התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

1          לאחר שנאסף חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב באוראן, והספינות היו מוכנות, פירסם המרקיז די לוס ויליז את צו הביצוע לפקודת הגירוש, ביום  31 במארס תכ״ט (1669). על פי הצו חייבים היו כל היהודים לעזוב את אוראן ב־8 באפריל תכ״ט (1669 ). תיאור הגירוש בהארה יהודית נמסר במכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני, מחכמי סלא, אל ר׳ יעקב ששפורטש, שנשלח זמן קצר לאחר הגזרה. ראה בספר ציצת נובל צבי, מהד׳ י׳ תשבי, ירושלים, תשי״ד עמי 324-323: איגרת ר׳ יעקב ששפורטש אל יעקב בן סעדון, שם, עמי 354.

בידינו עדויות על יציאת היהודים ועל דרך ביצוע הגירוש, שנדחה ל־16 באפריל מחמת סערה בים. ראוי להזכיר שצו הגירוש הכללי בספרד בשנת רנ״ב (1492) נתקבל בהפתעה גמורה ואפילו גרם בכמה קהילות, דוגמת קהל הואטה (Huete), להשתוללות של היהודים: אלה סירבו להאמין שהמלכים הקתוליים הוציאו את הצו, ודימו לעצמם כי מדובר בעלילה. במקרה דנן לעומת זאת, היה הגירוש צפוי, למרות הנסיונות לשמור על סודיות התכנית: מכל מקום, לא שמענו על מגורשים אחוזי בהלה. דומה שגם ארכת הזמן המזערית שניתנה להם כדי לחסל את נכסי המקרקעין ולמכור סחורותיהם — כשבוע, לעומת ארבעת החודשים שניתנו בגירוש רנ״ב — לא ניתנה שהות אף לא להגיב. ממסעו של יעקב ששפורטש, וכן מתוכן התזכיר הנרגש של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו, מוכח שהיהודים ידעו היטב על חליפת המכתבים בין המושל לבין חצר המלכות וניסו לבטל את רוע המזימה. הטיעון על הנזק הכלכלי העלול להגרם בעטיו של הגירוש לא הועלה כלל, והתכתובת מלמדת אותנו שהטענה, כי הקהילה היהודית אינה גורם מכניס לאוצר אלא מקור להוצאות, זכתה לאזניים קשובות. בגירוש רנ״ב, לעומת זאת, העמידו את המלך פרנאנדו על הנזקים הכלכליים שעלול לגרום גירוש היהודים: אלא שתשובת המלך כוונה לפיצוי בשלומה הרוחני ואחדותה החברתית של ספרד הנוצרית.

בפרשת גירוש זה עדיין נותרו עניינים לענות בהם, כגון: המאבק הפנימי בין בני ששפורטש לבני קאנסינו על משרת התורגמן והשלכתו האפשרית של מאבק זה על כוונות המושל להעביר את המשרה לנוצרי: הקשר האפשרי בין הגירוש למלחמת הספרדים בתורכים, ואולי גם למתח המשיחי ששטף את צפון אפריקה בעקבות התסיסה השבתאית: עניין החיבור בגנות המושל הכללי שהוציאו המגורשים בליוורנו בשנת ת״ל (1670) ואשר נשלח אל כל המועצות, ראשי האגודות והערים בספרד^,: וכן עוד עניינים אחרים. אנו לא באנו כאן אלא לעיין עיון ראשון באותם מסמכים שתיארנו.

לעומת המגמתיות שבקונטרסו של לואיס די סוטו מאיור, השופע האשמות כלפי היהודים, ומאידך גיסא לעומת הנימה האפולוגטית שב״היסטוריה יהודית כללית״ של דניאל לוי די באריוס, המסמכים המובאים כאן חשובים להבנת הליך קבלתה של החלטת הגירוש והגורמים שהכריעו את הכף לחובה. בכוחם להבהיר לנו לא רק מאיזה חוג יצאה המלצת הגירוש, אלא גם את מניעיהם של האינקוויזיטור הכללי ושל הוועדה המיוחדת של אנשי דת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיציה לדון בהמלצת צעד קיצוני מעין זה, וכיצד הצליחו לשכנע את הכתר. אם בתחילה לא היתה היענות לדרכו העצמאית של המושל הכללי, שנטל לעצמו יוזמה בשאלה היהודית, בסופו של דבר קיבלה המלכה העוצרת דרך זו. על הדמיון שבין צו גירוש יהודי אנדלוסיה רמ״ג (1483) לבין צו הגירוש הכללי משנת רנ״ב (1492), וכיצד נתנה האינקוויזיציה את חסותה לגירוש, החל בצו האזורי וכלה בצו הכללי, העמיד כבר בדין ח׳ ביינארט. ובדומה לאז אף כאן אין שום מקום לספק באשר לתפקיד שנטלו על עצמם הקרדינאל אראגון, האינקוויזיטור הכללי וחבר מרעיו, שהיו למורי ההלכה בנידון. נמצאנו למדים מתוך טיעוניהם עד כמה ייחודית היתה גישתם ותואמת להפליא את הלך רוחה של האינקוויזיציה, כפי שהוסברה בצו הגירוש הכללי משנת רנ״ב: ״כדי למנוע שיפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים״. ואותו צו מסיים במוטיב, הנשנה בעיבוד אחר של נוסח ובשינויים שונים בתכתובת שלנו:

כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור, יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים. ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה (נוהגים כך).

לסיכום יאמר כי התכתובת הנידונה כאן מאפשרת להבין ולחוש ברוח שנשבה בחצר המלכות על עתידם של יהודי אוראן, ועל המפנה ביחס אליהם בזמנו של המרקיז די לוס ויליז בתקופה שלאחר מות יעקב קאנסינו. היה זה מעין פרק זמן של ״המתנה״ ומאבק, לא רק על המשרה כי אם גם על ההישרדות במקום, ומצב זה של תלות השתקף יפה בדברי הפתגם האירוני המובא אצל הסופר והמחזאי הספרדי בן התקופה, פדרו קאלדרון די לה בארקה (Pedro Calderon de la Barca): ״ימתין היהודי באוראן״

סוף המאמר…

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

בימיו של אפונסו אנריקיס הראשון (1185-1128) הופיעה פורטוגל כיחידה עצמאית בעלת אופי נפרד מסביבתה ואוכלוסייתה נבדלה משכניה בשפתה הפורטוגלית, שהייתה אז בראשית התגבשותה, ובזיקתה לשליטה המיוחד. בשנת 1143 הכיר אלפונסו השביעי מקסטיליה באוטונומיה של בן דודו אפונסו אנריקיס הראשון. במרס 1147 כבש אפונסו אנריקיס את סנטרים ובאוקטובר אותה שנה את ליסבון. אפונסו קיבל רשמית את תואר המלך בשנת 1179, כשקיבל על עצמו את חסות האפיפיור. עם מותו בשנת 1185 היה גבולה הדרומי של פורטוגל נהר הטאגוס.

תהליך התפשטותה והתפתחותה של פורטוגל נמשך בימיהם של יורשיו. בימי סנצ׳ו הראשון(1211-1185) נתחזק מעמדן של ערים רבות (concelhos) אשר קיבלו הטבות שנכללו בכתבי הזכויות שלהן(forays). אפונסו השני(1223-1211) חיזק את מעמד הכתר בקורטס של קואימברה. בימי סנצ׳ו השני(1246-1223) נכבש אזור אלנטיז׳ו(Alentejo). אחיו אפונסו השלישי(1279-1246) כבש את אלגארבי והעביר את בירתו מקואימברה לליסבון. כיבוש אלגארבי גרם לסכסוך עם קסטיליה שנפתר עם נישואי אפונסו, שהיה כבר נשוי, עם בתו הבלתי חוקית של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה. אפונסו הסכים להחזיק באלגארבי כווסאל של קסטיליה. בקורטס של לייריאה (Leiria) בשנת 1254 השתתפו לראשונה נציגי עם שלא היו מן האצולה או מן הכנסייה.

