélites… » (18.11.38)
Le relais était ensuite pris par les rares ressortissants allemands encore admis à résider au Maroc, plus particulièrement à Tanger et dans la zone du Protectorat espagnol. Le plus actif, Adolph Renschausen, établi avant 1914 à Tanger où il s'était converti à l'islam, s'était ensuite installé en 1919 à Larache