היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

בפתח הספר

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספרהמתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע

המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

אשת החייט

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא כמו כולם, אהבתי את הצבא, אהבתי את התפקיד שיועד לי ומילאתי אותו במסירות רבה ובנאמנות. עסקתי במלא הרצינות במשימות שהוטלו עלי והשתדלתי למלא אותן על הצד הטוב ביותר. בבסיס בו שירתתי הייתה אווירה נהדרת, לא היו הבדלי דרגות ולא שאלו מהיכן באת. חשובים היו רק הקישורים שלך וביצוע המשימות. התייחסו  אלי בכבוד והחזרתי כבוד ובאווירה נעימה וחברית נטולת כל אפליה למדתי להועיל והשתדלתי לתרום למדינה כמיטב יכולתי.

לקראת שחרור הייתי בחרדה לבאות כיוון שידעתי שיהיה לי קשה בחוץ. מבחינתי הצבא היה חממה אוהבת ותומכת ובשחרור עמדתי לאבד את זה. כשחזרתי הביתה לבית הורי בקריית שמונה נוצר אצלי חלל ריק שלא ידעתי איך למלא. לא היו לי חברים רבים, ואלה שהיו עזבו את העיירה כדי ללמוד או לעבוד בעיר הגדולה. הסתובבתי כמה שבועות חסר מעש,  בערבים הייתי הולך למרכז העיירה להתפנק לי על איזה עוגת, קרם -שניט,  כדי להמתיק קצת את החיים החדגוניים.

אחרי זמן מה הוצאתי מארגז המצעים את הצבעים, המכחולים והבדים שלי והתמסרתי כל כולי לתחביב ילדותי – הציור. התחלתי לצייר בגיל צעיר מאד, בבית לא עודדו אותי במיוחד כאילו שזה היה דבר טבעי שילד יתחיל לצייר בעצמו. הורי היו אומרים לי: "זה בגנים שלנו יש במשפחה הרבה ציירים",  ומסרו לי את שמות כל הציירים במשפחה. זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי ללא הפסקה, חזור וצייר את השדות הירוקים, פרחי הבר צבעוניים ואת הרי נפתלי הנישאים שראיתי מחלון חדרי. התמסרתי ברצינות לציור והוא הפך להיות הדבר החשוב בחיי. הצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע שהזכירו בסגנונם את ציורי האימפרסיוניסטים. מלכתחילה למדתי לצייר לבד, תוך התבוננות בספרי רפרודוקציות של אומנים צרפתים. עכשיו השתכללתי ושילבתי סגנונות – התחלתי לצייר את הגליל בצבעים של פריס, בחלק מהציורים שלי הצלחתי להעביר לבד הלבן את הרכות של רנואר, את החופש הסוראליסטי של ואן גוך ואת השימוש  בגווני הצבעים של מאטיס.

אחרי חמישה חודשים היו לי מספר ציורים גמורים ומשופצים והשתתפתי בתערוכות ציור קבוצתיות בקריית שמונה ומחוצה לה. כמה מהמבקרים בתערוכות אמרו לי: "עזוב את החור הזה! סע לפריז ללמוד ושם גם תוכל להתפרסם" אך אני הייתי מאוד קשור להוריי המבוגרים וקשי היום ולחדר וחצי דל הרהיטים שהיה לי ביתי היחיד. לא ראיתי את עצמי עוזב את העיירה ואת אנשיה הפשוטים. נשארתי במקומי והמשכתי לצייר את מה שראו עיניי. קניתי כן ציור גדול ויקר וביקרתי לעתים קרובות בחנות היחידה לצרכיי אמנות שהייתה בעיירה. על מוזיאונים, תערוכות ולימודים מסודרים לא היה בכלל מה לדבר. השתדלתי מאוד לנסוע באוטובוס לקריית האומנים בצפת, בניסיון להתעדכן בחידושים האחרונים באומנות, אבל גם לזה לא תמיד מצאתי את הכסף. המשכתי לצייר יום ולילה. אמי דאגה להניח מדי פעם ליד כן הציור ספל קפה שהיה נשאר שם עד שעות הערב או עד שהייתי טובל בו את מכחולי בטעות.

יום אחד בעודי מרוכז בציור שמן על בד – נכנסה אימי ואמרה: "דויד, אני צריכה את עזרתך – קיבלנו כמה חליפות ערב מהדוד סימון מאמריקה,  נראה לי שלא חסר להם שם אוכל כמו אצלנו, החליפות ממש כמו אוהלים, הן לא מתאימות לך או  לאבא, שמעתי שיש לידינו איזה חייט רומני, תשאל אותו אם הוא יכול לעשות משהו עם המעילים. בקושי ניתקתי את עצמי מהציור, תוך שלבשתי את מעילי נתתי בו מבט אחרון וידעתי שהוא עדין לא גמור. לקחתי את שני מעילי החליפות מאמריקה ויצאתי אל החייט  מרחק חמש דקות הליכה מביתי.

ביתו של החייט  טבל בצמחיה, ובעיני הצייר שהיו לי אז נראה הבית כגזור מתוך ספר. עברתי שביל צר ומצאתי את עצמי מול דלת כניסה בצבע כחול – ביתו ומבצרו של החייט הרומני. דפקתי קלות בדלת הכניסה ואחרי כמה רגעים פתחה את הדלת  אשתו של החייט. סקרתי אותה לכל אורכה. היא נראתה לי כבת ארבעים, ארופאית וחייכנית, גבוהה יחסית, דקת צוואר ובעלת עור בהיר ושקוף. עיניה הגדולות והירוקות סקרו אותי. חשתי את ליבי הולם בפראות, היא הזכירה לי את אחת הדמויות בציור של רנואר, זאת עם השדיים המלאים…

"שלום" אמרתי לה וקולי רעד מעט, "באתי אל החייט". היא פתחה את הדלת לרווחה ואני נכנסתי פנימה. ביתם היה קטן מאוד אך מסודר, נקי וכולו אומר חמימות. על הקירות היו תלויים כמה צילומים משפחתיים ישנים בשחור לבן, נתתי דעתי בתמונה קטנה בגווני אפור אשר הייתה תלויה על הקיר, בין  הצילומים. כל טכניקות הציור המוכרות לי היו מרוכזות בתמונה הקטנה הזאת. הבחנתי מיד בדמיון הרב בינה לבין בעלת הבית ושאלתי אותה: "מי האישה היפה בתמונה?"  היא הסמיקה וסיפרה בעיניים בורקות על צייר רומני מפורסם שצייר אותה ברומניה בגיל עשרים. הבטתי עמוק בעיניה ותוך כמה רגעים שכחתי מהי מטרת בואי לבית הזה.

בעל הבית, שקוע בכורסת עור ישנה ובקריאת שבועון רומני מהחודש שעבר, הסיר את משקפיו ומבטו נפל על המעילים שבידי. הוא לקח אותם, מישש אותם ביד מקצועית, העביר אותם מצד לצד ואמר לי: "שמע בני, את המעיל הקיצי אני יוכל להתאים למידותיך, אך אין לי מה  לעשות  עם מעיל הצמר, ראה, יש חור גדול בדיוק בחזית המעיל",  הוא הכניס את אצבעו דרך החלק האחורי של המעיל כדי להבהיר את דבריו ומיד בצבצה אצבעו בחזית המעיל. תמהתי איך לא הבחנתי בחור הזה קודם. החייט הציע לי לקחת את המעיל המחורר למומחה בעיר, ואני השארתי אצלו את המעיל הקיצי – נתתי באישתו מבט רב משמעות ומלא עניין ויצאתי בעד הדלת הכחולה עם המעיל המחורר בידי.

חזרתי הביתה לציור, וניסיתי להמשיך לצייר את הנוף, אך לא הצלחתי להתרכז ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה לרגע. כל גבעול הזכיר לי את צבע עיניה וכל הר מתעקל את חיוכה, שנראה לי עכשיו מפתה ומלא משמעות. החלטתי למצוא סיבה טובה כדי לחזור בהקדם האפשרי לביתה. ואז עלה במוחי הרעיון לתקן את החור במעיל. חיפשתי בארון הבגדים של אמי את קופסת התפירה הישנה שלה. התיישבתי על המיטה במקום מואר היטב, הנחתי את המעיל עם החור על ברכי, פרמתי את תחתית המעיל הוצאתי משם כמה חוטי צמר צבעוניים, השחלתי חוט למחט ובמיומנות רבה כאילו זו עבודתי מימים ימימה  ותוך כמה שעות עבודה הצלחתי לתפור בשתי וערב את החור במעיל. אחרי גיהוץ טוב עם המגהץ הכבד מלא הפחמים העבודה נראתה מושלמת והחור נעלם כלא היה.

