L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
?Quels furent les diplomates juifs au service de Mohamed III
1757-1790
Il serait fastidieux de faire une liste exhaustive des diplomates juifs au service du sultan. Nous n'en présentons donc que quelques-uns
Samuel Sumbel vécut en France dans sa jeunesse. Il fut envoyé en mission au Danemark en 1751 pour conclure un accord entre ce pays et le Maroc. On lui a attribué l'idée de faire appel à des familles narchandes du Maroc pour développer le commerce dans la ville portuaire de Mogador nouvellement construite. Ces marchands qui reçurent le titre de Tajer (Négociant) du sultan réussirent effectivement a trouver des débouchés au commerce marocain. Ce fut ce même Samuel Sumbel qui veilla à l'application des politiques du sultan en matière de commerce extérieur. Il négocia la libération d'otages et renseigna les Britanniques sur les agissements de l'Espagne au Maroc. Sa fortune fit des jaloux et il fut arrêté trois fois puis relâché. Salomon Benwalid eut
rôle similaire et impressionna grandement les autorités britanniques
Isaïe Benamor fut envoyé en mission à Gênes en 1768 et à Londres en 1772. Il négocia une exemption des douanes aux navires militaires britanniques en retour de l'achat d'armements anglais pour le Maroc. Il fit venir des ingénieurs anglais afin de réparer le quai de Tanger. Le sultan le complimenta plus d'une fois pour ses états de service
Natif de Tétouan, Jacob Benidar fut vice-consul d'Angleterre dans plusieurs villes marocaines: Tanger, Tétouan, Salé et Mogador. Il accompagna des délégations britanniques à la Cour marocaine, fut envoyé par le sultan en mission à Venise. Le sultan adressa à Georges III ces quelques mots à propos de Jacob Benidar : « Vous pourrez avoir confiance en tout ce qu'il avancera… C'est votre Ministre et le mien.»
Les cinq frères Delmar, fils du rabbin Chalom Delmar agirent pour le compte du sultan au Maroc en Hollande. Lorsque l'Espagne accepta de libérer des prisonniers marocains, elle reçut le droit d'utilisation du port de Tanger pendant un an. Durant cette année, le Consul d'Angleterre et les citoyens anglais furent bannis de la ville. Au terme de cette année, Messod Delmar fut chargé de rétablir les liens avec l'Angleterre
Les frères Cardozo étaient d'anciens marranes. L'un d'eux était en poste à Londres, les deux autres au Maroc. Isaac fut conseiller du sultan. Son frère qui résidait à Londres refusa de rentrer au Maroc à la demande du sultan. Aussi, ce dernier fit bastonner à mort Isaac avant de l'incinérer. Les intrigues d'Éliyahou Lévy, Juif tunisien à la Cour, furent a l'origine d'une lettre faussement attribuée à David Cardozo. Cette lerre qui exprimait des réserves par rapport au sultan, aurait été à l'origine de sa condamnation. Les Cardozo auraient informé les Anglais a propos des agissements des Espagnols au Maroc.
Éliyahou Lévy et Jacob Attal avaient conseillé le sultan vers la fin de sa vie et leurs intrigues furent peut-être à l'origine du changement d'attitude du sultan envers les Juifs
L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs
Moulay Yazid qui succéda à Sidi Mohamed Ben Abdallah persécuta les Juifs où qu'ils fussent et fit de même pour toutes les personnes qui avaient servi son père fidèlement. Il s'en prit aux derniers conseillers juifs de son père, Éliyahou Lévy et Jacob Attal. Mordékhaï Chriqui fut tué sur ordre de Moulay Yazid. Certaines familles de notables juifs s'exilèrent du Maroc pour échapper à la tyrannie de Moulay Yazid. Tel fut le cas d'Abraham Pinto qui alla s'établir à Londres et d'Élias Lévy Yulee qui se rendit à La Havane puis en Floride. Son fils David devint le premier membre juif du Congrès américain
ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
הכשרת כלי קודש
בנוסף לתלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה במראכש נמצאו, כאמור, גם צעירים שבאו להכשיר עצמם לתפקידי כלי קודש, כמו דיין, סופר, מלמד, שוחט וכוי, למקומותיהם. בראשית המאה העשרים הגיע מניינם של אלה למאה צעירים. להוציא את הסמכת השוחטים (להלן) לא הייתה למראכש סמכות פורמלית או בלתי פורמלית למנות את כלי הקודש על יישובי המחוז. אף על פי כן, הייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך וזאת מעצם הכשרתם בישיבות העיר ובקיום הקשרים ביניהם, כי החכמים ששבו למקומותיהם המשיכו לעמוד בקשרי מכתבים (שו״ת) עם רבני העיר ודייניה. הם הפנו אליהם שאלות בתחומי החיים השונים, ביקשו את הדרכתם ודרשו פתרונות לבעיות קשות שהתקשו לפתור. באופן כזה המשיכו חכמי המרכז להשפיע על הנעשה במקומות הקטנים ובה בעת המשיכו החכמים המקומיים לקבל את מרותם של רבני העיר ולעמוד תחת השגחתם.
הכשרת שוחטים והסמכתם
הדוגמא הבולטת לתפקיד שמילאה מראכש כמרכז להכשרת כלי קודש קשורה בלימוד השחיטה ובהסמכת השוחטים לתפקידם. בתחום זה הייתה למראכש אוטוריטה מוחלטת ומלאה על יישובי המחוז, כי לימוד השחיטה ובמיוחד הענקת תעודת הסמכה לשמש בתפקיד שוחט הוענקה אך ורק במראכש.
אם נניח למד השוחט אם נניח למד השוחט את המקצוע בכפר הולדתו הוא חייב היה לבוא למראכש. שם בדקו השוחטים המקומיים את שליטתו בהלכות שחיטה ואת מיומנותו המקצועית. אם נמצא ראוי הוא הוסמך על ידם לשמש בתפקיד וקיבל מהם תעודת הסמכה המעידה על כך.
תעודות הסמכה שהוענקו לשוחטים מהמחוז בתקופות שונות מלמדות שמסורת זו הייתה עתיקה. (אין יודעים מתי החלה). יתר על כן, אפילו בשנות החמישים של המאה ה-20 היא המשיכה להתקיים, כפי שמעיד הרב מכלוף אבו חצירה:
"ושנתמניתי לראב״ד ורב ראשי במראכש, ראיתי שהשוחטים הם תלמידי חכמים מובהקים במלאכתם, אין מה לדבר עליהם…למאות היו באים מהכפרים הסמוכים על מראכש וכך היה המנהג, שיושבים בבי״ד(=בבית דין) עד שהיו מוסמכים בעניים בדיקת והשחזצ הסכין.ויש שבאו ממקומותיהם אומנים ומלומדים ויש שהיו מתעכבים אצלנו עד לשישה חודשים. ואחרי שאנו רואים אותם, שהם אומנים במלאכתם אזי שולחים אותם אצל שוחטים ובודקים הקבועים בעיר ללמוד במקולין שחיטת בהמות גסות ודקות וללמוד אצלם גם כן הדינים והמנהגים . וכשהיו גומרים מלאכתם אצלם היו שוחטי מראכש סומכים ידיהם עליהם ומביאים מהם תעודות".
התפקיד של הכשרת שוחטים והסמכתם- מינויים למעשה- ע״י המרכז במראכש לא נבעה מתוך סמכות פורמלית, מחייבת וכופה של המרכז על המחוז, כי מסגרת כזו לא הייתה קיימת. היא נבעה מסמכות בלתי פורמלית שנטלה לעצמה מראכש- סמכות שהייתה מעוגנת במסורת המקומית, ואשר התקבלה ע״י המחוז ללא עוררין. אם סרב שוחט לסור למשמעתה של מראכש הרי ששום כפר לא היה מעסיק אותו, כי איש לא היה אוכל משחיטתו.
