ארכיון יומי: 29 במרץ 2014


Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

Les juifs de Colomb-Bechar

Et des villages de la Saoura

colomb bechar1903-1962

Jacob Oliel

Des structures pouvaient, morphologiquement, presenter des combinaisons de segments juxtaposes, appartenant a l'arabe et au francais : [ma n – telephon – ilihch] (je ne lui tele- phonerai pas), [ghadoua, n – prepare – houm lik et tu viendras les prendre] (demain, je te les preparerai… ).

Au plan religieux et dans une sorte de syncretisme populaire, les Arabo-musulmans parlaient de Dieu en employant soit le mot arabe «Allah», soit l'hebreu «Rabbi» et invoquaient le Saint israelite, Rabbi Shlomo bar Berero, Moula Bechar (en arabe, le Saint patron de Bechar). Inversement, les Juifs avaient adopte des expressions arabes telles «mektoub» (c"etait ecrit), «Incha' Allah» (par la grace de Dieu…), «La bass ?» (Comment vas-tu) ־ que les Chretiens utilisaient aussi, et d'autres plus particulieres, telles hada ma 'ta allah» (c'est la volonte de Dieu) ou «Allah ister» (Dieu garde), «moulana ichouf». Aujourd'hui, a Bechar, dont le nom arabe fut retabli en 1962  les habitants continuent plus de trente-cinq ans apres, a dire Colomb-Bechar.

Malgre la proximite des usages, modes de vie et croyances, le Musulman et le Juif, tout en etant chacun utile a autre, avaient des relations ambigues celui-ci, mefiant, craignant l'autre celui-la nourrissant le plus grand mepris pour son voisin sur lequel il se sentait des droits et qu'il pouvait spolier a sa guise pour illustrer cette situation particuliere et la complexite des liens qui pouvaient exister entre le Juif et son voisin musulman, je rapporterai un incident des plus significatifs de ce climat et qui eut pu avoir de facheuses consequences.

LE CHAT

C'etait il y a longtemps, Jacob Benichou etant parti en voyage du cote de Taghit, avait laisse seules a la maison son epouse et sa fille. A un certain moment, celle־ci vint jouer avec son petit chat sur la margelle et l'animal tomba dans le puits. Les cris de l'enfant attirerent la maman, qui appela les passants, suppliant qu'un homme descendit pour sauver le chaton.

Un Musulman d'une vingtaine d'annees se proposa, a condition de recevoir une gratification, ce qui fut accepte par la dame.

Le jeune homme se glissa le long des parois du puits, atteignit le fond, recueillit l'animal et se mit en devoir de remonter lorsque le mur ceda, ensevelissant le chat et son sauveur : nouveaux cris, d'horreur cette fois.

Parmi les badauds accourus sur les lieux, plusieurs Musulmans, qui se firent raconter toute 1'histoire ; apprenant qu'un des leurs etait en danger, ils profererent de terribles menaces… si par malheur le jeune homme devait perir dans cette aventure ou des Juifs l'avaient engage, au risque de perdre la vie pour sauver un animal. Terrorisee, Madame Benichou s'enferma chez elle avec sa fille. Finalement, tout se termina au mieux, pour l'homme et pour l'animal: appeles d'urgence, les specialistes du Genie Militaire parvinrent a deblayer la terre et les pierres qui obstruaient le puits.

L'incident est revelateur d'un climat qui, malgre les liens etroits, pouvait, de fagon latente, renfermer tous les motifs de tensions et basculer dans le drame.

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

Chapitre IV L'héritage andalou

David a aussi une activité de créateur de mobilier (le mot de designer n'existe pas encore) : il dessine pour des artisans menuisiers et des ébénistes de la ville des meubles originaux qui font la joie de ceux qui lui en passents commande. Nombre d'arches saintes qui contiennent les rouleaux de la Torah dans des synagogues à Mogador ont longtemps été d'abord dessinées puis fabriquées par lui. David se livre également à des travaux, classiques dans le pays, d'enluminure de documents ou de livres de toutes sortes, et d'abord ceux de la tradition juive comme la Bible ou le Zohar. Incontestablement, l'homme a de grandes dispositions artistiques et tout le monde convient de ce qu'il aime, depuis toujours, l'art sous toutes ses formes. 

