ארכיון יומי: 26 במרץ 2014


ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-רפאל ביבאס – תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

בעריכת אשר כנפו

רפאל ביבאס

תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן

משפחת ביבאס מואזאן היא חלק משושלת רבני ביבאס שבאו אחרי גירוש ספרד למרוקו, לתיטואן, סלה וואזאן. חמישה אחים היוו את גרעין המשפחה בואזאן. הידוע מבניהם, במאה האחרונה היה רבי יעקב ביבאס ששימש כמלמד בתלמוד תורה והאריך ימים מעבר למאה שנות חיים. הוא היה אחי סבי רבי שלמה ביבאס שהיה צורף ורב עורך חופות. כתובות רבות ומסמכים שונים נושאים את חתימתו המסוגננת. היו לו שתי בנות וששה בנים, אחד מהם היה אבי ז״ל, רבי משה ביבאס ששימש כשליח ציבור תחילה בואזאן ואחר כך בארץ ברמת השרון.

 הוא היה ידוע כבעל תוקע מן השורה הראשונה. עד היום מדברים אנשים על התקיעות החדות והמדויקות שלו. היו לו שני שופרות, אחד לבן ואחד שחור. הוא נהג לתקוע בשופר הלבן ואת השופר השחור שמר תמיד לידו שמא תהיה לו תקלה בשופר הלבן. השופרות שלו נוצרו על ידי רבי דוד אלבו, איש חכם ונבון, צורף אומן שייצר תכשיטים ורימונים לספרי התורה שבעיר. הוא ידע לתקן כל דבר מקולקל ובמיוחד מכונות התפירה של נשות ואזאן.

 בעת ייצור השופר של אבי, הוא שיתף אותו בתהליכי הכנת השופר וכאשר הגיע לפיה נתן לו לתקוע ועל פי התקיעה הלך והרחיב ושפשף את הפיה עד שהגיע לתוצאה הטובה ביותר. כך שהשופר הזה כאילו ״נתפר על פי המידות של אבי ז״ל׳. כיום השופר הזה נמצא אצל נכדו הרב שוקי ביטן, רב בית הכנסת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס ונינו הוא שתוקע בו מידי שנה בשנה. השופר השחור נמצא אצל חתנו רבי עמרם אוחיון, רב בצרפת.

השופרות של אבי היו נתונים בתוך נרתיק מיוחד(ראה תמונה). נרתיקים אלה נעשו על ידי בעל דודתי נפתלי בוטבול שהיה פחח במקצועו. שלא כשאר הפחחים, הוא לא הסתפק בתיקון והלחמת הכלים השבורים שהובאו אליו אלא עסק גם באמנות. חומר הגלם שלו היו קופסאות הפח שאסף במחנות הצבא הצרפתי. הוא ייצר משחקים לילדים (ג׳יפים ומשאיות) כלים לבית (גביעים ומגשים) ותשמישי קדושה(נרתיקים למגילה ולשופרות).

 אחי אבי, דודי רבי חיים ביבאס שימש כמוהל בואזאן במשך שלושים שנה וכשהגיע ארצה המשיך בקיום מצוות המילה בבית שאן ובקיבוצי הסביבה. הוא תמיד סרב לקבל תשלום עבור הברית ואף היה מביא מתנה משלו כאשר הורי הנימול היו עניים. אח אחר, רבי יהודה ביבאס שהיה מורה בתלמוד תורה בואזאן הגיע ארצה והתיישב בבית שאן ונפל הוא ואשתו בהתקפת מחבלים ב-1974

מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מסתבר שיהודים הסתייעו לעתים קרובות במוסלמים, ולפרקים גם ביוונים, כדי לבצע מעשים שסוטים ממוסכמות החברה היהודית, כגון סיוע ליהודי לשאת אישה שנייה על פני אשתו הראשונה בניגוד לרצונה, גירושי אישה בערכאות מוסלמיות או כפיית נערה להינשא לבן בלייעל. בתור דוגמה נוספת להסתייעות בנכרים נביא ידיעה מן המאה ה־16 מאבילונה שבאלבניה: יהודי עשה שם קנוניה עם גוי כדי לשאת אשת איש. כן הסתייעו יהודים בנכרים — על פי רוב בתורכים — שהעידו לטובתם עדות שקר בבית הדין השרעי. החברה היהודית ראתה בהפעלת נכרים להשגת מטרות אלו מעשי קנוניה שאין הדעת סובלתם, ושללה אותם מכול וכול. אולם קשה היה לקהילה היהודית למנוע לחלוטין מעשים מסוג זה.

