מורשת יהדות מרוקו

לגולשים היקרים

אתנחתא קלה מרצף ספרו של חיים מלכא.

הנושא בוער בעצמותי וכואב עד מאוד….אך כבוד האדם, במקרה זה כבודו של העולה ממרוקו, כבודו נרמס עד עפר ואין ביכולתו ( אז ) לעשות דבר כנגד הממסד העויין, אשר ראה בעלייה ממרוקו מעמסה שאין מדינת ישראל יכולה לעמוד בה – כן חייבים להודות שלא כולם בקו המוקשה של חלק מ " מנהיגי האומה " דאז….סלקציה…הגבלות גיל….הפרדות משפחות…קליטה לא נואתה….זלזול עד אין קץ באינטלטנציה של העולים…יען כי כך הייתה המחשבה אז…..

כיום תודה לא, כולם יודעים את ערכה של עדה מפוארה זו, ותרומתה לבניית הארץ להגשמת החזון הציוני לא תסולא בפז, אינה בשום פנים ואופן מועטה ביחס של השוכנים כאן ( ולא לפניהם ) אלא אף עולה על תרומתם של מייסדי המדינה ( כביכול ) ההיסטוריה מוכיחה זאת. 

אבי כאן את שני שיריו של נתן אלטרמן, האחד והיחיד שעמד מול סוללת המתנגדים גם דתיים וגם חילונים, וכתב שני השירים אשר מספרים בכישרון רב את סיפורה של האפלייה הגזענית של אלה שהיו כאן לפנינו אך במעט בלבד. 

לצערי לא כולם דגלו בקו של נתן אלטרמן, והיו כאלו שהרחיקו לכת והשוו את אנשי העדה לגרועים יותר מאשר הערבים שהיו כאן….לא רבותי…אנחנו לא רק שעולים על הערבים שהיו כאן אלא אף גם עליכם שכביכול " מלומדים " יותר ולא כך הדבר….

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.

דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….

– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —

המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

ש. טבת, 'הארץ'

להלן שירו הראשון…….

כן קטע שכזה, 
גם הוא בל יעדר, 
גם הוא בל ישכח, 
דף אילם ואשם, 
דף בזיונו של אב, 
אשר ניתר ניתר ורץ 
ותינוקיו עומדים דומם. 

דף בזיונו של אב, 
אשר שיבת ציון צותה עליו – קפוץ! 
והוא בעגולו. 
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון 
לבל נרגישׁ חלי רגלו. 

ואל עליון שמע 
וכה אמר לו אל: 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו 
איתך אני! 
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי 
אשר זיוה נוצץ מדמעך. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

חודשים אחדים לאחר רצח אל־בנא תיאר ג׳יימס הייוורת׳־דוּן, שהיה אז פרופסור לערבית ולתרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון שבוושינגטון, כיצד נראתה מצרים לו השיג אל־בנא את מטרתו ותפס את השלטון בקהיר. אף שהמילה ״איסלאמיזם״ לא הייתה עדיין בשימוש בשעה שהייוורת׳־דון כתב את דבריו, הוא הצליח לחזות את הנסיגה החברתית ש־50 שנה לאחר מכן הייתה למציאות חיים יומיומית באפגניסטן, בעזה ובאיראן. במבט לאחור, דבריו, שנכתבו בשנת 1950, נקראים כאזהרה על ההצלחות שהיו האחים המוסלמים צפויים לקצור בעשורים שלאחר רצח מנהיגם. וכך כתב:

לו צברו האחים המוסלמים די כוח, נשות מצרים, שהשתחררו בהדרגה ממנהגי ההרחקה הישנים, היו נאלצות לנטוש את לבושן האירופי ולשוב לתלבושת האיסלאמית, זו שלמען האמת הייתה שכיחה עוד לפני מחצית היובל. עטיית רעלה הייתה נעשית לחובה. נשים לא היו מורשות ללבוש בגדים צבעוניים בציבור. חיי החברה בערים היו נהפכים על פניהם, שכן הבארים, המסעדות והקברטים האופנתיים היו נסגרים; משקאות אלכוהוליים לא רק שהיו נאסרים למכירה ולייבוא, אלא מי שהיה נתפס כשהוא שותה אותם היה מולקה על פי ההלכה האיסלאמית. תיאטראות ובתי קולנוע היו נסגרים בטענה שהם נוגדים את האיסלאם, והפצתם של רוב העיתונים וכתבי העת הייתה נאסרת מאותה סיבה [.״] רכישתם של רומנים באנגלית ובצרפתית הייתה נעשית בלתי אפשרית כמעט, משום שיצירות כגון אלו היו מוכרזות מלכתחילה כנשק רב־עוצמה שהמערב מפעיל כדי לערער את המוסר האיסלאמי; הן היו נחשבות חלק מניסיון ערמומי של זרים להרוס את האיסלאם.

שעה שהייוורת׳־דון כתב מילים אלו, הנראות היום כדברי נבואה, נזרעו כבר הזרעים להישגו הגדול ביותר של האיסלאמיזם במאה העשרים, המהפכה האיראנית. מראשית שנות השלושים ואילך קירב המופתי של ירושלים את כוהני הדת השיעים של איראן אל פעילותו האנטי־יהודית. ׳ בשנת 1937, כשהוא כבר אישיות רבת השפעה, התקשר ח׳ומייני עם נציגים של האחים. הוא החל לקרוא בכתבי חסן אל־בנא, ושוחח ימים על גבי ימים עם שליחים של הארגון. לימים יקפיד ח׳ומייני להאזין בקביעות לשידורים בשפה הפרסית של רדיו צזן הנאצי.

״השידורים הגרמניים בפרסית נהנו בתקופת המלחמה מקהל המאזינים הרחב ביותר האפשרי באיראן ובעיראק. ח׳ומייני האזין לתוכניות מדי ערב״, ציין אמיר טאהירי בביוגרפיה שכתב על המנהיג האיראני. ״ח׳ומייני הביא עמו [לעיר קום] מקלט רדיו מתוצרת החברה הבריטית ׳פאי׳, שקנה מידי עולה רגל הודי מוסלמי. הסתבר שהייתה זו קנייה טובה […] הרבה מולות וטלבות מתאספים בערבים בביתו, לרוב על המרפסת, ומאזינים לרדיו ברלין ולבי־בי-סי״.

ח׳ומייני, אין ספק, לא היה חניכו של היטלר. אולם לא יהיה זה בלתי סביר לשער שהשקפותיו האנטי־יהודיות, שתרמו כה רבות לפופולריות שלו למן ראשית שנות השישים, עוצבו במהלך שנות השלושים

אילו תובנות הניבה סקירתנו זו של שורשי הג׳יהאד המודרני?

ראשית, יש להדגיש שעליית הנאציזם ועליית האיסלאמיזם התרחשו באותו פרק זמן. לא היה זה מקרה, שכן שתי התנועות ייצגו ניסיונות לתת מענה למשבר הקפיטליזם. שונות זו מזו ככל שיהיו, לשתיהן מאפיין מרכזי משותף מכריע: שתיהן ביקשו ליצור תחושת שייכות לקהילה הומוגנית באמצעות גיוס למלחמה ביהודים ולפרעות בהם.

לא המופתי ולא מייסדי האחים היו פרי יצירתו של הפשיזם האירופי, אולם את שניהם הוא חיזק. כמו גוזל בוגר המטפח את אחיו בהצמיחו נוצות, טיפח הנאציונל־סוציאליזם את התנועה האיסלאמיסטית בססמאות, בעידוד אינטלקטואלי ובממון. ב״משפט היהודים בקהיר״, המשפט שיזמו כדי להתיר הפצת חוברת מבית מדרשם בקהיר, ייצאו הנאצים את האנטישמיות שלהם למצרים. תנועות מצריות כגון ״מצרים הצעירה״ ערכו את תהלוכות הרחוב שלהן בהשראת מצעדי ההמונים הנאציים. האחים קיבלו סיוע כספי מסוכנות הידיעות הגרמנית בקהיר. רק הודות להזרמת הכספים הנאציים היה המופתי יכול לקיים לאורך זמן את ההתקוממות בארץ־ישראל, אותה התקוממות שאל־בנא השתמש בה כדי להאיץ את יצירתה של התנועה הג׳יהאדית.

שנית, למדנו שהסלמתו של הסכסוך בארץ־ישראל לא הייתה בעלת שורשים ״טבעיים״ או ״בלתי־נמנעים מבחינה היסטורית״, אלא הייתה תוצאתו של מסע תעמולה מכוון. בעוד הפונדמנטליזם היהודי היה כל הזמן מיעוט חלש בתנועה הציונית, במחנה הערבי גבר הזרם האנטי־יהודי בהנהגת אל־חוסייני ואל־בנא על יריביו מבית באלימות ובשפיכות דמים. ״מלחמת הקודש״ של זרם זה לא נועדה מעולם לשפר את תנאי החיים או להנחיל אושר לפרט, אלא לקדם משימה ״נעלה״ יותר: כפייתה של זהות דתית אחת ובלעדית, תוך שלילתו של כל דבר זר והוקעתו של כל מתלבט כעריק.

