ארכיון יומי: 25 במרץ 2014


שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

22 – חדר היהודייה במראקשסיפורי עמים

מספר מסעוד עבדולחאק

22 מסעוד (עובדיה) ע ב ד ו ל ח ק (מספר! סיפורים 20—22), יליד מאראקש (1890), להורים שגם הם נולדו וגדלו שם (אביו היה סנדלר). למד בישיבת הרב עובדיה לוי זצ״ל (בעל ״עבודת לוי״) במאראקש, ובגיל 16 נשא אשה. עלה בשנת 1955, והוא עתה שוחט ובעל קורא בבית־הכנסת של יוצאי מארוקו בקריית מלאכי ובמושב באר־טוביה, מוקף נכדים ונינים רבים. אחד מבניו משמש רב בראבאט, וכן אחד מנכבדיו, סיים את חוק לימודיו בפאריס ובלונ­דון. שתי בנותיו נשואות והן תושבות קריית מלאכי! אחד הנכדים משרת בצה״ל.

את סיפוריו שמע מזקני העדה ומבניה. באסע״י שמורים שלושה מהם, שנרשמו בידי יעקב א ב י צ ו ק.

. חדר היהודייה במאראקש

בשנת ישב״ה (1557) פנה מלך מארוקו אל משנה המלך שלו:— מבקש אני ממך׳ שתראה בעיר מאראקש׳ מקום מתאים להקמת שכונה חדשה ליהודים. אמר לו הווזיר:— אדוני המלך, יש מקום ליד תוזנאן אל־עאפיה, בקרבת ארמון המלך.

וכן עשו: החליפו ליהודי מאראקש את מקום מגוריהם והמלך הצדיק דאג לכך שהיהודים לא יפסידו בחילופין אלה. מי שרצה לקבל תמורת ביתו בניין, קיבלו: מי שרצה תמורתו כסף׳ קיבלו. כל אחד כרצונו ולפי בחירתו.

בימים ההם היתה במאראקש אלמנה אחת שלא רצתה בשום אופן להיפרד ממקום מגוריה ולעבור ל״מלאח״ החדש.— לא אעזוב את המקום, שבו גרו אבותי ואבות אבותי — טענה.

ציווה המלך להביאה בפניו ואמר לה: — אשה, החליפי את מקומך׳ עברי לשכונה החדשה.

ענתה לו:— אדוני המלך, לא אחליף בשום אופן את מקומי. ואם יכריחוני לעשות זאת׳ יהיה עווני תלוי בצוואר המלך. ציווה המלך על חייליו:— הניחוה במקומה, אך הודיעוני על יום מותה.

ביום מותה של הזקנה קברוה היהודים בבית־הקברות, והמוסלמים מיהרו למלך וסיפרו לו על כך. ציווה המלך:— יישאר חדרה של היהודייה סגור לעולם, מבלי שייפתח אי פעם.

וכך היה: את החדר סגרו ועל הקבר בנו קיר, הניצב ועומד שם עד עצם היום הזה. ולמקום קוראים עדיין בשם: ״חדר היהודייה״.

 

 23 – איזהו גיבור ? הכובש את יצרו

מספר שמעון רווח

שמעון רווח (מספר; סיפור 23)׳ בן 15. עלה עם בני משפחתו ב־1955 ואת השנתיים הראשונות שלו בארץ עשה במושב תלמי יחיאל. ב־1958 עזבו בני המשפחה את המושב׳ כי האב התקשה לנהל משק חלב. עתה גר המספר, עם אביו(משה)׳ אמו(שושנה) וחמישה אחים׳ בבני־עייש שבין גדרה וביצרון. למד בבית־הספר המשותף ערוגות־תלמי יחיאל׳ ובו(כתלמיד כיתה די) סיפר למורהו׳ יעקב א ב י צ ו ק, את הסיפור על התחרות בין היהודי והמלך, כפי ששמע אותו מפי אביו.

איזהו גיבור? הכובש את יצרו

יום אחד קרא אליו המלך את נציגי העדות, המוסלמית, הנוצרית והיהודית, והודיע להם:— שילחו אלי את גיבוריכם לתחרות, אשר הזוכה בה יקבל פרס. — הוא לא הודיע לנציגים באיזו תחרות מדובר.

מבין המוסלמים והנוצרים נמצאו מיד קופצים רבים, אך היהודים פחדו להתנדב׳ כי לא היו גיבורים ביניהם.