סביר להניח שהדבר נבע בגלל כמה סיבות. ראשית, השוחט היה צריך לפסוק הלכה על כן הוא חייב היה להיות בקי בהלכות שחיטה ומומחה באומנות זו. לכן, ההכשרה חייבת הייתה להיעשות על ידי מומחים לדבר. שנית, לא כל יישוב קטן היה זקוק לשוחט מקומי קבוע. שוחט אחד המסובב בין הכפרים הספיק למלא את הדרישה. השוחט היה זקוק אפוא להסמכה ולאסמכתא על כשירותו מטעם רבנים מוכרים שאין מערערים אחריהם. רבנים כאלה נמצאו רק במרכז. כמו כן, הואיל ותפקיד השחיטה נשאר בידי אותה משפחה (או משפחות) מכוח החזקה שהייתה להם עליה, הרי שההכשרה ובמיוחד קבלת ההסמכה במרכז המוכר ע״י כולם היה אינטרס של השוחט, במיוחד אם מישהו ביקש לערער על סמכותו. ולבסוף בני המחוז קיבלו על עצמם את מרות המרכז במראכש באופן וולונטארי ולא מתוך כפייה פורמלית, משום שהם הכירו בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת.
המשמעות המעשית הייתה, שמראכש היא זו שמינתה את השוחטים על כל היישובים במחוז- תפקיד שהיו לו גם השלכות כלכליות וחברתיות.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
חסד לאברהם
ספיר ויהלום גזרתו. מהררי קדש יסודתו. דברים אשר ראשם בשמים. כזהר הרקיע מאירת עינים. סודות נשגבים ונפלאים. סתרי תורה בפז מסולאים. הצעות והקדמות לספר הזהר. זכים וברורים כעצם השמים לטוהר. חכמה תבונה ודעת. ממעין הקבלה נובעת. מספרי הרמ"ק וגורי האר"י מקור הדברים. כולם יחד תמימים וישרים.
כל אלה יחד מפלאות תמים דעים. הרב הגדול קדוש עליון המקובל האלהי חסידא ופרישא מוהר"ר
רבי אברהם אזולאי
הקדמת לספר חסד לאברהם
הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:
אבן שתיה:
להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:
והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס.
אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:
אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:
והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:
אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:
הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:
ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהר י נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:
אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:
ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:
אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.
כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:
והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.
וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:
והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:
אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:
והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.
ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:
ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.
שירים לכבוד שלוחים
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…
וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״
הכבוד שמכבדים שליח א״י לובש צורות שונות! מקבלים את פניו בבואו לקהילה, מלווים אותו לדרכו בצאתו, מאכסנים אותו כראוי לו, נותנים לו כל מיני מתנות, מראים לו את שכיות העיר, עתים מציגים אותו לפני חשובי השלטונות, מהנים אותו במצוות כגון עליה־ לתורה, פתיחת ארון־הקודש וכו׳— כללו של דבר, משתדלים להנעים לו את ישיבתו בקהילה. וכל זה מלבד הסיוע לעצם שליחותו, שעליו ידובר עוד להלן.
בואו של שליח לעיר עושה רושם, והכרוניקאים המקומיים רושמים את דבר בוא השלוחים בין המאורעות החשובים שאירעו בקהילה. כך רושם ר׳ מנחם מן ב״רשלמה הלוי בספרו " שארית ישראל " בין המאורעות שאירעו בימין את דבר בואם של שני שלוחי קהילת האשכנזים בירושלים לאמשטרדם בשנת תפ״א (1721) לאחר שהחריבו הערבים את בית־הכנסת של ר׳ יהודה חסיד. הכרוניקאי ר׳ אברהם כלפון מטריפולי שבצפון־אפריקה רושם ב״סדר הדורות״ שלו את דבר בואם של כל שלוחי א״י לטריפולי בימיו, ואם נודע לו אח״כ על פטירתו של אחד השלוחים, הוסיף אח״כ בצד שנת בואו לטריפולי גם את שנת מותו. המדפים אלעזר עראקי הכהן מכלכתא, שהיה גם מנהל עניני הקהילה ההיא, רשם ביומנו את דבר בואם של שלוחי ירושלים לכלכתא.
שירים לכבוד שלוחים
הכבוד לשלוחי א״י התבטא גם בשירים שחיברו בקהילות לכבוד השלוחים ושליחותם. דבר זה נהוג היה ביחוד בקהילות איטליה וצפון אפריקה. הרב המקובל והמשורר רבי משה זכות זכות שר שירים לכבוד ירושלים וחברון לזמר אותם בנעימה ידועה, ואין ספק שהשירים הללו נכתבו לרגל בואם של שלוחי ירושלים וחברון לעיר, שהרי הרבה ר׳ משה זכות להתרועע עם שלוחי א״י ולסייע להם בכל מאדו ולהמליץ עליהם בפני ידידיו בקהילות אחרות. בין שלוחי א״י שנהנו מעזרתו ידועים לנו ר׳ מאיר ב״ר חייא רופא שליח חברון בשנת תי׳׳ב (1652), ר׳ נתן שפירא שליח האשכנזים בירושלים בשנת תט״ו (1655), ר׳ בנימין הלוי שליח צפת בשנות תי״ז—תי״ט (1657—1659), ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין שליח חברון בשנת תל״ג(1673), ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי שלוחי צפת בשנת תל״ד (1674), ר׳ אברהם קונקי שליח הברון בשנת תמ״ז (1687), ר׳ אריה יהודה ליב הכהן, בנו של בעל ״שער אפרים״, שליח לעצמו מירושלים בשנת תמ״ח (1688), ר׳ שמעון ב״ר יהודה חבילייו, שליח לעצמו מחברון בשנת תנ״ט (1699), ואף לכבודו של האחרון ולכבוד חיבורו של אביו כתב ר׳ משה זכות שיר מיוחד. ר׳ שמואל ב״ר משה הכהן מליוורנו שר שיר לכבוד שליח חברון ר׳ אברהם רובייו, שהדפים בליוורנו בשנת תקנ״ג (1793) את ספרו של אביו ״שו״ת שמן המר״! ברומא שרו בשנת תקנ״ד (1794) שיר לכבוד שליח חברון ר׳ יהודה ליאון, שנתקבל אחר־כך לרב ברומא. בפירארה שר ר׳ שמואל יצחק פינצי שיר לכבוד ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו שליח טבריה בשנת תר״ג(1843). לכבוד ר׳ יצחק פרחי, שליח חברון בשנת תר״ח (1848) שרו שירים ר׳ רפאל חיים מפרגולה בליוורנו ור׳ משה עוזיאל בפירינצי. ר׳ יוסף אלמנצי שר שיר לכבוד ר׳ ישראל משה חזן שליח ירושלים שנתקבל לרב ברומא.
וכן בצפון־אפריקה. רבי דוד ך חסין במכנאס שבמרוקו, הפייטן המפורסם ביותר בצפון־אפריקה במאה השמונה־עשרה, כתב שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד ן׳ מרגי ור׳ יעקב עייאש). משורר אחר ממכנאס, ר׳ יעקב בירדוגו, כתב פיוטים לכבוד שני שלוחי א״י, ר׳ יוסף מצליח שליח טבריה ור׳רפאל פראנקו שליח צפת, וחיבר פיוט שלישי עפי׳י הצעתו של שליח א״י ר׳ חיים אשכנזי שהביא אתו מנגינה וביקש מהפייטן לחבר לה שיר מתאים.
