מורשת יהדות מרוקו

רוח ההתנגדות.

תולדות חייו הסוערים של רבי יעקב רומזים על כוח אישיותו. היה צורך בכוח פנימי עצום כדי לא להיסחף בהתלהבות הכללית ולעמוד בפרץ בפני מה שנראה בעיניו כשקר, מרמה וכפירה. את מאבקו המר נגד נגע האמונה השתאית בעולם היהודי הוא מספר בספר עב כרך " ציצית נובל צבי ".

רבי יעקב נולד בעיר ווהראן אשר באלג'יריה – גירסת רבי יוסף טולידאנו – למשפחת מגורשי ספרד מצאצאי הרמב"ם. לאחר ששירת מספר שנים ברבנות בעיר הגבול תלמסאן, הוא נאלץ לנטוש את משרתו לאחר התנגשות עם שליט המקום. הוא בא לסאלי, עיר נמל ומרכז תורה פורה, ושם נשא לאישה את רחל, בתו של נגיד קהילת מכנאס, רבי דניאל טולידאנו.

לאחר ששימש רב כמה שנים בעיר הוא עוקר סופית לאירופה בשנת 1659 והתיישב בהמבורג ולאחר מכן באמסטרדם. בעת משבר שבתי צבי הוא יושב באירופה. אולם הוא שמר קשר הדוק עם משפחתו ורבני המערב אותם הכיר והוקיר, ושלח אליהם אגרות כדי לפקוח את עיניהם לעזוב את דרך הכזב של נביא השקר.

אחד הסימנים הברורים בעיניו לכפירה הגמורה שבנבואת שבתי צבי הוא הדמיון הרב לנצרות. הוא נושא כישו, התואר משיח, ומבטיח שהגאולה תבוא לא מקיום המצוות אלא מהאמונה בו. בתורת הנצרות האמונה במשיח לבדה מספיקה כדי לזכות בגן עדן בניגוד גמור ליהדות המקפידה על קיום המצוות שאין האמונה יכולה לבור במקומן.

מושג נונרי נוסף שהשרבב בתורת השבתאות – במיוחד לאחר התאסלמותו וכדי להתדיקה ששבתי צבי הוא שלקח על עצמו כל חטאי ישראל, כישו שלקח על עצמו כל חטאי האנושות כדי לגאלה. כידוע גם לאחר המרת הדין נמשכה האמונה בשתי צבי במספר מקומות, וכך היה הדבר גם במרוקו.

כאבו של רבי יעקב לראות שגם במערב, " מרכז התורה " ממשיכים לנהור אחרי משיח השקר, ההרגשה כאילו מדובר בכישלון אישי, ניכרים היטב באגרת המפורסמת ששלח לגלילות המערה ( אשר אגב, לא הגיעה לאותן קהילות כי מקבלה, הרב יעקב בן סעדון היה תומך נלהב בשבתאות וגנז אותה ).

" אם אמרתי אשכחה שיחי וידי כבדה על אנחתי המשברת על גופי, אעזבה פני של זעם ועברה שעברו עלי בימים החולפים חלפו הלכו והניחו יתר רעותם לעולליהם, ואבליגה עלי יגון הנהו הרפקתי וטצדקי דעדו עלי כלכל לא אוכל, ואם אמרתי אספרה כמו מיעוטא דמיעוטא מהם ומהמונם מחול ירבון. מי האמין לשמועות המעטות את שומעיהן במלים יוצאים מפי הוללים ודברים מפי נערים בוערים ובשיטות כתובות מפי הדיוטות.

מי הוא זה ואיזהו אשר חחנו ה' בינה והשכל יסכל האמת הברור לנטות אחרי רבים לרעות להטות מפי קבליתנו אשר הוכחשה על ידיהם. ומי יחוש לשיגעונות המשתגעים שסופם הביא לידי כפירה בנביאי האמת וחכמי המשנה והגמרא. מי יטה אוזן לדברי שוטה וקטן אשר אחריו נמשכו המון עם רב, שתחילת דברי פיהו הוללות וסכלות ואחריהם רעה חולה.

ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע טצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם הארזים נפלנ שלהבת הטעות מה יעשו אזובי הקיר. מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה, ובפרט בבוא אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון ומקסטיליה אשר היו לנס ואליהם כל גוי אחד בארץ ידרושו והייתה מנוחתם כבוד נאמנים בברית התורה שבכתב וקיימים במאמרי תורה שבעל פה וקבלת רבותינו ז"ל, הן היום ביניהם אשר יקומו מאחריהם וכל הנלווים אליהם חלפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק ולקחו להם חקים חדשים אשר לא שערום אבותיהם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא המתינו לסבול עול הגלות ולפשוט צורם להרג אערקא דמסכנא כאשר עשו הם, ומכל שכן שבעד דברי מהלים דחקו את הקץ הסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי ההוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום תלמידי חכמים מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים רבנים ומחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מרוקו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק. אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין. אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם.

או עיר סאלי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אבירי לב שבהם ונחשבו לכלי חרס. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מכנאס שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להיכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא. וקהילת תדלאה דלו מאנוש המורה להם דרך האמת. ושארית אלזאוויאה ואגפיה הניחו תורתם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת אבותם.

אם חסידות ותמימות קהילות תאפילאלת הביאתם לרדת פלאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהילת גריס הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו. לא מעבר לים עברה העברה, כי ידעתי לא חסרה ארג'יל חכמים ורבנים ודיינים מובהקים משלשלת הרשב"ץ תורה מחזרת על אכסניה שלה. וכמו כן קהילת תלמסאן לא חסרו קברניטים, כי אף אם יצאתי משם היום קרוב לכ"ב שנים הנה על כסאות המשפט ישבו אחרים וממלאי מקום קרינן בהו.

באופו כי אין עיר וכפר אשר אין לה מנהל מכל בנים לימודי ה' אשר גדלה, ולהשליך את נפשם מנגד מתחילה בפה רך ואחר בפרק לפרך אותם בצפורן שמירת גזרת בתי דינן של נביאים ראשונים, כאשר עשו רבני וגאוני ונציה. ואף אם רוב קהילות אשכנז ופולין נתקלו באבן הטועים לא עשו מעשה על פי מאמרו של המוסר להוסיף או לגרוע, ובמקומות אחרים אשר קיימו גזרתו לא הייתה יד בסגנים עמם כאשר נודע לנו.

האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות הסכימו לבטל קוץ א' מתורה שבעל פה, או כאן ק"ק האמבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת נמנו וגמרו להסכים על אותה גזרה חס ושלום. ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

למה לא נשגיח בהשגחת וחמלת ה' עלינו כדי להסיר מסך וסכך הסכלות מעל עיני שכלנו להתבונן בנפלאות מפעלות אל לשלא תמוש ברית תורתו מפינו לחזק אמונתנו בדברי חכמים ז"ל המדברים ברוח קדשו ועל פיהם אנו חיים " עד כאן לשון האיגרת של רבי יעקב.

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת פנחס ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין. מוסדות תפארת מיכאל
אלה משפחת בני גד לפקדיהם (כו, יח). בשבט גד לא כתב הגדי, אלא משפחות בני הגדי, והנה אולי הטעם בזה, לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ, והכתוב אמר 'שבטי יה עדות לישראל' וסמיך לי 'כי שמה ישבו וכו' שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב, ד – ו), רוצה לומר, השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה, אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו"ד ה"א )צרור המור(. 

ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה (כז, כג). כתב הרה"צ רבי שלום אבוחציריא זלה"ה, כלומר ויסמוך משה על יהושע את ידיו שהיו מצליחות בענין התפלה, שהיתה מקובלת ורצויה לפני הקב"ה, כדי שתהא ג"כ תפילתו של יהושע מקובלת ורצויה לפני הקב"ה. כענין (דברים לד, ט), ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, יען כי סמך משה את ידיו עליו. כמו כן כאן , "ויסמוך את ידיו עליו" לענין התפלה, שתהא תפילתו של יהושע מקובלת לפני הקב"ה על ישראל בעת הצורך. ומנין לנו שתפילתו של משה היתה מקובל ורצויה לפני הקב"ה, לזה אמר 'כאשר דבר ה' ביד משה' כלומר דיבר ה' בענין יד משה, כמו שכתוב )שמות יז, יא(, והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכו' ולפי תרגום ירושלמי: והיה כד זקיף משה ידוי בצולי הוו בית ישראל מתגברין.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (כח, כו).
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זלה"ה בספרו כפר ליצחק, אפשר לומר על דרך שאמר מיכה )ז, א( "אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי" פירוש מקונן על הצדיקים שמתו. בכורה אותה נפשי- פירוש נתאוה לצדיקים שישארו בזה העולם ולא ימותו כמו הבכורה שמתאוים לה וזהו. וביום הבכורים – פירוש ביום המיתה של צדיקים בהקריבכם מיכאל שר הגדול מקריב נשמות הצדיקים שהיא. מנחה חדשה לה' – על דרך שש ושמח בהם הקב"ה ככלה חדשה או מנחה נוטריקון מצות נדה חלה הדלקה ועל ידי זה זוכים בשבועתיכם פירוש נפשם שביעה והם ישנים וזה. מקרא קדש – תקראו קדש קדשים על ידי מעשכים ועכשיו השכר. יהיה לכם – משלכם לא כמו מעיקרא שהיה על צד החסד ושמא תאמר למה נסתלקה לזה אמר. כל מלאכת עבודה לא תעשו – מעיקרא היה עליה עול ועבודה של הבעל והבנים ושל עכשיו ושם ינוחו יגיעי כח:
מעשה רב : מלחמה מתוך פניני המידות.
עת צרה
בשנת התרס"ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים, ויהי יום שישי יג' הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד להרוג ולאבד וכלי זיין בידם ולבוז את המלאח היהודי בעיר מכנאס, מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל והיה מעמד נורא והרב כמוהר"ר חיים משאש זלה"ה, נופל על הארץ וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש, לעשות תשובה, ואומר בני שובו אל ה' בכל לבבכם, אולי ירחם ה' עלינו ולא נאבד, ואפתח פיו במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה', וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם, ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל
החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח, ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם. ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח' תמוז שנת התרס"ד. 

הנהגות ומעשיות מחכמי המערב
והמזרח באבלות על חורבן בית המקדש
הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל אב"ד אולדמנצור בכל יום שני וחמישי בימי השובבי"ם נהג רבי כליפא אלמליח זצ"ל לצום, לשאלת חותנו שביקש לדעת מה פשר הצום? ענה רבינו: כיצד אפשר שלא לצום בימים קדושים אלו שמוציאים בהם ספר תורה מן ההיכל. ונכדתו מרת 'חביבה' ע"ה, למדה מסבה הגדול את המנהג וצמה בצנעא כל שני וחמישי בימי השובבי"ם עד שנודע הדבר במשפחה.
בימים רבים נוספים היה רבינו צם, כמו בימי השובבי"ם הארוכים ובימי חודש אלול. ובהזדמנויות נוספות במשך השנה היה צם משבת לשבת. בסיום הצום נהגו רבינו והרבנית לשתות מים שרויים בסולת לרכך את הקיבה שלא הייתה בפעילות שבוע
שלם. בסעודה זו היו נשות הכפר נוהגות לבוא ולהתברך מפי הרבנית כסגולה לשמירה והצלחה. חותנו של רבינו שדאג לשלומו מרוב התעניות והצומות, העיר לו פעם על הצומות הרבים שיכולים להזיק לבריאותו, רבינו הרגיע אותו והבטיחו שלא יארע לו רע. ואכן על אף רום גילו והסיגופים הרבים יחד עם הצומות שמר על בריאותו האיתנה עד פטירתו.
ואכן, הצומות הרבים לא באו לידי ביטוי בכוחו. כמו שמספרים תלמידי רבינו, שעל אף הצומות הרבים והתעניות לא תש כוחו, ובשעת לימודו עם תלמידיו לא הבחינו כלל כי יום צום הוא.
מסופר על מרת 'ימנה' אשתו האחרונה של רבינו, שבא לבקרה קרוב משפחה בשבוע בו צמה משבת לשבת, בין הדברים הציע לבדוק את כוחה בימי תעניתה, ימנה הסכימה אך בקשה שיניח גוש סוכר עליו יתערבו, עוד טרם הספיק להתכונן הרימה ימנה את קרוב משפחתה והשליכה אותו לארץ, באותו מעמד נכחו רבים מבני הכפר שראו את חוזקה של הרבנית למרות צומה. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. )ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה(. וכתב הב"ח )סימן תקנ"ד(, שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי,
ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג. ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).
הצדיק המלוב"ן בבא סאלי זיע"א
מיום עומדו על דעתו לא ביטל קימת חצות, ואמירתו את התיקון בהתבודדות בחדרו המסוגר, כשבשעה זו אסור היה להיכנס אל החדר. פעם בודדת ארע שהרבנית ע"ה נכנסה לחדרו, מבלי שזכרה ששעה זו עת חצות היא. כשנכנסה ראתה את רבינו יושב על הארץ ופניו קרובות לרצפה ממש, לידו נקוותה שלולית מים גדולה, סברה הרבנית שנשפך מים ורצתה לנקות את השלולית, כדי שלא יפריעו המים לרבינו. כל אותה עת לא הבחין רבינו בנוכחותה בחדר, אלא שאז פנתה היא ושאלה אותו, מה נשפך על הרצפה? הרים רבינו את פניו מן הארץ ואמר לה: "הלא לשם כך ביקשתי לבל יכנסו אל החדר בשעה זו…. אך מאחר וכבר נכנסת וראית מה שראית, אבקשך שלא תספרי לאף אדם בעולם. המים הללו הם דמעותיי, אשר אינני מסוגל לכלוא כששכינתא בגלותא שריא" (ספר "אביר יעקב").
מרן הגאון ר' שלום משאש זצ"ל
תלמידו של מורינו ר"ש, הרב אריאל אדרי שליט"א רבה של הר חומה י"ם, בהקדמה לספר "ילקוט שמש" מביא מעשה שקרא לו עם הרב זצ"ל. באחד מימי שבתות החורף הידועים בקרב יוצאי צפון אפריקה אשר קמים בהם לבקשות באשמורת הבוקר
ואומרים "תיקון לאה", שאל ר' אריאל את ר"ש האם אפשר להוזיל דמעות כשאומרים תיקון לאה בשבת? ענה לו ר' שלום שאין לבוא לידי בכי, כי שבת היא לה' ואסור להצטער. שב ר' אריאל למקומו והנה הוא רואה איך שהתחילו לומר תיקון לאה והנה עיניי רבי שלום דומעות?! שאלו ר"א לאחר מכן, יורנו מורנו איך כבוד הרב בוכה? הרי אין להצטער בשבת? ענה לו הרב בתמיהה, איך אדם יוכל לומר מילים אלו מהתיקון לאה ועיניו לא ידמעו?! זה דבר שאינו בשליטתי ואין אני יכול לעמוד מזרם הדמעות הפורץ מעיני באומרי מילים אלו, זיע"א. (הקדמה לספר "ילקוט שמ"ש" הרב אריאל אדרי שליט"א).
הרה"צ ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל
מספר הרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א, יום אחד הגיע לדור בשכנותי חכם מארצות המערב, אחר קבלת הפנים ודרישת השלום נפנינו כל אחד לביתו, והרב וואזנר נפנה ללימודו, לפתע כשהגיע שעת חצות לילה והנה הרב שומע מכיוון קיר
השכנים החדשים בכיות ויללות, התקרב סמוך לקיר והנה הוא שומע את האורח קורא "תיקון חצות" בבכי מר על חורבן הבית, למחרת בבוקר שאל הרב מי הוא השכן החכם? וענו לו שהוא רבה הראשי של מקנאס אשר במרוקו הרה"ג ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, אמר להם הרב וואזנר דעו לכם שמיהודי חכם זה למדתי איך נראו אבותינו בשעה שבכו על חורבן ביהמ"ק….. (הרב שמואל וואזנר שליט"א).
הרה"צ המקובל ר' יעקב מוצפי זצ"ל אב"ד העדה הספרדית י"ם

מסופר על הרב זצ"ל שכל שנה בתקופת בין המצרים בחצות היום היה הולך לת"ת "קרית ספר" בירושלים, כדי לומר "תיקון חצות" כנהוג בימים אלו, והיה יושב על הקרקע יחד עם כל הילדים בת"ת ואומר את תיקון חצות בבכיה ובהשתפכות לפני רבוש"ע על חורבן ביהמ"ק, וכשהיו הילדים הרכים, תינוקות של בית רבן רואים זאת מיד היו בוכים איתו יחד על חורבן הבית ואורך הגלות, וכך היה מנהגו מידי יום ביומו בימי בין המצרים…. (הרב יצחק ברכה ראש ישיבת "עטרת יצחק" י"ם).
הרה"צ ר' פרץ מימון זצ"ל
איך נראה היה תשעה באב אצל הרב פרץ מימון רב מושב גילת וחתנו של ר' חיים חורי זצ"ל, )ג'רבה, תוניס( מספר הרב יוסי לוי ראש המועצה הדתית מרחבים בני שמעון, יום אחד החלטתי לנסוע למושב גילת ולראות את הרב באמירת הקינות,
נכנסתי לביהכנ"ס והתישבתי על הרצפה כנהוג, לפתע הרב התחיל את המזמור על נהרות בבל, בכזה בכי שלא היה אחד מהציבור שלא בכה, ומוסיף תלמידו הרב משה לזרוב הי"ו מבית שאן, שהיה ממש נראה כאילו ירמיה הנביא מתאבל על בית
המקדש, בתו של הרב מספרת שאביה הרב פרץ היה בוכה על בית המקדש כאילו הוא נחרב ממש עכשיו בימינו. אכן זו היא הרגשה של ת"ח אמיתי על החוסר בביהמ"ק ואיך צריכה להיראות האבילות על אובדנו (ילדיו ותלמידיו).
הרה"צ ר' דוד אבוחצירא שליט"א
בימי אלול הקדושים מספר ר' דוד אבוחצירא שליט״א. מידי לילה הייתי ישן לצד סבי הצדיק המלוב״ן בבא סאלי ע״ה, וכל לילה הרבה לפני עלות השחר היה סבי ע״ה מעורר אותי לבוא עימו לאמירת חצות סליחות ותפילת שחרית, ואח״כ הייתי הולך ללמוד בבית המדרש יחד עם המלמד דרדקי שלנו, בשעת תפילת שחרית הייתי מידי פעם מנמנם מרוב עייפות. פעם אחת שסבי ע״ה העירני שאלתיו מדוע סבא מעירני מוקדם, הרי אני לפעמים נרדם בשעת התפילה? השיב לי סבא ע״ה, אני מעיר אותך מוקדם, כדי שתתרגל לקום לאמירת חצות וכו׳ בלי שום עצלות אע״פ שכרגע אתה מתעייף ונרדם בתפילה, כשתגדל תהיה מורגל לקום בעוד לילה לשבח ולפאר לבורא עולם. ("אביר יעקב").
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 : מכנאס ותלמסאן למדינת ישראל

הניתוק בין רבני המזרח לבין חכמי המערב המשיך להתקיים גם במאה העשרים ודמות דגולה ורבת אשכולות כמו רבי יוסף משאש נודע פועלו רק כאשר עלה לארץ והיה בערוב ימיו לרב הראשי הספרדי של חיפה בשנים 1965 – 1974.

רבי יוסף משאש נולד במכנאס, עיר שהייתה ראויה להיקרא בין ערי המדינה " ירושלים דמרוקו ". היא הייתה עיר של תורה ושל תלמוד, של קבלה ושל ציונות, של שיח ספרותי ושל תיעוד היסטורי. פעילותו הספרותית המקיפה מתחילה בעשור הראשון של המאה העשרים, בחיבורו המקיף " אוצר המכתבים " הכולל בשלושה כרכים כאלפיים אגרות, מנוסחות בעברית עשירה ומליצית העוסקת בשאלות של היום יום , בעניינים העומדים ברומו של עולם. המכתבים מהווים מקור חשוב על קהילות ואישים בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה ובאמריקה הצפונית והדרומית כאחת.

רבי יוסף אף שהוא דגל בחינוך המסורתי, מסמל את הרב החדש שהחל להתפתח בצפון אפריקה במאה העשרים. פעילותו אינה הולכת בתלם המקובל האופייני לרבנים בקהילות צפון אפריקה ואגן הים התיכון והמרכזים באסיה התיכונה, ובפרט בעיראק. הוא מתעניין בהיסטוריה, מקצוע שרבים כמעט שלא עסקו בו, ואיגרותיו הן מקור חשוב לתולדות היהודים בצפון אפריקה בכלל ולתולדות יהודי מכנאס ויהודי תלמסאן בפרט.

עניין רב יש בשאלותיו לרב קוק בארץ ישראל כגון יחסו החיובי להקמת אוניברסיטה העברית בירושלים, או במכתביו לראשון לציון, הרב יעקב מאיר, ששבו הוא מספר על הפעולות לעידוד הציונות במרוקו על ידי רכישת תוצרת הארץ בידי יהודי המגרב. הוא התכתב גם עם רב היישוב השישן בירושלים, רבי חיים זוננפלד, וכן עם הרב אלימלך הירש בז'יטומיר.

למדנותו בתורה, כוחו לחדש, פתיחותו להשכלה ודעת, ורוחב אופקיו מתמצים גם בפירושו להגדה של פסח " ויזכור יוסף ". הספר נפתח בשערים מעוטרים ובשלושה איורים פרי עטו. אחר כל באה הקדמת המחבר הכוללת את סיפורן של שתי פורענויות שהתרחשו בשנים 1903 ובשנת 1911 ונסתיימו בכי טוב. כתיבת פירוש ההגדה נועד להנציח את זיכרון ההצלה, ומכאן שמו של החיבור " ויזכור יוסף "

יש בסדר " ויזכור יוסף " כל מה שיש בפירוש רבני על ההגדה, אך החידוש שבו הוא דווקא נטייתו של המחבר לחפש דרכים חדשות בביאוריו : הפן הדידקטי והרטורי. הפירוש מחולק למנות של שיעורים, שאלות ותשובות ולפי מבנה זה ניכר בו שמורה גדול היה.

הוא נתן דעתו גם על טעמים של מקצב ושל ניגון שאינה דרך מקובלת בין חכמי התורה המסורתיים, בפרט בקטעי הגדה שהם בעלי אופי מדרשי. הוא לא הדיר את עצמו גם משיקולים ספרותיים ומוסיקליים של מחברי המדרשים.

הוא שאל למקורן של נוסחות מקבילות והגיע למסקנה שעורך ההגדה החליט לקיים זה ליד זה שני נוסחים מקבילים שמצא לפניו. דוגמה לגישתו הביקורתית הוא בנוסח תפילת " נשמת ". בנוסח הספרדים והחסידים, בסדר ארבעת הטורים לקטע " בפי ישרים תתרומם " נרמזים שמותיהם של יצחק ורבקה, הוא טוען שאין ליחס לעניין זה כל חשיבות עקרונית שהיא אלא שאחד המדפיסים שינה את האותיות באופן כזה שנרמזו השמות האלה ולא שמות אברהם ושרה או יעקב ולאה.

רבנו ניחן בחוש ביקורתי מפותח ובנועזות להביע את דעותיו והוסיף מסלולי עיון, שהעולם הרבני לא פתח עצמו להם ביודעין ובלא יודעין. דרכים אלו אינן חדשות בעולמה של הרבנות במגרב וכבר חכמי מכנאס ובראשם רבי רפאל בירדוגו נקטו בהן.