המתנתי קצר רוח לבוקר שעלה, יום אביב תכלכל וצעדתי שמח וטוב לב מצויד במעיל הצמר הצבעוני המתוקן לבית החייט – הכל נראה לי טוב. הגעתי מתנשף על אף המרחק הקצר ודפקתי בדלת הכחולה בהתרגשות רבה. אשת החייט פתחה את הדלת, קפאה לרגע קט ואחר התעשתה והזמינה אותי בסבר פנים יפות ומנומסות להיכנס פנימה. הראיתי לה בהתלהבות רבה את המעיל המתוקן והיא לא הפסיקה להתפעל מעבודת התפירה האומנותית ומהסבלנות שלי ואמרה לי, אם הבנתי נכון, שאני צריך להפוך את העניין למקצוע. אחרי שהניחה את המעיל בחדר הזמינה אותי לארח לה לחברה עד שבנותיה הקטנות יגיעו.

שוחחנו בצרפתית כיון שאשת החייט לא ידעה עברית ואני לא שלטתי ברזי הרומנית… בינתיים הגיעו שתי בנותיה היפות מהגן ומבית הספר. שאלתי לשמן והתעניתי במעשיהן. שוב לא יכולתי לדבר ביחידות עם האישה בעלת העיניים הירוקות. שתיתי את התה, שילמתי עבור התיקון וקבעתי לחזור בעוד שבוע למדידות. בלב כבד הותרתי את אשת החייט מאחורה סוגרת אחריה את הדלת הכחולה. תהיתי איך אעבור את השבוע…

שבעה ימים ושבעה לילות חלפו עליי בהתרגשות גדולה ובנדודי שינה. מרוט עצבים הגעתי ליום המדידות, אשת החייט פתחה את הדלת הכחולה אל עולמה ואמרה לי בשמחה: "כנס – מעיל אחד כמעט מוכן", החייט ראה אותי, חייך ואמר: "מה שלומך דויד? בוא תמדוד את המעיל". השחלתי את שרוולי המעיל שהיה עוד מלא סיכות ותפר לבן גס היה תפור לכל אורכו. נעמדתי לפני המראה הדהויה שעל ארון הבגדים היחיד בבית והבטתי בתלבושת הגביר מאמריקה שישבה עליי. "המעיל נראה ממש מצוין" אמרתי בהתפעלות. החייט נראה מרוצה וביקש ממני להישאר לכוס תה.

עת שתינו את תה נפתחו חרצובות לשונו של חייט, באותה שעה סיפר לי את כל הקורות אותו ברומניה: על שהייתו במחנה ריכוז ועל כך שירוקת העיניים, אישתו, היא נוצרייה ילידת המקום. היא הצילה אותו, כך סיפר לי בקול רועד, אספה אותו לביתה כשהיה ממש שבר כלי וסעדה אותו באהבה גדולה. בתום המלחמה הם התחתנו ולאחרי שנה נולד להם בן זכר ושתי הבנות הקטנות נולדו מאוחר יותר בארץ. כך סיפר וסיפר מתאר את קשיי ההתאקלמות בארץ ואת שתי עבודות בהן הוא עובד כדי שיוכל להביא לחם הביתה. נתן דעתו על האמריקאים ועל כל שהוא כועס שלא עזרו לעם הרומני במרד נגד הרוסים בשנת 1956. אני לא הכבדתי במילים, אך הקשבתי קשב רב לכל מילה שיצאה מפיו. כך התפתח בינינו קשר חברי, שמחתי לראות שאני מחבב את החייט, שהיה אדם סימפטי לכל הדעות וחשבתי לעצמי, טוב שכך, עכשיו אוכל להמשיך לראות את אישתו היפה ללא הפרעה. כך יצא שבימי החורף הקרים והמשעממים בקריית שמונה הייתי בא לבקר אותם ולשתות כוס תה חם. את הציור הזנחתי לגמרי, לא ראיתי דבר מלבד עיניה הירוקות.

באותו קיץ מצאתי סוף סוף  עבודה במשמרות. הביקורים אצל החייט הפכו להיות סבוכים יותר, באתי לבקר בכל פעם שיכולתי, אך הפעמים הלכו והתמעטו. ואולי אפילו הוקל לי שלא הייתי צריך לעמוד בפני הפיתוי. בוקר אחד כשהלכתי לשם מצאתי את אשת החייט לבדה. בעלה היה בעבודה והילדים בגן ובבית הספר. מצאנו את עצמנו לבד. הבית הקטן שרוי באפלולית ובקרירות נעימה. בפינה עמדה השידה החומה הישנה שהזוג הביאו מרומניה ועליה צילומים צבעוניים של הילדות ממוסגרות בזהב. חלונות העץ הכבדים  היו מוגפים, סדר מופתי שרר בכל, ניכר היה ששום חפץ לא הונח באקראי. האור הדל היחידי נכנס מחלון המטבח וגרם לאווירה מיוחדת ושקטה דבר שהזכירה לי את הציורים של הצייר ההולנדי ורמאייר שחי לפני כחמש מאות שנה. על הפטיפון התנגנה לה בדרך כלל האופרה כרמן של ביזה, שהייתה אהובה על בעלת הבית. אשת החייט החביבה התאמצה מאוד לשוחח איתי, אך אפילו השפה הצרפתית נשמעה בפיה מוזר מאד היות ולמדה אותה מהעיתונים צרפתיים ישנים ומחוברות מצוירות. על אף קשיי השפה לאט לאט ברור היה לי שצומחת כאן אהבה גדולה. התאמצתי לבקר אותה בימים בהם החייט עבד… בוקר אחד, בפיק ברכיים ולב הולם משכתי אותה אלי בעדינות. היא נענתה, אז כרכתי את זרועותיי סביבה ונישקתי אותה  בפעם הראשונה, בפחד, בחשש, זאת עדיין לא הייתה תשוקה, אולי תפילה חרישית להצלחת הקשר.

מרגע זה ואילך פקדתי את הבית בכל פעם שנזדמן לי. הייתי מתאכזב קשות כשראיתי את החייט שקוע בכורסתו ומנמנם ומאושר עד הגג כשנפקד. על אף המצב הכלכלי הקשה של השניים דאגה תמיד בעלת הבית לבקבוק יין מוסקט מתוק על השולחן הפרחוני והמסודר. היה ברור שהיא אוהבת להתנשק ולהתגפף איתי ואני מצידי נהניתי לא פחות מהפגישות ומכל השאר… הפסקתי לצייר וכל כולי הייתי שקוע  ב א ה ב ה. כך המשכתי לבקר את הבעל בערבים כדי לדבר על פוליטיקה ובבקרים להתגפף ולהתנשק עם אשתו היפה והרומנטית.

בוקר אחד,  כשהחזקנו ידיים תחת השולחן הפרחוני ושמענו את האופרה שגם אני התחלתי לאהוב פתח פתאום בנה הבכור את דלת הכניסה לבית. הוא הבחין בבקבוק  היין שעל השולחן ובכוסות החצי מלאות, ואמר בחיוך שובב: "יש כאן אווירה מאוד רומנטית!"  אשת החייט הסמיקה כעגבנייה ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. אחרי המקרה הזה אילצתי את עצמי בייסורים לבוא רק בערבים בעיקר כדי לראות אותה וגם כדי לפטפט קצת עם בעלה על אירועי היום. לפעמים עוד החזיקנו ידים מתחת לשולחן העגול או העברנו בינינו פתקים בצרפתית ומי שראו אותנו היו הבנות הקטנות שהתרוצצו בין רגלינו. אך הן שמרו את הדבר בסוד, או אולי לא הבינו במה מדובר. אהבתי אותה, את אשת החייט וגם היא אהבה אותי אך ידעתי שזה חייב להפסיק לפני שיהיה מאוחר.

זה כמה חודשים שלא ביקרתי בבית החייט, ערב אחד החייט שאל את בנותיו: "למה דויד, לא בא לבקר יותר?" והם הסתכלו אחת על השניה וענו לו במקהלה :"לדויד יש חברה חדשה!".

העיירה גדלה והוכרזה עיר בישראל, אשת החייט זקנה, אך בעיניי היא נשארה האישה בעלת העיניים היפות ביותר בצפון. לא שכחתי אותה וכשנפגשו במקרה ברחוב הייתי מחזיק את ידה ומתרגש שוב כמו בפגישתנו הראשונה.

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

במאמר זה ייעשה נסיון לשרטט דמותה של משפחת לוי אבן יולי, שמילאה תפקיד נכבד בתולדות היישוב היהודי ברוקו בתקופה ממושכת, ואחר כך כמעט נשכחה.