בתי המרחץ שימשו מקום מפגש חברתי, וכן נזדמנו בהם יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים. נראה שברוב בתי המרחץ לא הבחינו בין יהודים לנכרים, שהרי היה זה אינטרס של הבלנים שלא להפלות בין המבקרים. אולם מצאנו גם מקרים של הפליית היהודים בבתי המרחץ באיאלתים של שאם ומצרים. בירושלים במאה ה־16 היו מגישים בבית המרחץ ליהודים מגבות נפרדות מאלה שהשתמשו בהן המוסלמים. לפעמים החמירו במיוחד עם היהודים בבית המרחץ, ונדרש מהם להיכנס עם פעמון תלוי לצווארם כדי להתריע על כניסתם ולהזהיר את המוסלמים כי יסתירו מפניהם את מערומיהם. ייתכן שהדבר קשור ברגישותם היתרה של המוסלמים לקדושתה של ירושלים.

 ואילו במצרים לא מצאנו, שהתקנה הממלוכית בנדון, שדרשה סימן שיבדיל את היהודים במרחץ מהמוסלמים, קוימה בתקופה העות׳מאנית. ההיסטוריון אלעיני מוסר, כי באוקטובר 1723 בא אגא היניצ׳רים (המפקד שלהם) לקהיר להכריז, שהיהודים והנוצרים אינם רשאים להיכנס לבתי המרחץ הציבוריים (החמאמים) מבלי שיהיה תלוי פעמון לצווארם, כדי להבדיל בינם לבין המאמינים. הגזרה בוטלה לאחר שחבלנים חששו שיינזקו כספית מאי בואם של יהודים, ושילמו סכום גבוה לאגא של היניצ׳רים. במאה ה־17מציין אוליה צ׳לבי, כי היה בית מרחץ אחד של מוכרי הסוכר והממתקים שהכניסה אליו הייתה אסורה ליהודים, לקופטים וליוונים, מכיוון שמייסד ההקדש לחמאם זה התנה שלא תהיה להם זכות כניסה. במקום אחר במצרים מסר אוליה, שהיהודים משתמשים בבית מרחץ מסוים, אך כנראה לא היה חמאם זה מיועד רק להם.

היהודים היו מוכרים לשכניהם בשמותיהם, ובעיקר בכינויים מיוחדים: שמואל הפך קייאמאל; יהודה — אסלאן; שבתי — שעבאן; וכו'.

בתחום אחד — המוזיקה — הייתה השפעה מוסלמית על החברה היהודית. קרוב לוודאי שהשפעה זו נבעה ממפגשים עם נכרים הן למטרות כלכליות והן למטרות חברתיות. ידוע שבמצרים נהגו היהודים להזמין נכריות שיזמרו בחתונות היהודים; נוהג זה גרם לתקלות מוסריות, ועל כן הותקנה תקנה שאסרה מעשה זה. ומאידך נלמד, שבלוונט נהגו יוונים להעסיק מקוננות יהודיות.

השפעת המוזיקה הערבית והתורכית על הציבור היהודי הרחב באה לידי ביטוי מופלג אצל שלושה יהודים נודעים, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ מנחם די לונזאנו ושבתי צבי, שפעלו בקרב ציבור שנהה אחר המוזיקה הזרה. ר׳ ישראל ב״ר משה נג׳ארה, צאצא למגורשי ספרד, היה בעל קול ערב ושלט היטב בערבית ובתורכית. הוא בילה חלק מזמנו בחברת מזמרים ומשוררים ערבים ותורמים, ומפיהם למד את המעינות. השירה העממית וניגוניה משכו את לבו, ושירים ידועים שלו מבוססים על אותן מנגינות. ידוע שר׳ חיים ויטאל קבל על כך כנגדו. גם ר׳ מנחם די לונזאנו, שחי בירושלים, רחש חיבה מיוחדת למנגינות תורכיות, וחיבר את רוב שיריו על פיהן., וכבר הוכח באחרונה, שיש לקבל את עדותו של נג׳ארה על משיכתם הגדולה של יהודים לשירי עגבים תורכיים. וכן ידועה משיכתו של שבתי צבי לרומנסות ספרדיות.