ברגע האחרון התנדב יהודי מסכן, שבקושי שרך את רגליו. הכול צחקו ממנו ולעגו לו, אך היהודי סמך על אלוהים וחשב בלבו: או שאזכה בפרס או שאזכה לכך, כי ימי הקשים יתקצרו.

קרא המלך למוסלמי ואמר לו:— אכול את הפלפל החריף הזה, אך אל תאמר ״אח״.

התחיל המוסלמי לאכול את הפלפל החריף. תחילה שתק, אבל בסוף לא יכול היה עוד להתאפק וקרא ״אח״ מרוב חריפות. גירשהו המלך בחרפה… אותו דבר עצמו קרה לנוצרי.

הגיע תורו של היהודי. הוא הרגיש כי פיו ומעיו נשרפים ממש, אך הוא התחיל לשיר, כשהוא מושך ומסלסל בסופן של השורות»

 ״שמי צמח,

 ואני גר במלאה.

  מוכר אני מלח,

 והוא צח ומשובח

. יהי שם ה׳ מבורך יתעלה וישתבח.

..״ שמע המלך, כי היהודי שר ואינו צועק ״אח״ כקודמיו, וזיכהו במתנות רבות. כן הכריז עליו כעל גיבור היודע לכבוש את יצרו. מובן שהמלך לא שם לב לכך, כי רוב המלים שבסוף חרוזי השיר נסתיימו ב״אח״… 

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברמקנס-ירושלים דמרוקווך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

עלייתו ארצה — ישיבת אהל משה

כשעלה רבעו לארצנו הקדושה בשלהי שנת תשכ״ה קיבלהו תושבי בני ברק בכל הכבוד הראוי. בשבת הראשונה היתה פרשת כי תבוא, פנה אלי ואמר, פרשה זו ״כי תבוא״ רומזת שהגיע הזמן שאתיישב בארץ הקודש

בכל יום ויום היו באים משלחות לקבל ברכתו. בזכרונם של תושבי בני ברק שמורה היטב דמותו הקורנת שהפיצה זיו וזהר עילאי, כשעבר בחוצות קריה. מלבושו המסורתי — לבוש הרבנים והדיינים מארץ מוצאו — מרוקו, עיטר אותו עד סוף ימיו.

ישיבת אוהל משה

בראש מעייניו היה להקים ישיבה בבני ברק, ומצאה את שאהבה נפשו כאשר רבי משה מלכא שליט״א כיום ראש ישיבת ״אוהל משה״ ביקש את עזרת רבינו, ומינהו נשיא הישיבה. על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ובאותה תקופה היה הרב משה מלכא במצב כספי קשה ומחוסר תקציב לא היה יכול להמשיך לבנות ולפתח את ישיבתו. רבינו נתן לו את ברכתו והסכמתו וצוה עליו לצאת לחו״ל להתרים נדיבי העם באשר הם שם, ודי הצליח בידו והמשיך אחר כך ובנה בנין פאר שהיום עומד על תלו ב״ה, והזדמן ובא אלי ר׳ משה מלכא שליט״א כשעברתי לגור בירושלים, וסיפר פלא פלאים איך הצליח בסיבוב קצר באמריקה ואסף תרומות הרבה, ועוד אמר לי שהרבה פעמים בראש חודש לא היה לו במה לשלם את משכורתם של המורים ורבינו בכל ראש חודש מביא לו את הסכום הדרוש, משתדל למלאות את החסר, ומכסה לו את גרעונותיו.

ברכת רבינו

ועוד סיפר לי הרב מלכא כשהיה באמריקה הזדמן לו להיות אצל נדיב גדול, והנדיב איחר לשוב אל ביתו, ובינתיים הסתובב הרב בכל החדרים המקושטים בטוב טעם, והנה נתקל בתמונה אחת שבראשה מופיע צלב. חמתו בערה בו, איך יתכן שבבית יהודי שסיפרו עליו שהוא תורם לישיבות ושומר תורה ומצוות מוצג בביתו תמונה כזאת? הוריד את התמונה ושבר אותה לרסיסים, והנה תוך הרהוריו ומחשבותיו מה ישיב ומה יענה לבעל הבית כשישוב לביתו, והנה פתאום הגיע בעל הבית, מספר הרב פרצתי בבכי עצום ובעל הבית ריחם עלי והפציר בי לספר לו פשר בכייתי, אחרי ששפכתי את לבי אליו אמר לי עבור הקנאות שלך אני מכפיל לך את הסכום שנדרתי עבור הישיבה שלך וסיים, הכל בזכות הברכה שקיבלתי מרבינו.

