קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha Beav תשעה באב – Halanofelim Tekuma (Kinot קינות)
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
בית הספר אליאנס – כל ישראל חברים ולימוד תורה.
חשוב לדעת שהחינוך התורני לכל דרגיו, כמו בכל מוסדות החינוך במרוקו של אז, לא היה נתמך על ידי השלטונות. גם חלקה של הקהילה היה אפסי, אולי שכר השרת אם היה כזה. שכר המורה המלמד היה רובץ על כתפי ההורים, ולעתים היו כאלה שלא היה לאל ידם לשלוח ביום שישי את התשלום " אשרט " המיוחל לרבי, אם בכלל.
אשרט התנאי – בהסכם, כלומר הסכם שסיכם האבא עם המלמד. ויש פירוש ומונח זה בדרך הדרוש, שהתשלום לא ניתן עבור הלימוד, שעליו לא מקבלים שכר אלא על הבטלה. כתוב " ולמדתם אותם " מה אני בחינם גם אתם בחינם.
מצב זה שהביא לנחיתותו של החינוך התורני, לעומת רשת הלינוך של האליאנס הניתן חינם, כיוון שהיה ממומן בחלקו על ידי האליאנס העולמי, חברת כל ישראל חברים. ומספר הנרשמים בו כל שנה היה מוגבל לארבעים עד שישים אחוז, מכל התלמידים בני העיר.
מחוסר מימון ותשתית מתאימה. מספר התלמידים ממראכש שנקלטו באליאנס, בהשוואה ליתר הערים במרוקו היה הנמוך ביותר. בשנת 1936 מנתה הקהילה היהודית במראכש, עשרים וחמישה אלף ושש מאו ארבעים נפש, מספר התלמידים ממראכש שלמדו ברשת אליאנס, אלף מאה ושבע תלמידים בלבד.
לעומת זאת בעיר רבאט, מנתה האוכלוסייה היהודית פחות משבעת אלפים נפש, וברשת אליאנס התחנכו אלף ושלושים תלמידים, יחס של אחד לשלוש. רק בשנות החמישים התאזן היחס הזה, עת הגיע מספר התלמידים לאלפיים שש מאות וחמישים ותשע, ומספר האוכלוסייה במראכש ירד לכשמונה עשר אלף וחמש מאות נפש.
המחזור הראשון של הבנים, הסתיים בקיץ אלף תשע מאות ישרים ושמונה. עד שנות הארעים לא הייתה נהירה גדולה לבית ספר כל ישראל חברים, בגלל התנגדות חלק מההורים לשלוח בניהם ללמוד במוסד לא דתי.
מגמה זו התהפכה בסוף שנות הארבעים, ובתחילת שנות החמישים, הייתה נהירה גדולה למוסדות כל ישראל חברים, שלא יכלו לקלוט את כל הפונים. כל שנה בתקופת הרישום, כחמש מאות תלמידים לא התקבלו בית הספר מחוסר מקום, ובזמן הרישום היו מראות עגומים של אמהות וילדיהן הבוכים, ומתחננים קיבלו את ילדיהם.
ורק בשנת 1951 בנו עוד עשר כיתות כדי לקלוט הפונים הרבים. בתקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית המראכש, עקב הנהירה מן הכפר אל העיר. באחד המאמרים על מצב החינוך במראכש, בעשור האחרון בשנות השישים, עת קרב ובא דלדולה של האוכלוסייה בעיר, זאת עקב העלייה המסיבית לארץ ישראל ומחוצה לה.
והנה מקצת הדברים שכתב יוסף דדיע,בו העלה על נס את זכרם של מנהלים ומורים של בית ספר אליאנס במראכש, ומנהליו לדורותיו, נראה שלא היו לו דברי הערכה על ההנהגה המקומית והוא כותב :
אי נחת חברתית עמוקה הייתה התוצאה ממחדליהם של מנהיגי הקהילה, שדאגו אך מעט מאוד להרחבת בתי ספר, ובעיקר שלא הקצו בתים שהיו בבעלותם. מבחינה מסוימת – המחיר, התערבות חפוזה המתנכרת והמתנגשת בינה לבין המסורת. מנהיגים שדגלו ועדיין מחזיקים בדעות מיושנות…של חינוך חובבני של החדר יצא לאור בחודש מאי 1989 ועוד.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
יש לציין שבתי ספר של כל ישראל חברים עסקו בחינוך יסודי בעל שמונה שנות לימוד. הייתה גם אפשרות להמשיך במגמה חקלאית, ומקצועית אחרות. אלא שלבוגרים של שנות הארבעים במגמה מקצועית חקלאית של האליאנס, לא מצאו עבודה בחקלאות.
ואם מישהו הצליח למצוא, זה היה בחווה הצרפתית באזורים מנותקים מההוויה היהודית. לכן לא היה מעשי, כי עבודה במקום כזה הייתה מנתקת אותו מיהדותו ומדרך חיים בה גדל והתחנך. שני נערים מאלה הכרתי, אחד רוב משפחתי שלמה דרעי ז"ל, והשני חבר שהכרתי שגם הוא גמר באותה מגמה, ושניהם לא עשו שימוש במה שלמדו ונאלצו לחזור למקצועות אבותיהם.
החינוך בכל ישראל חברים משך את ההורים, בגלל הבטחת עתיד בניהם הכלכלית, כי השכלה יסודית שרכשו בבית הספר, הכשירה אותם לעבודה בפקידות הממשלתית ובמשרדיהם שלך בעלי מקצועות חופשיים : בנקאים, פקחים, מנהלי עבודה, כמתווכים בן העובד למעביד, ועוד מקצועות טכניים אחרים.
עתה אי אפשר להתעלם מהתחרות הגלויה, הנושפת בעורפו של החינוך התורני השמרני. דרך השילוב עדיין לא נראתה באופק, ורק בסיומה של מלחמת העולם השנייה, התפנו הרבנים וראשי הקהילה לטפל בבעיה של הבריחה מערכי היהדות של הנוער, אשר עתה אפיינו אותו סממני התרבות החדשה, השפה והלבוש כפי שהתפקיד מחייב.
שלמה הבן של השכן, למד חרטות מכאנית ומכונאות. היה אחד מני רבים שהוכרח לעבוד בשבתות ובחגים, כמנה הצרפתים, הפסקת צהריים במפעלים הייתה ארוכה, ושלמה היה מספיק לבוא לאכול בבית עם המשפחה, מבלי להחליף סרבל העבודה שעליו, סטטוס של אותם זמנים בהשפעת החינוך שקיבלו באליאנס.
לכאורה חלקם היו נקרעים בתוכם, ולא מעט הדבר הציק להם. רבים מהצעירים האלה היו משכימי קום, כדי להספיק להתפלל במניין הראשון שנגמר עם הדמדומים, ולהסתלק עם שחר טרם יפגשו ברבנים, אולי יגערו בהם.
מפני שהיו נחרדים מהתופעה של אי שמירת קדושת השבת והחג. והיו גם כאלה שסירבו להיכנע למעסיקיהם לעבוד בשבתות ובחגים, תרמו לכך אלה מהיהודים בעלי מפעלי מזון, שהעסיקו מאות מבני המקום למרות שהוכרחו לקיים נוהג העבודה המקומי שעובדים בשבת, הם נהגו מידת מה של גמישות והבנה לגבי הסרבנים מבני דתם.
התופעה הייתה חריפה יותר בקזבלנקה וערי הנמל האחרים, צעירים רבים עבדו בשבתות והחליפו את השבת ביום ראשון ליום מנוחה, כמנהגם של הצרפתים. את הביטוי למורת רוח מהמצב הזה, נתן רבי דוו קורקוס, בפסק דין שנושאו " קידושי משחק " של צעירה בשם ז'רמין.
זה היה במועדון האליאנס של הנוער היהודי, הייתה שם חתונה, רקדו ושרוץ בתוך ההמולה והרעש, אחד מהבחורים שם, לקח טבעת מאצבעו של חברו, ונתן בידה של ז'רמין, ואמר לה במרוקאית בטבעה זו אני רוצה שאת תהייה אשתי. והיא ענתה לו, שזה לא יעזור לו, וזאת מבלי לשאול אותה כלל אם היא רוצה.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Haftara הפטרה Hazon (Tlata Depuranuta 3)
Tisha Beav תשעה באב
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
« Nous avons enduré les tourments qui précèdent la venue du Libérateur. Mais nul messie n'a volé à notre secours. » Cela aurait pu être le cri de douleur et d'alarme d'un écrivain juif au cœur de la Shoah. Mais c'est le rabbin-poète marocain David Hassine qui, dans un poème qu'il a intitulé Kina kol milkhama (Élégie pour des bruits de guerre), s'exprime ainsi à l'heure où le mellah et les demeures du quartier juif de Meknès sont saccagés et que des centaines de pillards y violent allègrement de jeunes vierges et s'approprient tout ce qui est à leur portée.
David Hassine est le poète juif du Maroc le plus connu et le plus célébré. Un film racontant sa vie lui a été consacré en Israël par Haïm Shiran, un réalisateur de la telévision, lui-même originaire de la ville de naissance du poète. C'est le célèbre acteur israélien Zeev Revah, fils d'un ancien cantor, qui incarne le personnage du poète.
Hassine naît en 1722. Il a, comme tous les jeunes juifs de cette époque – singulièrement dans sa bonne ville de Meknès -, une formation des plus traditionnelles. Donc etudes à la yéchiva, le collège talmudique, car à quel type d'activités peut se destiner au Maroc un jeune juif en ce xviii siècle ? Le commerce ?
Certes, mais encore faut-il en avoir la bosse. Savoir y faire. Ce n'est assurément pas donné à tout le monde. Sans compter que la profession présente souvent de nombreux risques, surtout quand on n'a pas le sou et qu'il faut, pour ouvrir boutique, s'endetter fortement. Or, David est loin d'appartenir à une famille fortunée. Restent alors les différents métiers qui tournent autour du rabbinat, même si, à l'époque, cette activité confère à ceux qui l'exercent un statut social relativement honorable, elle ne nourrit guère son homme.
C'est de notoriété publique : on ne peut vivre du seul titre de rabbi. Comme son collègue et homonyme Elkaïm de Mogador, David et sa famille vivent donc dans un relatif dénuement. A cette différence près que David Hassine, lui, est père de dix enfants : neuf filles et un garçon. (« L'argent a tari, écrit-il. Dieu, vois ma misère ! La souffrance d'aujourd'hui dépasse celle qui fut la mienne hier. »)
Très jeune, David éprouve le besoin d'écrire des poèmes. Lui aussi revendique l'héritage des poètes juifs d'Andalousie. Il place ses pas dans ceux du piyout (le poème religieux) venu d'Espagne. Les maîtres qui l'inspirent lui aussi s'appellent, entre autres, Salomon Ibn Gabirol, Abraham Ibn Ezra et Yehouda Halévy. Il écrit un livre qui le fera connaître assez vite parmi les amateurs de poésie religieuse. Il l'intitule Tehilla LéDavid (Hymne de David). Il est édité pour la première fois à Amsterdam en 1807. A noter que la plupart de ces poètes juifs qui auront vécu en Afrique du Nord ne trouveront un éditeur (et parfois un mécène) qu'en Europe, à Livourne, Londres ou Amsterdam.
David Hassine considère ces poèmes religieux comme de simples « ornements à la prière ». Ils seraient destinés à l’embellir, à faire d'elle un moment de joie, de reconnaissance et de grâce. C'est pourquoi le personnage principal de son œuvre est Dieu. Il est peu de ses œuvres qui n'en fassent pas mention. Qu'il évoque la nostalgie de Sion ou les espérances messianiques de ses coreligionnaires, qu'il parle de la circoncision ou des événements familiaux dans une vie ordinaire, Dieu est magnifié, glorifié en permanence : «Je chanterai Dieu tant que j'existerai », « Mes yeux s'élèvent vers celui dont la demeure est éternelle. »
Il consacre par ailleurs au prophète Élie un poème aujourd'hui chanté partout dans le monde, en introduction à toute cérémonie de circoncision : « Je veux, avec mes paroles, composer un éloge au Dieu de mon père » (Ehé- rokh mahalal nivi). Il s'agit, en un tel instant, d'exprimer à nouveau l'espoir en la venue du messie : cet enfant que l'on circoncit aujourd'hui, peut-être sera-ce enfin celui que tout Israël attend depuis toujours et qui annoncera le Royaume de Dieu ?
Ce n'est pas le seul poème qu'il consacre à l'attente du Messie, le fils de Jessé. Et d'abord, quel sera son nom ? Le poète n'hésite pas à reprendre, dans son poème, le vieux débat qui, sur ce thème, oppose quatre maîtres du traité Sanhédrin du Talmud (98 b) : Sera-ce Menahem (le consolateur), Shilo, Yinnon ou Hanina ? Et d'ailleurs, quelle sera sa mission ? Écoutons David Hassine :
Le fils de David arrive pour éloigner et rapprocher.