במכנאס, פאס וארבאט, כתבו משוררים שירים לכבוד ר׳ יצחק אירגאס, שליח צפת במרוקו בשנת תקפ״א (1821) ואילך. שלוחי א״י שנפטרו בדרך־שליחותם או שנתקבלה שמועה בקהילות על מותם נספדו כהלכה ע״י רבני הקהילות, והמשוררים קוננו עליהם שירי־קינה. ר׳ ישראל נג׳ארה קונן על מותו של ר׳ בצלאל אשכנזי, שהמשורר הכירו בדמשק בעבור הרב שם בשליחותירושלים, בשנת ש״ן(1590) לערך. משוררי צפון־אפריקה קוננו על שלוחי א״י ר׳ עמרם דיואן ור׳ אליעזר גאלימידי, שנהרגו בדרך־שליחותם. באיטליה קוננו על ר׳ רפאל עמנואל חי ריקי, שליח הישיבה שיסד בירושלים, שנהרג בדרכו ליד מודונא בשנת תק׳יג(1743). בשירים שכתבו המשוררים לכבוד שלוחי א״י, וגם בקינות שקוננו אחרי מותם, הדגישו כמובן את מעלותיו האישיות של השליח, את גדולתו בתורה, את רוב חכמתו, את מסירותו לשליחותו ואת שבח מקום־הקודש שממנו הוא בא. וכן בהספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שמתו או נהרגו בדרך־שליחותם. ר׳ רפאל יוסף חזן אב״ד אזמיר שהספיד בשנת תק״ס (1800) את שליח חברון ר׳ אברהם חאייון, אמר עליו ״עד היכן הגיע רוב חסידותו, דעם רוב זקנתו אך יצא יצא בימות החורף לסובב נתיבות לדפוק על פתחי המתנדבים בעם לשליחות עה״ק חברון תוב׳״ב״.״ ר׳ רפאל יהושע פאלקי שליח חברון, שנפטר בדרך־שליחותו בשאלוניקי בשנת תפ״ה (1725) נספד ע״י שלשה רבנים בשלשה בתי מדרש שונים. אחד מהם אמר בהספדו, שהנפטר ראוי להספד משני טעמים ״אי משום יקרא דשכבי [כבוד הנפטר] כי רב הוא בקי בפרד״ס, ואי משום יקרא דחיי רבני חברון, וקיימא לן שלוחו של אדם כמותו…וכי הוא שליח קדוש מעה״ק חברון…ומה גם כי ראיתיהו תוארו כמלאך ה׳ אהוב אוהב את הבריות… ״ מספיד אחר שהספיד שם את השליח הזה ניסה לתרץ בדרך־דרוש את השאלה שניקרה בודאי בראשם של כמה מהשומעים! ״מה זאת עשה אלהים, דקיימא לן! שלוחי מצוה אינן נזוקין, ועל הראשונים אנו מצטערים כמה וכמה שליחי מצוה מעה״ק שלא חזרו לבתיהם ולא זכו לקבורת א״י, ומהם שלא ניתנו לקבורה כלל…."
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
אוניברסיטת חיפה 2003
מקדם ומים כרך ח
מאת יוסף שיטרית ואחרים
בקהילות רבות נמשכו טקסי החתונה ביום השבת שלפני החופה; יום זה נקרא בהן ״שבת ההתחלה״(בעמק הסוס) או ״שבת ההתייעצות״(בקהילות עם השפעה של מגורשי ספרד) או ״שבת המזל״ (בקהילות תאפילאלת). הטקסים נערכו הן בבית הכנסת עם שירת פיוטים מיוחדים וליטורגיה חגיגית יותר הן בבית הבלה בצורת ארוחות חגיגיות שבהן משתתפים הקרובים והמעורבים בהבנות ובצורת ביקור חברותיה של הכלה בביתה ובילוין אתה במשחקים ובשירים. בקהילות שונות נערך באותו יום גם טקס הלקאתו המבוימת של החתן בבית הכלה. בקהילות הסוס נערכה תפילת ערבית חגיגית בבית החתן, ולאחריה ליוו את החתן לבית הכלה לערב שירה והכנת השמרים לבצק שממנו אפו את הלחם של כל ימי החתונה.
בשבוע החתונה נגזרו רוב הטקסים מן הטקס המרכזי של הנישואין, היינו טקס עריכת החופה והקידושין ולאחריו ההתייחדות והצגת הבתולים, שמשמעותו מעבר הכלה מרשות משפחתה ומתחומה לאחריות בעלה. ביום ראשון נערכו בכל הקהילות פרט לקהילות תאפילאלת טקסים משפחתיים בעיקר להשלמת הכנת הנדוניה ורישום חלקיה בידי סופרי בית הדין, לתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה, לאפיית לחם ועוגיות. רק בקהילות תאפילאלת נערך במוצאי יום ראשון טקס החינה המרכזי בבית החתן, משום שבקהילות אלה נהגו לערוך את טקס החופה כבר למחרת, ביום שני בערב, במקום ביום רביעי כמו בבל יתר הקהילות." ביום שני התנהלו ברוב הקהילות הכנות למסיבת ליל החינה או ״החינה הגדולה״ שנערכה למחרת בערב בבית, בין היתר שחיטת הפר החגיגית בבית הכלה, והכנת הכלה ליום המחרת דרך טקסים של התרת השער של הכלה ומריחת חינה עליו. בקהילות דרום־מערב מרוקו נערכו במוצאי אותו יום טקסי ״החינה הקטנה״. במוצאי יום שלישי נערכו ברוב הקהילות, במסגרת טקס החינה או טקס ״החינה הגדולה״, הטקסים המרכזיים והמשמעותיים ביותר לחתימת מעמדה הקודם של הכלה כנערה או כרווקה החיה בתחום משפחתה. מסיבת החינה, שלרוב היתה מפוארת, ציינה הן סיום פרק זה בחייה של הכלה הן מסיבת פרדה ממנה, שקהל המוזמנים והקרובים ערבו לה כביבול כדי לעודד את רוחה ולתמוך בה בשלב מכריע זה בחייה כרווקה. מיד לאחר המסיבה נערכו טקסי ההכנות ליום הנישואין שחל למחרת, כמו טקס הטבילה במקווה להיטהרות הכלה לקראת ההתייחדות עם החתן; בקהילות שחלה בהן השפעת מנהגי המגורשים נערך גם טקס החופה והקידושין בבית הכלה בבוקר יום רביעי. בקהילות שקיימו את מנהגי התושבים, פרט לקהילות תאפילאלת, נערכו החופה והקידושין במוצאי יום רביעי, וכל הפעילות התמקדה לקראת טקס מרכזי ומכונן זה בחתונה היהודית. בבית הכלה נעשו ההכנות האחרונות לקראת צאתה של הכלה לבית בעלה, הכנת איפורה ותלבושתה תוך בבי ודמעות על הפרדה הקרובה והולכתה לאחר מכן בתהלוכה מרשימה לבית החתן.
בבית החתן שררה המולה רבה לקראת הטקס המרכזי של החופה והקידושין ואירוח המוזמנים במסיבה הגדולה לאחר מכן. לאחר ההתייחדות נערך לרוב טקס הצגת הבתולים בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי. בבוקר יום חמישי נתנו המוזמנים את מתנותיהם לזוג הצעיר. יום זה גם חנך את שבעת הימים של התבודדות החתן והכלה בביתם החדש בלא שיצאו ממנו, אלא אם הוזמנו בידי קרובים ומכרים לארוחה חגיגית שבה ערכו מחדש את טקס שבע הברכות. אירועי החתונה הסתיימו בקהילות רבות, במיוחד באלה שחלה בהן השפעת המגורשים, ב״יום הדג״, שבו אכלו דגים לשידול מזל הפריון וההולדה. בקהילות אחרות התארחה הכלה עם בעלה ביום זה בבית הוריה להצגה מחודשת של בגד הבתולים בפני השכנות ולכיבוס בגדי הכלה והחתן ולארוחה חגיגית, שלאחריה ליוו אותה ואת בעלה במנחה של דברי מאפה ותבשילים.
רק בתום כל הטקסים האלה יצא החתן מביתו לעיסוקי היום־יום שלו. בקהילות דרום־מערב מרוקו התלוו אליו שושביניו ליציאתו לשוק וסייעו בידו לגנוב, או כאילו לגנוב, כלי חרס; כלי זה הוא מילא בדברי מתיקה ושלח אותו לכלתו. באקט סמלי זה המחיש החתן לכלתו את התחייבותו ואחריותו לפרנסתה ולכלכלתה מכאן ואילך, ואפילו יצטרך לגנוב לשם כך.
