מורשת יהדות מרוקו

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

תורתו מכרזת עליו

מכל רחבי העולם היהודי שיגרו אליו שאלות וספקות, מצרפת, טורקיה, ארץ ישראל, ארצות אשכנז, עירק, ותימן. חיבורו הגדול ב״ח על השולחן ערוך נקרא קרני רא״ם׳ ב. ״תועפות רא״ם ־ שו"ת ג. ״פעמוני זהב״ בעניני חושן משפט ד. חדד ותימא״ חידושים ל- 12 מסכתות בש״ס ופירוש על תוספות יום טוב מגילה. ה. ״פעמון ורימון״ דרשות. ג וספר ״שער כבוד ה׳״. השמות של חיבוריו ברמזים את שמו ואת שם אביו. רא״ם בר״ת רפאל אנקאווה בר מרדכי, מלבד גאונותו חיבוריו ופסקיו הפצת תורתו שמירה על גדרי ההלכה והצניעות ענוותנותו, ותפקידיו הפוריים שהיו לשם דבר, לחם בכל עוזו להציל עשוק מידי עושקו, לסייע לעניים לחולים ולדוויים, סעד וסמך כלכלית ורוחנית לכל דווה יום, ולכל יתום ואלמנה שבור ונכה רוח היה להם רבי רפאל לאב ומגן, עזרם והוציאם ממסגר העוני וסבלם הנפשי, רבים התאכסנו בביתו וסעדו מלחמו במשך חודשים, ופעמים אף שילם קנסות שהוטלו על האנשים מבני ישראל, ״בכך פדאם מבית הכלא בממונו הפרטי, כדי שביתם לא יהרס ובני משפחותיהם לא יופקרו לכל רוח.

טרם יום נסיעתו

חודש ימים לפני פטירתו הודיע רבי רפאל למקורביו תלמידיו קרוביו ואנשי החברא קדישא, כי זמנו קצוב, מסר הוראות ברורות לסדרי הלוויתו וקבורתו הספדיו ושמירת החודש והשנה, בשעותיו האחרונות בהגיע הגאון הקדוש רבי רפאל לפ״ח (88) שנים, התקדרו השמים בעבים שחורים, בליל שבת קודש ד׳ מנחם אב התרצ״ה (1935) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, ורבי רפאל מסר את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

המונים בכל רחבי מרוקו וצרפת הגיעו במהירות להלויתו שהיתה ביום ראשון ה' באב, גם נציגי ממשלות ומדינות באו להיפרד מרבם, 40,000 איש ליווהו לבית עולמים, 12 חכמי דורו המופלגים נשאו את מיטתו העטופה בטליתו, 12 בעלי תקיעה תקעו והריעו בשופרות, 200 תינוקות של בית רבן לבושי שחורים צעדו ב – 4 טורים לפני הארון כשהם נושאים בפיהם קינות ופסוקי תהילים בקצב אחיד ונגינת אבל ויגון, גופו הקדוש נטמן בעיר סאלי, 30 יום נערכו הספדים ברחבי העולם היהודי. יהי זכרו ברוך ויעמוד לנו למלאך ומליץ טוב על אחיו.

לאחריו כיהן הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל כמה שנים אלא שכיון שנחלה חזר לעיר במקנס, בשנת תש״ט החל לכהן בתפקיד זה הגאון רבי שאול אבן דאנן מחבר הספר שו״ת ׳הגם שאול׳ וספר נאות דש״א, (שהוא בנו של הדיין פאר הדור רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל שהיה אב״ד שנים רבות בפאס וכשחנכו את הב״ד הממשלתי שבראשותו של רבי רפאל אנקווא ברבאט קראו רבי רפאל לרבי שלמה שיכהן כדיין בבית דינו, ספריו שו׳׳ת בקש שלמה ושו״ת אשר לשלמה הם מהספרים היסודיים בפסיקה במרוקו נפטר בכח׳ חשון שנת תרפ׳׳ט.) הרב שאול עלה לארץ ישראל בשנת תשכ״ה והיה מרבני העדה המערבית בירושלים, (נפטר בשנת תשל״ב בהיותו בגיל 90) משנת תשכ׳׳ה כיהן בנו של רבי רפאל – הגאון רבי מיכאל יששכר אנקווה זצ׳׳ל (נפטר בשנת

תשל׳׳ב). ולאחריו כיהן רבנו במשרה זו עד סוף שנת תשל׳׳ח.