ביזוי ושנאה, עלילות והלשגות מצד מוסלמימ ונוצריס

המקורות היהודיים וכן הנוסעים האירופים מציינים בהרחבה את השנאה ליהודים שרחשו המוסלמים והנוצרים לכתותיהם השונות באימפריה העות׳מאנית. שנאה זו נבעה מקנאתם של הנכרים בהצלחתם הכלכלית של היהודים וגם מרגש קנאות דתית. אף על פי שהיהודים והנוצרים היו שני מיעוטים דתיים ונמצאו במעמד משפטי שווה לחלוטין באימפריה העות׳מאנית, הרי התייחסותם הרגשית של המוסלמים כלפי שתי העדות הללו לא הייתה שווה. מעדויות רבות לגבי מצרים ברור, שהבוז והשנאה שרחשו המוסלמים כלפי היהודים היו עמוקים יותר מרגשותיהם השליליים כלפי הנוצרים, והדבר התבטא בפגיעות פיזיות ביהודים ובביטויי גנאי חריפים שהוטחו בהם. גם הנוסעים האירופים שביקרו בחבלים שונים של האימפריה העות׳מאנית הגיעו בדרך בלל להתרשמות דומה.

התנכלות נכרים לקבורה היהודית ולבתי עלמין יהודיים שונים באימפריה העות׳מאנית היא עדות נוספת לבוז ולקנאה הדתית שרחשו הנכרים כלפי היהודים. המקורות השונים מצביעים על מנהגם של המוסלמים לבזות את היהודים בזמן הלוויותיהם. יהודי קהיר קבלו קשות על כך, כפי שמלמדים מקורות יהודיים ולא יהודיים. היהודים נאלצו לילך בלוויית ערבים שקיבלו על כך תשלום. היהודים נקטו פעולות שונות כדי להמעיט בהתנכלויות. ואילו באיסטנבול פרץ בשלהי המאה ה־16 סכסוך קשה בין הקהילה היהודית לבין תושביה המוסלמים של שכונת קסאם פאשה, שניסו להשתלט על שטח בית העלמין היהודי במקום ולבנות שם בתים. מסתבר שכל דרגי השלטון העות׳מאני שטיפלו בעניין, לרבות אנשי דת מובהקים, התייחסו באופן חיובי ביותר לדרישתם של היהודים לאסור על המוסלמים מעשים אלה. אולם התושבים המוסלמים המשיכו לעקור מצבות, והשתלטו על המקום. גם כשהושגה פשרה לא קיימוה התושבים המוסלמים; הם אף סילקו גופות מן הקברים והשתמשו במצבות לריצוף ובנייה פרטיים. ובאיסטנבול היה בראשית המאה ה־16 ניסיון מצד השלטונות לחרוש את בית העלמין היהודי לשם נטיעת גן במקום.

היחסים החברתיים הגרועים ביותר שררו בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים. המתיחות בין שתי העדות נבעה מהמתח התאולוגי ביניהם, שהיה עתיק יומין, עוד מימי השלטון הביזנטי, ומן המתח הכלכלי בין בני שתי העדות, שהתחרו קשות אלה באלה. המתח הוכבד גם משום יחסו הטוב של השלטון העות׳מאני המרכזי ליהודים בתקופת ״תור הזהב״, היינו מאמצע המאה ה־15 ועד שנות השבעים של המאה ה־.16 לעתים היו גילויים אנטישמיים נוצריים מובהקים, ואלה הגיעו לשיאם בטפילת עלילות דם מצד יוונים אורתודוקסים וארמנים על יהודים, בהאשמות רבות בעשיית עושק שהטיחו נוצרים ביהודים, ואף בסיפורים אנטי־יהודיים מגמתיים שרווחו בחוגי הכנסייה האורתודוקסית. (גם מוסלמים ניסו לטפול עלילות דם על יהודים, בירושלים במאה ה־16, אך בלי היסוד המקובל של ניצול הדם לצורכי פולחן.)

יהודים מצדם התייחסו בחשדנות לנוצרים והביעו אי אמון ״בגוי ערל״., בכתבי רבני סלוניקי במיוחד ובהסכמות קהילה זו נלמד הרבה על קיומה של שנאת ישראל בעיר זו, שהייתה בה אוכלוסייה נוצרית גדולה לצד הרוב היהודי. בינינה, שחיו בה יוונים רבים, טענו התושבים במאה ה־16 , לדברי מקור יהודי, כי ״אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל״. לצד רגשי איבה אלה של היוונים כלפי היהודים ניזכר בעובדה, שהנוסע סנדיס, אשר ביקר בלוונט בשנת 1610, ציין שהיוונים שם מעסיקים יהודיות במקוננות.,

מתוך ויקיפדיה : יואנינה (ביווניתΙωάννινα) או יאנינה, היא העיר הראשית במחוז אפירוס ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן"). פירוש שמה של העיר ביוונית הוא "עירו של יוחנן הקדוש" (איוס יאניס, אחד משנים עשר השליחים של ישו). למרות זאת, רבים, ובניהם היהודים, מעדיפים את השם "יאנינה".

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

הצהרת הסולטאן על ביטול כל הפליות נגד היהודים.

הסולטאן פרסם ב – 15 בספטמבר 1884 למען יהודי דמנאת המורכבת מ – 17 סעיפים בהם הוא ביטל את ההפליות והחובות המשפילות שחלו על היהודים בדמנאת, בפקודת המושל כלפיהם ואלו הן : 

1 – כפייתם לעבוד בימים המקודשים על ידי דתם

2 – העבדתם בניקויים של מקומות מטונפים

3 – אילוצם לשמש כסבלים לנשיאת משאות כבדים על גבם

4 – חיובם לעבוד ללא שכר

5 – אילוץ נשיהם לכבס ללא הסכמתן וללא תשלום.

6 – אילוצם למכור את סחורתם בהמתנה לתשלום ובמחצית מחירן.

7 – כפייתם לקנות תוצרת כמו שמן, בשעה שמחירה נמוך, ודרישת תשלום בעדה רק לאחר עליית המחיר

8 – אילוצם למסור בהמות המשא שלהם, ללא תשלום

9 – אילוצם לקבל כסף מזויף תמורת מטבעות חוקיות.

10 – כפייתם לקבל מטבעות נחושת – דרהמים – בשער של 13 דוקאט לדולר.

11 – אחרי כן לשלם אחד עשר דוקאטים לדולר

12 – נאלצים למסור לממשל צמר צבוע ללא תמורה

13 – עליהם לתת עורות מעובדים תמורת בלתי מעובדים

14 – כפייתם למסור את הצמר של עדריהם בעל כורחם

15 – עליהם להעמיד את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי המושל

16 – אכיפת פקידים אחרים על אחיהם היהודים בכפר בשם תמסית

17 – אילוצם לתת מה שלא היו חייבים לתת בעבר.

בזה אנו מצווים על המושל שלהם, העבד שלנו, חג'אל גילאלי אלדמנאתי, שיפסיק את העוולות הנ"ל, וינהג בהם בהגינות וללא דיכוי בכל המובנים, כמו ביהודים של ערים אחרות.

אנו מצווים גם על היהודים לא לעבור את ההגבלות החלת עליהם, ולהקפיד על ביצוע חובותיהם. שלום 

מההצהרה ניתן ללמוד כי גם הסולטאן היה מודע לכך שיהודים נאלצו לבצע עבודות ושירותים שונים לממשל.

ט'אהיר כזה כנו אחרים שנכתבו על ידי הסולטאנים לא היו יעילים, כי הם לא היו מסוגלים לכפות אותם.

כה באלול תרמ"ה, 18 בספטמבר 1884 אסתר אמסלם מדמנאת כתבה לבעלה משה שהצליח לברוח לטנג'יר, על המצב העגום בדמנאת.

לו יכולת לראות את מצוקתנו הייתה בוכה בדמעות של דם. את דמנאת עזבנו כמו שאבותינו עזבו את מצרים. אבל אנו, רק את נפשותינו הצלנו והלכנו הלוך ובכה, נקיים מנכסינו. המושל סילק את השומרים ששמרו עלינו, ואמש נכנס האספסוף, מהרחוב אל בתינו בזז וחילל את כבוד הנשים, והתעלל בילדים.

היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע להמון. אפילו היהודים שמצאו מקלט במקום קדוש בחסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו, תוך התעלמות מהכללים המקובלים למקום כזה. רבי יוסף אלמאליח בן תשעים ושמונה שוחרר מכבליו, ומחשש שייתפש שוב, ברח למקום קדוש של השריף.

אבל נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך ארצה והולקה 980 מלקות, עד שכמעט נפטר. לאחר זמן התאושש מעט. הוא עדיין חי אבל לא לזמן רב. הסוחר יצחק כהן שהיה אתו במקום הקדוש, הוכה כמעט עד מוות. כל זה בוצע בהוראת המושל האכזרי.

הצלחתי לברוח עם ארבע נשים למקום הנקרא אולאד חולוף, ושם אני נמצאת עתה. הנשים שלא ברחו היו נתונות להתעללות מזעזעת. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ואחרים בשירותו של המושל, ואינן יכולות להימלט ממעניהן. כל אלה שניסו לברוח נתפשו ונכלאו.

כתבת לי שאנסה למכור מרכושנו באמצעות שותפינו המאורים, ואשלח אליך את הסף שאקבל. עליך לדעת שכל מאורי שיימצא מסייע לנו ייחשב כבוגד, וייקרע לגזרים. המושל החליט שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי, הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות אשר בחנותנו, ולחיות מדמי המכירה. כנראה שאינך יודע שכל רכושנו הוחרם בהוראת המושל, ועליך להיות אסיר תודה שברחתי בלא שחולל כבודי, בניגוד לנשים האחרות.

לו היה עלי לכתוב כל מה שיכולתי לומר לך, לא הייתי מסיימת לעולם. בפקודת המושל נשדדו כל הבתים שבהם גרים יהודים, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי יעקב נסע לקזבלנקה לקמות סחורה והביאה לדמנאת. אך כשהגיע, נלקח ממנו הכול, והוא נאסר. זה כל שאני יודעת עליו. אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם

במברק שהגיע מג'יברלטר מה – 4 באוקטובר נאמר, כי עקב מחאותיו הנמרצות של קונסול איטליה בטנג'יר, הדיח הסולטאן את המושל של דמנאת וציווה לכלוא אותו. הערת המערכת של ה – JC כי מן הראוי לאמת ידיעה זו. 

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

מוחמד דורש ברבים

לאחר שמוחמד למד היטב את דברי התורה והיה בקי בה, ביקש ממנו מורו להשמיע לערבים את דברי המוסר שלמד:

״הוי המתכסה, קום והזהר, ואת ריבונך פאר״; ״קרא בשם ריבונך״, (עד, ב; צו, א).

הערת המחבר : התלמוד אכן מצווה שאין להגביה את הקול בתפילה: ״המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני

אמנה, המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר״ (ברכות כד, כ).

اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ 1

קרא בשם ריבונך אשר ברא

אפשר לפרש את המילה יקרא׳ בשני אופנים; או שהוא ציווי לקרוא איזה כתב, או שהוא ציווי להשמיע איזה דבר לאחרים. המסורת האסלאמית בחרה לפרש כפירוש הראשון, והיא רואה בסורה זו את ההתגלות הראשונה של המלאך גבריאל למוחמד. המלאך נגלה למוחמד במערה, כששהה שם לצורך תחנות׳, הראה לו אריג כתוב בערבית ודרש ממנו לקרוא אותו. מוחמד השיב לו כי אינו יודע לקרוא, והמלאך לחץ עליו כדי שיקרא. האסלאם רואה בכך את הנס העיקרי של מוהמד; ולנו נראה כפירוש השני.

מורו של מוחמד ממריץ אותו להזהיר את ערביי מכה לחדול מעבודת אליליב שהורגלו בה, כפי שעשה נח לאנשי דורו:

״נח אמר: ריבוני, הם המרו את פי… ואמרו: אל תיטשו את אלוהיכם, אל תיטשו את וֵּד, סֻוָּאע, יָג׳וּת׳, יָעוּק ולא את נַסְר׳׳.

קוראן עא, כא-כג. רובין, עמי 488, כותב כי מדובר בחמישה אלילים מתקופת נח, שלפי המסורת המוסלמית המשיכו שבטי ערב לעבוד להם בתקופה הקדם-אםלאמית. לגבי פולחן אלילים בחצי האי ערב בעת הופעתו של מוחמד, ראו ארמסטרונג, עמי 71-66.

قَالَ نُوحٌ رَّبِّ إِنَّهُمْ عَصَوْنِي وَاتَّبَعُوا مَن لَّمْ يَزِدْهُ مَالُهُ وَوَلَدُهُ إِلَّا خَسَارًا 21

נח אמר, ריבוני, הם המרו את פי והלכו בעקבות אלה אשר רכושם ובניהם לא הוסיפו להם דבר זולת אבדון

 وَمَكَرُوا مَكْرًا كُبَّارًا 22

הם חרשו מזימה נוראה

 وَقَالُوا لَا تَذَرُنَّ آلِهَتَكُمْ وَلَا تَذَرُنَّ وَدًّا وَلَا سُوَاعًا وَلَا يَغُوثَ وَيَعُوقَ وَنَسْرًا 23

ואמרו, אל תטשו את אֵלֵיכם את וד, סואע, יגות, יעוק, ולא את נסר

התלמוד מזהה את נסר כאליל העיקרי של ארץ ערב; גם התנ״ך מאשר כי אלף שנה לפני מוחמד כבר היה נהוג בארצות המזרח לעבוד את נסר בתורת אל. מורו של מוחמד שם מילים אלו בפיו של נח, כי עובדי אלילים קדומים האמינו שהקרש, נסר, שנמצא באיזה בית אלילים, יש בו מן האלוהות מפני שבא מתיבתו של נח אשר ניצל מן המבול.

הערת המחבר : ״חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן… נשרא שבערביא״ (עבודה זרה יא, ב).

״ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו״ (מלכים ב יט, לז).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר