ארכיון יומי: 19 במרץ 2014


ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

Plaque d'inauguration de "Slat Al Fassiyin" sous le Haut Patronage de Sa Majesté le Roi Mohamed VI

Plaque d'inauguration de "Slat Al Fassiyin"
sous le Haut Patronage de Sa Majesté le Roi Mohamed VI

עם השתיקה על הפעילות הרוחנית במארוקו במאות ט״ז—י״ז, הרי מצד שני מתגלה לפנינו פרק מפואר בחיי המגורשים בפאס בקובץ התקנות וההסכמות המש­תרע על תקופה של מאתיים וחמשים שנה ומעלה, מימי גירוש רנ״ב ועד מחצית המאה הי״ח *. על פיו אפשר לעקוב אחרי התארגנותם של הפליטים שהגיעו לפאס הבירה, סדרי בית־הדין, היחסים בינם ובין התושבים, מאורעות מדיניים ותנאי החיים, הכלכלה והחברה. אמנם בקובץ שו״ת ר׳ שמעון בן צמח דוראן נשתמרו תקנות שהותקנו באלג׳יר מיד לאחר גירוש קנ׳׳א — והוא הוא שניסח אותן — . הרשב״ץ מזכיר גם ״תקנות קדומות״ שנהגו לפיהן באחת הקהילות באלג׳יריה.

אכן הגיעו אלינו בכ״י עוד נוסחי תקנות, שהתקינו קהילות מארוקו שונות בעניין תשלומי מסים, סדרי הקהל וכדר, אולם לפי החומר שנמצא תחת ידינו עד כה, רק תקנות פאס פורשות לפנינו יריעה רב־צדדית ורצופה, שעל פיה מתקבלת תמונה מלאה של חיי המגורשים והתושבים גם יחד, ושל תרומתם המשותפת לחידוש הקהילה בפאס ופריחתה. בעקיפין ניתן להסיק משהו על החיים בכל הארץ.

בתקנות פאס חסר הקו הבולט האופייני בשביל הקהילות בקיסרות העות׳מאנית: ארגון האוכלוסים לפי ערי מוצאם וארצותיהם, וההיערכות הבלתי־ידידותית לפעמים של קהלים בודדים אלה מול אלה. הפיצול לקהלים לפי מוצאם ובתוכם עצמם בשל חילוקי דעות ומחלוקות, הגיע לפעמים לממדים מדהימים, עד כדי עשרים ואפילו ארבעים קהלים (בקושטא בפרק זמן מסוים), וכל קהל ביקש לשמור על עצמאותו ושלמותו. אמנם קיימים היו בפאס וגם נשתמרו עד ימינו הבדלים רבים בין התושבים למגורשים במנהגים דתיים ובאורח חיים (דרכי קידושין, שיעורי כתובות וחלוקתן לאחר פטירת אחד מבני הזוג, הלכות טריפות, בתי־כנסת נפרדים וכו') כפי שהסכינו אליהם מדורות, אבל ההנהגה הדתית והחילונית היתה אחידה, וגם התקנות וההסכמות היו מתקבלות על דעתם של אלה ושל אלה. עם זאת הקפידו המגורשים על יחוסם הרם ובכתובות היו רושמים תמיד את עץ היחס עד ימי הגירוש של שני הצדדים המתקשרים.

+ הקובץ נשמר בכ״י וגם הודפס בכרם חמד, חלק ב, לפי העתק שנעשה בשנת 1778 לסוו״ג ושהיה בידי ר׳ אברהם אנקאווא, מחבר כרם חמר. התאריך הקדום הנזכר בכרם חמר ס׳ יד הוא: 1494/5254, והמאוחר הניתן בסי׳ קע״ז הוא 1750/5510. בתאריך 1י.י(3) 1771 שבס׳ קע״א נפלה טעות. שני החכמים החתומים על התקנה נפטרו כעשרים שנח לשני כן. ר׳ יעקב ן׳ צוד בשנת 1733 (עיין מלכי רבנן עמי ס״ד, ב) והרב שמואל ן׳ מלכא מת מות קדושים בשנת 1751 (עיין שם עמי קכ״ח א—ב),

גם באלג׳יריה נטשטשו הגבולות בין שתי השכבות של בעלי המצנפת ובעלי הקאפוס. ללא ספק התפתחות זו יסודה בעובדה, שמספר המהגרים החדשים היה נמוך באופן יחסי, כשהתלקטו באלג׳יריה ומארוקו שנים מעיר ואחד ממשפחה. הידיעות על המצב בתוניס שונות במקצת. במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, עוד לפני בוא פליטי קנ״א, מצויים היו בנמלי הארץ סוחרים מערי אדום, שלפעמים השתקעו ישיבת קבע והביאו את משפחותיהם. אלה דאגו לייסוד בתי־כנסת ולסדרי חיים לפי מנהגם, אולם בדרך כלל נתמזגו כעבור זמן עם התושבים. מפנה מדהים חל בתוניסיה במאה הי״ח, כשקהל גורנים, כלומר מהגרים שהגיעו מליוורנו והתיישבו בעיקר בתוניס, נפרדו מקהל ״תואנסה״ (התושבים היציבים של תוניסיה) והקימו מסגרת ארגונית נפרדת על כל המנגנון הקשור בזה: קאיד (המנהיג החילוני), גביית מסים, שחיטה, — ואף בית קברות משלהם, שהקיפוהו גדר, שהיוותה מחיצה גם בין המתים. הגורנים נבדלו מהתואנסה ברמת חייהם, התעסקויותיהם וקשריהם עם חו״ל (איטליה). אמנם יש לציין כי ההנהגה הרוחנית נשארה אחידה, ובראש בית־הדין עמדו לפעמים גורנים ולפעמים תואנסה. הגורנים התיישבו גם באלג׳יר ובטריפולי (המערבית), אולם בשל מספרם הקטן לא התלבטו כגוש עצמאי.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

55 – بسالها شو جبت ؟ وما بسالها وين كنت ؟
באסאלהא שו גיבתי ומא בסאלהא וין פנתי ן
ישאל אותה מה הבאת? ולא ישאל אותה היכן היית?

 

56 – بالشغل طهبوبه ، بالاكل لهبوبه
ג(אל)שע׳ל טהבובה וב(א)לאכל להבובה.
בעבודה עצלה ובאוכל זריזה.

 

57 – البنت صوفه ملفوفه
אלבנת צופה מלפופה.
הבת צמר מלופף.
האישה חידה לבעלה לפני חתונתה, את תכונותיה ניתן להכיר אחר נשואיה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששוןtetouan (1)

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

תטואן

בירת מחוז בצפון מרוקו (משמע השם בברברית – ״מעיין״). העיר שוכנת בעמק הנהר הקטן מרטן, לרגלי הר דרזה שבצפון-מערב רכס הריף. בשפך הנהר – 12 ק״מ ממזרח לה – נמצא נמל מרטל, המשמש לספינות דיג.

העיר העתיקה שלה מוקפת חומה מכל עבר, פרט לדרומה. היא בנויה בסגנון ספרדי-מורי, בין סמטות מתפתלות, מסגדים, כיכרות קטנות עם מזרקות ושווקים מקורים. בחלקה הדרומי-מזרחי נמצא המלאח. מדרום לעיר העתיקה התפתחה במאה ה-20 העיר החדשה – בעיקר בעת היותה בירת שטח החסות הספרדי. התעשייה המעטה מייצרת בעיקר מזון וחפצי אמנות שונים. בה מוזיאונים לאמנות, פולקלור וארכיאולוגיה, ומכללות לאמנות, מוסיקה ומחול.

בימי הרומאים שכנה במקומה העיר תמודה ב- 826 חידשו השליטים משושלת האדריסיים את היישוב בה, ובמאה ה־14 פרחה תטואן בשלטון בנו מרין. ב-1399 הרסוה הספרדים. כעבור 90 שנה שוקמה בידי שליט מוסלמי מספרד — אל מנדארי – והוא הועיד את המקום להתיישבות יוצאי ספרד בלבד – מוסלמים וכן יהודים. במאה ה-17 סופחה למרוקו. ב־1913 השתלטו הספרדים על תטואן והיא היתה בירת מרוקו הספרדית. ב-1956 הוחזר למרוקו שטח החסות הספרדי — יחד עם תטואן.

במאה ה-16 פרחה קהילת יהודי תטואן, שנוסדה בידי יוצאי ספרד. היהודים שלטו במסחר המקומי(והחזיקו בו עד המאה ה-20), וכן נטלו חלק נכבד בסחר הים החשוב שלה, ששגשג עקב מיקומה. היחסים עם המוסלמים יוצאי ספרד היו מצוינים. עקב הסיפוח למרוקו הורע מצב היהודים, מחמת המיסים הכבדים שהטיל הסולטאן(1610). ב-1665 כבשו מורדים את העיר, בזזוה ושרפו את בית הכנסת הנהדר ע״ש ביבס. ב־1727 היו בעיר שבעה בתי כנסת. בשנים 1790-92 נפגעו מאד יהודיה — יחד עם כל הקהילות במרוקו – בגזירות שגזר עליהם מולאי יזיד. רבים מנכבדי הקהילה נרצחו בפקודתו, בנקמה על כי שנים מספר לפני כן סירבו להלוות לו כסף למימון מרידתו באביו.

