הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י-איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית
איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית
כמו מיליוני מוסלמים אחרים בארבעים השנים האחרונות,
גם משפחתי היגרה למערב. בשנת 1972 הגענו לריצ׳מונד, פרוור של המעמד הבינוני בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה. אני הייתי בת ארבע. בין 1971 ל־1973 נמלטו אלפי מוסלמים בני דרום אסיה מאוגנדה לאחר שהרודן הצבאי, גנרל אידי אמין דאדא, הצהיר שאפריקה מיועדת לשחורים. לבעלי העור החום שבינינו הוא נתן שבועות אחדים בלבד לעזוב, ואם לא יעשו כן – ימותו. מוסלמים חיו שנים ארוכות באפריקה המזרחית הודות לבריטים, שהביאו אותנו מדרום אסיה כדי לסייע בבניית מסילות הרכבת במושבות שלהם באפריקה. בתוך דורות ספורים הגיעו מוסלמים רבים למעמד של סוחרים אמידים. אבי ואחיו ניהלו סוכנות של ״מרצדס בנץ״ בקמפלה, והפיקו תועלת מהניידות המעמדית שהבריטים הורישו לנו ושאנו, בתורנו, מעולם לא הענקנו לשחורים ילידי המקום שהעסקנו.
באופן כללי, המוסלמים באפריקה המזרחית התייחסו לשחורים כמו לעבדים. אני זוכרת את אבי מכה את טוימסי, משרת הבית, חזק כל כך עד שחבורות בוהקות הופיעו על גפיו השחורות כזפת. אני, שתי אחיותי ואמי אמנם אהבנו את טומסי, אבל אם אבא היה תופס אותנו מטפלות בפצעיו, גם אנחנו היינו סופגות מכות. ידעתי שהדבר קורה במשקי בית מוסלמיים רבים אחרים, ושהשעבוד המשיך זמן רב לאחר שמשפחתי עזבה. זאת הסיבה לכך שבנערותי סירבתי להזדמנות לבקר את קרובי באפריקה המזרחית. ״אם אסע איתך,״ הזהרתי את אמי, ״את יודעת שאהיה מוכרחה לשאול את הדודות והדודים השמנים שלך למה הם מתייחסים למשרתים שלהם כמעט כמו לעבדים.״ אימא התכוונה לערוך טיול פרדה מקרובי משפחה מזדקנים, ולא מסע תעמולה למען זכויות אדם. כדי לא להביך אותה, נשארתי בבית.
בזמן שאימא היתה מחוץ לבית המשכתי לחשוב מה פירוש הדבר להיות ״בבית״. החלטתי שבית הוא המקום שבו נמצא כבודי העצמי, לא בהכרח המקום שממנו הגיעו אבות אבותי. ואז הבנתי מדוע הקדחת הפוסט־קולוניאלית של פאן-אפריקניות – ״אפריקה לשחורים!״ – סחפה את היבשת שנולדתי בה. אנחנו, המוסלמים, הקשינו על הכהים מאיתנו לחוש כבוד עצמי. ניצלנו באכזריות את האפריקנים הילידים. ובבקשה, אל תגידו לי שלמדנו קשיחות קולוניאלית מהבריטים כיוון שטענה זו מעלה שאלה אחרת: למה לא למדנו מהם גם לפנות מקום ליזמים שחורים כפי שהבריטים פינו מקום לנו?
אני לא מתנצלת על כך שאני חשה עלבון על שהיה לנו טומסי כזה. רובכם, אני משוכנעת, מתנגדים גם כן לשעבוד. אבל לא האיסלאם טיפח את אמונתי בכבודו של כל אדם. עשתה זאת הסביבה הדמוקרטית שהיגרנו אליה, משפחתי ואני: ריצ׳מונד, שבה אפילו ילדה מוסלמית יכולה להיות מעורבת בנעשה סביב – ולא רק מאורסת. הרשו לי להסביר.
שנים אחדות לאחר שמשפחתי השתקעה בקנדה גילה אבי את קיומם של שירותי השגחה על ילדים הניתנים בחינם בכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״. (אומרים ״חינם״ למהגר, והאמונה הדתית מתפוגגת אל מול המציאה שנפלה לידיו.) מדי שבוע בשבוע, כשאימא יצאה מהבית כדי למכור מדלת לדלת מוצרי קוסמטיקה של ״אבוץ״, אבי, שלא היה בדיוק ידידותי לילדים, זרק אותנו, הבנות, לכנסייה. הגברת הדרום אסיאתית שפיקחה שם על לימודי הקודש הפגינה כלפי וכלפי אחותי אותה סבלנות שבה התייחסה אל בנה שלה. היא גרמה לי להאמין שהשאלות שלי ראויות להישאל. ברור מאליו ששאלות של ילדה בת שבע הן פשוטות. מאיפה ישו בא? מתי הוא חי? במה הוא עבד? עם מי הוא התחתן? הסוגיות האלה לא הטרידו אף אחד, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שעצם הצבת השאלה – ושאלות נוספות אחריה – תמיד נענה בחיוך מזמין.
אולי זה מה שהניע אותי, בגיל שמונה, לזכות בפרס ״הנוצרי המבטיח של השנה״. המתנה שקיבלתי: מהדורה מלאה בציורים צבעוניים של 101 סיפורי התנ״ך. אני מביטה לאחור עכשיו ומודה לאלוהים שהגעתי לעולם שבו הקוראן לא היה חייב להיות הספר הראשון והיחיד בחיי, כאילו הוא העושר היחיד שהחיים מציעים למאמינים. מלבד זה, 101 סיפורי התנ״ך ריתק אותי בתמונותיו. איך ייראה 101 סיפורי הקוראן? בזמנו לא ראיתי ספר כזה. היום אין מחסור בספרי ילדים על האיסלאם, כולל א הוא אללה מאת יוסוף איסלאם (לשעבר קט סטיבנס). חברות חופשיות מאפשרות המצאה מחדש של האני והתפתחות אמונות.
זמן קצר לאחר שזכיתי בתואר ״הנוצרי המבטיח של השנה״, אבא שלף אותי מהכנסייה. בתוך זמן קצר עמדה לקום מדרסה, בית ספר דתי איסלאמי. אני, החנונית הקטנה, חיכיתי לה בכיליון עיניים. אם להסיק מניסיוני בבית הספר של יום ראשון, יהיה כיף במדרסה, כך הנחתי בתמימות.
בינתיים עולמי החדש גדל איתי. נפתח מרכז קניות רחב ידיים, לנסדאון סנטר, שהיה לציר מרכזי בחינוכי כמוסלמית. שמותיהם של הסקוטים המייסדים של ריצ׳מונד, שפיארו שלטים חיצוניים – ברייהאוס, מקנאיר, ברנט, סטיבסון – התחרו עד מהרה על תשומת לבי עם מילים בהינדית, בפונג׳בית, באורדו, במנדרינית, בקנטונזית, בקוריאנית וביפנית. השפות האלה אפפו את חלקו ^ הפנימי של אברדין סנטר, שנבנה שנים מספר לאחר מכן וזכה לכינוי ״מרכז הקניות המקורה הגדול ביותר בסגנון אסיאתי בצפון אמריקה״.
זמן רב קודם לכן קלטתי שמקום כמו ריצ׳מונד יכול להכיל כמעט כל אדם שמגלה יוזמה. כשהייתי בכיתה י׳ התמודדתי על תפקיד נשיא מועצת התלמידים בתיכון ג״נ ברנט. שנה לפני כן הפסדתי את ההזדמנות להיבחר לנציגת הכיתה. את הקול המכריע הטיל אידיוט מסריח שלא רצה ״פקית״ בראש הכיתה שלו. רק שנה אחת לאחר מכן, רוב התלמידים בבית הספר כולו הפכו את ה״פקית״ הזאת למנהיגתם הנבחרת. הגזענות בריצ׳מונד לא דיכאה את שאיפותי יותר משהגזע עצמו עשה כשהגדיר וסיווג אותי.
חודשים ספורים לאחר שנבחרתי לנשיאת מועצת התלמידים, סגן מנהל בית הספר חלף ליד תא הציוד שלי, ונעצר לרגע כשהבחין בפוסטר המהפכנים האיראנים שהדבקתי עליו. דוד בצרפת שלח לי את הפוסטר, שבו נראו נשים בצ׳אדורים שחורים מרסקות כנפי מטוס. על הכנף השמאלית היו מצוירים הפטיש והמגל הסובייטיים ועל הכנף הימנית הוצגו הפסים והכוכבים של ארצות הברית.
״הפוסטר הזה לא מתאים,״ הזהיר אותי. ״תורידי אותו.״ הצבעתי על התא שליד, שעל דלתו היה תלוי הדגל האמריקני. ״אם היא יכולה להביע את דעותיה בגלוי,״ שאלתי, ״למה אני לא יכולה ?״
״כי את הופכת את הערכים הדמורקטיים שלנו לטריוויאליים. ובתור הנשיאה של כל התלמידים את צריכה לדעת שאסור לך לעשות זאת.״
אני מודה ומתוודה שלא הבנתי שהמשטר של חומייני נוטף רודנות. לא עשיתי שיעורי בית. התפתיתי הן בשל תעמולה והן בשל הגאווה לחיות בחברה חופשית, ורציתי להטיף למגוון דעות כדי שדגל הפסים והכוכבים לא יחסום את זוויות הראייה האחרות.
ואז התווכחתי. ״אני עושה טריוויאליזציה של הדמוקרטיה ? איך זה שאתה תומך בדמוקרטיה בכך שאתה אומר לי שאני לא יכולה להביע את עצמי, אבל,״ הצבעתי על התא העטוף בדגל, ״מישהו אחר כן יכול?״
נעצנו מבטים זה בזה. ״את מהווה דוגמה רעה,״ אמר סגן המנהל. הוא הקשיח את גבו והלך.
חייבים להעריך אותו על כך שהניח למגוון הדעות לשרוד בתיכון ברנט. הדבר ראוי עוד יותר להערצה בהתחשב בעובדה שהוא עצמו אימץ את הנצרות האוונגליסטית. הוא לא הסתיר את אמונותיו האישיות, וגם לא כפה אותן על התלמידים – לא כשהיה נדמה שנשיאת מועצת התלמידים היא חסידת התיאוקרטיה של חומייני, ואפילו לא כשהתלמידים ביקשו לכלול בתלבושת בית הספר מכנסיים קצרים שחשפו את הרגליים יותר מהסביר לדעתו. לאחר ויכוח סוער איתנו וכמה עיכובים אסטרטגיים הוא אישר ללבוש מכנסיים קצרים, בזעף אבל עדיין מתוך כיבוד רצון הרוב. כמה אוונגליסטים מוסלמים אתם מכירים שמתייחסים בסובלנות להבעת השקפות המענות את נשמותיהם? כמובן, סגן המנהל שלי היה חייב למשול ברוחו במערכת החינוך הציבורי, אבל מערכת כזאת יכולה לצמוח רק מתוך קונצנזוס שלפיו בני אדם בעלי אמונות, רקעים, שאיפות ומעמדות שונים צריכים להתכתש יחד. כמה מדינות מוסלמיות מתירות התכתשות שכזאת?
שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
27 – " הימים הנוראים " על שפת ים כינרת
רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול
שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מערבית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.
פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),
הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.
27. ״הימים הנוראים״ על שפת ימ־כינרת
כאשר היו מגיעים ״הימים הנוראים׳/ היה רבי חיים בן עטר עוזב את ירושלים. את ערב ראש השנה הוא היה מבלה ביחידות, בצריף, שנבנה בשבילו על שפתו של ים־כינרת, ומדי פעם בפעם אפשר היה לראותו יוצא ונכנס לים. כאשר שאל אותו אחד ממקורביו, מה מעשיו בכניסתו לים וביציאתו מתוכו, ענה:— אני עוזר לנשמות קדושות הבאות לטבול בכינרת ולהתקדש לקראת השנה החדשה.
הבינו המקורבים, כי בתקופת הימים הנוראים עוסק בעל ״אור החיים״ בתיקון נשמות.
28 – גיבור ברוח וגיבור בגוף
רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול
28. גיבור ברוח וגיבור בגוף
מול ביתו של רבנו חיים בן עטר היה גר סנדלר, שגם שמו היה: חיים בן־ עטר. היה רבנו גיבור ברוח, ושכנו — גיבור בגוף.
היה רבנו משכים לעבודת הבורא ושכנו משכים למלאכתו, מלאכת הסנדלרות; רבנו מסגף עצמו ואוכל מעט מערב לערב, ושכנו משכים, מתפלל תפילתו במהירות ומרבה לאכול.
כאשר יצאו מוניטין לרבנו חיים בן־עטר, והיו באים אליו ממרחקים אנשים ונשים, היו המבקרים תועים לפעמים ומגיעים לחיים בן עטר השני.
וראה זה פלא. כל מי שהיה בא עם צרתו לחיים השני והשיח את צרתו בפניו, היה מיד נושע. יצא גם לר׳ חיים הסנדלר שם כבעל מופת.
אמר ר׳ חיים בן עטר הצדיק על ר׳ חיים שכנו:— מקנא אני בו על עליצותו ועל חמותו. מכיוון שהוא אוכל מתוך חדווה, רצויה שמחתו לבורא. כי אם מתכוונים באכילה לעבודת הבורא, הרי זה כמו מזבח וקרבן לה׳.
מאז עזב רבנו חיים בן עטר את הסיגופים, והתחיל לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה וחדווה.
כאשר יצאו מוניטין לר׳ חיים האכלן הסנדלר הגיבור ורבים נושעו על ידיו, התחיל גם הוא לומד תורה. במרוצת השנים יצאו לו מוניטין גם כחכם גדול וכלמדן מופלג.
אמר עליו ר׳ חיים בן עטר: לאחר כל המדרגות, שהוא השיג על ידי שמחה וחדווה ונעשה חכם מפורסם, מגיח אני כל מדרגותי ומחזיק אני באמונה התמימה כי כך כתוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״. אמנם כתוב: ״פתי יאמין לכל דבר״, אבל כתוב גם ״שומר פתאים ה׳״. מניח אני כל החכמות שבעולם כדי להיות פתי אשר אלוהים שומר עליו.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו
יגאל בן־נון
הכישלון בטיפול בביקור המלכותי בארצות הברית חידד את הבדלי הגישה בין הגופים היהודיים העולמיים לנציגים הישראלים. להערכת שגריר ישראל בארצות הברית, אברהם הרמן, הצליחו המרוקנים להעביר את מסריהם היטב. הם יצרו רושם שאינם מונעים יציאת נוסעים יחידים אלא מתנגדים רק להגירה המונית. זו הסיבה שלא חדלו להעניק אשרות ודרכונים. להערכתו, מדיניות אי־ההתקפה שהנהיג גולדמן נכשלה. כיוון שכך, יש לשנות את שיטת ההסברה ולהדגיש שמרוקו אינה מאפשרת ליהודיה לצאת את המדינה ללא תנאי. ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו״ם (משנת 1948) מעניקה חופש תנועה לכול ללא תנאים, לכן אין זה מעניינה של מרוקו לחקור מדוע היהודים רוצים לצאת את המדינה ולאן בדעתם להגיע. בנושא ההגירה לישראל הדרך הנכונה לפעולה נגד שלטונות מרוקו צריכה להזכיר את איחוד המשפחות. הרמן הציע לראיין משפחות יהודיות במרוקו בכלי התקשורת האמריקנים.
איסטרמן והנהגת הקונגרס היהודי העולמי דרשו לנהל משא ומתן דיפלומטי עם שלטונות מרוקו. בעבר הייתה הבעיה העיקרית קיומו של מחנה המעבר לעולים ״קדימה״. באותו זמן המכשול היו משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה בדרכם לחצות את הגבול באופן לא לגלי וטופלו בידי קהילות טנג׳ה ותטואן, והמתינו למשפט או ליציאה מן המדינה. כדי להגיע להבנה עם השלטונות הוא ביקש להפסיק את ההגירה הבלתי חוקית שארגנה ״המסגרת״. עם זאת, במשרד החוץ בירושלים סוכם לא לערב את הקונגרס היהודי העולמי בהודעות נגד שלטונות מרוקו כדי שלא לפגוע בקשריו אתם. לעומת זאת הוחלט להפעיל הסברה בארצות הברית ולפרסם עובדות על הקהילה במרוקו. העיתונות הישראלית המשיכה להפעיל צנזורה על הנושא.
בנושא ההגירה הבלתי חוקית נודע שראשי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו בראשותו של דוד עמר דנו בפרסום הצהרה נגד הגירה המונית לישראל, בגלל היחס השלילי ליהודי מרוקו בישראל והתחושה שמתייחסים אליהם כאל אזרחים בדרגה שנייה. שלטונות מרוקו החליטו לשגר משלחת של יהודים מרוקנים שתופיע בפני ארגונים יהודיים עולמיים ותפעל נגד ההגירה הבלתי חוקית. המשלחת תכלול את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עמר, את הסוציאליסט מרק סבאח, ואת הקומוניסט אברהם צרפתי.
במסגרת מתקפת ההסברה הישראלית שוגרו למרוקו אישים ידועים כדי שיפעילו לחץ על ההנהגה המרוקנית לאשר חופש ההגירה ליהודים. בין השאר נמנו עמם הרב הרברט פרידמן(אוקטובר 1956), סיימור רובין מן הוועד היהודי־אמריקני ואתו עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי, שייצג את כי״ח (נובמבר 1957 ושוב בסביבות 15 בנובמבר 1960), העיתונאי האמריקני הל לרמן(אוגוסט 1958), העיתונאית רות גרובר, כתבת העיתון ניו יורק הרלד טריגיון־(31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), ושוב הרב הרברט פרידמן(אפריל 1961). כן פעלו אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בן־נחום וגם אחדים שהתנדבו לעסוק בנושא אך נדחו בידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות הסופר אנדרה שוראקי, נציג כי״ח, וכן שליחים מטעם הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקני, שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.
ב־14 בנובמבר 1957 הגיע לרבאט פרנק ג׳רבזי, כתב העיתון ניו יורק פוסט, ונפגש עם אנשי ממשל מרוקנים, ובהם מהדי בן־ברכה, מוחמד לע׳זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבן־ברכה דברים לא מחמיאים על אלכסנדר איסטרמן. לדברי מנהיג האגף השמאלי של מפלגת אל־אסתקלאל: תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות״. לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים אשמים בזה הצרפתים. בן־ברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו״ם, הדגיש שמרוקו גאה בקהילתה היהודית החשובה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, ושהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקניים ולעלות לרגל לישראל כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה, טען, היא יציאה המונית של היהודים. בעבר אפשרו הצרפתים לארגון ״קדימה״ להוציא יהודים רבים מן המדינה, אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית גם בגלל לחץ הליגה הערבית, המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו, 239 היהודים שנעצרו ליד קסטלחו(Castellejo) בדצמבר 1957 לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה מחמת האבטלה, הפוגעת גם בקהילה היהודית. אשר לישראל, הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים לציונות, שהיא מעין אימפריאליזם כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו, ישראל צריכה להיקרא ״פלשתינה״. השגריר האמריקני ברבאט שעמו נפגש ג׳רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי על השלטון המרוקני כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים. מוחמד לע׳זאוי היה קיצוני יותר מבן־ברכה. ג׳רבזי התרשם שאם מרוקו תהפוך ביום מן הימים לדיקטטורה, לע׳זאוי יעמוד בראשה. ראש שירותי הביטחון טען כי הוא ער לקיומו של ארגון חשאי המארגן את יציאת היהודים ממרוקו ואף ידוע לו על שחיתות בקרב אנשיו. מארגני ההברחה מקבלים על כל יהודי שיוצא תקציב של 300 פרנק אך מוציאים עליו רק מאה. הוא האשים את התועמלנים הציונים שמוציאים שם רע למרוקו, וחזר על הצהרתו שלא יינתנו אשרות ליהודים המתכוונים להגר לישראל.
בשיחה עם נציג הוועד היהודי־אמריקני, סיי רובין, התנגד לע׳זאוי ליציאתם הקבוצתית של משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה. לדבריו יהודי מרוקו שהיגרו לישראל הם בה אזרחים מדרגה שנייה ורבים מהם רוצים לחזור למולדתם. הוא מסר כי 8,000 מוסלמים עזבו את מרוקו בחודשים יולי־ספטמבר, ובאותו זמן יצאו גם 4,700 יהודים בדרכונים, מספר ללא השוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה. ב־13 בינואר 1959 נשלח למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי מורים קאר, כתב העיתונים הארץ וג׳רוזלם פוסט. משימתו הייתה לכתוב על משפחות העולים שנעצרו בחצותם את הגבול ורוכזו בטנג׳ה. הובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקניים חשובים. בסוף החודש העניק לו בן־ברכה ראיון ובו דיבר על עמדותיו בנושא הגירת היהודים:
היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להמיר את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב ונוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-מפטיר והפטרה פרשת כי תצא
מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
מחר, יום ד' ג' באב , בשעה 21:45 , לאחר שיעורו של הרב רחמים ברכה,
יתקיים אי"ה לימוד בחבורה של הזוהר הקדוש המחולק (35 חוברות)
להצלחת החיילים ושמירתם וביטול כל גזרות קשות ורעות מעם ישראל!
בבית הכנסת "אוהל יצחק" ברח' רבי פנחס בן יאיר 24 אלעד
(מתחת לביכנ"ס דתי לאומי משכנות נריה)
ברוכים תהיו!
ר' דוד חסין – אנדרי אלבז וא.חזן- בֶּכִי תַּמְרוּרִים-קינה לט' באב
בֶּכִי תַּמְרוּרִים
קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך בן שני טורים דו־צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
משקל: אחת עשרה-שלוש עשרה הברות בכל טור.
כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳יום מאורי׳.
סימן: דוד בן חסין נר״ו.
בֶּכִי תַּמְרוּרִים / אֶקְבַּע לְדוֹר דּוֹרִים.
אֶלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים / אֶתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים.
אֶל יוֹם זֶה נָאֶה לִסְפֹּד עַיִן תֵּרֵד מַיִם.
צָרוֹת בּוֹ נִכְפְּלוּ פְּעָמִים שׁוֹנוֹת.
5- אֶבְכֶּה אֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנָיִם
מִפְּנֵי גֵוָה תִּבְכֶּה בַּמִּסְתָּרִים
נוּדוּ סִפְדוּ עַמִּי, גּוֹלַת אֲרִיאֵל
הָהּ יוֹם בָּא אַכְזָר בְּכוֹחַ וָאֵל.