משפחה זו נכבד זו, שעמידה מקרבה סוחרים גדולים מפורסמים בסחר החוץ של מרוקו, חצרני מלכים, נגידים ורבנים בעלי שם, אין לנו עליה מידע רב במקורותינו. אחד הגרומים לכך הוא הקושי לזהות את יוצאיה, מפני שבמקורות ובמסמכים, הושמט לעתים שם המשפחה " אבן יולי ", ובדורות האחרונים נעלם כמעט לגמרי, נראה שהיו בין המגורשים מספרד שנקלטו במרוקו.

אליהו לוי, מבני המשפחה, סיפר לשמואל רומאנילי " קורותיו בלשון ספרדית צחה….והוסיף ….כי מיני קדם ציר בספרד שלח במצות המלך ( משא בערב ). לשון ספרדית שגורה הייתה בדורות ההם רק בפיהם של המגורשים וצאצאיהם.

משמעות השם " אבן יולי " אינה ידועה לנו לעת עתה. מסורת היא, אמנם, שנקראים כך על פי ראשי תיבות הפסוק " יבואו וישתחוו לפני ה' ". אך וודאי אין זה אלא דרשת שם בלבד, שתכליתה להבליט את ייחוסם, מעלתם וכשרותם הדתית ואינה המשמעות האמיתית של השם.

משפחות הלווים במרוקו נשאו כיוונים שונים : בן צפת, בן טובו, בן חסדאי, בן שטון, בן שושן ועוד  כנראה, כדי להבחין ולהבדיל בין המשפחות השונות. אבן יולי הוא כינוי מעין אלה, ומן הצורך לחקור את משמעותם. בדורות האחרונים הולכים כינויים אלה ונעלמים, ולא נשאר בידם אלא הכינוי הכללי – לוי.

הראשונים ממשפחה זו שאנו יכולים להצביע עליהם בבירור, הם האחים אהרן ומשה הלוי, אבי שמואל שנייחד עליו את הדיבור להלן. זכרם בא בתשובה של רבי יעקב אבן צור " הוציא אהרן הלוי נגד יורשי משה הלוי אחיו, כתב יד אביהם בלי קנין…שהודה שיש בידו משל אהרן הנזכר סך כך וכך…ותבע אהרן מכח פתקא והנאמנות אשר בה, שיפרע הרב שמואל בר משה הנזכר מה שנשאר לו , יען ממון אביו הרב משה, נכנס בידו "

אף על פי שאין הכינוי – בן יולי – נזכר, ברור ששהם מדובר, וכל הסימנים מעידים על כך . שם הבן, שמואל הלוי, וכך מאזכר יעב"ץ את הנגיד שמואל הלוי בפסקיו, ללא תוספת אבן יולי. מדובר בה עסקים עם גויים, נוצרים וערבים על יצוא שעווה ועל נסיעות לסאפי, עיר נמל בדרום מרוקו.

אהרן שול אגרת למכנאס, עיר הבירה, למשה הנמצא בסאלי, אלו הן הנמלים שבהם פעלו סוחרי היצוא והיבוא הגדולים, והולמים הדברים את הידוע לנו אחר כך על בני " אבן יולי ". מתשובה זו נמצאנו למדים, שרבי משה הלוי, אביו של שמואל, נפטר לפני שנת ת"ס. כבר אז היה שמואל סוחר גדול ועם פטירת אביו נכנס כל ממונו בידו. קרוב הדבר שהיה אז שמואל כבן שלושים.

משה ואהרן הם מנכבדי הקהל. על אהרן אומר יעב"ץ בתשובתו " הייתי נשמט ממנו לסיבה ידועה לי, עד שהרב עלי רעים, ושלוח שרים רבים ונכבדים לחלות פני. מתי מת אהרן זה ומי היו בניו, איננו יודעים. בכל אפן, נראה שביתו היה במכנאס, כי משם שולח הוא אגרת לשמואל. ודומה שאהרן הלוי, החתום על הסיפור המתפרסם ללן, הוא מזריו, כי הוא נשא את שמו.

הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.

את שמעו אנו שומעים בדורות שאחריו, אך חייו ופעולותיו ידוע לנו רק מעט. לפיכך, כל פרט שנוכל לאסוף ביחס לאישיותו הוא חשוב. בשנת ת"ס היה שמואל בין הסוחרים הגדולים. אמנם, בכל תקופת מלכות מולאי אסמאעיל 1672 – 1727לא מילא שמואל, כנראה, שום תפקיד ציבורי.

בשנת ת"פ – 1720 – אנו שומעים עליו, שקנה את חלק של שמואל מימראן בעזר הבשר במכנאס. באותה שנה ניתן פסק דין בתביעה שהייתה לבאי כוחו ושליחיו של הגביר משה בן עטר הנגיד, נגד שמואל הלוי וחברו מרדכי דילוייה.

כל שאנו יכולים לומר עליו הוא, שהיה סוחר מצליח, בשנים תפ"ח – ת"צ, שנות מלכותם של מוחמד אדהבי, ומולאי עבד אלמליך וקצת ממלכות עבדאללאה, שימש כנגיד מימון בן אפרים ולא שמואל הוי אבן יולי.

מתי נתמנה לנגיד ?

מתוך רשימה בכתב יד, שהעתיק הרב יוסף משאש, נצאנו למדים, כי בשנת תצ"ב כבר היה שמואל נגיד, הממלא תפקידו במסירות נפש וז"ל הרשימה :

בשנתינו זאת התצ"ב לבריאת העולם בחודש אדר ב' בו עבר על נפשנו םחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק והחסיד כמוהר"ר שמואל הלוי אבן יולי יהי אלקיו עמו ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתן ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס.

רבי סלימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מלמידיו המובהקים של האר"י הקדוש ז"ל, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ומפורסם הוא לעיני כל ישראל החכמה ובענווה יתירה ובחסידות מופלאה.

הוא הסכים על הספר " באר שבע " יחד עם רבי מסעוד אזולאי ( אף הוא מפאס ועלה לארץ ישראל בשנת שמ"ב ) ועיין שם שכתב עליו : " הרב הגדול ראש המדברים, כל רז לא אניס ליה כבטר הרב סלמאן אוחנה :.

רבנו מביא רבים מחידושיו גל ב " בעלי ברית אברם " ושם בהקדמתו, גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כבוד הרב סלימאן וחנה זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנם ומבנות.

רבי יהוסף, אשר רבנו מביא מחידושיו היה בן לאחת המשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופ-תו, והיה לחתנו של מו"ה אהרן, אב בית דין פראג ואחר כך אבד"ק פוזנא ומדינת פולניה.

בשנת שי"ט עבר הר"ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, ויש אומרים נקרא " אשכנזי ". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר"י הקדוש ז"ל היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שבת קודש, והיה חוזר עמו המשניות ע"פ.

מפעלו הגדול של הר"ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה על פי דפוסים וכתבי יד, וביניהם כתב יד בן תת"פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר"ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשרדו בפירוש " מלאכת שלמה ", לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבנו.

את הגהותיו של הר"ר יהוסף מביא רבנו תמידין כסדרן, לעתים כמה פעמים בפרק. אם באותו עניין מובאת הגהה של הר"ר יהוסף גם במלאכ"ש, יהיו הן, בדרך כלל, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו צביא רבנו בסוך מסכת ב"ק קובץ " חידושי רמא מהחכם כמהר"ר יוסף אשכנזי זלה"ה. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר"ר יהוסף, ואיידי דזוטר אירכס. 

מסכת אבות.

כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.

ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.

לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.

אברהם אלנקאר. יליד פאס. ברעב שהיה בשנת תצ"ח עבר לליוורנו, ידוע ב " מחזור קטן לימים נוראים כמנהג קהלת קדש ספרדים ", שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו, תקס"ג. המחזור הנקרא " זכור לאברהם ", בנוי על פי כתבי האר"י וספר " חמדת ימים ".

תפוצתו הייתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל פעם נדפס המחזור כמנהג " אלגיר ובנותיה ", אך בעיקר כמנה קהלת קדש ספרדים שבקוסאטנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטליא, ליוורנו.

אברהם אנקאווא. בן מרדכי. המאה ה-19, יליד סאלי. רב ומקובל, נצר למשפחת מגורשים, שחלקם נתיישבו במרוקו. חיבוריו עוסקים בענפים שונים. זמן מסוים היה בליוורנו לשם הוצאת ספריו. חיבוריו הקבליים הם : " חמר חדת ועתיק ", ליוורנו תר"ט, והוא קיצור ספר " שפע טל " בתוספת הערות משלו בדף יז.

הוא מספר על מה שאירע לו בעיר גיברלטאר אור כ"ב אלול שנת תג"ר. בשנת תרכ"ב הוא נושא תפילה שיזכה להדפיס את " ספר אוצר החכמה ", והוא קיצור ספר אוצר החכמה לרבנו מוהרח"ו זיע"א, כללים תתר"פ כנגד נשימות השעה ( הקדמה לכרם חמר ).