עד 1772 ישבו בה נציגי מעצמות אירופה, אך ב-1772 נאסר על נוצרים לשבת בה ואת המעצמות ייצגו יהודים מקומיים. הקהילה היתה תמיד גדולה, ומספר יהודיה הגיע לאלפי נפש. ההנהגה היתה דורות רבים בידי בני אותן משפחות (ביבס, אלמושנינו, אבודרהם, פלקון, נכון ואחרים). קהילתה שמרה על מסורת יהודי ספרד ועל הלשון הקשטילית יותר מכל קהילה אחרת במרוקו. עד אמצע המאה ה-18 הוסיפו לבוא אליה אנוסים מפורטוגל, שחזרו ליהדותם. יהודים מתטואן השתתפו בהקמת קהילות ישראל בערים אחדות בצפון אפריקה (מלילה, אורן) ובדרום אמריקה (בואנוס איירס, מונטווידאו, ריו דה-ז׳נירו, לימה וקרקס). הגירת יהודים מתטואן הואצה מאוד עם הקמת הגטו(בספרדית ח׳ודריה) ב-1807. ב־1822 נשדד רכוש היהודים בידי טוען לכתר. במלחמת מרוקו-ספרד שוב פקד גל פרעות את יהודי העיר. עם השתלטות הספרדים עליה הותרה היציאה מהח׳ודריה. ליהודים היו מוסדות חינוך משלהם, שבהם לימדו בספרדית — בצד ישיבות ובית הספר של ״האליאנס איזראליט״, שנוסד ב-1862 ושבו הורו בצרפתית.

בעיר זו, שבה ישבו כמחצית יהודי מרוקו הספרדית, נמצא בית הכנסת הבנוי כולו מעץ. זהו בית הכנסת היפה ביותר ששרד במרוקו. הח׳ודריה מאוכלסת בערבים לבד מכמה נשים יהודיות זקנות. בבית העלמין בנויות המצבות בצורת אדם, תופעה נדירה בבניית קברים בכל רחבי העולם היהודי.

ב-1961 נמנו בעיר 4,100 יהודים, ורק 372 מהם עלו במבצע יכין.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקתמראכש 000000 יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הצרפתים באו למרוקו, למורת רוחם של מעצמות אירופה.

בשנת 1912 צרפת נכנסה למרוקו, בניגוד לדעתם של מדינות אירופה. היא ביססה את מעמדה בכל צפון אפריקה : תוניס, אלג'יריה ומרוקו, למורת רוחם של גרמניה, אנגליה ואיטליה, שנאלצו מחוסר ברירה להגיע להסכם ביניהם, על חלוקת אזורי השפעה בן המעצמות, תוך כדי הבטחת צרפת, שמרוקו תהיה פתוחה לסחר עם הארצות האלה.

כניסתם של הצרפתים למרוקו, הייתה מלווה בזעזועים פנימיים קשים. נוצרו כיסי מהומות מקומיים, אשר ניצלו את המצב לשוד וביזה, ופרעות ביהודים כמעט לא פסחו על שום יישוב. אין עיר או כפר שלא סבלו היהודים מהאספסוף המתפרע, וכל קיבוץ יהודי קטן בכפרים המפוזרים היה טרף קל לשודדים.

לכן בהרבה יישובים היהודים ברחו מבתיהם. הם התקבצו בריכוזים גדולים יותר להגנה על עצמם. כניסתם של הצרפתים למרוקו הייתה לעובדה, חרף ההתנגדות שלוותה אותה מבית ומחוץ. בשביל היהודים תהיה זאת תקופה חדשה, המלווה בתקווה של יציאה מהחושך אל האור. אם כי היהודים בראשית הדרך, לא היה להם אימון מלא בצרפתים, הם חיו בתחושות מהוססות, תוך צפייה מה ילד יום.

אמנם היהודים צעדו יותר מהר לעבר העולם המודרני, בנסותם להדביק את הפיגור הטכנולוגי של מאה שנה. חיש מהר השתלבו במערכת סדרי השלטון המודרני, שהצרפתים הביאו אתם על כל מרכיביו. מעמדם המדיני של היהודים והשפעתם הלכה והתרחבה, והרבה מעמדות מפתח בחיי הכלכלה של המדינה נותרו בידם, גם אחרי ביסוס מעמדם של הצרפתים.

היהודים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם, וראו בבואם של הצרפתים למרוקו " כסיעתא דשמיא " להטיב עמהם.

מראכש העיר, תיאור העיר, המללאח, פרנסות היהודים, השערים.

שערים רבים לה לעיר מראכש, כארע עשרה שערים."

באב אגנאו ", השער הראשון שנבנה בשנת 1126, על ידי עלי אבן יוסף, משבט המוראביטין. והנה שמות יתר השערים 

באב דוכלאה, מקום מושבו של הפחה.

באב אלכמיס, שער השוק – על שם יום השוק הגדול השבועי של מראכש המתקיים כל יום חמישי. הכל נמכר שם מבהמות ועד – אישה לחתונה מיידית, ושתיהן נבדקות לפי השיניים.

באב דבאג. שוק הבורסקים.

באב גמאת. שער יציאה לאטלס המזרחי.

באב לחמר. שער השקיעה האדומה.

באב אררב. שער הקסבה.

באב אלעביד. בעבר שוק העבדים.

באב ארחבא. שמו הקודם היה ידוע כשער פאס. שוק צבעי המצר והעור. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינת

ו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות

באב אגדאל. גן המלכים. השער הדרומי והגן מייחסים לו בנייה ותכנון למולאי עבד ארחמן 1822 – 1859 .

עבודת אומנות רבה השוקעה בשערים האלה, כל אחד מהם הטביע בהם מעין חותם מלכותי של יצירת כפיו. הכי יפים בניהם, אלה המתייחסים למולאי מוחמד אלמנצור 1574 – 1603, אשר אומנות הבנייה הנושאת את שמו ונלמדת עד היום.

שני השערים העתיקים ביותר הם : באב דבאג ובאב אגנאו, נבנו על ידי מולאי יוסף בשנת 1112 והם מרהיבים ביופיים. חומה אחת מחברת את כל השערים, לאחדים מהם נצמד להם מגדל שמירה כמו שער אלמשואר, שממנו הייתה הכניסה לקסרקטיני המלוכה.

מראכש הייתה לעיר בירה, בתקופת המלך מולאי מוחמד אל מנצורי מהסעדים. ושם היה גם מקום מושבו של המלך לדון. במרחק מה מהארמון נמצא אתר היסטורי עתיק ידוע לשמצה בשם " דאר בידע ", יצירת מופת שטנית סמל השלטון של הסעדים. שם מתבצע גזר דינם של מורדי מלוכה, עד שנחרבה בשנת 1672, על ידי מולאי איסמעיל, שהחזיר את השלטון לידי העלאוין.

נמצא שם שטח בריכות סמוכות אחת לרעותה. בשנת 1126 היה על האסירים להעביר מים מהמליאות לריקות, וחוזר חלילה. כשהסד כובל את רגליהם, ושוט על גבם

באב אלמנארה.

מפעל המים הגדול של העיר, שבנייתו החלה מקופת המואחדין במאה ה-12 ואחריהם העלאווין. השלב האחרון עשו אותו הסעדים, ונגמר במחצית המאה ה-19 בימיו של מולאי עבד ארחמן, מאגר מים ענק באורך 1200 מטר, על 800 מטר רוחב.

מסביבו גן ענק האהוב על יהודי מראכש, אותו היו פוקדים בהמוניהם ביום המימונה. הגן משופע בתעלות המים ארוכות, מרחבים, פרחים וירק. על המללאח היה עובר לשם לנשום את האביב. מימיו של המאגר מגיעים מהרי האטלס הדרומי, שם השלגים מפשירים מאוחר. הסמל של גן אלמנרה, בית קטן דו קומתי עם מרפסת לרוחבו וגג רעפים בצבע ירוק, משתקף ממימי המאגר.

הכותוביה.

מגדל מואזין המתנשא לגובה שבעים ושבעה מטר, שמלה של העיר מראכש. מגדל גדול ממדים שצבעו משתנה בהתאם לשעות האור של היום, בוקר, צהרים וערבץ עבד אלמונין מהמואחדין התחיל בבנייתו, ונגמרה על ידי יעקוב אלמנצורי בין השנים 1184 – 1189.

מגדל הכותוביה עומד במרכז העיר סמוך לג'אמג לפנא. ג'אמע לפנא זה מרכז הבידור העממי ןהמסחרי בכיכר הגדולה של העיר. בגלל גובהו נראה ממרחק שמלמעלה משלושים קילומטר ממראכש\ בואכה הרמה של העיר סאפי.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר