תולדותיהם של רבותינו חכמי המערב ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם אביטבול
הגאון הגדול רבי אברהם אביטבול זצ״ל מחכמי מראקש שבמרוקו הוא נחשב כמעיין הגדול בתלמוד בכל רחבי מראקש ונעשה לראש חכמי הישיבה שרק טובי הבחורים באו לשתות בצמא מאור תורתו, ולהסתופף במחיצתו, היה גם דרשן בחסד, סמל של ענווה ומדות נעלות היו
כתר לראשו. ודאג רבות לעניים יתומים ואלמנות נוסח מצבתו: ״כהר״ר אברהם אביטבול הדיין המצויין סבא דמשפטים בר כה"ר שלמה…וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941
השלם זצ״ל
י׳ אדר שנת תש״א [1941].
רבי אברהם אביטבול
היה מו״ץ בעיר ראבט שבמרוקו. הוא חתום בספר ״הלכתא למשיחא״ בשנת תקצ״ו [1836] עם כמה רבנים, וגם בספר ״שופדה דיעקב״ חושן משפט סימן ט', יש שם פסק דין ממנו.
רבי אברהם אביכזיר
גדול היה הגאון רבי אברהם אביכזיר זצ״ל בתורה ובגמילות חסדים. הקים תלמוד תורה ראשון לעדת המערבים בירושלים. חיבר ספרי לימוד לתלמידים שלימד בעיר אלכסנדריה, ושימש כשלוחא דרבנן. כיהן כרבה הראשי של אלכסנדריה וכאב בית דין בירושלים.
- ״יו״ה יום חמישי- לסדר ״ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר״ [פרשת וישלח], וכדברי חכז״ל [־־חכמינו ז״ל], כי קבע תחומין [אימרה זו מתקשרת עם הנושא הנידון עירובי תחומין, ולכן הזכיר את הפסוק הזה, החיים והשלום וכטו״ס [וכל טוב סלה], לכבוד אהובי וידידי מאז ומקדם, הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בחריפותו ובקיאותו, גבר חכם עוז, נודע לתהילה ולתפארת, כקש״ת כמהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו, ראב״ד [=ראש אב בית דין] מקודש בעי״ת נ״א יע״א״ [=בעיר תחלה נא אמון, יעזרה אלוקים] כך כתב הגאון רבי בן ציון קויאנקה זצ״ל, ראש אב בית דין בירושלים ועורך הבטאון התורני ״המאסף״ לגאון רבי אברהם אביכזיר זצ״ל, רבה הראשי של אלכסנדריה במצרים.
חינוכה של אם
מוצא משפחתו של רבי אברהם אביכזיר היה ממחוז תאפלילאת שבמדינת מרוקו. באזור לבית אביחצירא: הגאון הקדוש מלומד בנסים, רבי יעקב אביחצירא זיע״א ונכדו הרב הקדוש ה״באבא סאלי״, רבינו ישראל אביחצירא זיע״א. רבי אברהם אביכזיר בעצמו, נולד התרכ״ו [1866] בעיר ווהראן [אוראן] שבמדינת אלג׳יריה – בה נולד בעת שאביו רבי שלמה אביכזיר שהה באותו זמן בעיר זו.
בהיותו ילד, נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה, החליטה לעזוב את הגולה, ולעלות לארץ הקודש, אליה נכספה וגם כלתה נפשה, מאז ומתמיד.
לאחר תלאות רבות, הגיעה האמא עם בנה לארץ ישראל. הם התיישבו בירושלים, אך לא היו להם אמצעים לרכוש או לשכור דירה. מחוסר ברירה קבעה האם – יחד עם בנה את דירתה בעזרת הנשים, שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בעיר העתיקה.
את פרנסתה השיגה בקושי, כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה, הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף, והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. ־תוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה, זכה למה שהגיע, ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״ [מפי הרה״ג רבי דוד שלוש שליט״א – רבה של העיר נתניה – ששמע מפי הגר״א אביכזר בימי ילדותו].
המחכים את רבותיו
בימי ילדותו למד תורה ב״כותאב״ [בתלמוד תורה], ולאחר מכן עבר ללמוד בבית המדרש, אשר ייסד הרה״ג רבי יצחק מפראג [אופלטקה] שהיה מתלמידיו של הגאון ה״חתם סופר״ זיע״א.
