עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי.

יוצרי! הבינני מורשה להנחיל.

איני מתיימרת להתקשר בעטרה של סופר, אולם מן הראוי להעלות על הכתב ולספר לנכדים, לנינים ולבני הנינים סיפור קורות חיים, שבו נפרשת יריעת חייהם של אבותינו; יאמרו לך: ״העבר מת, ההווה זורם, והעתיד לפנינו, ומה שהיה נשכח ונמוג״. ואולם, בפתגם ידוע נאמר: "עשית ולא דיווחת – לא עשית״. הרעיון והמחשבה להעלות על הכתב את הזיכרונות  ואת קורות המשפחה הבזיק בי עם מותו של אבי, עקיבא אזולאי, זיכרונו לברכה. רציתי לתאר במלים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אבי, תולדות משפחתו – ההווי, המנהגים והמסורת, שרכשנו לנו מבית אבא, מימי ילדותנו; חלק הארי מהם העליתי, מסיפוריו ומסיפורי חברים, וחלק פרחו מזיכרוני ונשחקו בגלגלי הזמן. חשבתי כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף, ומקווה אני, כי הצאצאים ובני המשפחה הבוגרים יותר ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור ״חיים שכאלה" של אבי המשפחה.

 כשמסתכלת אני על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, פוקדת אני באהבה ובגעגועים את זיכרונותי. אבותינו באו לארץ ישראל ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. ברור, כי עלינו להרכין ראש ולנהוג דרך־ארץ לפניהם, על שסללו הדרך, בנו יסוד והניחו תשתית להקמת המדינה. גלגלי הזמן עשו את שלהם; הרבה ממה שעבר עליהם נשתכח בינתיים. בכנסים משפחתיים וביום ההולדת של הורי הסתפק אבי, זיכרונו לברכה, בסיפורים על תולדות משפחתו ועל הארץ שבה חיו הסבים והסבתות, ואילו על העולם הסוער, הרוגש וגדוש האירועים, אשר היה מעורב בו, המעיט לדבר. היריעה נפרסה בעצם רק לאחר מותו, ביום השבעה, בעזרת סיפורי חברים, ידידים ובני משפחה. לא אחת הרהרתי, מדוע לא מצא אבא לנכון לכתוב על עברו. עכשיו, עלי לנסות להציל קטעי זיכרונות. כל אימת שאני מתייחדת עם זכרו של אבא עולים במוחי מחשבות והרהורים. מה מאושרת הייתי לו שמעתי את קולו, את חוות דעתו, שהייתה ספוגה ניסיון וחוכמת חיים. ואיני יכולה לפסוח על אמא, תיבדל לחיים ארוכים, אשר ליוותה את אבא במסירות ובנאמנות בכל שנות חייהם יחד. לולא אמא, תמהה אני אם יכול היה אבא להיות שותף פעיל לכל התמורות והמאורעות הגדולים שקרו בימיו.

סולי שרביט

במשפחה

יש בית והוא מבצר על ההר

יש בית והוא ארמון מפואר

אך לא העיקר הוא הארמון או הבקתה,

חשוב הוא הבית שבנית אתה

קורות עקיבא בן דוד

1913   – נולדתי בארץ ישראל, בעיר יפו, לאבי הרב דוד אזולאי ז״ל ולאמי סוליקה. באותה עת היה אבי רבה הראשי של העדה ביפו.

1914   – במלחמת העולם הראשונה, היגרנו לאלכסנדרייה.

1918 – חזרנו לירושלים.

1929 – התגייסתי לארגון ההגנה, שהיה אז עוד במחתרת, ושם קיבלתי את השכלתי הצבאית.

1936 – התגייסתי לנוטרות, להגן על היישובים העבריים בירושלים.

1948-1940 – שירתתי במחלקה הערבית של ההגנה.

1948 – הייתי אחראי על אספקת המים לירושלים.

1963 – נתמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים.

1969 – נתמניתי לסגן ראש עיריית ירושלים.

נולדתי ביפו כבן הזקונים של רבי דוד אזולאי ז״ל, שהיה חכם ומקובל. הוא הביא אותי לעולם בגיל 89 שנים – ומבטיחכם אני כי אין טעות בגיל – ואילו אמי הייתה בת עשרים וחמש שנים כשילדה אותי. ביום השמיני לחיי קראו לי משה. הדבר המקובל אז היה: מי שחייו בסכנה יחליף את שמו, והדבר ייחשב לו כאילו נולד מחדש. לקיתי בחזרת והובלתי לירושלים במצב אנוש, ובזכות החלפת השם לאבנר הבראתי. חיי כמו ניתנו לי מחדש. לאחר כשנה שוב חליתי, ואבי ז״ל החליט להעלותני לקברו של רבי עקיבא, אולי זכותו תעמוד לי. וכך היה. עליתי לקברו, ואף הוחלף שמי מאבנר לעקיבא; מאז ועד היום יכול אני לאמר כי אני בריא ושלם. ב־1914 גירשו התורכים את משפחתנו, כיוון שהיינו נתינים זרים. גורשנו לאלכסנדרייה והתגוררנו שם במעברה.

התחלתי את לימודי בכותאב (חדר) של הרב החכם רבי מאיר, במעברה באלכסנדרייה, וכל זמן שהותנו שם שקד עלי אבא בלימודי התורה, ואילו אמא פרנסה אותנו מעבודות תפירה בשירות הבריטי. הייתי שובב כה גדול עד שכוניתי בפי אבי"עשיו״, ואילו אחי הגדול ממני כונה ״יעקב". ב־1919 חזרנו ארצה ברכבת. כעבור זמן מה עברנו לגור ברובע המוגרבים שבעיר העתיקה, ושם למדתי בישיבה הספרדית ובתלמוד תורה. המקרה המצער בחיי היה לראות את אחי ציון ז״ל בן השלוש־עשרה נהרג מפיצוץ של רימון, אשר נזרק על ידי ערבים.