הָרַג כֹּהֲנִים לְוִיִּים יִשְׂרָאֵל.
10- זְקֵנִים נְעָרִים טַף וּבַחוּרִים.
יוֹם הַזֶּה יוֹם עֶבְרָה חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת.
מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת.
מִתִּגְרַת צַר צוֹרֵר דַּרְכֵי מָוֶת.
הִרְוַנִי לַעֲנָה הִשְׁבִּיעַנִי מְרוּרִים.
15- דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת נָשִׁים יְקָרוֹת.
כְּחַמָּה וּלְבָנָה הָיוּ מְאִירוֹת.
בְּיָד אַכְזָרִים הָיוּ מְסוּרוֹת.
זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָן וּבְשַׂר חֲמוֹרִים.
2-1. בכי… שחורים: אתאבל כל חיי. בכי תמרורים: על-פי יר׳ לא, יד. 2. אלבש… שחורים: על-פי קידושין מ ע״א. 3. אל יום: על יום. עין תרד מים: מרב בכי, על-פי איכה ג, מח. 4. צרות… שנים: לפי שבט׳ באב נחרב בית ראשון וגם בית שני, על-פי ר״ה יח ע״ב. 5. אאנח… מתנים: על־פי יח׳ כא, יא. 6. מפני… במסתרים: על-פי יר׳ יג, יז. ופרש״י: ׳מפני גדולה שלכם שתתבטל ד״א מפני גאותה של מלכות שמיים שתנתן לאלילים של כשדים׳. 7. נודו ספדו: אמרו קינה והספד. אריאל: ירושלים, על-פי יש׳ כט, א. גולת אריאל: כינוי לישראל, והשוה לפיוט ׳שביה עניה׳ לרשב״ג, מחרוזת אחרונה. 8. חח… ובחורים: אוי ליום שבא האויב וטבח בישראל. אכזר: כינוי לאויב. 11. יום… חשך: יום החורבן הוא יום אסון לאומי, על־פי צפ׳ א, טו. 12. מחוץ… כמות: על-פי איכה א, כ ופרש״י ׳בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות ומחוץ חרב האויב משכלת׳. 13. מתגרת צר: ממריבת האויב והתגרותו, על-פי הסליחה ׳בזכרי על משכבי׳. צר צורר: אויב מעיק ומציק, על-פי במי י, ט. דרכי מות: תגרתו מובילה לדרכי מות. 14. הרוני… מרורים: הכביד עלי עולו הקשה. 15. דמות צורות לבנות: בנות ישראל היו יפות ודומות לצורות של לבנה, על-פי ע״ז מג ע״א ור״ה כד ע״א. 16. בחמה… מאירות: השווה שה״ש ו, י. 17. זרמת… חמורים: על־פי יח׳ כג, כ.
וָתִזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה.
20- עַל עִיר רַבָּתִי עִם אֵיךְ בָּדָד יָשְׁבָה.
הָיְתָה כְעַרְעָר בָּעֲרָבָה.
עַל מִשְּׁבָתֶיהָ שָׁחֲקוּ צָרִים.
דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ צִיּוּן מִכָּל אוֹהֲבֶיהָ.
מֵאָז רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ.
25- בָּאוּ בָּהּ פְּרִיצִים וְיַחְלְלוּהָ.
שַׁמְּמוּ עָלֶיהָ כָּל שָׁבִים וְעוֹבְרִים.
חָלְפוּ עָבְרוּ הָלְכוּ יָמִים וְשָׁנִים.
קִוִּינוּ לְאוֹר עוֹד אָנוּ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים.
מָה מִלַּיְלָה מָה מִלֵּיל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים.
30- הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים.
זָכוּר יָהּ אַל תָּפֵר אִתָּנוּ בְּרִיתְךָ.
כַּמָּה תִּרְאֶה אוֹיְבִים מְרַקְּדִים בְּבֵיתְךָ.
אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְבוֹת מְשִׁיחֶךָ.
וּכְלַפֵּי מַעְלָה הֵמָּה מְטִיחִים דְּבָרִים.
35- קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמַע חַיָּלִים יִגְבַּר.
אִם יִתְמַהְמֵהַּ חַכֵּה ה' דִּבֵּר.
כִּי יָבוֹא וְיַרְא כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר.
עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
- 19. ותזנח… טובה: מאסתי מלבקש שלום לנפשי ושכחתי מכל טוב והנאה, על־פי איכה ג, יז. 20. עיר… ישבה: על-פי איכה א, א. 21. כערער בערבה: על-פי יר׳ יז, ו. 22. על… צרים: האויבים שמחו על השבתת משושה ושמחתה של ירושלים. 23. דורש… ציון: אין שואל ומתעניין בשלומה, על־פי יר׳ ל, יז. 25. באו ויחללוה: הרשעים טימאו את ירושלים. 26. שממו… ועוברים: הכל משתוממים על מצבה. 27־28. קוינו… פנים: קוינו לגאולה אבל עדיין אנו בגלות. בהסתר פנים: של הקב״ה, על-פי דב׳ לא, יז. הביטוי במלואו על-פי חגיגה ה ע״א. 29. מה… מליל: עד מתי תמשך חשכת הגלות, על-פי יש׳ כא, יא, והוא משפט שאלה ופנייה לה׳. שוכן מעונים: כינוי לה׳ השוכן במרומים. 30. הצבי… גבורים: את, ארץ ישראל ףחמודה, איך נפלו בניך הגבורים. על-פי שמ״ב א, יט. 31. אל… בריתך: על-פי יר׳ יד, כא. 33. אשר… משיחן: על-פי תה׳ פט, נב. 34. וכלפי… דברים: הטיחו דברים קשים כלפי ה׳, הלשון על-פי במ״ר טז, יא. 38-35. קול… ירים: סיום הקינה בבשורת הגאולה. 35. קול ברמה נשמע: על-פי יר׳ לא, יד. חילים יגבר: הקול ישמע בחזקה, על-פי קה׳ י, י. 36. אם… חכה: גם אם יתעכב הגואל חכה לו, על-פי חב׳ ב, ג. ד׳ דבר: כי ה׳ דיבר ולא יפר הבטחתו כמתואר ביש׳ מ, ה. 37. כי… שבר: ה׳ יראה את מצבו הקשה של ישראל בגלות. כי יש שבר: על-פי בר׳ מב, א כאן: מלשון משבר, ישראל עדיין במשבר הגלות. 38. עוד חזון למועד: חזון הגאולה יתקיים במועד שגזר עליו ה׳, על-פי חב׳ שם, שם. זה… ירים: ה׳ ישפיל את האומות המשעבדות את ישראל וירומם את ישראל, על-פי תה׳ עה, ח.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha BeAv תשעה באב – Megillat Eicha מגילת איכה – nz"y Ribi Meir 'Atia s"t
קריאה בתורה אצל י.מרוקו
קריאת התורה נוסח מרוקו ראשון פרשת שופטים
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
בית הכנסת בן עטר.
בית הכנסת, קדום של הנגיד, הרב שם טוב בן עטר, במלאח הקדמון וקרוב לודאי שרבי חיים בן עטר הקדמון(א) התפלל בו וכן נכדו אוהחה״ק. שם גם נקבע בית מדרשו של רבי חיים בן עטר הקדמון ושל נכדו אוהחה״ק.
בית הכנסת בן צפאת
נקרא גם בשם סלאת אולאד צאפת [ביהכנ״ס של בני משפחת בן צאפת].
ביכנ״ס קדום ע״ש הצדיק רבי דוד הלוי בן צאפת הראשון. (א) ביהכנ״ס היה ברחוב הראשי.
בית הכנסת בן צור
בית הכנסת שהיה כנראה במלאח הקדמון וקרוב לוודאי שהתפללו בו רבני משפחת בן צור עליהם סיפרנו, כרבי שלום ורבי משה בן צור (ב) ממשפחת היעב״ץ.
בית הכנסת טולידאנו
בית הכנסת ע״ש רבי חיים טולידאנו(ב) ברחוב אמזלג. שם התפלל רבי מסעוד אלנקאוה מור זקני ושם היה החזן והרב, סבי רבי עמרם אלנקאווה.
חבורת תלמידי חכמים התאספה בביכנ״ס זה, מידי יום ביומו ולמדה גמרא. אחת לשלוש שנים היו עושים סעודה רבתי לסיום לימוד התלמוד. שם היה כולל בראשות רבי מסעוד אוחיון לתלמידי חכמים סוחרים בהשתתפות סבי רבי עמרם אלנקאוה ורבי דוד בן צאפת הלוי האחרון [מורו של מו״ר אבי]. ביהכנ״ס הזה נחשב לביהכנ״ס של משפחת אלנקאוה, הענף של רבי מסעוד.
בבית הכנסת הזה התפללו תפילת שחרית בעת הנץ החמה והוא נחשב לביכנ״ס של חסידי סאלי. שם גם למד ולימד רבי מרדכי אלנקאוה.
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
ביהכנ״ס לוסקי
ביכנ״ס מפואר שנבנה ע״י סוחר עשיר תושב העיר סאלי ־ מר לוסקי – ברחוב לוסקי.
יא. ביהכנ״ס נהורי
סלאת נהורי, על שמו של רבי יהודה אנהורי. כן נקרא ביכנ״ס זה ״ספראוי״ אולי משום שהתפללו בו יהודים מהעיר סאפרו, אבה״ד רבי אפרים אלנקאוה האחרון התפלל שם עם בני משפחתו. הם קשורים למשפחת נהורי מסטרא דנוקבא [מצד האם].
כן התפלל שם רבי אברהם אלנקאוה אחיו של רבי אפרים שהוזכר כאן והוא מורו של מו״ר אבי זצ״ל. ביהכנ״ס היה ברחוב הראשי.
ע. ביהכנ"ס רשב׳יי
בבית רבי עמרם בן דיוואן. בביכנ״ס זה התפללו רק במוצאי שבת. כל ליל שישי למדו שם את הזוהר הקדוש. במוצאי שבת התכנסה כל הקהילה שם, רובם עמדו ברחבה והתפללו ערבית של מוצאי שבת וערכו הבדלה בשמחה גדולה בהנהגת רבי אברהם מויאל.
ישיבת רבי רפאל
כפי שצוין כבר פעלה ישיבת רבי רפאל בביהכנ״ס אלנקאוה אחריו המשיך בה בנו רבי מיכאל והוא חילק אותה לשתי ישיבות, למתחילים ולמתקדמים.
כ. כולל טולידאנו
כולל בראשות רבי מסעוד אוחיון בביהכנ״ס טולידאנו לתלמידי חכמים סוחרים.
ג. ישיכת בן עטר
ישיבת רבי חיים בן עטר הקדמון ישיבה שהיתה במלאח הקדמון, בה המשיך ללמד אור החיים הקדוש. ישיבה זו היתה בבית הכנסת בן עטר של הנגיד.
ד. בית רבי עמרס בן דיוואן
כבר צוין שבחדר אחד בבית זה, היה ביהכנ״ס רשב״י. בית רבי עמרם בן דיוואן הצדיק, השד״ר מחברון שנלב״ע ונקבר בעיר ווזאן, שימש כבית להדלקת נרות לזכר הצדיק, מקום בו אנשים ביקשו בקשות שזכות הצדיק תעמוד להם. מפאת רבוי המבקרים במקום, המקום התפרסם מאד ובכל יום בבוקר ובערב היו מלמדים המוסרים שעורי תורה למבקרים. היו חולים שישנו בבית זה שבעה ימים ומדליקים נרות, כדי שזכות הצדיק תעמוד להם.