תפילות וכוונות לתקיעת שופר, נדפסו בסוף ספרו " זכור לאברהם ", דיני טריפות וכו…מהדורות שונות של סידורית תפילוה עם דינים וכוונות והם : " חסד לאברהם ", סידור לכל ימות השנה, " לימודי ה' " מתחלק לשניים, חלק התפילות נקרא " תפילה לכל פה ", וחלק הדינם הנקרא " כלבו ", והוא בעצם ליקוט של דינים, הבנוי בעיקרו על החיד"א.

ספר קול תחנה…כולל מחמש עיוניים לסדר השנה, ראשון ראשון מעביר, גם לרבות כוונות בתוך התפילה…ואלה מוסיף דינים השייכים לתענית דט"ב לקוחים מספרי הרב החיד"א זצ"ל ומסודרים מיד הדר הוא החכם השלם והכולל כמוה"ר אברהם אנקאווא נר"ו.

חיבור זה נפוץ יותר בשם " חמש תעניות ", ובסופו באו קינות מפרי עטו, אך בלא משמעות קבלית. ספר " חקת הפסח " תיקונים לחודש ניסן, ונוסף פירוש בלשון ערבי לכל סדרי החג שסידר החכם השלם והותיק כהה"ר אברהם אנקאווא הי"ו. אף פה יצוין כי הפיוטים שחיבר אינם קבליים, אך בהלכות שולבו דברי קבלה.

תיקון זה כלל גם את סדר ההגדה של פסח. בשנים תרי"ב ותרט"ו ועוד נדפס בליוורנו ספר " שכיות החמדה ", והוא פסח מעובין, אף הוא בעריכת אנקאווא, וכפי שמתאשר משער " תפילה לכל פה ". אם כי לפי א' יערי הכוונה בקיצור " אב"א " היא לאליהו בן אמוזג, שהיה אז בן שלושים שנה בלבד.

עוד ייזכר ספר הדרושים " מלל לאברהם ", דרושים על התורה, חלק שני, דרושים בתחומים שונים, חלק שלישי לא ראיתי, מכיל ציטוטים לא מעטים מן הזוהר, מכתבי האר"י ז"ל ומספר " חמדת ימים. נדפס בליוורנו תרל"ה.

אוי לשמועה נשמעה יום ג' לאדר הנזכר על עיר תאדלא שנכנסו בה גויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו למישים ספרי תורה ואלפים חמישה חומשי תורה והרבה ספרים. וגזרנו תענית כמו יום ט' באב. הי"ת ויתעלה ינקום נקמתנו כן יהי רצון.

יום ב' לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל ארבעת אלפים אוקיות. ובט"ו לאייר הנזכר גם כן נתנו עוד שלושת אלפים אוקיות ביד אלקאיי"ד מחמד גרנ"י ואלקאייד מחמד אסנוס"י יימח שמו וזכרו.

הגידו זאת ביהודה. כי ערב שבועות שלח מולאי אסי"ך להאלקאייד גרנ"י לגבות כ"ה אלף אוקיות מהנגיד כבוד מורינו הרב יעקב רותי. והוא אין לאל ידו. והיה לו שטר כתוב וחתום כראוי על הקהל שכל נזק דאתי ליה מחמת הנגידות שיחזור הכול על הקהל. ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות הנזכרים בעד הנגיד.

אם יהיו כל הקרעים גלויים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו שהוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל מתשרי עד סיון, שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו, ובחמשה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמות רבות שלא נוכל להעלות על ספר.

ובי"ג לתשרי של שנת השע"ב – 1612 – עוד הענשנו ששת אלפים. ויהי לנו צער גדול כי העם כולם עניים והחיטה שווה ארבעים אוקיות לסחפ"א והעיר סוגרת ומסוגרת. ובליל שבת קודש אחד ועשרים לחשון שנה הנזכרת יצא מולאי עבד אללאה וחייליו לברוח וציווה לסגור הדלתות והוציא כל אשר לו בחצי הלילה והעיר במצור עד ישקיף ויראה ה' משמים ועשינו סליחות ושם ישבנו גם בכינו.

וים ב' כ"ג לחשון שנה הנזכרת ואנחנו בתענית שמענו שהמלך מאסף הערבים להילחם עם אנשי פאס אלבאלי עד היום יום ד' לכסלו ואנחנו המצור ובמצוק. וכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן ציווה המלך. 

בליל ראשון ז" לחודש כסלו שנה הנזכרת, הייתה צעקה גדולה ובהלה שהאלמללאח ואהיל שראת"א – גדוד חיילים משבטי הסביבה – נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם. ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם, ועשינו סליחות וקיבצנו כל ילדי תלמוד תורה קטנים וגדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.

וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכייה רבה ואמרנו אחינו בית ישראל דעו כי אין לנו זכות ולא פנים מאת ה" על זאת הצרה כי בעוונותינו הרבים עברו על כל מה שכתוב בתורה אבל באנו לשאול מאת ה' ב"ה על זאת הצרה בזכות אלו הקטנים.

וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים והגדולים. והעידו הזקנים שני שמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכח גדול כזה וסליחות כזה שאמרו הקטנים בתוך הסליחות אנו ואין לנו אב ואם כי תורת משה רבינו עליו השלום, שתשמע לקול בכייתנו והיא תתחנן לבוראנו עלינו.

וכשמוע הקהל קולם ובכייתם געו כולם בבכייה רבה. ועשינו י"ג ויעבור ותכף ומיד ענה אותנו הקב"ה אשר הפליא לעשות עמנו. …..ועשו שלום אנשי פאב אלבאלי ופתחו הדלתות. מאת ה' היייתה זאת. היא נפלאת בעינינו.

עוד עד י"ב לכסליו הנזכר לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהם החזיקו בידי שראת"א אויביהם, ויהי הסניו"ת – שנאה והתנפלות של היהודי – נולך ומתגבר על היהודים, וגזרנו ג' תעניות וביום הג' ש"ל ישתבח ויתעלה שמו העונה אותנו מכל צרה וצוקה.

ובאו השלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים ואמרו שהיהודים אין להם אשמה והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט האלקאדי. והלכו היהודים לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שעושה להם רעה. 

מי יוכל לכתוב ולספר הצער שאנו בו שכל יום מסים מה שלא הוכל לספר כי אין דבר המלך אלא היהודים. ובחמישה עשר לטבת שנה הנזכרת ארבעת אלפים אוקיות מלבד המאה אוקיות שבכל יום ויום.

ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת וגנבו ב' ספרי תורה והשליכום ברחוב בדינה החדשה. שם ישבנו גם בכינו וקרינו כמה קינות וקרענו כסותינו ולמחר צמנו. והגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היו במעל הי"ן.

ובכ"ד לשבט הנזכר עוד ענש אותנו המלך שלושת אלפים. והחיטה שווה שישים אוקיות לסחפא. ובניסן עוד שלח ארבעת אלפים מלבד המאה אוקיות שמוטלים עלינו בכל יום לשומרי החומות, והיו האורחות מקולקלים ובסיון היה מס שלושת אלפים אוקיות.

וב"ח לסיוון עשו מלחמה מולאי חמד בן עבד אללאאה עם מולאי זידיאן ומת במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אסיך ומתו שרים גדולים בעיר מארויכוש. עוד בסיוון באו גנבים לבית הכנסת הגדול של כבוד הרב בעדין אבן רבוח והפשיטו הספרים השם ינקום.

וביום שבועות בשחרית כשהוציאו ספר תורה מן ההיכל יצר נחש גדול מאוד כרוך על התפוחים עד שהחזירו ספר תורה למקומו וחזר הנחש למקומו. בסוף סיוון נתפשרו והקהל יצ"ו עם המלך לתת לו קק"ם – נם בכל שבוע מלבד מה שנותנים לשרים.

ובראש חודש אלול הנזכר נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד הוא ואחד עשר אנשים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות וקרינו ויעבור ונידונו למי שהלשין. ואף על פי שהיה מפורסם. ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות. ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו.

ביום יו"ד בשבט שנת השע"ג ואנו קוברים איש ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו. והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו סליחות ובכי גדול וצדקות. השם יתברך חמל עלינו. והשלימו המלכים ועשו שלום. 