 מאורעות ירושלים של אז חרוטים בזיכרוני, כי הייתי שותף להם וחלק בלתי נפרד מהם. כשפרצו המאורעות, בשנת תרפ״ט, נרצח חברי בשער יפו. הצטרפתי להגנה באותה שנה. לאחר המאורעות פגעו הערבים במשפחה יהודית מרחוב הארמנים. התארגנו להשיב מלחמה שערה ופגענו בערבי. כתוצאה מכך הייתי מבוקש על ידי הערבים, ואמי דאגה להבריחני לחוץ לארץ, למרוקו. הייתי כשנה במרוקו, ולא מצאתי את מקומי שם. חזרתי ארצה.

מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין אנשים, ללא הבדלים של חברה, עדה או עם. במקצועי הייתי שרברב, ועבודתי הייתה מיריחו ועד שכם. הודות לכך סייעתי בהשגת מידע מודיעיני, וכן עסקתי ברכישת נשק.

ב – 1936  גויסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים. אלה כינוני ״אבו דאוד״, "איבן אל ערב״, וזה מוכיח שרכשתי את אמונם המלא. עם קום המדינה הצטרפתי למחלקת המים של עיריית ירושלים.

א. גָּפִיר  (ז') [ערבית: חָ'פִיר] נוֹטֵר, שׁוֹמֵר בִּטָּחוֹן, שׁוֹטֵר [השם רָווח הרבה בארץ בתקופת המנדט הבריטי].

ב – 1948 הועברתי מהנוטרות למפעל המים המספק בים לירושלים. תפקידי היה לפקח על קווי המים המובילים את המים מראש העין לירושלים, ומעין פרה לירושלים. תפקיד זה הוטל עלי מטעם ההגנה. אחד התנאים לקבלת עבודה זו היה לעקור את מגורי ללטרון, אשר בדרך לירושלים, וזאת כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון, באמתלה של אספקת מים.

יום ירושלים תורת אמך ◆ פנינים ליום ירושלים

המלקט: הרב אברהם אסולין

 יום הודאת להשי"ת

כמה הודאה להקב"ה שקבץ אותנו מארבע כנפות העולם, והביאנו אל נחלת אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.

מי הם אמין ומי פילל שנזכה לזמן הזה – כנבואת הנביא בישעיה (פרק ח).   פסוקים מדברים….

כה אמר ה' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ה. בעיני ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה ו. כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות. ז. כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. ח. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה.

ובנביא יחזקאל (פרק לו).

ויבאו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ישראל אלה ומארצותיהם. כא. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. כד.ולקחתי אתכם מן הגוים וכו'. לב. לא למענכם אני עושה נאם ה'.

מי מאמין

כתב רבנו הרמב"ן

"ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יתאספו עוד מנין מתפללים, בביתם בשבתות, והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב, בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת".

מצטרפים לבנות את ירושלים

אמרו חז"ל "אין ירושלים של מטה נבנת עד שירושלים של מעלה נבנת" איתא בגמרא (ברכות מט), רב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר בתהלים (קמז), נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלים, בזמן שנדחי ישראל יכנס. אם כן יוצא שקיבוץ גליות אחד מהגורמים לבנית ירושלים.

ולמה נקרת ירושלים מלשון וכיצד ירושלים של מעלה נבנת על ידי מעשים טובים, לימוד תורה, בכל מעשה חיובי נבנת עוד לבנה של ירושלים,  נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם אז התיקון להרבות באהבת חינם, למרות המטליות ודרך חיים של כל אחד, כמה חשוב לכבד אלו את אלו כמו שכתוב שכתבנו באגרת (בסוף עמוד זה)."צו פיוס" כמו שבכל משפחה יש אחים שדומים במעשיהם ויש שלא, אבל ברור שעל אחדות במשפחה שומרים מכל… כך עלינו לשמור על "אחדות ישראל"

כתב הגאון הרב משה מלכה זצ"ל בספרו דרש משה, כימי צאתך ממצרים הראנו נפלאות, פירוש כאותם נסים בצאתנו ממצרים, ניסים הללו עתידים לחזור לעתיד – וכתב הרב ובימנו אנו קיבוץ גלויות הוא כצאת עם ישראל ממצרים ע"כ.

ושמעתי שואלים למה לא הקימו את המדינה אנשים צדיקים?? ועל כך ראיתי תשובה בספר אם הבנים, אמרו חז"ל לעתיד תבא ציפור טמאה ותציץ שרומזת על הגאולה בפתח, ושאל הרב ולמה תשמע ציפור טמאה? והלא מן הראוי שתשמיע ציפור טהורה, לכן אל יקשה בעיניך למה הקימו את המדינה אנשים שאינם שומרים תורה ומצות… ע"כ.

ומה שיש רבים יראי השם שדורשים שאין לגור בארץ ישראל ואף כתבו על כך ספר שלם, שמעתי שכנראה הם גילגול של המרגלים שהוציאו דיבת הארץ.

חובת היום:

א. להודות להשם על חסדיו המרובים, שזכינו לבא לארצנו הקדושה…

ב. להימנע מכל מחלוקת….

ונסיים עם ישראל דרכו בתפלה כמאמר הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" "בחרבי ובקשתי" ופרש רש"י תפלה ובקשה.

כתב הגר"א כל בית שנבנה בעיר העתיקה ונרכש בידי היהודים הוא סימן לקירוב הגאולה.

 ולכן כל אירופה משתגעת מכל בנית בית בירושלים… וכתב הראי"ה קוק זצ"ל ככל שכל ארץ ישראל תבנה הגאולה תגיע, עד שהרשעים שבה יחזרו בתשובה בדרגה של אהבה. ונשתמש בנשק הסודי שלנו מאבותינו נתפלל שנזכה לגאולה השלמה בבנין ירושלים במהרה בימנו אמן

 הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.com

מרוקאית

לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז׳אנין. צעירה מרוקאית יפהפייה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה, כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה, והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק, כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צילום שלה, שצילמתי בביקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השינה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך.