אלא שמבחינות מסוימות היום, המעיר יוסף משאש, כפי שחתם את שמו, המשיך את דרכו עד ימינו, כאשר רבנים רבים נוקטים דרכים אלה יותר ויותר. יפה ספד לו הרב רבי שלום משאש בהסכמה לכרך השלישי של אוצר המכתבים :

" אור גדול, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, שיירי כנה"ג כמלאך האלוהים זיו פניו ותוארו, ( רמז בזה ליופיו המיוחד ), הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, שואלין אותו בכמה מילים ומשיב על כל קוץ תלי תלים בתנ"ך, בבלי, בירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש ובפסוקים ".

סוף הפרק היצירה הרוחנית במרוקו מתוך הספר ," הספרות הרבנית בצפון אפריקה " מאת שלום בר-אשר

יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 79 בהערה 20 ) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש.

וכתב הרב משנה ברורה (שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו (סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש.

וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה), וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה), וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות )מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב(, בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

ב. דמוגרפיה

תנודות בני הקהילה: סיבה בטחונית.

מצב בטחוני רעוע וחיים תלויים מנגד, בעיקר אחרי שצרפת כבשה את אלג׳יריה וטבעי שאיזור הגבול, שדבדו חלק ממנו, היה במצב מעורער. צרפת לטשה עין על מזרח מרוקו ולא הסתירה רצונה לספח איזור זה לאיזור השפעתה. קרבות רבים היו כאן בין חיילי צרפת לבין חיילים מרוקנים, בקרבת אוג׳דה ניצחו הצפרתים את צבא מרוקו בקרב המפורסם ״איזלי״. אנשי המורד האלג׳ירי בועמאמא פעלו רבות בקרב השבטים במזרח מרוקו, התסיסה היתה רצינית.

סיבה כלכלית: בתקל״ט ובתקס״ז שרר רעב כבד בדבדו. מצבם הכללי והכלכלי של יהודי אלג׳יריה הסמוכה השתפר והלך. תהליך דומה עבר על יהודי מליליה מה שהביא את יהודי דבדו לעזוב את הקהילה ולמצוא פרנסה במקומות הללו, זאת ועוד בדבדו לא כולם מצאו מחייתם בקלות מצד אחר משפחות מאיזור הרי״ף ומהעיר תאזה התיישבו בדבדו בסוף המאה התשע עשרה.

קהילת דבדו

בדבדו היו כמה יהודים בעלי נתינות צרפתית או ספרדית. יהודים בקרו באלג׳יריה ואם רצו בנתינות צרפתית קיבלוה בקלות. בעיר ווהראן המעונין בקש משני עדים משתפי פעולה להעיד שנולד באלג׳יריה, ובו במקום קבל תעודה צרפתית.

קהילות מזרח מרוקו

ברוב קהילות מזרח מרוקו היתה עליה מתמדת במספר היהודים משנות 1880 עד לשנות 1948, להוציא את דבדו. משנת 1948 ועד ל־ 1970 ירידה במספר היהודים עד להתחסלות הקהילות. מ־1948 עד 1954 היתה עלייה סדירה של יהודי מרוקו לישראל. ב־1954 —1956 העליה לישראל התחזקה בגלל גל הטרור נגד צרפתים במרוקו. יהודים רבים נהרגו בקהילות שונות במזרח מרוקו ביניהם ר׳ יצחק מרציאנו ואשתו הי״ד ב־1956 באוטאט. מאז נפסקה עליה סדירה לישראל עד ל־1963 ומאז ועד לשנות השבעים שבה העליה והתחזקה.

מזרח מרוקו דליל היה ביהודים יחסית לשאר האיזורים במרוקו. איזור זה שימש תמיד בתחנת מעבר ליהודים בדרכם לארץ ישראל. תפקיד זה מילאה בהצלחה קהילת אוג׳דה עיר המחוז של צפון מרוקו בעיקר בין השנים תש״ה— תשי״ד,

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בימי משפט דרייפוס הזדעזע מהאנטישמיות ששררה אז בצרפת הנאורה, והצטרף לקריאתו של ד"ר הרצל. הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. למרות שחלפו מאז שנים רבות, זכר את אותם ימים וסיפר עליהם בפירוט ובהתרגשות רבה. אך בכל הנוגע להווה ולמתהווה באלג'יריה, לא למדתי ממנו דבר.

הוזמנתי גם אל משפחת שוראקי. בסוף מלחמת העולם השנייה טיפלו בני המשפחה בשליחי היישוב שהגיעו לצפון אפריקה במדי הצבא הבריטי. באותם ימים הצטרפו בנים ובנות לתנועות הנוער ועלו לארץ. בזכות מעורבותה של משפחה זו בחיי הציבור הכללי והיהודי באלג'יריה, היו לי מקור ראשון של מידע.

יהודי שלושת המחוזות הצפוניים של אלג'יריה הנם אזרחי צרפת לכל דבר, ולא מסתמנת אצלם נטייה לעלות לארץ ישראל. רק בדרום הרחוק מצויות עיירות נידחות שיושביהן היהודים רוצים לעלות, והם עולים.

בערב היום השני לבואי לאלג'יר קרא מר נרבוני לאסיפה ובה השתתפו עשרות אנשים, שהם פני ההסתדרות הציונית בעיר אלג'יר. בלטה במיוחד השתתפות " ויצו ". הבאתי בפני הנאספים את התרשמותי מן המצב הכללי בארצות צפון אפריקה, ונהגתי זהירות רבה בדברי על אלג'יריה.

ייחדתי את הדיבור המצב במרוקו, דיברתי על הצלתם מכיליון. באשר לאלג'יריה, חמרות המרד הערבי המתחולל לנגד עינינו, נזהרתי מגעת בתוצאות הצפויות מן המאבק בין המורדים והצרפתים. לנאספים אמרתי : " מדינה יהודית עצמאית הולכת ונבנית מחדש בארץ שיראל.

האינכם סבורים שגם עליכם להשתתף בבניינה ? אתם נתיני צרפת מזה עשרות רבות של שנים, ויתרון לכם על יתר אחיכם יהודי צפון אפריקה. אתם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית מקצועית. אתם מאורגנים יותר בחיי החברה ובמסחר.

שירתתם בצבא הצרפתי ואחזתם בנשק. בידכם לסייע לנו בהדרכת קבוצות יהודים מארצות אחרות ובקליטתם בארץ. אנו, יהודי ישראל, מזמינים אתכם לבוא אלינו ".

השתררה שתיקה. איש לא ביקש רשות הדיבור. פתאום קם איש שלא מאנשי המקום, לזרוס, מהעובדים הקבועים של הקונגרס היהודי העולמי, שעשה אותו זמן באלג'יר לרגל עבודתו ותקף אותי : " אין לדאוג לביטחון היהודים כאן. המרד ידוכא והכול יבוא על מקומו בשלום ".

דברים נחרצים אלה נאמרו שעה שבעיתונות הצרפתית היה נטוש ויכוח פנימי חריף לגבי נקיטת עמדה כלפי אלג'יריה. העם הצרפתי נחלק לשני מחנות. אלה נאחזו בטובה של אלג'יריה : מחצבים, עורות ויין. ואלה דרשו להספיק את שפיכות הדמים, לצאת ולהחזיר למולדת מיליון ומאתיים אלף צרפתים החיים באלג'יריה.

לזרוס זה, עובד הקונגרס היהודי העולמי, מוסד שנחשב פרו ציוני, דיבר כאנטי ציוני מובהק : " ארץ ישראל אינה נוגעת לנו ", הכריז והדגיש, " אנחנו פה בביתנו, כמו הצרפתים בביתם ". הוא קשר את גורל היהודים באלג'יריה בגורל הצרפתים. עצבות שררה על הנאספים. איש לא הביט בפני רעהו – וכך התפזרנו.

ג. ספרות השו״ת

בכלל השתלשלות התורה שבעל פה, מתקופת הגאונים ועד לימנו, תופסת ספרות השאלות ותשובות מקום נכבד ועיקרי. לדעת רבים מגדולי הראשונים והאחרונים, גדול כחה של תשובה הלכתית מפסק הלכה בספר פסקים, והטעם מובא בספר ״פני משה״ לרבי משה בנבנשתי, משום:

״שבפסקיו אפשר דכתב דהכי ראוי לפסוק להלכה ולא למעשה, אבל בתשובה דייק הרבה לכתוב סברתו בדקדוק להשיב תשובה לשואל שיעשה מעשה״. ועל כן נחשבת ספרות השו״ת לספרות החשובה ביותר בתחום ההלכה. עליה נסמכים ובדבריה נושאים ונותנים. ספרות השו״ת נכתבה בכל תפוצות ישראל, למן תקופת הגאונים, דרך הראשונים, האחרונים ועד לפוסקים בני דורנו. למעלה משלושת אלפים ספרי שו״ת מצויים בידנו, רובם עוסקים בחלק ההלכה של המשפט העברי, דהיינו הנושאים הנדונים בחלק ׳חושן משפט׳, משום שדוקא בהם דרושה השתתפות והכרעה של הדיין, בעוד בשאר התחומים (אורח חיים ויורה דעה), ההלכות אינן תלויות בגורמים חיצוניים ובשינויים שבין מקום למקום וכדומה. בפרק זה נסקור את השתלשלות ספרות השו״ת בקרב ״ארזי הלבנון״.

תקופת הגאונים

גאוני בבל שימשו מרכז לפניות תפוצות ישראל בכל ענייני הלכה והנהגה. ועל כן רבבות שאלות, מכל קצוות תבל, נשלחו לראשי הישיבות בבבל, הגאונים, על מנת להבין קטע מן התלמוד, פרשנות של פסוק בתורה, או הבנתה של משנה. כן שאלו את הגאונים שאלות בתחומי אמונות ודעות, דברי הגות, מוסר ועוד. רובם של השאלות והתשובות מהמצויות בידינו, היו מופנות למרכזים שבצפון אפריקה(פאס, קירואן, קאבס, תלמסאן) וספרד(ברצלונה, אליסאנה).

תשובות הגאונים, מטבע הדברים, מבוססות היו על התלמוד הבבלי, ובכך סייעו הגאונים להפצתו ולהתקבלותו של התלמוד הבבלי בכל קהילות ישראל.

בידינו כיום מצויים אלפים מעטים של תשובות מתוך רבבות. רובם אבדו עם חורבנם של הקהילות ובפורענויות הרבות שאפפו אותם.

למזלנו, בדור האחרון, עם גילוי הגניזה הקהירית, נמצאו תשובות רבות, והחוקרים עמלים כיום לפענחם ולפרסמן.

חלק גדול מן התשובות נכתב בידי רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון.

רובם של קבצי תשובות הגאונים התפרסם רק במאה השנים האחרונות, ובעיקר על ידי חוקרים שונים שהיו גם תלמידי חכמים מופלגים.

ראוי לציון הוא מפעלו הגדול של רבי בנימין מנשה לוין – ״אוער הגאונים״, בו קיבץ את כל תשובות הגאונים וערכם לפי סדר מסכתות התלמוד(בחייו הופיעו י״ב כרכים).

תקופת הראשונים

כשניטלה ההגמוניה הרוחנית מבבל וחכמיה, עבר מרכז התורה לארצות רבות: צפון אפריקה, ספרד ואשכנז. הבדלים רבים קיימים באופי השאלות ותשובות בין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים. נציין שניים: בתקופת הגאונים התשובות היו החלטיות וחד משמעיות, עובדה שנבעה מהכרת הגאונים בסמכותם על כל מרכזי התורה בתפוצות, בעוד שבתקופת הראשונים, נשמעים לעתים בדברי גדולי המשיבים חששות והעדר בטחון מוחלט במסקנת התשובה, דבר הבא לידי ביטוי בביטויים כגון: ״לפי עניות דעתי״; ״הרחמן יצילנו מעומק הדין״ וכדו'.

כמו כן, תשובות הגאונים מתאפיינות בקיצורם, בעוד שבתקופת הראשונים הדיון ההלכתי יותר מפורט והמשיב כולל גם מדברי קודמיו.

מגדולי המשיבים בתקופת הראשונים הנמנים על ׳ארזי הלבנון׳ נציין את הגדולים הבאים: תשובות הרי״ף ותלמידו הר״י מיגאש; תשובות הרמב״ם ובנו רבי אברהם; שו״ת הרמב״ן והרשב״א – שהיה מגדולי המשיבים שבכל הדורות ושמספר תשובותיו מגיע לאלפים.

עם התמעטות היצירה בספרד, בעקבות פורעניות קנ״א(1391) וגירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), עבר המרכז לצפון אפריקה, עם המשיבים הגדולים: רבי יצחק ב״ר ששת(ריב״ש), שכיהן כרבה של אלג׳יר; רבי שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ץ), שירש את הריב״ש ברבנות אלג׳יר. תשובות הרשב״ץ מצטיינות בבהירותם המשפטית, ויבול התשובות גדול ופורה.

לאחר גירוש ספרד עבר מרכז התורה לארץ ישראל, לצפת וירושלים. גדולי המשיבים בדור ההוא היו: רבי יעקב בירב(הר״י בירב), רבי לוי אבן חביב(הרלב״ח), רבי יוסף קארו, רבי דוד אבן זמרה(הרדב״ז) – שיבולו בתחום השו״ת הוא מן הגדולים ביותר.

במקביל התפתח מרכז תורה בארצות תוגרמה: קושטא ושלוניקי (ראה עליהם לעיל). התפרסמו כמשיבים באיזור זה: רבי אליהו מזרחי(הרא״ם) מקושטא, ורבי שמואל די מדינה(מהרשד״ם) משלוניקי. עוד שני משיבים גדולים בני אותו אזור: רבי דוד הכהן(מהרד״ך) מקורפו, ורבי בנימין זאב מארטא שביון. כן ראויים עוד לציון המשיבים הגדולים: רבי יוסף ב״ר משה מטראני(המהרי״ט), אף הוא מקושטא, ורבי חיים בנבנשת מאיזמיר(חשוב מאוד ספרו ׳כנסת הגדולה׳ בו ליקט לפי סדר הטור רבבות תשובות מספרות השו״ת). יותר מאוחר, במאה הי״ח, התפרסמו: רבי דוד פארדו(הרד״ף), רבי משה חאגיז, רבי יום טוב אלגאזי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), רבי רפאל יוסף חזן, רבי יהודה עייאש מאלג׳יר, רבי יעקב אבן צור (יעב״ץ) ממרוקו, רבי צדקה חוצין מבגדד ועוד.

במאה הי״ט מפורסמים: רבי חיים פאלאג׳י, רבי יעקב שאול אלישר, רבי אברהם אנקאווה ורבי יצחק אבן דנאן ממרוקו.

במאה הכ': רבי דוד פיפאנו מחכמי סופיה ושלוניקי – שתשובותיו הם מהבולטות במאה זו. ראויים לציון מיוחד תשובותיו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל – ׳משפטי עזיאל׳, רבי עובדיה הדאיה בעל ׳ישכיל עבדי/ רבי משה כלפון הכהן מחבר שו״ת ׳שואל ונשאל׳ ועוד.

בסקירה קצרה זו על ספרות השו״ת, ראינו עד כמה גדול הוא חלקם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ באחד התחומים החשובים ביותר בהתפתחות התושבע״פ – ספרות השו״ת.

השאלות והתשובות של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, כמו בשאר תחומים, הינם הבסיס האיתן עליו מושתתת כל ספרות השו״ת. שמות ספרי השו״ת: שו״ת הרשב״א, הריב״ש, מהרי״ט, הרמב״ם, מהרשד״ם, רב פעלים, רדב״ז, תשב״ץ ועוד, מעוררים יראה של כבוד בפי כל הפוסקים והמשיבים, ודבריהם מצויים בכל משא ומתן הלכתי, עליהם נסמכים ועל פיהם מכריעים.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

ר׳ יוסף ן׳ לב (מהריב׳׳ל) – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי וקושטא -ציין: ״והספרדים…נמשכו אחריהם (רומאניוטים) כמו שנמשכו בסבלונות״.

גם ר׳ יעקב ן׳ חביב – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי – הביע דעתו, שהספרדים בשאלוניקי צריכים לנהוג לפי מנהגי העיר (של הרומאניוטים) קודם בואם, משום ש״ראוי לשים נגד עינינו מאמר חז״ל על ׳לא תתגודדו, לא תהיו אגודות אגודות׳. וכיון שמגורשי איטליה היושבים לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב בפי מששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלר לשם״

אולם מתנגדי ר׳ יעקב ן׳ חביב היו מוכיחים כי ״לא תתגודדו״ נאמר דווקא ב׳׳יחידים", שבאו למקום שמחמירים, כי הם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם, אבל כשהם קהל בפני עצמם, הריהם כמו שישבו בעירם ונוהגים כמנהגם והאחרים כמנהגם. ובכן אין כאן ״ולא תתגודדו״. בסוף הודה ר׳ יעקב ן׳ חביב לדבריהם. משום כך שינה דעתו גם הוא ונהג לפי מנהג אבותיהם. עקב סיבות אלה של חילוקי מנהגים בדיני איסור והיתר, החל שלב ראשון של הפרדה ביניהם ולא אכלו איש אצל רעהו. ר׳ יוסף ן׳ לב מספר בתשובותיו על חילוקי דעות אלה בנפיחה, הן בקושטא והן בשאלוניקי.

נראה שבין הספרדים היו חלוקות הדעות בקשר לאינטגרציה שלהם בתוך הקהילות האוטוכטוניות הוותיקות, וגבר הקו הקיצוני נגד ההשתלבות ובעד עצמאות קהלי המגורשים והשתלטות על המקומיים. הרקע להתנשאותם של הספרדים על הרומאניוטים היה מספרם הרב, שעלה עשרת מונים על הוותיקים, הרגשת עליונותם בתורה ובחכמה וייחוסם. דעה זו בוטאה בבירור על י ידי חכם ספרדי בשם ר׳ משה ארוקיס, שהשיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות באדריאנופולי, ומפני חשיבותם אצטטם:

שראוי לספרדים בכל מקום, שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם ושבח וגדולה ליוצר בראשית, הספרדים, הלא הם רובא דמנכר בכמות ובאיכות והיהודים יושבי הארץ יושבים ראשונה במלכות הזה, אינם בערכנו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ותרי ממאה ולמה נלך אחריהם לראות מה הם נוהגים, עד שניפול ברשת שנוי ותמורות… וידוע הוא שהספרדים וחכמיה בזה המלכות, עם שאר הקהילות המתחברות אליהם ושבח לאל הלא הם הרבים, להם לבדם ניתנה הארץ והם הודה, זיוה והדרה, מאירים לארץ ולדרים עליה… הלא כל המקומות האלה נחשבו גם הם אף לנו, וראוי למעוטים היושבים ראשונה במלכות, בכל עניני מנהגי התורה, ממנו יראו וכך יעשו, ולא יעשו אגודות אגודות ולא יראה תורה כשתי תורות

חכם זה ראה גם את מנהג הסבלונות כמנהג טעות, ולפיכך חוזר על סברתו בדבר כיבוש הרומאניוטים בידי הרוב הספרדי. ואכן נסיונות של השתלטות אנו מוצאים כבר מתחילת התיישבותם של המגורשים, עוד בחייהם של ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי.

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

הישגיהם המיוחדים של היהודים והסתייגותם מסביבת הרוב המוסלמית עוררו מדרך הטבע קנאה ורצון להעניש את בני החסות, הד׳ימים, על החריגה מן הסדר החברתי המקודש ועתיק היומין. בנקודה זו היה קשר פוטנציאלי בין ילידים מוסלמים לבין קולוניאליסטים אירופים נוקשים. הקולוניאליסטים ביקשו להגן על זכויות־היתר המונופוליסטיות שלהם, ומתן זכויות ליהודים ילידים שיקרבו אותם למעמד האירופים היה בעיניהם חריגה בוטה מן הסדר הרצוי. בתקופת וישי בוטלו זכויות כאלו. במיוחד בלט הדבר באלג׳יריה, שם הוגדרו היהודים מאז 1870 כצרפתים מתוקף צו מיוחד, שנקרא על־שם שר המשפטים היהודי שפעל לחקיקתו, ״צו כרמייה״. שלטונות וישי ביטלו את צו כרמייה ובמקביל הוציאו בשנים 1941-1940 תקנות אנטי־יהודיות ברחבי צפון אפריקה. גם אחרי ״מבצע לפיד״ חשבו הגנרלים ואנשי השלטון הצרפתים שהחלו לשתף פעולה עם בעלות־הברית, כי החזרת יהודי אלג׳יריה למעמדם של שאר הילידים היא הישג שאסור לוותר עליו. גישה זו עשויה היתה לזכות בתמיכה מצד

מוסלמים שלא הבינו מנהג זה של העדפת הד׳ימים על פניהם, כך על כל פנים סברו הגנרלים הצרפתים דרלאן, דירו ואחרים. הם היו ערים לירידת קרנה של צרפת בעיני המוסלמים עקב חולשתה בתקופת המלחמה, וחיפשו דרכים לתיקון מעמדה בקרב הרוב המקומי.

הערכתם של השליטים הקולוניאלים לא היתה מופרכת. מ״א מספר כי בשלב מסוים נכנסו שוטרים צרפתים לבית־הכנסת רבי אליהו. הם באו לחפש נשק שהיה כביכול בידי היהודים, ובהזדמנות זו היכו את הנוכחים ובעטו בהם. עם עוזבם אמר מוח׳זיני מקומי ליהודים: ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם? אל תשכחו שהצרפתים והמתקנים הם השולטים כאן […] הנה התוצאה, יריתם באקדחים כדי להרוג את הערבים ואת סוכני המשטרה.״ בעיני המוח׳זיני קיבלו עתה היהודים את העונש הראוי להם. הצרפתים והערבים היו בעיניו במחנה אחד, של השליטים, והיהודים חטאו בחטא של חתרנות והתקוממות נגד שלטונם. מוסלמים רבים הזדעזעו מן המחשבה שיהודים השתמשו בנשק ומצאו בכך עילה להענשתם. ״אתם תראו מה זאת אומרת לירות באקדח. אנחנו נהרוג את כולכם,״ איים אחד החיילים בצעקות על היהודים יושבי בית־הכנסת.

ואולם, גם עמדות אחרות של מוסלמים מבצבצות מתיאורו של מ״א. הוא מצטט מן הזיכרון דו־שיח בין החייל הנזכר לבין אחד התושבים המקומיים, ערבי קשיש שעמר בכניסה לבניין ועד הקהילה. הקשיש פנה אל החייל ושאל:

״מדוע אתם מעליבים את היהודים האלה ומתעללים בהם? האם אינכם יודעים שהם אנשים כמונו? שאלה אחינו, בני ישמעאל, יצחק ויעקב? אם הם ביצעו פשע, יש להביאם לפני הרשויות״ […] הערבי הקשיש פנה אל השוטר המקומי אשר נראה לו מתון יותר ואמר: ״אתה האחראי לפני אללה, כי הוא [החייל] אינו יודע מה שהוא מדבר.״ השוטר שהתרשם מהדברים אמר לחייל: ״אין לך כל זכות לומר כי תהרוג את כל היהודים; אתה כאן בתפקיד.״ זקן החיילים התערב: ״אין לכם זכות להעליב את היהודים ולהתעלל בהם: המח׳זן הוא שיפסוק. לנו מותר רק לשמור עליהם.״ השוטר המקומי, הפעם מרוכך לגמרי, המשיך: ״בארצי שמרתי תמיד על יחסים טובים עם היהודים. הם התנהגו יפה, אבל כאן הם מעוררים הרבה רוגז.״

שיחה משוחזרת זו חושפת לפנינו את מורשת הנוהג המקומי ואת המשקעים הדתיים שהשפיעו על יחס המוסלמים כלפי היהודים. נזכרת בה תפישת המקור המשותף, ההופך ערבים ויהודים למעין אחים, בני משפחה אחת, בניגוד לתפישה הגזענית שאפיינה את עמדתם של האנטישמים האירופים. נזכרת בה גם מסורת החסות המקודשת על ידי ההלכה המוסלמית. הכל הסכימו כי נותן החסות, הסולטאן, הוא היחיד המוסמך לשפוט את היהודים. משימה זו היא עניין למח׳זן, מנגנון הממשל שלו, הכולל מושלים מסוגים שונים, פאשות, ח׳ליפות ועוד, שחלקם הוכשרו גם לתפקידי שופטים, וכן דיינים על־פי ההלכה השרעית, פקידים, שוטרים וחיילים. על החיילים הוטל רק לשמור על היהודים, וודאי שלא היתה להם יד חופשית להורגם, כפי שעלול היה לחשוב מוסלמי בור ומתלהם או כדברי ההסתה שהופצו מעל גלי האתר בשידורי התעמולה של הנאצים. אין תימה שהיהודים הצפופים במשרדי הקהילה התעודדו לשמע מפנה זה במהלך השיחה בין המוסלמים. מ״א מעיד על עצמו שפנה אז אליהם ואמר: ״כל מה שאנו רוצים הוא רק לעבוד בשלום ובשלווה. הערבים והיהודים תמיד הסתדרו יפה. במרוקו הם כמו אחים. הנה שאלו את השכן [אחד הערבים הנוכחים] המכיר אותנו זה זמן רב. האם אנחנו אנשים המשתמשים באקדחים?״ שאלת השימוש של היהודים באקדחים היתה שאלה עדינה, שכן המסורת המוסלמית גרסה שאסור לד׳ימים ליטול לידיהם נשק.

מכל מקום, גם לאחר המפנה בשיחה נשמעו דברי המוח׳זיני שקודם לכן האשים את היהודים בהרמת ראש ובחתרנות. מדבריו עלה שאין היהודים של קזבלנקה דומים ליהודים שהכיר במקומו, היינו באחד המחוזות הפנימיים של מרוקו. במחוזו לא עוררו היהודים רוגז, אך לא כן בקזבלנקה. התמורות שעברו על מרוקו תחת הצרפתים השפיעו על יחסו של המוסלמי הפשוט כלפי היהודי, ותמורות אלו באו לידי ביטוי בולט במיוחד בקזבלנקה, הכרך החדש והמודרני של הארץ.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

ככל שהתחזק הבית הלאומי בארץ ישראל עד שהיה לעובדה קיימת, כדברי הספר הלבן של 1939, נראה היה שהצורך בסלקטיביות יפחת ושיקולי ההצלה יגברו על שיקולי הבניין. מנהיגי היישוב ראו את היישוב היהודי חזק דיו להושיט סיוע בקליטת יהודים ולא רק להזדקק לתמיכה בכוח אדם. הגבלת העלייה שכפו הבריטים מ־1937 ובייחוד ב־1939 העמידה את הרצון לנהל עלייה חופשית כאחת הסיבות המרכזיות לדרישה להקמת מדינה יהודית עצמאית. עד תום המנדט הייתה העלייה לסוגיה עיקרית במאבק הלאומי בארץ ישראל. זה היה למעשה היפוך היוצרות. עד 1937 רצו מנהיגי היישוב בעלייה על מנת ליצור רוב שיביא להקמת מדינה, ומ־1937 הם רצו מדינה שתהיה בית להמוני הנרדפים.¹²⁶ מכאן קצרה הדרך להבנה שתפקידה המרכזי של העלייה הוא הצלה ולא בניין הארץ.

בשנות הארבעים חל מפנה במדיניות העלייה. בעקבות מאורעות השואה באירופה היה ברור שההצלה היא הסוגיה החדה והנוקבת העומדת על הפרק, והתחזקה העמדה שגרסה שרק מדינה יהודית בארץ ישראל יכולה להיות מקלט ליהודים הנרדפים בעולם. בשנות התרחשותה של השואה היו שהדגישו שכל מהותה של הציונות היא הדאגה להצלת חמישה מיליוני יהודים. בשנים שלאחר מכן, בעת המאבק להקמת המדינה, רתמה ההנהגה הציונית את מצוקת שארית הפלטה למאמץ להקמת המדינה, ולעלייה הבלתי לגלית של העקורים היה בהקשר זה תפקיד הסברתי חשוב. עלייה המונית גם נתפסה משיקולי בניין כפתרון לבעיה הערבית בארץ ישראל, ובן־גוריון הניח שבזכות העולים הרבים יהיו היהודים לרוב, שייתן לגיטימציה לשלטון יהודי. ׳אם תקום עובדה, שיביאו לארץ מיליון יהודים – הסכסוך עם הערבים יגמד, אמר בן־גוריון ביוני 1944.

יש מקום להתמקד בעמדתו של בן־גוריון, שמעמדו הלך והתבצר באותן שנים כמנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל וכיו״ר הנהלת הסוכנות. כמו רבים בתנועת הפועלים ראה בן־גוריון בתחילת דרכו את העלייה הסלקטיבית באור חיובי. עוד ב־1933 התבטא בגנותה של עלייה המונית ודרש שלארץ יבואו בעיקר חלוצים. אולם האירועים באירופה וההתפתחויות בארץ ישראל הביאו אותו לשנות את עמדתו. בעקבות ליל הבדולח החל לדרוש עלייה המונית. במהלך השואה התחזקה הדרישה לעלייה המונית ובן־גוריון דרש שיעלו לארץ מיליון יהודים (לעתים דיבר על שני מיליונים), מספר הפליטים המוערך באותה תקופה, אפילו אם יצטרכו לפתוח עבורם בתי תמחוי. לצורך העניין אף הוקמה ועדת תכנון מיוחדת. הלך רוח זה, שהביא בחשבון אפשרות לעלייה המונית, נסמך על הערכה של השינויים הפוליטיים הצפויים. בן־גוריון ורבים אחרים הניחו שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה יקום סדר עולמי חדש, בדומה לשלום ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהנחה שבעלות הברית תהיינה מחויבות פוליטית ומוסרית ליהודים ואילו כוח המיקוח של הערבים יהיה דל, הניח בן־גוריון שבסדר החדש יש סיכוי לתמיכה פוליטית, לוגיסטית וכספית ב׳טרנספר של יהודים לארץ ישראל׳.

העלייה נועדה ליצור רוב יהודי מכריע בארץ שיאפשר קבלת עצמאות והקמתה של מדינה דמוקרטית בשלטון יהודי. לאחר המלחמה התברר שבטווח הקרוב אין בסדר העולמי החדש מפנה לטובת הציונות. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה אישררה את מדיניות הספר הלבן מ־1939 וגם הממשל האמריקני, שדרש מהבריטים להתיר הכנסת פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, נטה לדחות את התביעה הציונית למדינה. תכנית המיליון נגנזה בשלב זה והדרישה לעליית המיליון הומרה בדרישה צנועה הרבה יותר – עליית 100,000 יהודים.

אף שהנסיבות הפוליטיות לא אפשרו את יישומה של הגישה הציונית החדשה לעלייה, המדיניות שראתה בחיוב עלייה המונית נתנה את אותותיה בהרכב האנושי של העולים בשנים שאחרי המלחמה. ממדי העלייה נשארו מצומצמים בגלל מגבלות הספר הלבן ומגבלות שנבעו מאופייה הבלתי לגלי של ההעפלה, אולם אוכלוסיית העולים בשנים 1948-1945 כללה חולים ונכים פליטי שואה, משפחות שלמות וקשישים בודדים, לא רק חלוצים וצעירים בגיל העבודה, אוכלוסייה שאפיינה עלייה סלקטיבית.

הקמת מדינה יהודית בגישה של הצלה ומקלט ליהודים נרדפים לא הייתה רק עמדתם של מנהיגים ציונים. גם נשיא ארצות הברית הארי טרומן למשל, שמקיץ 1946 החל לתמוך ברעיון המדינה היהודית, ראה אותה בעיקר בהקשר של פתרון לבעיית הפליטים היהודים. כמעט לא היה מי שיעז לכפור בכך שהגישה לעלייה צריכה להיות גישה של הצלה. בהיערכות להקמת המדינה כבר הייתה העלייה עניין מובן מאליו. מדינה שלאומיות פזורה הקימה אותה (אם כי בני הזמן לא השתמשו במינוח של גלנר) נועדה להיות בית לבני הפזורה. את מספר העולים הפוטנציאלים אמדו בשני מיליונים אף שהיה ברור שלא כולם אכן יעלו. בדיונים ערב הקמת המדינה המשיכו לראות בעלייה הצפויה כורח המציאות, אך לא בחנו את הבעייתיות הגדולה הצפויה בקליטתה ולא נערכו לקראתה. עיקר תשומת הלב הופנתה להכנות למלחמה.

מנהגי חודש אב רחמן.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד

מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים(ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ

ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי ביתהמכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט). ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה )שם אות לז'(, וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו), מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל.  עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א )סימן תקנ"ה ה"ב(, ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

La complainte du tritel

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

תרגום

יום רביעי כשנודע הדבר, הגיעו גדודי המפקד. אוי לי איזה יום צרה !

ליל חמישי שמענו חריקת הרובים, אוי לנו, מה יארע?

ליל חמישי בחצות ליל כשפרצו לתוך בית יהודה הלל, מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

אמרו: היש צרה גדולה מזו? תני הכסף בת כופרים !

יום חמישי בצהריים, העלונו לבית חברה קדישא, התבוססנו בבוץ ובעפר, אוי לאותו כיעור!

יום חמישי בערב לקחונו לסחאל ( מקום בקצה בית הקברות, רחוק מהבוזזים ), כיוונו אלינו רוביהם, היה ליל מחשכים

יום חמישי המשיכו לשדוד, אך יום שישי הגיעה החנינה, הודיעו לנו ביד קורא,

התאספו בארמון הסולטן, זקנים ונערים היזהרו לא לסטות, בארמון עליכם להתאסף. אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

Traduction

 C'est mercredi que l'alerte fut donnée, La troupe du commandant est arrivée. Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu, Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu. O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée, Ils nous firent monter dans la chambre funéraire. Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière. Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhiP. Ils pointèrent sur nous les fusils. Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph Ben Naïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

כ"ז באדר תשט"ו 21.3.55

במכתב לתנועת המושבים כתבתי בין היתר.

" מצד המזרחי והפועל המזרחי נעשים כאן דברים שאין להעלותם על הדעת. הם הורסים – פשוטו כמשמעו – עבודה ציונית ישראלית. ועל ידי כך – גם את שטחי פעולתי כדי מזה הון מפלגתי פוליטי. הם עושים מקח וממכר בשם הדת לטובת מפלגתם וזורעים הרס, ומחללים את שם מדינת ישראל. כך עולה כל עמלנו באש התככים והקנאה "

ואילו על פעולות ההרס והחבלה שנעשו על ידם בארץ קיבלתי דו"ח מפורט ממזכירות תנועת המושבים, במכתבו של גרשון צוקר בתאריך 26.5.55.

עת לשעות – הפרו תורתך. כך כנראה סיכם לעצמו הפועל המזרחי את קו פעולתו בארגון עולי מרוקו ובעיקר באנשי הכפרים. הקדמה זו באה להסביר לך על התפתחות העניינים בארץ. אחרי שקיבלתי את מכתבך האחרון מיום 8.5.55 הבינותי, וכך הבינו אחרים, שתהיה לנו עבודה סדירה של העברה והכנה להתיישבות. במכתב הנ"ל נכללה רשימה של 56 משפחות מיוצאי דמנאת. מאד שמחנו על החומר הזה.

התחלנו בהכנות מעשיות. עשינו כל מה שביכולתנו בכדי להעמיד מקום במחנה חרובית עבור הארגון מדמנאת. בהתאם לתכנית קבענו עליית ארגון איית בוגמאז ל-22 ביולי כדי שנוכל באותו יום להעביר את המשפחות מדמנאת, באם יגיעו.

בעוד ענייני הארגון פעלו כהלכה, ופתאום – הפרעה ראשונה. הגיע מברק מעמוס רבל, מנהל מחלקת העליה במרוקו בקשר לארגון דמנאת. יחד עם זאת שמענו כי הפועל המזרחי הודיע על קבוצה של 35 משפחות מאורגנות על ידו. לנו היה כבר ברור שיש כאן משהו לא כשורה אך נמנענו מלהוציא מסקנות, כל עוד לא התבררו העניינים דיים.

קיימנו התיעצות מוקדמת והוחלט שאם יתברר שמשפחות אלה הן כלולות ברשימתך נעביר אותן לחרובית. באותו יום ראשון הגיעו לנמל חיפה שתי אניות בבת אחת : " נגבה " ו " גולדן איילס ". לנמל הגיעו אנשי המוסדות ונציגי הזרמים. כבר בהתחלה חשנו שדבר בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל.

המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו על לסירת הנמל בכדי להגיע לאניה גולדן איילס בסירה היו, חנוך הילמן, אברהם מיגל, קלמן לוין וגם אהרן סיקרוני – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו שבאניה זו נמצא גם חיים מויאל.

כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי הפועל המזרחי נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה.

לאחר שיחה ראשונה עם אנשי דמנאת הוברר לנו מעל לכל ספק כי העבודה החתרנית שנעשתה על ידי חיים מויאל ונוימן ממרסיי ועוזריהם נשאה פרי.

חזרנו לחוף והוויכוח התחדש. תבענו בתוקף בשם התנועה להעביר האנשים לחרובית, ואנשי הפועל המזרחי תבעו להעבירם למשואה. כל הסימנים הראו שאנשי הפועל המזרחי החליטו לפתוח במערכה נגד כל עבודתנו במרוקו.

ובפרט כשאנו נמצאים ערב הבחירות לכנסת, ומנסים הם לרכב על סוס בשם הדת. הויכוח נמשך עד חצות ולא הגענו לכלל סיכום. קיימנו התיעצות דחופה עם יצחק קורן והלה דרש בתוקף שאין לוותר על תכניתנו להעביר האנשים לחרובית.

לאחר לילה ללא שינה וויכוחים קדחתניים ניתנה הוראה על ידי אברהם ציגל להעביר האנשים לחרובית. בשעה שש בבוקר החלה הורדת העולים מהאניה " נגבה " ובשעה 9.30 מהאניה " גולדן איילס " שבה היו אנשי דמנאת.

( הערה אישית שלי – שימו לב שבכל התהליך הזה, לא נשאלו יהודי מרוקו בכלל לדעתם, ומבין כל המטפלים בנושא הזה, לא היה ולו נציג אחד מהעדה המרוקאית, וזה אומר דרשני )

אחרי שאנשי הפועל המזרחי התנגדו בחריפות להעברת האנשים לחרובית היה לנו ברור שהדבר לא פשוט, ואמנם כשניתנה ההוראה להעביר האנשים לחרובית הודיע בא כח הפועל המזרחי שהוא מתנגד לסידור זה. ואכן העולים סירבו לעזוב את המקום, וכל נסיון של הסברה לא הועיל.