ועשו לי מקדש

׳״ועשו ל׳ מקדש ושכנתי בתוכם/ הם הצדיקים שהם בתי מקדשות, על כן לא אמר ׳בתוכו׳ כי אם ׳בתוכם׳. ואמרו חכמינו זל, שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו, ובאיכה רבתי מצאנו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב׳׳ה יותר ממאה תוכחות… בחנוכת המשכן במיתת נדב ואביהן אמר משה רבינו עליו השלום: ׳הוא אשר דיבר ה׳ לאמור בקרוב׳ אקדש׳, וידוע כי המשכן שלמטה מכוון נגד מקדש שלמעלה, על כן כשנתחנך המשכן שלמטה רצה הקב׳׳ה לחנך גם כן שלמעלה ולקח את נדב ואביהן שהיו המקודשים ביותר, כי הם לא מתו מחמת חטא כפשטם של דברים,רק אדרבה נכנסו בהשגה גדולה ומופלאה ונעשו נשמותיהם דבוקות למעלה, וזה פירוש הפסוק בקורבתם לפני ה׳,לא כמקריבים אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה היא בעודם בגופם בחמריותם, על כן נדבקו נשמותיהם למעלה ואז נתחנן המשכן שלמעלה…

והנה הצדיקים אפילו במיתתם קרויים ח״ם,אף כי מתים הם לנו,אבלהם חיים וזוכים לנצחיות… ואמרו חז"ל, כשם שיום הכיפורים מכפר כן מיתת הצדיקים מכפרת. שמעתי מפרשים.ידוע כי  עצם יום הכיפורים הוא יום רצון,כי כן קבע הקב״ה אחת בשנה,כן יום מותו של הצדיק הוא יום רצון,אף שהוא אבל למטה, מכל מקום ״בישיבה של מעלה הוא יום הילולה״. (רבי ישעיהו הורביץ, השל"ה )

ובחסד אל בזכות אבותיי הקדושים הגדיל ה׳ את רחמיו וקיבצני. בזאת ידעתי כי חפץ ה׳ בי, וכל הזכות מגעת למור אבי ז״ל שלא נתפתה לזה, כי ההצעה היתה אליו, לא לי, כי הייתי אז צעיר לימים כבן יד׳ שנה, ובראותו אותי נער תמים רך וטוב שרגליי מוליכות אותי לבית המדרש וספרי קודש תמיד בידי השתדל להושיבני על כני בין ברכי דרבנן הוא מו״ר הרה״ג החריף פחד יצחק אסבאג״.

הגאון רבי יצחק כשלעצמו לא היה מחזיק ישיבה, אך כיון שרבי מימון נכנס לרבי יצחק והתחנן אליו שילמד את בנו תורה, בתקוה שכשיראו ההורים והתלמידים שיש רב ומסגרת מסודרת ללימוד יצטרפו אליהם עוד תלמידים לחבורתם ובעתיד תהיה חבורתם ״ישיבה״ ואכן כך היה. וגם רבנו כשסיים את לימודיו בבי״ס והחליט להמשיך בלימוד התורה, נכנס לבית המדרש וראה לגר״י סבאג, בקשו ואמר לו רבנו, שחייב הוא ללמדו, שאם למדת תורה הרבה, אל תחזיקנה לעצמך, כי לכך נוצרת ־ גם ללמדה לאחרים.

וכך זכה רבנו למה שכתוב ״ויעל האיש ההוא״ שנתעלה מעל כל בני גילו, בכוחות על טבעיים, שהרי האדם טבעו להיות נמשך אחר סביבתו. ואכן כבן יד׳ שנה התחיל ללמוד לפני רבו המובהק הגאון כמוה״ר יצחק סבאג זצ״ל. וכשמונה שנים הסתופף במחיצתו. רבי יצחק שפתח לפניו את שערי ההבנה בש״ס הגדול, ושממנו שאב את דרך הלימוד הישר ועומק הלימוד הנפלא, ודרך עבודת ה׳ הישרה והתמימה, הי' גאון אמיתי חריף ובקי בחדרי הש״ס והפוסקים וארבעה טורים, ועד זקנה ושיבה היה מזכירו רבנו בהערצה רבה.

ואף שבאותם הזמנים לא היה בישיבה לימוד בלילות, המשיך רבנו מרצונו ללמוד בישיבה אף בלילות. וכך זכה שתוך שנים מועטות נעשה בקי מופלג בש״ס ופוסקים, ונתגלה כעילוי שמועטים כמותו, והשיג מדרגה גדולה בתורה, וגם זכה לחדש חידושים עמוקים, תוך כדי שהוא חותר לחשוף תמיד את האמת

משפחת משאש    

משפחתו של רבנו, שהאירה את שמי מקנס, היתה מן הגולים מספרד, ונקראת משפחה זו, בשם זה, על שם העיר משאש הסמוכה לעיר הבירה מדריד שכנראה שבעיר זו גרו משפחת משאש בספרד, והיתה העיר נקראת כך על שם עשב המרפא משאש הגדל שם בריבוי. בתחילה היתה נקראת המשפחה אבן משאש כדרך משפחות החשובות שקדם להם השם אבן כמו אבן עזרא, אבן דנאן, אבן שושן. במשך הדורות נתקצר השם לבן משאש כמו בן שושן בן חיים, ואח׳׳כ  וקראו לעצמם רק בשם משאש. שם זה נמצא בשותי״ם רבים, בשטרות, ובמצבות קברים, כבר מתקופת גלות ספרד.

ועד היום ישנה תרופה באמריקה בשם משאש, ונקראת העיר כך על שם העיר שבה ניתן  ניתן להשיג תרופה זו ברבוי. (מתוך דברי הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל בקונטרס תפארת בנים אבותם שבראש ספרו שו״ת מים חיים ח״א)

בנם של קדושים

כאשר אנו מתחקים אחר שורשיו של רבנו הגדול, רואים שרבנו היה נצר למשפחות דיינים וחכמים שהיו בעיר מקנס בדורות האחרונים, ושהוא בנם של קדושים אראלים ותרשישים, מן הגזע ומן השורשים, גם מצד אביו וגם מצד אימו המיוחסת למשפחה הרוממה ׳בירדוגו׳, אזי אנו מתחילים להבין כיצד ומהיכן צמח ועלה אילן רב פארות זה שנשא ענפים ופירות מרובים.

רבי זכרי

רבנו היה נין לרבי זכרי משאש זלה״ה. המכונה ׳רבי זכרי השני׳ רבי זכרי היה מפורסם לגדול בתורה ובצדקות. רבי זכרי, היה נינו של רבי זכרי, המכונה רבי זכרי הראשון, שהיה ידידו של המלומד בניסים רבי עמרם בן דיואן זצ״ל. רבי דוד בן חסין בספרו תהילה לדוד עמוד סו׳ כותב: (קינה מס׳ קנג׳) שרבי זכרי הראשון היה קדוש מבטן ולידה והיה חריף ובקי בחכמת האר״י ז״ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בתלמוד בבלי ספרא וספרי. נפטר ביום שבת כח׳ לחודש אלול בשנת באו בנים עד משב״ר. (בשנת 1782 למנינם)

להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין על רבי זכרי בן משאש, מתוך ספרו " תהלה לדוד ".

227 – פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.

ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי

כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי

אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה

איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה

באפר אתפלש / ושק אשית חגורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו

בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו

על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון

יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון

לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל

כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל

מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה

כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה

במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי

גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי

בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי

החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה

לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .

כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו

תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו

יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

ר׳ אלישע אשכנזי השד״ר התאכסן בביתו וזוהי ראיה נוספת לכך שרבי אלישע אשכנזי לא עסק בשבתאות חלילה, שהרי רבי יעקב, כפי שכבר צוין, נלחם בשבתאות בקנאות גדולה. בהיותו בסאלי נהג לחתום פסקיו: ״וכנפש אחיך הגולה ונידח פה עיר סאלי יע״א, הצעיר יעקב ששפורטס ס״ט״. (״אוהל יעקב״).

בשנת התי״א עבר לאמסטרדם שם שימש כרב הקהילה.

אל סאלי שב לשנתיים בשנים תי״ט – תכ״א כאשר מילא שליחות אצל מלך ספרד מטעם אחד המושלים במרוקו.

אנשי סאלי שאלוהו בענין יהודי שנשבה לבין האדומים אשר ביקשוהו להמיר את דתו. כן שאלוהו מפז, מתפילאלת וממקנס.

לפז הוא משיב לרבי סעדיה בן דנאן ולרבי שאול סירירו בענין איש שנזקק לפנויה, הוא עונה בחריפות בהפריכו נימוקיהם.

ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי ממתנגדי השבתאות כותב מכתב בהול לרבי יעקב על הנוטים לשבתאות שצצו בעירו ״ועושים מועד אשר בדו מליבם ומי יתן ויהיה יום מועד נוסף זה כמועד ירבעם בן נבט״.

רבי יעקב תקף בחריפות את תנועת השבתאות שהחלה לבצבץ גם בחלק מקהילות מרוקו. כאשר אחד מאנשי השבתאות, יעקב בן סעדון, כתב אליו מכתב, רבי יעקב לא הסכים להתייחם אליו וביקש מתלמידו שיענה לו במקומו, ניתן לומר שלרבי יעקב ששפורטס זצ״ל היה חלק חשוב במיגור סכנת השבתאות ־ תנועת נבואת השקר שביקשה ללא הצלחה, להאחז בקהילת יהודי מרוקו

בשנת התכ״ג נתמנה רבי יעקב לרב הקהילה הספרדית בלונדון. בשנת התכ״ו נתמנה לרב הקהילה היהודית בהמבורג. בשנת התל״ה שהה בליוורנו. בשנת הת״מ שב לאמסטרדם שם נלב״ע. ב-ד׳ באייר התנ״ח

רבי יעקב כתב

1 – אהל יעקב – שאלות ותשובות חשוב

2 – ציצית נובל צבי – איגרות ודרושים.

רבי יצחק סבע

שגי חכמים בשם זה אנו מוצאים בסאלי משפחת צבע שנקראה גם בשם סבח, סבע, מוצאה מספרד מהעיר סאמורה.

ראש ענף זה היה הרב המקובל רבי אברהם סבע זצוק״ל, מחבר ספר הדרשות הנודע ״צרור המור״(א). קרוב לודאי שרבי יצחק סבע, חותנו של מרן רבי יוסף קארו, היה ממשפחתו של רבי אברהם.

רבי יצחק צבע הראשון מחכמי סאלי – רבאט במאה החמישית למניינינו, חתום בהסכמה ל־״מגן גיבורים״ לרב אד״א.

חבריו הם רבי אברהם רודריגז, רבי שם טוב בן עטר ורבי יהודה אנהורי.

רבי יצחק חיבר

א. ״שופרא דסופרי״ ( נוסח השטרות וסדר הגט, נדפס בסוף ספר " חסד ואמת " )

ב. חידושים בתנ"ך

Zamora est une commune d’Espagne, capitale de la province de Zamora, encommunauté autonome de Castille-et-León. Elle est située au Nord-Est à 80 km du Portugal, elle est traversée par le fleuve Duero d'Est en Ouest.

Zamora conserve dans sa vieille ville de nombreux édifices de style roman, ce qui lui a valu d'être classée site historique. Située sur les bords du Duero, le long de la « Ruta Vía dela Plata » (la route de l'argent), cette ville possède de nombreux remparts, palais et églises témoignant de son influence à l'époque médiévale. Sa cathédrale, construite entre 1151 et 1174, est connue pour sa coupole de style byzantin. La « Ruta del Duero » et la « Ruta Vía dela Plata » sont deux itinéraires permettant de connaître l'art et l'histoire de la province. Sans parler de la gastronomie traditionnelle de Zamora et de ses traditions séculaires, comme la célébration de la Semaine Sainte, une fête classée d'intérêt touristique.

אף הם שמרו על ייחודם העדתי. עד לפני שנים ספורות קיימת הייתה עדה גרונית נפרדת בתוניס, ועדיין חומה חוצצת בין בית הקברות שלה לזה של התוניסאים. כאילו ביקשו להדגיש כי לא ביטלו כל המחיצות המוחשות לעין, שהיו מפרידות בין אלה לאלה. כי אמנם במאה שעברה כמעט שפרצה " מלחמה " בין אחת ממעצמות המערב ובין הבאי התוניסאי כשניסה לבטל את זכותם של יהודים " זרים " ( והגרונים נחשבו בין אלה ) ללבוש לבוש אירופי, ולכפות עליהם את ה " גויור ", סימני השוני המיוחדים, שהיו מחייבים את היהודי.

שובלי מכנסיהם הקצרים של יהודי דרום תוניסיה עדיין עטורים בסרט שחור, מעין בירית, שבו ניכרים הם מיד. זהו הסימן שנתנו לי בתוניס כדי להכיר תיכף את היהודי מהדרום. הם עצמם מסבירים אותו סרט כסימן אבלות, זכר לחורבן ירושלים. לא מצאנו כי היה קיים באיזה מקום או זמן בקרב יהודי התפוצות מנהג לזכור חורבן ירושלים על ידי שינוי במלבושם היום יומי.

אין ספק כי זהו אחד מסימני ההיכר שהוטלו על היהודים, שנשתמר עדיין בין אנשי הדרום היושבים בסביבה מוסלמית טהורה. בזכרוני חרוטות השעות, ששהיתי בקרב היהודים של הנאה כקורא בואדי דאדס אשר במרוקו הדרומית. היא אינה שוכנת ליד אחד מעורקי התנועה הראשיים.

דרושה סטייה מדרך המלך כשי להגיע אליה, ועל כן לא כל יום מזדמנים שמה אורחים. כחמש מאות יהודים פזורים על פני שבעה מללאח שכנים. כל אחד ליד קצר, טירה בית אב ברברי. בין מללאח למללאח חורשות דקלי תמרים. גם בתי היהודים בנויים במורת טירות : שער כניסה צר, בקומות התחתונות אין חלונות, הפונים החוצה. הפרנסות, צורפי כסף, חרשי מתכת, רוכלים, לאחדים העשירים, יש חנויות בשוק הנמצא בקרבת בניין המנהל הצבאי, שהרי בשטחי ממשל צבאי אנו עוברים.

לאחרים יש דקלי תמרים נושאי פרי, יש מכונן האחראי למנוע הדיזל בטחנת הקמח. המלמד בתלמוד תורה השוכן בבית הכנסת הוא השוחט, והוא בשעות הפנאי גם החייט בעל מכונת תפירה. היחסים עם השכנים הם יחסי ידידות. יהודי סקורא שמחים בחלקם ואינם עושים רושם של אביונים ודלים. תאבים לשמוע מה נעשה בארץ ישראל. אמנם החומות האטומות למטה מרמזות, כי הזהירות לא תזיק. ואולי זו רק מסורת משנים שעברו ?

לא היה דרוש דמיון רב, כדי שאראה את עצמי כאילו נקלעתי לפתע לאחת הנאות החג'אז הצפוני, מדינה, ואדי אל קורא, חיבר, לפני אלף ושלוש מאות שנה, עם הוא מוחמד הנביא אל מדינה. כן תיארתי אותן לעצמי על פי מה שקראתי בכתבי הסופרים הערבים : טירות של בתי אב יהודיים, הפזורות בתוך חורשות דקלים. על ידן בשכנות הערבים. אותן הפרנסות, אותן המלאכות, אפילו אותו יחס החסות והתלות, שנתהווה אז, עדיין קיים הוא במורה זו או אחרת. מנוע הדיזל ומכונת התפירה חוללו בסקורא שינו מבחינה טכנית, אבל לא במבנם החברתי, של היהודים והלא יהודים ולא בגישתם לבעיות העולם. אין זה עולם קופא, אלא צועד הוא בקצב הגמל והחמור.

הסרט נע אני בבית אחת המשפחות הס"טים באחרת מערי החוף שבצפון מרוקו. לא חזוב אם זה קאזה, סאלי, טנג'יר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן. שמות מצלצלים : טולידאנו, פאריינטי, מסקיטה, בן זמירו, לארידו, קאנסינו, פאז, סומבל, כלפון, ביבאס, אזואלוס ועוד ועוד, מעלים צדמויות מהעבר, שגרירים יהודים של מלכי מרוקו בהולנד, אנגליה, דנמרק, צרפת,.

רבנים דגולים, סןחרים גדולים. רק השם פלאש  פלאג'י המשפחה המפורסמת במאה ה-17 בחצרות אירופה והמזרח, נעלם ולא נזכר עוד בחבל ארץ זו.

בידי צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל היה כל המסחר הבינלאומי של מרוקו, אלג'יריה וגם תוניסיה. שום עסקת יבוא או יצוא לא נעשתה, שום אניה נוצרית לא טענה ולא פירקה את מטענה, בלי שתהא יד יהודי באמצע. לשוא היו המאמצים הנואשים של הצרפתים עד הזמן שכבשו את הארץ לשבור את מעמד המונופולין של היהודים.

השריפים והקאדים העצמאיים של מרוקו, הדאים  תוארם של מושלים ) באלג'יריה והבאים של תוניסיה, לא נתפתו להבטחות הטובות, שתצמחנה להם מיחסי מסחר ישירים עם צרפת והעדיפו את תיווכם של היהודים. וכך קרה שבמרוקו, המדינה הריבונית האחרונה שנשארה באזור זה על סף המאה העשרים, היהודים ייצגו את מדינות אירופה בתפקיד של קונסולים, סגני קונסולים ונציגים מסחריים.

אין צורך להוסיף, כי אלה היו היחידים בארץ, שדיברו בלשונות אירופה ושלטו בשפה הערבית בכתב. כאבות אבותיהם בספרד, והיו להם קשרים מסחריים פרטיים עם המדינות, שאותן ייצגו.