עמוד66
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש"א, יסודתו כנראה בהלכה : " תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה איפת דם כחרדל " שבעה ימים אלה מונה הכלה משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף על פי שלא נתקדשה עדיין.
יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.
למחרת ליל הסלח'ה נערכת סעודת צהריים בבית הכלה. כל מי שהוזמן בערב הקודם מוזמן גם בצהריים. במרכז התפריט תבשיל הקוסקוס ברוטב ובחומוס, שאיחו ממלא את הבית ומשיב את הנפש. אחריו מגישים נתחי בשר מבושל.
שבת שלישית – שבת לבראזאת או שבת להריסה.
השבת השלישית היא השבת שלפני החופה. היא נערכת בבית הורי הכלה וקרויה שבת לבראזאת – שבת השושבינות – ולכבוד שושבינות הכלה המוזמנות לשבת זו. שבת זו קרויה גם שבת להריסה – שבת הגריסין, על שם התבשיל המרכזי של גריסי חיטה בסעודת החמין, בסימן של " ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ". לכבוד האירוע מטמינים מערב שבת בתנור השכונתי כשלושה סירים גדולים מלאים הריסה. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו.
הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שאכלו סלטים, ביצים ותפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ההריסה והבשר. אחר כך נוטלות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות " עקל על עטמתך – זכרי את העצם שלך -, כלומר את האירוע שלך, ואולי העצם סמל לצלע, שממנה נבראה האישה.
כתיבת שטר הנדוניה ושטר הכתובה.
כתיבת שטר הנדוניה.
בתאפילאלת ובארפוד אין רושמים בשטר הכתובה את פרטי הנדוניה וסכומי תוספת ונדוניה והסך הכול. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף החותם את השטר. לפיכך כותבים שני שטרות בנפרד, כל אחד לצורכו. א. שטר הנדוניה, ובו רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה שמביאה האישה עם נישואיה מבית אביה לבית בעלה. זהו שטר חוב כלכלי החל על הבעל, הוא מופקד בידי אבי הכלה או אמה כדין שטרי חוב הניתנים בידי המלווה. ב. שטר הכתובה, המשמש מסמך נישואין, והוא מופקד אצל החתן לראייה שפלונית היא אשתו.
המנהג של רישום שני השטרות בנפרד ולא בשטר הכתובה, כמקובל ברוב הקהילות, נידון על ידי רמ"א ורש"א בפירוט. מכלל הדיון ההלכתי מוסבר הטעם לתופעה, והוא שלא לבייש את בנות העניים והמעמד הבינוני, שנדונייתן דלה, בשעה שקוראים את פירוט הנדוניה בכתובה בזמן החופה, שהרי במעמד זה אין משמיעים סכומים כל שהם המופיעים רק בשטר הנדוניה, שאינו נקרא במעמד החופה.
יום או יומיים לפני החופה, לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע בידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. שטר הנדוניה קרוי בלשון העם " נחלה " על שם נוסחת הפתיחה " זאת נחלת פלונית בת פלונית ". אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל
יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ט'
תרגום השיר
1 הלילה ליל החינה והעשירים תורמים בהכרזה,
תורמים לך, הו כלה, ריאל ומתקאל.
תורמים לך, אהובי, את הריאל המובחר.
טקס החינה-אלישבע שטרית
אחי אהובי, זה מה שאיחלתי לך,
שהכלה תשהה בחדרך ואני אשיר לך.
חתן יקר, שהאל ייתן לך מה שאיחלו לך:
הון וילדים וכן מזל מושלם.
אחי אהובי, בגדים בלויים אינם יאים לך.
תלבש ביום חג רק בגד לבן מבד עדין.
אחי אהובי, בעל הכתף הערומה:
אתה דג בורי מובחר הנידוג בנחלים.
אחי אהובי, אתה כמחרוזת פנינים צפופה,
מחרוזת פנינים ובתוכה מטבעות זהב.
חתן יקר, עלם האחראי על שני בתים,
חמשת אחיך מלאים ביהלומים.
מחרוזת פנינים ובתוכה יהלומים.
אחי אהובי, הו תמר מתוק,
גחלת אש בלב האישה האויבת.
שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בגד עליון.
שהאל לא ייסרך, אתה רוחי ועיניי.
לך, שהאל לא ייסרך בפי שייסר את לבי,
בגעגועים, במרחק מן הבית ובבדידות.
לן, שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בורנום.
שהאל לא ייסרך, אחי החתן.
לך, שהאל לא ייסרך, אתה בעל הבית הנאה,
שהאל לא ייסרך, אחי בבת עיני.
באה להתגרות בי כדי שאתגרה בה.
לולא כיבדתי בני אדם הייתי רודפת אחריה.
באה להתגרות בי עד לפתח החדר,
רגלי מרוחה וידי עטופה בחינה למשך כל הלילה.
באה ונטפלה אליי עד לשער עם הקשת,
ידי מרוחה בחינה ופניי מאופרות באיפור שחור.
לבי חולה, הו אימא, הוא זקוק לריפוי,
דברי השמעה גורמים מועקה ללבי.
אימא, הו אימא, תני לי לנוח,
הדליקי לי נר בשער המלאח.
אימא, הו אימא, פרעי לי צוהר,
בטקס הבר-מצווה של שלומי נמצא מנוחה.
אימא, הו אימא, למדי אותי מקצוע,
במוצאי החג בלילה עם כוס משקה ונר דולק.
בית ליד בית ועמוד התווך מוצב,
יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך בחורה / מנחה.
בית ליד בית וגפן נטועה,
יחיה לך אביך, הו שלומי, ויביא לך כלה
. בית ליד בית וגפן ביניהם,
יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך את המובחרת בבנות.
אלוהים היקר לי, אתה המעניק רווחה,
חון עלינו לשעה בזה הלילה.
אלוהים היקר לי, הבא שנה טובה,
שיתחתנו בניי ואמצא מנוחה.
אלוהים היקר לי, אתה הנותן ישועה,
אתה תביא לי רווחה ותמלא משאלתי ,
אתה תשלים את ענייני בטוב ותביא לי רווחה
טקסים מקדימים וטקסי המשך
לשלושת טקסי החינה המרכזיים קדמו טקסים שונים שנגעו להבאתה של החינה ולהכנתה בבית הכלה; כמו כן נערכו טקסים שנבעו בעקיפין או במישרין משלושת הטקסים הללו. ברוב הקהילות נהוג היה שהחתן הוא ששלח במתנה מגש שלם של עלי חינה יבשים לכלה יחד עם מגשים של פרות יבשים, דברי מתיקה ועוגיות. המנחה נשלחה ביום שהתקיים בו טקס האזמומג או טקס החינה הקטנה, והובלה בתהלוכה של נשים לבית הכלה. עם צאת התהלוכה מבית החתן ועם הגיעה לבית הכלה וכן בתחנות שונות בין שגי הבתים הושמעו צהלולים מפי הנשים שנשאו את המנחה ומפי השכנות כדי לציין את התרחשותו של האירוע. בבית הכלה נכתשו עלי החינה בפני נשות המשפחה והנשים שטיפלו בכלה בכל ימי החתונה תוך ביצוע שירים, השמעת ברכות והשמעת צהלולים.
בקהילות רבות נכתשו עלי החינה במכתש גדול מעץ ( אפרדו ) ולידו עמדה הכלה, שכן הוא סימל יותר מכול את עבודות הבית של האישה. לאחר הכתישה יצרו עיסה תוך מהילת האבקה במים, במאחייא או במי בושם להכנת תכשיר המריחה. עם הכנת העיסה נהגו למרוח בה את כפות הידיים של הכלה ושל הנוכחים באירוע, ובכלל זה החתן אם היה נוכח בבית הכלה." בתארודאנת כתשו את החינה ביום שני שלפני טקס החופה בבוקר מיד לאחר שחיטת העגל וביתור בשרו; את העיסה לטקס האזמומג הכינו במסגרת הטקס עצמו, במוצאי אותו היום.
עד למועד טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נשארה העיסה בהשגחה מוקפדת של אם המשפחה וקרובותיה כדי שלא תיפול חלילה לידיה של אישה בעלת כוונות רעות ותשמש בידה לפעולות מגיות כלפי הכלה לפני התייחדותה עם בעלה, אשר ישבשו את מהלך נישואיה. היו אף אימהות שחשדו בעניין זה באם החתן, שלא הסכימה אולי לנישואי בנה עם כלתה" ודאגו להשתמש בעלי חינה שהן עצמן קנו לשם הכנת העיסה ששימשה למריחת הכלה והחתן. אשר לחתן, הוא השתתף בטקסי החינה, וכל פעם שהגיע לבית הכלה לשם כך הוא לווה מביתו בידי פייטנים ששרו לכבודו פיוטים והתקבל בצהלולים עם הגיעו לבית הכלה כמו בעת יציאתו מבית הוריו. אחד הטקסים המרכזיים ביותר בחתונה היהודית המסורתית שקדם לטקס החינה הגדולה היה טקס שחיטת העגל או הפרה בבית הכלה יום לפגי עריכת הטקס או בבוקר אותו היום ברוב הדר ובשירת פיוטים כדי לספק את הבשר הדרוש להכנת המטעמים שהוגשו לאורחים הרבים במהלך החגיגה. בקהילות צפון מרוקו ובקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים נהגו לקשט את העגל או הפרה ואף להלביש אותם מעין חליפה דומה לחליפה הגדולה שלבשה הכלה בטקס החינה הגדולה."
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
83 ـ تاج المره التوضع
תאג' אלמרא, אלתאוצ'אע
כתר האישה, הצניעות
84 ـ جهل الجتيار مالوش دبار
ג'אהל ולח'יתיאר, מאלוש דֻבאר
טפשות הזקן אין לה טיפול
נאמר על זקן מאוהב שמחפש אישה צעירה
85 ـ شعرالنسوان طويل وعقلهن قصير
שער אלניסואן תאוויל, ועקלהן קציר
שער הנשים ארוך ושכלן קצר
86 ـ طاعة النسوان ندامه
טאעת אלניסואן נדאמה
הציות לנשים חרטה
87 ـ طلقها ورجع يتطلع على سيقانها
טלקהא אורג'אע יתטלט עלא סיקאניהא
גרש אותה וחזר להביט על יריכה
נאמר על אדם המתגעגע לגרושתו, אך על מי שנוטש דבר
שעסר בו תקופה, והתחיל להתגעגע אליו מחדש
88 ـ حلا الرجال الادب وحلا النسوان الذهب
חלא אלראג'ל אלאדב, ולא אלניסואן אלדהב
יופי הגברים הנימוס ויופי הנשים, הזהב
89 ـ السرفي الخمر مش في العنب
אלסר פי אלח'אמר, מש פי אלענב
הסוד ביין ולא בענבים
האישה המבוגרת דומה ליין והצעירה חסרת הניסיון לענבים
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה א.בשן
שלמה בן ואליד
שלמה בן ואליד היה מאנשי חצרו ומזכירו של הסולטאן, לצד שמואל סומבל. ידוע עליו מחיבורו של ג׳ הוסט (Host) — הוא כותב, כי בשנת 1766 קיבל בן ואליד את תפקיד HofjudeTt', ״יהודי החצר״, עם שמואל סומבל — וכן מארבע תעודות שטרם פורסמו. בדיווחו של מסעוד מגוארס, סגן הקונסול היהודי של בריטניה בטע׳יר (1771-1770), לקונסול הכללי סמפסון מ־8 באוגוסט 1770 על המצב בטע׳יר ציין הכותב, כי המקום אינו מושן סוחרים ואין מצפים לבואם, וכי הדבר היחיד הראוי להודעה הוא, כי בן ואליד עומד לבנות באן בית.
סמפסון מתאר אותו ואת שמואל סומבל ב״שני המזכירים היהודים של הסולטאן״ אשר מצפים ל״מתנה מכובדת״. כמקובל היו הדיפלומטים הזרים מעניקים לאנשי החצר והממשל מתנות בהזדמנויות שונות, כמו בחגים, וכן בביקורים, וכשהגישו בקשות, ובאמצעותן היה סיכוי למילוי הבקשות.
הערכה על מהימנותו מסר לויטננט הוטו (Houghton) על פי ההיכרות אתו בחצר המלכות, וזו העדות האישית המשכנעת ביותר עליו. הוא פגש שם שלושה יהודים: את בן ואליד, את יעקב בנידאר ואת שמואל סומבל; והראשון הוא הטוב והישר שבהם. הדבר נמסר בדיווח מפורט למושל גיברלטר ב־6 באפריל 1772. הוטון גילה בקיאות במתרחש בחצר המלכות, ובין השאר ציין את היחס המשפיל כלפי יהודים הממלאים תפקידים בחצר.
לבן ואליד היה חלק בשחרורם של רב־חובל ושני ספנים של אנייה בריטית שעלתה על שרטון ושהיו אתו במכנאס. הוא הביא אתו את השבויים לתטואן, כפי שמסר להוטון יהודי שבן ואליד כתב לו על כך. הכותב הניח, שהסולטאן שלח את בן ואליד לתטואן גם כדי להיפגש עם הוטון.
העדות האחרונה עליו היא מה־18 באוגוסט 1773. ממנה מתברר, שהוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.
ישעיה בן עמור
ידוע בתור השליח היהודי הראשון של הסולטאן ללונדון. הוא הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־31 במרס 1772, ובו הוא מציג עצמו במשרת נאמן של הסולטאן וכסוכנו לעניינים שונים בממלכתו. לדבריו הוא יליד גיברלטר, וקשור בעבותות של נאמנות למלכות בריטניה ולעמה. הודות לעובדה שאביו נולד במרוקו וחי שנים רבות בפאס הוא מכיר היטב את השפה והמנהגים של תושבי מרוקו ובקי בעניינים הקשורים בממשל. בהתחשב בקשרי הידידות בין מרוקו לבריטניה ובהעדפות המוענקות לאזרחים בריטים במרוקו מעוניין הפונה לחזק את האינטרסים המסחריים של בריטניה.
בן עמור קיבל ייפוי כוח להשיג בבריטניה מהנדס וצוות מקצועי שיעבוד תחת פיקוחו, שיבוא לטנג׳יר ויעסוק בתיקון הרציף של הנמל; הדבר מחייב את הסכמת מלך בריטניה וממשלתו, בתיאום עם הסולטאן. הקולונל בויד, שאליו כתב הסולטאן בקשר לשליחותו של בן עמור, נמצא עתה בלונדון, ויוכל לאשר את הדברים. בידו העתקים מאושרים מהמכתב שהוא מגיש. בסיום הוא מבקש להתקבל לריאיון כדי למסור פרטים נוספים. זה המידע היחיד על בן עמור שפורסם בספרו של הירשברג על יהודי צפון־אפריקה.
מ־16 תעודות נוספות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי מה־30 ביוני 1769 עד ה-5 באוקטובר 1775, וכן ממקורות אחרים, ניתן לשחזר את חייו ואת פועלו מתחילת 1768 עד 1791.
ישעיהו בן עמור היה מזכיר ותורגמן לאנגלית בשירותו של הסולטאן, ומילא שליחויות שונות למענו. בתחילת שנת 1768 שלחו הסולטאן לגנואה לשם קשירת קשרים דיפלומטיים. בעקבות ביקור זה יצאה ביוני 1769 משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי, ואתה חזר בן עמור.
