מורשת יהדות מרוקו

יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 79 בהערה 20 ) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש.

וכתב הרב משנה ברורה (שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו (סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש.

וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה), וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה), וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות )מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב(, בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

ב. דמוגרפיה

תנודות בני הקהילה: סיבה בטחונית.

מצב בטחוני רעוע וחיים תלויים מנגד, בעיקר אחרי שצרפת כבשה את אלג׳יריה וטבעי שאיזור הגבול, שדבדו חלק ממנו, היה במצב מעורער. צרפת לטשה עין על מזרח מרוקו ולא הסתירה רצונה לספח איזור זה לאיזור השפעתה. קרבות רבים היו כאן בין חיילי צרפת לבין חיילים מרוקנים, בקרבת אוג׳דה ניצחו הצפרתים את צבא מרוקו בקרב המפורסם ״איזלי״. אנשי המורד האלג׳ירי בועמאמא פעלו רבות בקרב השבטים במזרח מרוקו, התסיסה היתה רצינית.

סיבה כלכלית: בתקל״ט ובתקס״ז שרר רעב כבד בדבדו. מצבם הכללי והכלכלי של יהודי אלג׳יריה הסמוכה השתפר והלך. תהליך דומה עבר על יהודי מליליה מה שהביא את יהודי דבדו לעזוב את הקהילה ולמצוא פרנסה במקומות הללו, זאת ועוד בדבדו לא כולם מצאו מחייתם בקלות מצד אחר משפחות מאיזור הרי״ף ומהעיר תאזה התיישבו בדבדו בסוף המאה התשע עשרה.

קהילת דבדו

בדבדו היו כמה יהודים בעלי נתינות צרפתית או ספרדית. יהודים בקרו באלג׳יריה ואם רצו בנתינות צרפתית קיבלוה בקלות. בעיר ווהראן המעונין בקש משני עדים משתפי פעולה להעיד שנולד באלג׳יריה, ובו במקום קבל תעודה צרפתית.

קהילות מזרח מרוקו

ברוב קהילות מזרח מרוקו היתה עליה מתמדת במספר היהודים משנות 1880 עד לשנות 1948, להוציא את דבדו. משנת 1948 ועד ל־ 1970 ירידה במספר היהודים עד להתחסלות הקהילות. מ־1948 עד 1954 היתה עלייה סדירה של יהודי מרוקו לישראל. ב־1954 —1956 העליה לישראל התחזקה בגלל גל הטרור נגד צרפתים במרוקו. יהודים רבים נהרגו בקהילות שונות במזרח מרוקו ביניהם ר׳ יצחק מרציאנו ואשתו הי״ד ב־1956 באוטאט. מאז נפסקה עליה סדירה לישראל עד ל־1963 ומאז ועד לשנות השבעים שבה העליה והתחזקה.

מזרח מרוקו דליל היה ביהודים יחסית לשאר האיזורים במרוקו. איזור זה שימש תמיד בתחנת מעבר ליהודים בדרכם לארץ ישראל. תפקיד זה מילאה בהצלחה קהילת אוג׳דה עיר המחוז של צפון מרוקו בעיקר בין השנים תש״ה— תשי״ד,

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בימי משפט דרייפוס הזדעזע מהאנטישמיות ששררה אז בצרפת הנאורה, והצטרף לקריאתו של ד"ר הרצל. הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. למרות שחלפו מאז שנים רבות, זכר את אותם ימים וסיפר עליהם בפירוט ובהתרגשות רבה. אך בכל הנוגע להווה ולמתהווה באלג'יריה, לא למדתי ממנו דבר.

הוזמנתי גם אל משפחת שוראקי. בסוף מלחמת העולם השנייה טיפלו בני המשפחה בשליחי היישוב שהגיעו לצפון אפריקה במדי הצבא הבריטי. באותם ימים הצטרפו בנים ובנות לתנועות הנוער ועלו לארץ. בזכות מעורבותה של משפחה זו בחיי הציבור הכללי והיהודי באלג'יריה, היו לי מקור ראשון של מידע.

יהודי שלושת המחוזות הצפוניים של אלג'יריה הנם אזרחי צרפת לכל דבר, ולא מסתמנת אצלם נטייה לעלות לארץ ישראל. רק בדרום הרחוק מצויות עיירות נידחות שיושביהן היהודים רוצים לעלות, והם עולים.

בערב היום השני לבואי לאלג'יר קרא מר נרבוני לאסיפה ובה השתתפו עשרות אנשים, שהם פני ההסתדרות הציונית בעיר אלג'יר. בלטה במיוחד השתתפות " ויצו ". הבאתי בפני הנאספים את התרשמותי מן המצב הכללי בארצות צפון אפריקה, ונהגתי זהירות רבה בדברי על אלג'יריה.

ייחדתי את הדיבור המצב במרוקו, דיברתי על הצלתם מכיליון. באשר לאלג'יריה, חמרות המרד הערבי המתחולל לנגד עינינו, נזהרתי מגעת בתוצאות הצפויות מן המאבק בין המורדים והצרפתים. לנאספים אמרתי : " מדינה יהודית עצמאית הולכת ונבנית מחדש בארץ שיראל.

האינכם סבורים שגם עליכם להשתתף בבניינה ? אתם נתיני צרפת מזה עשרות רבות של שנים, ויתרון לכם על יתר אחיכם יהודי צפון אפריקה. אתם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית מקצועית. אתם מאורגנים יותר בחיי החברה ובמסחר.

שירתתם בצבא הצרפתי ואחזתם בנשק. בידכם לסייע לנו בהדרכת קבוצות יהודים מארצות אחרות ובקליטתם בארץ. אנו, יהודי ישראל, מזמינים אתכם לבוא אלינו ".

השתררה שתיקה. איש לא ביקש רשות הדיבור. פתאום קם איש שלא מאנשי המקום, לזרוס, מהעובדים הקבועים של הקונגרס היהודי העולמי, שעשה אותו זמן באלג'יר לרגל עבודתו ותקף אותי : " אין לדאוג לביטחון היהודים כאן. המרד ידוכא והכול יבוא על מקומו בשלום ".

דברים נחרצים אלה נאמרו שעה שבעיתונות הצרפתית היה נטוש ויכוח פנימי חריף לגבי נקיטת עמדה כלפי אלג'יריה. העם הצרפתי נחלק לשני מחנות. אלה נאחזו בטובה של אלג'יריה : מחצבים, עורות ויין. ואלה דרשו להספיק את שפיכות הדמים, לצאת ולהחזיר למולדת מיליון ומאתיים אלף צרפתים החיים באלג'יריה.

לזרוס זה, עובד הקונגרס היהודי העולמי, מוסד שנחשב פרו ציוני, דיבר כאנטי ציוני מובהק : " ארץ ישראל אינה נוגעת לנו ", הכריז והדגיש, " אנחנו פה בביתנו, כמו הצרפתים בביתם ". הוא קשר את גורל היהודים באלג'יריה בגורל הצרפתים. עצבות שררה על הנאספים. איש לא הביט בפני רעהו – וכך התפזרנו.