Son domaine c'est la sainteté d'Israël.
A son époque, la connaissance de la Torah augmentera.
Ses appels se répandront sur toute la terre.
Aucun peuple ne lèvera plus l'épée sur un autre peuple :
Ce sont là ses prodiges et ses exploits.
פרשת ראה בנוסח יהודי מרוקו
https://www.youtube.com/watch?v=6ihozXN7MGo&t=12s
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
העבודה מוגשת על ידי :
יעקב וימן
יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה
נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה
לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "
למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.
================================================
תקופת העלייה השלישית לארץ ישראל
בשם " העלייה השלישית " אנו מכנים את התקופה שהחלה בשנות 1919 – ויש הטוענים 1920 – והסתיימה בשנת 1924עם תחילת גלי העלייה מפולין. מבחינה רעיונית קרובים היו העולים בעלייה זו לאנשי העלייה השנייה בעלי האידיאולוגיה השיתופית. אולם דור העולים בעלייה השלישית פעל בתוקף המאורעות ההיסטוריים בנסיבות משתנות ובכך קנו את ייחודם
מלחמת העולם הראשונה הביאה תקווה לתמורות בסדרי עולם ובאזורנו הביא כיבושה של הארץ על ידי בריטניה להצהרת בלפור – 2.11-1917 – בה הוכרה הציונות כגורם מדיני וניתנה הבטחה לפעול להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ שיראל.
גל התלהבות עבר על העם היהודי ורבים ראו בהצהרה זו סימני משיח. יהודים החלו להעפיל לארץ כשמטרתם היא הקמת הבית הלאומי. לא רק המלחמה והצהרת בלפור השפיעו על היהודים. המהפכה הרוסית – אוקטובר 1917 – ובעקבותיה מלחמת האזרחים בה נטבחו יהודים רבים, שימשה גם היא גורם מדרבן ליהודים מארצות מזרח אירופה לעלות לארץ ישראל.
עד שנת 1921 הייתה העלייה לארץ חופשית על פי פקודת העלייה שפורסמה ב – 20.8.1920 ולפיה הותר לקונסולים בארצות השונות להתיר כניסה לארץ לפי סדר העדיפויות הזה :
1 – תיירים לביקור של שלושה חודשים בלבד.
2 – בעלי אמצעים – אשר הונם אינו פחות מ – 500 לי"ש
3 – בעלי מקצוע חופשיים
4 – אנשים שמשפחתם בארץ והם תלויים בה בפרנסתם.
5 – אנשי דת ויהודים בני מעמד טוב, היכולים להוכיח כי פרנסתם מובטחת בארץ.
רישיונות העלייה – סרטיפיקטים – חולקו על ידי ממשלת המנדט הבריטי בהסכמת ההנהלה הציונית. כל עולה נדרש להפקיד סכום כסף אצל הקונסול בארץ מוצאו כדי שאם ירצה לחזור ניתן יהיה לעזור לו, בכסף זה, לעזוב את הארץ ולהגיע חזרה לארצו. שיטה זו, של חלוקת הסרטיפיקטים, בוטלה לאחר הפרעות שהתרחשו בארץ בחודש מאי 1921 ואשר בעקבותיהן הופסקה בפקודה העלייה לארץ ישראל.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
א. חוברת שבילי שביעית מדריך מעשי לגן הנוי, וכאן התודה למכון המצות התלויות בארץ בראשות ידידי וחביבי הגר" שניאור רוח שלט"א רב אזורי גזר.
המלקט: הרב אברהם אסולין
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'(ל, ב).
כתב הרה"צ רבי אברהם אבוחציריא זצ"ל רב העיר לוד בספרו תולדות אברהם, רבותינו ז"ל (בר"ר סה, טז), דרשו על הפסוק (בראשית כז, כב), הקול קול יעקב והידים ידי עשו, בזמן שהקול יעקב אין הידים ידי עשו, ולהיפך ח"ו. וזהו שאמר הכתוב 'וידבר משה אל ראשי המטות', שהם הראשים בישראל, דיבר להם להוכיח את ישראל. אמר להם תגידו לישראל, למה הקב"ה לא נתן את ארץ ישראל רק לא נתן את ארץ ישראל רק ליעקב, מפני שמטתו שלמה ולא יצא ממנו בן רע. לכן צריך לאמר 'זה הדבר', צריכים ללכת בדרכי התורה, וזהו 'זה הדבר' שהיא התורה אשר צוה ה', צריכים ללכת בדרכי התורה, וזהו 'זה הדבר' שהיא התורה אשר צוה ה'. ואם תגידו אחרת מהתורה, ח"ו להיפך.
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה', איש כי ידור נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו (ל, ב, ג).
כתב מורנו הגר"ש משאש זלה"ה בספרו וחם השמש, מהיום ענין הנדרים והשבועות חמור מאד, וגם הוא דבר הרגיל אצל בני
אדם לרוב, עד גדר שיש מי שנשבעים פעמים ביום ביום או יותר, בלי שום הנאה, וקצתם מתוך כעס. לכן בא הציווי במצוה זו 'אל ראשי המטות', שהם חכמיהם ומנהגיהם, שהם יזהירו את העם על הדבר. וזה אשר יאמרו 'לבני ישראל', אל יעלה על רוחכם כי טוב בעיני ה' הרבות בנדרים ושבועות, כי כל הנודר כאילו בנה במה. וטוב לגבר שלא ידור, זולת על אחת משתי בחינות. א. כי ידור נדר לה', כמעשה דשמעון הצדיק שהיה להכניע יצרו לידבק בה', על ידי שאוסר עצמו בנדר על היין וכיוצא. א. אם בא יצרו להחטיאו , ישבע שלא לעשות הדבר ההוא, כמ"ש רז"ל (ויקר"ר כג, יא), כי כן עשו יוסף דוד ובועז שנשבעו ליצרם, על דרך (תהלים קיט, קו), נשבעתי ואקיימה לשמור וכו', וזהו 'או השבע שבועה לאסור', מה השוא כבר אסור על עצמו שהוא לישבע ליצרו שלא יעשה איסור, למען לחזק יצרו הטוב על נפשו, נגד היצר הרע. ועם כל זה, טוב מזה ומזה שלא יזדקק לנדר ושבועה, כי אם שלא יחל דברו בלי שבועה, כי אם היוצא מפיו יעשה בלי שבועה (אלשיך).
אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה (ל, יז).