תמיד חשבתי שאישה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם, זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר אליה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי. מי זה יכול להיות? אני חדש פה, ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר. עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להיפתח, והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת, ויצאתי מדלת החנייה. להפתעתי היתה זאת זיאנין עם חברה, שרצתה לקנות את הבית הצמוד, והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז׳אנין, כשגילתה עכשיו, שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה. לא יודע, עניתי. החברה שלה היתה המומה מהתמונה של האישה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסיירת בין החדרים, ז'אנין ניגשה ואמרה לי שבעלה עכשיו במראקש לשבוע.

חייכתי. רק אחרי שהלכו, שאלתי את עצמי, מה מתכוונת אישה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי, שהייתי צריך להגיב יותר מהיר ובצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות, ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. ״חכם של חדר המדרגות״, כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי יושב מול המחשב כואב על טיפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים, אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של זיאנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האישה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, ביקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז׳אנין. היא נתנה לי גם את הסלולרי שלה ומיד כשהסתלקו התיישבתי ליד הטלפון. לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את מספר הטלפון. מצד שני היא חיפשה אותי פעמיים. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות, ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות.

ואחר כך אמרה לי, הבעל שלי עכשיו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע, היא תבוא איתו לביקור? הפנים שלה מחייכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת מאחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל, כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז׳ או בג׳ריר הייתי אומר, בת שלושים, אישה שבאה מזיכרון אחר. מעניין איך היא מבשלת. לך דע, איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעוניינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת, אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר וענייני: כן? לא היתה שם שום ציפייה למישהו, ודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה, אבל פי דיבר מאליו: ז־אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהיסוס. כן, היא ענתה במין שוויון נפש עם שמץ של תמיהה. קיבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהיסוס.

כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות. טוב, אני מסכם, כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. ״בעלי יחזור בעוד שבוע״. למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח, כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל־אביב לבלות אתי את הוויקאנד. והנה באמצע הלילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגליים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למיטתי ואיתן ריח בושם מעודן שעל פיו זיהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי, כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. היתה בטוחה שאני לבד במיטת היחיד, אותה ראתה בביקוריה הקודמים. כיסתה את גופי בנשיקות לוהטות, כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנם לתוך ז׳אנין בשקט־בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשווא להשתיק את אנחותיה. לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור. המשך……………………………….

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.

דבר רציחתו של יהודי זקן בן 70, לפי גרסאות אחרות בן 75, או 80 בשם אברהם אלעלוף ב – 15 בינואר 1880 על ידי המונים בפאס לאחר מהומה, נודעה לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון במהירות. התקרית עוררה הדים חזקים באירופה שהתבטאו בפרסומים בעיתונות היהודית והזרה, שאילתות בפרלמנט הבריטי, ומעורבות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה וארצות הברית והשלטונות במרוקו. לתקרית שתי גרסאות.

הגרסאות היהודיות לתקרית.

בגרסה היהודית הבדלים בפרטים. אחת אומרת כי הקורבן נקלע למהומות בעקבות ריב בין יהודי בעל חסותה של צרפת ובין מוסלם. הידיעה הגיעה מפאס לפריס, ובדו"ח החודשי של כל ישראל חברים בינואר, בפברואר ובמרס שנת 1880, התפרסמו הפרטים דלהלן :

יהודי בשם מרדכי אביקסיס בעל חסות צרפתית היה עד למעשים אכזריים של מוסלם מבוגר כלפי ילדים יהודים. הוא ניסה לפנות לערכאות ונתקל בהמון מוסלמי בשערי בית הדין, ואלה כמעט רצחוהו. הצלחת בריחתו הרגיזה את המוסלמים שהתנפלו על יהודים עוברי אורח שחזרו אותה שעה מהשוק.

ביניהם יהודי זקן שנרצח והתעללו בגופתו ולבסוף הניחוה על עצים, שפכו נפט ושרפוה. יהודי פאס חוששים מהתנפלות על שכונתם, אינם מעיזים לצאת ממנה ופרנסתם נפגעה. כרגיל באירועים מסוג זה, הייתה התערבות דיפלומטית, ביניהם של קונסול ארצות הברית במרוקו מתיוס שתבע מהסולטאן להעניש את הרוצחים.

אלא שנעצרו בעת המהומה שוחררו. הסולטאן פקד לפצות את משפחת הנרצח באלף פרנקים. בו זמנית הטיל על יהודי פאס לשלם כופר באותו סכום לקופת הסולטאן.

סגן הנשיא של סניף כל ישראל חברים בטנג'יר ד"ר מיגוארס כתב ב – 3 בפברואר למזכיר של כל ישראל חברים בפריס את הדברים הבאים : משפחתו של אברהם אלעלוף שנרצח ואחר כך נשרף, המשמש כעדות נגד הרוצחים.

הוזיר ענה שעליו להתייעץ עם אדונו. הסולטאן ענה שאישור כזה אינו ניתן על הריגת יהודי, נוצרי או עבד. הו ממליץ שהיהודים יסלחו לרוצחים, ושהדבר לא ייזכר עוד. הכותב מעיר שהנאסרים שוחררו. ניתן להבין איזו סכנה נשקפת ליהודים כאן.

מוסלמים צועקים ברחוב : תנו פראפין, תנו אש, הנה באים יהודים, לא ייפלא אם המוסלמים יכנסו למללאח בפאס או במכנאס או בעיר אחרת בפנים הארץ, וירצחו גברים, נשים וילדים.

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

 ילדות.

כשבני משפחת אברבנאל השתקעו בפורטוגל, הייתה הארץ שרויה בתהליך של התחדשות. הייתה זו התקופה שלאחר קרב אלז'ובארוטה בין פורטוגל וקסטיליה בשנת 1385, שנסתיים בניצחון פורטוגלי מכריע, ניצחון שהבזיק כוח בלאומיות הצעירה של פורטוגל של חצי האי האיברי, לא רק הציל את עצמאותה של פורטוגל, אלא אף גרם לכך שפורטוגל, בניגוד לארגון, לא התמזגה מעולם עם קסטיליה.

קשה למצוא גורם חיצוני אובייקטיבי, שבגללו חייב היה גורלה המדיני של פורטוגל להיות שונה כל כך מזה שח ארגון. מבחינה גיאוגרפית פורטוגל היא שלוחה ישירה של קסטיליה, מבחינה אתנית אינה שונה מקסטיליה יותר מארגון, ומבחינה לשונית היא אף קרובה אליה יותר. מפני כן יש לראות בפורטוגל אומה שבעיקרו שח דבר נולדה מתוך מאבקים מדיניים. להבדיל ממדינות אחרות באירופה, הייתה ראשיתה של פורטוגל נעוצה רק במידה מועטת בתסבוכת הפיאודלית של ימי הביניים.

עד קרב אלז'ובארוטה לא נואשה קסטיליה מתקוותה לשוב ולהתאחד עם פורטוגל, וביתר דיוק, לספח אותה לתחומה. מנקודת מבטה של קסטיליה הייתה פורטוגל נחלתה הלגיטימית, ועצמאותה של פורטוגל לא הייתה אלא תוצאה של מעשה עושק, שכן מתחילה הייתה פורטוגל אחוזה פיאודלית שהעניק מלך לאון, אלפונוסו השישי, לחתנו ושר צבאו, אנרי מגַסקוניה. אולם הווסל, ובייחוד בנו של זה האחרון, פיתחו עד מהרה תשוקה לעצמאות. בשנת 1143 נולדה רשמית המלוכה הפורטוגלית, ועמה הוקמה פורטוגל כאומה.

מלחמות המגן והתקיפה, שנלחמו בניה של אומה זו במוסלמים, עוררו ופיתחו בה תודעה לאומית. גודל השטח שהעניק אלפונסו לחתנו היה כמחצית שטחה של פורטוגל בימינו, את המחצית השנייה היה צורך להוציא במאבק קשה מידי המאורים. בשורה של מלחמות שנמשכו כמאה שנה השתלטו כוחות פורטוגליים, בלי סיועה של קסטיליה, על שטח נוסף זה, ועל ידי כך הגדילו את תחום ארצם לאורך האוקיאנוס האטלנטי עד קצהו הדרומי של חצי האי. פורטוגל, שלידה הייתה בשחרור והתפשטותה בחרב, הייתה מן המדינות הראשונות באירופה שפיתחו רגש לאומי חזק.

מלחמות ההתפשטות שלה ומאבקה על עצמאותה הם שקבעו, במידה מרובה, את יחסה של פורטוגל אל היהודים. כל עוד עמדה הארץ בפני סכנה כפולה, מצד המוסלמים ומצד קסטיליה, לא נגעו הפורטוגלים לרעה במיעוט היהודי, יתר על כן, התנאים הכלכליים נוחים היו ליהודים לא פחות מן המדיניים.

במחוזות שנכבשו זה מקרוב ובערים השוממות למחצה נתקבלו היהודים, שבימי הביניים יצא להם שם של מקימי ערים חרֵבות, בברכה, כמתיישבים וכסוחרים. אולם בתקופה השנייה לתולדות פורטוגל, שהתחילה עם כיבוש אלגארְוֶה, החבל האחרון שהוצא מידי המאורים בשנת 1249, חל שינוי לרעה במצבם של היהודים מבחינה מדינית וכלכלית כאחת.

במאה ה-14 התפתח בפורטוגל מעמד ניכר של עירונים, ובד בבד עם תופעה זו התפתחה גם השנאה ליהודים. תוצאת הסכסוך הקסטילייני – הפורטוגלי פגעה אף היא לרעה במצבם של היהודים, כי ניצחונה המכריע של פורטוגל על קסטיליה בשנת 1385 פטר אותה מבעיית החוץ העיקרית שלה ומיקד את תשומת הלב שלה בבעיות פנים, מה שגרם לחיזוק הרגשות הלאומיים, שאף הם תרמו תרומה של ממש לחיכוך הגובר עם ההודים.

בתקופה השלישית, שהתחילה עם עלייתו של ז'ואן, גיבור הקרב של אלז'ובארוטה, למלוכה, נתרבו בהדרגה הדרישות בקוורטס – אסיפת באי כוח המעמדות – לבטל הזכויות המיוחדות שהעניק הכתר ליהודים, ולהטיל עליהם הגבלות דומות לאותן שהוטלו עליהם בקסטיליה השכנה.

אבל בפורטוגל , עוד יותר מבארצות אחרות, רווחת הייתה הדעה שהיהודים הם רכוש הכתר, ואילו הכתר היה טרוד בבעיות שונות מזו של התנגדות העממית ליהודים. וכמו בארצות אחרות בימי הביניים, אפשר היה לעמוד בפורטוגל על המדיניות כלפי היהודים לפי המדחום המדיני, שציין את היחסים בין המלוכה והאצולה.

ז'ואן הראשון האיר פנים לאצולה. הודות לתמיכה ולשיתוף פעולה של האצילים הגדולים זכה בכתר בשנת 1385, כשכלתה למעשה השושלת הישנה, והודות לאהבת המולדת של האצילים ולגבורתם עלה בידו להביס את חילות קסטיליה. את הכרת טובתו לאצולה הוכיח בשפע של מתנות, שניטלו בעיקר מאדמות הכתר. כתוצאה מכך הפסיד כמעט את כל ההכנסות שהיה מקבל ממקור זה, ונעשה תלוי, לשם כיסוי ההוצאות של מינהלו, בתשלומי המכס ושאר המסים, שדילול נכסיו לא השפיע עליהם. לפיכך מעוניין היה לתמוך ביהודים, שהיוו גורם מסחרי חזק בפורטוגל ועם זה נחשבו, כאמור, כשיכים למורשת המלכותית.