אותה שנה ביקר בן עמור בגיברלטר בקשר להשגת תחמושת לצבא הסולטאן. רוברט בויד הבטיח לו שיתמוך בבקשה לשם ״קיום ההרמוניה בין שתי המלכויות״ ויפנה לשר החוץ בנדון, אבל הזכיר נושא המעיב על יחסים אלה — האיסור שהוציא הסולטאן על אספקה לאניות מלחמה בריטיות בלא תשלום מכס(2 באוקטובר 1769). בעיית האספקה לצי הבריטי בנמלי מארוקו בלא מכס הייתה נושא להתכתבות בין נציגי הממשל הבריטי בגיברלטר ובמרוקו ובין הסולטאן ומזכירו היהודי בן עמור גם בשנים העוקבות. הבריטים טענו שמכירת אספקה בלא מכם תואמת את ההסכמים בין שתי המדינות.
המכתב הראשון שמצאנו שבן עמור כתב בנידון בשם הסולטאן הוא מה־8 במאי 1770, והוא מופנה לקונסול הבריטי הכללי סמפסון, כתשובה לבקשתו מ־14 באפריל, שהסולטאן יורה למושלים של ערי הנמל למכור אספקה לצי המלחמה הבריטי בלא מכם. הסולטאן השיב, כי הוא ייענה לכל בקשותיו של הקונסול לאחר בואו לסלא בחודש הבא. ואמנם נענה הסולטאן לבקשה, כפי שדיווח ב־15 ביוני 1770 סגן הקונסול היהודי מסעוד מגוארס .
באוגוסט 1770 נשלח בן עמור מאת הסולטאן לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל וללוות את סמפסון בביקורו אצל הסולטאן ולשמש לו תורגמן. הוא בא לשם בלוויית שלושה יהודים ממשרתיו. הוא עמד על כך שבהיותו בשליחות ממלכתית, מצויד במכתב מהסולטאן, תועמד לרשותו אנייה בריטית.
בויד והקונסול הכללי סמפסון היו חלוקים בהערכותיהם לבן עמור: בויד התייחס אליו בחיוב והעסיקו, מכיוון שמסר מידע מועיל על מרוקו; סמפסון התייחס אליו בעוינות. התברר שהסולטאן ראה בעין יפה את העסקתו של בן עמור בתפקיד קונסולרי בידי הבריטים, כנראה משום שראה בו מקור מודיעיני.
האמון הרב שהסולטאן רחש כלפי בן עמור הוא הסיבה לדחיית העסקתו, כפי שטען סמפסון. אין הוא מתנגד לו בגלל זהותו היהודית, ״הגם שכיהודי ברברי הוא נחות, אבל הסולטאן ראה בו לא רק משרת שלו, אלא הפגין הערצתו כלפיו ונכונותו להאזין לעצותיו, ומצאו טוב יותר ממשרתיו האחרים. ואין זה מתאים להעסיק אדם בשירותם של שני מלכים שהאינטרסים שלהם מנוגדים״.
סמפסון יודע על תקדימים של שני יהודים(בנידאר ומגוארס) שמונו לייצג את בריטניה בתור סגני קונסולים. הוא מכיר בכך, שלא ניתן עתה לבצע שירותים עבור מלך בריטניה במרוקו בלא היהודים, כי הם מנהלים את הסחר העיקרי בארץ זו. אבל הוא מעדיף לבחור יהודי באופן חופשי, ומציע מועמד אחר, כי דעתו על בן עמור מסויגת — אם כי ניתן לנצלו למטרות משניות, ולשם כך רצוי לשמור אתו על קשר. אגב כך הוא מציע לעודד בריטים צעירים שיתיישבו במרוקו וילמדו את השפה והמנהגים המקומיים, ואלה יעשו את השירותים שיהודים עושים עתה.
סמפסון הגיע מגיברלטר לתטואן בלוויית בן עמור, אבל כאן נפרדו דרכיהם. כבר באוקטובר 1770 נודע לסמפסון על תכניתו של בן עמור להגיע ללונדון בשליחות הסולטאן (דבר שביצע במרס 1772 כאמור), וקיווה שייכשל.
המידע האחרון על בן עמור הוא משנת 1791 : אז הוא היה ממונה על בניית מעגן חדש בטנג׳יר, לאחר שהעיר הופגזה בידי הספרדים."
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית יעקב גלר
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית
יעקב גלר
ו. תפוצות הרומאניוטים
על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:
… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך יר"ה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא, קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.
מתוך ויקיפדיה
רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולא ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.
על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.
באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים,( יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.
כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.
בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיותוהאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.
2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים
המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:
ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.
בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.
הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה ״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:
כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.
למרות מסירותם הנפשית של שני הרבנים הכוללים הרומאניוטים למען קליטתם של המגורשים בקושטא, התנשאו אלה על הוותיקים, ופעלו להשתלט עליהם ולבוללם בתוך קהליהם.
בשלב ראשון של היקלטם בקיסרות, היו נסיונות של שיתוף פעולה בין שתי העדות, ואפילו של התקרבות למנהגם של הרומאניוטים. אולם תוך תהליך ההתקרבות נתגלו הבקיעים הראשונים והחל פירוד על רקע מנהגיהם השונים.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Ouqt siyada C'est au moment de chasser
Msa el kelb ikhra Que le chien a envie de chier
Le palisie et les affres de la chasse etant de tout temps interdits au peuple juif, ce proverbe ne peut pretendre etre ne au Mellah mais il y etait fort prise. Sons sens est clair: il ne faut pas compter sur les autres c'est juste au moment ou on a besoin d'eux qu'ils ont autre chose a faire. Comme dit le proverbe francais: il ne faut compter que sur soi! Et encore
La meme idee est reprise dans le proverbe suivant
-1 Ouqt htztheq ya ouzhi Au moment ou j'ai eu besoin de mon visage
Khhstha el qtta Le chat l'avait griffe
Za ibouss bnou — a'mah II a voulu embrasser son fils — il l'a aveugle
C'est un des proverbes les plus populaires, souvent cite meme par ceux qui frayaient peu avec ce genre de litterature, tellement il est parlant en mettant en garde contre les bonnes intentions qui tournent mal. Ses equivalents en francais sont nombreux: l'enfer est pave de bonnes intentions, le remede est pire que le mal, qui trop embrasse mal etreint.
Di yibeb elhem ytnilou Qui veut ses soucis multiplier
Ymsi al khtab yssoulou N'a qu'a interroger le sorcier
Les Marocains aiment se gaver de surnaturel, la frontiere entre la realite et l'imaginaire est plus que permeable dans la societe traditionnelle. C'est dans ce domaine de la magie, des sorciers, des devins, de croyance au surnaturel que le Mellah a le plus subi l'influence de la Medina. La religion juive en effet reprouve tres fortement le recours aux sorciers et devins, mais les rabbins etaient bien impuissants a ramener leurs brebis sur le chemin de l'orthodoxie: "Notre maitre Maran a clairement condamne le recours aux sorciers, magiciens et devins car il est ecrit "Tu seras integre avec ton Dieu". Certes d'autres rabbins ont emis l'avis contraire, mais outre qu'ils ont moins d'autorite, ils l'ont fait a mon avis a leur corps defendant, simplement pour justifier une conduite qu'ils etaient incapables d'endiguer etant donne l'attrait de ces pratiques sur le simple peuple. Tout homme craignant Dieu se doit de suivre a la lettre ces interdictions. D'ailleurs l'experience prouve, aussi bien en Orient qu'en Occident, qu'il ne s'agit en fait que de mensonge et supercherie. L'argent gaspille a de telles consulations pourrait etre bien mieux utilise a accomplir des misbot. . . (Rabbi Y. Messas: Le Tresor ies Lettres, I., lettre 1829).