נשים יש להם שכר כאנשים בתורה ובמצות ויום המיתה דין מאן דקרי ותני בששים רבוא דהמניעה לא באה מצדה כי אשר צוה ה' את משה – "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם ושמא תאמר מהו החילוק שיש לנשמה השתא מעיקרא הלואי תשוב למקומה כמו שאמר משה רבינו עליו השלים "שובי נפשי למנוחייכי" הראשון ומה הועילה לזה אמר החילוק הוא. בין איש לאשתו- עכשיו הנשמה יש לה בחינת אשה ונוטלת שכר שלה מן הדין אבל מעיקרא. בין אב לבתו בוגרת – דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ועוד. בנעוריה – משהיתה נערה היתה צדקת ולזה זכתה לחזור לבית אביה-למקום שממנו חוצבה:
מעשה רב : מלחמה
עת צרה
בשנת התרס"ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים, ויהי יום שישי יג' הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד להרוג ולאבד וכלי זיין בידם ולבוז את המלאח היהודי בעיר מכנאס, מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל והיה מעמד נורא והרב כמוהר"ר חיים משאש זלה"ה, נופל על הארץ וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש, לעשות תשובה, ואומר בני שובו אל ה' בכל לבבכם, אולי ירחם ה' עלינו ולא נאבד, ואפתח פיו במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה', וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם, ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח, ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם. ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח' תמוז שנת התרס"ד.
הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י
אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם
קול קורא לדיבור גלוי
כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005
" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .
במונחים בוטים, מעוררי מחלוקת, היא חושפת לעין כול את אבני המסר הבעייתיות של האסלאם ואת התורות והאמונות הנהוגות בו : ההסתגרות השבטית, השנאה העמוקה להיהודים והקבלה ללא ביקורת את הקוראן כדברו המוחלט, העליון של האל.
במכתב גלוי זה למוסלמים וללא מוסלמים כאחד, מנג'י מציגה שאלות נוקבות לגבי הזרם המרכזי באסלאם : " מדוע מוחזקים כולנו כבני ערובה למה שמתחולל בין הפלסטינים והישראלים ? מי הם הקולוניזטורים האמיתיים של המוסלמים – אמריקה או הערבים ?
מדוע אנו משחיתים לריק את הכישרונות של נשים, שהן מחצית מפרי כפיו של האל ? מנג'י מציעה חזון מעשי להנהגת רפורמה באסלאם שתעצים את הנשים, תחזיר כבוד למיעוטים דתיים, ותיצור תחרות של רעיונות. חזונה משיב לחיים את מסורת המחשבה החופשית שאבדה לאסלאם.
הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..
אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם.
אני חייבת להיות כנה איתכם. מבחינתי, האיסלאם מהלך על חבל דק. אני נאחזת בו בציפורניים, חרדה מהמכה הבאה שתגיע מידי הממונים מטעם עצמם לתפקיד שגריריו של אללה.
כשאני חושבת על כל הפאתוות, פסקי ההלכה שצוות המוחות של הדת שלנו מיידה בנו, אני מתביישת. חד וחלק. אתם לא? אני שומעת מידיד סעודי שמשטרת הדת בארצו עוצרת נשים הלובשות אדום ביום האהבה, ואני חושבת לעצמי, ממתי אל רחום וחנון אוסר על שמחה – או על הנאה? אני קוראת על קורבנות אונם הנסקלות בעוון ״ניאוף״, ואני תוהה איך רבים כל כך מאיתנו יכולים להמשיך לשתוק כמו אבן.
כאשר לא־מוסלמים מבקשים מאיתנו להשמיע קול, אני שומעת אתכם מתלוננים ואומרים שאנחנו לא חייבים להסביר את התנהגותם של מוסלמים אחרים. אבל כשלא מבינים אותנו, אנחנו מתקשים לראות שהסיבה לכך היא בדיוק זו שלא סיפקנו לאנשים סיבה לחשוב עלינו אחרת. נוסף על כך, כשאני מדברת בפומבי על הפגמים שלנו, אותם מוסלמים עצמם המבחינים בדעות קדומות על כל צעד ושעל רואים בי בוגדת. במה בגדתי? בטוהר המוסר? בציוויליזציה?
כן, אני בוטה. תצטרכו להתרגל. במכתב הזה אני שואלת שאלות שלא נוכל עוד להתחמק מהן. מדוע כולנו מוחזקים כבני ערובה של מה שקורה בין הפלסטינים לישראלים ? מה עם הנטייה העקשנית הזאת לאנטישמיות באיסלאם ? מי הקולוניאליסט האמיתי של המוסלמים – אמריקה או ערב הסעודית? מדוע אנחנו מבזבזים את הכישרונות של נשים, חצי (אם לא יותר) מברואי האל? איך אנחנו יכולים להיות בטוחים כל כך שהומוסקסואלים ראויים לחרם – או למוות – כאשר הקוראן מצהיר שאלוהים ״היטיב לברוא הכול״ ? כמובן, הקוראן מצהיר יותר מזה, אבל איך נוכל לתרץ קריאה מילולית של הקוראן המכיל כל כך הרבה סתירות ומשמעויות עמומות?
מה תפס אתכם, התקף לב? תעברו אותו מהר. כי אם לא נצא נגד האימפריאליסטים בתוך האיסלאם, החבריה האלה יגנבו את ההצגה. והדרך שלהם מובילה למבוי סתום של עוד ארס, עוד אלימות, עוד עוני, עוד נידוי. האם זה הצדק שאנחנו מחפשים בעבור העולם שהחכיר לנו אלוהים? אם לא, מדוע כה מעטים מאיתנו אומרים זאת?
מה שאני כן שומעת מכם הוא שהמוסלמים הם יעד למתקפה. מוסלמים בצרפת אפילו תבעו סופר בבית משפט משום שכינה את האיסלאם ״הדת המטופשת ביותר״. מסתבר שהוא מסית לשנאה. אם כן, אנחנו עומדים על זכויותינו – זכויות שרובנו לא היינו מקבלים בארצות מוסלמיות. אבל האם הצרפתי טועה כשהוא כותב שהאיסלאם צריך להתבגר? מה עם הסתות הקוראן לשנאת יהודים? האם המוסלמים המגייסים את הקוראן כדי להצדיק אנטישמיות אינם צריכים בעצמם לעמוד למשפט? או שזה נחשב חלק נוסף ב״מתקפה״ ? מה פתאום אנחנו צדיקים וכל השאר גזענים ?