מאותם הטעמים לא נתנגד ז'ואן הראשון לקליטתם של המוני מומרים, ביניהם אנוסים, שברחו מקסטיליה מפחד מרגלי הכנסייה, ואפילו לשיבתם הגלויה ליהדות. הכהונה הנוצרית נזדעזעה, כמובן, מעמדה זו של המלך, שבעטיה נודעה פורטוגל לשמצה בכל הארצות הנוצריות כמדינה שנותנת מקלט לכופרים נמלטים.

אבל פורטוגל נחשבה זה כבר כעצם בגרונה של הכנסייה, וז'ואן, הגם שהיה נוצרי נאמן, המשיך במדיניותם המסורתית של מלכי פורטוגל, שסיכלו שוב ושוב את ניסיונות הכנסייה להתערב בדרכי השלטון של המלוכה. אף על פי כן הוכרח ז'ואן מזמן לזמן, בהשפעת האיבה העממית ליהודים, ולהיכנע לתביעות הקורטס לחוקק חוקים נגד היהודים, ובכללם חוק שמנע מהם את הזכות להתמנות למשרות בשירות המלוכה בשנת 1404.

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים. 

שאיפתם הייתה לאסלם את כל הזרים בשטחי שלטונם. נשללה מהיהודים ומהנוצרים הסובלנות שהשריעה האסלאמית מצווה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו, וחודשה רק על ידי סוחרים אירופאים בדורות הבאים, שיסדו מושבות סוחרים בעיקר בערי החוף.

המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146 – 1147 ועד 1150 השתלטו על מכנאס ומראכש בדרום. בכל המקומות אילצו את היהודים להתאסלם. מי שסירב, נאלץ לקחת את מקל הנדודים ליד. הנשארים הוצאו להורג בשריפה, כמו שאירע עם הדיין רבי יהודה הכהן.

רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם שנמלט מהמייחדים בספרד, הגיע לפאס ב – 1159 או ב – 1160, למרות היותה מרכז למייחדים. ויש הנחה כי רצה ללמוד מפיו של חכם פאס רבי יהודה הכהן אבן סוסאן. כאן כתב רבי מימון, את " אגרת הנחמה " בשנת 1160.

הוא קבע כי ה' לא מאס בעמו, וישראל עודנו עם סגולה, ויש להתחזק באמונה. וכן הדגיש את גדולתו של משה רבינו והתורה שנמסרה לו, לעומת מוחמד והקוראן. הוא עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שדרש מהם למות על קידוש ה' ולא להתאסלם. הציע שהיהודים יודו למראית עין כדי לא ליהרג. אבל ישתדל האדם לעסוק בתורה ולקיים מצוות בסתר.

הרמב"ם כתב ב – 1164 או שנה אחר כך את " אגרת השמד ", או בכינוי " מאמר קידוש השם ". הוא קיים בגופו מה שכתב באגרה זו : " כשכופין אותו לעבור על אחת מן המצוות – אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב ".

הרמב"ם אומנם פסק כי " הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה " ובהמשך כתב עליהם בכבוד, בניגוד לנוצרים – תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו סימן רסט, תמח – סכל זאת הוא עזב, כי סירב להתאסלם.

אם כי יש גם הנחה שהוא התאסלם, ורק בשלב כלשהו החליט לחזור ליהדות. לשם כך הפליג לארץ ישראל, הגיע לעכו ב – 16 למאי 1165 ואחר כך ירד למצרים, יחד עם אביו רבי מימון ואחיותיו שהיו עמו בפאס.

ב – 1165 גברה הקנאה המוסלמית, הרדיפות הוחמרו, ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה סירב מנהיגה הרוחני של קהילת פאס רבי יהודה בן שושן – אבן סוסאן להתאסלם. הוא נשרף על קידוש ה'. כמוהו נהרגו על קידוש ה' 150 יהודים.

היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, והמשיכו בסתר לשמור על דיני היהדות. בעקבות המייחדים צומצם מספר היהודים במרוקו, וחלה פגיעה בחיי הרוח, באשר רבים מהחכמים ברחו.

רבי יהודה הכהן אבן סוסאן אנציקלופדית " ארזי הלבנון ".

אבותיו באו מבבל לפאס הוא חי במאה השתים עשרה לספירה.  רבי סעדיה אבן דנאן הוא המקור הראשון שמזכיר אותו, הוא מספר עליו שרבינו מימון אביו של רמב״ם הביא לעיר פאס את בנו משה – רמב״ם למד תורה לפני רבי יהודה הכהן אבן סוסאן.

קשה לקבל דברי רבי סעדיה כפשוטם שהרי הרמב״ם לפני בואו לפאס התפרסם בחכמתו, חיבר פירושים לתלמוד והחל בפירושו למשנה ועוד. לכן ניתן לקבל את דברי רבי סעדיה זו נכונה ניתן יהיה לפרש בעזרתה דברי רמב״ם בפירוש המשנה [מסכת מקואות פרק ד, ד]: ״

וכבר חשב איש גדול מאוד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשכיות כשרה… ונהרג על זה באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספר והנה התואר איש גדול מאוד רב העיון״ יתאים לתיאור שתיאר רבי סעדיה את רבי יהודה ״ חכם גדול וגאון ״.

 ובתשובות הרמב״ם מ זכיר וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה  בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל…״

מדברי הרמב"ם בתשובתו יתברר שהיה לו משא ומתן הלכתי עם רבי יהודה. רבי יהודה שמו היה פרחון. דבריו בפירוש המשנה ״ ונהרג על זה יתאימו רק לרבי יהודה שנהרג על קידוש ה' אחרת דורשים הסבר. בתקופה זו לא ידוע לנו על חכם גדול המערב, חוץ מרבי יהודה.  רבי יהודה נהרג בשנת 1165 על קידוש הי. [הדברים זקוקים להבהרות].

בימי אבו יוסוף יעקב אלמצור 1184 – 1199 נכדו של עבד אל מומין, הורע מעמדם של המתאסלמים שהיו חשודים בהתחזות, וה " המתאסלמים החדשים " נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים מקוריים. גם גורות לאחר מכן כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש.