מדוע, מכל הנושאים, בחר אל־בנא דווקא בארץ־ישראל כמכשיר החשוב ביותר לקימומו של עיקרון הג׳יהאד כדרך החיים המוסלמית? הג׳יהאד, בהיותו מצווה דתית, דורש צידוק דתי. המקרה של ארץ־ישראל סיפק צידוק־מוקדם ממין זה. מסגד אל־אקצה שבירושלים נחשב באיסלאם האורתודוכסי לאתר הצליינות השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה. יותר מכך: לפי הסונה, ירושלים היא היא המקום שממנו העפיל הנביא מוחמר אל מסע הלילה המיסטי שלו השמיימה. רק את המאבק על ארץ־ישראל, או על פלסטין בעיני אל־בנא, היה אפשר לנפח לכדי סוגיה של חיים ומוות, ולציידו, כלשונו של ביטאון האחים ׳א־נאט׳ר, כ״כיכר השוק שבה המיקח שלנו הוא זכייה באחת משתי סחורות, הניצחון או מות הקדושים״. רק פלסטין יכלה לשמש נקודת זינוק שבה ה״אומה״, קהילת המוסלמים העולמית, תתאחד סביב מטרה אחת. שכן, האם לא ל״ירושלים וסביב לה״ הועידה נבואתו של מוחמר לאומת האיסלאם, על פי המסורת, קרב מכריע?

שלישית, ראוי להעיר שלא המופתי לבדו, ולא האחים לבדם, היו יכולים להיות בעלי השפעה דרמטית על מהלך הסכסוך בארץ־ישראל. שיתוף הפעולה ביניהם היה סוד כוחם. לאחר תום מלחמת העולם השנייה סייעו האחים המוסלמים לאל־חוסייני לשוב לעמדת מנהיגות; ולו היו הנשאשיבים מנהיגים את ערביי או־ץ־ישראל, היה הג׳יהאד נחשב שם לעניין שולי ונלעג. כך תמצת הייוורת׳־דון, במחקרו משנת 1950, את חשיבותה של הברית בין השניים:

התמורה האמיתית באה לו לחסן [אל־בנא] עם המהומות בפלשתינה משנת 1936 והלאה. הוא יצר קשר עם המופתי, היה לאחד מתומכיו הקרובים ביותר, והגיע בלי ספק לסוג כלשהו של הסכמה איתו – שכן פועלו של אל־בנא בפלשתינה למען הערבים והמופתי הוא ששינה את חזותן של תנועתו ושל מדיניותו. המופתי חשב גדולות ונצורות על חסן, והיה האדם היחיד שמנהיג האחים כיבד.

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הוצאה הספריה הציונית

ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית – ישראל תשע"ב

ספר זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בגי אלף השנה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארצה החל בשנות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל. זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייצור בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ־100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.

ממזרח וממערב כרך חמישי

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

גם המציאו לפני בעלי בה״ך כתב ומכתב של הרב מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה שכתב [ל]קהל התושבים:

״ומה שטענו קהל התושבים על יורשי כמה״ר שאול א״ן דנאן על ענין כתבי הקדש שלהם תלמוד ופוסקים ומדרשים שהיו מונחים בבה״ך הגדולה וכשנחרבה ושכללו זאת בה״ך הי״ג ובאו והונחו שם בזאת בה״ך הי״ג והיו בהם קצת שלא היה רשו(ת)[ם] עליהם ״הקדש״ ורצו היורשים להכניסם בחלוקת היורשים וז״ל המכתב ביען שבדורות קדמונים הקדישו המקדשים לבה״ך של ק״ק קהל התושבים קצת ספרים כתבי הקדש בדפוס ובכתב יד, כמו שנמצאו מפונקסים בכתב יד אדוננו כמהה״ר שמואל אב״ד זלה״ה, לזכות בה״ך והיו תמיד לפני ה׳ בבה״ך הנז׳, ויהי כי ארכו הימים וגרמו עונותינו שנחרבה ביה״ך הי״ג עמד החכם השלם כמוהר״ר סעדיה א״ן דנאן זלה״ה והוליך ספרי וכתבי הקדש לביתו לשמירה בעלמא, וכשעזרנו ה׳ ונשתכללה בה״ך הי״ג שאנו מתפללין בה עכשו החזירום, והניחום בבה״ד הי״ג הלזו לזכות ההקדש כאשר בתחלה והספרים שבכתב ושבדפוס מוחזקין ביד קהלינו ק״ק תושבים יש״ץ מאז ועד עתה ואין פוצה פה אלא שהיה החכם כמהר״ס ממונה עליהם והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז׳ הן תלמוד ופוסקים ומפרשים ויחזיר לחכם לזכות ההקדש ואחרי מות החכם הנז׳ נשאר המנוי ההוא לבניו אחריו החכם השלם וכו׳ כמוהר״ר שאול זלה״ה והחכם השלם כהה״ר יהודה ז״ל ואחרי מותם נשאר המינוי בהסכמתנו לאח(ר) [ד] ש[ב]בני

החכם כמוהר׳׳ר שאול זלה״ה הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר אברהם א״ן דנאן זלה״ה. ויהי היום קמו עמדו שאר בני החכם כמה״ר שאול זלה׳׳ה ורצו להכניס בכלל חלוקה, שלא נמצא במקצתן כתוב וחתום עליהם ¹², ואחרים כיוצא באלו היו של הקדש ונאבדו, ואין להקדש אלא אותם שנמ״ך בהן ״הקדש״, באופן שבטענות גרועות רצו להוציא מחזקת ההקדש ואנן קי״ל דרבים מוחזקין מיקרו לגבי היחיד. כ״ש בנ״ד שאנו מוחזקין ממש בפועל מאז הוסדד. בה״ך הלזו שאנו מתפללין בה ועד עתה, והספרים הנז׳ נמצאו [עמי 4] בה וסתמן כאן נמצאו כאן היו, והבא להוציא עליו להביא ראיה, ואם לא נמצא בקצתן כתוב בהן הקדש, משום הא לא אירייא, שענין ההקדש היה נכתב בהחלת הספר או בסופו ואפשר שבאורך הזמן ומחמת הלימוד היו נקרעים הספרים או מקצתן וכר אשר היה כתוב בהן ענין הקדש בתחלת הספר או בסופו, ופנקס החכם כמהר״ש אב״ד זלה״ה [יוכיח] וכר לכן הננו ועלינו אה״ח והסכמנו הסכמה גמר ומנינו והשלטנו להחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר אברהם אב״ד שיהיה ממונה ומורשה ואנטלר ואמרכל גמר וילך בכחנו זה לפקח בענין ספרי הקדש וכר והחזקנוהו ואמצנוהו כי הוא יעבר לפני העם״. ע״כ כתב הרב כמה״ר יעב״ץ זלה״ה.

במה שטענו קהל התושבים בטענת בריא, שבה״ך הלזו היא של קהל התושבים, וגם ראיה מהספרים שהיו הקדש בבה״ך הגדולה והביאום לבה״ך הלזו, ובלי ספק שתכסיסי הגדולה  הביאום לבה״ך הלזו, הם וס״ת, שמשם ראיה שזו ג״כ שלהם. אלא לא ערערו היורשים אלא על קצת כתבי הקדש שאין כתוב עליהם הקדש. וזו עדיפא מכלם שלא זכו ק״ק התושבים באותן ספרים אלא מכה שאמרו שבה״ך הלזו היא שלהם מיום הוסדר. ועד עתה, [ו]מטעם שנמצאו בבה״ך שמוחזקת שהיא שלהם והחכמים הגז׳ אינם אלא מונהגים מכה הסכמתם שמינו אותם לשרת וע״פ יבואו וע״פ יצאו כמש״ל. וגם מוהר״ר יעב״ץ כך היא דעתו וס״ל דבה״ך היא של הקהל מאחר שהכתב בכתב ידו ואם יש מי שיתעקש ויאמר, לדעת הקהל כתב וליה לא ס״ל, אני מביא לכם ראיה ברורה שכך סברת הרב זלה״ה הוא (ושתי) [וחכי] ב״ד זלה״ה. וז״ל השטר :

עלתה לפנינו זעקת צעקת נאקת היקר סעדיה בן יצחק א״ן דנאן אשר סבוהו כתרוהו צרות הזמן חלקו המגיעו בכלל אחינו בית ישראל, וחלק פרטי אשר הן הנה חובות הגויים מאילי הארץ וכו׳ עד שכתבו עליו אם לא יפרע לזמן פ׳״, יצא מכלל ישראל והוא ב״מ גוי ובשומענו וכו׳ ונתננו רשות גמור לסעדיה הנז׳ לשלוח יד בתפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון ה״ר סעדיה  ז״ל כי הוא בן אחותו. ואע״פ שאין להם וכו׳, פקוח נפש שאני וכו׳ וכשירחיב ה׳ את גבולו יחזיר במיטבא.