דרך זעקות הרחמים העצמיים והשתיקות הרועמות שלנו, אנחנו המוסלמים קושרים קשר נגד עצמנו. אנחנו במשבר, ואנחנו גוררים את שאר העולם איתנו. אם היה אי פעם רגע שבו היתה נחוצה רפורמציה מוסלמית, זה הרגע. בשם אהבת אלוהים, מה אנחנו עושים בנדון?
אולי אתם תוהים, מי אני בכלל שאני מעיזה לדבר אליכם ככה.
אני סירובניקית מוסלמית. זה לא אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית, אני פשוט מסרבת להצטרף לצבא רובוטים הצועדים בסך בשם אללה. אני לוקחת את הביטוי הזה מהסירובניקים המקוריים – יהודים סובייטים שדגלו בחופש דת ובחופש אישי. אדוניהם הקומוניסטים סירבו להניח להם לעלות לישראל. סירובניקים רבים שילמו על ניסיונותיהם לעזוב את ברית המועצות בעבודת פרך, ולעתים בחייהם. אבל סירובם העיקש להיכנע למנגנוני השליטה המוחית נוטלי הנשמה עזר להם עם הזמן לשים קץ למערכת רודנית.
לא רק בשל אירועי 11 בספטמבר, אבל באופן דוחק יותר בגללם, אנחנו חייבים לשים קץ לרודנות האיסלאם, בעיקר להפרות הגסות של זכויות האדם נגד נשים ומיעוטים דתיים. בוודאי תרצו להבהיר לי שמה שאני מתארת במכתב הפתוח הזה אליכם איננו האיסלאם ״האמיתי״. למען האמת, אבחנה כזאת לא היתה מרשימה את הנביא מוחמד, שאמר שהדת היא האופן שבו אנחנו מתנהגים כלפי אחרים – לא להלכה, אלא למעשה. לפי אמת המידה הזאת, אופן ההתנהגות של המוסלמים הוא הוא האיסלאם. לטאטא את המציאות הזאת אל מתחת לשטיח פירושו לפטור את עצמנו מאחריות על אחינו בני האדם. עכשיו אתם מבינים למה אני נאבקת?
כפי שאני רואה את המצב, הצרה עם האיסלאם היא שהחיים קטנים והשקרים גדולים. דחפים רודניים מקננים ביאיסלאם של הזרם המרכזי. זאת האשמה חמורה מאוד, אני יודעת. בבקשה, הקשיבו לי עד הסוף. אני אראה לכם למה אני מתכוונת, ברוגע ככל שאוכל.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
האיסלאמיזם בימי סאדאת
בעת מותו של נאצר שהו במצרים 15,000 יועצים ומומחים צבאיים סובייטים.25 סאדאת הזדרז להודות להם לארוז את חפציהם ולשוב לארצם, ופתח את שוקי מצרים להון בינלאומי. המגזר הפרטי שגשג, ורפורמת הקרקעות בוטלה בהדרגה. המתחים החברתיים התחדדו. בשנת 1974 הגיע שיעור האינפלציה ל־24 אחוזים קשיי אספקה כרוניים, האמרה ביוקר המחייה, מחסור בדיור, אבטלה גוברת והעדר מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטה, ומנגד בורגנות חדשה שהתרברבה בעושרה בחוסר רגישות – כל אלה עוררו אי שקט ואף מחאות המוניות כגון ״מרד הלחם״ הספונטני בראשית שנת 1977.״
סאדאת ביקש לנטרל את המחאה נגד מדיניותו הכלכלית באמצעות תיעולה לאפיקים דתיים. לשם כך חיזק עוד את מהלך השיבה אל האיסלאם שיזם נאצר. ממשלתו כוננה מאות אגודות איסלאמיות בבתי החרושת, כדי להיאבק במרקסיזם האתאיסטי. תאי סטודנטים דתיים טופחו כדי להציב משקל נגד לתאים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שיהיו, כך האמין סאדאת, קלים יותר לפיקוח. הלאומנות והפאן־ערביות הוחלפו, בכל הדרגים והתחומים, בשיבה אל האיסלאם ואל מושג האומה האוניברסלי.
צו שהוציא סאדאת קבע שכל תחנות הרדיו והטלוויזיה שבפיקוח המדינה, אותם אמצעי תקשורת המגיעים אל ההמונים האנאלפביתים, ישדרו תפילות חמש פעמים ביום ויקדישו זמן רב למגוון תכניות דת. מסגדים צצו מעל פני האדמה כאילו נפלטו מסרט נע: במהלך 11 שנות שלטונו של סאדאת עלה מספר המסגדים במצרים מ־20,000 ל־46,000, שמהם רק 6,000 נתונים לפיקוח ממשלתי. ביום 11 בספטמבר 1971, 30 שנה בדיוק לפני המתקפה על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון, נוסף לחוקת מצרים סעיף הקובע שבעתיד ״עקרונות השריעה״ יהיו ״מקור עיקרי לחקיקה״. בשנת 1980 הומר הסתמי כמיודע, ו״מקור עיקרי״ היה ל״המקור העיקרי״.
לאיסלאמיזם של האחים המוסלמים ניתן עתה בכוונת מכוון פתיל חיים חדש. בקיץ 1971 הציע סאדאת לקבוצות גולות של האחים ערבות מלאה לחיי חירות במצרים. בשנים 1975-1973 שוחררו כל חברי האחים המוסלמים שהוחזקו בבתי סוהר במצרים, בצעד שעורר סנסציה בעולם הערבי. עד לביקורו של סאדאת בירושלים בשנת 1977, היחסים בינו ובין האיסלאמיסטים, שיכלו לפעול ולצמוח בחופשיות יחסית, הצטיינו ב״הרמוניה מוחלטת״.
בימיו של סאדאת הפך מגזר הסטודנטים לבסיס התמיכה החשוב ביותר של התנועה האיסלאמיסטית החדשה: מאמצע שנות השבעים ואילך נשלטו כל הגופים הייצוגיים של הסטודנטים בכל אוניברסיטאות מצרים בידי תאים איסלאמיים רדיקליים. ארגון הגג אל־גמאעאת אל־איסלאמייה (האגודות האיסלאמיות), שאיש האחים המוסלמים לשעבר שוכרי מוסטפא הקים בשנת 1973, מיצב את עצמו כארגון המוביל.
מסלול חייו של מוסטפא אופייני לבני הדור הרדיקלים. הוא נולד בשנת 1942, נידון למאסר כשהיה חבר האחים המוסלמים בן 23, וזכה לחנינה בשנת 1971, בימי סאדאת. במחנות המאסר של שלטון נאצר העסיקו עצמם מוסטפא ויתר האחים הכלואים בדיונים תאורטיים רחבי יריעה. במהלך הוויכוחים הללו, ובהשפעת רעיונותיו של סייד קוטב, התגבשו קבוצות איסלאמיות רדיקליות חדשות שגישתם של האחים המוסלמים הייתה רפורמיסטית מדי בעיניהן. זרם זה, שה״גמאעאת״ היו רק אחד מביטוייו, סבר שהחברה המצרית כולה נתונה במצב של כפירה חסרת תקדים. למסקנה זו הגיעו במידה לא מעטה גם בשל מצבם הפיזי. האם, שאלו האסירים את עצמם, המענים שהם נתונים לחסדיהם יכולים באמת להיות מוסלמים? האם שליט כנאצר, שציווה על העינויים הללו, יכול להיות מוסלמי? האם כל אלו שצייתו למנהיגים חסרי אמונה אלו לא נטשו למעשה את הדת?
מחשבות אלו הובילו כמה מהקבוצות לבודד את עצמן לחלוטין מהעולם החיצוני, כדי לייסד חברות־נגד איסלאמיסטיות של מאמינים אמיתיים. קבוצות אחרות בחרו לקדם את האיסלאמיזם באוניברסיטאות, באמצעות שילוב מחושב בין אספקת שירותים בסיסיים ובין תעמולה דתית. כך, למשל, בעזרת סובסידיה ממקור לא ברור, יכלו האיסלאמיסטים להציע לסטודנטיות ״לבוש איסלאמי״ – רעלות, גלימות לבנות ארוכות וכפפות – במחירי רצפה. לבישת בגדים אלו הייתה תנאי לקבלת הסעות חינם שיועדו לנשים בלבד. באותה תקופה פשט באוניברסיטאות גם הנוהג להפריד בין המינים באולמות ההרצאות.
באירופה יש שנוטים לראות תהליכים כאלו באור רומנטי, ולמצוא בהם ביטוי מרתק לקריאת תיגר על המערב, בלי להכיר בהשלכותיהם המדאיגות. לאנשים בחברה מחולנת, שגדלו על עקרונות הנאורות, לא קל להבין את הנחות היסוד של האיסלאם האורתודוכסי. אולם המאמץ כדאי.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
ד. יחסו לתורתם של רבותינו חכמי מארוקו
החל מן המאה העשירית התפתחו במארוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, אשר ריכזו כל מעיינם והגות רוחם בהעמקת יתר בתורה. וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי פרד״ס התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה לגווניה, בתורת הנסתר, בהגות ובמוסר, בשירה ובפיוט. אר מחמת העדרם של בתי דפוס בצפון אפריקה, ומשום שהיו החכמים מחוסרי אמצעים להוליך ספריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זוית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכח והעוז להטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. אחדים מקרב אותם חכמים כתבו את חידושיהם על גבי גליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.
מיום שעמד ר׳ יוסף על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם של רבותינו הקדושים. השתדל להעתיק בעצמו כתבי-יד ישנים ומתפוררים, למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. מן הליקוטים הללו שהעתיק יש לציין את חידושי הרה״ג רבי משה אסקורי, מחכמי פאס במאה הי״ח, אשר כתב כל חידושיו לתורה, לנ״ך ולתלמוד, על שולי הספרים בהם למד. חלקם השתמרו עד היום. כתב ידו היה יפה, קטן ודק להפליא. ר׳ יוסף אסף מגליוני מסכת כתובות בה למד ר׳ משה, את חידושיו למסכת זו בהיקף של ספר שלם.
את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא ר׳ יוסף בכל הזדמנות. בפתיחה לחיבורו ״מלכי רבנן״ שנדפס בירושלים בשנת תרצ״א (1931), פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירים, לתרום למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו. בפנייתו תיאר את גודל יצירתם, מצב היצירה בהווה והחרדה לגורלה בעתיד. אף העלה על נם את חשיבותה של מצוה זו ואת גודל שכרם של העוסקים בה. להלן משפטים קצרים מפנייתו:
לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה … לכן אחי, נא אנכי מבקש, חפשו בחורין ובסדקין אחרי ספרי כתבי-יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה, מאוצרות הספרים ומבעלי בתים, לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפום … שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה. ואל תמנעו הטוב, כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת … ועשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך…
ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזניים קשובות בכל עברים. וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן…
דברים דומים השמיע במספר הזדמנויות. בחודש אדר ב׳ תש״ח (1948), ביקר במארוקו הרב ישעיה שווארץ הרב הראשי ליהדות צרפת. בהיותו בפאס, מסר לידו ר׳ יוסף! סקירה בכתב על היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו, בה כתב בין היתר:
יש אתי טמון באוצרותי בספריה שלי שיש בה כמה אלפים ספרים, ובאו בתוכם ספרי כתבי יד רבני המערב מאה וארבעה ושישים ספרים, שכל ספר מהם הוא אחד בעולם. ויש מהספרים עלים בודדים מה שלקטתי בימי חלדי. ואני שומרם כאישון בת עיני, עד ישקיף וירא ה׳ משמים לאמור להם, צאו לחירות ולרווחה לראות אור הדפום. ויהגו בהם נפשות שוקקות לרוות צמאונם, לשתות מבאר חפרוה שרים. ולהפיץ תורתם בשער בת רבים, ואחרי בלותם תהיה להם עדנה אכי״ר. דבריו אלה כמו דבריו הקודמים הנ״ל, מבטאים את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מארוקו בפרט; ההוקרה וההערכה שהוא מייחס לכל פיסת נייר מתורתם; הטיפול המסור והשמירה המעולה שהוא שומר עליהם כעל בבת עינו. תוך שהוא מביע משאלת לבו הכרוכה בהרבה אמונה ותקוה, שאכן יצירה מופלאה זו עוד תזכה לראות אור הדפום. הוא לא חדל מלעורר את אלה שיש בידם אפשרות כספית לקום לטפל בכך. שמח היה שמחה גדולה כשהגיע לידו חיבור מתורתם של רבותינו שיצא לאור, ויעידו מכתבי התודה וההוקרה שכתב למוציאים לאור.
נראה, כי דבריו עשו רושם, כי סמוך לתקופה זו החלה במקומות שונים במארוקו, התעוררות לעשות למען הוצאתם לאור של כתבי רבותינו הקדושים ונדפסו עשרות ספרים.
לר׳ יוסף היתה אהבה עזה, וקרבה מיוחדת לרבותינו הקדושים חכמי המערב. למענם הקדיש שבע שנות חקירה ודרישה, בעיון בחיבוריהם בדפוס ובכתבי-יד. בשטרות ובעלים בודדים אותם שלף! מהגניזות. מתוכם אסף בעבודת נמלים, באופן עקבי ושיטתי, שם לשם, ופרט לפרט, עד שצבר חומר רב, כמאמרו.
לכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה, הרבנים הגדולים שכהנו פאר במערב, לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו … לא חסכתי מעמל נפשי ואספתי ולקטתי מכתבי-יד … ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם. אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב…
בכך עשה ר׳ יוסף להנצחת שמם ופועלם של חכמי מארוקו, וכלשונו: ״להצהיר זיו הוד חכמי המערב, להשגיב צדקותיהם ופעולם בחיבוריהם היקרים הידועים״. גם השמות ״מלכי רבנן״ ו״כבוד מלכים״ שנתן לחיבוריו, מוכיחים על הוקרתו והערכתו הגדולה כלפיהם. כי מאן מלכי? רבנן.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
זה מייל שקיבלתי מגולש שאיני מכיר……
הגולש הנזכר נתן את הסכמתו המלאה לפרסם מייל זה שלו….
אשמח מאוד לתגובות מגולשים אחרים….
להלן המייל ככתבו וכלשונו :
אבי משה ארוואץ ז״ל, נולד בעזה בשנת 1898.
הוא למד בחדר אצל דודו, נשיא הקהילה היהודית בעזה ורבה הראשי, הרב משה ארוואץ.
אחד מחבריו לכיתה בחדר היה הרב הילל שמחון, שבשנות הארבעים חי בשכונת נווה צדק.
משפחת ארוואץ הענפה – הייתה מעורה בחיי הקהילה היהודית, ודודו של אבי הרב משה ארוואץ, הקים בית הספר עברי, בית הכנסת, מקווה ובית מרחץ, בית שליטה כשרה ועוד.
הרב משה ארוואץ היה גם הקונסול הבריטי בעזה, ובשלטון העוטומני – היה הרבה כבוד לקונסול הבריטי.
משפחת ארוואץ הגיעה לעזה מגיברלטר הבריטית, באמצע המאה התשעה עשרה, הם עזבו חיים, כציונים נלהבים.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך
א
הקדמה
הצב"י אברהם אסולין ס"ט
אלעד יע"א.
תמוז תשע"ג
ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם
צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי"ר. איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על
שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש"י )בראשית א, טז(, ואע"פ שהייתה לה נפילה גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה. מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע"ה שאמר בתהלים "ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו" )לז', י'(. להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות. בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות "תורת אמך" על המועדים ופעמים רבות נאלצנו לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס"ד זוכים
תורת אמך
ב
להוציא קונטרס "תורת אמך השלם" לימי התעניות, בין המצרים,
תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.
ואע"פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר
שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה
והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא
נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה
משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי
סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים )סימן רס"א(, אהוב לך את
המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה
בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד
גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול
כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן
מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכו' אלא כן יעשה
הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע עכ"ל
הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע"ג
דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה
ששמענו מרבותינו שליט"א.
וזאת למודעי שלא באנו ח"ו לחלוק על שום פוסק או ת"ח, אלא
ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע
בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על
מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא
וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן
אבות )בפתח דבר עמ' ט"ז( בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב )בספר
שרשי מנהגי אשכנז ח"א דף 81 ( וז"ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים
עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי"ש באורך. וכן
תורת אמך
ג
שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות מנהגי המערביים בארץ
ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב
הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו
אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שציבור
יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר"ח אע"פ שמנהג א"י אינו כן.
ולך נא ראה בספר חסידים )סי' קי"ד( שכתב וז"ל: המשנה מנהג
ראשונים כגון פיוטים וכו' עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו
אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ"ל. וכתב עוד
מרן הרב שמש ומגן )ח"ב ריש סי' ל"ד( ואני בבואי לארץ ישראל לא
שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם
)ח"ג סי' פ'( בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו
במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות
המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא"י
המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם
ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע"כ.
ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים
נידמו, כמובא בסידור "קינות אבותינו" לר' מאיר אלעזר עטיה הי"ו
)עמוד 02 אם למסורת הערה 4( בשם רבינו הגדול כמוהר"ר ר' אליעזר די
אבילה זצוק"ל בשו"ת באר מים חיים )דף ע"ט סוף עמודה ד'(: והרבה
מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע"ג דלית הלכתא הכי,
ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג
וכו', דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה
"ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה" וכו' עיי"ש.
ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים
עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם
לומדי כולל ערב לבעלי בתים "תפארת מיכאל אלעד" וכן
תורת אמך
ד
השעורים שאנו מוסרים בס"ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת"ו,
שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו
לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.
וכאן המקום להודות לגאון עוזינו ותפארתינו מורינו ורבינו משיירי
כנסת הגדולה הרה"ג ר' יהושע מאמאן שליט"א בעל העמק
יהושע ז"ח, זקן רבני מרוקו ומלפנים רב וראב"ד במרוקו, ה' יאריך
ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך
אכי"ר,
לבנו הרה"ג ר' רפאל עמרם מאמאן שליט"א.
להרה"ג ר' משה אוחנונא שליט"א )אב"ד פ"ת(, הרה"ג הרב ציון
באורון שליט"א )חבר ב"ד הגבוה לערעורים(. וידידי הרה"ג רבי מאיר
אסולין שליט"א רב ק"ק תפלה לעני קרית גת.
הרה"ג ר' יחיאל בוחבוט שליט"א מלפנים רב ק"ק חסד לאברהם
קזבלנקה ובארץ רב העיר קרית שמונה, וכן רבי שלמה פחימה
שליט"א תלמיד הסבא רבה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב
ק"ק אולדמנצור.
תורת אמך
ה
ואחרון החביב לידידי רבי ברוך סבאג הי"ו שעבר על כל הקונטרס
וסילק כל מכשול והעיר את עיניי במספר סוגיות חשובות, ואף ערך
את כל הקונטרס. ישלם ה' שכרו ויתברכו כל ב"ב.
וכאן המקום לברך להצלחת ידידי, רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב –
מפריז, רפאל לוגסי וחביב כלפון הי"ו וב"ב מהרה יזכו לזקש"ק, אביעד
בן שלוש הי"ו וב"ב מלוס אנג'לס, שאול סופר הי"ו וב"ב מפריז, –
ומפיצי השיעורים די בכל אתר ואתר, אשר פרץ הי"ו עורך ומפיק
השיעורים וב"ב, מנהל אתר דרכי אבותינו מן המערב.
