אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

נושאי הבשורה.

שבתאי צבי

עיר הנמל סאלי שהייתה בקשר רצוף עם הולנד-אמסטרדם, הייתה המרכז להפצת האמונה השבתאית למזרח ומערב אירופה, שיחקה תפקיד מרכזי בהפצת האמונה במרוקו. כפי שראינו מלאו יהודי מרוקו מרכזי בפיתוח יחסי המסחר בין ארצות השפלה ומרוקו, ורבים מיוצאי מרוקו התיישבו לשם כך באמסטרדם ושמרו קשר הדוק עם משפחותיהם במערב.

מסאלי התפשטה האמונה לכל המדינה כאשר המוקדים העיקריים היו בדרום בה מצאה לה קן בקבלה מאז ומתמיד. קהילת מראכש כולה ובראשה הנגיד רבי ימון מימראן והרב שלמה אביטבול, הלכה כאיש אחד אחרי שבתי צבי וכל היה המצב בקהילת תאדלה, כפי שכותב רבי אהרן הסבעוני – אחד ממתנגדי האמונה – לרבי יעקב ששפורטאש :

" באותו זמן גזר המלך על יהודי העיר לילך יחפים צמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי כנסיות…והרי גם במצור ומצוק יושבי חרבות ואוהלים. וגם הם החזיקו באכילה בט' באב וקוראים במקום " יענך ה, בעת צרה ה' בעזך ישמח מלך " ובמקום תפילת " לדוד הטה אזנך ה' " למנצח שושנים ". אולם גם בערי הפנים, פאס , מכנאס ובצפון, תיטואן, , אל קצר, ארזילה הידיעה הבשורה והתקבלה בהתלהבות.

להפצת האמונה במרוקו תרמו לא במעט שלוחי ארץ ישראל ובמיוחד אלה שביקרו במערב אותו זמן " שלמה נאוורו, רבי חייה דיין ורבי אלישע אשכנזי. תפקידו של זה האחרון היה כנראה מכריע, אם נזכור שהוא היה אביו של נתן העזתי, נביא התנועה. רבי אלישע עלה לירושלים מגרמניה ונשלח בשליחות ראשונה למרוקו בשנת 1554 -1555.

שליחותו זכתה להצלחה כבירה בסאלי, פאס ומכנאס. הוא אשר הביא לראשונה למרוקו שני ספרי ייסוד בקבלה " מגיד ישרים " של רבי יעקב קרו, ו "ירח יקר ", פירוש ספר הזוהר מאת הרב אברהם גלנטי. ספרים נדירים אלה התקבלו בהתלהבות וכמנהג אותם הימים של מחסור בספרים מודפסים, העתיקו אותם ביד עשרות סופרים ותלמידי חכמים.

בעיר מכנאס למשל ידוע שעסקו במלאכת קודש זו הרבנים דניאל בהלול, רבי יעקב אבן צור, יעקב בן עטר ורבי שמעיה מימראו. לאחר הצלחת שליחותו הראשונה הוא שוגר בשנית למערב באמצע שנות השישים. בעת שהותו הממושכת בסאלי ובמכנאס – בה ימצא את מותו וקברו היה ידוע עד ימינו כקבר החכם מירושלים הוא ריתק את שומעיו בסיפורי נפלאות שבתי צבי ובנו נתן. על השפעת סיפוריו נעמוד בהמשך.

אולם גם בתקופת התלהבות משיחית זאת נמצאו רבנים שעמדו על הפרץ והוכיחו את העם ההולך שולל אחרי משיח שקר : " ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כולם לשבתאים לולא נמצאו אז בעלי צורה אחדים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד ההתפשטות " ( נר המערב ). הבולטים שבהם היו רבי אהרן הסבעוני בסאלי, ורבי דניאל טולידאנו במכנאס. את הכוח לצאת נגד הזרם הם שאבו ממסורת אבותיהם גולי ספרד תלמידי הרמב"ם שהתריע בזמנו נגד משיחי השקר, וגם מעידודו של גדול המתנגדים בעולם היהודי : רבי יעקב ששפוורטאש.

רבי יעקב ששפורטאש.

מגדולי חכמי הספרדים וראשון הלוחמים בשבתי צבי וסייעתו חוטר מגזע יוחסין דור י"א להרמב"ן. ברם זכור אותו האיש לטוב החכם אדוננו יעקב ששפורטאש שמו. עליו נאמר חכם עדיף מנביא הוא היה עז כנמר וגיבור כארי ללחום מלחמת השם נגד משיח השקר שבתי צבי, ונביאי השקר שלו.

הוא קיים באמת המצווה המיוחדת לרבנים " לא תגורו מפני איש " וכמו שאמר הרב ברוך ממעזבוז' בספר בונציה דנהורא עלן הפסוקים בתהילים " אלוקים לנו מחסה ועוז וכו' על כך לא נירא בהמיר ארץ, אכיל. אם חס ושלום ימירו כל יושבי ארץ אמונתם לא נירא. רבי יעקב ששפורטאש נולד בשנת 1610 בסאלי שבמרוקו וגלה ממנה לאלג'יריה. גירסה מתוך " ארזי הלבנון ".

משפחת בן עקו

משפחה נכבדה, בעלת יחוס רם, מוזכרת באגרת יחס פאס, עמי 137, והתעודה החשובה מאת השד״ר הרב אברהם מרציאנו זצ״ל, וכן בכתבי ובתעודות הקהילה

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, תם וישר ירא אלהים, אבונא הראשון, גזעא דקשוט, שורשא קדישא, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו (ראש המשפחה) הניח ברכה: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אלעזר, יעקב (הנק׳ עקר), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי)׳ ייי (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

אביר הרועים, אבי התעודה, נר ישראל, ראש גולת אריאל, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, הרב המובהק, הדיין המצויין, מתקן תקנות לעמו ולבני עדתו, עטרת ראשינו, אבינו מלכנו׳ הרב יעקב הנק׳ בן עקו הוליד: דוד.

חכם מרומם, אור יומם, רב פעלים לתורה ולתעודה, דובר צדק ומגיד מישרים, הצדיק הרב דוד הנז׳ הוליד: יוסף, משה.

איש צדיק, איש החסד, מאנשי תמימי דרך, מתחסד עם קונו ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: דוד.

בן איש חי, עניו ושפל ברך, זהיר בגמילות חסדים של אמת, הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: יצחק.

אין בידינו פרטים על צאצאים של הצדיק ר׳ יצחק הנז׳.

פרי צדיק עושה חיים, יקר רוח ונשוא פנים, בעל שם טוב, מר זקנינו הצדיק ר׳ משה הנז׳ הוליד: יוסף, דוד, שלמה.

ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד הם אבות משפחת מרציאנו ״בלהרהאר״ והאח ר׳ יוסף הנז׳ הוא אבי משפחת מרציאנו ״בן עקו״.

המרוחם והנכבד, איש חסד ורחמים, משכיל אל דל, יראת ה׳ היא אוצרו, סבא רבא, מר זקננו הצדיק ר׳ יוסף בן עקו הנד הוליד: משה, יצחק, דוד.

המרוחם הצדיק ר׳ יצחק בן עקו (בן ר׳ יוסף בן עקר) הוליד: שלמה, יוסף, יצחק. (יצחק זה נק׳ ע״ש אביו יצחק, במנהג יהודי המערב: אם הבעל נפטר ב״מ והניח אשתו בהריון, והאשה ילדה בן זבר, הרך הנולד נקרא ע״ש אביו המת. מנהג זה נפוץ בקהילת דבדו).

אין בידינו פרטים על צאצאים של ר׳ שלמה ואחיו ר׳ יוסף (הבנים של ר׳ יצחק בן עקו המי).

בן איש חיל, תם ועניו, מאושר בענייניו, גומל חסדים, שייף עייל שייף נפיק, הצדיק ר׳ יצחק בן עקו הנז׳ (בן ר׳ יצחק) הוליד: שלמה.

גברא יקירא, נבבד ויקר, מתהלך בתומו צדיק, זריז במעשים טובים, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הבשר הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: ר׳ יוסף, דוד.

האשל ברמה, אילנא תקיפא, גזעא דקשוט, חוטר מגזע קדושים, מזר״ק טהור, מרביץ תורה לעדרי צאן קדושים, ראש המדברים והמורים, נרתקא דאורייתא, שימש ברב בית כנסת העתיק ע״ש הרב שלמה בר מימון זיע״א (שם נהגו לסדר את הגיטין) הרב המובהק, הדיין המצויין החסיד, אדמו״ר, הרב יוסף הוליד: שלמה, משה, מאחא, עווישא, לוויהא, מרימא.

בן איש חי, פרי צדיק עושה חיים, גברא יקירא, מרגלית יקרה, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, נקי כפים, חונן דלים ומחסה לאביונים, ביתו פתוח לרווחה, יותר מהמה מעשה הצדקה שעשה בצינעה, מוקיר ורחים רבנן ותלמידיהון, מחזיק מוסדות תורה וכן ישיבה שנקראת על שמו ״בתר שלמה״ הצדיק ר׳ שלמה הניח בן הי״ו ובנות הי״ו.

הזקן הכשר, מנא דכשר, שלשלת יוחסין, מוכתר בנימוסין, חכם לב, טהור לב, בר אבהן ובר ואוריין, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, ידיו רב לו בספר תורת ה/ הצדיק הרב דוד (אחיו של רבינו יוסף הנד) הוליד: אברהם, סתירא, סאעודא, מרימא.

החכם המרומם, אור יומם, נעים הליכות, הליכותיו בקודש, הולך חכמים יחכם, סופר מתא, פיו מפיק מרגליות, הוגה בתורה תדירא, הצדיס הרב אברהם הוליד: דוד, יהודה, מרימא, סאעודא.

סבא רבא, יושב בישיבה, ראש פנה, איש תבונה, איש חסד ורחמים, גומל חסדים, צדיק תמים, ענף עץ עבות, כבוד זקנינו, עטרת ראשינו, הצדיק ר׳ משה הנד (בן ר׳ יוסף הנזכר לעיל) הוליד: יוסף, ר׳ יעקב, דוד, אברהם, יצחק, מרדכי.

ראש העדה, אבי התעודה, זרע היחס והמעלה, יקר מפנינים, איש אמונים, עמוד החסד, פזר נתן לאביונים, מעמיד הלוואות לרשות גדולים וקטנים, הסבא העתיק, חמר חדת עתיק, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ (נתבש״מ שנת תרל״ג לערך) הוליד: שלמה, אהרן, משה, יצחק, יהודה, יעקב, עווישא.

איש צדיק, בנן של גדולים, ביתו פתוח לרווחה לאורחים וגם בית ועד לחכמים, ובראשם הרבנים השד״רים מארץ ישראל, גזבר נאמן של קופות התנא ר׳ מאיר בעל הנס, ויהי ידיו אמונה לשאת ולתת באמונה, הסבא הצדיק ר׳ שלמה (נתבש״מ שנת תרע״ט) הוליד: ר׳ אליהו, יוסף, יצחק, דוד, לאה, עישא, סאעודא, מאחא.

החכם הנעלה, מיחידי סגולה, נשיא העדה, בלילא דורדא, יושב בישיבה, באהלה של תורה, מתחסד עם קונו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הסבא הצדיק הרב אליהו נתבש״מ שנת תרפ״ט הוליד: אהרן, ר׳ שמואל, יהודה, משה, סאעודא, מאחא, מרימא, זהרא, לוויהא, עווישא, סתירא.

גברא רבא יקירא, בעל מדות נעלות, שייף עייל שייף נפיק, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: מרימא, עווישא.

החכם השלם והכולל בישראל להלל, רב נהור״א, שרגא דנהורא, ענוותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, סופר מתא, רב בית כנסת החדש של משפחת בן עקו, שפתותיו שושנים להוכיח במישור, אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, מרביץ תורה לעדרי צאן קדושים קרוב ליובל שנים, העמיד תלמידים הרבה, זכה וזיכה את הרבים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, חסידא קדישא, מורי ורבי מר זקיני, אדמו״ר הרב שמואל זיע״א הניח ברכה: מורי ורבי עטרת ראשי ופארי, נזר ועטרה החכם השלם הגאון המובהק כבוד מר אבי הרב מאיר מרדכי הי״ו, (ספריו היקרים חידושי תורה וחידושי

ש״ם יצאו לאור בירושלים ת״ו והם: דברי מאיר, בית מאיר ועוד, ויש למו״ר מ״א הי״ו עוד בכתובים חידושים על תלמוד ירושלמי וחידושים על תורת הסוד). דודתי היקרה והנכבדת מרת מרים הי״ו, דודתי היקרה מרת עווישא הי״ו.

גברא רבא, איש אמונה, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, גומל חסדים, משכים ומעריב, הצדיק מר דודי ר׳ משה הוליד בנים ובנות הי״ו.

היקר וחשוב מר דודי ר׳ יהודה הי״ו בירכו ה׳ בבנים ובנות בפ״י הי״ו

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

الحسد عند الجيران والبعض عند الاقارب

אלחסאד ענד אלג'יראן, ואלבועץ' ענד אלאקראב

קנאה בין השכנים ושנאה, בין קרובים

השכן מקנא בשכנו, אך קרובי משפחה שונאים את קרובם העשיר מהם או שמעממדו רם משלהם

אנחנו אחים, והכסף עשה אותנו לשונאים

זה האחרון, פתגם במרוקאית שאומר כך

חנא כ'ואן ולפלוס עדואן

قبل ما تحارب دارح

קבל מא תחארב, דארח

בטרם תצא להלחם, הסווה את שנאתך

ובתחבולות עשה מלחמה – משלי ב' י"ח

شراره تحرق الحاره

שרארה תחרק אלחארה

( בשל ) גחלת קטנה, תעלה באש ( את כל ) השכונה

ריב קטן עלול להתפתח לתגרה גדולה. סיכסוך קטן בין מדינות עלול להתפתח למלחמה

עץ קטן מדליק את הגדול ( תענית ז' )

ראשית השריפה ניצוץ, ותחילת אהבה מבט " משלי אגור, פרק ס"ט

حبك للشي يعمي ويصم

חובאכּ ללשיא, יעְמִי ויצם

אהבתדך לַדָבַר, הופכת אותך עיוור וחירש

אהבה בלתי רציונאלית גורמת לאיבוד כושר השיפוט לגבי מושא האהבה ולהזנחת כל הדברים האחרים

אהבה מקלקלת השורה ( סנהדרין )

האהבה מעוורת את העיניים מראות חסרונות, והשינאה מעוורת את העיניים מראות יתרונות

חכמי גיברלטר.

רבי ישראל בן ישעיה, תלמידו של רבי יוסף אלמאליח הנ"ל, וירש את מקומו כאב בית דין, בתשובותיו לרבי יוסף " תקפו של יוסף " . כתב פסק דין לפוטרו ממסים. הוא נזכר על ידי יעקב כלפון. רבין יוסף בן נאיים כותב שהיה ברבאט ומשם עבר לגיברלטר וכיהן בבית הדין המקומי. הוא חתם על פסק דין בשנת 1830, וכן בשנת 1834, נפטר ב-1837.

לאחר פטירתו משרת הרב הראשי נשארה פניה במשך 40 שנה. למרות שהיו כמה חכמים אף אחד מהם לא הוכר כרב ראשי. החכמים בגיברלטר בשנים אלה היו :

רבי שמואל ביבאס, אחיו של רבי היודה ביבאס שעבר לכהן בקורפו

רבי ישראל בן ברוך לוי יולי

רבי ישועה בן יצחק הלוי, יליד גיברלטר 1836 חיבר את הספר " לי לישועה ", חידושים על הש"ס, התנ"ך, שלחן ערוך, מגילת אנטיוכוס והגדה של פסח, וכן את הספר " אוצר חיים ", פשטים על התורה ומגילת אנטיוכוס. בשנת 1865 עבר לליסבון ונפטר שם.

רבי יצחק בן ישועה הלוי " שיר לכבוד התלמיד יצחק בן החכם ישועה הלוי בן יצחק הלוי זצ"ל די גיברלטר " חיבר רבי דוד זאגורי ממוגדור, " לדוד להזכיר "

רבי יצחק סנאניץ, עמד בקשרים עם קבי יצחק אבן ואליד 1788 – 1870 שפעל בתיטואן. החכם כתב לו בלשון זו : נדרשתי מאת החכם הוותיק רבי יצחק סנאניץ מפרנסי ומנהגי עיר תהלה גיברלטר " ויאמר יצחק " . כתב לו תשובות בשנת 1874 ובשנת 1852.

רבי שמואל לעסרי, בשנת 1872 ביקר בגיברלטר הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1809 – 1886, חכם שפעל במוגדור גם כסוכן קונסולרי של אוסטריה בעיר זו. הוא עודד את הנהגת הקהה למנות להם רב ראשי שינהיג את הקהלה.

חמש שנים לאחר מכן דרש המושל הבריטי מהקהלה להסיר את המצבות של הנקברים בשנים 1804 עש 1828, כי המקום אמור להיות מגרש מסדרים של הצבא. הנושא הגיע לדיון בפני ארבעה חכמים, שסירבו לפסוק בנדון, עד שמינו בשנת 1878 את רבי שמואל לעסרי בתור אב בית הדין ורב ראשי.

החכם נולד בשנת 1795 בתיטואן משם בא לגיברלטר בשנת 1835, כיהן בתור ראש השוחטים עד 1874,  שליח טבריה רבי יהודה בירדוגו התאכסן אצלו בשנת 1876.

רבי יצחק אבן ואליד כתב לו על מנהג קדום שהכלות נוהגות לילך לבית הכנסת בשבת חתונה ובריבוי הגשמים אינן יכולות לילך ברגליהן. השאלה האם מותר למי שאינו יהודי בערב שבת שיביאו אותו לבית הכנסת, " ויאמר יצחק ". רבי שמואל חתום על תשובה בשנת 1855, הוא כתב הסכמה בשנת 1881  לספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב ". התפטר מכהונתו בשנת 1887. זכה לכבוד גדול ורב על ידי יהודים ונוצרים כאחד, נפטר בשנת 1890 בגיל 95. בעת הלויתו נסגרו חנויות רבות גם של נוצרים.

רבי שלמה בן שמאל לעסרי, נזכר על ידי רפאל חיים משה בן נאיים בהקמה לספרו " רחמים פשוטים " כמי שסייע בידו להגיע לגיברלטר.

רבי שמואל בן ברוך הלוי אבן יולי, החכם ממכנאס שעבר לטנג'יר, הגיה והביא לדפוס את ספרו של רבי משה בן אברהם בירדוגו, " ראש משביר ", כתב בהקדמה : אנוכי בדרך נחני ה' עיר תפארה גיברלטר ". את הספר " קול כלה ", פירוש התוספות והרא"ש על התורה ואת הספר " קול כלה ", פירוש על מסכת כלה, עדיין בכתב.

רבי יעקב בו שבת, יליד מוגדור 1823 -1857 תלמידו של רבי חיים פינטו, עבר לגיברלטר בשנת 1844, לאחר שמוגדור הופגזה על ידי הצי של צרפת. חיבר את הספרים " רוח יעקב ", דרשות, " יגל יעקב ", פיוטים. נפטר בליסבון בי"ט תשרי תרי"ח – 1857.

תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

במשך המאה ה־19 חל מפנה רדיקאלי בעמדה המסורתית של השלטונות העות׳מאניים כלפי הנתינים הלא־־מוסלמים בהשפעת תהליכים וכוחות רבי־עצמה. מחד־גיסא, לחצו המעצמות האירופיות, אנגליה וצרפת, מתוך שיקולים פוליטיים ומניעים דתיים והומניטאריים על ׳השער העליון׳ (הממשלה העות׳מאנית) לשפר את מעמד הנתינים הנוצרים; מאידך־ גיסא, ראשי המדינה העות׳מאנית עצמם, שנתפסו לחרדה נוכח תהליך הנסיגה והתפוררות האימפריה מאז מפלת וינה (1683), החלו לתת דעתם על סוגיית השוויון בין נתיניהם, לא רק כדי לרצות את מעצמות המערב ולהבטיח את עזרתן נגד אויבי האימפריה, אלא גם מטעמים אידאולוגיים בהשפעת המערב: בקרב המנהיגות העות׳מאנית החלה מתגבשת תכנית כוללת של תיקונים ברוח המערב, שמטרתה לחזק את אשיות הקיסרות השוקעת, ושדגלה בין היתר בהקמת קהילייה פוליטית עות׳מאנית על־עדתית חדשה, שביסודה יונח שוויון בין האזרחים ונאמנות למדינה.

מנהיגה הבולט הראשון של תנועת־תיקונים זו היה הסולטאן מחמוד השני (1808—1839), שהיפנה את מיטב מאמציו לרפורמות בצבא ובמינהל המחוזות: הוא הכניע את מרבית השליטים העצמאיים־למחצה והאדונים הפיאודאליים, ששלטו בפלכים השונים, וכפה שלטון ריכוזי באימפריה. ב־1826 ערך טבח גדול בחיל היניצ׳רים — צבא הקבע העות׳מאני שהתנגד לתיקונים — והקים תחתיו צבא־מגויסים חמוש ומאומן במתכונת אירופית. בד בבד פעל נמרצות למען הגנה על נתיניו הנוצרים והיהודים מפני הסחיטות וההתנכלויות מצד המושלים המקומיים וההמון המוסלמי ואף הכריז על שוויון לכל נתיניו, ללא הבדל דת. ברם, הסולטאן לא ביצע שום פעולת תחיקה רשמית, המבטלת את הסטטוס הנחות של הד׳מי והמשווה אותו עם הרוב המוסלמי הלכה למעשה.