עליתו לשמי מרומים

בחול המועד סוכות שנת תשל״א נתקף רבינו במחלת לב ואושפז בבית חולים — תל השומר, מחלתו נמשכה שבועות מספר, וכל אותה עת הכין עצמו בסילודין לקראת המעבר לעולם שכולו טוב.

ביום י״ח מר חשון תשל״א, הגיע היום המר והנמהר בו השיב רבינו הצדיק את נשמתו הטהורה לבוראה, וכל בית ישראל ביכו את השריפה אשר שרף ה׳.

בהלוויה שנערכה למחרת היום, נהרו אליה רבבות מכל קצות הארץ, ראשי ישיבות ותלמידיהם, רבני ערים •דיינים, אישי ציבור לרוב, ועמך בית ישראל, כולם עמדו צפופים ברחבת ביתו, גדולי ישראל ספדו לו ובראשם מרן הגאון רבי אליעזר מנחם שך שליט״א ראש ישיבת פוניבז׳ בני ברק. אחריו הספיד הגאון רבי יוסף משאש — רבה הראשי של חיפה. בדברי ההספד הדגיש שרבינו בחיים חיותו מילא תפקידים רבים עד שצריך ממשלה שלימה שתמלא את החיסרון הכבד הזה. אחריו הספיד, הגאון ר׳ רפאל עבו אב״ד בתל אביב, ואחרון המספידים נכדו — הגאון הרב ניסים טולידאנו שליט״א אשר ביכה את האבדה הגדולה לכל ישראל בכלל, ולבני עדתו ומשפחתו בפרט.

בשעת מסע ההלויה עמדו בשרשרת חיה תלמידים מישיבת פוניבז׳ לבל יבואו הרבבות במגע בגופתו הטהורה של רבינו, ורק אלה שטבלו במקוה טהרה לפני כן, הורשו לשאת את הארון.

רבינו הוטמן בבית החיים ״שומרי שבת״ בעיה״ק בני ברק, סמוך לקברם של הגאונים הרב יוסף כהנמן, והרב אליהו דסלר זצ״ל.

מודעות אבל רבות נדפסו והודבקו בחוצות בני ברק, מישיבות ומוסדות שונים, קהילות וגופים מרכזיים, גם מי שלא הכירו היה נפעם מריבוי המוסדות המתאבלים עליו ומבכים את גודל האבידה…

התקיימו עצרות הספד והתעוררות בכמה ישיבות, ומהם במקום נשיאותו ישיבת ״אוהל משה״ בבני ברק.

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

יחסו לארץ ישראל.פגיעות

כמיהתו של היעב"ץ לציון באה לידי ביטוי, בין השאר, בקובץ שירתו " עת לכל חפץ ". בחלק גדול משיריו קונן על גלות ישראל, שממות הארץ וחורבן הבית, וכמעט שאין שיר בשירתו ללא הזכרת תקוותו ותפילתו לשיבת ציון ולגאולת ישראל וארצו.

כפי שציינו באשר לשירתו, כך הוא גם באשר לשירי ציו שלו. שירים המביעים כמיהה לציון הייתה מעשה מקובל אצל רבנים במרוקו; אולם המספר הרב של הישרים, שייחד להביע רגשות גלות ותקוות גאולה, ודרך הבעתו את רגשותיו מעידים על המקום המיוחד שהיה לארץ ישראל בעולמו הרוחני של היעב"ץ.

בשנת התע"א – 1711, כשעלה ממכנאס לירושלים ידידו וחברו רבי ברוך טולידאנו, חיבר היעב"ץ קינה מיוחדת שהיא כעין חיקוי לקינתו של רבי יהודה הלוי " ציון הלא תשאלי|" ולמסופר עליו, במטרה לשלוח אותה אל רבי ברוך.

כדבריו : " אשר יסדתי לשלוח להחכם השלם הותיק כבו הרב ברוך טולידאנו ז"ל לקונן אותה בעיר הקודש ירושלים תובב"א. מדבריו אלה נראה, שלא הספיק לשלוח אותה עד שהגיעה השמועה מירושלים על פטירתו של רבי ברוך.

אהבתו לציון התבטאה ביחסו החם לשלוחי ארץ ישראל ולמתכוננים לעלות אליה. הוא קירב ועודד את השד"רים שהגיעו למרוקו ועמד לימינם, ציידם במכתב המלצה לקהילות מרוקו הרחוקות ואף לקהילות שמחוץ למרוקו.