בבואי אל טנג'יר הייתה ראשית דאגתי לסדר לי אשרת כניסה לאזור הספרדי. הספרדים אינם מעוניינים בהתיישבותם של אירופים לא ספרדים בתחומי שלטונם, ולפי המספרים נמצאים אלה כאן במספר אפסי, רק מאות אחדות, בניגוד לרבבות ספרדים ואיטלקים היושבים בכל ערי החוף של צפון אפריקה. גם את ביקוריהם של אזרחים זרים באזור זה אין הספרדים רואים בעין יפה, על אף תעמולתם הערה למשוך תיירים לספרד.

ובמיוחד אין הספרדים רואים בעין יפה ביקורים של ישראלים ומכבידים עליהם בכל מימי חומרות. אשרת הכניסה שקיבלתי בירושלים בזכות השתדלות, בוטלה ברגע האחרון ובמקומה קיבלתי אשרה לביקור בספרד. כל המאמצים לקבל אשרה ברבאט עלו בתוהו. גם בטנג'יר לא הצליחו נסיונותי באמצעותם של יהודים ספרדים.

ידידי הגיעו לכלל מסקנה כי אין ברירה אלא לפנות אל פ.א. סוחר יהודי עתיר נכסים, שיסדר את העניין. פ.א הוא נציגה הבלתי רשמי של ספרד בטנג'יר, ויש לו מהלכים בכל החוגים הבינלאומיים באזור זה. גם בעסקיו המסחריים הוא קשור עם ספרד ועם ארצות הברית, הוא ידידו האישי של הנציב העליון הספרדי באזור, ושל הציר המוסמך של ספרד באנג'יר. 

14.1.135 ״יהודי אחד הגיע לשם [ר׳ דוד ומשה] על הפרד שלו. ולאחר הזיארה מצא שהפרד שלו מת. התחיל לבכות, פנה לקדוש ואמר: ׳יא אללאה יא סידי יא ר׳ דוד ומשה אנאס סאייפתהום בכאטרהום ואנא גבבנתני. כיפאס? בללאה ובישמכ יא סבבאע אלעזיז! איך שאמר ׳האריה האהוב׳ הפרד התחיל לקשקש ועמד על רגליו. ככה סיפרו לי בעזרת אלוהים ובעזרת האריה״.

15.135 ״אתה שוחט, מבשל ונותן לפקיד. אתה לוקח את החלק שלך קטן כגדול. חלקך כמו חלק אשתך וחלק הילד הקטן. גם העניים, החכמים, כולם. הפקיד מחלק את זה כאילו מחלק בעזרת מאזניים. לאחר שאתה מקבל את המנות לפי מספר הנפשות שלך, הוא נותן לך הלק כצידה לדרך. הוא סופר את בני המשפחה, נותן לך את המנות המגיעות עם ככר לחם, וזאת הצידה לדרך. איך ידעו שהקדוש, בשם אלוהים והצדיק רוצה כך? באה יהודיה אחת. לא ידעה את המנהג הזה. הביאה את השחיטה. לקחה את הכבש. התחילה לאכול.

שמרה חתיכת כבד כגודל פול עבור בתה שהיתה בהריון, ונשארה בעיירה. כאשר אכלה הבת פתאום הרגישה לא טוב. כמעט ומתה. בא הפקיד, שאל אותה מה עשתה? סיפרה לו לפקיד. שכחה מהמנהג הזה לא לאכול כטוב בעיניך. [אמר הפקידלבעלה] אתה צריך להביא עוד שחיטה עבור אשתך כאן. הוא הביא שני כבשים ונתן הכל לפקיד. הפקיד קרא לר׳ דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת דם מהשחיטה הזאת, מרח את המקום והפצע התפוצץ. יצאו דם ומוגלה ממנו. הבריאה כמו תחיית המתים. הפקיד פנה לקדוש, בא לו בחלום״.

16.135 ״פעם היה עשיר ממראכש בשם אלגרבלי שמעון שהיה נוהג לבוא להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה. פעם הלשינו למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס על משאית שקי תה ואז היה אסור. בשעה שמונה בערב, במוצאי שבת, צלצל המושל למושל  זגורה וביקשו לחפש במשאית של שמעון אלגרבלי. בא המושל לחפש. ביקש שמעון שיתנו לו לנוח, ושרק בבוקר יוכלו לבדוק את הסחורה שהיתה מונחת על המשאית. העמידו שומרים ובלילה קם שמעון אלגרבלי. עשה טבילה, לבש בגד חדש שאף פעם לא לבש אותו וירד לקבר של ר׳ דוד ומשה. הוא שחט פרה ושני כבשים ליד הקבורה.

בלילה בא אליו הצדיק בחלומו ואמר לו שימסור שכל מה שיש לו במשאית הוא של ר׳ דוד ומשה, והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. באותו לילה בא הצדיק בחלום למושל וביקש ממנו שלא יפריע למשרת שלו. למחרת מסר שמעון אלגרבלי למושל כל מה שרבי דוד ומשה אמר לו. אמר שכל הסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה. אמרו לו: איפה הוא ר׳ דוד ומשה? ענה שהוא מרחק של שמונה ק״מ מר׳ דוד ומשה. המושל ענה לשמעון אלגרבלי: לך למכור את הסחורה של ר׳ דוד ומשה. הגיע שמעון, קנה פרה, שני כבשים ומאה ליטר מחייא וחילק סעודה. במשך שלושה ימים חגגו״.

היום ימלאו 48 שנה ליום פטירתו של אבי ז"ל.

מטבע הדברים שזהו יום עצוב עבורי, עבור אמי ואחיי ואחיותיי. 

הסיבה לכך שהחלטתי לשבץ אותו במאמרו של מורי ורבי פרופסור בשן הי"ו , הינה שאנתיפה – כיום נקראת – פום ולג'ומעא – היא עיירת הולדתו שלו ושל אמי שתחיה.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

היה זה בתאריך לועזי 7/10/1964, יום רביעי בערב, ואני עדיין רך בימים. ימי חורף גרנו במעברה בהרצליה. שלושה שבועות לפני כן, החליט לברוח מבית החולים שיבא ולבוא הבית על מנת לשמש כשליח ציבור של בית הכנסת לימים הנוראים ולחג סוכות, כאילו ידע שזהו חגו האחרון. 

אכן כך עשה, והתקבל בבית הכנסת כמושיע. אבי היה שליח ציבור, שניהל את התפילה ביד רמה במשך כמה עשרות שנים הן במרוקו והן בארץ 

לצערי לא זה לשהות על אדמת הקודש, אלה פחות משלוש שנים, אך זה היה עבורו, הגשמת חלום כפי שזה היה עבור כל יהודי מרוקו, שראו בעלייתם לארץ הקודש פסגת חלומותיהם . 

אבי היה חולה לב, וסבל בעיקר מזה שאשתו שלא עבדה בחייה , נאלצה היא לפרנס את המשפחה, הבעל החולה ושישה ילדים, בעשר אצבעותיה. ציער אותו הדבר מאוד, שהפך לנטל כיוון שלא יכל לעבוד מפאת מחלתו. 

זהו הדבר שלדעתי זירז את הקץ, והצער הזה היה כבד מנשוא. 

יום רביעי בערב, 7/10/1964, והוא בשעה שבע בערב, שוכב על מיטה, כאשר פניו היו מופנים לעבר הדלת. בלי שום סיבה הנראית לעין, הדלת נפתחת, והוא פונה לעבר הדלת, ואומר את המשפט המצמרר, אותו שמעתי במו אוזניי, " ברוך הבא ביכום, לאכום תא אנתסינא " – ברוך הבא , לכם אני מחכה – 

אמי נכנסה ללחץ, ושאלה אותו " יהודה מה על מה אתה מדבר ", והוא עונה לה, ימנה, לילא הייא לילת אלמות דיאאלי, האומה זאוו יעביאוני – ימנה, – שמה של אמי שתחיה – הלילה הוא ליל מותי, והנה באו לקחתני, הכיני לי ארוחת ערב קלה וכוס נענע. 

סיים את השתייה, וקרא לאמי, ביקש שיביאו לו קערת מים, נטל את ידיו, שם את אותן על ראש אמי ובירך אותה. אחיי הקטנים נשכבו לישון, ואני לבדי הייתי ער, קרא גם לי, שם את ידיו על ראשי, בירך אותי וביקש ממני להיות ראש המשחה ולשמור על אמי ואחיי. 

רבותי, זהו סיפור אמיתי  המתאר את אותו לילה מר. הוא היה חולה לב, לא הייתה שום התראה מוקדמת. בשעה 11.00 בלילה החזיר את נשמתו לבורא בבית החולים שיבא, כאשר אני מחזיק את ראשו, שביל קטן של דם זרם לו מזווית הפה, ולא הועילו כל ניסיונות ההחייאה. נקבע מותו. ותם סיפור החיים של אבי מורי, והוא בן 57 שנים בלבד. 

הוא לא זכה שלום שמחה מבניו, מלבד בר המצווה שלי.

לי יש זיכרון ברור ממנו, כאשר לשאר אחיי, זיכרון מעורפל. הוא לא היה רב, לא פוסק, לא תלמיד ישיבה, אדם פשוט ובעיקר ישר, צנוע, אוהב את הבריות, ומתרחק מהשררה והכבוד. הוא לא הסכים שיקראו לו רבי יהודה, אלא יהודה בלבד. שימש כשליח ציבור ידוע, והיה חברו של רבי דוד בוזגלו שנהנה מקריאת התורה שלו. 

יהי זכרו ברוך, וזכותו תגן על אישתו, אמי מורתי, על ששת ילדיו, נכדיו וניניו ועל כל עם ישראל. אמן כן יהי רצון

אלי פילו 

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

בעיות הבריאות.

נושא הבריאות של העולים היה לבעיה קשה ודחופה, שכן רבים מן העולים היו חולים, קשישים ותינוקות, רופאים במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה דיווחו על 10% ויותר הנזקקים לטיפול רפואי, וביניהם נכים, חולה שחפת ומחלות אחרות.

בגלויות אחרות במזרח אירופה היה חילקם של הזקנים בעלייה גדול, והם היוו נטל רפואי, הנה כך מדווח ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, להנהלת הסוכנות : " לפי הסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה, יהודה למעלה מ-40% מהזקנים הם מעולי רומניה ; ובהזדמנות אחרת אמר : " מרומניה עלו הזקנים והצעירים לא באו, הזקנים שוכבים בפרדס חנה על סף המוות "

מערכת הבריאות לא הייתה מוכנה להתמודדות עם המעמסה הגדולה של העלייה, שכן הקשיים היו רבים, ובעיקר בעיות אשפוז ; בתי החולים הקיימים לא ענו אף על מחצית מדרישות האוכלוסייה, וככל שגבר זרם העולים – ובהם אחוז של חולים המחלה מדבקת – הלך המצב הרפואי במחנה והחמיר.

מחלת השחפת, שנחשבה אז כחשוכת מרפא, הייתה נפוצה בין ניצולי השואה ובין העולים מארצות המזרח : משרד הבריאות דיווח על 1760 חולים בשחפת פתוחה. רבים מתוך כ-200.000 העולים, שהגיעו בשנה הראשונה לארץ, הסתובבו במחנות העולים בשל העדר מקומות אשפוז, ובנוסף אליהם אובחנו עוד כ-3.000 עולים בחשש לשחפת.

1500 חולים בחלות נפש התהלכו ללא טיפול, כשהם מהווי שכנה לעצמם ולציבור, משום שלא נמצא מקום לאשפזם. מגפות רבות פרצו במחנות : בקיץ 1948 פרצה מגפת דלקת קרום המוח בקרב ילדים ותינוקות והפילה בהם חללים. 

מייד אחרי מגפה זו פרצה מגפת שיתוק ילדים, ביוני 1949 הייתה מגפת אבעבועות בירושלים. היה חשש להתפשטותה בארץ, ומשרד הבריאות נדרש לפעולת חיסון רחבת היקף. רבבות ילדים היו נגועים בגרענת ( טרכומה, מחלת עיניים מדבקת ) בכינמת ובילהרציה.

בעקבות העלייה ההמונית גדלה מאוד תמותת ילדים, בתקופת המנדט הבריטי הייתה תמותת התינוקות ביישוב היהודי 29 לכל אלף תושבים – ואילו בעקבות העלייה ההמונית הגיעה תמותת התינוקות ל  52 לכל אלף תושבים.

גם היה מחסור גדול ברופאים ובאחיו, ולאלה מהם שהגיעו בעלייה ההמונית חסרה הכשרה המתאימה. משרד הבריאות היה קשיי תקציב למימון פעולותיו. כך, למשל, הוקצב למערכת הבריאות בשנת 1949 תקציב של 1.170.000 לירות – שעוד שלפי חישובי המשרד נדרש סכום מינימאלי של 3.5 מיליון  לירות.

אכן, בתקופת העלייה ההמונית הייתה המצוקה הכלכלית בארץ כה גדולה, עד כי מחושד מאי 1949 נאלצה הממשלה להנהיג " משטר צנע " : לתושבים חולקו תלושי מזון למצרכים בסיסיים ובכמות מינימאלית, אך לא אחת אף מצרכים אלה לא היו בנמצא.

הדימוי השלילי של עולי מרוקו.

קיבוץ הגלויות בעלייה ההמונית הביא לארץ בנשך כשלוש שנים למעלה מ – 300.000 יהודים מארצות האסלאם, בעלי תרבות שונה וזרה מזו של היישוב הוותיק – יוצאי אירופה, ומזו של העולים החדשים מארצות אירופה ואמריקה.

אכן היה פער תרבותי בין יוצא ארצות האסלאם לבין יוצאי אירופה, ומקורו ברמת ההתפתחות השונה בארצות אלה. על מוזרותם של יהודי המזרח בעיני יהודי אירופה אמר הסופר יעקב בסר, שעלה מפולין :

" דבר נוסף שהפליאני הייתה העובדה שבקרב העם היהודי ישנם אנשים שונים ומוזרים כל כך. עד אז ראיתי את העם היהודי כשהוא כולו על טהרת המוצא האירופי ולא ידעתי כלל שישנם יהודים בארצות אחרות הנראים שונים מאתנו "

מתוך ויקיפדיה

נולד בשנת 1934 בקאליש שבפולין, ועלה לישראל עם משפחתו, לאחר נדודים רבים, בשנת 1950.

יעקב בסר היה המייסד והעורך, במשך 30 שנה, של כתב העת הספרותי עיתון 77. הנושאים העיקריים בשירתו היו ה"דו-שורש", כלומר שורשיו הכפולים של המשורר, כישראלי ועברי מצד אחד, וכילד יהודי, שברח מפולין, נדד בברית המועצות וחווה את מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, מצד שני.

יעקב בסר הרבה לכתוב גם על משוררים יהודים נשכחים, שמשיריהם אף תרגם. גם נושאי האהבה נזכרים רבות בשיריו, וכן כתב לא מעט על יחסי יהודים וערבים בארץ.

בשנת 1995 סחף אחריו מאות סופרים ומשוררים, שפרשו, בהנהגתו, מאגודת הסופרים העברים והקימו ארגון חדש בשם איגוד כללי של סופרים בישראל. האיגוד הקים כתב עת ספרותי בשם "גג", ומוסדות נבחרים, והוא עורך מדי פעם כנסים, אסיפות, ומקיים ערבי קריאה.

בדצמבר 2006 נפטר ממחלת הסרטן בגיל 72. גיליון מיוחד של עיתון 77, מחודש ינואר 2007, הוקדש לזכרו. משוררים רבים הביאו בו משיריו, והוסיפו דברי זיכרון. עד כאן מתוך ויקיפדיטה.

שוני תרבותי זה בין עולים מארצות האסלאם לבין היישוב הוותיק ועולי ארצות אירופה ואמריקה יצר ניכור חברתי, והוא הקשה עוד יותר על קליטת יוצאי ארצות האסלאם בארץ : מצד אחד יצר הרגשת קיפוח אצל יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויוצאי מרוקו בפרט, שכן העולים מארצות אירופה ואמריקה קיבלו עדיפות בשיכון ובתעסוקה ; ומנגד יצר אצל יוצאי אירופה ואמריקה רגש עליונות על יוצאי ארצות האסלאם, תוך התעלמות מוחלטת מתרבותם וממאפייניהם.

כל מעשיהם נבחנו ב " עיניים אירופיות ", וכל תחלואי המדינה – עבריינות, זנות מחלות ואבטלה – יוחסו להם. הגדיל לעשות עיתון " הארץ. שלושת כותביו – עמוס איילון, שבתי טבת ואריה גלבלום – יצאו בסדרת כתבות שלוחות רסן כנגד עולי ארצות האסלאם, ובעיקר כלפי יהודי מרוקו, כך למשל כתב אריה גלבלום במרץ 1949 על עולי מרוקו ( אף שעד חודש זה עלו משם פחות מ –  5000 יהודים, כלומר פחות מ – 3% מכלל העלייה :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ, לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים הערבים הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל…הללו נעדרים שורשים ביהדות, לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם.

בפינות מגוריהם של האפריקנים תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות…יהודי מרוקו חסרי נתונים להסתגלות לחיי הארץ. הם עצלים כרוניים ושונאי עבודה.