ההכרזה הפורמאלית הראשונה לגבי השוויון של הנתינים הלא־מוסלמים והמוסלמים באימפריה העות׳מאנית היתה רק בימי בנו של מחמוד השני, סולטאן עבדול מגייר (1839—1861), שפרסם סדרת רפורמות הידועות בשם הכולל תנט׳ימאת (ארגון מחדש). קובץ התיקונים הראשון של התנט׳ימאת היה בלול בפירמאן מלכותי, הנקרא ׳ח׳טי שריף של גולח׳אנה (על שם ביתן־השושנים שליד ארמון הסולטאן) ושהוצא ב־3 בנובמבר 1839 קבל ראשי־העם, מנהיגי העדות ונציגי המעצמות הגדולות. פירמאן זה קרא, בעיקרו, לתיקונים במערכות השלטון והאדמיניסטרציה ולשיפור תנאי חייהם של הנתינים העות׳מאנים תוך מתן ערבות לביטחון חייהם, רכושם וכבודם. משפט אחד בלבד, מנוסח בזהירות ובערפול־מה, נגע בסוגיית השוויון בין בני העדות הדתיות במדינה, בטקסט התורכי והערבי צוין ש׳המוסלמים ושאר העדות הנמנות על סולטאנותנו הנעלה יהנו מחסדינו המלכותיים ללא הפליה׳; בטקסט הצרפתי, שחולק לנציגי המעצמות האירופיות, נוסחה הצהרת־השוויון בצורה בהירה יותר: ׳כל הנתינים — ותהיה דתם וכיתתם אשר תהיה — ייהנו מחמדינו המלכותיים ללא הפליה׳. ההבדל שבין הנוסחים עשוי להצביע על הדילמה, שבה היו נתונים מחברי הפירמאן, ובראשם מוצטפא רשיד פאשא, הווזיר העליון והאדריכל הראשי של התנט׳ימאת. כלפי־פנים נזהרו אנשי הרפורמה שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ( ה ע ל מ א ) ויתר שכבות העם השמרניות־מסורתיות, שהתנגדו לכל שינוי בסטטוס הנחות של הד׳מי — שינוי שפירושו פגיעה בעקרונות האסלאם ובמעמדם הפוליטי השליט של המוסלמים באימפריה; כלפי־ חוץ ביקשו רשיד פאשא וחבריו להשיג, באמצעות הצהרת השוויון, את תמיכתן של המעצמות — ובעיקר אנגליה וצרפת — במלחמה נגד הפחה המתמרד מחמד עלי, שהשתלט על מצרים, כבש את ארץ־ישראל וסוריה ואף איים על מרכזה של האימפריה העות׳מאנית. מכאן העיתוי שבפרסום הח׳ט־י שריף, שנעשה זמן קצר לאחר מפלת הצבא העות׳מאני מידי צבאות מחמד עלי בקרב נציבין שבצפון־מזרח סוריה.

שיקולים דומים, וליתר דיוק הצורך לגמול לאנגליה ולצרפת על עזרתן לאימפריה העות׳מאנית במלחמת קרים נגד רוסיה (1853—1856) הניעו את ׳השער העליון׳ לפרסם בפברואר 1856 את פירמאן התיקונים ( אצלאחאת  פירמאני) השני, הידוע בשם ח ׳טי המאיון (צו מלכותי). בניגוד לקודמו, עסק פירמאן זה, ברובו הגדול, ברפורמות הקשורות בנתינים הלא־מוסלמיים בבהירות ובפירוט רב. בהתייחסו בפירוש ל׳עדות הנוצריות ושאר הנתינים הלא־מוסלמיים׳, קבע צו־ התיקונים החדש את זכויותיהם לחופש פולחן דתי, ולהקמתם ולשיפוצם של מקומות הפולחן ושאר מוסדות העדה. הצו גם הבטיח לעדות הלא־ מוסלמיות שוויון מלא עם המוסלמים בתחום המשפט, בתשלום מיסים ובגיוס לצבא. בנוסף לכך קרא הפירמאן לריאורגניזציה של מוסדות העדה ואסר על שימוש בביטויי־גנאי במוסדות־ציבור ובמסמכים רשמיים נגד לא־מוסלמים.

כתב הרפורמות השלישי והאחרון של תקופת התנט׳ימאת פורסם כעבור עשרים שנה, ב־23 לדצמבר 1876, ועתויו עמד אף הוא בסימן ניסיון של ראשי המדינה העות׳מאנית למנוע את התערבותן של מעצמות אירופה, שעמדו להכתיב לאימפריה תכנית תיקונים חדשה. היתה זו החוקה הראשונה של האימפריה העות׳מאנית, שהוכנה מזה כעשר שנים על־ידי מדחת פאשא, הווזיר העליון באותה תקופה, ואשר קבעה בין היתר מסגרת לייסוד פרלמנט נבחר, שבו יינתן ייצוג יחסי לכל הלאומים באימפריה. חוקה זו גם אישרה מחדש את מעמד השוויון של כל נתיני הסולטאן, ללא הבדל גזע ודת, והעניקה חופש דת וחינוך לכול.

אולם החוקה העות׳מאנית לא קוימה. זמן קצר לאחר פרסומה, עם פרוץ מלחמת 1877 בין רוסיה הצאריסטית ותורכיה העות׳מאנית, פיזר הסולטאן עבדול חמיד את הפרלמנט והתעלם מן החוקה. רק ביולי 1908 השיב הסולטאן את החוקה על כנה והכריז על בחירות לפרלמנט תחת הלחץ הצבאי של ׳התורכים הצעירים׳. הללו הדיחו את עבדול חמיד באפריל 1909 ואחזו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה ברסן השלטון, כשאחת מסיסמאותיהם: ׳כולנו שווים תחת אותם שמיים כחולים, אנו גאים להיות עות׳מאנים׳.״

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.הירשברג

פרוקופיוס ההיסטוריון, שהגיע לאפריקה עם הגיס הביזאנטי של בליסאר (533) כסופר צבאי, לא הרגיש בסתירה הפנימית שבין שתי המעשיות, סימן שכבר מצא אותן מחוברות יחד. אפשר אמנם להעלות השערה, שהתעמולה האנטי־יהודית חודשה בימי יוסטיניאן, כאשר נגזרו הגזירות הקשות עליהם (נובילה 37). אבל יותר קרובה הסברה, כי פרוקופיוס, שהיתה לו חיבה לקדמוניות, מצא את הסיפור והכניסו ללא כל כוונה. הרי הוא שסיפר לנו על בית־הכנסת הקדום, שהתקיים בבוריון מימיו של שלמה המלך, וכן על עדת היהודים העצמאית מימי קדם, באי יוטבה, בכניסה למפרץ אילת(כיום תיראן, היא תאראן של הגיאוגראפים הערביים בימי־הביניים). לבו של פריקופיוס גם לא היה שלם עם שלטון הדיכוי שהשליט יוסטיניאן באפריקה. לפיכך מתקבלת יותר ההשערה׳ כי בסיפורו בא לספק את הסקרנות המדעית על עברם של בני אפריקה, ללא מגמה אנטי־יהודית .

מתי הופרחו לראשונה שני הסיפורים הללו באפריקה ? כסבורים אנו שהיה זה באותם הימים, שהתנאים ר׳ שמעון בן גמליאל ור׳ אליעזר בן יעקב וגם אותו תנא, שדבריו נכנסו לברייתא בקשר לציון לפני אלכסנדרוס מוקדון, נחלצו להסביר את עניין כיבוש הארץ. אמנם אי־אפשר להוכיח זאת, אבל נשמר זכר לוויכוחים מעין אלה בדבריהם של סופרי הכנסיה בני אפריקה, שחיו בין המאה השנייה והשלישית לסה״ג.

בטרם נעבור לעניין זה מחובתנו לומר, כי האגדה על מוצאם הכנעני של הבר­ברים עברה אל הספרות הערבית והיהודית של ימי־הביגיים בשינוי אופייני. לא סתם אחד מצאצאיו של חם אלא גלית והפלישתים הם אבותיהם של הברברים, ומכיוון שכך גם המסורת על יהושע, שרדף את הכנענים, משנה את שמותיה. מע­תה יואב בן צרויה הוא שרדף את הפלישתים, והאגדה העממית המקומית יודעת על מצבות־זיכרון במקומות שונים בקצות מארוקו, גם באי ג׳רבה שבדרום תוניס­יה, שעליהן חרותה הכתובת: ׳עד הנה רדפתי אני יואב בן צרויה את הפלשתים, או בדומה לנוסח זה. אמנם, מסורות אלה נרשמו רק בדורות האחרונים, אבל מאחר שאין בדומה להן בין הערבים והברברים אין כל ספק, שהן קדומות ונמסרו מאבות לבנים במשך מאות רבות בשנים.

הנה רואים אנו כיצד קיבלו היהודים מסורת, שמלכתחילה היתד. מופנית נגדם, סיגלו אותה לתנאים החדשים של ישיבתם בתוך ערביים, והשתמשו בה כדי להו­כיח את קדמותם בארץ.

הוויכוח בין יהודים לאפריקאנים לא נסתיים בזה, ועל המשכו בימי סופרי הכנסיה הראשונים שם נדון להלן.

מתייהדים וגרים

את השפעת היהדות בתקופת הסתרים ספטימיוס ובנו קאראקאלה (193—217 לסה״ג), קולטים אנו מתוך דבריו של רב: ׳מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים׳. אכן, יהודים רבים ישבו אז בקרתיגגי ובכל האיזור, והם הפיצו את עיקרי אמונתם בין שכניהם. אמנם, לא כל המתייהדים ני­מולו ונתגיירו כדין! הגזירה על המילה, אף לאחר שבוטלה לגבי יהודים, נשארה בתוקפה כלפי בני אומות העולם. אבל היו גם רבים שנתגיירו כדת, ור׳ הושעיא, שחי בדורם של הממרים, מעורר את הבעיה של התגיירות אנשי לוב: ׳גרים הבאים מליבוי מהו להמתין להם ג׳ דורות ?׳ וזאת בעקבות הכתוב דברים כג, ט, המגביל לדור שלישי את קבלתו של גר מצרי או אדומי לקהל ה׳. ארץ לוב שכנה למצרים ובחלקה גם כפופה לשלטונה היתה, ונסתפק האמורא אם יש לראותם במצריים או כבני שאר אומות, המותרים לבוא בקהל. אמורא מאוחר (בדור חמישי) פסק לחומרה׳ בהסתמכו על שימוש לשון! הפול נקרא מצרי כשהוא נגוב (יבש) ולובי כשהוא רטוב. ייתכן שר׳ הושעיא זהה עם ר׳ הושעיה, אשר במחיצתו מוצאים אנו את ר׳ חיננא קרתיגנאה, המוסר דבר הלכה בשמו. אותו אמורא נקרא בתלמוד בבלי רב חנן(או רב חנא) קרטיגנאה ».

גם בדור הבא, השלישי, של אמוראי ארץ־ישראל חי חכם שמוצאו מאפריקה: ר׳ אבא קרטיגניא, הנזכר בירושלמי בענייני־הלכה שונים. הלכה אחת מאלה נמסרת בבבלי בשם ר׳ יצחק דמן קרטיגנין. קשה להכריע אם זה אמורא אחר, או לפנינו שינוי גירסה.