פניית השד"רים אליו לקבלת המלצה מובנת גם מצד היותו מנהיג ליהודי מרוקו, והמלצה בחתימתו תסייע להצלחת שליחותם בקהילות. כמה מהעתקי מכתבים אלו נשתמרו בקובץ איגרותיו, " לשון לימודים ". שד"רים אחדים נודעו לנו רק בזכות איגרותיו אלה.

היעב"ץ תרם מכספו לשד"רים וקיבל עליו להיות גבאי כוללות צפת כל ימי חייו. השד"ר רבי משה ישראל פונה אליו ף " יושב בזדר עליון דמטמרן ליה גליין החכם השלם הדיין המצויין גברינו כמהר"ר יעקב בן צור, ומבקש לעשות הכנות לקראת בואו לעריכת מגבית במכנאס.

ייתכן שקבלת היעב"ץ גברות של כוללות הרשב"י בצפת על עצמו קשורה במסורת הנפוצה בין יהודי מרוקו עד ימינו, שמי שבניו מתים ייכנס להיות חבר בחברת הרשב"י, ויכניס אפיו את בניו בעודם קטנים כחברים, כסגולה בדוקה שבניו יאריכו ימים.

הודות לקרבתו לשד"רים עיין היעב"ץ בספרים שהביאו למרוקו, העתיק מהם וכן רשם חידושי תורה ששמע מפיהם או ראה בכתבי ידם. על כל חידוש הקפיד לציין את שם אומרו ומקורו. השד"ר בי יעקב חיים שאל אותו שאלות בהלכה; השד"ר רבי יום טוב קרישפו, בדרכו חזרה לארץ, שלח לו ספר כאות תודה ןהוקרה על עזרתו בהצלחת שליחותו.

גם לאחר שוב השד"רים לארץ התכתב אתם. כן עודד בהמלצותיו את אלה שרצו לעלות לארץ ישראל.

היעב"ץ חיבר יצירות רבות ומגוונות בהלכה, פרשנות ומדרש, שירה וקבלה. הוא הכיר בס פרות יפה, פתגמים, בדיחות וחידות. קשה לתאר את כל יצירתו, משום שרובה הגיעה לידנו פירורים פירורים וחלק חשוב ממנה אבד בתלאות הזמן, נזכיר מיצירותיו את החיבורים הבאים :

" שאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב " – שני כרכים ובהם חמש מאות חמישים וארבע תשובות.  הספר זכה לדפוס רק לפני כשמונים שנה, בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון, בנא-אמון שבמצרים.

יש בספר גם שתשובות מחכמי התקופה. הספר הועתק לדפוס מכמה קובצי כתבי יד, וכנראה רוּבו לא הועתק מכתב יד המחבר אלא מהעתקות מאוחרות ; זו הסיבה שאנו מוצאים כמה תשובות הדנות בעניין אחד מפוזרות במקומות שונים בספר, ולפעמים התשובה המאוחרת בתאריך מופיעה ראשונה.

הרבה מתשובות היעב"ץ נדפסו בחיבוריהם של חכמי מרוקו, או שעודם פזורים בקבצים שונים בכתבי יד.

" עת לכל חפץ " – קובץ משירתו של היעב"ץ. שירים, בקשות וקינות בנויים לפי שירי הודאה ( שירתו הפרטים על נסים שנעשו לו ), מחזור השנה ( תפילה וחגים ) ומחזור החיים ( מילה, פדיון הבן, בר מצווה, חתונה ואבל ).

חלק משיריו בנוי לפי הלחן של השירה הערבית והספרדית, שהייתה ידועה במרוקו ברותם הימים. במעשה זה ראה הוצאת אותם ניגונים מהקליפה לקדושה. את שיריו כתב עברית וכמה מהם ארמית או ספרדית.

גם ספר זה נדפס בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון באלכסנדריה. הרבה משירתו של היעב"ץ עודה בכתובים, ופזורה בקבצים שונים.

הפרשנות והדרוש – הגיעו לידנו כמה קבצים שבהם חלק ניכר מחידושי היעב"ץ ודרושיו, קובץ הנמצא בפסריית מודינה באסטנזה, וקובץ הנמצא במוסקבה. כמה מחידושיו פזורים בקבצים שונים. גם בשנתו הגה בחלומו בתורה וחידש בה חידושים, תופעה שהייתה שכיחה בקרב רבני מרוקו.