ג. ספרות השו״ת

בכלל השתלשלות התורה שבעל פה, מתקופת הגאונים ועד לימנו, תופסת ספרות השאלות ותשובות מקום נכבד ועיקרי. לדעת רבים מגדולי הראשונים והאחרונים, גדול כחה של תשובה הלכתית מפסק הלכה בספר פסקים, והטעם מובא בספר ״פני משה״ לרבי משה בנבנשתי, משום:

״שבפסקיו אפשר דכתב דהכי ראוי לפסוק להלכה ולא למעשה, אבל בתשובה דייק הרבה לכתוב סברתו בדקדוק להשיב תשובה לשואל שיעשה מעשה״. ועל כן נחשבת ספרות השו״ת לספרות החשובה ביותר בתחום ההלכה. עליה נסמכים ובדבריה נושאים ונותנים. ספרות השו״ת נכתבה בכל תפוצות ישראל, למן תקופת הגאונים, דרך הראשונים, האחרונים ועד לפוסקים בני דורנו. למעלה משלושת אלפים ספרי שו״ת מצויים בידנו, רובם עוסקים בחלק ההלכה של המשפט העברי, דהיינו הנושאים הנדונים בחלק ׳חושן משפט׳, משום שדוקא בהם דרושה השתתפות והכרעה של הדיין, בעוד בשאר התחומים (אורח חיים ויורה דעה), ההלכות אינן תלויות בגורמים חיצוניים ובשינויים שבין מקום למקום וכדומה. בפרק זה נסקור את השתלשלות ספרות השו״ת בקרב ״ארזי הלבנון״.

תקופת הגאונים

גאוני בבל שימשו מרכז לפניות תפוצות ישראל בכל ענייני הלכה והנהגה. ועל כן רבבות שאלות, מכל קצוות תבל, נשלחו לראשי הישיבות בבבל, הגאונים, על מנת להבין קטע מן התלמוד, פרשנות של פסוק בתורה, או הבנתה של משנה. כן שאלו את הגאונים שאלות בתחומי אמונות ודעות, דברי הגות, מוסר ועוד. רובם של השאלות והתשובות מהמצויות בידינו, היו מופנות למרכזים שבצפון אפריקה(פאס, קירואן, קאבס, תלמסאן) וספרד(ברצלונה, אליסאנה).

תשובות הגאונים, מטבע הדברים, מבוססות היו על התלמוד הבבלי, ובכך סייעו הגאונים להפצתו ולהתקבלותו של התלמוד הבבלי בכל קהילות ישראל.

בידינו כיום מצויים אלפים מעטים של תשובות מתוך רבבות. רובם אבדו עם חורבנם של הקהילות ובפורענויות הרבות שאפפו אותם.

למזלנו, בדור האחרון, עם גילוי הגניזה הקהירית, נמצאו תשובות רבות, והחוקרים עמלים כיום לפענחם ולפרסמן.

חלק גדול מן התשובות נכתב בידי רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון.

רובם של קבצי תשובות הגאונים התפרסם רק במאה השנים האחרונות, ובעיקר על ידי חוקרים שונים שהיו גם תלמידי חכמים מופלגים.

ראוי לציון הוא מפעלו הגדול של רבי בנימין מנשה לוין – ״אוער הגאונים״, בו קיבץ את כל תשובות הגאונים וערכם לפי סדר מסכתות התלמוד(בחייו הופיעו י״ב כרכים).

תקופת הראשונים

כשניטלה ההגמוניה הרוחנית מבבל וחכמיה, עבר מרכז התורה לארצות רבות: צפון אפריקה, ספרד ואשכנז. הבדלים רבים קיימים באופי השאלות ותשובות בין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים. נציין שניים: בתקופת הגאונים התשובות היו החלטיות וחד משמעיות, עובדה שנבעה מהכרת הגאונים בסמכותם על כל מרכזי התורה בתפוצות, בעוד שבתקופת הראשונים, נשמעים לעתים בדברי גדולי המשיבים חששות והעדר בטחון מוחלט במסקנת התשובה, דבר הבא לידי ביטוי בביטויים כגון: ״לפי עניות דעתי״; ״הרחמן יצילנו מעומק הדין״ וכדו'.

כמו כן, תשובות הגאונים מתאפיינות בקיצורם, בעוד שבתקופת הראשונים הדיון ההלכתי יותר מפורט והמשיב כולל גם מדברי קודמיו.

מגדולי המשיבים בתקופת הראשונים הנמנים על ׳ארזי הלבנון׳ נציין את הגדולים הבאים: תשובות הרי״ף ותלמידו הר״י מיגאש; תשובות הרמב״ם ובנו רבי אברהם; שו״ת הרמב״ן והרשב״א – שהיה מגדולי המשיבים שבכל הדורות ושמספר תשובותיו מגיע לאלפים.

עם התמעטות היצירה בספרד, בעקבות פורעניות קנ״א(1391) וגירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), עבר המרכז לצפון אפריקה, עם המשיבים הגדולים: רבי יצחק ב״ר ששת(ריב״ש), שכיהן כרבה של אלג׳יר; רבי שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ץ), שירש את הריב״ש ברבנות אלג׳יר. תשובות הרשב״ץ מצטיינות בבהירותם המשפטית, ויבול התשובות גדול ופורה.

לאחר גירוש ספרד עבר מרכז התורה לארץ ישראל, לצפת וירושלים. גדולי המשיבים בדור ההוא היו: רבי יעקב בירב(הר״י בירב), רבי לוי אבן חביב(הרלב״ח), רבי יוסף קארו, רבי דוד אבן זמרה(הרדב״ז) – שיבולו בתחום השו״ת הוא מן הגדולים ביותר.

במקביל התפתח מרכז תורה בארצות תוגרמה: קושטא ושלוניקי (ראה עליהם לעיל). התפרסמו כמשיבים באיזור זה: רבי אליהו מזרחי(הרא״ם) מקושטא, ורבי שמואל די מדינה(מהרשד״ם) משלוניקי. עוד שני משיבים גדולים בני אותו אזור: רבי דוד הכהן(מהרד״ך) מקורפו, ורבי בנימין זאב מארטא שביון. כן ראויים עוד לציון המשיבים הגדולים: רבי יוסף ב״ר משה מטראני(המהרי״ט), אף הוא מקושטא, ורבי חיים בנבנשת מאיזמיר(חשוב מאוד ספרו ׳כנסת הגדולה׳ בו ליקט לפי סדר הטור רבבות תשובות מספרות השו״ת). יותר מאוחר, במאה הי״ח, התפרסמו: רבי דוד פארדו(הרד״ף), רבי משה חאגיז, רבי יום טוב אלגאזי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), רבי רפאל יוסף חזן, רבי יהודה עייאש מאלג׳יר, רבי יעקב אבן צור (יעב״ץ) ממרוקו, רבי צדקה חוצין מבגדד ועוד.

במאה הי״ט מפורסמים: רבי חיים פאלאג׳י, רבי יעקב שאול אלישר, רבי אברהם אנקאווה ורבי יצחק אבן דנאן ממרוקו.