מכל־מקום רואים אנו, כי לא רק גרים נמצאו בלוב ובאפריקה, אלא גם תלמידי־חכמים יצאו ממנה. אמנם׳ אין להניח כי הם באו משם ותלמודם בידם! ודאי שהוסיפו הרבה תורה וחכמה בארץ־ישראל. דרך אגב אנו למדים מכאן על תנועת עלייה על מנת להשתקע בארץ. אותה תופעה ראינו כבר בדור שלפני חורבן הבית ; ועוד ניווכח, כי יהודי אפריקה היו בימי הכיבוש הערבי בין הראשונים שבאו לארץ־ישראל על מנת להשתקע.

אנו למדים מהשתיקה על קיריני ללא ספק: חשיבותה של יהדות זו(וגם של מצרים) יורדת עד כדי כך, שאין רישומה ניכר מעתה. אבל לעומת זאת דנים התנאים בענייני אפריקה — כפי שראינו למעלה. ומותר להסיק כי לא נבנו הק­הילות באפריקה אלא מחורבנה של קיריני, לפחות בחלקן.

רק החל מסוף המאה השנייה מתחילים לנבוע המקורות על חיי היהודים באיזור זה. הם מגלים לפנינו ריכוזים חשובים במניין ובבניין וגם נקודות בודדות שבהן נאחזו יהודים, הן לאורך רצועת החוף והן בפנים הארץ. הרוב המכריע של המקו­רות מצביע על השטחים הכלולים כיום בגבולות תוניסיה ואלג׳יריה כעל איזור התיישבות צפופה. אכן, בזמן החפירות שנערכו בטריפוליטאניה בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם נתגלו שם קאטאקומבות נוצריות, ששמות הקבורים בהן מעידים על מוצאם השמי, אפשר יהודי, אבל ייתכן גם פוני. דרך אגב נודע לנו על מציאות יהודים באויאה (טריפולי) בסוף המאה הרביעית. ברי שאף אם נקבל במלואה את עדותו של מסיפון על הגליית 30,000 יהודים לקרתיגני בימי טיטוס, היו אלה עבדים שמציאותם לא עשתה לכתחילה כל רושם מבחינה חברתית ומינהלית.

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

הרה״ג רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל

(תר״ז— תרפ״ט)

״גיל יגיל אבי צדיק״— גילה בזמן שהצדיק נולד. גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. (ילקוט משלי תתק״ס)

אהרן קדוש ה׳

ביום כ׳ לחודש תמוז של שנת התר"ז(1847) נולד רבי רפאל אהרן בן שמעון, לאביו החסיד הרב צוף דבי׳ש, ולאמו הרבנית הצדקנית מרת רחל, בת הר״ר מסעוד צבאח ז״ל, בעיר ראבאט שבמארוקו.

ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים

קדוש מרחם ומלידה היה רבי רפאל אהרן. עם צאתו לאויר העולם הוכנס לתוך אוירה מבושמת של תורה ויראה, של חסד וטוהר. עודנו בעריסתו, ספג אוירה רוויה כל כולה רוחניות, קדושה וטהרה. אזניו קלטו צלילי תורתו ומשנתו של אביו הרב, בעת לומדו עם תלמידיו בהויות אביי ורבא. במשך כל שעות היום והלילה רוו אזניו משמוע דברי תורה רינה ותפילה. עיניו הרכות של הרך הנולד, משתאות היו לראות המון רב הסובבים בתוך ביתו כבתוך שלהם. רבים היו המתנצחים עם אביו בהלכה ובתלמוד, וכאלה שבאו ליטול עצה ותושיה מהרב הנערץ. גם לא חסרו עניים ואביונים שהיו סמוכים על שולחנו של אבא באופן קבוע, כך שההמולה רבתה בבית. מעיינות חכמה זרמו בכל עת, נהרות של חסד שפעו מכל חור ופנה מכתלי הבית. פני הוריו קרנו מאושר רוחני ומשפע אלהי בהם ניחונו. הקדושה אפפה אותם ומלאה את הבית בקרני הוד מעולם האצילות. גם בשעות הקטנות של הלילה, היה הרך הנולד מתעורר מקול בכיותיו של אביו החסיד אשר היה מקונן על חרבן הבית וגלות השכינה.

רישומם של מעשים כאלה וכיוצא באלה, פעלו על נפשו של הרך רפאל אהרן והם הבשילו בטרם עת את כוחותיו הרוחניים, וחישלו את שכלו ותבונתו.

ילד פלא היה רבי רפאל אהרן. כבר בילדותו, ניכר בו שהוא ברוך בכשרונות עילאיים, וכי נשמה גדולה וקדושה שוכנת בתוכו. אביו הרב צוף דב״ש, שהבחין בכוחותיו הרוחניים של בנו אהובו, לקח על עצמו לחנך את בנו באופן מיוחד ובלעדי כדי להכשירו לקראת היעודים הגדולים הנכונים לו. בן שבע שנים היה רבי רפאל אהרן, כאשר עלה עם אביו ומשפחתו להשתקע בירושלים, ואין ספק שאווירה של א״י סייע בידו להחיש את בגרותו הנפשית בטרם עת.

״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״ עול תורה, עול אשה, עול מלאכה (מדרש

איכה רבתי)״.

בטרם הגיע לעול המצוות, כבר היה מצטיין רבי רפאל אהרן, בתורה בחכמה וביראה טהורה. אביו החסיד לא חסך כל מאמץ כדי להלעיט את בנו תורה וללמדו חכמה. כך כותב רבי רפאל אהרן: ״כי מאד מאד השתדל בעדי ללמדני תורה וחכמה, נפש צדיק לא שבעה מהלעיטני כשור, כל מצע אשר אך אוכל לסובלו לפי ערך שנות נעורי…״.

מלבד למודו אצל אביו, גם למד במדה גדושה אצל הרב שלום בוחבוט שהיה מתלמידי אביו והתנהג בפרישות ובקדושה יתירה (אודותיו עיין להלן). וכך, על ברכי אביו ורבו, שקד על לימודו והרחיב את אופקיו בחכמה וביראת ה׳ עד כי גדל מאוד, בעדנה נפשית ורוחנית ובזוהר פני הוד.

אך מלאו לר׳ רפאל אהרן שלש עשרה שנה ואביו השיא לו לאשה את מרת אסתר בן וואליד, בתו של ״החכם השלם והכולל זר״ק כמהר״ר יצחק בן וואליד…״, מהמשפחות המיוחסות שהגיעו אחר גרוש ספרד לארצות המערב. נשואין אלו נערכו ברוב פאר והדר בהשתתפותם של כל גדולי ירושלים, ״ברביעי בשבת אחד עשר יום לחודש הרחמים שנת חמשת אלפים שש מאות ועשרים לבריאת עולם..״ היא שנת ה׳ תרי׳ך.

אשת חיל זו, ליוותה אותו כל ימי חייו. היא היתה לו לעזר בלימודו, בענייניו ובכל עסקיו. בעידודה זכה הרב רפאל אהרן לשאת את דגל התורה ברמה.

אב בחכמה ורן בשנים

אב בחכמה היה רבי רפאל אהרן, ולמרות גילו הצעיר והוא אך בן י״ג שנים, כבר הכתירוהו בתואר ״חכם״, בהיותו ידוע לרבים בחכמתו וביראתו. אחר נישואיו, המשיך רבי רפאל אהרן להיות סמוך של שולחן אביו. ביתר שאת שקד על דלתות התורה עד כי עלה בגרמי מעלותיה בממדי ענק. בתקופה קצרה יחסית מילא את כרסו בש״ס ופוסקים, והרחיב את ידיעותיו בכל מכמני התורה. אוצר הספרים העשיר של אביו, סייע בידו ועזרו לצלול ולהעמיק ולהיות בקי בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, עד כי שמו נודע לשם טוב ולתהלה בקרב תלמידי החכמים שבירושלים ונחשב לאחד מעמודי ההוראה.

אביו החסיד אשר הכיר בגדולת בנו, וייעד אותו עוד מקטנותו להיות מנהיג ורועה נאמן בישראל, מצא לנכון ללמדו כל מלאכת הקודש, כדי שיהיה מושלם לא רק בהלכה כי אם גם במעשה. על כן, מלבד העמקתו שקידתו ועיונו הרב בהלכה, לימדו מלאכות קודש, כדי שבבוא היום יהיו לו לעזר במילוי תפקידו, וכך כותב רבי רפאל אהרן:

״מלבד לימוד התורה אשר גם עד בלעי רוקי לא הדפני, עוד זאת בשנות נעורי למדני להיות סופר(ע״י אומן ששכר לי) והוא למדני להיות גם מליץ ואעשה חיל במלאכה זו(וממנה נתפרנסתי בימי עלומי) וכן לא חדל ללמדני מלאכת השחיטה (לא למלאכה רק לשלימות מדע) וכן למדני להיות מוהל כי הוא היה אומן מומחה ז״ל ועוד ועוד…״.

מלבד מלאכת השחיטה שלמד הגר״א בן שמעון, לשלימות הידע הלכה ולא למעשה. ביתר מלאכות הקודש עסק בהם ועשה חיל רבות בשנים, עד כי נודע ונתפרסם לשם ולתפארת בקרב חכמי ישראל, ויצא לו שם כאחד המיוחד ביופי כתיבתו ובמתק לשונו הפורה, המליצית והציורית. ובהיותו סופר סת״ם מומחה כתב לעצמו ולזכותו ספר תורה מהודר בכתיבה תמה, כליל היופי והדקדוק, והניח אותו בביהכנ״ס כדי שיקראו בו הציבור לזכותו בכל עת, וכך קיים מצות כתיבת ספר תורה. ״…וכן עשיתי אני הצעיר בס׳׳ת שלי אשר זיכני הי לכותבו לשמי… ולעולם הוא תחת רשותי ולזכותי…״ (נהר מצרים הלכות ס״ת סי׳ חי). ספר תורה זה מונח כיום בבית הכנסת ״זכור לאברהם״ לעדת המערבים בירושלים.

כמו״כ רבות בשנים, מל את נערי בני ישראל. והשתדל בכל עוז לקיים מצוה זו, אשר היתה חביבה במיוחד אצל אבותיו. כמובן שמצוה יקרה זו קיימה ללא שכר ותמורה, ולפעמים הזיל כסף מכיסו כדי לסייע למשפחת אבי הבן בהוצאות. אך, זמן מה אחר שעלה על כס הרבנות במצרים, נאלץ לעזוב מלאכת קודש זו מהסיבה המובאת כאן כלשונו:

פה במלכות מצרים כולה כמעט, המנהג פשוט אצלם שהמוהל בא על שכרו מאבי הבן. ולפעמים קוצץ דמים. ואין מילה בלי פריעה. יוצא מן הכלל מוהלים אשר חננם ה׳ בעושר וכבוד. ובתחילת כניסתי לרעות ביעקב פה העירה, היה הדבר בעיני זר ומוזר. כי תלי״ת אנחנו ואבותינו מוהלים מומחים אשר כרתנו ברית למאות ואלפים. ואדרבא היינו מהדרים לקרב התועלת לאבות הבנים כדי שיתנו לנו למול בניהם. וכמנהג עיקו׳׳ת ירושלם ת״ו, ובארצות המערב ובמקומות רבים שעברתי בהם, שהמוהלים משתדלים הרבה כדי לזכות במצות מילה. ולפעמים רבות המוהל עוזר לאבי הבן ברצי כסף אם איש עני הוא, וכן שמענו מזקנינו ואבותינו ספרו לנו, שמעולם לא שמעו שהמוהל יקבל שכר וכ׳׳ש וק״ו לקצוץ דמים שאין זה

דרכם של זרע אברהם אבינו ע״ה. ואני אמרתי לסימן, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם (יבמות דע״א ע״ב). ועל כן הוכרחנו לשתוק ולהסתלק מן מלאכת הקודש הזאת כעת, כי לא נוכל לעמוד בקשר מלחמה עם המוהלים האומרים כי קפחנו פרנסתם כמובן. (נהר מצרי□ הל׳ מילה סי׳ ב׳).

מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

אבל זו כבר הייתה שירת הברבור של הקהילה הספרדית כמנהיגת האוכלוסייה היהודית באמסטרדם. דור חדש של משכילים, נמרצים ובלתי תלויים, נאבק באותו זמן על המנהיגות באמסטרדם ולא היה מוכן להכיר בייחודיות ובמעמד המועדף, שמהם נהנתה הקהילה במשך השנים.

אמנם נציגות  הפורטוגזים במוסדות, שהוקמו בימי לאוי נפוליאון, בימי הכיבוש הצרפתי ובימי ממלכת הנידרלאנדים, הייתה הרבה מעבר לכוחם המספרי ולחשיבותם הסגולית, אבל דבר זה לא יכול היה לטשטש את העובדה, שאכן הגיע החורף את הקהילה הפורטוגזית.

היה עליה לנהל מאבק עיקש למניעת היבלעותה בקהילה האשכנזים , מאבק זה נמשך מימיו של המלך לאוי נפוליאון, כאשר שאפו יונס דניאל מאיר וקארלוס אסר להקים ארגון גג כולל לכל יהודי הולנד, ועד לשנת 1870, כאשר התייאשו כולם מן הניסיונות לאחד את הקהילות האשכנזיות עם הקהילות הספרדיות.

אבל הצלחתה זו לא יכולה הייתה להסתיר את העובדה, שמאז הייתה הקהילה הספרדית בצל אחותה הגדולה, ובכל זאת פג גם אז קסמה, כפי שראינו לעיל. כדי להמחיש את דברינו תובא לכאן טבלה השוואתית של הקמת מוסדות קהילתיים בשתי הקהילות.

                                   ספרדים          אשכנזים                    מספר השנים מתחילת ההתיישבות

       התיישבות ראשונה     1597             1617                             ספרדים             אשכנזים

    תפילה ראשונה בציבור    1602           1635                             5                    18

רכישת בית קברות            1602            1642                             5                           25

ייסוד בית מדרש לרבנים  1616                1740                           19                         123

רב ראשי ראשון             1660              1917                            63                       300

הטבלה מראה בעליל, עד כמה פיגרו האשכנזים אחר הספרדים. אולם התארגנות הקהילתית של האשכנזים לא הייתה רק איטית בהשוואה לקהילה הפורטוגזית; אין אח ודוגמה לקיבוץ יהודי כה גדול, אשר פיתח את מוסדותיו המרכזיים והחיוניים ביותר איטיות כזו ובאיחור רב.

סחבת זו אומרת דרשני, שהרי מדובר בקהילה שהייתה הגדולה ביותר במערב אירופה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה ועלתה גם על קהילות מפורסמות במזרח אירופה, כגון ברוד, למברג, קראקו או וילנה. מדוע היה על קהילת אמסטרדם להביא את רבניה תמיד מחוץ לארץ, מגלאגאו, ברוד, קאליש ועוד, ומדוע לא דאגה להכשיר תלמידי חכמים שיכלו להתחרות עם רבני הערים האלו ?

מבט חטוף על שושלת הרבנים המפורסמים באמסטרדם מלמדנו, שאף על פי שהמשרה עברה מאב לבן במשך יותר ממאה שנה, קיבלו כל הרבנים את חינוכם מחוץ לאמסטרדם. אמנם רבי שאול אמסטרדם – בנו של רבי אריה לייב – הרב הראשי של אמסטרדם בין השנים 1740 – 1755, ונכדו של רבי שאול מקאליש, נתמנה לרב ראשי לאמסטרדם, אך נפטר בדרכו אליה בשנת 1707. ושל חכם צבי, רב ראשי באמסטרדם 1711 – 1714, טוען, שמצא תלמידי חכמים רבים בעיר, אך בנו, משה יעקב, לא קיבל את חינוכו בטמסטרדם, וכאשר נתמנה אביו בשנת 1793 לא ידע הולנדית. ואפילו חתנו, הרב שמואל ברנשטיין, שנחשב בזמנו כרב מתקדם והיה לרב הראשי של הקונסיסטוריה של אמסטרדם ולאחר מכן 1816 – 1838, לרב ראשי של אמסטרדם, גם הוא לא ידע הולנדית, לפחות עד שנת 1811.

רק עם מניויו של הגרי"צ דינר למנהל בית המדרש לרבנים בשנת 18762 החלה תקופה חדשה ותלמידיו היו הרבנים הראשונים בהולנד, שהוכשרו בארץ עצמה.

נראה לי, שי לחפש את ההסבר לפיגור בארגון הקהילתי של האשכנזים באמסטרדם, ובמיוחד העדר בית מדרש לרבנים, בהרגשת הנחיתות מול היהודים  הפורטוגזים, שהעיקה על המהגרים האשכנזים מיום בואם לעיר.

מעמדם של היהודים הספרדים בפני שלטונות העיר והכבוד שנהנו ממנו, עושרם השכלתם, יוזמתם הנמרצת וקשריהם הבינלאומיים – כל אלה היו לברכה גם לאחיהם האשכנזים. אולם בברכה זו גולמה הייתה קללה סמויה מן העין.

האשכנזים בעיר, שהתקבצו לשם מכמאה מקומות, נשארו תמיד במצב של תלות בפורטוגזים ולא הגיעו מבחינה ארגונית ותרבותית לבגרות. דבר זה נראה לי גם ההסבר לריבוי הריבות והקטטות האלימות בקרב האשכנזים.

אלה ידעו, שמעליהם עומד מעין " אבא ", שבסופו של דבר יקבל על עצמו האחריות שממנה ברחו. על כן פנו תמיד לערכאות של גויים, בעוד שהספרדים ידעו לפתור בדרך כלל את הבעיות ואת הסכסוכים בתוך הקהילה עצמה.

הקהילה האשכנזית ניסתה להיבנות מיבוא רבנים גדולים, רבי חכם צבי, רבי שאול אמסטרדם, וחזנים מפורסמים, כגון רבי משה מגאלגאו מפולין, אך ללא הועיל. רק מאוחר  מאוד, בסוף המאה התשע עשרה, התחילה ההתעוררות האשכנזית ונמחקה העליונות הפסיכולוגית של היהודים הפורטוגזים.

סוף הפרק : בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

מאשרים הצעה להעביר לריפוי בארץ, משפחות חולות גרענת וגזזת, אשר יש להן מפרנסים בריאים. מאשרים העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, מספר הנלווים למפרנס אחד, לא יעלה על חמש נפשות, במקרה של משפחה מרובת ילדים – יש לדאוג לכך שהילדים ייקלטו במגרת עליית הנוער.

אלמנה המתאימה לעלייה לפי הכללים הקיימים – תוכל לעלות לשיראל, אם יש ללה ילדים בגיל 11 ומעלה ולאחר שקליטתם הובטחה על ידי מחלקת עליית הנוער.

תקנות משפילות אלה, גם אם הן רוככו ביחס לעבר, עוררו תרעומת מובנת בקרב יהודי מרוקו. ואחד המועמדים לעלייה אף ביטא את תסכולו בכתב : " ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים :

הוצא נוציאכם אל אוניית הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסר אשר על פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה….". – יהודה ברגינסקי, גולה במצוקתה, הוצאה הקיבוץ המאוחד. 1978

" ההגמשה במדיניות הסלקציה, חייבה שינוי במערך הקליטה בישראל והוחלט לכוון מעתה את העולים היישר מהאונייה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך ולעיירות הפיתוח.  לשם כך, נשלחו לקזבלנקה שליחים מטעם תנועת המושבים, כדי למיין את העולים ולכוונם לאזורי ההתיישבות החדשים.

קדם להחלטה זו, דיון נוקב במסגרת " המוסד לתיאום ". גוף זה התכנס לישיבה מיוחדת ב-24 במאי 1954, כשעל סדר יומו – הצעתו של לוי אשכול בדבר הקמתן של חוות חקלאיות. שר האוצר אמר כי מאחר שהעולים מצפון אפריקה אינם נמשכים לקיבוץ, אזי יש לגשת להקמתן של חוות חקלאיות גדולות, כדוגמת אלה הקיימות בארצות הברית.

הסביר אשכול : " ניקח יהודי בעל ממון, נעמיד לרשותו שטחים נרחבים ומכסות גדולות של מים. נסייע לו ביבוא מכונות חקלאיות והוא יתחיל לעבוד עם כספו. לשם כך יהיה צורך בכוח אדם צעיר ".

גיורא יוספטל תמך בהצעה זו והמליץ על העלאת צעירים ממרוקו, ללא בני משפחותיהם. הוא אפילו הציע פיצול משפחות, כולל הפרדה בין בעל לאשתו ובין הורים לילדיהם. לשם ניסיון, הציע יוספטל להעלות 400 צעירים בתנאי שהג'וינט יקבל על עצמו את הטיפול במשפחותיהם.   

אך עד מהרה הוברר לו כי היה זה רעיון נפל. פרט ליוספטל, איש ב " מוסד לתיאום " לא היה מוכן לתמוך ביוזמתו זו של לוי אשכול. הכל טענו כי הצעירים לא יסכימו להיפרד מעל הוריהם. ואלה שיסכימו לכך – לא יהיו מוכנים לעבוד בחוות החקלאיות שעות ארוכות, בתמורה לשכר נמוך ולשיכון זמני.

יוספטל בא לקזבלנקה כדי להודיע באופן אישי על השינוי במדיניות העלייה, וכדי לבדוק את המצב במרוקו. במשך שבוע ימים, בקיץ 1954, גמע יוספטל אלפי קילומטרים, טיפס ברגל בהרים, רכב על גבי פרדות, צעד בשבילים עקלקלים וביקר בגטאות של קזבלנקה, פאס ומראכש.

בפגישותיו עם שליחי הסוכנות היהודית ועם רבנים ומשכילים מרוקניים, ביקש יוספטל להבין מה הוא רקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותה של העלייה המרוקנית בישראל, מה גורם לביטויים של אי שביעות רצון ומורת רוח וכן לגעגועים שהם מתגעגעים כעבור זמן למרוקו.

הוא רצה לדעת מה מיוחד במרוקו, שמושך אליה צעירים שעלו לישראל, גם אם קליטתם בה איטית וקשה. יוספטל לחץ בעיקר על הרבנים שיעלו לשיראל וינהיגו בה את בני עדתם.

הסיור המפרך במרוקו, חולל ביוספטל תמורה עמוקה. האיש שגילה, לכאורה, קשיחות ביחס לתנאי הקליטה של העולים מצפון אפריקה, חש עתה בסכנה המרחפת על ראשם של היודי מרוקו והוא התרגש במיוחד מעוצמת כמיהתם לציון.

הוא עמד על סף דמעות ממש, כאשר באחד בכפרים הנידחים בהרי האטלס, נכנס לבית הכנסת עלוב וראה שם קופסה כחולה של ה " קרן הקיימת לישראל " ובה פרוטות מעטות. " מה זה ", שאל יוספטל בתמהון, " גם פה מעבר להרי החושך, יש ציונות ?

על כך השיב לו אחד המתפללים בחרדת קודש " זאת קופסה של " קרן קיימת לישראל " ואנחנו תורמים…"מפי מלוויו, נודע ליוספטל כי בכל בית כנסת, בכל כפר נידח, מצויה קופסה כחולה של הקק"ל, במצד קופסאות אחרות של ישיבות ותלמודי תורה בישראל.

בשובו לירושלים, דיווח יוספטל " למוסד לתיאום ", ב-20 ביולי 1954, על תוצאות ביקורו במרוקו ועל המאמצים הנעשים לזירוז עלייתם של יהודים מערי השדה. יחד עם זאת, הוא נשאר נאמן לדעתו כי מדיניות הסלקציה חייבת להישאר בתוקפה, אף כי פעם בפעם ניתן לרכך את תקנותיה. 

 חיים זאב הירשברג בספרייתו של רבי יוסף בנאיים

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

                                                    מנהג מופלא.

אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.

שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלם נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים  לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.

לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.

שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.

רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.

כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארך כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצד היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.

עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גוזמא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.

השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.

כל הזמן שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.

שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.

גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.

כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

שלום בר-אשר

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

באפריקה הצפונית שוכנות המדינות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב(טריפוליטניה וקירינייקה) וכן מצריים. אולם, בשל התפתחויות היסטוריות שונות, היוו הארצות שממערב למצריים איזור גיאופוליטי נפרד.

החל במאה ה־16 נפתחה תקופה חדשה בתולדות אפריקה הצפונית. במארוקו מתגבשת הממלכה השריפית תוך כדי מאבק באימפריה העות׳מאנית ובפולשים מחצי־האי האיברי. יתר הארצות באיזור זה, שלא הצליחו להחזיק מעמד מול פלישות הספרדים והפורטוגלים, נפלו לידי האימפריה העות׳מאנית. מצריים נכבשה בידי התורכים בשנת 1517, ואחר־כך נכבשו על־ידם בזו אחר זו אלג׳יריה, לוב ותוניסיה. אך למרות השלטון העליון המשותף לכאורה, היו ארבע הארצות שממזרח למארוקו כפופות למעשה למימשל, שהיה שונה בכל ארץ וארץ, פרי תנאים היסטוריים שונים. בפרק הזמן שבו אנו דנים — היינו, מאמצע המאה ה־17 ועד אמצע המאה ה־ 19 — מצויה מארוקו במצב של נסיגה מדינית וכלכלית. לאחר שבמאה ה־16 הצליחה להדוף התקפות של הפורטוגלים, הספרדים והתורכים, נתגבשה בחוגי השליטה נטיה ברורה להסתגרות מדינית, שנבעה מחשש השתלטות זרים עליה. מארוקו הגבילה מאוד את סחר־החוץ שלה, וקשריה עם שאר ארצות המגרב נחלשו יותר ויותר. רק שלושה שליטים — מולאי איסמאעיל (1672 —1727) ומידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) — שביקשו לחזק את שלטונם ולהיות תלויים פחות בגורמים מקומיים — ומולאי עבד אלרחמאן (1822 —1858), שהיה נתון תחת לחצן של מעצמות אירופה לפתוח את שוקי מארוקו בפניהן — גילו עניין בקשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות חוץ.

יכולתו של השלטון המרכזי להטיל את מרותו על כל חלקי מארוקו היתה מצומצמת ועד שנת 1912 נתחלקה למעשה המדינה לשני חלקים: בלאד אלמכ׳זן — שנשמעה לשליט, אם היה תקיף, ובלאד אלסבה — חבלי ארץ, בעיקר באזורים ההרריים, שהיו שסועים מחמת יריבויות שבטיות, ואשר ראשי השבטים שבהם סירבו בקשיות־עורף להכיר בסמכות הסולטאן. זה היה יכול לשלוט באיזור  ולהשאירו תחת מרותו, רק בשוטטו עם גייסותיו בלי הרף מיישוב ליישוב על־מנת לגבות את המסים בכוח הזרוע. לא היה בכוחו של שום סולטאן — ואולי אף לא עלה הדבר על דעתו — לאחד את הכוחות היריבים ולחדש את פני הארץ. למעשה היתה המדינה צירוף של אזורי שבטים, שהדבר היחיד המשותף ביניהם היה קשר דתי רופף.

המשימות שהיו מוטלות על השלטון המרכזי במאות ה־17 — ה־19 לא היו, איפוא, קלות. למרות התייצבות הגבול עם אלג׳יריה ממזרח, לאחר שנהדפו כל נסיונותיהם של התורכים להשתלט על מארוקו, ולמרות שבירת המתקפה מכיוון חצי־האי האיברי, עם נסיונותיהן של ספרד ופורטוגל להשתלט על החוף האטלנטי וחוף הים־ התיכון (הספרדים הצליחו להחזיק רק בסבתה ובמליליה ובכמה מוצבי חוף קטנים) — למרות כל ההצלחות הללו, היתה הארץ נתונה במשך פרקי זמן רבים במצב של חוסר יציבות פוליטית, ולעתים, למשל בשנים 1728 —1757, במצב של אנרכיה. כך היה בחלק השני של תקופת שלטונו של מולאי סלימאן (1792 —1822): באטלס התיכון פרצו החל משנת 1810 מרידות של שבטי הברברים, והם הנחילו מפלות לגדודי הסולטאן שנשלחו לדכא את המרידות. בשנות שלטונו האחרונות נמשכה התמוטטות השלטון, ובמותו הוריש לבנו מולאי עבד אלרחמאן ארץ הנוטה שוב לאנרכיה, ואך בקושי רב הצליח זה לייצב את שלטונו: מנגד ארבו לו מעצמות אירופה: צרפת, שביקשה להעניש את מארוקו על תמיכתה בעבד אלקאדר שמרד בשלטונה באלג׳יריה, וספרד, שחידשה את לחצה בצפון הארץ ותבעה מן המלך ויתורים מדיניים וצבאיים.

כדרכם בכל ארצות כיבושיהם, שלטו הסולטאנים העות׳מאניים באפריקה הצפונית באמצעות מושלים מקומיים, שתפקידם העיקרי היה גביית מסים ל״שער העליון״ בקושטא. למעשה, ניהלו השליטים המקומיים מדיניות פנים וחוץ שאינה תלויה כמעט כלל בקושטא, מדיניות שכללה גם פיתוח יחסים כלכליים עם מעצמות אירופה.

עם כיבושן של אלג׳יריה ותוניסיה במאה ה־16 על־ידי האימפריה העות׳מאנית, נתמנה פחה (פקיד גבוה) תורכי בכל אחת מן הארצות האלה. אך במאה ה־17 נשמטה ההנהגה מידי הפחות באלג׳יריה, והשליטה עברה למעשה לידי ״דאים״ — מפקדי צבא שהועלו על־ידי קציני צבא ״הייניצ׳רים״, הלא הוא חיל־הרגלים התורכי הנודע, ועל־ידי קציני הימיה — ה״ראיסים״ — קברניטי ספינות הקורסארים. ספינות מלחמה אלו הפילו חיתתן על השייט בים התיכון והפכו את השוד הימי לענף הכלכלי העיקרי של אלג׳יריה במאה ה־17. הארץ חולקה לשלושה מחוזות: המחוז המרכזי ובירתו אלג׳יר — תחום שלטונם של הדאים עצמם: המחוז המזרחי ובירתו קונסטנטין: והמחוז המערבי ובירתו מאזונה, ואחר־כך מעסכר (או והראן, כאשר השתחררה מן הכיבוש הספרדי). במחוזות אלו שלטו באים־נציבים מקומיים. השלטון באלג׳יריה נעשה רופף במיוחד לקראת סוף המאה ה־17. בשנים 1671—1818 נתחלפו שלושים דאים, מחציתם בעקבות מזימות פוליטיות ומעשי רצח שביצעו קציני הצבא. תולדותיה של והראן — היא אוראן, עיר ומחוז חש־בים במערב המדינה — בתקופה זו הן מיוחדות לעצמן: היא נכבשה בידי הספרדים בשנת 1509, והיתה נתונה לשלטונם עד שנת 1792, פרט לפרק זמן קצר יחסית: 1708 —1732. בזה הוצאה למעשה ממעגל ההתפתחות המדינית של מדינות אפריקה הצפונית במרבית התקופה הנדונה.

השלטון בתוניסיה ובלוב דמה במיבנהו לזה של אלג׳יריה, אלא שהחל בראשית המאה ה־18 התגבשו בשתי ארצות אלה שושלות מקומיות, שתלותן בפחה התורכי פחתה והלכה, עד שלבסוף מילא זה תפקידי ייצוג בלבד. שושלות אלה הצליחו להקנות לארצותיהן יציבות פוליטית ניכרת. כבר במאה ה־17, כאשר בשלטון החזיקה השושלת המוראדית (1612 —1702), עלתה קרנו של הבאי בתוניסיה; חשיבותה מבחינה כלכלית גדלה והלכה, לאחר שהתיישבו בה מוסלמים רבים שגורשו מספרד.

השושלת המורדית- Mouradite

השושלת המורדית  נוסדה ע"י מוראד ביי. אשר מוצאו האתני מקורסיקה, ושמו המלא הוא ז'אק SENTI . הוא נשבה ע"י פירטים תוניסאים ונמכר לרמדאן ביי, ממנו הועבר לראש הצבא יוסוף דיי אשר אימץ אותו כבן. בהמשך הוא ממנה אותו כסגנו. משימתו הייתה שמירת השלום בעורף וגביית מיסים. לאחר מותו של רמדאן ביי בשנת 1613 הוא זוכה לקבל את התואר "פאשה/באשה" מהסולטאן העותומאני והופך להיות השליט של תוניס ומיסד השושלת המורדית אשר שלטה בתוניס עד לשנת 1702.

אך ליציבות מדינית של ממש ולשגשוג כלכלי הגיעה תוניסיה רק במאה ה־18, עת עלתה לשלטון השושלת מבית חוסיין ששלטה בה ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957. למרות פשיטות של שבטים מאלג׳יריה לתוך תוניסיה במאה ה־18, הצליחה השושלת השלטת למנוע אנדרלמוסיה מדינית וחברתית, כפי שקרה במשך תקופות ממושכות במדינות ׳המערב׳ האחרות בעידן שלפני הכיבוש הצרפתי.

בלוב היה השלטון נתון אף הוא עד ראשית המאה ה־18 בידי פחה תורכי, אך גם כאן עברו סמכויות רבות לידי הדאי, מפקד הייניצ׳רים בטריפולי. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים ביניהם. אך בשנת 1711 עלתה לשלטון שושלת מבית קארמאנלי, וזו ידעה להשליט סדר ונתנה דעתה לפיתוח הארץ. החל בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת, והקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול ניצל מצב זה והצליח להשתלט על לוב. בשנת 1835 הפכה הארץ לפרובינציה תורכית תחת שלטונו.הישיר של ״השער העליון״.

התקופה העות׳מאנית היתה תקופה של שקיעה בתולדות מצרים. הפחות במאות ה־16 — 18 הוחלפו תכופות בגלל קנוניות פוליטיות ומרידות צבאיות. גם הכלכלה המצרית נידלדלה. מצריים לא נמצאה עוד על המסלול הראשי של הסחר העולמי, שהופנה מן האגן המזרחי של הים התיכון אל האגן המערבי שלו, ואל האוקינוס האטלנטי והאוקינוס ההודי. השלטונות העות׳מאניים לא פיזרו את גדודי הממלוכים (גדודי עבדים ועבדים־לשעבר, בעיקר תורכים וצ׳רקסים, ששלטו במצריים מהמאה ה־13 עד הכיבוש העות׳מאני), מתוך כוונה להשתמש בהם נגד העצמאות היתרה של המושלים שהם עצמם מינו. ואולם הדבר היה בעוכריהם, שכן גדודים אלה עמדו פעמים רבות מאחורי המרידות הצבאיות נגד השלטון המרכזי. הצבא התקומם פעמים רבות, במטרה להינתק כליל מן האימפריה העות׳מאנית, אך הדבר לא עלה בידו. מפקדי הצבא, שהתחרו על השלטון, לא הצליחו להחזיק בו זמן ממושך, ושלא כמו בלוב ובתוניסיה, לא הצליח שום שליט במצריים להקים שושלת משלו. בשנת 1768 הכריז עלי ביי על עצמאות מצריים, אך הוא נוצח על־ידי התורכים בשנת 1773. לזמן קצר(1798 — 1801) היתה מצריים נתונה תחת שלטון צרפת, לאחר שנכבשה על־ידי נפוליאון. למרות שתקופה זו לא ארכה, רבה חשיבותה בתולדות מצריים: היתה זו הפעם הראשונה שמצריים באה במגע קרוב עם המערב. לאחר שצבא צרפת עזב את מצריים, עלה לשלטון מוחמד עלי, והקים שושלת ששלטה במצרים עד שנת 1952. הוא ביצר את מעמדה של הארץ, הנהיג תיקונים חשובים בשלטון ובמינהל, פעל להרחבת החינוך ולפיתוח כלכלת הארץ. יורשיו המשיכו במפעלו, אך תנופת ההתפתחות לא התמידה.

משפחת קורקוס..

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מאת מיכאל אביטבול

מכון בן צבי

ירושלים, תשל"ח

דוד קורקוס – 1917 – 1975

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.

כאשר התחיל להתבונן בכל מה שנכתב על ארץ זו ויהודיה, כמעט שלא מצא זכר לאותה ארץ שהיתה מוכרת לו מן הזכרונות והארכיונים המשפחתיים:

״מאז ומתמיד התייחסו אל העם היהודי במארוקו כאילו ראוהו כדלת־העם, כאילו היה ניתן, דרך משל, לרכז את ההיסטוריה של צרפת אך ורק סביב סבלותיהם של הצמיתים וחסרי־הייחוס. היהודי הערמומי, הדל, המסכן, המלוכלך, הקמצן, הגנב — זהו הטיפוס שעליו מבוססים המחקרים האתנוגראפיים־הסוציולוגיים על מארוקו בתקופה שקדמה לפרוטקטוראט. הגיעו הדברים לידי כך, שדעות אלו היכו שורש אף בקרב האוכלוסיה היהודית עצמה .

לא ייפלא אפוא, שכאשר התחיל דוד קורקוס עצמו בכתיבת היסטוריה הקדיש את מאמרו המדעי הראשון לאחד מבניה של משפחה יהודית־מארוקאית מכובדת ביותר— שמואל פלאש, שמוצאו, בדומה למחבר עצמו, היה מענף ספרדי ותיק, ואשר נמנה, בדומה לאבותיו, עם ״הסוכנים הגדולים״ של המח׳זן. מכאן גם המקום הנכבד שתופסים, במאמרו המפורט על היהודים בתקופת המדיניים, הוזירים היהודים ממשפחת הוקאצה.

על דברי השגרה הנדושים אודות ״העוני המשווע של המלאח״ הגיב קורקוס במאמר מפורט וממצה, שבו הוא מוכיח שמצב מעורר־רחמים זה לא היה בכל עת ובכל זמן המאפיין העיקרי של המלאה: מצב זה נוצר עקב המשבר הכלכלי שעבר על מארוקו ערב הפרוטקטוראט, וזוהי תופעת־לוואי של האורבאניזאציה המהירה שידעה המדינה במרוצת המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

נושא אחר שעניין אותו במיוחד קשור ביחסים שנתרקמו בין היהודים והרוב המוסלמי של המדינה. גם בתחום זה ייצא חוצץ נגד הדעה המקובלת, הרואה ביחסים אלו רק המשך הדיכויים והעינויים. בחריפות לא מעטה, יתקיף אותם ״היסטוריונים״ ו״סוציולוגים״ ״זרים״, אשר הציגו ״תמונה קודרת״ של המצב האמיתי מתוך ״דעות קדומות״ או מתוך ״בורות״.

 זהו הרקע למאמרו על מצב היהודים תחת שלטון המווחידון, אף־על־פי שאין דוד קורקוס ממעט בממדי החורבן שהביא כמעט לחיסולה של יהדות המע׳רב במאה השתים־עשרה. לדעתו, לא היתה זו תוצאה של מדיניות אנטי־יהודית שיטתית וממושכת — להוציא כמה התפרצויות זמניות שהיו מכוונות במפורש נגד היהודים. הוא האמין, שעיקר סבלן של הקהילות היהודיות נבע ממשטר הטירור שהונהג בידי ממשיכי דרכו של ן׳ תומרת, אשר ממנו סבלו גם הנתינים המוסלמים.

אמת, לא חסרו בהיסטוריה הארוכה של יהודי מארוקו פרקי־זמן נוספים עקובי־דם, אולם לדעת דוד קורקוס היו אלה בחינת ״תאונות״ רגילות, ״שאין בכוחן ללמד על המצב הכללי״, שכן בסופו של דבר ״חלק גדול מהאוכלוסיה המוסלמית, יחד עם האליטה השלטונית, הצטיינו ביחס של סולידאריות ושל ידידות נוגעת־ללב כלפי היהודים״⁵. אין ספק שדעה זו הושפעה מנסיונו האישי והמשפחתי, כפי שהוא עצמו מעיד על כך:

״יחסינו עם המוסלמים היו תמיד איתנים, רבגוניים וממושכים. ידידותנו לבורגנות, למעמד השליט ולמשפחה המלכותית היתה חלק ממסורתנו המשפחתית״.

ואולם תהא אשר תהא עמדתנו כלפי השקפתו ההיסטורית של קורקוס, נראה שאי־אפשר שלא להתפעל מן המרץ של היסטוריון־חובב זה — כך נהג להגדיר את עצמו — אשר דלה מכל המקורות העומדים לרשותו: מקורות אירופיים, ערביים ועבריים, כשהוא עושה שימוש אינטנסיבי בטקסטים יהודיים לא־ידועים או נשכחים. המספר הרב של ההערות המלוות כל אחד ממאמריו מעידים, בלי שום ספק, על חוש ביקורתי מחודד. סטיותיו וחזרותיו, המעיבות לא אחת על מסכת דבריו, מראות עד כמה היה חשוב בעיני ד. קורקוס לאפשר לקוראיו לתפוס את המציאות היהודית־מארוקאית בכל סביכותה ובכל המשכיותה. לא היתה תופעה או מאורע בחייה של זו שלא ניסה להתחקות אחר תקדימיהם השונים.

חיפוש ההמשכיות, העולה כחוט השני בכל כתביו, איפיין את חייו והכתיב את צורת ה״דו־שיח״ שניהל עם העבר. חיפוש זה קבע גם במידה רבה את החלטתו להשתקע בישראל ב־1959:

״בחרתי להשתקע עם בני משפחתי לא בניו־יורק ולא בקנדה, ואף לא בפאריס או בלונדון. יותר משני שלישים של משפחתי עברו לנצרות. בני־דודי מלונדון שייכים מזמן לכנסיה הפרוטסטאנטית, אבל אני שמרתי על אמונתי כי היא מושתתת על נחלת אבותי. רצוני שבני משפחתי ימשיכו באותה דרך״.

האיש שנלקח מאתנו שלא בקצו ב־25 בפברואר 1975 לא היה סיפק בידו להשלים את עבודתו, שלה הקדיש את חייו. בין תוכניותיו הרבות שלא יצאו לפועל, אחת במיוחד היתה קרובה ללבו: פרסומו של אוסף תעודות שריפיות מן ההתכתבות הענפה שבין משפחת קורקוס לבין שלטונות מארוקו מן המאה התשע־עשרה. מחוסר זמן ומחמת קשיי שפה נבצר ממנו לבצע את התוכנית, שאותה תיכנן עוד בהיותו במארוקו. מתוך הרשימות הרבות שאסף לשם כך, עלה בידו לפרסם רק מאמר אחד ״יהודים וערבים במארוקו הישנה״. אולם לרוע המזל הוא לא זכה לראותו בדפוס.

מאחר שנקראתי להשלים תוכנית זו, חובה נעימה לי להקדיש את מימצאיה לזכרו של דוד קורקוס ז״ל, להיסטוריון של גלות לא־מוכרת דייה ולעד של מציאות נעלמת.

תוכנית זו לא היתה יוצאת לפועל בלי העזרה שקיבלתי ממשפחת קורקוס הירושלמית. מיטב רגשי תודתי נתונים לגב׳ ג׳ורג׳ט קורקוס על מסירותה העמוקה לזכר בעלה ולפעלו ועל האמון שנתנה בי בכל שלבי התוודעות^, עם העבר העשיר של משפחתה. אף לרגע היא לא חששה לספק את סקרנותי ״המקצועית״, בהעמידה לרשותי את ספרייתה העשירה, מיסמכיה וזכרונותיה.

תודתי נתונה גם למכון בן־צבי ולמרכז החדש לחקר יהדות צפון־אפריקה, שנטלו על עצמם את מימוש התוכנית. יצויין במיוחד הספרן אברהם הטל, אשר מהדרכתו המקצועית נהנה כל מי שלבו נמשך אחר ההיסטוריה של יהדות המערב.

ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות

הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט

יצייתו הספרותית של רימ״ט בטנגייר

בטנג׳יר אסף הרימ״ט כתבי יד הזורעים אור על יהדות צפון אפריקה והמזרח. בשני אופנים מתאפיינת יצירתו הספרותית בטנג׳יר: האחד יצירה ספרותית על טנג׳יר לפני היותו איש ציבור בה ואחרי כן, והאחר יצירה ספרותית בחכמת ישראל בתחומים שונים.

באחד מדפי הטיוטה כתב הדימ״ט את המשפט הזה: ״מיום שעמדתי על דעתי אהבתי את מקצוע ההיסטוריה״. כחוקר צעיר כתב עבודה מחקרית מקיפה על יהדות מרוקו מהעת העתיקה ועד ערב הפרוטקטורט הצרפתי (1000 לפנה״ס־1910)_׳ הוא פרסם את מחקרו בספרו נר המערב. ספר זה הוא בסיס למחקר על יהודי מרוקו עד ימינו והודפס בשתי מהדורות נוספות ב-1973 על ידי דפוס האחים אליהו ויצחק אביקסיס וב-1989 בהוצאת מכון בני יששכר של הספרייה הספרדית. את טנג׳יר ציין בספרו בהקשר לכמה תקופות. למשל בדבר מצב הקהילה היהודית במרוקו בתקופת הגזירות של האלמווחידון (קנאי דת מוסלמים) במאות השתים- עשרה, והשלוש-עשרה, שגרמו לשמד, להמרת דת ולעקירה של קהילות יהודיות שלמות ביניהן הקהילה היהודית בטנג׳יר; בהקשר ללכידת ערי החוף ולקיחה בשבי של התושבים על ידי אלפונסו מלך פורטוגל ב-1471 ; בעניין השפעת מגורשי ספרד על תושבי מרוקו היהודים הקדומים מבחינת ההנהגה הציבורית, הרבנית ואורח החיים ההלכתי. כן על מצב היהודים בתקופתו של מולאי אל רשיד, מלך בשנים 1672-1666 ; בתקופת מולאי אל־יזיד ששלט מ-1792-1790, שכונה בפי יהודי מרוקו המזיד בשל שנאתו ועריצותו כלפיהם אילץ את יהודי טנג׳יר למכור חפצים אישיים כדי שישלמו לו סכום כסף נקוב. כן עינה והרג יהודי, בשם יעקב עתאלי, שהיה ממקורבי אביו. הרימ״ט כתב גם על הריגתה של סוליכה חתשוואל בשנת תקצ״ד (1834), בידי מולאי עבד־אל־רחמאן השני בן השאם, ששלט בשנים 1822-.1859 הרימ״ט הזכיר גם את החכמים שפעלו בטנג׳יר רבי אברהם טולידאנו(? -1820 ) ובנו רבי יוסף (?).כן הדגיש את פעילות היהודים האירופיים למען אחיהם במרוקו כגון החדרת חינוך אירופי־מודרני על ידי כי״ח למרוקו. בתחילה ייסדו בית־ספר בתיטואן (1862) ולאחר מכן בטנג׳יר(1864), כפי שציינתי לעיל.

בהיותו בטנג׳יר פרסם הרימ״ט שלוש איגרות, של אנשי שם שלא זכו לפרסום עד אז מהם נכתבו בערבית־יהודית. רימ״ט אמר שלא היו לו די ספרים כדי לחקור את האיגרת הראשונה, אבל בכל זאת החליט להעיר עליה. הדמויות המרכזיות באיגרת היו רבי יהודה הכהן ורבי שלמה. לדעת הרימ״ט רבי יהודה הגיע מהמערב( מגרב) בתקופת רדיפות האלמווחידון במאה השתים-עשרה, שבעטיין יהודים נאלצו להגר מצפון אפריקה וקצתם הגיעו למצרים. איגרת זאת, שפכה אור על המצב המדיני והכלכלי במצרים באותו העת. האיגרת השנייה דנה באיגרת ששלח הרב יצחק בר מוסא לאביו על שבח ארץ ישראל בשנת הש״א (1541), על פי הערותיו של הרימ״ט במאמר ניתן להבחין על הקשר בין ארץ ישראל למצרים במאה השש-עשרה ועל מצבם של היהודים בראשית השלטון העות׳מאני.

הרימ״ט ראה חשיבות בפרסום מאמר הדן ביהודי טנג׳יר בתקופת פעילותו במצרים (1929- 1942). ב-1932 כתב מאמר על היהודים בטנג׳יר, הרימ״ט דן באזכור של היישוב היהודי בטנג׳יר בפעם הראשונה. הוא סקר את תולדותיה של הקהילה והוכיח שיהודי טנג׳יר היו בעלי השפעה בעיר. קהילתם הייתה מאורגנת היטב, ובזכות זאת הצליחו להמשיך ולהתקיים כעדה שהשפיעה גם בזמן שטנג׳יר הפכה לעיר בין־לאומית (1923). לדעתו ליהודים לא הייתה רק חשיבות מדעית־היסטורית בטנג׳יר, אלא גם פוליטית, מכיוון ששימשו גשר בין ספרד למרוקו בתקופות קריטיות מבחינת ההיסטוריה היהודית: קרי מקום מפלט ומעבר ליהודים נרדפים מידי כובשים ועריצים. ואלה דבריו:

שאלת טאנג׳יר [טנג׳יר], שלא אחת שימשה סלע־המחלוקת בין הממשלות שעל חופי ים התיכון, בהיותה גם העיר שעל יד מצר גיברלטר, תתעורר בלי ספק עוד פעם כפעם, כל זמן שהיא תחת המשטר הבין־לאומי הקיים בה כעת. ועל כן, חשוב מאוד, כמו שאמרתי כבר, להבליט את הערך ההיסטורי שיש גם להקהלה [לקהילה] היהודית בעיר זו, כפי שהוכחנו במאמרנו הנוכחי.

ניתן להבחין מדבריו של הרימ״ט ההיסטוריון את השערתו בדבר גורלה של טנג׳יר. הוא טען שבעתיד העיר תמשיך להוות סלע מחלוקת בין מדינות לאורך הים התיכון. ואכן עם עצמאותה של מרוקו ב-1956, טנג׳יר חזרה להיות חלק בלתי נפרד ממרוקו העצמאית.

במאמרים הדנים במרוקו פרסם הרימ״ט גם איגרות שמצא במרוקו הקשורות ליחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל למרוקו. בטנג׳יר פרסם מאמר הדן בשלוחא דרבנן מארץ ישראל למרוקו רבי עמרם בן-דיוואן (1782-1740). שבא למרוקו מחברון וכנראה לדעת הרימ״ט, יצא לשליחות שלוש פעמים. הרימ״ט סבר, שרבי עמרם לא היה ידוע לקהל הקוראים באירופה, למעשה מאמר הרימ״ט מעשיר את הידע על יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל באמצעות השלוחא דרבנן לקהל המשכילים באירופה.

הרימ״ט הוסיף לכתוב על טנג׳יר בהקשר למעמדם המשפטי של היהודים במרוקו. הוא פרסם את חוק בית הדין הרבני במרוקו וטנג׳יר מ-1918. במאמרו הדגיש את הפריבילגיות, שניתנו ב-1925 לבית הדין היהודי בטנג׳יר. היו לו סמכויות רחבות יותר משל בתי הדין במרוקו, שהתאפיינו בפרסום פסקי הדין בעברית, בהטלת מסים לטובת הקהילה ובפיקוח על בחירות מועצת העדה.

הרימ״ט דן גם בשמות משפחה של יהודי מרוקו. לדעתו שם המשפחה בן־זקן, נוצר כנראה מהשם הערבי אל-שייך, שמקורו בגולי ספרד בטורקיה; במרוקו הוסב שמה לבן זקן, אבות המשפחה חיו בפאס, בטנג׳יר, בתיטואן, בקזבלנקה ובמצרים. בזמן שהרימ״ט כתב את המאמר, התמנה דוקטור ליאון בן־זקן(1977-1901) לשר הדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. במאמר הרימ״ט הדגיש את ייחוסו של דוקטור בן־זקן.

עוד הרימ״ט חקר בטנג׳יר גם קמעא בתחום הקבלה, הוא ראה בחקירת הקבלה חשיבות רבה. ואלה דבריו על מצב המחקר הדן בקבלה:

במקצוע הזה, שהיה מוזנח ונעזב, התחילו זה לא כבר חכמים אחדים ליטפל [לטפל] בו, ובפרט טיפל בזה החכם הנודע דוקטור גרשם שלום מירושלים, ואמנם, לדעתי כדאי הדבר שגם אחרים ישאו [יישאו] קצת בעול הזה כי תועלת רבה נוכל להפיק מחקירה זו, להוציא אורות מאופל מרזי־רזין [רזים] אלה שעוד הנם כספר חתום מעיני רבים.

הרימ״ט פרסם מתוך כתב יד משנת תק״ע (1810), השלמה למאמר של ההיסטוריון גרשם שלום, בדבר ״האצילות השמאלית״, הקשורה לקבלה ומיוחסת לרבי יצחק הכהן מופת הדור. הוא ציין עשרה פריטים שרצה להדפיס בנושא הקבלה, מאמר אחר בנושא פרסם הרימ״ט מכתב יד יחידי בעולם שעניינו מסורת הברית ואיגרת הייחוד המיוחסת לרבי מאיר בן אלעזר הלוי לשר ידוע כדי להורות לו את דרך הקבלה. כתב היד משנת הר״ן(1490).

סיכום

בפעילותו הציבורית של הרימ״ט בטנג׳יר ניתן להבחין בשני מישורים: במישור הרבני, שבו התמודד עם בעיות הלכתיות. לפסיקתו קדם עיון מעמיק במקורות ההלכתיים והתייעצויות עם עמיתו הרב הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקווה, כאשר הרימ״ט נטה לפסוק לקולא. במישור החינוכי כסגן מנהל של סמינר הרבנים, דגל בלימודי השפה העברית. נראה כי עיקר השפעתו על הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה בעיקר בפסיקותיו ההלכתיות ובחינוך לציונות וללאומיות באמצעות הנחלת השפה העברית.

יצירתו הספרותית של רימ״ט רבה ומקיפה ויש בה כדי לזרוע אור על הקהילה היהודית בטנג׳יר ממקורות ראשוניים(כתבי יד). טנג׳יר שימשה לרימ״ט מקור השראה ומרכז של תורה ותרבות, ועודדה אותו להמשיך ולחקור בתחום של מדעי היהדות ובפרט בתחום של יהדות צפון אפריקה, שאליו התמסר ברוב שנות חייו ובשנים קודם בואו לטנג׳יר. הרימ״ט היה תלמיד חכם שקדן ובזכות תכונות אלו עלה בידו להמשיך ולפתח פעילות ספרותית ענפה בטנג׳יר ובכללה ספרים ומאמרים שעניינם היסטוריוגרפיה של יהדות המזרח והמגרב בנוסף יצירה הלכתית שיש בה כדי להאיר את אורח חיי הקהילה היהודית במרוקו מן ההיבט היהודי-הדתי.