Et malgré cela, l'homme ne parvient pas à gagner convenablement le pain de ses enfants. Nonobstant la réputation d'homme de l'art qui est la sienne dans toute la ville, il a du mal à joindre les deux bouts et à assurer une vie décente aux membres de sa famille. C'est d'ailleurs lui-même qui le raconte avec tristesse et amertume dans l'un de ses poèmes. Il se plaint de constater que « la sagesse du pauvre est toujours méprisée ». Il laisse entendre qu'on n'a pour lui, notamment parmi ses coreligionnaires, aucune espèce de considération en raison, justement, de la grande pauvreté qui est la sienne. Aussi bien recommande-t-il aux parents qui lisent ses poèmes de prendre soin à n'enseigner à leurs enfants que ce qu'il appelle « un vrai métier » et de ne pas chercher à tout prix a en faire des rabbins ou encore des lettrés ou des disciples des sages.

Tous les poèmes qu'il nous a laissés montrent à l'évidence un homme connaissant à la perfection la Torah et ses commentaires, les légendes du Midrash et les récits du Talmud. Il connaît également la littérature de la Kabbale. ? Polyglotte ? On le dit. Ce qui est sûr, c'est qu'il est, ainsi que nous le verrons, un des poètes juifs du pays qui manient avec le plus de talent et d'exactitude la langue

 hébraïque. Ajoutons qu'à la différence des hommes de sa cmmunauté, il connaît un peu l'arabe classique. Il parle aussi – parce qu'à Mogador, à l'époque, cela s'impose comme une nécessité – le français et l'anglais qu'il a appris à ses heures perdues.

מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבןמשה בר-אשר

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשר

קטע ב : בדף ז ע"ב אחרי הדרוש הנזכר על הפסוק במשלי באה הכותרת " תהלים " ולאחריה בא הדרוש שלהלן :

 

" ה' הצילה נפשי משפת שקר " , למובן דלפסוק הווא, כא יטלב דהע"ה –דוד המלך עליו השלום – להיי"ת – לה' יתברך, יפכלו רוחו מא ישקצישי בשקר, וזאב פ " מקדס " – כך הוא פמקס – המקד  בסמ"ך, המילה " מקד " משולבת בתוך משפט בערבית הפותח במילים וזאב פ – והביא ב- לפי שהסמ"ך והשי"ן נהגות הגייה זהה, הן מחליפות זה את זו לעתים אפילו במילים עבריות מושרשות. תהליך כזה מתעצם במיוחד אם הכתיבה היא בערבית כמו כאן. " מלך " – שיערתי שמדובר בספרו של רבי שלום בוזגלו, " מקדש מלך " פירוש על ספר הזוהר. ואמנם כך הוא, כפי שלמדתי מאבישי בר-אשר, מתברר שהדרוש הזה אכן נלקח מהספר " מקדש מלך " ולמעשה רבי שלום בוזגלו נטל את הדברים מפירושו של רבי משה זכות ועל הזוהר לפרשת שופטים. רבח משה מציג את דבריו במילים : " עניין נחמד ששמעתי " , ובא רבי יהודה אלעסרי ונטלם מרבי שלום בוזגלו.

 

קאל לאיים שקר : שי"ן –באש תלאת " בנו"ן, קו"ף באש תלאת ? בפ"א. רי"ש באש תלאת ? בשי"ן.הומא חרופ נפש, ולחרוף לוסטיין בג' כ"ו.שם הוי"ה בה', האדי ההיא לכוונה די קאל באש טאלב דוד המלך עליו השלום לה' יתברך. ' ה'" דהיינו נתין יא הקב"ה די פלוסט די ראפד לפוקיין ושפליין, תפכלי נפס דייאלי' משפת דהיי מלבטא – מא ינדוקסי סוארבי בשק(ר ) ודו"ק, וק"ל.ויהא.

הנה התרגום לעברית :

והביא בספר ״מקדש מלך״ [ו]אמר, כי [אותיות התיבה] ״שקר״ – [מה הן האותיות האחרונות בשמות האותיות שי״ן, קו״ף, רי״ש]? ״שי״ן – מה היא האות האחרונה שלה" [התשובה היא] ״נו״ך. ״קו״ף״ – מה היא האות האחרונה שלהי [התשובה היא] ״פ״א״. ״רי״ש״ מה היא האות האחרונה שלה? [התשובה היא] ״שי״ן״. [שלוש האותיות האלה – נו״ן, פ״א, שי״ן] הן אותיות [המילה] נפש. והאותיות האמצעיות [של שמות האותיות שי״ן קו״ף רי״ש, כלומר יו״ד וי״ו ויו״ד] הן בגימטרייה 26, שהיא הגימטרייה של שם הויה' ברוך הוא. זו היא הכוונה של מה שביקש דוד המלך עליו השלום מה׳ יתברך: ״׳ה׳, דהיינו אתה ה׳ [הנמצא בתווך של האותיות שי״ן קו״ף רי״ש] אשר נושא את העליונים והתחתונים, הצל לי את הנפש שלי ׳משפת׳ דהיינו ׳מלבטא שלא יתבטאו שפתיי בשקר״. ודו״ק, וקל להבין.

12. קטע ג. בדף לח ע״א, מובא עוד דרוש על פסוק מתהלים:

קאל דוד המע"ה – המלך עליו השלום – ״הני – כתב הני במקום הִנֵּה של נוסח המסורה –  כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו׳. וקשאוו לע״ה – לחכמים עליהם השלום –  ״עלאם קאל ׳הנא – הִנֵּה –  כעיני עבדים׳ לשון רבים ו׳כעיני׳ קאל פיהא לשון יחידי״. ילא קאלך: גיר אזי תרא לאיין ואחד די ענדו לעבד קא יעטיה סידו לפדאדן יחרת וידרש ויאכל וכלסי די סידו.

ותמא די ענדו לעבד וקאבטו" בדארו גיר יאכל וישרב" פדאר סידו, ובלחק ד״א" האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד <די>" חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא' בלשון רבים. בלחק ואחד די ענדו ואחד שפחה מא ענדהא גיר דאק סי די עטאתהא לאלתחא, הייא די באם תעיס, עליהא ד״א:עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה. האכדאך ד״אי״ קאר" חנא גיר פחאל דיך שפחה די מא ענדהא גיר די עטאתהא לאלתהא, הייא די באס תעיס עליהא ד"א.

עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה.האדאך ד"א, קאר חנא גיר פחאל דיךּ שפחה די מא ענדהא גיר די יטאתהא לאלתהא, עליהא קאר חנא ענינא מעלקין  להקב״ה באס יחן עלינא ידז״ר, הקב״ה יחץ עלינא ועליכום ועלאים׳ אמן כי״ר. ודו״ק.

התרגום לעברית:

אמר דוד המלך עליו השלום: ״הנה כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו' והקשו החכמים עליהם השלום: ״מדוע אמר ׳הנה כעבדים׳ בלשון רבים, ו׳כעיני [שפחה]׳ אמר בה לשון יחידי״ אלא אמר לך: ״אך בוא ראה ש[אדון] אחד שיש לו עבד,נותן לו אדוניו שדות, הוא זורע ודש ואוכל, אבל הכול של אדוניו. ויש מי שיש לו עבד ומחזיק אותו בביתו רק אוכל ושותה בבית אדוניו. ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה,לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים, אבל [אדון] אחד שיש לו שפחה אחת, אין לה אלא את הדבר שגברתה נותנת לה. זה הוא הדבר שממנו היא חיה [=ניזונת], על כן דוד אמר עיניה תלויות רק ליד גברתה, כך דוד אמר גם אנחנו הננו אך כמו השפחה שאין לה אלא מה שגברתה נותנת לה. על כן גם אנחנו עינינו תלויות לקדוש ברוך הוא כדי שירחם עלינו – במשפט הזה מהדהד סוף הפסוק מתהלים הפותח את הדרשה: ״כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו״. [אמן כן] יהי רצון – כתב יה״ר (=יהי רצון), אבל הביטוי שהיה שגור בפי כול הוא ״אמן כן יהי רצון״, כמובא במשפט הבא [מי יתן ש]הקב״ה ירחם עלינו ועליכם ועל ישראל אמן כן יהי רצון״. ודוק.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

בעריכת שמעון שוורצפוקס – אלימלך הורוביץ

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

ההתעוררות הלאומית של היוונים בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט, ששיאה היה בשנים 1821 – 1822, שיבשה את החיים ביוון, גרמה נזק כלכלי ופגעה בחיי האוכלוסייה המקומית והיהודים בכללם. יהודים נשבו או נרצחו על ידי המורדים ביוון ובאייה, ומחוצה לה, במרחבי הים, על ידי ספנים יווניים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

שהתנכלו למפליגים.

עוינותם של היוונים כלפי היהודים נבעה מסיבות שונות :

1 – שנאה דתית מדורי דורות

2 – תחרות כלכלית על מוקדי כוח במסחר ובמערכת הכספית

3 – כמיעוט חסר יומרות מדיניות, נטו היהודים לאמץ אוריינטציה פרו-תורכית ; כך הבטיחו את קיומם המשפטי והכלכלי. היהודים זוהו אפוא על ידי היוונים כבעלי ברית וכתומכים פעילים של אויביהם.

4 – הללו ליבו את נעלילה הדבר חלקם של היהודים ברצח הפטריארך היווני אורתודוקסי בקושטא, עלילה שהגבירה את האלימות כלפי היהודים ותורכים.

נבחן את הנושא כפי שהוא משתקף במקורות עבריים, בעדויות של אירופים שביקרו בטורקיה וביוון, ועל פי חומר ארכיוני מתיקי משרד החוץ הבריטי, שטרם ראו אור, תוך השוואה עם הסקירות שנכתבו על התקופה.

המרד הוכרז על ידי גרמאנוס, הארכיבישוף של פאטראס, ב־25 במרץ 1821, והתפשט במהרה במוריאה. תורכים רבים נשחטו ואחרים ברחו. הדיווחים הראשונים בנידון זה של השגריר הבריטי בקושטא, סטרנגפורד שמו, נשלחו החל בחודש אפריל, ובהם פרטים על היקף המרד, מספר היוונים הלוחמים (שהוערך ב־ 11 אלף), הנזק שנגרם לחיים הסדירים ולסחר, וכן הקרבנות בקרב האוכלוסייה. בו בזמן נמסרו ידיעות על הצבא העות׳מאני, המדכא את המרד באכזריות לאחר שהגיעו הידיעות על המהומות לקושטא ציווה הסולטאן מחמוד השני (1839-1808) לפרוק את נשקם של היוונים ולדכא את המרד. ננקטו אמצעים שונים ובכללם חיסול פיסי של המנהיגות הדתית של היוונים, שהשלטון ראה בה גורם מרכזי ביזמה למרד

רצח הפטריארך

אירוע מכריע, שהיה נקודת מפנה במרד היוונים וליבה אותו, היתה תליית הפטריארך היווני־האורתודוכסי גרגוריוס החמישי ואנשי כמורה נוספים, בקושטא ־במקומות אחרים, לפי הוראת הסולטאן. ממעשה זה ומהנלווה לו נבעו תוצאות מרות מבחינתם של היהודים.

כומר אנגלי בשם ר׳ וילש, שהיה עד ראייה, מוסר את הפרטים הבאים: ביום א׳, 22 באפריל 1821, בליל חג הפסחא, הקיפה המשטרה את הכנסייה היוונית Ayios Georgius, שהיה מלא מתפללים ובראשם הפטריארך. בסיום הטקס חדרו שוטרים לאולם, תפשו את גרגוריוס עם בישופים אחדים, דחפום החוצה וכרכו חבלים על צווארם. היניצ׳אר שהופקד על הגנת הפטריארך התערב, אך הוכה על ידי קצין תורכי. גרגוריוס הובל לשער פאנאר ונתלה, והעוברים והשבים אולצו לדחוף את הגופה, שהיתה תלויה במשך שלושה ימים. שניים מהבישופים נתלו בשערים אחרים. לגופותיהם התלויות צורפו לוחות, ועליהם נרשמו אשמותיהם. האשמה שיוחסה לגרגוריוס היתה כדלקמן:

תפקיד המנהיגים של כל עדה לשמור על התנהגות נאותה. הפטריארך, שהיה בעבר נאמן לייעוד זה, ידע על המרד ועודד אותו, והוא היה אפוא גורמו. הוא הסית את אנשי מוריאה למרוד והוא אשם בחורבן שאירע שם. עליו להיתלות למען ישמעו ויראו.

על גופות הבישופים התלויים האחרים נרשמה האשמה דומה

בשלב הבא עורבו היהודים בנעשה, שכן, כפי שכותב וולש, אם רצו התורכים להעליב ולהשפיל את הנוצרים, היו מנצלים לשם כך את היהודים. כדי לפגוע עוד יותר בפטריארך לקחו השלטונות כמה יהודים מפשוטי העם, תושבי רובע באלאט הסמוך, שהיה מיושב על ידי יהודים. נמסר לידיהם חבל כדי להוריד את הגופה, והם נצטוו לגרור אותה בצוארה עד חוף הים. הדרך לא היתה ארוכה, אך הלכלוך היה רב, ובתום המסע השליכו היהודים את הגופה לים. וולש מביע את דעתו שהתנהגות היהודים ביטאה שנאה כלפי הנוצרים, אם כי ייתכן שהאנשים שנבחרו היו חסרי רגש ורגישות, בורים ושפלים, שפעלו תחת לחץ. כל שמחה שהביעו נועדה לספק את הברוטאליות של אדוניהם התורכים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר