מורשת יהדות מרוקו

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

היה חודש אוגוסט, חם כדרך העולם, אך בפאס באותו הבוקר יצאה החמה מנרתיקה, ולהטה גבר על להטי כששמתי פעמי למחוזות ילדותי שרציתי לפגוש ביחידות, פנים אל פנים, כפגוש נפש אהובה לאחר פרדה ממושכת, בלי שזרים או שחיצונים לסיפור האהבה הזה יציצו, ישאלו או יתמהו על ריגושי, או יחשפו ברבים את חולשותי. כאילו יצאתי למפות מחדש את ערש הווייתי, מלא חששות ממה שאמצא ופחד ממה שלא אמצא. משיכה־דחייה זו פעלה עלי כל היום ההוא בלי שאצליח להבהיר לעצמי את טיבה. נותר לי לחוש ולהתמודד עם המראות והתחושות ולצפות מה ילד יום. חייב הייתי לייבש מחדש את הפרק ההוא בחיי שזה מכבר הוצף מים ושקע ונעלם, ועתה אני להוט לחשוף ולגלותו גם במחיר מלאכת פרך וגם אם יקשה עלי כל הניסיון הזה וגם אם הכול יסתיים במפח נפש גמור. ראשית הייתי זקוק לזהות את רוחות השמים במאמץ לדלות מן הזיכרון מה היה חרות שם ולהוסיף עליו. המלון ניצב בעיבורה של העיר החדשה, החלק המודרני שבנו הצרפתים בשנות שלטונם ושהיה כמעט מחוץ לתחומם של יהודים מזה ומוסלמי־ הרוב מזה. היות ועיסוקו של אבי הביאו יום יום לאזור ההוא, ולעתים מזומנות נקראנו אחי ואני לסור אל החנות ולסייע בשירות הלקוחות הצרפתים, נהירים היו לנו שבילי המקום, או כך סברתי. שלטונות הכיבוש הצרפתיים, הם ושכבת הפקידים והסוחרים ששירתו אותם, הם שקנו להם באותם ימים זכות למגורים בבתי דירות נאים ובבתים מפולשים שגני פרחים וירק הקיפום מכל עבר. בהליכה ברגל אז, היינו חולפים על פני בתים אלה ומתפעלים מהם משל לא היו מן העולם הזה. רק לעתים נדירות ומעוררות קנאה ומסתורין הגיעו בעלי ממון או בעלי מקצועות יהודים כבודים למעלה זו, שנראתה למעלה מגבולות השגתנו. עתה, כמובן, רוב מניינו של ציבור בעלי הבתים הוא ערבי־מוסלמי. ובין משום שגדלנו וראינו עולמות אחרים ובין משום שהאוכלוסייה נתחלפה ולא הרי אלה כהרי אלה, הכול נראה עתה יותר קטן, יותר בלוי, פחות נוצץ ויותר שווה לכל נפש, כביכול באו עשירים חדשים ותפסו את מקום קודמיהם, אך לא הקפידו על טיפוח וגינון ולא נתנו עוד לבם לסביבותיהם שהיו להפקר.

בפתח היציאה מן העיר החדשה ניצב לו בא בימים, כקשיש המסתיר את קימוטיו, בית הקפה רנסאנס שידע ימים טובים כאשר האליטות שבעיר ראו בו בית מועד למפגשיהם. הרחבה שלפניו, שהייתה כיכר עיקרית של העיר, שבימים ההם פקדוה קומץ מכוניות מיושנות וגם כרכרות רתומות לשני סוסים שהיו כלי הנסיעה העיקרי, נראתה עתה צרה ודחוקה וקורסת תחת עומס מכוניותיה. סרו הדרה וחנה, כי הכיכר

מרופטת והבניינים שסביב לה נאנקים תחת פליטות העשן מכל עבר ונדמים כנשנקים מדלילות האוויר ומייחלים למשב רוח מרענן. גם הצבעים המרנינים שהיו, דהו עתה או התחלפו באחרים המשרים אווירה נכאה של עצב אפור. אך לא היה ספק: זה המקום. כרכרה שחלפה במקום לא יכלה שלא להעלות בזיכרון משובות נעורים, כשהיינו נתלים על הציר האחורי של המרכבה, ואנשים טובי לב הזעיקו את העגלון על נוסעי החינם שלו. העגלון, ברננה ובלהט, החל מצליף בשוטו הארוך לאחור, והילדים הבהולים נטשו את מאחזם שלא בטובתם, מי עם אות קין של השוט על פניו שלא במהרה נרפא, וכשנרפא הותיר צלקת, מי מפוחד מן החוויה, שהפחד קשה מתוצאתו, ומי שבחופזו למלט נפשו נחבט בכביש וריצץ עצמותיו, כולן או חלקן. הפחד לא התמצה אז, אלא גבר נוכח מה יאמרו ההורים שציפו לילדיהם השבים מבית הספר ונמצא שהם השתובבו במשחקים מסוכנים ושעגלונים ערבים ששו לשלחם לביתם עם מזכרות מאריכות ימים של נכות וכאב לבל יהינו לחזור על משובתם. ובקרבת מקום השוק הצרפתי המקורה, שעמי ערב רגילים בשווקים פתוחים, אך זה נשתמר על פי סדריו ומרכולתו לבד מן ״הדבר האחר״ שהיה בפי כול, פשוטו כמשמעו, בימי הצרפתים, והיום לא נשתייר ממנו דבר. וכמוהו השדרה הרחבה שהייתה לסמטה צרה במושגי זמננו. העיר נשתנתה כי העולם נשתנה, אך קווי המתאר נותרו כשהיו וכמו שנחרתו בתודעתנו, והם שהנחו אותנו אנה ואנה, כמין רובוטים מתוכנתים שהלכו והפסיקו מהלכם, נזדרזו או נתעכבו על פי תכנית טבועה בהם ומכוונת דרכם. שדרת הגנרל ליוטיי, כובש מרוקו ־מושלה הראשון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה לשדרות חסן דשני, ללמדך על המלך ה״מתון״ וה״דמוקרט״ שמדינאינו שיחרו לפתחו ודיברו בשבחו כאילו המציא את הדמוקרטיה, בלי שים לב למשטר האוטוריטרי שלו, ש־ק הוא מתיר מידה של פולחן אישיות וקריאת רחובות, בניינים ומפעלים על שם השליט עוד בחייו. אך עצי התמר העתיקים והפרחים המקיפים אותם, המזרקה והדשאים, נותרו כולם על כנם כאילו יד הזמן לא פגעה בהם.

כיכר ליוטיי שגאלה את השדרה מאורכה החד־גוני הייתה לכיכר ירושלים, ללמדך שאותו חסן השני, המלך הטוב והמיטיב, שאירח ב־1969 את ועידת האסלאם הראשונה שהורתה ולידתה בשרפת מסגד אל־אקצה, היה לראש ועדת ירושלים של הוועידה. הוועידה ההיא נכונה, כמו המוסד הקבוע של הוועידה המתכנסת מדי שנה באחת מבירות האסלאם כדי לגאול את קודשי האסלאם מידי ישראל, שהואשמה בשילוח אש במסגד

ועל כן נדרשו הארצות החברות לעשות לפדותו מידי הציונים. והגישה הזו, שצוינה כעמדה מאוחדת בימי הוועידה תחת חסותו של חסן ובראשותו, לא נרשמה אצלנו כצעד עוין לישראל. אדרבה, המשיכו לדבר בשבחם של חסן ושל אביו מוחמד, שלא מנע מן הצרפתים בימי וישי להוציא צווים לגירוש יהודי מרוקו להשמדה, עד שבאה הנחיתה האמריקנית במרוקו באמצע המלחמה והפרה את עצתם.

מרידות ומהומות.

בחודש אלול התחילה ערבובייא והאלמטיין מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו' אחר התפילה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיין. אחר מיתתו, שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים, ואנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים כי נוטה המלך על ידי השר עלי אבן מוסא שכל ענייני המלכות נחתכין על ידו ובכל שבוע נוטל מן היהודים חוק קבוע תש ם ( 700 מתקאל ), ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאשבאר ( כלומר מן הקרובים לסוללות העיר ) כמה מהבתים.

חיל הנגף והיו מתים עד יום ה' לתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותני המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מה' שנים ולמטה יותר משלוש מאות ולא נשארו כי אם ד' או ה' עשירים, והם המושלים בקהל ביד חזרה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהן נאמר : עשירים מלאו חמס, השם יתברך יוציאנה לאורה.

ובראש חודש ניסן – 1625, שעבר עשו שלום ערביים עם המלך והאלמטיין והאלנדלוס לא רצו, וגבול עשו ביניהם ( אנדלוס – יוצאי ספרד. ברגיל הייתה איסה נטושה ביניהם ובין הלמטה ) . והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר שום אחד בכאן.

בשירות השריפים.

כדרכם מתעלמים אנשי פאס כמעט כליל ממה שנעשה בערים אחרות ובמיוחד במראכש, שהייתה, כאמור, תחת ידי זידאן 1603 – 1628. עלינו להחזיק אפוא טובה רבה למקורות חיצוניים במוסיפים קווים חשובים להשלמת התמונה, אף כי גם אלה לעצמם אינם משקפים את המצב לאמיתו.

הכוונה לארכיונים הממלכתיים ואלו של מוסדות ציבוריים בצרפת., הנידרלאנדים, אנגליה, ספרד ופורטוגל, שעמדו בקשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מרוקו, ושנמצא בהם שפע של מסמכים על פעילותם של היהודים. אפשר לומר ללא הגזמה, שחלק גדול של התעודות נסב על מעשים ועניינים שיד יהודים הייתה בהם.

מקורות אלו, שבמקצתם השתמשנו כבר בפרק השביעי, מאפשרים לעקוב אחרי פעולותיהם של יחידים  ומשפחות שלמות, אבות, בנים ונכדים, שעמדו במשך דורות אחדים בשירות השירפים הסעדיים ( בנוגע לתעודות צרפת – גם של השריפים העלווים ), ולפעמים גם בשירות יריביהם.

הם היו סוכניהם בשליחויות דיפלומאטיות לחוץ לארץ, תורגמנים, מזכירים בלשכת המח'זן, חוכרי מסים וזכיונות מונופולין שונים. וכלאחד יד היו גם מבריחים נשק ותחמושת בשביל השריף השליט ; אמנם, אלה היו נופלים לפעמים ביד יריביו, ראשי השבטים החופשיים המתמרדים נגד המח'זן.

בתוקף תפקידם עוסקים הנציגים הדיפלומאטיים לפעמים גם בשוד ימים, החרמת ספינות של מדינות שהן במצב מלחמה עם מרוקו ותפיסת מלקוחון, פעולות חוקיות בהחלט, שכמותן עשו אז כל המדינות.

בתקופת שושלת בני סעד חל שינוי באופי הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה. בימי בני וטאס הצטמצמו יחסיה של מרוקו לשכנותיה הקרובות, פורטוגל וספרד. אז בלטו מגמותיהן התוקפניות קולוניזאטרויות של שתי מדינות אלה ושליטי מרוקו נאלצו לנקוט בקו הגנה מתאים.

היהודים, ברובם ממגורשי ספרד ופורטוגל, אנוסים היו להתאים את פעילותם לעובדות אלה. מימי הסעדים עלתה חשיבותה של מרוקו, במיוחד לאחר קרב שלושת המלכים בשנת 1578. אנגליה, הנידרלנאנדים ( הולנדים )  וצרפת מעוניינות מעתה להדק קשריהן עם מדינות השריפים.

לצרפת ולאנגליה גם כוונות מדיניות ברורות ; למצוא בעלת ברית נגד ספרד, המעצמה האדירה, השלטת ביבשת אירופה וביבשת אמריקה. ספרד הטילה את אימתה על צרפת בשל קשריה ההדוקים עם הקיסרות הגרמנית ומשחקה הידידותי עם תורכיה העות'מאנית, ועל אנגליה בשל מושבותיה העשירות מעבר ליום, שחייבו ואפשרו לה להחזיק צי אדיר.

שתי המדינות ביקשו להשתמש במרוקו בתור חזית שנייה נגד ספרד. מובן, שגם שליטי מרוקו עמדו על כוונות אלה, שפתחו לפניהם אפשרויות תמרון נוחות, ובעזרת סוכניהם היהודים ניסו לנצל את הניגודים לטובת ענייניהם המדיניים.

לעומת זאת לא היו למדינת הנידרלאנדים הקטנה שאיפות ויוזמות כאלו, ולפיכך גם קשריה עם מרוקו אפשר היה להם שיתפתחו על רקע אמון הדדי, בלי לעורר חשדות בלב השריפים.

הייתה זו שאיפתו של הנסיך וילֶם הראשון, מאוראניה 1579 – 1584, לקשור קשרים עם ארצות ברבריה, אבל היא נתקיימה כעשרים שנה לאחר הירצחו, עם התחלת הסחר בין ארצות השפלה ובין מרוקו.

כמאז ומעולם היו גם באותם הימים אינטרסים מדיניים וכלכליים משולבים אלה באלה, וקשה לפעמים להפריד בין הדבקים, במיוחד בנוגע לחלקם של היהודים בעניינים אלה. סחר החוץ של מרוקו, הן בענפי היצוא, סוכר, חומרי גלם שונים, והן בנוגע לסחורות היבוא, נשק, תחמושת, חליפות בגדים, אריגים, נשען היה על המונופולין של השריפים ועל יחסיהם הדיפלומאטיים עם מדינות אירופה.

מראשית עלייתם של הסעדים מוצאים אנו בחצרותיהם יהודים בתפקידים שונים. לעבד אל מליך היה רופא יהודי, שהמשיך לשרת את אחמד אל מנצור אל ד'הבי, לפחות בראשית דרכו, בזמן משתאות היין של מולאי מוחמד אל שייך אל מאמוּן ( סוף המאה הט"ז – ראשית המאה הי"ז ) היה משעשע  אותו בנעימותיו הערביות מנגן יהודי, שצבר הון רב, לפי דברי מקור אנגלי.

על שריף זה ידוע עוד, כי בימי מלחמת האחים נגד אבו פארס זיידאן ביקש את עזרתם של יהודי ליוורנו ופיזה, ואין כל ספק, שהמקשרים במקרה זה היו יהודים. אולם במספר גדל והולך אנו רואים אותם בשירותים כלכליים.