כרוניסט ערבי כת בבשנת 1224 כי לא קיים בית כנסת בכל המגרב. את תפילותיהם ערכו בצנעה. בשנת 1232 נשחטו יהודי מראכש, ואחרים עזבו לספרד או למזרח התיכון.

תורת אמך ◆ פרשת בחוקתי◆ לאור חכמי מרוקו ◆ 

אור חדש האתר של יהדות מרוקו המלקט: הרב אברהם אסולין

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (כו, ג).

היינו, אם בעשיית חוקות תשימו נגדיכם ההליכה שאדם הולך לבית עולמו, אז בנקל "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", כי בזה תכניעו כח היצר הרע כי אין שלטון ביום המות (בבא סאלי ח"ב).

כתב רבנו חיים בן עטר זלה"ה מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים הקדוש, 

רש"י ז"ל פירש, שתהיו עמלים בתורה. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק. או יאמר על זה הדרך, שלא יאמר אדם כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצוות, אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצוות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר 'אם בחוקותי תלכו', שהוא עסק התורה, 'ואת מצוותי', שהם לא תעשה. 'תשמרו', לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצוות אלא 'ועשיתם אתם'. ומה שפרשתי שהוא שקול, הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקיים על ידי הזולת. ועוד יתבאר עפ"י רבותינו ז"ל (פאה פ"א), אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כבוד אב ואם וכו', ותלמד תורה כנגד כולם. והוא פירושו 'אם בחוקתי תלכו', שהוא עסק התורה,  מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצוותי 'ועשיתם אותם'.

ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו(כו, ד).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זלה"ה, בספרו מי מנוחות, כוונת הכתוב, בעת שאני גוזר ולא יהיו הגשמים מסורים אל הטבע, ואז אין להם עת קבוע רק בעת עליית האדים מן הארץ, או לפי מהלך הכוכבים יש כוכב יורה אל היובש, ויש יורה אל רוב הלחות, ויש ממוזג. ובהיות הגשמים מסורים אל הטבע והכוכבים לפעמים ירביון ללא צורך ולפעמים ימעטו בעת הצורך. ואם כי יעשו שליחותם להוציא לחם מן הארץ וכל פרי האדמה, מכל מקום יש להם קצת מן הרע, ולפעמים חלקת התבואה מרוב הגשמים יכולה להפסיד, לכן רק בהיות הגשמים בהשגחה יהיה הכל מתוקן יפה. וזהו שאמר 'ונתתי גשמיכם בעתם', שנגזר עליהם בעת ירדו או בעת שצריכים לירד, והוא ישתבח שמו לעד, משדד את מערכת הכוכבים ולא יתנהגו על פיהם. ואמר 'ונתנה הארץ יבולה', שלא יפסד הזרע בארץ רק יצליח לעשות פרי. ולפי רבותינו ז"ל מה שאתה מוביל לה' יהיה הפירות בברכות, יען כי התבואה הנזרעת בארץ היא תבואה מעולה, לזה אמר שתתן ארצכם יבולה כעין מה שאתה מוביל לה.

ורדפו מכם חמשה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב(כו, ח).

כתב הגאון רבי שמואל בן זקן זלה"ה בספרו פרי עץ הדר, יובן 'לפניכם', עפ"י המדרש (ויקרא רבה י, ז), על גולית דכתיב ביה (ש"א יז, מט), ויפול על פניו ארצה, לא היה צריך ליפול אלא לאחוריו, והמלאך דחפו ונפל על פניו. ואחד מן הטעמים שנתנו שם, הוא כדי שלא יצטער דוד ויחתוך את ראשו, אלא נשתכר י"ב אמה וזרתים וכו', והוא עצמו מה שהבטיח כאן, 'ונפלו אויביכם לפניכם', סמוכים אליכם, שיהיו מוכנים ומזומנים לצורך החרב, ואפשר, שנכלל במה שפירש רש"י ז"ל: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.

מעשה רב: אהבת תורה ללא גבול

 (מתוך הקונטרס פניני המדות שיצא לאור בקרוב בס"ד).

א. בגיל חמש עשרה, הנער ר' יהושע מאמאן נתבקש על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ"ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה, דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו של הרב בהוויות אביי ורבא, הנגר מתפלא כה בחור מוכשר, וידיו אין עמו, עד שהנער מגודל תשוקתו, לתורה שב הנער לבית אביו, ואמר אבא חשקה ליבי בתורה בלבד, אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניע אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף ממה תתפרנס אתה וב"ב, הרב הוסיף מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה, וסיים הרב ובי התקיים מאמר חז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר ולימים התפרסם הרב כשמו הולך לפני הגאו הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א זקן רבני מרוקו ומותיקי הדינים בעולם.. 

חוק ולא יעבור

ב. בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית הרה"צ רבי יעקב אבוקסיס זצ"ל זעקות שבר אוי אוי אוי הפסדתי, בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה.

 איך לומדים תורה

ג. ומטעם זה נקראת התורה בשם שירה, לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז"ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מלה במלה, כדרך ש"ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל"בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהלתי בפי לשורר ולזמר, ומימלא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותה לבד מתעוררת השמחה, ואח"כ "נשכח כל השבע", לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותו.

היה מתמיד גדול.

ה. מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא אם הרה"ג רבי משה אלמליח זצ"ל רב העיר עתלית, וכן אם הרה"ג רבי משה חליאוה זצ"ל, סיפר לי חתנו הרב טובול רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה, בסעודות היה מור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מחיה, ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם זהו הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר, לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו…

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

כמה וכמה מחקרים נכתבו על עזרת יהדות המערב ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך רק מעטים מהם הוקדשו לעזרת יהודי אלג'יר ליישוב במאה הי"ז. במחקרים אלה נסקרה פעילותם של שלוחי ארץ ישראל בארצות המערב, הודגשו הכבוד הרב שזכו בו שלוחים אלה, נכונותם של יהודי המערב לעזור ליישוב וקשרם הנפשי העמוק לארץ.