Mais comme le souligne le rabbin Messas il y a des limites a l'influence des rabbins et l'attrait du fruit defendu n'ajoutait que plus au mystere. L'exotisme ajoutant au mystere, il y avait un chasse-croise-,les habitants du Mellah etant convaincus qu'il n'y a de bons sorciers et de bons devins qu'en Medina et vice-versa. Aussi proches qu'elles 1'etaient, les deux communautes se connaissaient peu en fait et chacune exercait sur l'autre une sorte de fascination, la fascination devant l'inconnu: "On le repousse, on le maltraite, on le meprise, mais on ne peut se passer de lui. On le regarde comme un sorcier. . . Le sorcier juif est encore de nos jours litteralement assiege par une foule presque exclusivement composee de fatmas qui lui supposent plus de pouvoirs que ses collegues musulmans. . . (J. Benech)
Au Mellah la sorcellerie, la magie, la lecture des astres avaient recu une sorte de legitimation religieuse dans la Kabala, cette science du mystere. A cote de la Kabala philosophique recherchant la raison de 1'etre, le secret de la creation, s'est en effet developpee la Kabale pratique avec ses talismans, potions, amulettes, et autres recettes magiques.Au total c'est le success de ces pratiques qui amene le proverbe a mettre en garde contre leur exes
Di srak beda ysrek zmel Qui vole un œuf volera un chameau
Di frass ezmel-frass zmalla Ce qui eat dans la tete du chameau- Est dans la tete du chamelier
Equivalent du proverbe francais " a malin malin et demi " ou en langue populaire " a moi on ne me la fait pas, ce que tu penses je le sais, car le bon chamelier sait ce qui trotine dans la tete de son chameau
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
רפאל ישראלי
2006
מאז סוף שנות התשעים הזירה האינדונסית הפנימית הנה כמרקחה. במדינת-ענק זו, בת אלפי האיים, שמוטת רוחבה ממזרח למערב כרוחב היבשת האמריקנית, גרים כ-220 מיליון איש, יש אומרים יותר, רובם מוסלמים נומינאליים שאינם יודעים הרבה על דתם, וחלק גדול מהם חיים על קו התפר שבין האסלאם המנהגי כפי שלמדו אותו בחיי היום- יום שלהם, לבין ערב-רב של אמונות ודעות שעל גבול הפגאניות. אלא שהתעוררות התנועות הרדיקאליות המוסלמיות, שחלקן מעורבות במאבקים הפוליטיים הפנימיים, גרמה מתחים ותוהו ובוהו שגם הולידו חוסר יציבות וחילופי שלטון תכופים. פרעות בנוצרים שבאי טימור, למשל, הביאו להתקוממות האוכלוסייה הנוצרית ולמאבק רב-שנים שחילק את האי והקים שם מדינה נוצרית עצמאית. גם באיים אחרים בארכיפלגו של המולוקה, בפרט באי אמבון, היו התנגשויות דמים של אסלמיסטים בנוצרים המקומיים, דבר המעודד את התנועות האסלאמיות להציג את המאבק כנוצרי-אסלאמי ולהבעיר את הזירה ביתר שאת. ארבעה איים עיקריים מהווים את אינדונסיה, מהם יאווה ובו למעלה ממחצית כל האוכלוסייה, והאיים בורניאו, סומטרה וצלבס. בקצה הצפוני של סומטרה, בשטחה של ממלכת אצ׳ה העתיקה, הוצתה כבר לפני שנים מרידה של פונדמנטליסטים המבקשים לפרוש מן המדינה. בורניאו עצמה נחלקת בין שלוש רשויות: המחצית הצפונית הנה אחת מן הממלכות המהוות את הפדרציה המלזית, ובתוכה עצמה נסיכות ברונאי האגדית, ששליטה נוהג בה כברכושו שלו וצובר הון אגדי מהכנסות הנפט, והמחצית הדרומית היא נחלתם של האינדונסים, וכל שלושתן חלק בלתי נפרד מתחום התפשטותו של האסלאם בדרום-מזרח אסיה.
אנו עדיין בגדר העולם המלאיי כאשר אנו עולים צפונה משם, מעבר למיצר מלאקה, המפריד בין סומטרה לחצי-האי שבקצהו העיר-המדינה הפורחת, סינית בשפתה, בדתה ובזהותה, היא סינגפור, שקיומה תלוי ביחסי שכנות תקינים עם העולם המוסלמי המלאיי המקיף אותה ומאיים עליה. במלזיה המדינה, העשירה בנפט ובגומי, ולאחרונה ידעה גם עדנה בטכנולוגיה עילית, רק מעט למעלה ממחצית 20 מיליון תושביה הם מוסלמים, אך המדינה היא אסלאמית, היא גם פעילה בארגון ועידת האסלאם, ולאחרונה אירחה את הכינוס הזה בבירתה – קואלה-לומפור. הואיל ורוב העושר במדינה מרוכז בידי המיעוט הסיני הגדול(שאר בעלי העסקים הגדולים הם הודים במוצאם), היא נוהגת מדיניות רשמית של אפליה מתקנת למוסלמי הרוב, ומנהלת מדיניות אסלאמית פעילה, מבית ומחוץ, לרבות עמדות אנטי-ישראליות ואנטי- יהודיות כמבואר לעיל. גם מפלגות אסלאמיסטיות ערות משתתפות במשחק הפוליטי, אם כי עד כה נמנעה נטילת השלטון בידיהן. מזרחה משם, באיי השוליים של הפיליפינים, כמו מינדנאו, פלוואן וסולו, רוחש לו אסלאם רדיקאלי שזה שנים הכריז על מרידה למטרות פרישה מן המדינה הנוצרית היחידה באסיה, שם הוא במיעוט. מיעוט זה, המכונה לעיתים מורו, שיבוש של המאורים שהכובשים הספרדיים גררו אתם מאנדלוזיה והשליטו אותו על המוסלמים המלאיים שבתחומם, מונה כ-6 מיליון, חלקו הגיע להסדרי אוטונומיה עם השלטונות והניח את נשקו, אך חלקו ממאן לקבל את הדין, והוא נעזר בבן-לאדן, ולפנים גם בקדאפי, כדי להתמיד במריו. בראש אחת מן הקבוצות הרדיקליות הללו עומד אבו-סייאף(בעל החרב), ששמו מעיד על עיסוקו, והוא מרבה לחטוף תיירים ולתבוע מהם כופר, ולהסתופף במחבואי ג׳ונגל העד שם, כדי לחמוק מן הכוחות המיוחדים הפיליפיניים שנבנו, בסיוע אמריקני, כדי להילחם בטרור.
הזירה האסלאמית בימינו
בעוד אשר בשאר דרום-מזרח אסיה, כלומר בחצי-האי ההודו-סיני (וייטנאם, קמפוצ׳יאה, לאוס) אין חיים מוסלמיים ראויים לציון, ראוי שלא לדלג על הגבול שבין תאילנד למלזיה, שם מתרוצצת מרידה מוסלמית זה שני עשורים. בתאילנד ישנם גם מוסלמים סינים, צאצאי הפליטים מסין מימי מרד יונאן (73-1856) שרוסק באכזריות, אך מאז התיישבו באיזור צ׳יאנג־מאי שבצפון המדינה, קולם לא נשמע והם חיים בשלווה ובקומה שחוחה. אולם בדרום המדינה המצב שונה: קבוצה של כחמישה מיליון מלאיים, הגרים בטריטוריה תאית ומחזיקים באזרחות תאית, דרים בקרבה וברציפות מסוכנת עם השטח המלזי הסמוך ובהמשך לו, דבר שעושה את השליטה והפיקוח עליהם קשים שבעתיים. על אחת כמה וכמה שהם נמצאים במרידה נגד מדינתם ושואפים להיספח לעמם, תוך שימוש באלימות ובטרור, הנזונים מן התנועה הלוך-ושוב בין שתי המדינות שאין שליטה גמורה עליה, ובעיקר מקבוצות של סטודנטים ומהפכנים למיניהם, הסופגים רעיונות אלה בקואלה-לומפור וחוזרים להורותם בעריהם ובכפריהם. גם נסיונות הממשלה התאית להגביל את תנועתם על-ידי ייסוד אוניברסיטה באזורם, לא הועילו יותר מאשר הקמת האוניברסיטאות על-ידי ישראל בשטחים, בתקווה למתן את המיליטנטיות של ארגוני הטרור הפלשתיניים.