במאה הכ': רבי דוד פיפאנו מחכמי סופיה ושלוניקי – שתשובותיו הם מהבולטות במאה זו. ראויים לציון מיוחד תשובותיו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל – ׳משפטי עזיאל׳, רבי עובדיה הדאיה בעל ׳ישכיל עבדי/ רבי משה כלפון הכהן מחבר שו״ת ׳שואל ונשאל׳ ועוד.

בסקירה קצרה זו על ספרות השו״ת, ראינו עד כמה גדול הוא חלקם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ באחד התחומים החשובים ביותר בהתפתחות התושבע״פ – ספרות השו״ת.

השאלות והתשובות של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, כמו בשאר תחומים, הינם הבסיס האיתן עליו מושתתת כל ספרות השו״ת. שמות ספרי השו״ת: שו״ת הרשב״א, הריב״ש, מהרי״ט, הרמב״ם, מהרשד״ם, רב פעלים, רדב״ז, תשב״ץ ועוד, מעוררים יראה של כבוד בפי כל הפוסקים והמשיבים, ודבריהם מצויים בכל משא ומתן הלכתי, עליהם נסמכים ועל פיהם מכריעים.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

ר׳ יוסף ן׳ לב (מהריב׳׳ל) – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי וקושטא -ציין: ״והספרדים…נמשכו אחריהם (רומאניוטים) כמו שנמשכו בסבלונות״.

גם ר׳ יעקב ן׳ חביב – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי – הביע דעתו, שהספרדים בשאלוניקי צריכים לנהוג לפי מנהגי העיר (של הרומאניוטים) קודם בואם, משום ש״ראוי לשים נגד עינינו מאמר חז״ל על ׳לא תתגודדו, לא תהיו אגודות אגודות׳. וכיון שמגורשי איטליה היושבים לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב בפי מששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלר לשם״

אולם מתנגדי ר׳ יעקב ן׳ חביב היו מוכיחים כי ״לא תתגודדו״ נאמר דווקא ב׳׳יחידים", שבאו למקום שמחמירים, כי הם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם, אבל כשהם קהל בפני עצמם, הריהם כמו שישבו בעירם ונוהגים כמנהגם והאחרים כמנהגם. ובכן אין כאן ״ולא תתגודדו״. בסוף הודה ר׳ יעקב ן׳ חביב לדבריהם. משום כך שינה דעתו גם הוא ונהג לפי מנהג אבותיהם. עקב סיבות אלה של חילוקי מנהגים בדיני איסור והיתר, החל שלב ראשון של הפרדה ביניהם ולא אכלו איש אצל רעהו. ר׳ יוסף ן׳ לב מספר בתשובותיו על חילוקי דעות אלה בנפיחה, הן בקושטא והן בשאלוניקי.

נראה שבין הספרדים היו חלוקות הדעות בקשר לאינטגרציה שלהם בתוך הקהילות האוטוכטוניות הוותיקות, וגבר הקו הקיצוני נגד ההשתלבות ובעד עצמאות קהלי המגורשים והשתלטות על המקומיים. הרקע להתנשאותם של הספרדים על הרומאניוטים היה מספרם הרב, שעלה עשרת מונים על הוותיקים, הרגשת עליונותם בתורה ובחכמה וייחוסם. דעה זו בוטאה בבירור על י ידי חכם ספרדי בשם ר׳ משה ארוקיס, שהשיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות באדריאנופולי, ומפני חשיבותם אצטטם:

שראוי לספרדים בכל מקום, שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם ושבח וגדולה ליוצר בראשית, הספרדים, הלא הם רובא דמנכר בכמות ובאיכות והיהודים יושבי הארץ יושבים ראשונה במלכות הזה, אינם בערכנו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ותרי ממאה ולמה נלך אחריהם לראות מה הם נוהגים, עד שניפול ברשת שנוי ותמורות… וידוע הוא שהספרדים וחכמיה בזה המלכות, עם שאר הקהילות המתחברות אליהם ושבח לאל הלא הם הרבים, להם לבדם ניתנה הארץ והם הודה, זיוה והדרה, מאירים לארץ ולדרים עליה… הלא כל המקומות האלה נחשבו גם הם אף לנו, וראוי למעוטים היושבים ראשונה במלכות, בכל עניני מנהגי התורה, ממנו יראו וכך יעשו, ולא יעשו אגודות אגודות ולא יראה תורה כשתי תורות

חכם זה ראה גם את מנהג הסבלונות כמנהג טעות, ולפיכך חוזר על סברתו בדבר כיבוש הרומאניוטים בידי הרוב הספרדי. ואכן נסיונות של השתלטות אנו מוצאים כבר מתחילת התיישבותם של המגורשים, עוד בחייהם של ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי.

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

הישגיהם המיוחדים של היהודים והסתייגותם מסביבת הרוב המוסלמית עוררו מדרך הטבע קנאה ורצון להעניש את בני החסות, הד׳ימים, על החריגה מן הסדר החברתי המקודש ועתיק היומין. בנקודה זו היה קשר פוטנציאלי בין ילידים מוסלמים לבין קולוניאליסטים אירופים נוקשים. הקולוניאליסטים ביקשו להגן על זכויות־היתר המונופוליסטיות שלהם, ומתן זכויות ליהודים ילידים שיקרבו אותם למעמד האירופים היה בעיניהם חריגה בוטה מן הסדר הרצוי. בתקופת וישי בוטלו זכויות כאלו. במיוחד בלט הדבר באלג׳יריה, שם הוגדרו היהודים מאז 1870 כצרפתים מתוקף צו מיוחד, שנקרא על־שם שר המשפטים היהודי שפעל לחקיקתו, ״צו כרמייה״. שלטונות וישי ביטלו את צו כרמייה ובמקביל הוציאו בשנים 1941-1940 תקנות אנטי־יהודיות ברחבי צפון אפריקה. גם אחרי ״מבצע לפיד״ חשבו הגנרלים ואנשי השלטון הצרפתים שהחלו לשתף פעולה עם בעלות־הברית, כי החזרת יהודי אלג׳יריה למעמדם של שאר הילידים היא הישג שאסור לוותר עליו. גישה זו עשויה היתה לזכות בתמיכה מצד

מוסלמים שלא הבינו מנהג זה של העדפת הד׳ימים על פניהם, כך על כל פנים סברו הגנרלים הצרפתים דרלאן, דירו ואחרים. הם היו ערים לירידת קרנה של צרפת בעיני המוסלמים עקב חולשתה בתקופת המלחמה, וחיפשו דרכים לתיקון מעמדה בקרב הרוב המקומי.

הערכתם של השליטים הקולוניאלים לא היתה מופרכת. מ״א מספר כי בשלב מסוים נכנסו שוטרים צרפתים לבית־הכנסת רבי אליהו. הם באו לחפש נשק שהיה כביכול בידי היהודים, ובהזדמנות זו היכו את הנוכחים ובעטו בהם. עם עוזבם אמר מוח׳זיני מקומי ליהודים: ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם? אל תשכחו שהצרפתים והמתקנים הם השולטים כאן […] הנה התוצאה, יריתם באקדחים כדי להרוג את הערבים ואת סוכני המשטרה.״ בעיני המוח׳זיני קיבלו עתה היהודים את העונש הראוי להם. הצרפתים והערבים היו בעיניו במחנה אחד, של השליטים, והיהודים חטאו בחטא של חתרנות והתקוממות נגד שלטונם. מוסלמים רבים הזדעזעו מן המחשבה שיהודים השתמשו בנשק ומצאו בכך עילה להענשתם. ״אתם תראו מה זאת אומרת לירות באקדח. אנחנו נהרוג את כולכם,״ איים אחד החיילים בצעקות על היהודים יושבי בית־הכנסת.

ואולם, גם עמדות אחרות של מוסלמים מבצבצות מתיאורו של מ״א. הוא מצטט מן הזיכרון דו־שיח בין החייל הנזכר לבין אחד התושבים המקומיים, ערבי קשיש שעמר בכניסה לבניין ועד הקהילה. הקשיש פנה אל החייל ושאל:

״מדוע אתם מעליבים את היהודים האלה ומתעללים בהם? האם אינכם יודעים שהם אנשים כמונו? שאלה אחינו, בני ישמעאל, יצחק ויעקב? אם הם ביצעו פשע, יש להביאם לפני הרשויות״ […] הערבי הקשיש פנה אל השוטר המקומי אשר נראה לו מתון יותר ואמר: ״אתה האחראי לפני אללה, כי הוא [החייל] אינו יודע מה שהוא מדבר.״ השוטר שהתרשם מהדברים אמר לחייל: ״אין לך כל זכות לומר כי תהרוג את כל היהודים; אתה כאן בתפקיד.״ זקן החיילים התערב: ״אין לכם זכות להעליב את היהודים ולהתעלל בהם: המח׳זן הוא שיפסוק. לנו מותר רק לשמור עליהם.״ השוטר המקומי, הפעם מרוכך לגמרי, המשיך: ״בארצי שמרתי תמיד על יחסים טובים עם היהודים. הם התנהגו יפה, אבל כאן הם מעוררים הרבה רוגז.״

שיחה משוחזרת זו חושפת לפנינו את מורשת הנוהג המקומי ואת המשקעים הדתיים שהשפיעו על יחס המוסלמים כלפי היהודים. נזכרת בה תפישת המקור המשותף, ההופך ערבים ויהודים למעין אחים, בני משפחה אחת, בניגוד לתפישה הגזענית שאפיינה את עמדתם של האנטישמים האירופים. נזכרת בה גם מסורת החסות המקודשת על ידי ההלכה המוסלמית. הכל הסכימו כי נותן החסות, הסולטאן, הוא היחיד המוסמך לשפוט את היהודים. משימה זו היא עניין למח׳זן, מנגנון הממשל שלו, הכולל מושלים מסוגים שונים, פאשות, ח׳ליפות ועוד, שחלקם הוכשרו גם לתפקידי שופטים, וכן דיינים על־פי ההלכה השרעית, פקידים, שוטרים וחיילים. על החיילים הוטל רק לשמור על היהודים, וודאי שלא היתה להם יד חופשית להורגם, כפי שעלול היה לחשוב מוסלמי בור ומתלהם או כדברי ההסתה שהופצו מעל גלי האתר בשידורי התעמולה של הנאצים. אין תימה שהיהודים הצפופים במשרדי הקהילה התעודדו לשמע מפנה זה במהלך השיחה בין המוסלמים. מ״א מעיד על עצמו שפנה אז אליהם ואמר: ״כל מה שאנו רוצים הוא רק לעבוד בשלום ובשלווה. הערבים והיהודים תמיד הסתדרו יפה. במרוקו הם כמו אחים. הנה שאלו את השכן [אחד הערבים הנוכחים] המכיר אותנו זה זמן רב. האם אנחנו אנשים המשתמשים באקדחים?״ שאלת השימוש של היהודים באקדחים היתה שאלה עדינה, שכן המסורת המוסלמית גרסה שאסור לד׳ימים ליטול לידיהם נשק.

מכל מקום, גם לאחר המפנה בשיחה נשמעו דברי המוח׳זיני שקודם לכן האשים את היהודים בהרמת ראש ובחתרנות. מדבריו עלה שאין היהודים של קזבלנקה דומים ליהודים שהכיר במקומו, היינו באחד המחוזות הפנימיים של מרוקו. במחוזו לא עוררו היהודים רוגז, אך לא כן בקזבלנקה. התמורות שעברו על מרוקו תחת הצרפתים השפיעו על יחסו של המוסלמי הפשוט כלפי היהודי, ותמורות אלו באו לידי ביטוי בולט במיוחד בקזבלנקה, הכרך החדש והמודרני של הארץ.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

ככל שהתחזק הבית הלאומי בארץ ישראל עד שהיה לעובדה קיימת, כדברי הספר הלבן של 1939, נראה היה שהצורך בסלקטיביות יפחת ושיקולי ההצלה יגברו על שיקולי הבניין. מנהיגי היישוב ראו את היישוב היהודי חזק דיו להושיט סיוע בקליטת יהודים ולא רק להזדקק לתמיכה בכוח אדם. הגבלת העלייה שכפו הבריטים מ־1937 ובייחוד ב־1939 העמידה את הרצון לנהל עלייה חופשית כאחת הסיבות המרכזיות לדרישה להקמת מדינה יהודית עצמאית. עד תום המנדט הייתה העלייה לסוגיה עיקרית במאבק הלאומי בארץ ישראל. זה היה למעשה היפוך היוצרות. עד 1937 רצו מנהיגי היישוב בעלייה על מנת ליצור רוב שיביא להקמת מדינה, ומ־1937 הם רצו מדינה שתהיה בית להמוני הנרדפים.¹²⁶ מכאן קצרה הדרך להבנה שתפקידה המרכזי של העלייה הוא הצלה ולא בניין הארץ.

בשנות הארבעים חל מפנה במדיניות העלייה. בעקבות מאורעות השואה באירופה היה ברור שההצלה היא הסוגיה החדה והנוקבת העומדת על הפרק, והתחזקה העמדה שגרסה שרק מדינה יהודית בארץ ישראל יכולה להיות מקלט ליהודים הנרדפים בעולם. בשנות התרחשותה של השואה היו שהדגישו שכל מהותה של הציונות היא הדאגה להצלת חמישה מיליוני יהודים. בשנים שלאחר מכן, בעת המאבק להקמת המדינה, רתמה ההנהגה הציונית את מצוקת שארית הפלטה למאמץ להקמת המדינה, ולעלייה הבלתי לגלית של העקורים היה בהקשר זה תפקיד הסברתי חשוב. עלייה המונית גם נתפסה משיקולי בניין כפתרון לבעיה הערבית בארץ ישראל, ובן־גוריון הניח שבזכות העולים הרבים יהיו היהודים לרוב, שייתן לגיטימציה לשלטון יהודי. ׳אם תקום עובדה, שיביאו לארץ מיליון יהודים – הסכסוך עם הערבים יגמד, אמר בן־גוריון ביוני 1944.

יש מקום להתמקד בעמדתו של בן־גוריון, שמעמדו הלך והתבצר באותן שנים כמנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל וכיו״ר הנהלת הסוכנות. כמו רבים בתנועת הפועלים ראה בן־גוריון בתחילת דרכו את העלייה הסלקטיבית באור חיובי. עוד ב־1933 התבטא בגנותה של עלייה המונית ודרש שלארץ יבואו בעיקר חלוצים. אולם האירועים באירופה וההתפתחויות בארץ ישראל הביאו אותו לשנות את עמדתו. בעקבות ליל הבדולח החל לדרוש עלייה המונית. במהלך השואה התחזקה הדרישה לעלייה המונית ובן־גוריון דרש שיעלו לארץ מיליון יהודים (לעתים דיבר על שני מיליונים), מספר הפליטים המוערך באותה תקופה, אפילו אם יצטרכו לפתוח עבורם בתי תמחוי. לצורך העניין אף הוקמה ועדת תכנון מיוחדת. הלך רוח זה, שהביא בחשבון אפשרות לעלייה המונית, נסמך על הערכה של השינויים הפוליטיים הצפויים. בן־גוריון ורבים אחרים הניחו שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה יקום סדר עולמי חדש, בדומה לשלום ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהנחה שבעלות הברית תהיינה מחויבות פוליטית ומוסרית ליהודים ואילו כוח המיקוח של הערבים יהיה דל, הניח בן־גוריון שבסדר החדש יש סיכוי לתמיכה פוליטית, לוגיסטית וכספית ב׳טרנספר של יהודים לארץ ישראל׳.

העלייה נועדה ליצור רוב יהודי מכריע בארץ שיאפשר קבלת עצמאות והקמתה של מדינה דמוקרטית בשלטון יהודי. לאחר המלחמה התברר שבטווח הקרוב אין בסדר העולמי החדש מפנה לטובת הציונות. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה אישררה את מדיניות הספר הלבן מ־1939 וגם הממשל האמריקני, שדרש מהבריטים להתיר הכנסת פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, נטה לדחות את התביעה הציונית למדינה. תכנית המיליון נגנזה בשלב זה והדרישה לעליית המיליון הומרה בדרישה צנועה הרבה יותר – עליית 100,000 יהודים.

אף שהנסיבות הפוליטיות לא אפשרו את יישומה של הגישה הציונית החדשה לעלייה, המדיניות שראתה בחיוב עלייה המונית נתנה את אותותיה בהרכב האנושי של העולים בשנים שאחרי המלחמה. ממדי העלייה נשארו מצומצמים בגלל מגבלות הספר הלבן ומגבלות שנבעו מאופייה הבלתי לגלי של ההעפלה, אולם אוכלוסיית העולים בשנים 1948-1945 כללה חולים ונכים פליטי שואה, משפחות שלמות וקשישים בודדים, לא רק חלוצים וצעירים בגיל העבודה, אוכלוסייה שאפיינה עלייה סלקטיבית.

הקמת מדינה יהודית בגישה של הצלה ומקלט ליהודים נרדפים לא הייתה רק עמדתם של מנהיגים ציונים. גם נשיא ארצות הברית הארי טרומן למשל, שמקיץ 1946 החל לתמוך ברעיון המדינה היהודית, ראה אותה בעיקר בהקשר של פתרון לבעיית הפליטים היהודים. כמעט לא היה מי שיעז לכפור בכך שהגישה לעלייה צריכה להיות גישה של הצלה. בהיערכות להקמת המדינה כבר הייתה העלייה עניין מובן מאליו. מדינה שלאומיות פזורה הקימה אותה (אם כי בני הזמן לא השתמשו במינוח של גלנר) נועדה להיות בית לבני הפזורה. את מספר העולים הפוטנציאלים אמדו בשני מיליונים אף שהיה ברור שלא כולם אכן יעלו. בדיונים ערב הקמת המדינה המשיכו לראות בעלייה הצפויה כורח המציאות, אך לא בחנו את הבעייתיות הגדולה הצפויה בקליטתה ולא נערכו לקראתה. עיקר תשומת הלב הופנתה להכנות למלחמה.

מנהגי חודש אב רחמן.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד

מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים(ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ

ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי ביתהמכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט). ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה )שם אות לז'(, וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו), מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל.  עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א )סימן תקנ"ה ה"ב(, ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

La complainte du tritel

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

תרגום

יום רביעי כשנודע הדבר, הגיעו גדודי המפקד. אוי לי איזה יום צרה !

ליל חמישי שמענו חריקת הרובים, אוי לנו, מה יארע?

ליל חמישי בחצות ליל כשפרצו לתוך בית יהודה הלל, מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

אמרו: היש צרה גדולה מזו? תני הכסף בת כופרים !

יום חמישי בצהריים, העלונו לבית חברה קדישא, התבוססנו בבוץ ובעפר, אוי לאותו כיעור!

יום חמישי בערב לקחונו לסחאל ( מקום בקצה בית הקברות, רחוק מהבוזזים ), כיוונו אלינו רוביהם, היה ליל מחשכים

יום חמישי המשיכו לשדוד, אך יום שישי הגיעה החנינה, הודיעו לנו ביד קורא,

התאספו בארמון הסולטן, זקנים ונערים היזהרו לא לסטות, בארמון עליכם להתאסף. אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

Traduction

 C'est mercredi que l'alerte fut donnée, La troupe du commandant est arrivée. Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu, Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu. O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée, Ils nous firent monter dans la chambre funéraire. Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière. Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhiP. Ils pointèrent sur nous les fusils. Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph Ben Naïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

כ"ז באדר תשט"ו 21.3.55

במכתב לתנועת המושבים כתבתי בין היתר.

" מצד המזרחי והפועל המזרחי נעשים כאן דברים שאין להעלותם על הדעת. הם הורסים – פשוטו כמשמעו – עבודה ציונית ישראלית. ועל ידי כך – גם את שטחי פעולתי כדי מזה הון מפלגתי פוליטי. הם עושים מקח וממכר בשם הדת לטובת מפלגתם וזורעים הרס, ומחללים את שם מדינת ישראל. כך עולה כל עמלנו באש התככים והקנאה "

ואילו על פעולות ההרס והחבלה שנעשו על ידם בארץ קיבלתי דו"ח מפורט ממזכירות תנועת המושבים, במכתבו של גרשון צוקר בתאריך 26.5.55.

עת לשעות – הפרו תורתך. כך כנראה סיכם לעצמו הפועל המזרחי את קו פעולתו בארגון עולי מרוקו ובעיקר באנשי הכפרים. הקדמה זו באה להסביר לך על התפתחות העניינים בארץ. אחרי שקיבלתי את מכתבך האחרון מיום 8.5.55 הבינותי, וכך הבינו אחרים, שתהיה לנו עבודה סדירה של העברה והכנה להתיישבות. במכתב הנ"ל נכללה רשימה של 56 משפחות מיוצאי דמנאת. מאד שמחנו על החומר הזה.