נפתלי אזולאי וב"ב, מנהל אתר "מורשת מרוקו". אליהו )אלי( פילו
הי"ו וב"ב מנהל האתר "מורשת יהדות מרוקו" וידידי אברהם מקייס
הי"ו וב"ב, מנהל אתרנו "אור חדש".
המצפה לביאת משיחנו שיחוננו, ובבואו תחזינה ענינו
הצב"י אברהם אסולין ס"ט
אלעד יע"א.
תמוז תשע"ג
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ונתנו ניתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם. ובתוך זה הזמן בשנת ר"ס פחות או יותר בא לכאן הר"ר שלום מסנות ממלכות תונס מגורי אבותיו, והרגיש בדבר הרע הזה וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום שהיו נוהגים בו כמנהג הרע הזה.
ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם חיות שהחזיקו ידי רבי ומרי ר"י עוזיאל זלה"ה וה"ר שמואל צבאח זלה"ה . ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם מפני שחכמי קסטיליה ובפרט הה"ר משה בן חליאה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל הנסרך בנפיחה ושלא בנפיחה חוץ מתרי אוני דסרכין אהדדי.
וגברה יד המתירים על האוסרים והיו שם דברים בגו ה' יכפר בעד ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הוא הווה שאינו מום עובר אלא מום קבוע רציתי מאמר ה' להחזיק יד ישראל ההולכים ודלים במצות מפני אחיהם בעלי אגרופים שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפי עניות דעתי וקראתי שמו " עץ חיים "….להודיע בו כל מה שקרה לי על עניין הטרפות משנת הרפ"ו ערב שבועות עד זאת השנה שאנו בה שנת רצ"ה אחר הפסח.
ואם זה יאמר האומר הרי אסור להחזיק במחלוקת על כן זאת כל מחלוקת שהיא לשם שמים אינה מחלוקת כי בראותי זאת הצרעת פרחה בראש ובזקן עד שפרצו גדרי התורה גדר אחד גדר וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות בראותם הקולות שהם מקילים כאן בהאלמללאח כלם חלפו ברית כי הם מתירים בנפיחה ואומר
ויהי היום יום א' ראש חודש סיון הרפ"ו אמרו שקפץ בשבועה הנגיד עמי שם טוב שלא יאכל נפוחה מפני מעשה שהיה יום ה' משבוע שעברה שיצאה טריפה מתחת יד הטבח של התושבים ותכך נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה למזכרת עון היאך אפשר שמה שהרי אבותינו מוכרים לגויים בדמים מועטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס.
אז נתרצו קצתם אל קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה ונשאו ונתנו בזה עד ששאלו לקצת חכמי פאס הקסטיליאניסים אחד לאחד דרך העברה ולא נועדו יחד ואמרו להם העניין שרצו לעשות והשיבום אחד לאחד, הנה מה טוב ומה נעים מי יתן והיה זה לכם כמה ימים ושנים.
וקצתם אמרו כמו כן אנחנו קונים ממקולין שלכם אחרי כן נתרצו כל התושבים וכתבו זאת ההסכמה ביום ג', ג' ימים לחודש, אתפִקת אל ג'מעא אל מקדסא אל טאהירא אל נקיה ג'אמעת יהודי פאס אל שבולן ובראש כלם הנגיד המעולה ה"ר שם טוב בר הר"ר אברהם נ"ע באיין מן ליום ולקודאם מא יאכול יהודי שבילי נפוחה בשום צד בעולם ולא סאביל לאחד מן יכולהא וג'מיע מן יג'אווז עלי דאליך ויכאל נפוחה הרי הוא בנידוי גמור לכל ענייניו ואוכל טריפות בפרהסיא.
וג'אמיע דאליך לא יתבת דינהא אל טאהיר לאינהי קאעידא מן אל קוואעד הדין הקדוש וכדהלך וופקנא אן נעמלו חנות אל גזארא ווחדנא וינבע אללחים כיף ינבע פי ג'מיע אלחוואנת פרץ שום לא ג'אייד ולא נקץ אלא בלאיסתווא ואלעתידאל ועל גמיע דאלך למדכור וואפקו אל ג'מיע וצח ג'מיע ותאבת וכאן דאלך ד' בשבת ג' סיון הרפ"ו.
וכדאלך איצ'י הקהל הקדוש המקובץ באין קדמו עליהום האד אל ארבע אסמי עלא חג'ת בדיקת הבהמות פי ג'מיע יצהרלהום ליחללו ולחרמו ועל דבריהם אין להשיב והום האוולאי אליסאמי, ה"ר שמואל אבן דאנאן, וה"ר זכרי הכהן וה"ר שאול בן כאמון, וה"ר יעקב בן ליחסן, ועמהם הדיין רבי יחייא בן חמו וג'מיע מא עלאש יוואפקו אל ג'מיע אל תאבת עלא ג'מיע מא דכרנא והכל שריר וקיים.
הערת המחבר – מפני שהלשון שבו כתובה ההסכמה הזאת הוא קצת משונה, כאשר הוא מדובר במרוקו, לכן הילך העתקתה בעברית " הסכימו הקהל הקדוש והטהור קהל יהודי פאס צאצאי סיביליה ובראשם הנגיד רבי שם טוב כי מהיום והלאה לא יאכל יהודי סבילי נפוחה…ואין רשות שיאכלנה וכל מי שיעבור על זה ויאכל נפוחה…איננו מקיים דינו כי הוא דין מדיני התורה.
וכן הסכמנו שנעשה חנות לקצבים לבדנו ולמכור הבשר במחיר הנמכר בכל החנויות אין חסר ואין יתר כל אחד בשווי אחד, ועל כל זה הנזכר הסכימו הכל ונתאמת הכל והיה ז\ה ד' בשבת וכן קבלו הקהל הקדוש עליהם לאלו הארבע השמות על דברי בדיקת הבהמות בכל מה שיראה להם לאסור ולהתיר אין להשיב והם אלו השמות …. וכל אשר יעשו עשו וקיים על כל מה זכרנו והכל שריר……….עד כאן הערת המחבר.
ואלו הם העדים שהעידו רבי שם טוב בר אברהם, רבי שלמה בר מימון אבן דנאן, רבי אהרן הכהן בר נחמיה, רבי בר שלמה בו דאנינש, רבי זכרי נסים הכהן, שטין בר שאול הלוי בר שטן.