עוד בחייו זכו דרושיו לאהדה רבה, והרב אליעזר בהלול העתיק בשנת התע"ב בספרו " מראה עיניים " בכתב יד כמה מדרושי היעב"ץ.

הקבלה – לבד מגדולתו בתורה היה ליעב"ץ גם יד ושם בחוכמת הקבלה. מצויים כמה קבצים בחוכמת הקבלה מהעתקותיו עם הגהותיו והערותיו. הספר " ירח יקר ", פירוש הזוהר לרבי אברהם גאלאנטי – כתב יד שהובא למרוקו על ידי השד"ר רבי אלישע אשכנזי – הועתק על ידי היעב"ץ, ועוד רבנים אחרים.

כמו כן, כתב יד הנמצא באוסף להמן, " הגהות ספר הכוונות של האר"י זלה"ה כפי סדר הדפים של הספר המצוי אצלי מכתב יד, החכם הרב יוסף גאביזון זלה"ה ולא רציתי לשלוח יד לכתוב בגיליון הספר…נאום הקטן יעב"ץ.

הרבה מהגהותיו והערותיו לספר " אוצרות החיים " לרבי חיים ויטאל הועתקו משמו בספר " סובר הרזים " לרבי יעקב בן סמחון ( נדפס כנספח לספרו " בת רבים " ג'רבה, התשי"ד ). גם בתשובותיו ובשירתו מתגלה בקיאותו בחוכמה זו.

הייתה לו יד גם בקבלה מעשית, הוא העתיק סגולות וקמיעות מכתבי יד שהביאו אתם השד"רים למרוקו. מצויים ממנו בכתב יד סגולות וקמיעות, ובתשובה בכתב יד בעניין קהל שרצה להדיח את שליח הציבור, ואחת הטענות היא שהשליח מתעסק בגורלות, הוא כותב :

…." גם מה שרצה לפוסלו מחמת שהוא מתעסק במלאכת הגורלות והמזלות….לא יפסל העושה בהם מלהיות שליח ציבור שהרי חז"ל אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.

" עט סופר " – חיבור בנוסח שטרות ודיניהם.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ- א. בשן

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

התקווה המשיחית.ממזרח שמש עד מבואו

התקווה המשיחית היו יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.

ל'אדיסון 1632 – 1703, שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.

הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהן המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן אל כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.

כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי, אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח. הניגוד לאחרים, שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את האמונה הנוצרית.

שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לעברית בקמבדריג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה-17, כתב על ארץ זו ובין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.

הוא מעיר על כך, כי היהודים " בסכלותם ובעיוורונם " עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.

האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עוצמתה של אמונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.

בוסנו, שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית. כשהתיישבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו.

הוא טוען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם ארכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות.

היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח. סולטאן זה שהצטיין בתאוות בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים.

גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפייה למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.

כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי הנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.

התקווה המשיחית , שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונתו של שבתאי צבי.

בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתאי צבי, הגואל האמיתי, יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675, וכי נתן העזתי הוא נביאו.

אך לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסיד שבתי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואומנם, אחד הסימנים לעוצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה כי המנהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי.

בין אם המנהג קשור בתופעה זו או באמונה המשיחית בכלל, קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנהוגים דווקא בט' באב, ביום נולד המשיח.

הערת המחבר – יש כמה מנהגים בט' באב, הנוגדים את הלכות האבלות, ומבטאים את האמונה בגאולה. כגון, נשים נהגות לשעות מלאכות שונות, כולל כיבוד הבית וסידורו לאחר חצות היום. לפי החיד"א, הנהיגו מנהג זה זקנים ראשונים, כדי לקבוע בלבן אמונת הגאולה, כי המשיח נולד בט' באב אחר חצות היום. עד כאן הערתו של המחבר. 

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI 

L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple. 

Chapitre IV

Les juifs de Safi et les consequences du dahir du 5  fevrier 1864

La ville de Tetouan fut occupee par les Espagnols en I860, apres la celebre bataille de Tetouan. L'occupant posa, pour l'evacuation de la ville, plusieurs conditions dont l'obligation pour le Maroc de verser un lourd tribut de guerre, fixe apres des negociations ardues a cent millions de pesetas. Le sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman ne put reunir une telle somme et il ne s'en procura que la moitie apres avoir vide les coffres du Tresor a Fes, Meknes et Marrakech et contracte un emprunt aupres de l'Angleterre.

Cette bataille s'est declaree suite a des attaques de la garnison de Ceuta par les tribus des campagnes voisines. L'etincelle qui amis le feu aux poudres a ete une construction hors des limites de la ville par le gouverneur de Ceuta qui a fixe le drapeau espagnol au-dessus. L'historien Al-Naciri a commente cet episode, disant 

C'est la bataille de Tetaouin (Tetouan) qui a leve le voile de respect sur le pays du Maroc et qui y a prolonge l'occupation des chretiens, ignorant completement les musulmans comme jamais auparavant.

Les deux parties, l'espagnole et la marocaine, avaient convenu que le reste du tribut serait paye a temperament, en versements de la moitie des droits de douane preleves dans les ports du Maroc ouverts sur l'exterieur, dont celui de Safi. Effectivement, une equipe de percepteurs espagnols s'installa dans ces ports « pour contrdler les importations et les exportations» et pour encaisser la moitie des recettes des douanes. De ces percepteurs espagnols, Safi recut un quinquagenaire, ancien officier de l'armee espagnole, nomme Mantilla. Le destin voulut qu'il mourut a Safi, quelques mois apres qu'il y eut debarque, exactement le 30 juillet 1863; des rumeurs se repandirent sur la cause de sa mort, disant qu'il avait ete empoisonne par ses serviteurs qui etaient des juifs.

  La bataille de Tetouan se termina par la defaite de l'armee marocaine et par la signature d'un pacte de conciliation le 26 avril 1860. Parmi ses conditions, outre le versement d'un lourd tribut de guerre et l'extension des limites des presides espagnoles sur la cote mediterraneenne comme Ceuta et Melilla, la cession du Maroc a l'Espagne d'un centre de peche sur le littoral atlantique faisant face a ses proprietes des lies Canaries.

  Expression relevee dans une lettre du negociateur marocain Moulay Al Abbas au sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman datee du 30 mars 1860, d'apres Germain Ayache dans son article : « Certains aspects de la crise financiere du Maroc apres la conquete espagnole en 1860 », Etudes de l'Histoire du Maroc, 1986, p. 82.

 Le sultan Sidi Mohammed IV commenta ainsi la situation du Tresor public du pays apres le versement du tribut de Tetouan : « Nous avons donne tout ce que nous avions dans notre Tresor de Fes, tout ce qu'il y avait au Tresor de Marrakech jusqu'a ce qu'il ne nous reste sous la main que de quoi entretenir notre armee qui ne peut assurer son service, affamee et devetue. Et malgre cela, l'armee n'a pas ete satisfaite de ce reste modeste. »

  L’emprunt anglais atteignit deux millions de rials ou dix millions de pesetas. Le Maroc s'etait engage a le rembourser en termes avec des interets dus. Ces remboursements durerent 20 ans.

  Le remboursement du solde du tribut de guerre espagnol dura 25 ans

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "תזריע" שבת "החדש"

הפטרה: "כה אמר ה'"

כז' אדר ב' תשע"דפרשת השבוע

 

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:20

18:38

18:27

יציאה

19:33

19:35

19:35

ר"ת

20:14

20:11

20:11

העלון ניתן להורדה באתרים הבאים:                  ladaat.net/gilionot.php                alonolam.com

הגיגים לפרשת השבוע

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב' ג)

ה"אור החיים" הקדוש מבאר שסמיכות הפסוק שלפנינו לפסוק שלפניו "וטמאה שבעת ימים" היא כדי להסביר מדוע יש לעכב את מצות הברית עד יום השמיני ולא צוה הקב"ה למול את התינוק שנולד בו ביום, כמו שמצינו בעבד מקנת כסף שנימול בו ביום, לכן בא הכתוב ואמר: "וטמאה שבעת ימים" ומיד מוסיף הכתוב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", כלומר טעם עיכוב המילה ליום השמיני הוא משום שאימו טמאה, וכמו שהסבירו חז"ל "כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (נדה לא:), ה"אור החיים" הקדוש מביא הסבר נוסף מהמדרש שאומר שהתינוק נימול לשמונה ימים, משום שה' ברחמיו ממתין לתינוק עד שיהיה בו כוח לשאת את המילה, וכשם שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם, כך רחמיו על הבהמה שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב' כז) וטוען ה"אור  החיים" הקדוש שהמקור שממנו שואב התינוק את הכוח היא השבת, כפי שמובא בזוהר (ח"ג צא:) שהמילה נדחית ליום השמיני כדי שתעבור על התינוק שבת, שבה מגיעה לתינוק הנפש החיונית המושפעת בעולם ביום השבת, ואז יהיה בן קיימא, ואמרו חז"ל במדרש על בריאת העולם שלפני שבאה השבת היה העולם רופף ורועד כיון שבאה השבת העולם התחזק ונח.

 

"ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" (ויקרא יב' ד)

הרמב"ן מביא את פירושו של רש"י שהלשון "תשב" הוא לא במשמעות של "ישיבה" אלא במשמעות של "עכבה", כמו "ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים א' מו), או "וישב באלוני ממרא" (בראשית יג יח). אך מקשה עליו ואומר שלפי זה על הכתוב היה לומר: "ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עוד עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש אף על פי שהם ימי טוהר אצל הבעל, "בדמי טהרה". ומתרץ שנקט הכתוב בלשון "תשב", להודיענו שאפילו אם בימים אלו לא תראה היולדת דמים בכל זאת תמתין מלגעת בכל קודש וכל זאת מפני הלידה עצמה.

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו" (ויקרא יג' ב)

רבינו בחיי מביא את המדרש ששואל מדוע בפרשת נגעים לא נאמר: "דבר אל בני ישראל"? והתשובה במדרש היא, שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה כפי שנאמר: "כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (תהלים ה'), ועוד נאמר: "חי אני נאם ה' א-לקים אם אחפוץ במות הרשע" (יחזקאל לג'), אלא כל חפצו של הקב"ה הוא להצדיק את בריותיו, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", הקב"ה חפץ להצדיק את בריותיו ולא לחייב אותן, זו הסיבה שלא אמר הכתוב בפרשת נגעים: "דבר אל בני ישראל".

 

"ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג' ג)

אומר ה"כלי יקר" שבכל מקום שיש שער לבן זה סימן לחולשה בגוף, ומביא הוא ראיה מהתופעה של הלבנת השער אצל האדם לעת זקנתו. עוד מציין ה"כלי יקר" שכל הסוסים הלבנים הם תשושי כח ביחס לסוסים האחרים וגם אצל הכבשים, כבש שצבע צמרו לבן הוא אינו משובח כמו כבש בצבע אחר. וההסבר לכך הוא שמקור הצבע הלבן הוא מהליחה הלבנה שגורמת לעצלות האדם, והעצלות היא מקור החולשה. 

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (ויקרא יג' ב)

שואל רבינו החיד"א בספרו "פני דוד" מדוע נאמר "והיה" הלוא אמרו חז"ל שבכל מקום שכתוב "והיה" זהו לשון שמחה? ומתרץ שעל האדם לשמוח כאשר יסורים הם בגופו, כפי שאמרו המפרשים שעדיף שיבואו נגעים בגופו של האדם היות שעל ידי זה הוא יתעורר לשוב בתשובה מיד. ובזה ניתן להסביר את מאמר חז"ל: "אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסורים באים עליו" שלכאורה אינו מובן, בתחילה פתח ואמר "אין לך אדם בלא יסורים" כלומר כולם כלולים בגזרת היסורים, ובסוף מסיים: "אשרי מי שיסורים באים עליו", כלומר מאושר מי שזוכה ביסורים כלומר לא כולם זוכים לכך. אלא הכוונה היא שבודאי "אין אדם בלא יסורים", אלא שיש סוגים שונים של יסורים, יש יסורים בממון, יש יסורים מבני הבית, מחברים ורעים, ועוד סוגים רבים ומשונים, וכל מיני היסורים הם מזבח כפרה. אלא  שעל אחד מהם נאמר "אשרי" והוא למי שיש יסורים בגופו, וזה מה שנאמר: "אשרי מי שיסורים באים עליו", אל עורו ואל בשרו, שעל ידי שהם בגופו מתעורר הוא לשוב כדבר האמור.

 

״ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג' ג)

אומר רבי יהונתן אייבישיץ ב"תפארת יהונתן" שבשעה שאדם חוטא בצעירותו, עדיין יש תקווה שתתיישב דעתו וישוב לדרך הישר, אך אם הגיע למצב של ״ושער בנגע הפך לבן", כלומר, אם הנגעים הם כבר בעלי "שערות שיבה" אזי "טמא הוא״, לחוטא כזה קשה מאוד לשוב בחשובה.

 

"נגע צרעת הוא" (ויקרא יג' ג)

מעיר ה"ספורנו" שלפעמים אומר הכתוב: "נגע צרעת הוא", לפעמים אומר הכתוב: "צרעת היא" ולפעמים כתוב: "צרעת נושנת הוא" ולפעמים נאמר: "נגע הוא" ומבאר הוא שהבדל הוא מבטא שלבים שונים בהתפתחות החולי.  בהתחלה נאמר "נגע" בלבד, ובהמשך נאמר "נגע צרעת" המבטא תוספת בנגע, ולבסוף בהגיע לתכלית נאמר "צרעת", וכאשר הצרעת מתישנת היא נקראת "צרעת נושנת" וכאשר תהיה בירידה יאמר הכתוב: "נרפא הנגע" או "נרפא הנתק". ומכיון שכל מטרת הנגעים היא להעניש את החוטא כפי שאמרו חז"ל: "כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה" (ברכות ה:) נתן הכתוב לאדם זמנים של הסגר כדי לעורר את האדם אל התשובה, כאמור: "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון" (איוב לו' י)

 

"נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו" (ויקרא יג' ג)

מובא במדרש שדוד המלך ביקש מהקב"ה שתהא חשובה לפניו אמירת התהלים כנגעים ואהלות, כלומר שאמירת התהלים תחשב כאילו למדו באותה שעה את הסוגיות החמורות בש"ס כמו "נגעים ואהלות". וצריך להבין מדוע בחר דוד דוקא את הדוגמאות הללו? ראיתי מביאים בשם ה"משך חכמה" שהדין במראות הנגעים הוא שההכרעה נתונה אצל הכהן, בידו לטהר את הנגע או לטמא אותו, בבחינת "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל' ג). אך מה קורה כאשר אין כהן מומחה שיודע להבחין בין נגע לנגע? הדין הוא שקוראים לתלמיד חכם, שאינו כהן, שיראה את הנגע, ולאחר שהוא פוסק את הדין הוא מוסר את הכרעתו לכהן עם הארץ, ועל הכהן לומר בפיו על טמא, "טמא", ועל טהור, "טהור". יוצא שהגם כאשר הכהן אינו יודע ומבין את סיבת אמירתו ומהותה, הרי שאמירתו היא הקובעת והיא חורצת את טיב הנגע. זה מה שביקש דוד המלך מהקב"ה, שאמירת פרקי התהלים תהיה מקובלת לרצון לפניו, אפילו אם אין הקורא מבין את פירושם כלל, רק משום עצם האמירה.

 

"כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג' יג)

תמה ה"חפץ חיים" על דברי הכתוב, הרי צבע לבן בנגע זהו סימן טומאה, אם כך, מדוע כאשר נהפך כל הנגע ללבן הנגע טהור? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע ועוד עבירות הקשורות למידות (ערכין טו) ותכלית הנגעים היא להביא את אדם לידי הכנעה ותשובה. וכאשר יש באדם נגע מועט בעור בשרו עדיין לא נכנע לבבו מעצמו ולכן צריך שיבוא אל הכהן שירחיק אותו מהמחנה שישב בצד ויכנע לבבו אולם כאשר כולו הפך לבן מבין האדם בעצמו שלא נשאר בו שום דבר טוב, ואז כבר מעצמו נכנע לבו ואינו זקוק להשלח מחוץ למחנה. 

 

"איש צרוע הוא טמא הוא וטמאו הכהן בראשו נגעו" (ויקרא יג' מד)

אמרו חז"ל שנגעי הצרעת באים על חטא. אומר הנצי"ב שאינה דומה הסיבה לצרעת הגוף לסיבה לצרעת הראש. צרעת הגוף באה על חטא התאוה המחטיא את הבשר, ואילו צרעת הראש באה על חטא דעות משובשות. לכך אמר "בראשו נגעו", להורות, שאף שסימני הקרחת או הגבחת הם כמראה צרעת עור בשר, נבדלים הם בהיותם אות לעוונות הראש דוקא. והנפקא מינה היא, להתרחק ולהזהר ממנו באופן מיוחד, כי החוטא בדעות משובשות מחטיא את המתרועעים עמו, יותר מבעל תאוה. 

מעוניין לקבל את העלון ישירות לתיבת הדוא"ל שלך?   שלח מייל לכתובת: Yossef.Benhamo@gmail.com

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר