מורשת יהדות מרוקו

קוים אופייניים בתפיסת עולמם של חכמי מרוקו

הרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי

על מצוקתם של יהודי מרוקו תחת שלטון האיסלם אפשר לומר כבר היום, שהיא זכתה לסקירה רחבה למדי בספרות המחקר העוסקת בתולדות יהדות צפון־אפריקה, שלא כחקר היצירה הרוחנית של יהדות זו, הנתון עדיין בראשית צעדיו. התעודות העקריות שמהן שאבו ההיסטוריונים פרטים בנושא זה – והמדובר הוא במיוחד בהיסטוריונים יהודים- הן ספרות השו״ת, האיגרות והכרוניקות – כולן פרי עטם של היהודים המקומיים. והללו היו בוודאי עדי־ראייה למאורעות המתוארים, אך גם יומני נוסעים ותיירים עמדו לרשות ההיסטוריונים. המחקרים שנעשו בתחום זה כוללים פרטים גם על אופי התגובה של הקהילה היהודית במרוקו על גזרות שונות, בין אם מדובר בגזרות, שעוררו את ראשי הקהילה ליטול חלק במהלכים מדיניים כדי לשקם את ההריסות, לעתים עד כדי התגוננות פיזית, ובין אם מדובר בצורך להנציח את המאורע על־ידי קביעת ימי־זיכרון, על־ידי חיבור יצירות פיוטיות וכדומה.

ברם, תפיסת־עולמם של חכמי מרוקו בנושא גלות וגאולה כפי שהיא עולה מתוך חיבוריהם העיוניים, טרם נבדקה כל צרכה, או ליתר דיוק – לא נבדקה כל עיקר. לפיכך המשימה הניצבת בפני מחקר זה היא בדיקת תפיסת־עולמם של חכמי מרוקו, תוך התחקות אחר רחשי־לבם והרהוריהם בנושא גלות וגאולה, כפי שעולה מתוך חיבוריהם העיוניים, וזאת כדי למלא את החסר בנושא זה בספרי ההיסטוריה.

יש אפוא להצהיר מראש, שאין אנו אמורים לעסוק כאן בניתוח מאורעות או עובדות מן ההיבט ההיסטורי, אלא לחדור לנבכי נשמתה של הקהילה מבעד לספרי העיון ולהקשיב לרחשי ליבה. מגמתו העיקרית של הדיון היא, אם כן, מגמה היסטוריוגרפית.

המקורות שעליהם יושתת הדיון הם ברובם המכריע מן התקופה המשתרעת בין המחצית השנייה של המאה הי״ז ועד לסוף המאה הי״ה. מצאנו לנכון להתייחס ליצירה הרוחנית של תקופה זו, שהיא בת שלושה דורות ויותר, ולא של תקופות אחרות, מן הנימוקים הבאים:

א. עלייתו של מולאי איסמעיל על כס־המלוכה וראשית כינונה של השושלת העלאוית בראשותו של הלה מתוארת, לפי הערכת ההיסטוריונים, כמפנה חשוב שחל בתקופה זו. שושלת זו, שהצליחה במרוצת הזמן לאחד את כל השבטים והנסיכויות תחת שלטונה, סללה נתיב מרכזי חדש בסדרי המשטר המונרכי, שהוסיף להתקיים עד ימינו. מכאן ואילן צרת יהודי מרוקו אחת היא בכל המקומות. ואחת מתוצאותיו של המפנה הזה, אשר הסבה סבל רב ליהודים, היה נטל המסים הכבדים, שגבייתם התנהלה בצורה מרוכזת ובקפידה רבה על־ידי מנגנון פקידותי רב עוצמה. לתופעה זאת, שהייתה, כאמור, אחת מגורמי המצוקה ניתן ביטוי בסגנון אחיד כמעט בכל חיבורי התקופה, כפי שנראה בהמשך.

ב. בשלהי המאה הי״ח עלה לשלטון אחד מגדולי שונאי ישראל, הידוע בשם ביאזיד העריץ. צורר זה, שהיה צמא לדם יהודי ושואף נקם, הסית בעצמו את ההמון נגד היהודים, וגל אדיר של פרעות שטף את הקהילה היהודית, החל מהעיר טיטואן שבצפון ועד למוגדור שבדרום. טבח, ביזה וחילול בתי־כנסת היו מנת חלקם של היהודים בכל עיר. וכתוצאה מכך הורע מצבה החומרי של הקהילה ורבים סבלו ממצוקת רעב. לבד מן הכרוניקות, שבהם תואר המאורע, הרי גםבחיבורים העיוניים שבהם נעסוק כאן ניתן למצוא את רישומי הזעזוע.