אחר כך עבר ללמוד תורה בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי רפאל אלעזר בן טובו זצ״ל, ששימש אב בית דין לעדת המערבים.
הגר״א בן טובו התפרסם בספרו החשוב ״פקודת אלעזר״.
תלמידי הגר״א בן טובו העידו עליו [בהקדמה לספר ״פקודת אלעזו״]: -תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו, שמים לו זכו מעינות החכמה לו. לא פסקא גירסא מפומיה, בלילה כיום יעיר, כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות״.
הגר״א בן טובו הצטיין לא רק בבקיאותו המופלגת בתורה, אלא גם דאג לצורכיהם הכלכליים של עדתו. באותו זמן, הגיעו עולים רבים ממרוקו לארץ הקודש, וסבלו סבל רב מקשיי פרנסה. הרב דאג להם למחייתם ולרווחתם, בלכתו בדרכו של האב בית דין, הגאון רבי דוד בן שמעון זצ״ל המכונה ״צוף דבש״, אשר בנה בשנת תרכ״ח את שכונת ״מחנה ישראל״ בירושלים.
ת״ת ראשון של המערבים
רבי אברהם אביכזיר למד תורה אצל הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו בשקידה רבה והתמדה גדולה, יחד עם עמיתו בתורה, הגאון רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל. לאחר פטירת רבם – בכ״ב אדר א׳ התרמ״ו – החליט שניהם להדפיס את חידושי תורתו. הם השתדלו להוציא לאור את הספר ״פקודת אלעזר״ על שלושת חלקיו וזו היתה הכרת טובה של התלמידים לרבם הדגול.
יצויין, כי אמו של רבי אברהם אביכזיר, דאגה לכל מחסורו בשנות לימודו, כדי שיתמסר ללימוד תורה באין מפריע. כך ידע הבן כי כל הלימוד תורה שלו, ״שלה״ היא.
שמו הטוב של רבי אברהם התפרסם עד מהרה בקרב חכמי ירושלים, וכן היה אהוב אצל כל הציבור שראה בו דמות חינוכית חשובה. רבי אברהם אביכזר החליט להקים תלמוד תורה, וזה היה התלמוד תורה הראשון לבני עדת המערבים.
סייעו בידו בייסודו של תלמוד התורה הזה, הרבנים הגאונים: רבי מסעוד חי בן שמעון [בנו של הגאון רבי דוד בן שמעון], רבי יוסף אלמאליח ועמיתו בתורה, רבי שמואל בוחבוט. כמו כן, הם הקימו יחדיו את חברת ״חסד ואמת״, אשר מטרתה לסייע בידי העניים, ובפרט לתלמידי חכמים הצנועים, ולספק להם די מחסורם, בפרט לפני החגים, אשר יש בהם הוצאות רבות.
שליחי ארץ ישראל
מצבם הכלכלי של תושבי ירושלים בכלל, ושל בני עדת המערבים בפרט היה קשה מאוד. אנו יודעים כי לפני כמאתיים שנה, מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות, ומצבם החומרי היה בשפל המדרגה.
משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צרה ואפלולית, אשר קירותיו היו רטובים ואחוזי טחב. מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד. עד שרבים מהם, ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי, בצפייה למבקרים שיתנו להם תרומה, כדי להחיות את נפשם ונפשות בני ביתם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.
הגאון רבי דוד בן שמעון, יזם הקמת ועד נפרד לעדה המערבית, והחליט לשלוח שליחים לקהילות ישראל, כדי לאסוף תרומות מבני הגולה. השדרי״ם אשר נשלחו לסובב את הקהילות, היו תלמידי חכמים מובהקים, הבקיאים בש״ס ובפוסקים, ומוכתרים במדות מוסריות ובעלי תכונות טובות. שליחים אלה, דעתם היתה גם מעורבת עם הבריות ובקיאים בהויות העולם.
פעמים רבות, התבקשו השדרי״ם לפסוק בהלכות סבוכות, הן בשאלות הלכתיות והן בענינים ציבוריים של הקהילה. לעתים, הם נתבקשו להיות בוררים בין חכמי הקהילה לראשיה, לתקן תקנות,
וגם להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, וכן לחבר שירים ופזמונים לכבוד הגבירים וראשי הקהילות.
?Comment les Juifs ont-ils pu survivre dans de telles conditions
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
En 1900, Victor Collin rapporta ce qui suivit dans Le Maroc et les intérêts belges : « Les Juifs sont les parias du pays. Honnis, pourchassés, parqués dans des ghettos, mis au ban, comme des animaux impurs, de certains endroits réputés saints, pressurés par le fisc, volés par les fonctionnaires, persécutés par la justice, ou plutôt l'injustice des cadis, ils n'en sont pas moins parvenus à monopoliser tout le commerce de l'intérieur… Il va sans dire que les Juifs sont fréquemment dévalisés et assassinés, malgré toutes les précautions qu'ils prennent…, dont, à force d'humiliations, ils sont parvenus à s'entourer.»
En 1902, Frances Macnab auteur de A ride in Barbary notait : « Le Juif de Barbarie ne combattra pas, il n'a pas suffisamment de fierté pour la décence, et ses nerfs sont simplement atrophiés…»
En regard de la condition des Juifs marocains, Edmond Doutte ecrivait en 1914 dans Mission au Maroc : « On reste confondu que sous une pareille tyrannie, un peuple ait pu conserver intacte la foi qui lui alait ce martyre. On conçoit encore la haine inspirée aux vainqueurs par la résistance de ces malheureux et les massacres périodiques qui les décimaient. » Henri de la Martinière écrivait en 1918 : « Les malheureux habitants (juifs) offraient de nombreux stigmates de dégénérescence et de cruelles maladies… De notre époque, les Juifs étaient obligés de marcher pieds nus dès qu'ils sortaient de leur quartier. On les voyait enlever leurs babouches noires (en dehors du Mellah) par distinction de celles des Musulmans qui seuls avaient le privilège de les porter jaunes…»
Le témoignage de Salomon Haï Knafo de Mogador (1905-1995) dont les mémoires retranscrites dans la revue israélienne Brit en 2009, traitent du statut de dhimmi en ces termes : « Les Arabes nous qualifiaient de dhimmi. C'est un mot qui n'a ni traduction ni équivalent dans la langue -française. C'est un état qui va de l'état d'esclave à celui de protégé, de tolere. Les Arabes voulaient bien jouir des bienfaits que nous leur procurions, mais cela ne les empêchait pas de nous considérer comme inférieurs.»
Comment les Juifs ont-ils pu survivre dans de telles conditions?
En acceptant l'humiliation et peut-être en rusant, en rusant enorormément, au pont même qu'on fit une légende de sa ruse. Dans In Morocco publié en 1920, Edith Wharton écrivit : « Nulle part ailleurs ne vivent-ils (les Juifs) dans des conditions de promiscuité aussi demoralisante que dans certaines villes du Maroc. Ils ont fait si longtemps l'objet d'extorsions sans réserve de la part des Musulmans que même les Juifs nantis (qui sont nombreux) ont sombré dans les habitudes et l'apparence des plus pauvres.» Dans l'ouvrage d'ethnographie de Joseph Goulven Les Mellahs de Rabat-Salé, qui étudie de bien plus près la condition des Juifs, l'aumônier militaire Farb décrivit ainsi les Mellahs : « Dans ces milieux ouvriers, la misère est effroyable, physique, psychologique et morale. Ce sont des déchets d'humanité que l'on rencontre dans l'enceinte comprimée, étouffante, ou végètent et pullulent 15 000 âmes.» Les mendiants étaient fort nombreux. Farb ajoutait : « Derrière la légende du Juif marocain exploiteur et trafiquant, il faut voir la vérité… La richesse des Juifs marocains, c'est là encore une légende qui s'évanouit lorsqu'on regarde la réalité en face… Les quelques Juifs riches, affichant leur richesse dans leur besoin de paraître, ne constituent qu'une brillante façade derrière laquelle s'agite la plus pitoyable souffrance humaine qui existe.»
היצירה התורנית של חכמי מרוקו-שלום בר-אשר
היצ
ירה התורנית של חכמי מרוקו
אביחצירא ר׳ דוד, פתח האהל
ירושלים [תרפ״ג – 1923], דפוס הר״ש הלוי צוקרמן.
דרושים על פרשיות השבוע. ח״א ספר בראשית; ח״ב ספר שמות; ח״ג ספר ויקרא; ח״ד ספר במדבר.
אביחצירא ר׳ דוד, רישא וסיפא
ירושלים [תרפ״ג – 1923], דפוס הר״ש שמואל הלוי צוקרמן.
פירוש לפרשיות התורה, ספרים בראשית שמות על דרך הדרש והרמז. הפירוש מבוסס על ניסיונות למצוא קשרים בין התיבה הפותחת את הפרשה לתיבה המסיימת אותה.
אביחצירא ר׳ דוד, שכל טוב
ירושלים [תרפ״ג – 1923], דפוס הר״ש הלוי צוקרמן.
ח׳׳א כולל דרושים למתן תורה ולימים נוראים ע״ד הדרש, הקבלה והסוד; ח״ב – דרושים לכבוד הנפטרים.
אביחצירא ר׳ יעקב, אלף הבינה
ליוורנו [תר״ן – 1890], דפוס בן אמוזג.
פרוש ע״ד הקבלה לפרק קי״ט בתהלים (הנקרא תמניא אפי). הפירוש נדפס בספרו גנזי המלך.
אביחצירא ר׳ יעקב, בגדי השרד
ירושלים [תרמ״ח – 1888], דפוס משה ליליענטהאל ואלחנן טענענבוים.
פירוש קבלי להגדה של פסח. מבוסס בעיקרו על קבלת האר״י.
הספר נדפס פעמיים נוספות במהדורות הבאות: ליוורנו, תר״נ [1890] (דפוס אליהו בן אמוזג); ירושלים, תשכ״ט ]1969] (מו׳׳ל אברהם מוגרבי).
אביחצירא ר׳ יעקב, גנזי המלך
ירושלים [תרמ״ט – 1889], דפוס משה ליליענטהאל ואלחנן טענענבוים.
שלושה מאמרי מוסר (תיקונים) מבוססים על דרישת המילה ״בראשית״ בשבעים פנים, תיקון התשובה, תיקון השכינה ותיקון המילה. וכן מאמר נוסף ליקוטי שושנים (על השבת).
הספר יצא פעמיים נוספות: ליוורנו, תר״ן [1890] (דפוס בן אמוזג); ירושלים, תשכ״א [1961] (מו״ל אברהם מוגרבי).
אביחצירא ר׳ יעקב, דורש טוב
ירושלים [תרמ״ד – 1884], דפוס אברהם יצחק טענינבוים.
ארבעה דרושים: דרוש לשבת זכור, דרוש לשבת הגדול, דרוש למתן תורה, ודרוש לנפטרים.
אביחצירא ר׳ יעקב, יורו משפטיך ליעקב
ירושלים [התרמ׳׳ה – 1885], דפוס אלחנן טענינבוים.
145 שאלות ותשובות. רובם בדיני ממונות (משא ומתן, מכירה וקניה, הלוואה, ירושה וכיו״ב), ובראש הספר מפתח של השו״ת. 156 דפים. 6°.
מהדורה מצולמת נוספת: ירושלים, תשכ׳׳ה [1965] (מו״ל הרב אברהם מוגרבי).
אביחצירא ר׳ יעקב, לבונה זכה
נא-אמון [תרפ׳׳ט – 1929], דפוס יעקב בן עטר.
חידושים על כמה ממסכתות התלמוד. מסודרים עפ״י פרשיות השבוע (בראשית – דברים). בסוף הספר מפתח של כל העניינים הנדונים בספר.
הספר נדפס פעם נוספת: ירושלים תשט״ז!1957], במהדורה זאת יצא יחד עם ספרו שערי תשובה. 8
אביחצירא ר׳ יעקב, מחשוף הלבן
ירושלים [תרנ׳׳ב-1892], בדפוס ר׳ משה לילענטהאל.
פירוש החומש בדרך הרמז והסוד עפ״י קבלת האר״י ז״ל.
1 דף הסכמת רבני ירושלם והקדמת ר׳ יצחק אביחצירא (בן המחבר) + ק״ז דפים. 2.
אביחצירא ר׳ יעקב, מעגלי צדק
ירושלים [תרנ״ג-1893], בדפוס ר׳ משה ליליענטהאל.
פירוש פסוקי המקרא בדרך הרמז והסוד עפ״י קבלת האר״י, לפי סדר א״ב: מתחיל בפסוק אחד או שנים מהחומש, פסוקי תמניא אפי [מזמור קי״ט], ומסיים בפסוק משיר השירים (במקומות בודדים מסיים בפסוק מקהלת או ממשלי). כך הוא הסדר בכל אות ואות.
אח״כ פורשו אותיות מנצפ״ך בסדר זה: חומש, נביא, שיר השירים.
דף השער הסכמת רבני ירושלם, ו דף הקדמת ר׳ רפאל משה אלבאז ור׳ אליהו אביחצירא + ע״ג דפים. 2.
אביחצירא ר׳ יעקב, פתוחי חותם
ירושלים [תרמ׳׳ה – 1885], דפוס יצחק סענינבוים.
חידושים על פרשיות התורה. בולט בחיבור הצד הקבלי.
אביחצירא ר׳ יעקב, שערי ארוכה
ירושלים [תרמ״ד – 1884], דפוס אברהם יצחק טענינבוים.
תיקון ומוסר לאדם לימים שמר״ח אלול ועד הושענא רבא.
אביחצירא ר׳ יעקב, שערי תשובה
ירושלים [תשט״ז – 1957], דפוס רפאל חיים הכהן.
חיבור על התשובה, כתוב ע״ד הסוד והקבלה. מבוסס על קריאת התיבה ״תשובה״ באופנים שונים ודרישתם.
אביטאן ר׳ מכלוף בן משה, אשר האדם
קזבלנקה [תש״ה – 1945].
ניסיון תמים לקבוע עקרונות לשלום עולמי, שיביא ״יחוד האדם לעם אחד תחת ממשלה אחת״. שכולם ידברו שפה אחת, יסחרו במטבע אחד, וירימו דגל אחד, כשהיסודות המרכזיים שעליהם הוא בונה את תכניתו היא ידיעת ה׳, אהבת האדם, עבודת האדמה, מלאכה והשכלה.
ח׳ עמודי הקדמה + 48 עמודים.
(המחבר משתמש בלשון ובסגנון של פילוסופי ימי הביניים, ללא הצלחה).
אביטאן ר׳ מכלוף בן משה, בנין העולם ובריאת אדם חדש
כאזאבלנקא [תש״ז – 1947]. ללא שם המחבר וללא מקום ושנת דפוס. אולם החיבור הוא של ר׳ מכלוף בן משה אביטאן, והוא המשך וחזרה על הדברים שבחוברת אשר האדם (ראה בערכו).
״מנהיג אחד לכולם שיקשרם בקשר האהבה והשלום, באמצעות הוצאת שכלם לפועל, ובהשפעת הטוב עליהם… ולא בפוליטיקה ובחרב, שכבר נסינו בהם ולא הועלנו…״ 61 עמודים.
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
" ראובן היה נשוי עם אישתו מקדמת דנא בעיר תהילה ארפוד, יכוננה עליון אמן, שנתחדשה מקרוב בשנת תר"פ וארץ המולדת של הזוג הנזכר, הוא תיזימי וכל העם שהיו גרים שם בתיזימי נסעו בגזרת מלך הצרפתי שכבש את הארץ וחנו פה ארפוד יע"א על פי הממשלה ירום הודה, וקבעו דירתם פה ארפוד וכעת ראובן הנזכר, רוצה לנסוע מעיר ארפוד ולקבוע דירתו בכפר אזזרף ואשתו עיכבה על ידו באומרה שלא תיסע עמו מעירה שהיא עיר הוריה אלא או ידור במקומו וארצו עמה או יוציא ויתן כתובה שלא על מנת כן נשאת לו והוא בא בטענת כופין אותה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ושאל השואל הדין עם מי.
תשובה, הנראה לעניות דעתי, דזה פשוט שהדין עם האישה ואין כופין אותה לנסוע עמו, הילך מרן ז,ל ברבן העזר סימן ע"ה וזה לשונו. שלוש ארצות . אבל הנשא אשה באחת הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציא ממדינה למדינה מאותן ארצות ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה. הרי מבואר שאינו יכול להוציאה לארץ אחרת ולא ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה אפילו בארץ אחת…..
והנה ידוע דכח הערים שסביבותינו הם ארץ אחת בין תיזימי בין ארפוד בין אזזרף בין למללאח ואגפיו בכל בכלל נקראים בשפ תאפילאלת ובעת ובעונה הזאת העיר הגדולה מכולם היא ארפוד ולגבי דידה כולם נקראים בשם כפר… והעיר אזזרף היא כפר ואין מוציאין ממשינה לכפר.. וממילא בנידון זה, אין הבעל יכול לכופה ליסע עמו מעיר תהילה ארפוד שהיא העיר הגדולה לכפא אזזרף שהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט
עוד טעמא אחרינא, טעם אחר, והוא שאין הבעל יכול לכוף אשתו לצאת עמו מנוה היפה לנוה הרע וכפר אזזרף הוא נוה הרע , לגבי ארפוד שנקרא נוה יםה , זה הלשון, מר"ן , אינו יכול להוציאה מנונ יפה לנוה הרעה… וכן לא יוציאנה ממקום שרובו ישראל חמקום שרובו גויים.
הכול יש בו, שהיא מעיר גדולה דהיינו ארפוד לכפר אזזרף, מנוה היפה לנוה הרע, ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, ממקום שישי רופא ושאר הדברים הצריכים לעיר.
לכן קם דינא דאין מחייבים את האישה ללכת אחריו והברירה בידי הבעל, רצה, ידור עמה במקומה ויתפרנסו יחד בין בריווח בין בצמצום ואם לא רצה כי אם ללכת לנסוע לדור בכפר אזזרף, אזי מחוייב שיוציא ויתן הכתובה זהו הנראה לעניות דעתי.
מדיוני רש"א ורמ"א מוכח, כי היעדר פירוט התנאים בכתובה, אינו פוטר את הבעל מחובת קיומם, ובהם בכלל תנאי בית דין, שאף על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו. אשר לסעיף הביטחונות הכתובה ואחריות הבעל לפירעונה, אף על פי שחסר בנוסח הכתובה הסג'למאסית, יש לו תוקף משפטי וביטוי משולש.
- סעיף בטחונות הכתובה ואחריות הבעל בפרעונות החסר בכתובה מופיע במלואו בשטר הנדוניה/נחלה המיוחד לסעיפים הכספיים : נדוניה תוספת וסך הכול. לפיכך יש ךראות את שטר הכתובה ושטר הנדוניה / נחלה כשטר אחד בן שני חלקים, אלא ששטר הכתובה הוא פומבי ונקרא במעמד החופה והקידושין, ואילו שטר הנדוניה / נחלה הוא פרטי, ואין קוראים אותו במעמד החופה מפני תקנת בנות העניים.
- נוסף לבטחונות הכתובה הנכתבים בשטר הנדוניה / נחלה נעשה במעמד החופה קניין סודר, ובו מתחייב הבעל בכל ההתחייבויות והתנאים שבכתובה ובכל הסעיפים הכספיים שבשטר הנדוניה.
- סעיף הביטחונות מרומז במילים האחרונות החותמות את הכתובה " ואפילו מגלימא דעל כתפאי " – ואפילו מהגלימה שעל כתפיי. מילים אלו מופיעות בהפרש של שורה מנוסח הכתובה המופיע בכתובה כביכול ללא הקשר, אבל הן מתקשרות לכלל נוסח האחראיות הידוע בכתובות אחרות, שהבעל מתחייב בפירעון הכתובה אפילו מגלימה שעל כתפו.
- דומה כי הנוסח הקצר של הכתובה הוא מעין קיצור שהמשכו בשטר הנדוניה, ולא עניין עקרוני. הוכחה לכך יש אולי בשטר הכתובה בסג'למאסה משנת 1826, שבסופו מופיע המשך הכתובה, קרי ביטחונות ואחראיות.
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-סדר ההבדלה בבית
סדר ההבדלה בבית
בחזרה מבית־הכנסת, נוהג בעל־הבית לברך את בני־ביתו בברכה המסורתית ובקול־רם: ״שבוע־טוב ומזל־טוב, בשמחה ובלב־טוב, אליהו הנביא זכור לטוב. בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם גם הם, בברכה שחציה עברית וחציה ערבית־יהודית: ״שבוע־טוב ותרבח והסעד – (שבוע טוב ותרויח ותצליח).
כידוע, במוצאי־שבת, עם צאת הנשמה היתרה, שפינקה את היהודי במאכלים טעימים ובריחות נעימים במשך כל השבת, נחלש עתה הגוף ויש צורך להריח בשמים טובים ולקלוט ריחות נעימים כדי להתחזק ולעמוד כנגד הימים הבאים של השבוע הנכנס, על־כן נהגו בקהילות ישראל להכין בשמים להבדלה וגם יש שהכינו כלים מיוחדים בבית לטכס ההבדלה. גם השולחן של ליל מוצאי־שבת סודר כמו שסודר בליל־שבת, על־פי הכתוב: ״לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, אף על־פי שאינו צריך אלא לכזית. (שבת, קיט, עב). לטכס ההבדלה הוקצב תמיד זמן רב. עוד לפני בוא בעל־הבית מבית־הכנסת, הרעיה הכינה כבר השולחן להבדלה, עליו הניחה- אל מזמאר – מין כירה קטנטנה מחרס, בה שמה גחלים זעירים ועליהם פיזרה ״עוד א־נואר״ תבלין המפיץ ריח טוב ונעים בחדר. על־יד הכירה הניחה גם קנקן מניקל הנקרא – אל מבכ'רא ־ ואצל אחדים הוא עשוי מכסף טהור, ובו מי ורדים או שושנים.
עוד א-נוואר – ציפורן, תבלין המופק מעץ ירוק־עד ממשפחת ההדסים. הציפורן נזכרת בתלמוד בין צמחי הבושם שהיו שוחקים במקדש לקטורת. (כריתות ו).
את סדר ההבדלה נהג בעל־הבית לפתוח בפסוקים: זכור לטוב בסימן טוב, אליהו הנביא, אליהו הנביא וכל בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם: במהרה יבוא אלינו עם מלך משיח בן דוד! ובעל־הבית ממשיך: ״איש אשר קינא לשם האל״.. אחר־כך, כל המשפחה שרה בצוותא את הפיוט המוכר ליהודי מרוקו:
ישיב הדרת גאונו, כמאז אל־בית מקדש, ובן לוי על־דוכנו,
ישיר לו בשיר חדש, וישראל על כנו, יהלל לשם נקדש,
כוס ישועות אשא וברחמיו לנו יפן.
יערב לך שיר ומהלל, יערב לך אל יוצרי…
וכדי שהנשים תשתתפנה גם־הן בשיר, עובר בעל־הבית לחלקו השני של השיר ושר אותו בערבית־יהודית. יהודי לוב מכנים את מוצאי שבת ״ליל אליהו הנביא״.
איימת איזי אליהו, דיי להלאל, משיח הווא סלטאני
מתי יבוא אליהו, המהולל, משיח הוא מלכי צדקי/
יפ׳ק אולאדו די הומא דלאל, מן יד לגוי ונסראני/
יפדה בניו, הבזויים, מידי הישמעאלי והאדומי/
ליום יזי אליהו, כיף לערוס, יפ׳ררז עלא ג׳רבאני/
היום יבוא אליהו, כחתן, יביא מזור לאומלאלי/
יזמע אולאדו מן זבאל סוס, ושרק ולג׳רב וסודאני/
יקבץ בניו, מהרי סוס, ממזרח וממערב וסודאני/
ג׳פ׳לא יזמע זמאעת ישראל, וויבני למקדאס ולעזרה/
מיד יקבץ נדחי ישראל, ויבנה המקדש והעזרה/
ובני מוסא תרכב עלא סרוז, וסרוז דדהב וליאקות/ולייאמאני/
ובני משה ״תרכב״על אוכפים, והאוכפים מזהב יהלומים ופנינים/
ובני מוסא תרכב סראזא, ולכ׳יל תדהר ותנאדי
ובני משה ״תרכב״ על סוסים, והם ישעטו וידהרו/
בזכות מוסא ולאבות בתלאתא, תפ׳כנא מן האד לגלות.
בזכות משה והאבות, בשלושה, תגאלנו מן זו הגלות.
הפיוט במקורו, בערבית ותורגם לעברית ע״י המחבר.
מיד לאחר הפיוט הזה, בעל־הבית מוזג את כוס הקידוש ופותח בפיוט: ״אברך את שם האל״ שסימנו: יוסף.
אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנוֹרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְּצוּרִים.
שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים.
שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים.
כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
וַאֲבָרֵךְ הַמָּצוּי הַמַּמְצִיא כָּל הַנִמְצָאִים.
אֶחָד הוּא וְלֹא מָנוּי כַּאֲחָדִים הַמְּנוּיִם.
אֵין לוֹ גּוּף וְלֹא דִּמְיוֹן כִּשְׁאָר כָּל הַנִּבְרָאִים.
וְאַחְדּוּתוֹ גָּבְרָה. עַל כָּל נוֹצַר וְנִבְרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
סֵדֶר כָּל הָעֲבוֹדָה תֵּאוֹת לָאֵל הַנֶּעֱבַד.
כִּי הוּא יָדַע יְחִידָה עִם הָרוּחַ הַנִּכְבָּד.
וּנְבוּאָה הַצְּמוּדָה לְאִישׁ נָבִיא הַנֶחְמָד.
לְמֹשֶׁה הִיא מְאִירָה. נְבוּאָה הַמְּפוֹאָרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
פָּרַשׂ עָנָן עַל עַמּוֹ וְנָתַן תּוֹרַת אֱמֶת.
גּוֹמֵל חֶסֶד לִלְאוּמוֹ וְלָרְשָׁעִים יַצְמִית.
מֵבִיא גּוֹאֵל לְעַמּוֹ שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִית.
וּמְחַיֵּה יְשֵׁינֵי מְעָרָה. שֶׁנִּשְׁמָתָם צְרוּרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
בגמר השירים והפיוטים, בעל־הבית מסלסל בקולו לאחר שמזג את כוס הקידוש ופותח במלים: ונח מצא חן בעיני ה׳: כוס ישועות אשא. . . כשהוא מסתייע בבנים. (יש שנהגו לברך את הבנים ובני הבית באמצע הקידוש) יש לזכור שמהקידוש של ההבדלה לא נותנים לנשים לטעום, רק בעל־הבית והילדים בלבד, אחר־כך בעל הבית טובל אצבעותיו ביין ומעביר על־עיניו, עורפו משפשף את שתי ידיו ומבקש רחמים מבוראו: בריאות, פרנסה טובה, הצלחה לילדים ובקשת רחמים ורפואה שלמה לחולים שבתוך המשפחה ובתוכם חולי עמו ישראל. בדרך־כלל, בקשת הרחמים היא בליל של עברית וערבית־יהודית, והיא בערך כך:
הו בעל־הרחמים! שבוע זה, הבא עלינו לטובה, יביא לי אושר, ברכה והצלחה, בריאות ופרנסה טובה, לי ולבני ביתי, ושלח רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל בכל מקום שהם, ובתוכם, פב״פ.
(הבקשות אינן בנוסח אחיד, כל אחד וסגנונו הוא ולפי אוצר המלים שלו).
יש משפחות שאחר הקידוש, הילדים קוראים בפני האב את הברכה ויתן לן האלהים, מטל השמים ומטמני הארץ ורוב דגן ותירוש… וכל זמן שהילדים קוראים את הברכה של ״ויתן לך״, האב נושא את עיניו, ופותח את שתי ידיו כמבקש רחמים, כאשר האם מצידה מרעיפה ברכות ואיחולי הצלחה בחיים לבנים. ההבדלה מסתיימת בפיוטים: המבדיל בין קודש לחול ובמוצאי יום־מנוחה.
[1] בעל הבית טובל ראשי אצבעותיו ביין, מעביר על כפות עיניו ועל עורפו. אומרים שאבר אחד יש באדם ונסכוי או לוז שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי־שבת, ואבר זה, הוא עיקרו ושורשו, וממנו נתהווה האדם . לפי המסורת נעכל באדמה כל גופו של האדם ורק העצם הזאת ״לוז״ משתמרת ומזומנת לעתיד לבוא, לקרום עליה עור ועצמות, בשר וגידים, ולקום בתחיית המתים. עצם זו נהנית ומתפרנסת בחייו של האדם מסעודת ״מלווה מלכה״. ראה: ספר השבת, עט׳ 266 בשם מטה משה: י. לוינסקי, עמ׳ 33. אצל יהודי תוניסיה, כאשר בעל הבית משפשף באצבעו על ה״לוז׳׳ הוא אומר ״הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים״ וכאשר מעביר על שתי עיניו אומר: ״מצוות ה׳ ברה מאירת עיניים״. יש גם המכניסים את היד בכיס כסגולה לפרנסה ואומרים: ״ברכת ה׳ היא תעשיר (ילקוט מנהגים 506)