משיב כהלכה

כפי שספרנו ידע רבנו להבדיל בין מים למים: בין הזמנים שבהם התעסק עם הצבור, לבין הזמן שבו עסק עם התלמידים בלימוד התורה, לבין הזמנים שהיה לומד את לימודיו פעמים רבות עד לאור הבוקר, ולבין הזמנים שהיה משכים קום להכין את שיעוריו. כל דבר היה חשוב ולכן לכל דבר הקציב זמן, ושכבר בצעירותו ממש פנו אליו בשאלות חמורות בכל ארבעה חלקי השו״ע, ותשובותיו הקולעות מצאו חן בעיני אבות בתי הדין.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

תורתו מכרזת עליו

שמו הטוב כתלמיד חכם ופוסק גדול, עבר חיש את גבולות העיר מקנס ויצא למרחקים וכבר בשנת תרצ״א בהיות רבנו כבן 22 מוצאים אנו שהתייחסו אליו כמורה הוראה בענינים קשים (לדוגמא עיין בתבואות שמש ח״ב סי׳ ח׳) וכבר בשנת תרצ״ד בהיותו בן עשרים וחמש מוצאים אנו בספריו תשובות לשאלות שנשלחו אליו שיחוה בהן דעתו, וכבר בהיותו בן שלושים מוצאים אנו שפנו אליו אבות בתי דין לעיין בנדונים קשים בענייני חושן משפט, דוגמא לזה מוצאים אנו בספרו תבואות שמש חלק חושן משפט עמי פג׳־צא׳ תשובה לביה״ד בקזבלנקא. ובעמ' כו' מובאת תשובה בת שלושים עמודים בענייני חושן משפט משנת תש״ה לאב״ד דקזבלנקא ונשיא ביה״ד הרבני רבי משה חי אליקים זצ״ל המכונה המשמ״ח אלקים, (והיו שקראוהו ׳התנא הירושלמי׳ כיון שמקום הולדתו היה בא״י, והגיע למרוקו בשנת תרע״ד בשליחות לטובת תושבי ירושלים, ואז החלה מלחמת העולם הראשונה והוכרח להשאר במרוקו עד יעבור זעם, ואז הכירו את גדולתו ומינוהו לרב ודיין, לאחר המלחמה הביא גם את משפחתו לגור במרוקו). (בחוברת ׳אור המערב׳ ראיתי במאמר של הרה״ג רבי משה ויזגן זצ״ל אב׳׳ד מראקש, שכותב: שרבי משה חי אליקים הביאוהו רבני מרוקו למרוקו בשנת תרע״ד ללמד תורה… ולא כנ״ל שהיה שד״ר) אותו הזמן שיצא ממקנס כדי להיפגש עם ראב׳׳ד דקזבלנקא כדי לשאת ולתת עימו על התשובה הנ״ל, היתה זו הפעם הראשונה שיצא רבנו מגבולות מקנס, ואז אמר ״בנו חשבתי שגבולות מקנס הם גבולות מרוקו, אבל עתה הנני רואה שמרוקו גדולה ולא כמו שחשבתי. האב״ד שהתרשם עמוקות מרבנו, החל מאותו הזמן לשלוח לרבנו את הבעלי דין שהגיעו ממקנס להתדיין אצלו.

שמחים בראיתו

בספרו וחם השמש עמי שיב׳ מספר הרב שבצעירותו נכנס לבית הדין שבקזבלנקא, ושם כיהן בדיינות רבי אברהם אביחצירא זצ״ל עם המשמ׳׳ח אלקים זצ״ל, ובראות רבי אברהם את רבנו ביקש מכל הדיינים לקום, ובירך שהחיינו, כיון ששמח מאוד בראית רבנו.

ויאבק איש עימו

תקופת רבנו בניהול הת׳׳ת לא היתה קלה, כי פתאום אנשים נתנו בו עיניהם שכאילו כבר נתעשר, וכן היו לו ויכוחים עם הורים, עד שלפעמים במשך הויכוח היו מושכים לו בבגדיו, הויכוחים נבעו כתוצאה מזה שאנשי מקנס היו בהם הרבה חכמים, וכל אחד חשב לחנך בשיטה אחרת, ובעיר מלאה חכמים זה קשה כפליים להיות מחנך של 3,000 תלמידים, לאחר כעשר שנים שהיה עסוק בתלמוד תורה, הגיע למסקנה, שמלאכה זו בשבילו, היא קשה מנשוא, לכן החליט בעצת רבותיו להשקיע בשינון לימוד והדיינות בתקוה לכהן כדיין.

בשנת תש״ז פנה רבנו לבית דין הגדול שבראשות ראש אבות בתי הדין במרוקו ואב״ד לערעורים ברבאט הגאון רבי שאול אבן דאנן זצ״ל כדי שיערכו לו בחינה בכל ההלכות הקשורות לדיין, אמנם מאחר והכירו הרבנים את גדולתו רצו לתת לו מכתב סמיכה ללא בחינה, אך רבנו התחנן שכדי שלא יאמרו שיש בסמיכת הדיינים איפה ואיפה, רוצה הוא להיבחן ככל המבקשים, קשה היה לשכנעם שיבחנוהו אך לבסוף הצליח לשכנעם, וגם כשהצליח רבנו לשכנעם כל זמן המבחן, היו מתנצלים שוב ושוב על השאלות שהם שואלים וחוקרים אותו. ובתעודה שהעניקו לו, כותב הראב״ד רבי שאול אבן דאנן שהצלחתו במבחן היתה גדולה, כיאות וכנאה לדיין בישראל.

פרסומו של רבנו היה הולך ורב מיום ליום, קהילות רבות בקשו להכתירו בנזר הרבנות, ומאז פנו אליו כחמישה הצעות מיושבי על מדין לבא ולכהן דיין בעירם, אך רבנו סרב, כי בכל זאת היה קשה לו לעזוב את פעילותו החינוכית הרוחנית והתורנית שבעירו מקנס, ומה גם שהרב בחכמתו רצה שהדיינות תהיה בעבורו גם כלי לעליה בתורה, לכך סרב לכמה הצעות לכהן בבתי דין של עיירות קטנות.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

פעולתם הראשונה של האנשים בהגיעם לקבר הקדוש היתה להתארגן במקום שבו יבלו במשך כל תקופת שהותם. המיוחסים שביניהם, היו משתכנים בחדר שבנו לעצמם לצורך זה, אמידים אחרים היו שוכרים חדרים, והרוב היו מקימים אוהלים. הפקידים האחראים על קבר הקדוש היו מווסתים את התנועה וקובעים סדרים לטובת המבקרים.

לשרותים ולאספקה סדירה של מצרכים למבקרים דאגו הפקידים, אך גם למוסלמים שבסביבה היה חלק פעיל בשרותים אלה. הם היו מצפים להזדמנות זו כדי לשפר את מצבם הכלכלי, והיו דואגים להסעת המבקרים, להספקת מצרכים שונים, וגם למכירת בהמות המיועדות לשחיטה.

לאחר השלמת הסידורים הטכניים הראשוניים, היו האנשים זורמים למקום הקבורה לשם התייחדות עם הקדוש. ליד הקבר היתה בקביעות קבוצת אנשים הקוראים תהילים.

טקסים ומנהגים רבים היו קשורים בביקור אצל הקדוש. היו מתפללים, שרים ורוקדים ליד הקבר, מדליקים נרות, עורכים שחיטה, ומקיימים סעודה לאחר מכן. מקובל מאוד להשאיר בקבוק מים או שמן, תכשיט או מטבע, או בעצם כל חפץ אחר ללילה שלם, או במשך כמה לילות, מעל קברו של הקדוש. נשים עקרות נהגו להשאיר חגורה. כאשר עץ נמצא ליד קברו של הקדוש, נהוג לתלות על ענפיו חתיכות בד, סמרטוטים, סרטים וצעיפים שהם ex-voto. הכוונה בהנחת החפצים על קברו של הקדוש, או בתלייתם על ענפי העץ, היא לבקש מהקדוש טובה, או להודות על מעשה שעשה, או כדי למלא דברים אלה בברכת הקדוש.

הבהרה : Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue. Ces objets peuvent prendre de multiples formes : statuettes ou plaques anatomiques, crucifix, tableaux, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

כך המים והשמן שהיו על קברו של הקדוש ישמשו במקום, או אפילו יותר מאוחר בבית, לריפוי מחלות." בעל התכשיט והמטבע שצורף לשרשרת, יענוד אותם כדי לקבל מזל, והאשה העקרה תחגור את החגורה כדי להרות. לדברים שמניחים או תולים יש גם משמעות של פתק שמעבירים לקדוש. אותה האמונה קשורה לאבנים שמניחים על המציבה, או ליד קבר הקדוש, והכוונה היא שהקדוש, כאשר נשמתו תבוא ביום ההילולה, או ביום אחר, יראה את האבן ויזכור את המבקש לטובה.

 אימת החלום

נהוראי-מאיר שטרית

פרקים מהאפוס של הידות מרוקו

העריכת נתן יונתן

נהוראי— מאיר שטרית נולד במרוקו בשנת 1937. בילדותו למד ב״חדר
בבית־ספר ״אליאנס״ בעיירתו ובבית־ספר תיכון ״אורט״ בקאזאבלנקא. כפקיד בכיר בשרות הממשלתי במדינה זו, היה מעורב בחיים הציבוריים: בשנת 1963 עלה ארצה עם משפחתו. כיום עובד ציבור, משתלם בספרות ומקרא באוניברסיטת תליאביב, למד יחסי ציבור ועתונאות ועוסק במורשת יהדות מרוקו, עליה פרסם מאמרים וכתבות בעתונות. זהו ספרו הראשון.
העיירה גוראמא משמשת אשנב שדרכו מביא המחבר סיפור חי,־ אותנטי ומרתק על מרוקו בכלל ועל יהודי מדינה זו בפרט; על העליה ההמונית והסלקטיבית כאחת, על חייה של קהילה טיפוסית בעיירה וצביונה היהודי שנשתמר במשך דורות רבים, על־אף הסבל והקשיים, עד לעליית האחרון שבהם לישראל. הסיפור אגב העיירה גוראמא משולב בתחומים ובנושאים על מרוקו בכל התקופות ועל חיי הערבים והיהודים בזמנים שונים, ובנסיבות שונות ומשונות.