ג) יש להניח, כי בהשפעת הסתאבות המימסד התיאוקרטי של החברה המוסלמית תחת שלטונם האבסולוטי של בני השושלת העלאוית, החלה להסתמן תופעה דומה גם במימסד של הקהילה היהודית. על כך ניתן לעמוד מתוך החיבור כתר תורה לר׳ שמואל די אבילה, וגם מדבריהם של מחברים אחרים מבני התקופה, כפי שעוד נראה בהמשך.

ד. אם נשפוט לפי הקטלוג של כתבי חכמי מרוקו ששרדו מכל התקופות, ולפי הרשימה שבמלכי רבנן – האנציקלופדיה היחידה שיש בידינו כיום בעניין זה – נראה שבתקופה זו, היינו במאה הי״ז והי״ח,שגשגה ספרות העיון בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הכתבים החשובים ביותר בתחום הדרוש והפרשנות, לרבות פרשנות קבלית, נתחברו בתקופה זו. אך זוהי, כמובן, הערכה בלבד." מאחר שאין בידינו עד כה שום מחקר ביחס לכמותה ולאיכותה של היצירה הרוחנית בקרב יהדות מרוקו בתקופות שונות.

ה. מאחר שאנו אמורים לדון כאן בתפיסת־עולם, ולא בעובדות היסטוריות, הרי אמות־המידה העיקריות שעל־פיהן עלינו לבחון תפיסת־עולם זו, הן שלוש:

(1) זיקתה למקורות הקדומים:

(2) המייחד והמאפיין אותה מתפיסות־עולם אחרות, שאליהן היא מגלה זיקה:

 (3) היחס בינה ובין המציאות שמתוכה צמחה. כאן, בדברי פתיחה אלה, נשתדל להבהיר בקווים כלליים, באיזו מידה עומדת תפיסת־עולמם של חכמי מרוקו בני התקופה האמורה במבחן שלושת הקריטריונים האלה, כשהמדובר הוא, כאמור, בנושא גלות וגאולה.

יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנהרפאל בן שמחון

פורים במרקו

חודש אדר

חודש אדר היה מאז ומתמיד חודש גדוש מאורעות. בעולם היהודי הוא נחשב לחודש שבו יש מזל לישראל, זאת בניגוד למזלו של חודש אב שהוא ההיפך הגמור מזה, על־כן כתוב: ״ישראל שיש לו דין עם נכרי, יתדיין עמו בחודש זה שיפה ובריא מזלו״ (רש״י).

בשנה מעוברת מונים שני ״אדרים״ – אדר ראשון או אדר א׳, ואדר שני או אדר ב׳.

ארבע פרשיות

ארבע שבתות שבין השבת האחרונה של חודש שבט והשבת הראשונה של חודש ניסן, זכו לפירסום מיוחד: שבת שקלים, שבת זכור, שבת פרה ושבת החודש, אולם מכל ארבע הפרשיות האלו, ״שבת זכור״ זכתה לתשומת לב ונודעת לה חשיבות מיוחדת.

בשבת שלפני פורים קוראים בתורה, נוסף לפרשת השבוע גם את הקטע

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה׳ אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה׳ נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח״ (דברים כה, יז־יט) .

בשבת זו אין מעלים צעיר למפטיר, אלא רב בית־הכנסת או זקן מכובד. בכמה עדות, בני הכפרים אשר רגילים להתפלל ״יחיד״ מחוסר בית־תפילה, בשבת זו עולים העירה כדי להתפלל עם הציבור ולשמוע את ״פרשת זכור״.

רוקעים ברגליים

כמה קהילות, בסלסל השליח ציבור, הקורא בתורה בנעימה המיוחדת ״תמחה את זכר עמלק״ קופץ הקהל ורוקע ברגליו ומקלל את עמלק ואת המן, אולם החכמים וראשי בתי־כנסת לא היו רואים את זה בעין יפה וגינו תמיד את המעשה , משום שראו בו חילול שבת, לרקוע ברגליים ודווקא ביום שבת ובבית־הכנסת. בימינו דבר זה נעלם כליל.

בקהילות המגרב ״שבת זכור״ נקראת בפי המוני העם בשם: א-סבת די פורים ־ ״השבת של פורים״. בפי המלומדים נקראת ״שבת פורעניות עמלק״ (סעדיה גאון) או ״שבת עמלק״ (האי גאון)

מי כמון ואין כמון

בכל הקהילות הספרדיות והמזרחיות בעולם נוהגים ב״שבת זכור״ לקרוא בהטעמה ובנעימה את הפיוט המפורסם של ר׳ יהודה הלוי ״מי כמוך ואין כמוך״ על מפלת המן. פעם היה מנהג שאת הפסוקים האחרונים של הפיוט הזה, היה קורא אותם כל הקהל בקול רם ביחד עם התרגום. אנו מביאים כאן, בתים אחדים מהאחרונים עם תרגום הגר׳׳י:

אכלו רעים שתו ושכרו/וימי חפורים בשמחה שמרו/ועם שמחתכם האביונים זכרו/ושלחו מנות לאל נכון:

תרגום-כולו יא לסחאב שרבו ושכרו/וויייאם פורים כת׳רו/ומעא פירחת׳כום אל מסאכין ת׳פ׳קרו/ובעת׳ו תכאבר אל־די יסתאהלו:

נסי־אל מאז נשאוני/ובנבכי הים העבירוני/ולכן כליותי יסרוני/דום לה׳ והתחולל

לו:

ת-עג׳אייב א־טאייק מן זמן קאמוני/ובעמוק אל־בחר פ׳וות׳וני/וואלאכין כלאווייא יאדאבוני/א־תסבבר ללאה ורזא אילו:

דגלים עברו ביבשה/ולפניהם אל נערץ בקדושה/אז שוררו שירה חדשה/מי כמוך באלים ה׳:

ת-עלאמאת פ׳את׳ו פ׳לאראד אל־יאבסא/וקדדאמהום טאייק קווי פ׳תקדיסא/ עליהא סבחו תסביחא ג׳דידא מעמוסא/ מני פ׳חאלכ פ׳טאייקין קוויין יא רב:

בכמה בתי־כנסת במכנאס נהגו לשיר את הפיוט ״יום אזכרה חסדים״ אחרי הפיוט ״מי כמוך״ ואנו מביאים ״בית אחד״ ממנו, שם מחברו יהודה:

יום אזכרה חסדים, ופלאי אל חי מראש, אשר עשה לידידים, בימי אחשורוש. יום קם רשע בן זדים להשקתינו מי ראש כי רע הוא ורעות יחרוש על אומה הנסוכה כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמון: .

בצפרו לפני שהתחילו את הפיוט מי כמוך ואין כמוך, שרו קודם את הפיוט ״שחות ברכי לארץ״ שחיבר הרב שמואל אלבאז ז״ל מעיר פאט (תנ״ח־ תק״ט). אנו מביאים גם״בית אחד״ מהפיוט:

שחות ברכי לארץ, אקדימה נגדך, צור שוכן שמי ערץ, בקהל עם אהודיך כי מיד רשע עריץ, פדית ידידך בעת בקש להשמיד עם מי מנה, לא עלתה לו ארוכה , כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״

הערת המחבר :    קהלת צפרו. ח. ד. עמ' נ. הובא כל הפיוט בשלמותו. בבית־הכנסת של ״התושבים״ בפאס (סלאת לפאסיין), אמרו תמיד ״מי כמוך״ באמצע שירת הים, כלומר כאשר הגיעו למלים ״מי כמוך באלים ה׳ ״, הפסיקו וקראו את הפיוט ״מי כמוך״. בצפת קראו אותה אחרי החזרה של תפילת שמונה עשרה. במכנאס קראו אותה באמצע ״נשמת כל חי.

א.   בשבת זכור אומרים מי כמוך (שירו הנפלא של רבי יהודה הלוי ז״ל הנדפס בסדורים, וקודם שאומרים אותו היה המנהג להתחיל בשיר: שחות ברכי לארץ — שחבר הרב שמואל אלבאז ז״ל מעיר פאס (תנ״ח—תק״ט, נר המערב צד 143—241) והכל אחרי החזרה של תפילת שחרית וקדיש תתקבל, וכמו שכתב הרב בית מנוחה ׳׳. .. וכן עיקר ודלא כהנוהגין לומר מי כמוך בתוך פסוקי דזמרה דשבת בתוך נשמת קודם ׳מציל עני מחזק ממנו/ דאין מנהג זה נכון כי אין להפסיק בשום פיוט באמצע פסוקי חמרה״ עכ״ל.

ב.   פיוט לשבת זכור לחרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר״ר שמואל אלבאז זצוקי׳ל אומרים אותו קודם מי כמוך סימן שמואל:

שחות ברכי לארץ, אקדימה נגדיך

צור שוכן שמי ערץ, בקהל עם אהודיך

 כי מיד רשע עריץ, פדית ידידך

 בעת בקש להשמיד עם מי מנה, לא עלתה לו ארוכה

 כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך:

מי רוש להשקות דימה, לנו צורר אגגי

 ועמד ביד רמה, ובעוז פתי ושוגה

לפגי מלך במרמה, ומפיו הוציא הגה

לקנות אומה מכל טוב מבונה, מכל עמים ברוכה ^:

כל עצמותי וכו'

ויפל פור גורלות, לחדש אשר יכשר

 להשמיד גם לכלות, בו עם תמים וישר

 וירא ברוב תחבולות, את חדש שנים עשר

 כי בו נלקה נביא איש אמונה, מתוך עדה נסוכה

כל עצמותי וכו׳

אסתר הדסה תמה, בכה וחיל באה

 אל בית מלך פנימה, חסד בעיניו נשאה

 היש ותעש בחכמה, ולמשתה אותו קראה

 פן יבטחו בה צורר הזמינה, אל בית משתה ערוכה

 כל עצמותי וכו׳

לפעמיו רשת פרשה, עת המלך נם ככה

 מה תשאלי הדסה, אשר ממני חוכה.

אתן על שכמי אשא, ותען והיא בוכה

הן נמכרנו לצר אין חנינה, עוד לו אך המלוכה

 כל עצמותי וכו׳

לו. השיב צור גמולו, אשר זמם בגבורה

 ואותו על עץ תלו, וגם בניו עשרה .

ומרדכי רב חילו, ועל ראשו עטרה

אז שוררו ישראל ברנה, לך מי כמוך

 כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך.

  אחרי הברכות האחרונות של המגילה היינו אומרים ארורה זרש וושתי כדעת מהר״א אזולאי בהגהות כ״י שהביא הברכי יוסף סי׳ תר״ץ אות יו״ד.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

חיכוכים על רקע הבדלי מנהג והלכה

בואם של בודדים מספרד לקהילות הוותיקות לפני שנת 1391 ובסמוך לה, הביא לחיכוכים על רקע של הבדלי מנהגים׳ ביניהם מנהגים ודינים שבספרד לא הקפידו על קיומם. דוגמה לדבר היא התנגדות מנהיגי ודייני תנס לרצונו של שמואל עראמה, יהודי ספרדי צעיר, לשאת כאשה ראשונה זקנה בת תשעים שנה ויותר, מכיון שלא נשאה לשם המטרה העיקרית בנשואין, הלא היא הקמת זרע, כי הרי אינה יכולה ללדת; אלא שנתן עיניו בממונה. שמואל עראמה כעס על התנגדות הקהל, הטיח דברים כנגד הדיין של התושבים הוותיקים, ופנה אל אדון העיר בטענה שהיהודים מונעים ממנו לשאת אשה על פי ההלכה. סופו של דבר הסכימו התושבים הוותיקים עם אדון העיר להעביר את השאלה לריב״ש. רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש.הריב״ש בתשובתו הסכים שמבחינת שורת הדין על־פי הגמרא צודק קהל הוותיקים בתנס, אולם במשך הדורות נהגו שלא להקפיד על כך שאדם ישא דווקא אשה שתוכל ללדת. לכן כתב הריב״ש אל דייני ומנהיגי קהל תנס, ״אם תרצו להעלים עיניכם מכך שנשא אשה שאינה בת בנים כאשר נהגו בהרבה קהילות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה, הרשות בידכם וכל שכן שהם גרים בארץ ואינם מתושבי קהלכם״, אולם הרשות בידם להעניש את שמואל עראמה על כך שהטיח דברים ופגע בדיין ובקצת מבני הקהילה.

מנהגיהם של הוותיקים עוררו תמיהות בקרב התושבים החדשים, כגון מאכל מסויים שנתבשל על ידי עכו״ם וחכמי הוותיקים לא מיחו בהם; יין שעל־פי ההלכה בדרך כלל אין מקדשים עליו, ואילו התושבים הוותיקים נהגו לקדש עליו; הסרת קדירה של חמין מן האש בשבת, הושבתה על כלי אחר והחזרתה לאחר מכן על האש. על מנהג זה טענו הוותיקים שבפני חכמים גדולים נהגו היתר זה ולא מיהו בידם. השוני במנהגים, שבחלקם נובעים מן הבורות והשפעת מנהגי הישמעאלים, הביא להערות ולגערות של חכמי הפליטים כנגד התושבים הוותיקים ומנהגיהם. אולם כאן מתגלית תופעה מעניינת: עם כל הערכתם של הוותיקים לחכמי הספרדים, אין הם מוכנים לשנות את מנהגיהם כמלא הנימה, והם שומרים בקפדנות על המנ­הגים כפי שנהגו בעבר אף אם לדעת החכמים הספרדים יש בכך איסור מן הדין.

היה זה מוטעה לחשוב, שהוותיקים נהגו להקל והספרדים להחמיר. דוגמה לדבר: כאשר בא ר׳ יצחק בונאשתרוק לקונסטאנטינה, ראה בימי הקיץ את המקוה הסרת מים. תמה ר׳ יצחק בונאשתרוק ושאל את דיין התושבים הוותיקים, מדוע אינכם ממלאים אותה על ידי המשכה ? הלה השיב שמנהג הקדומים להחמיר בדבר למרות שידעו, כי מותר להוסיף מים למקווה על ידי המשכת מים ממקור אחר. אבותיהם היו חוששים, שמא יבוא אדם שאיננו בקי בדינים ויראה שמוסיפים מים, יחשוב שמותר להוסיף גם שלא על ידי המשכה. ומנהג הוותיקים להמשיך להחמיר בדבר, הוא על מנת לחזק מנהג אבותיהם.

הקפדה זו נובעת כנראה מן המצב שבו היו שרויים הוותיקים שלפני קנ״א. הקשר שלהם עם העולם היהודי היה מבוסס בעיקר על מסחר, לעומת זאת מבחינה הלכתית היו מבודדים ומנותקים ממרכזי התורה והיה עליהם להסתפק בידע ההלכתי המצוי בידם, והוא בעיקר היד החזקה של הרמב׳׳ם. לכן היה עליהם להיות דבקים בכל כוחם בקנאות רבה במנהגיהם ושיטותיהם, שמא כל שינוי או ראשית שינוי, ״אף במנהג, עלולים להביא להידרדרות כללית של מערכת החיים היהודיים, והייחוד היהודי בקרב הסביבה הנכרית.

תגובת החכמים הספרדים על המנהגים הנראים להם זרים משתנה בהתאם לעניין, והיא מושפעת מעקשנות התושבים הוותיקים בדבקותם למנהגיהם. לכן אין הריב״ש מוצא מקום להחמיר לגבי הוותיקים בדברים שהם מותרים מן הדין מתוך נימוק שאינן בני תורה. לגבי מנהגים שיש בהם איסורי שבת, מציע הריב״ש להימנע מלגעור בהם׳ מתוך הנחה, שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אולם כאשר הגיע ר׳ יצחק בונאשתרוק לקונסטאנטינה, נראו לו ספרי התורה של הוותיקים פסולים ודרש מהם לתקנם. על כך כתב ר׳ מימון נגאר לריב״ש, כי דרישות ר׳ בונאשתרוק לתיקון הספרים זרות בעיני קהל הוותיקים, מפני שכך נהגו, ורוב הספרים כתובים כן. הריב״ש השיב ״מה אעשה להם אם סופריהם לא היו מומחין, הלמענם תעזב ההלכה וישתנה הדין״. תקיפה יותר היא התנגדותו של הריב״ש למנהג של אנשי תלמסאן בדיני אישות. בכתבו אל ר׳ עמרם מרואס: ״אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם. ונקל בערוה החמורה מפני מנהגם״.