ויינשטיין דן במאמרו הנזכר בסוגיית ארגון העזרה שנשלחה מארצות המערב לארץ ישראל. במאמר זה הושם לב לראשונה למקומה של אלג'יר בארגון העזרה, כפי שהוא ניכר בתשובתו של רבי משה אבן חביב בעניין ישיבת " המערבים " בירושלים

תשובה זו נסקרה כבר בספרו של יערי הנזכר, אולם הוא שם לבו רק לשליחות הנדונה בה, ולא הזכיר כלל את אלג'יר ברשימת המרכזים שנאספו בהם כספי ארץ ישראל. מתשובתו של רבי משה אבן חביב מתבררות העובדות הבאות :

בשנת תל"ו – 1876 – התעוררו כמה תלמידי חכמים מארצות המערב שישבו בירושלים, ונמנו וגמרו, שיהיה זה מעשה נבון, אם יארגנו הקמת ישיבה מיוחדת לתלמידי חכמים מארצות המערב.

המניע להחלטתם זו הייתה המציאות שראו סביבם, גבירים מארצות שונות יסדו בירושלים ישיבות ליוצאי ארצותיהם, ודאגו למשלוח ממון מארצות מוצאם של התלמידים לשם אחזקת הישיבות. ההספקה שקיבלו תלמידי חכמים בישיבות הייתה אחד מן הסעיפים החשובים בתקציבם הדל, ולישיבה היה כוח כלכלי לא מבוטל.מלבד זאת היה בהקמתה של ישיבה כזאת פתח להקמת בית דין מיוחד לעדת המערבים בירושלים ולגיבוש יתר של עדה זו.

בחרו אותם תלמידי חכמים, באחד מהם, חכם בשם רבי יקותיאל, נתנו בידו אגרות אל קהילות ישראל בארצות המערב, המבקשות מכל קהילה וקהילה לתרום מדי שנה בשנה נדבה לקיומה של הישיבה החדשה העומדת לקום.

השליח הלך לדרכו מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת למעשיו, ואולם תוך שנה אחת התפרסם דבר שליחותו בירושלים. בירושלים ישבו גם בעלי בתים פשוטים יוצאי ארצות המערב, והללו טענו שתלמידי חכמים לא היו מוסמכים לשלוח את שלוחם ללא ידעתם.

שלטענתם יש עיר אחת אלג'אזאיר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמישים רייליש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים דרך ליסטא ( רשימה ) כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגאזאיר עניין הישיבה החדשה הנזכרת, יתנו הסך הנזכר לישיבה ויגרמו לקפח הליסטא והחילוק אשר להם מעיר הנזכרת.

דהיינו, מן העיר אלג'יר שולחים כל שנה ארבעים עד חמישים ריאלים לקהילת ירושלים על פי ליסטא לבעלי בתים ולתלמידי חכמים כאחד. בעיר אלג'יר יש אפוא רשימה של אנשים בירושלים, שלהם יש לחלק את הכסף.

בעלי הבתים המערבים בירושלים, שלא היה להם חלק בכספי הישיבה העתידה לקום, חששו שמא יתנו הממונים על כספי ארץ ישראל באלג'יר את הכסף שבידם לישיבה החדשה, וכך ייגרע חלקם.

ההנחה שביסוד טענה זו היא כי האחראים לעניין זה באלג'יר יכולים לעשות בכסף כרצונם, בתנאי שיעשו בו שימוש לטובת ארץ ישראל. נשאלת השאלה מנין הכסף הזה ? האם זהו כסף שנאסף בקהילת אלג'יר ? מהמשך התשובה הסתבר שלא כך. הכסף נאסף בכל רחבי " המערב ".

כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות? והפותרים ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואילו היתה הלשון שלמה אצלנו, כל אלה המלים אשר ירפאו היינו מוצאים אותם והשגנום במרחבו. ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בוראים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער? וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום״.

השגות תלמידי מנחם בן סרוק:

"… ועוד כי הללת המשנה בספרך והבאת אותה להיות לך לעדה, השיבותי עליך כבדרך זה, כי אנשי בית שני אשר היו לפנינו אנשי סברא ובעלי משנה לא נסדרה משנתם ולא נאמר תלמודם כי אם על הסדר הזה אמך, בנך…[=מ׳ וני בקמץ] והיה עליך להצדיקם בזה, כאשר הצדקת אותם בענינים ובפירושים, ולא יהיו דבריך זה את זה מכחישים״.

3        תשובות תלמידי דונש:

יהודה בן ששת: ״פגרו(שמו״א ל, י) – והשיב(דונש) על מנחם בפתרו " אשר פגרו׳ – אשר נשארו, ואמר אין למלה זו דמיון, ודימה אותה(דונש) ללשון ארם: כי הרס תהרסם(שמות כג, כב) ומתרגם ארי פגרא תפגרינון. ותאמרו בחסרון דעתכם, כי לדמות לשון ללשון הוא מדעת נחסרת, ואתם תראו מלמדכם מנחם, אם מצא עד למלה מן המקרא בלשון הארם יעידנה עליה, ואם מצא למלה מלה דומה מן המשנה ידמנה אליה״.

4        יהודה חיוג׳(ספרד, המאה ה-י׳):

כתאב אלנתף:^, ״וירדהו אל כפיו(שופטים יד, ט) – המלה הזאת היא ממה ש1ביאורו] יוצא מלשון החכמים מלשון אומרה ״ורדיית הפת״(ראש השנה כט ע״ב)… ומלים רבות במקרא כמו מלה זו שאין לפרשן על פי דוגמותיהן בלשון המקרא אלא מן המשנה. והיו לטוטפות בין עיניך – סרט, כמו: לא תצא אשה בטוטפת(שבת ו, א), שורו עבר(איוב כא, י) כמו: מעוברת״ (ברכות ט, ג).

5        יונה אבן ג׳נאח(ספרד, המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ואני מסכים להביא ראיה על פירוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עד מן המקרא אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי, כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה, על דרך ראש הישיבה הפיתומי ז״ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדות במקרא מהמשנה והתלמוד, ועל דרך זולתו מן הגאונים כרב שרירא ורבינו האיי ז״ל וזולתם. ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי לא אמנע להביא עד מן הגלוי בו, ולא אזהר מקחת ראיה מן מהנראה ממנו, כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו…״(עמי טז־יז) ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואמתרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה) כי התו בתהלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ׳וירע העם׳. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: ׳מריח ומליח שהוא אעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין במלח תמלח׳ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי. כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה׳, מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך.״״(עמי יט-ב).

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

התעוררות צאצאי האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל

על ההתעוררות בקהילת בלמונטה, סיפר לנו הרב אליהו אביחיל, יו״ר אגודת ״עמישב״ למען נידחי ישראל.

ריכוז גדול של צאצאי האנוסים, קיים בעיר בלמונטה שבפורטוגל, שהיא עיר צפונית וקרובה לאזורים בהם היו אנוסים.

בקהילה זו, ידעו המשפחות, שהן ממוצא יהודי ומצאצאי האנוסים. אל אנשי הקהילה הזאת אפשר להתייחס כאל יהודים. האנוסים בבלמונטה, התחילו להתעורר באופן מעשי להקמת קהילה לפני כשנתיים, אבל היו גם נסיונות קודמים להתעוררות יהודית בכל האזור. אדם בשם ברוש באושטו, שהוא בעצמו מצאצאי האנוסים, התגייר ונשא לאשה, בחורה יהודיה ממרוקו. הוא החל בפעילות עניפה, להחזרת צאצאי האנוסים שבצפון פורטוגל לחיק היהדות.

התארגנו אז כ-50 קהילות.

הקימו ישיבה, שהייתה מעין סמינר למורים, בה למדו מורים לעברית וליהדות.

בעיר פורטו, בנו, בתרומתו של הנדבן כדורי, בית-כנסת.

 אחרי שנים אחדות של התעוררות, החלו שוב הלחצים מצד הכנסייה.

הממשלה שהייתה דיקטטורית, שיתפה פעולה עם הכנסייה. האשימו את באושטו שהיה קפטן בצבא פורטוגל, בהאשמות שונות. הוא הועמד למשפט ולבסוף יצא משירותו בצבא ללא פנסיה. בעקבות הלחצים, התפוררו הקהילות שהוקמו וחזרו למצב שבו היו נתונות בתקופת רדיפות האינקוויזיציה.

לפני עשר שנים, מספר הרב אליהו אביחיל, נסעתי לבלמונטה. אנשים פחדו לאפשר לי להיכנס לבתיהם. פתחו סדק צר בדלת ואמרו, שאינם מדברים עם אנשים זרים.

הייתה אז משפחה בשם נונס שרצתה להתגייר. אחד מבניה, בחור צעיר בשם אליאס, ביקש מאתנו לגיירו.

בסופו של דבר, הוא ובני משפחתו התגיירו והיום הוא נקרא בשם אליהו.

לפני שנתיים, החליט אליהו להקים את הקהילה מחדש.

ההתעוררות החלה, עם הגעתם של שליחים מישראל. הקשרים הלכו ונתהדקו, עד שהחליטו על הקמת הקהילה. בינתיים החליטו באגודת ״עמישב׳׳ לפעול למען הקהילה.

בפסח תש״ן – מספר הרב אביחיל ־ נודע לנו שהסוכנות החליטה לממן באמצעות קרן פינקוס, את נסיעתו של הרב יוסף סבג, לשעבר רב בוונציה לפורטוגל, כדי שישמש כרב קהילת בלמונטה. היה לנו קשר מכתבים עם מזכיר קהילת בלמונטה, שבא לירושלים וביקש ממני לבוא לבלמונטה, כדי לשכנע את בני הקהילה לעלות לישראל.

החלטתי לנסוע לבלמונטה, כדי לנסות לעזור בנושא העלייה וגם בנושא הגיור.

כשבאתי לשם, ראיתי שהקהילה מצויה במצב רוחני ירוד ביותר. חששתי שמא יווצר מצב של אנשים שמתגיירים, אבל אינם שומרים על מצוות היהדות.

צאצאי האנוסים בבלמונטה – מתגיירים

(ערב פסח תשנ״א 1991)

כשהרב סבג, פנה אלי שוב וביקש ממני שאבוא לבלמונטה, כדי לעזור לו לגייר את הקהילה, מספר הרב אביחיל, התייעצתי עם הרב הראשי לישראל, הרב אליהו. הוא שוחח עם הרב סבג ולאחר שיחתו אמר לי, שלפי מה שנאמר לו – המצב הרוחני בקהילת בלמונטה משתפר.

נסעתי לבלמונטה יחד עם דב הכהן, סטודנט וחוקר ב״מכון יד בן-צבי״, כדי שיחד עם הרב סבג, נהווה בית-דין של שלושה אנשים, כפי שהמנהג דורש.

כשהגענו לשם, ראינו שחלה שם מהפיכה של ממש בנושא היהדות. לאחר 500 שנה של חיים לא יהודיים מסודרים, עם קצת מנהגי יהדות, הם הקימו שם מקווה ובית-כנסת. לכל האנשים יש תפילין. החיים היהודיים הולכים ונרקמים. נוכחתי לראות שהרב סבג חולל נפלאות. שמחתי על המצווה שנפלה בחלקי – להשתתף במצוות הגיור. גיירנו את אנשי הקהילה, המונה 64 איש, מספר שמשמעותו הסמלית בגימטריה ״סד״ ו״תשם בסד רגלי״…

לאחר שלחצו את רגליהם במשך כל השנים, הפכו להיות קהילה יהודית.

את טקס הגיור, קיימנו ללא ברכה ובלי לשנות את שמותיהם, כפי שמגיירים יהודים, גיור לחומרה.

אחר כך, ערכנו אחד – עשר טקסי חתונות, שכן כל הזוגות הנשואים שהתגיירו היו צריכים להינשא מחדש, כפי שדורשת ההלכה.