בית הכנסת מצוי בסמוך לשער אלמללאח ברחבת סימטת אלבז ( בין המללאח הישן לחדש )……
הערת המחבר : יש אומרים שרבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל גר שם תקופת מה או שאולי התארח בהיותו שד״ר בדירה זו והרושם שהותיר היה כביר והדבר מסתבר וקרוב לאמת.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
מנהגי חודש אב רחמן.
א. ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ'פרו, ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).
ב. מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).
ג. אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.
ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).
תשעה באב – 1,943 לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו
הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש…
אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה,
די לגלות
תחום הסידורים – למי שעוקב – מתפתח מחודש לחודש, כך שכיום ישנם למעלה ממאתיים סידורים, ואין ספק שכל זה מחמת הגלות, וכשיבנה המקדש – פלוני יטען, שהשליח ציבור צריך להתפלל בנוסח המדוייק וכו', אבל באמת, מחמת השארת השכינה, תהיה כזאת אלוקות שהצעות אלו לא תהיינה קימות… ולכן על כל אחד לתפוס בנוסח אבותיו, לא מתוך שהנוסח שלו הוא האמת והשאר ח"ו טועים, שהלא אנו בגלות עד שיבוא משיח צדקנו מהרה, ולא ניתן להתפאר בגלות, ולבנתים כל אחד יתפוס בנוסח אבותיו.
ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן
ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.
ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.
ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום. שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.
ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.
ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.
ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.
= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.
= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.
ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.
ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.
ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.
י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').
י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות כדוגמת העיר פאס, וגם בארץ במושב יד רמב"ם ליוצאי פאס ערב תשעה באב כמעט שכל המושב חשוך, כל בית מדליקים מנורה קטנה, כאבל על חורבן בית תאפרתנו (מפי רבי יצחק סאסי).
יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.
יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.
יג.נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).
וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.
יד.במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים, וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים, ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.
טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.
טז.אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').
יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).
יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.
יט.שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.
כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.
כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.
כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.
כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.
כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.
כה.מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".
כו. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.
כז. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
בתמונה: הגאונים חברי בית דינו של רבנו: מימין הרב משה מלכה, רבנו, הרב חיים רפאל שושנה, הרב יצחק חזן, הרב רחמים בן עמרא.
ולכשנתבונן במזמור שכתבו וחרזו חברי בית דינו לרבנו כאשר הוציא את ספרו ״מזרח שמש׳ בו הם מבטאים במקצת את אהבתם הנאמנה לרבנו, והכרתם ברוח קדשו, במעלותיו הלימודיות, ובמדותיו התרומיות, והתבטלותם אליו כתלמידים לפני רבם. ואלו דבריהם: (הדברים מרוממים למעיינים הדק היטב בדבריהם, כי כל מילה שבמזמור שקולה ומדודה וחשובה) כל בית פותח במילה רב ומסיים במילה שלום, לרמוז שהמזמור לכבוד הרב שלום.
למעלת רבנו הגדול עטרת ראשנו ונזר תפארתינו
א
רב ועצום ממנו, וראש אב בית דיננו.
מימיך אנו שותים ומידך לך נתנו
בתכונות פיך תנחנו, וענוותך תרבנו
אשרינו מה טוב חלקנו, אשר בצילך חסינו,
טעמנוך, ומערת דבש מצאנוך, ויאורו ענינו,
אה! זה היום שקיונו מצאנו ראינו
תורה יוצאת בהינומה ־ וזרח כשמש אורנו
כי ממזרח שמש יורה דעה, שמועה יביננו.
במשא ומתן של הלכה, ישביע בצחצחות נפשנו
מבורו הנובע ירוה צמאוננו
כי ידבר שלום. ב
רב עוד יוסף להשביע נפש שוקקה מתבואות שמשו
שו״ת על ד׳ טורים סדורים ובאים מבית מדרשו
פסקים מזוקקים ומצודקים – צדק לבש וילבשו
מיופים משופים ומנופים בנפת רוח קדשו
ובית שמ״ש אשר בנה לר״ם במז״ל לתאוה גרסה נפשו
עם דרושים אשר דרש שבת בשבתו וחדש בחדשו
דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב ולמורשו
וחם השמש לעורר לבבות ולחמם נפשות מנוגה נגדו ושביב אשו
לדעת מה יעשה ישראל כלפי קדושו ומרים ראשו
אל א-להים ה׳ אבי עד שר שלום
רב פעלים מקבציאל אסף וקיבץ תורת ראשונים
ביוזמתו הנעלה ורעיונו הנפלא דובב שפתי ישנים
חרות בכתב ורשום בספר תורות אמת צרופים ומלובנים
יין ישן בקנקן חדש – טועמיו לי ־ לי אומרים ועונים
לא ברעש אך מי מנוחות לחמו נתן מימיו נאמנים
את פני מבין חכמה מלב מבין דלה דלה רב פנינים
דברי שלום ואמת הביע בטוב טעם ודעת זקנים
דברי משה ודברי מרדכי ודברי יוסף רוזני הארץ האיתנים
גם מקדש הציב בגבול בנימין חצי גבור שנונים
זכרה ה׳ אלהים לטובה וצו בריתך אתו החיים והשלום
ד
רב אתה וכוח גדול לך – ואיש אין בארץ
לתאר ולספר עד כמה היה עצום ורב המרץ
אשר השקעת בהצילך משני הטחב והשרץ
גליוני שפוני טמוני חול צפוים היו אל קרץ
ומי יגיד עוז רוחך בו נגשת למלטם מכליון וחרץ
משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו כנתינתם מערץ
ידי מחוקקים עשום ויכוננום בשקידה וחרץ
יושבי כסאות למשפט גבורים לעמוד בפרץ
רוח ה׳ דבר בם אמרי יושר נמרצו מרץ
בקש לו ה׳ איש כלבבו ויקרא לו ה׳ שלום
הערת המחבר :
תחב והשרץ – רקבון ותולעים
שפוני = חשובים (עי׳ רש״י מגילה ו.)
קרץ = שבורים מלשון קרוץ מחומר.
חרץ = גמור (עי׳ ישעיה י־כב,כג)
מערץ = מלשון עריץ וחזק.
וחרץ = וחריצות
מרץ = מלשון עז וחזק.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מתוך אנציקלופדית " ארזי הלבנון " על רבי שלום בוזאגלו.
גברא רבא יקירא. דמגליא כל טמירא. עמיה שרי נהורא. כל מלתא רבתא לגבי דידיה זעירא. בדרישה ובחקירה. מפלפל בסברא. בקי בכל סתרי התורה. נכנס בעובי התקרה וליה יש ברירה. לברור אוכל מתוך הפסולת כחמה ברה. תקן אזנים לתורה. והגיד ספר הזוהר שחיבר הרשב"י בוצינא דנהורא. על הגהות האר"י שבחבורה. שמסר לכבור הרב חיים ויטאל ערוכה בכל ושמורה. לחסיד המכשלה מתוך עם יפה וברה. ולהעמיד הדת על תלה כדמעיקרא. ה"ה הרב המובהק החכם השלם המקובל האלוקי כבו הרב שלום בוזאגלו נר"ו – לשון ההקדמה להקדמתו לזוהר שנדפסה שמהדורות רבות.
רבי שלום בוזאגלו היה אחד המקובלים הפוריים ביותר שקמו לעם ישראל. ספרים רבים חיבר בשטח הקבלה ולמרות זאת פרטים מעטים ידועים לנו אודות תולדותיו. שנת לידתו אינה ידועה אבל בערך בשנת ת"ע – 1710, כך גם עיר הולדתו.
אולם ניתן לשער שנולד בעיר מראכש אשר במרוקו, משום שאת רבותיו בקבלה הוא מציין בהקדמתו לפירושיו והללו " רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב גדליה – היו מהעיר הנ"ל – מראכש. כמו כן למד אצל הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר הזקן זקנו של האור החיים.
עוד ידענו לו ששימש כאב בית דין במראכש ומשום רדיפות שנרדף על ידי מלך מולאי איסמעיל ושר צבא חילו עבר ללונדון. כאן נפגש עם הדרי"ם מארץ ישראל וממרוקו ויחד המתיקו סוד בבית ה'\ כפי שכותב הוא " החכם השלם כבוד הרב שלמה עמאר נר"ו שלוחא קדישא שארץ ישראל תוב"ב בעוברו דרך פה לונדריס, אמר לי קבלה בידם וכו…..
וכן כתב הוא " נשאלתי מגבר עמיתי בתורה, החכם השלם הדיין המצויין ר"מ מתיבתא דאגאדיר יע"א בעוברו מחנהו לכאן לונדון יע"א ה"ה אחד מבני עליה כבוד הרב יעקב גדליה זל"הה טעם לכוונות שבע שמות וכו….
בהיותו בלונדון נתקבל בתור דיין. הגאון רבי שלמה שלם אב בית דין אמסטרדם מתארו : " איש אלוקים קדוש " ואמר לו. גם גיסו הגאון בעל " בנין אריאל " כתב עליו תואר נדיר בזמנו " המקובל האלוקי " והגאון חיד"א בפירושו ניצוצי אורות על הזוהר הקדוש מביאו יותר משלוש מאות פעמים.
באחד הימים נזדמן רבי שלום בוזאגלו להעיר המבורג ושם נפגש עם אב בית דין הגאון רבי יהונתן אייבשיץ. היה זה באותם ימים בהם בערה אש המחלוקת בינו לבין רבי יעקב עמדין – היעב"ץ אודות הקמעות שהראשון כתב.
רבי יהונתן אייבשיץ הראה את אחד הקמעים לרבי שלום בוזאגלו ושיכנעו בדבר אמיתות הקמיע ובכך ביקשו לפרסם את צדקתו ברבים. וכן אכן נעשה. אולם בשוב רבי שלום בוזאגלו ללונדון הוא שינה את דעתו וכתב לרבי יהונתן אייבשיץ מכתב ובו מבקש ממנו שיסביר את פשר הקמיעים, שכן קלא אית ליה שהמה מכת הש"צ ימ"ש.
באחרית ימיו עלה והשתקע בצפת, ונמנה בין אדירי וארזי הלבנון דשם, הוא נודע כתור איש קדוש וטהור אשר מורם מעם, ולא נודע מקום קבורתו.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
4 – حنة ياحنة يامعطرة بروايح الجنة جيني في السيرة والسنــة لـي هـبل
hanna ya ahnina ya amaâtra bi arwayeh el djanna djini fi essira wa essana liya Ah'bal
ô henné, henné parfumée par l’odeur du paradis tu es dans mes pensées et l'attente est dure pour moi
5 – خرجت فـي نصـاف الـيالـي وطلـبت معبودي قلت يـاربـي اجمع شملي مع شمل محبوبي
Akhredjt fi anssef elyali wa atlebt maâboudi kolt :" ya rabbi adjmaâ chamli maâ chaml mahboubi "
Je suis sortie au milieu de la nuit et j’ai prié le bon dieu en lui disant :" mon dieu faites-moi rencontrer mon bien-aimé "