התחלנו בהכנות מעשיות. עשינו כל מה שביכולתנו בכדי להעמיד מקום במחנה חרובית עבור הארגון מדמנאת. בהתאם לתכנית קבענו עליית ארגון איית בוגמאז ל-22 ביולי כדי שנוכל באותו יום להעביר את המשפחות מדמנאת, באם יגיעו.

בעוד ענייני הארגון פעלו כהלכה, ופתאום – הפרעה ראשונה. הגיע מברק מעמוס רבל, מנהל מחלקת העליה במרוקו בקשר לארגון דמנאת. יחד עם זאת שמענו כי הפועל המזרחי הודיע על קבוצה של 35 משפחות מאורגנות על ידו. לנו היה כבר ברור שיש כאן משהו לא כשורה אך נמנענו מלהוציא מסקנות, כל עוד לא התבררו העניינים דיים.

קיימנו התיעצות מוקדמת והוחלט שאם יתברר שמשפחות אלה הן כלולות ברשימתך נעביר אותן לחרובית. באותו יום ראשון הגיעו לנמל חיפה שתי אניות בבת אחת : " נגבה " ו " גולדן איילס ". לנמל הגיעו אנשי המוסדות ונציגי הזרמים. כבר בהתחלה חשנו שדבר בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל.

המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו על לסירת הנמל בכדי להגיע לאניה גולדן איילס בסירה היו, חנוך הילמן, אברהם מיגל, קלמן לוין וגם אהרן סיקרוני – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו שבאניה זו נמצא גם חיים מויאל.

כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי הפועל המזרחי נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה.

לאחר שיחה ראשונה עם אנשי דמנאת הוברר לנו מעל לכל ספק כי העבודה החתרנית שנעשתה על ידי חיים מויאל ונוימן ממרסיי ועוזריהם נשאה פרי.

חזרנו לחוף והוויכוח התחדש. תבענו בתוקף בשם התנועה להעביר האנשים לחרובית, ואנשי הפועל המזרחי תבעו להעבירם למשואה. כל הסימנים הראו שאנשי הפועל המזרחי החליטו לפתוח במערכה נגד כל עבודתנו במרוקו.

ובפרט כשאנו נמצאים ערב הבחירות לכנסת, ומנסים הם לרכב על סוס בשם הדת. הויכוח נמשך עד חצות ולא הגענו לכלל סיכום. קיימנו התיעצות דחופה עם יצחק קורן והלה דרש בתוקף שאין לוותר על תכניתנו להעביר האנשים לחרובית.

לאחר לילה ללא שינה וויכוחים קדחתניים ניתנה הוראה על ידי אברהם ציגל להעביר האנשים לחרובית. בשעה שש בבוקר החלה הורדת העולים מהאניה " נגבה " ובשעה 9.30 מהאניה " גולדן איילס " שבה היו אנשי דמנאת.

( הערה אישית שלי – שימו לב שבכל התהליך הזה, לא נשאלו יהודי מרוקו בכלל לדעתם, ומבין כל המטפלים בנושא הזה, לא היה ולו נציג אחד מהעדה המרוקאית, וזה אומר דרשני )

אחרי שאנשי הפועל המזרחי התנגדו בחריפות להעברת האנשים לחרובית היה לנו ברור שהדבר לא פשוט, ואמנם כשניתנה ההוראה להעביר האנשים לחרובית הודיע בא כח הפועל המזרחי שהוא מתנגד לסידור זה. ואכן העולים סירבו לעזוב את המקום, וכל נסיון של הסברה לא הועיל.

המעלות ממעמקים

בכל ליל פסח נוהג היה רבי חיים פינטו לשגר שליחים לכל קצות העיר, לחפש ולמצוא עניים ולהביאם אליו לליל הסדר, כדי לקיים ״כל דכפין ייתי וייכול״.

באחד מלילי פסח יצאו שליחו של רבי חיים פינטו, הסתובבו בכל קצות העיר ולבסוף מצאו באחת האכסניות העלובות יהודי יושב ובוכה, עיניו זולגות דמעות ללא הפוגה והוא צועק במר ליבו. אמרו לו: ״יהודי יקר, הנך מוזמן לסעוד על שולחנו של רבי חיים פינטו, המקובל האלוקי, ולעשות יחד עימו את ליל הסדר״.

להפתעתם הרבה השיב להם העני בשלילה גמורה ואמר להם בבכי קורע־לב: ״לא אלך עימכם, כי בשבילכם זהו חג הפסח, בשבילי זהו תשעה באב, יום אבל ומספד״. חזרו השליחים אל רבי חיים פינטו וסיפרו לו את דברי היהודי האביון. כששמע הרבי על כך אמר לשליחיו: ״לכו אליו פעם נוספת ונסו לשכנע אותו לבוא. אם לא ישמע למלים טובות ולדברי כיבושין – הביאו אותו בכוח הזרוע!״

חזרו השליחים אל אותה אכסניה, ראו את היהודי ועודו ממרר בבכי, דיברו על ליבו, אך הוא בשלו: לא אלך עימכם. ואז, מחוסר ברירה, הם נטלו אותו בכוח והביאוהו אל בית הרב.

ושם, בבית, היתה אורה ונהרה. כל בני הבית הסבו ליד השולחן, שכרע מעומס מטעמי החג. ופני כולם היו שמחים. רק פניו של העני היו בוכיות ועיניו מרוטות מבכי.

״למה אתה בוכה?״ – שאל הרב פינטו את העני. ״האם אינך יודע שחג הפסח היום? האינך יודע שבליל חג יש לשמוח, כמו ששמחים כל היהודים?״

״ אנא ממך, רבי״, ביקש ההלך, ״ עזוב אותי. תן לי ללכת בחזרה לאכסניה שלי כי למה לי להפריע לכם ולהשבית את שמחתכם? לבי מר עלי ולא אוכל לשמוח. אני מתחנן לפניך, שלחני מכאן ואלך״. ״מה קרה לך?״ – שאל הרב פינטו. ״מדוע אתה בוכה כל־כך? ספר לי, ובעזרת השם עוד תהיה שמח. אני מבטיח לך בזאת, כי לא תוסיף עוד לבכות, רק ספר לי את שאירע לך״.

העני התבונן בפני הרב והחל מספר: ״נולדתי במראקש, ולימים עקרתי לספרד. שם עסקתי בעבודות שונות, וביושר אספתי כסף רב. כאשר רציתי לשוב הביתה, לעיר מולדתי, קניתי בכל הוני וכספי יהלומים, פנינים, מרגליות ואבנים טובות. ועוד טרם שעזבתי לדרכי פנתה אלי אלמנה אחת, נתנה לי מרגלית יקרה וביקשה ממני למסור אותה לבתה, הגרה במראקש ועומדת להינשא. צררתי את כל האבנים הטובות במזוודה, עליתי על ספינה והפלגתי לעבר עיר הולדתי. לפתע פרצה סערה גדולה, האונייה וכל אשר בה ירדו תהומה, ואני הצלחתי להינצל בעור שיני רק כאשר נאחזתי בקרש צף. הים פלט אותי לחופה של העיר הזו, כשאני נקי מכל נכסי ומכל בגדי. ועכשיו, כיצד לא אבכה כל העת על אובדן כל עמלי? מה אומר לבתה של האלמנה? שהמרגלית טבעה בים? הוי, רבי, רבי, טוב מותי מחיי…״

הרב פינטו התבונן ארוכות בפניו של העני ואחר אמר לו שלוש מלים: ״שמח, ראה ושתוק״. והרב לקח בידו את גביע הכסף הגדול שלו, הגביע הקדוש, והשביע את שרו של ים. אחר־כך אמר לאורח האביון: ״הסתכל!״

ולנגד עיניו הנדהמות של העני הלך הגביע וגדל, הלך והתרחב, הלך והעמיק, ובמקום יין מילאו אותו גלי־ים, ואלה באו בזה אחר זה. לפתע הופיעה על כרבולות הגלים תיבה קטנה – ונזרקה החוצה. העני, משתאה למראה עיניו, לא יכול להתאפק וזעק: ״זו התיבה שלי, כבוד הרב, זו התיבה שלי!״

לקח הרב את התיבה והעמידה על השולחן. ואז שב הגביע לצורתו המקורית, היה כבראשונה, והיין חזר לתוכו.

פניו של האורח צהלו משמחה, אך טרה ראה את אשר בתיבה. ואז הורה לו הרב פינטו לפתוח את התיבה. וכאשר פתח אותה האורח הוא ראה לנגד עיניו את כל רכושו ואת המרגלית של האשה האלמנה, לא חסר מאומה מכל אשר היה לו.

ואז יכול היה העני לשבת יחד עם כל בני הבית ולחוג עימם את ליל הסדר בשמחה של מצווה ובששון גדול.

מראהו כלבנון

המעיין בספרו שיש בידינו, עומד ומשתומם על לבו המבעית בתלמוד, בעיון ובבקיאות. ומי שזכה ואור תורת הח״ן נגלה לו, נבהל כפליים מן הבהירות שבהגהותיו המתומצתות. מבין השורות מבצבץ ועולה עמל ויגיעה לאין שיעור, טורח ושקידה אין סופיים, לזכות ולהבין דברי אלקים חיים.

לא יפלא, מה שעבר בפי הבריות מפה לאוזן, כי קלסתר פניו של ר׳ אברהם מבהיק מזיו יופי, כל המביט בו היה רואה גם בעיני בשר: ״מראהו כלבנון בחור כארזים״ (שיר השירים ה,טו), וכפי שדרש ר׳ יהודה ברבי סימון במסכת סנהדרין (ק.): ״כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הקב״ה מבהיק זיוו לעולם הבא". זכה ר׳ אברהם ונתקיים בו כן כבר בעולם הזה, כי נתברך בצורת הפנים ובזיו הקלסתר. ככל הנראה, אותו חוט של חן וחסד שהיה משוך על פניו, נטווה מהפקעת הצחורה של תורתו וצדקותו, ממנו נמשך, והאיר על פניו, כנאמר: ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח,א).

ומשעמדנו על מעלת חידושיו, ברור מאליו, מדוע היו חידושי תורתו המרובים נפוצים במרוקו, למרות שהיו בכתב יד בלבד. בישיבותיה עסקו בחידושיו, הוקירו את דבריו, והתפלפלו בהם.

ראה לדוגמא בספר קול מבשר, לגאון המפורסם ר׳ משה רוזיליו זצ״ל, בחידושיו למסכת פסחים (דף כח: תוס׳ ד״ה כל ערל) שכתב: ״ומשם מר דרור בכ״י, לה״ר כמוה״ר אברהם פינטו זלה״ה, שמעתי לתרץ״ וכוי. סיבה זו גם הביאה לכך, שכאשר מצא ר׳ יצחק סבע, בעיר ויהראן, את חידושיו של ר׳ אברהם למס׳ כתובות, קפץ על אוצר זה כמוצא שלל רב, וטרח להביאם לדפוס בתוך ספרו חסד ואמת.

מגדולי רבני מרוקו, ספריו

ר׳ אברהם כיהן כמורה הוראה ואב בית דין בעירו מרקש, בית דינו נחשב לאחד מבתי הדינים החשובים ביותר, ועם בית דינו נמנו הגאונים: אחיו ר׳ יצחק פינטו, ר׳ יצחק חרוש, ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ משה בן עטר, ור׳ שלמה אסבאג. מלבד זאת עמד גם בראשות ישיבה שם.

יתר על כן, ר׳ אברהם נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו כולה, מצודתו היתה פרושה על פני כל הארץ, ודעתו נשמעה ברמה בכל מקום. רבים מרבני מרוקו נמלכו בדעתו, ובקשו את הסכמתו לפסקיהם.

לדוגמא :  בשו׳׳ת תקפו של יוסף לגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח (מרבני סאלי ורבאט ) ח״ב סימן י״ד כותב: אחר שהגיעו דברי לאחד המיוחד כמהר״ר אברהם פינטו נר"ו, וכו', ועוד נזכר שם בסימן צ״ג. בשו״ת נר מערבי (סימן קי״ח) מובאת תשובתו יחד עם חברי בית דינו הנ״ל (משנת תקל״ו), וכן בקונטרס הטרפיות שם ( עמוד ר"ד )

בספר ברית אבות להגאון ר׳ אברהם קורייאס (ממוגאדור) מביא בכבוד גדול כמה פעמים דבריו ותשובותיו, ובחלקם מה שכתב יחד עם בית דינו, (בדף עה. בענין קשרי שידוכים, שם חתום יחד עם אחיו, וכן בליקוטי חו׳׳מ סימן פ״ב. ושם בעמוד עט : הביא תקנות מרקש עליהם היה חתום, והביא שם גם מה שחלק על אביו ר׳ יעקב זצ׳׳ל). בשו״ת אבני שיש להגאון ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו (ח׳׳א סימן ׳דימן צ״ב), מובאות תשובותיו(משנת תקמ׳׳ד ותקנ״ט) יחד עם חברי בית דינו הנ"ל. גם בשו״ת ליצחק ריח להגאון ר׳ יצחק אבן דנאן (ליוורנו תרס״ב) סימן ל״ג, בא בקצרה פסק דינו יחד עם בית הדין הנ״ל.

כמו כן נשארה גם בידינו הסכמתו משנת תקמ״ג, לספר תהילה לדוד (למשורר —ע הצדיק ר׳ דוד חסין).

ספרים רבים חיבר ר׳ אברהם, ונתקיימו בו דברי חכמים במסכת אבות (פ״ו מ׳׳א): כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכוי, ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק״. ראש וראשון לחיבוריו הידועים לנו, הם חידושיו למסכת כתובות. ר' יצחק סבע אסף פירושים על הש״ס מכמה מחברים, והביאם לדפוס בשאלוניקי בשנת תקע״ג תחת השם: ״חסד ואמת״. הפירוש הראשון הנדפס שם, הוא פירושו של ר׳ אברהם, וכה כותב המו״ל בהקדמתו:

" זה יצא ראשונה, מציאה מצאתי בעיר ויהראן, שיטה למס׳ כתובות מהרב הגדול הסמוך, כמהר״ר ר׳ אברהם פינטו זצ״ל. ביודעו ומכירו לשעבר, אחד היה אברהם, מאריה דאתרא בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ממארוקוס מערב הפנימי. וזה במו ט׳ שנים נתבקש לישיבה של מעלה״.

מלבד זאת חיבר גם ספר דרושים, בשם ״מר דרור״, שלא נדפס. מתוך דברי הספר קול מבשר נראה, שחיבר גם חידושים למס׳ פסחים בשם מר דרור, ונשארו בכת״י.

בקבלה חיבר פירוש לזוהר בשם ״הדרת מלך״, ובו מזכיר פעמים רבות את דברי ר׳ שלום בוזאגלו תלמיד אביו ר׳ יעקב פינטו, פירוש זה נשאר בכת״י. הערת המחבר : כתב היד נמצא במוסד הרב קוק, ראה ארשת ב׳ הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש״ך, במאמרו של נפתלי בן מנחם אות וו.

כמו כן חיבר הגהות על אוצרות חיים למהרח״ו זיע״א, ועל שער הכוונות, ונדפסו בספי מקום בינה שערי בינה ואם לבינה, יחד עם הגהותיהם של אריות חכמת הקבלה מהמערב הפנימי באותה תקופה.

ככל הנראה, ר׳ אברהם נפטר לבית עולמו בשנת תקס״ד, כפי המשתמע מדברי ר״י סבע שהדפיס את ספרו בשנת תקע״ג, וכותב שם שזהו כתשע שנים לאחר פטירתו.

הערת המחבר : הוכחה זו סותרת את האמור בספר מלכי רבנן ט: שראה פסק מר׳ אברהם משנת תקפ״ו ותקצ״ג, ומדברי ר״י סבע הנ״ל עולה בבירור לא כך. כמו כן מתוך דבריו המובאים בספר קול מבשר (לר׳ משה רוזיליו), בחידושיו למסכת פסחים שכתבם בשנת תקע׳׳ב (בדף כח: תוס׳ דייה כל ערל), וכתב: "ומשם מר דרור בכ״י לה״ר כמוה׳׳ר אברהם פינטו זלה׳׳ה", מוכח שבשנת תקע״ב כבר לא היה בין החיים. [מעניין לציין שהתשובה בספר שו״ת תוקפו של יוסף ח״ב סימן י״ד זמנה משנת תקס׳׳ג.] ככל הנראה, המחבר מלכי רבנן (ואחריו נמשכו עוד מחברים) עירב את ר׳ אברהם עם נכדו, שנקרא ג״כ ר׳ אברהם, והיה מרבני מרקש, כפי שיובא להלן. כמה טעויות בסגנון זה נשתרבבו בספרים, כאשר ערבו כמה דמויות שנקראו באותו שם.

רבי יוסף בן נאיים

מו"ה אברהם אסולין זצ״ל

 רמו"ץ במראקס חי במאה הששית ובשו״ת שופריה דיעקב סי׳ ל״ד חתום בפס״ד הוא ראשון ואחריו מוהר״ר דוד צבאח ומוהר״ר מימון פינטו ומוהר״ר אליעזר חזאן ז״ל , עוד ראיתיו חותם בפס״ד א׳ בש׳ תקומ״ם פ״ק עם הרבנים הנז' והוא חותם א׳ ואחריו מוהר״ר אברהם פינטו ואחריו הרבנים הנז'.

מרה אברהם צרפתי הא׳ זצ״ל

מרבני פאם הוא היה בסוף המאה הג׳ ובתחילת הד׳ ובפם״ד א׳ למוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זצ״ל שבא לידו מעשה בשנת אושיב״ך באהלים פ״ק בענין נקיבת הטרפ׳ וכתב שם, שלחנו אל הבודק הגדול הר׳ אברהם הצרפתי י״ץ ושאלנו אותו על ככה והשיב לנו החכם הבודק הנז׳ שקבלה בידו מן החכמים נ״ן ז״ל שמצד ימין טריפה ומצד שמאל כשרה וכו׳

 כהה״ר אברהם עטייא ז"ל

 מחכמי פאם חי במאה החמישית וראיתיו חותם בהסכמה אחת עם כמה רבנים, וראיתיו חותם בשנת תצ"ז פ"ק עם כמה רבנים.

 כהה״ר אברהם נאברו ז״ל

 מחכמי פאם ח־ במאה החמישית ראיתיו חותם בהסכמה עם חכמי דבדו :

 מו"ה אברהם בן מלול זצ״ל

 מו"ץ באספי ראיתיו חותם בפס״ד אחד בשנת תע״ב עוד ראיתיו חותם בשו״ת מצב״י ח״ב סי׳ נ״ד עם כמה רבנים :

מו״ה אברהם גבישון זצ״ל

אפשר שהוא מטיטואן או מטאנג׳יר והוא אחיו של הרב מוהר״ר יעקב הז' הלאה בימי מהר״י בירב רבו של מרן מהר״י קארו

כהה״ר אברהם ן׳ סוסאן ז״ל

בר מסעוד חי במאה הששית והוא מחכמי פאס והיה סופר שטרות וראיתיו חותם בשטר מתנה הוא וכהה״ר דיד אביטבול ז״ל וזמן השטר בח׳ שבט בשנת אשחר״ך ליצי׳ עוד ראיתיו חותם בשטר מתנה א' בשנת תקט"ו.

מרה אברהם בן מאמאן זצ"ל

מו"ץ במראקס וראיתיו חותם בשאלה א׳ ששאלו רבני מראקס למוהריב״ע ומוהר״ר יעב״ץ זצ״ל וזמן השאלה שבט ש׳ עתה פ״ק עוד ראיתיו חותם בפס׳יד עם רבני מראקס ש׳ תצ״ב:

מו"ה אברהם טוליראנו זצ״ל

 מו״ץ בטאנגייר יע״א חי במאה הששית וראיתי פס״ד ממנו בש׳ תקס״ז וחותם עם מוהר״ר אברהם ישראל ומוהר״ר מנחם נהון ומהר"ר משה הלוי ומוהר״ר משה אבן צור ומוהר״ר שאול ישועה אביטבול ז״ל :

כהה״ר אברהם סנאניץ ז״ל

מחכמי טיטואן חי במאה הה׳ והיה בימי הרה׳׳ג מוהר״ר חסדאי אלמושנינו ומהר״ר דוד הכהן

מו"ה אברהם בן מוסה זצ״ל

מו"צ בסאלי וראיתי שאלה מחכמי סאלי לחכמי פאס ש׳ תס״ז וחתומים בה מוהר״א הנז׳ ומוהר״ר שלם אבן צור ומוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאס ז״ל :