יורשו של אפונסו השלישי, בנו בכורו דיניס (1325-1279), קירב את פורטוגל לאירופה מבחינות רבות. נוסדה בה אוניברסיטת קואימברה בשנת 1290 ונפתחה ספרייה לאומית. בימיו הוקם צי. אפונסו השביעי(1357-1325) חידש את המלחמה נגד המוסלמים. מלכותו של פדרו הראשון(1367-1357) התאפיינה בגישה קשוחה במשפט, ואילו בימי שלטונו של פרננדו(1383-1367) הסתבכה פורטוגל בסכסוך שפקד את קסטיליה. עם מותו של המלך עלה לשלטון בנו הבלתי חוקי של פדרו הראשון, ז׳ואאו, ובכך החלה לשלוט בפורטוגל שושלת חדשה, אוויז (Aviz). בקורטס בקואימברה בשנת 1385 הוכרז ז׳ואאו הראשון למלך. בשנה ההיא ניצחה פורטוגל במלחמתה נגד קסטיליה וחידשה את הברית עם אנגליה. דוארטי (1438-1433), אפונסו החמישי(1481-1438), ז׳ואאו הראשון(1495-1481) ומנואל הראשון(1521-1495) מלכו בתקופה מכרעת מבחינת מעמדה של פורטוגל ויחסיה עם שכנתה קסטיליה, והיו מעורבים עמוקות בחיי היהודים משני עברי הגבול, וחלקם אף היו אחראים במידה רבה לגורלם.

ראשיתה של יהדות פורטוגל

בימי הביניים המוקדמים לא נותרו עדויות על יהודים שחיו באזורים המצויים בגבולותיה ההיסטוריים של פורטוגל, מלבד מצבה מהמאה הו׳ שנמצאה באספיצ׳י ׳Espiche). תחת שלטון הוויזיגותים היו היהודים באזור פורטוגל תלויים במדיניותה היהודית של המלכות, וכשבשנת 585 המלך קיבל את הקתוליות, נשתנתה מדיניות זו לרעתם: הם נרדפו, דוכאו ונאנסו לקבל עליהם את הנצרות כשאר יהודי חצי האי האיברי. אף מן התקופה המוסלמית ידיעותינו על היהודים מהאזור הן דלות למדי, אך מכיוון שעניינו של מאמר זה הוא יהדות פורטוגל שנתקיימה כישות איברית נוצרית נפרדת, אין מקום להתעכב על תקופה דלת מקורות.

כזכור, ראשיתה של פורטוגל כיחידה בעלת ייחוד הייתה במאה הי״ב, עם עלייתו לשלטון של אפונסו אנריקיס הראשון. מדיניותו של אפונסו כלפי היהודים הייתה מדיניות של הגנה וחסות. בימי מלכותו חיו יהודים בליסבון, פורטו, סנטרים ובידה. אפונסו פתח את שערי ארצו למהגרים יהודים מקסטיליה ומאל־אנדלוס. מספר היהודים שחיו בשטחה של פורטוגל לפני אמצע המאה הי״ב היה קטן, והוא גדל עקב הגירה לפורטוגל. ההגירה היהודית בין הממלכות ההיספניות השונות לבין אל־אנדלוס, וכן בין ממלכות אלה לבין עצמן, לא פסקה מעולם. נוסף על המקורות העבריים והלועזיים הרבים, יעידו על כך גם שמותיהם של יהודים, אשר נשאו לדורות את שמות ערי מוצאם או אזורי מוצאם. הגירה יהודית משמעותית לפורטוגל באה מאל־אנדלוס וממלכות קסטיליה בשלושה גלים עיקריים: בשנת 1148 מאל־אנדלוס, לאחר פלישת המואחידון! בשנת 1391, כתוצאה מגזירות קנ״א; ובשנת 1492 בעקבות הגירוש. בגל הראשון הגיעו יהודים דוברי ערבית מהדרום, מהשטחים שהיו בשליטת המואחידון. באל־ג׳רב אל־אנדלוס (מערב אל־אנדלוס) חיו יהודים רבים שהתגוררו, כמו הנוצרים, בשכונות נפרדות מהמוסלמים, ולעתים אף מחוץ לערים.

כאמור היה אפונסו אנריקיס הראשון פעיל ביותר במלחמת הרקונקיסטה נגד המוסלמים ועלה בידו לכבוש שטחים וערים רבים, כולל ליסבון, סנטרים, סינטרה, פאמילה (Pamela), אלמדאבאן (Alamdavan), בידה (Beja), אלקאסיר (Alcacer),, סירפה (Serpa), איבורה (livora) ועוד ערים ומבצרים רבים. יישוב האזורים האלה וקיום סדרי שלטון וחוק היו היעדים החשובים שלאחר הכיבוש. היהודים תושבי השטחים הכבושים ויהודים אחרים שהמלך עודדם לבוא ולהתיישב שם מילאו תפקיד חשוב בהתיישבות, דוגמת פעילותם של יהודים בקסטיליה וארגוניה. היו יישובים שבהם רוב התושבים, אם לא כולם, היו יהודים. בימיו נקלטו בפורטוגל פליטי גזרות המואחידון. האוכלוסייה היהודית בפורטוגל גדלה אפוא באופן משמעותי מאמצע המאה הי״ב, לאחר רדיפות המואחידון בספרד המוסלמית. מוצאם של היהודים בברגנסה(Braganca), למשל, היה מאל־אנדלוס.

אפונסו הראשון מינה את היהודי יחיא אבן יעיש לגזברו וכך סלל את הדרך למלכים שבאו אחריו להעסיק יהודים בתפקידים פיננסיים וניהוליים, כדוגמת הממלכות ההיספניות האחרות. יחיא אבן יעיש היה ה- mor   Rabi (רב ראשי) הראשון והוא מתואר כ־rico homem sabio, destemido e״, איש חכם, מכובד ועשיר, ופעל ׳mordomo real e cavaieiro-mor״, ממונה על חצר המלכות ופרש ראשי. תמורת פעילותו למען המלחמה נגד המוסלמים קיבל אבן יעיש רכוש רב ורשות להשתמש בשלט יוחסין.

סנצ׳ו הראשון המשיך במדיניות האהדה ומתן החסות ליהודים כמו אביו לפניו. הוא פרש את חסותו הישירה עליהם והעניק להם את הגנתם של חוקי המלכות והעיר. דומה כי המלך העריך את המשך תרומתם לרקונקיסטה. הוא אף מינה את יוסף אבן יחיא, אחיינו של יחיא אבן יעיש, לתפקיד אלמוסרף ראשי, והירשה לו להקים קהילה יהודית ובית כנסת מפואר בליסבון. אפונסו השני, בנו, אשר התרכז בחיזוק הכתר ומוסדותיו, אישר את הזכויות שהוענקו עד אז ליהודים. הוא הרחיב את העסקת היהודים בניהול ממלכתו. גזבריו, גובי המס ורואי החשבונות שלו היו לרוב יהודים. הוא קיים פיקוח קפדני על עבודתם ודרש מהם תשלום גבוה של מעשר מההכנסות. בימיו היה מצבם של היהודים טוב מאוד.

 בימי מלכותו של אפונסו השני נחקקה חקיקה מקיפה בהקשר ליהודים והיא הייתה בסיס הקובץ הידוע בשם Ordenagoes Afonsinas. חוקים אלה לא באו להתערב בחיי הפנים של היהודים אלא להסדיר את היחסים בין יהודים לנוצרים ובין יהודים למומרים. כמקובל בעולם הנוצרי נאסר על יהודי למלא תפקיד שהייתה בו משום שררה על נוצרי. כן נאסר על נוצריות לשרת בבתי יהודים. עבירה על חוק זה גררה אובדן רכושו של העבריין. יהודים שהמירו את דתם נאלצו לצאת מביתם אך לא הפסידו את ירושתם. אם אחד מבני הזוג המיר את דתו, יכלו בני הזוג לחלק ביניהם את הרכוש, או שכל בן זוג לקח את מה שהביא עמו לנישואים. מומר ששב ליהדות נגזר עליו דין מוות. בו בזמן אישר אפונסו השני את זכותם של היהודים לקיים מערכת שיפוט משלהם, שפעלה במשפטים בין יהודי ליהודי.

בתקופה זאת הגיעו לפורטוגל דומיניקנים ופרנציסקנים שמסדריהם נוסדו זמן קצר קודם לכן. לפעילותם בפורטוגל היו כמובן השלכות לגבי מצבם של היהודים. בעקבות הוועידה הלטיראנית הרביעית נדרש אפונסו השני לאלץ את היהודים ללבוש לבוש מיוחד שנועד להבדילם מהנוצרים. מכיוון שפורטוגל הייתה וסאלית ישירה של האפיפיור, היה לפנייתו תוקף חזק יותר מאשר בשאר הארצות.

למרות האיסור, לא נרתע סנצ׳ו השני, בנו ויורשו של אפונסו השני, מלהשתמש בשירותיהם של חצרנים יהודים. הוא שילב אותם בניהול הממלכה על אף מחאות הנוצרים. הבישוף של ליסבון הגיש בקשה מיוחדת לאפיפיור גריגוריוס התשיעי ובה הציע שהחלטות הוועידה הלטיראנית הרביעית תכובדנה במלואן.

בעקבות החלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית, בנושא הריבית שגבו מלווים יהודים, ובעקבות הביקורת והלחץ שגברו מאוד על פעילותם זו של היהודים, החליט אפונסו השלישי לנקוט צעדים, בדומה לאלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, וג׳איימי הראשון, מלך ארגוניה.אפונסו השלישי החליט כי כל מי שקנה משכונות ורכוש ממושכן חייב להחזירם למלווה. המלך אסר שהריבית תעלה בסופו של דבר על סכום ההלוואה. כן נתקבלו החלטות אשר נגעו למעמדו המשפטי של היהודי. המלך קבעשוויון במעמדם של עדים יהודים ונוצרים במשפטים מעורבים, אך במשפטים שבהם היו מעורבים רק נוצרים לא נתקבלה עדותם של יהודים.

מערכת החוקים שהתפתחה בפורטוגל כללה התייחסות ליהודים, ולעתים קרובות חוקים אלה שיקפו קשיחות רבה יותר מאשר תנאי המציאות שבהם חיו היהודים. לפי חוקי ביז׳ה (foros de Beja), למשל, יהודי שפצע נוצרי נידון למוות אם היו עדים נוצרים או עדים יהודים ונוצרים. היהודים חויבו להישבע על התורה בבית הכנסת לפני הרב וחבר העירייה הנוצרית.

בימי חמשת המלכים הראשונים היה מצבם של היהודים בפורטוגל טוב והם חיו בביטחון.

מפטיר והפטרה פרשת שמות בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מגורים משותפים ולא משותפים    

בערי האימפריה העות׳מאנית לא בודדו היהודים בשכונות נפרדות, ורבים חיו בשכונות מעורבות: לרוב עם תורכים, ולעתים גם עם נוצרים. אולם לעתים הסתגרו היהודים מרצון בשכונות משלהם, דוגמת שכונותיהם הנפרדות של היהודים במצרים, כי נוח היה להם לחיות בלא שכנים נכרים. גם רבים מהיהודים שחיו בשכונות מעורבות העדיפו להתגורר בסמיכות ליהודים אחרים בבתים קרובים ובאותם בניינים וחצרות, וכך יצרו מעין תת־שכונה יהודית; וקרוב לוודאי שהדבר מעיד על רצונם להסתגר. בקהיר, שבה התגוררו היהודים בנפרד, הוצב דרך קבע משמר של יניצ׳רים בכניסה לשכונה היהודית כדי למנוע התנפלויות של שודדים, שהרי האמינו שליהודים ממון רב. בקושטא היו יהודים שהתגוררו בבתים מפוארים עם האליטה העות׳מאנית הגבוהה. בקושטא ובערים אחרות מעוניינים היו המוסלמים ככלל להרחיק יהודים ממגורים בשכונות בעלות רוב מוסלמי. מתברר שבקושטא לא התקיים כלל אחיד לגבי מגורי היהודים, והיהודים התרכזו אמנם בכמה שכונות, אך גרו גם בין הנכרים. הרושם הוא, שהדגם של קושטא הוא הדומיננטי ברוב ערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17. הרצון שלא להתגורר יחד היה הדדי, ונלמד גם על נכרים שלא רצו להתגורר בשכנות לבתי היהודים. ברור ששכנות עשויה להניב יחסים חברתיים הדוקים יותר בין יהודים ומוסלמים. אולם אין בידינו ראיות רבות לביטוייה המעשיים של שכנות זו.״ ניתן לומר, כי העובדה שגם בשכונות מעורבות העדיפו היהודים להתגורר בבתים ובחצרות נפרדים מנעה מגע הדוק מדי בין שני הצדדים. כל חברה העדיפה לחיות את חייה בנפרד, ולא נוצרו יחסים שהם פרי של מגעים ממושכים והדוקים.

ואילו באלפי הכפרים הקטנים שברחבי האימפריה העות׳מאנית לא התגוררו יהודים (למעט כמה יוצאים מן הכלל), ותושביהם לא הכירו את היהודים העירוניים בני המעמדות הבינוני והגבוה; רוב הכפריים הכירו את היהודים העניים, רובם רוכלים ואומנים, שפקדו את הכפרים לצורך משלח ידם. יש לציין גם, כי בערים שונות באימפריה הקפידו השלטונות שיהודים לא יגורו ליד מסגד, וכפו עליהם למכור את בתיהם שם למוסלמים. רוב היהודים באימפריה העות׳מאנית שכרו את דירותיהם מנכרים, על פי רוב מוסלמים, ולעתים גם רכשו מהם בבעלות או בדרך ההקדש בתים וחנויות, ועל כך מצויות אלפי עדויות בשו״ת ובמסמכים העות׳מאניים.

מפגשים חברתיים ותוצאותיהם

המפגשים החברתיים בין יהודים ונכרים התרחשו בדרך כלל בחאנים, בשיירות ובאניות, וכן בבתי המשפט המוסלמיים ובירידים הגדולים. מן המקורות עולה הרושם, שיהודים ונכרים מיעטו לבקר אלה את אלה בימי חג ומועד, בחגיגות משפחתיות ובימי אבל. עדות לקיומם האפשרי של מגעים כאלה היא ידיעה מראשית המאה ה־18 על ״ראש הכומרים״ באחת הערים — קרוב לוודאי ינינה שביוון — ששלח ״דורון של ביצים לישראל שכנו הקרוב אליו ביום שבת קדש שהוא יום שלפני אידו בח״ל״.

ניתן ללמוד על מקרים רבים יותר של בילוי בצוותא של עוברי אורח או מכרים יהודים ונכרים בהיותם בדרכים. לעתים נמנעו היהודים מסעודות משותפות עם נכרים שהזמינום לאכול בצוותא; ומצאנו באחד המקרים את הנימוק שמשיב היהודי לגוי המזמין ״עתה הוא שבת ואין לנו רשות לטלטל״. אולם למדים גם על נכרים ויהודים שסעדו יחדו, אם כי בדרך כלל לא נמסר מי בישל את המזון." לעתים נלמד מפורשות על יהודים הסועדים עם נכרים ואוכלים מזון שהללו בישלו. בסעודות משותפות נהגו המשתתפים, ובכללם יהודים, לשתות בצוותא." במצרים נלמד על ערבים שהביאו ליהודים דברי מאכל כשרים מוכנים לאכילה."

מחשש להשפעה מוסלמית על היהודים אסר רדב״ז במאה ה־16 השתתפות כלשהי, אפילו פסיבית, במסיבות עם גויים, ואף אסר על שתיית קפה אתם. ישיבתם של יהודים בבתי קפה הייתה תופעה רווחת, בעיקר למן המאה ה-18.  רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט, 1479 – ה'של"ד, 1573) היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו"ת הרדב"ז.

יהודים שחברו למכרים נכרים התבטאו לעתים בחפשיות במהלך אותם מפגשים וסעודות, כגון אותו יהודי בשם יעקב מושטקי, המעיד בפני בית דין בקורפו בשנת ש״א (1541), כי שהה עם ״עכו״ם מקובצים ביחד והיו משתבחים מתפלתם ומעשיהם וענה להם זה יעקב… שכבר היתה לו אהבה ביניהם ומדבר עמהם כל העולה על רוחו ומתוך אהבתו עליהם אינן מקפידין על דבורו. ואז אמר להם מה לכם להשתבח על דבריכם שכלכם אנשי רוח והבלים ואין אתם עושים דבר קיים אלא רוחות. מיד ענה לו גוי אחד מתושבי פרגא [שביוון] אל תאמר כן שאנחנו אנשי רוחות כמו שאמרת והלואי לו יהי כדבריך שאלו היה כן לא היה נעשה הדבר הגדול הזה״; ואזי נמסר על רצח יהודי בידי אביו של אחד המשתתפים.

נראה שדבריו של אוליה צ׳לבי, שנכתבו במאה ה־17 על היהודים, כי אינם מוכנים לשבת עם נכרים ליד שולחן או לקבל מהם משקה, נכונים ככלל, אך היו גם לא מעט יוצאים מן הכלל. מתברר שיהודים רבים במצרים לא הקפידו להתנזר מפת של נכרים ולהסתפק בחלב ישראל וקנו מהם לחם, יוגורט ודבש העשוי מצימוקים. ניתן ללמוד על מקרים דומים במקומות רבים אחרים בלוונט, כפי שעולה מדיונים רבים בספרות ההלכה העוסקת בפת ובחלב עכו״ם ומוצריו שיהודים קנו מנכרים.

הדעת נותנת, שבין שכנים התקיימו בדרך כלל יחסי שכנות נורמליים. כך נלמד, שעקרות־בית יהודיות במצרים במאתיים השנים הנידונות קיימו יחסי שכנות טובה עם שכנותיהן הנכריות, לשו בביתן את הבצק המיוחד הנקרא ״פדייום״ בכלי של הנברייה, אפו ובישלו באותו תנור ואף שאלו מהן לעתים כלים להגעלת כלי פסח. היו נכרים במצרים שהרשו ליהודים ללקט את האתרוגים שבגינתם בלא תשלום. יש להניח, שיחסי שכנות דומים התקיימו במקומות רבים אחרים באימפריה העות׳מאנית. נראה, שהעסקת מיניקות נכריות לא נתפסה כדבר חיובי בחברה היהודית בלוונט, הגם שהייתה זו תופעה קיימת. נראה שהחשש נבע מהשפעה שלילית של המינקת, שאוכלת מאכלים טמאים, על היונק ועל בני משפחתו.

יהודים הסתייעו לעתים במכרים נכרים לפתרון מצוקות אישיות. אין לדעת את היקפה של תופעה זו. כך נלמד על בתו של אליהו נחום מקושטא, שבחודש אב רס״ז(1507) ביקשה מחברה פרח להוציאה מבית אביה, ואיימה, שאם לא יעשה כן תלך עם ״גוי ע״א ( עובד אלילים]״, היינו נוצרי. פרח לקחה לבית ניקולה הצורף, והיא ישבה שם 22 שעות. לאחר מכן קידשה פרח בחיפזון בנוכחות נוצרים ויהודים. הוא דאג לנוכחות הנוצרים ״כדי שלא יתפשו אותם כמו נואפים או כמו זונים״, משום שקודם לכן מצאום תחת מיטתו של אותו נוצרי.

ניתן לומר, שרוב חייו החברתיים של היהודי הופנמו והתנהלו בתוך מסגרת הקהל, הקהילה והמשפחה. היהודים והנכרים לא חיפשו את קרבתו החברתית של הצד השני; גם הייתה להם רתיעה מסורתית־דתית מקשרים כאלה. בכל זאת התקיים, כאמור, מרקם יחסים מסוים עם החברה הסובבת. במסגרת היחסים המשותפים הנורמליים ניתנו עדויות של נכרים על רצח או מוות של יהודים; ועדויות אלו סייעו להתרת הנשים מעגינותן. יהודים התאכסנו בבתי מוסלמים, בעיקר בכפרים, שעה שעסקו ברוכלות ובמסחר. יהודים התגוררו במחיצת מוסלמים בימי הירידים הגדולים, וכן היו להם בירידים חנויות בשכנות. בכמה מקומות שחטו היהודים בתוך המקולין המוסלמי, כגון במאה ה־16 בסופיה.