הנה כי כן, עולם האסלאם בכללותו הוא כיורה רותחת, מסוכסך בתוך עצמו ועם אחרים. כל עוד סיכסוך כלשהו הנו כמותי, כלומר על שטחים ונכסים, תמיד ישנו מקום למשא ומתן, בו תהליך הלקיחה והנתינה ניתן להתרגם לפשרה ולהסכם, ואז בא השלום. אולם, כאשר הסיכסוך מיוסד על אידאולוגיה ועל דת, בחינת ״כולה שלי״, ואין עליה דיון, משא ומתן ופשרה, אזי אלימות, שפיכות דמים, שנאה ומלחמה נותרות אופציות יחידות. משום כך, בעידנים אופטימיים יותר דובר על ״פתרון סיכסוכים״ ואפילו פותחו תורות ״מדעיות״ שלמות שלפיהן אם אדם ינהג כך וכך מידות חיוביות בתחום הלוגי הנתפס, הרי לא יעמוד עוד מכשול בפני יישוב כל סיכסוך. ואילו המציאות הקשה הטופחת על פנינו יום יום מלמדת אותנו כי בהיעדר יישוב סיכסוכים, מהיות אלה יותר ויותר אידאיים, כוללניים ותובעניים, די לנו אם נצליח ״לנהל את הסיכסוך״, לשמור מפני התפשטותו, לשמרו על אש קטנה ולהמתין לימים טובים יותר. זהו סוג הסיכסוך שיש לעולם המערבי עם האסלאם היסודני, הנוקט דרך אלימות וטרור לא כדי להשיג תנאי מחיה טובים יותר, אלא כדי לנצח ולהכחיד את אויביו. אשר על כן, בפרקים הבאים נלמד כיצד צמחו רעיונות אלה בלב האסלאם, כיצד הצלחותיו והתפשטותו ונצחונותיו האדירים נטעו בו את הביטחון בנצחון הסופי, כיצד התהפך גורלו והוא היה למשיסה בידי המערב החזק והכובש, וכיצד הוא מנסה כיום להפוך שוב את הקערה על פיה ולהחזיר ליושנה את העטרה האבודה. עם זאת, יש לזכור כי האסלאם היסודני איננו אסלאם חדש או שונה, אלא הוא מיוסד על אותם מרכיבים שהצעידו את ראשוניו אל ההצלחה, והוא רק מתלבט בדרכים הבדוקות שיש ללכת בהן על מנת להגיע ליעדו כאן ועכשיו.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
מוחמד לא רצה לקיים את כל המצוות, ובין השאר נהג לאכול בשר גמלים. יהודי מדינה אמרו לו שהתורה אסרה אכילת גמל, כי פרסותיו אינן קלוטות. כמה מחסידיו אכן מנעו עצמם מלאכול דבר שאינו כשר ליהודים, וכעס מוחמד עליהם:
״אכלו מאשר שלח לכם אלוקים, מן הכשר והטוב… אל יספרו לשונותיכם כזב באומרכם: זה כשר וזה טרף, בטופלכם שקרים על אלוקים״, (טז, קיד-קטז).
فَكُلُواْ مِمَّا رَزَقَكُمُ اللّهُ حَلالاً طَيِّبًا وَاشْكُرُواْ نِعْمَتَ اللّهِ إِن كُنتُمْ إِيَّاهُ تَعْبُدُونَ 114
אכלו מאשר שלח לכם אלוהים לפרנסתכם, מן הכָּשר והטוב, והודו על חסד אלוהים, אם אותו תעבדו
إِنَّمَا حَرَّمَ عَلَيْكُمُ الْمَيْتَةَ وَالْدَّمَ وَلَحْمَ الْخَنزِيرِ وَمَآ أُهِلَّ لِغَيْرِ اللّهِ بِهِ فَمَنِ اضْطُرَّ غَيْرَ بَاغٍ وَلاَ عَادٍ فَإِنَّ اللّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ 115
הוא אסר עליכם רק נבלות ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוהים, רק הנאלץ, האוכל בלא חמדה ובלא להפריז – הנה אלוהים סולח ורחום.
وَلاَ تَقُولُواْ لِمَا تَصِفُ أَلْسِنَتُكُمُ الْكَذِبَ هَـذَا حَلاَلٌ وَهَـذَا حَرَامٌ لِّتَفْتَرُواْ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ إِنَّ الَّذِينَ يَفْتَرُونَ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ لاَ يُفْلِحُونَ 116
אל יסַפרו לשונותיכם כזב באומרכם, זה כשר וזה טָרֵף, בטופלכם שקרים על אלוהים. הטופלים שקרים על אלוהים לא יעשו חיל
לדעת יהודי מדינה, כיוון שסירב מוחמד שהערבים ישמרו על כל דיני הכשרות של התורה, אין הערבים יכולים להיחשב כיהודים ־ גם אם מאמינים הם בתורה ונימולים. לכן אם יאמצו את מנהג הטבילה, הם עלולים להחשיב עצמם חלק בלתי נפרד מעם ישראל. לדבר זה יש השלכות רבות, והראשונה שבהן היא הנישואין המעורבים: עד אז היתה בדרך כלל היבדלות בין שני העמים, אבל מעתה יוכלו הערבים לטעון כי מותר להם לשאת נשים יהודיות, וכמו שקבע מוחמד:
״הנשואות לכם מקרב המאמינות (הערביות), וגם הנשואות לכם מקרב אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם,[מותרות לכם], ובלבד שתשלמו את המגיע להן״.
הערת המחבר : קוראן ה, ה. לפי המסורת המוסלמית נשא מוחמד נשים יהודיות, אחרי שציווה להרוג את בעליהן. אפשר לפקפק באגדות אלו, וייתכן שנוצרו בתקופה מאוחרת יותר כדי להצדיק את מעשיהם של המוסלמים. ראו להלן תחילת פרק שישי.
בחומש מוזכר שאסור ליהודים כל קשר של נישואין עם כאלה שאינם מזרע ישראל או שלא התגיירו כדת וכדין:
״ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך״(דברים ז, ג).
בורא עולם שלח את שלומו לפנחס, על שמנע נישואי תערובת עם בנות מדין. גם עזרא עמד מאד על הפרץ בענין זה. כשראה מוחמד את התנגדות היהודים לטבילת הערבים, כעס עליהם:
הערת המחבר : ״והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית… וירא פנחס… וידקור את שניהם… וידבר ה׳ אל משה לאמור. פינחס… הנני נותן לו את בריתי שלום…״ (במדבר כה, ו־יב).
״וככלות אלה ניגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלוויים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה…״ (עזרא, א ט, א-ב). ראו עוד ספר עזרא, פרקים ט-י; קידושין סו, ב. איסור זה של נישואי תערובת איננו רק עם מי שלא קיבל על עצמו לשמור כלום מן המצוות, אלא תקף גם אם בן־הזוג הגוי מקבל על עצמו להיות במעמד של ׳גר תושב׳ – ראו מסכתגרים ג, ג: וכן אם מקבל על עצמו לשמור יותר משבע המצוות שניתנו ל׳בני נח׳ – דבר אפשרי, כמבואר בתלמוד עבודה זרה סד, ב. רק מי שהתגייר לגמרי והוא ׳גר צדק׳ יכול לבוא בקהל ישראל ומותר להינשא לו! ראו יבמות מז, א.
״באם לא ראית את אלה אשר יזכו את עצמם? רק אלוקים יזכה את אשר יחפוץ, והם לא יקופחו כמלוא נימה. ךאה כיצד יטפלו שקרים על אלוקים! אין פשע ברור מזה״(ב, קט).
הוא מאשים את היהודים שאינם רוצים ללמד את דתם למי שאינו יהודי:
״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הספר: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו״ (ד, מט־נ).
מוחמד סבור כי הדבר נובע מקנאה וצרות עין: היהודים לא רוצים שגם אחרים יהיו מאמינים:
״רבים מבין בעלי הספר היו רוצים להחזירכם להיות כופרים לאחר שכבר האמנתם, מתוך קנאה המקוננת בנפשם״; ״מצוא תמצא, כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוקים, איבתם למאמינים גדולה מכל״ (ג, קפז; ה, פב).