ארכיון יומי: 10 במרץ 2014


הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ילד מכוער.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

תבארכ אללאה עליה.

כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היהווי ומסורתולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות.

אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.

ילד מכוער.

כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.

אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.

נודולכום פלפרח דדרארי.

אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.

אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.

הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.

היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.

כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.

האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).

ביקור הגברים בבית היולדת.

בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".

הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.

כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.

שבת אבי הבן.

השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.

כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.

מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים האיש שחזר

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

האיש שחזר

עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.

בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות. רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.

בירוקת העין הזאת התאהב באשיר בן הפשה. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.

הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לעין אלכדרה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.

איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול קצב עני לעשות לבן הפשה?

״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.

אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.

בחנות הבשר שפתח בשוק ברמלה, המשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גוויה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:

״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.

ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!

הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.

לאחרונה קנה שור ענק במיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.

והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנם לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השוד לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורם כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לעיוש לא היתה ברירה עתה אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו ״יא מסעודה… יא כדרת אלעין״.״

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
הורים וילדים

בתשובה אחרת (ללא תאריך) דן החכם במקרה דומה: האשה אמרה שאין לו גבורת אנשים ותובעת ממנו גט ותשלום כתובתה. הוא מסכים לגרשה אבל לא ישלם לה כתובתה. בהסתמכו על השו״ע ועל מקורות הלכתיים אחרים בנידון, כתב החכם: ״דאם הוא מודה לדבריה צריך ליתן לה כתובה ודוקא במכחישה הוא דפטור מהכתובה״. לבסוף הוא הודה לדבריה, והבעל חייב אפוא לשלם את מלוא כתובתה (ייפה שעה׳, סי׳ צב). חכם אחר בן המאה ה־20 דן בשני מקרים שהובאו לפניו. בראשון טענה אשה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והודה לה״. השאלה: מה הדין לגבי כתובה ותוספת. מסקנתו, שאם הבעל אינו מודה ואינו מגרש מרצונו אלא בכפייה – אינו משלם לא כתובה ולא תוספת. אבל אם הוא מודה – אפילו שמגרש בכפייה – עליו לשלם כתובתה ללא התוספת (שמעון דיין, ׳זהב שבא׳, סי׳ נד).

מפסק דין של ר׳ יהושע מאמאן ברבאט בשנת תשי״ג (1953) מתברר שהיה המעשה הבא:

זוג עמד לדין לפני החכם. הבעל טען שהוא רוצה לישא אשה נוספת על אשתו, כי הם נשואים כבר 14 שנים ועוד לא ילדה. האשה טענה שאם הוא רוצה לשאת אשה נוספת, יגרשנה ויפרע לה כתובתה. גם היא רוצה בבנים אבל המניעה ממנו. היא הציגה תעודה רפואית מלפני כשלוש שנים המאשר שזרעו לקוי. לדברי החכם, התביעה שלה לתשלום הכתובה מעלה חשד שהיא תובעת גט רק כדי לקבל כתובתה, וכן כדי למנוע אותו מלשאת אשה אחרת עליה. כי הרי בעבר לא רצה לשאת שנייה ״אז היא פתחה פיה בעורמה וטענה טענה זו״. רק אם בית הדין משוכנע שאין לה כל סיבה זרה לתלות בה טענתה, יאשרו את בקשתה לניתוק הנישואין ולתשלום כתובתה (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ א).

רחל אסולין ובעלה מרדכי עמדו לדין באלול תשכ״ב (1962) בפני ר׳ שמעון דיין. האשה תבעה לגרשה, כי יותר מעשר שנים מאז שנישאה לו, לא זכתה להיבנות ממנו. הוא נבדק על ידי רופאים ואמרו לו שאינו מוליד, והיא טוענת שזקוקה למשענת כלכלית לעתיד כשתגיע לזיקנה. ועוד טענה שהוא ״ממרר ומכה אותה״. לכן היא תובעת שישלם לה כתובתה, ותיטול עמה מכל הכלים שבבית. חוות דעת רפואית צורפה לתיק.

הבעל השיב: אשר לגירושה – הוא מוכן לגרשה רק בתנאי שתמחל על הכתובה ולא תיקח שום דבר מהבית, אפילו לא את נדונייתה. הוא האשימה שלקחה מהבית את כל תכשיטי הזהב שיש לה וגם כסף, ודרש שתחזיר הכל. הוא דחה את האשמה שהוא מכה אותה.

סיכומו של החכם היה, כי היות שלפי חוות הדעת הרפואית הוא עקר, ואין כל אפשרות לרפאותו, ולאחר ששהתה עמו עשר שנים, הוא פסק כי:

א. הבעל חייב לתת לה גט.

ב. אם הוא מסרב, כופים אותו אפילו בשוטים, כפי שפסק השו״ע יור״ד סי׳ קנד, ס״ק כא: ״כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים״.

ג. הוא חייב במזונות אשתו עד מתן הגט (׳זהב שבא׳, סי׳ צו).

מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאסמימונה

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

                             כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-הזירה המדינית

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעהירשברגבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

מבעיותיה של העדה.

לא רצית להסתפק בביקורים שערכתי במשרד הקהילה ואצל הרב הראשי, ולא באתי על סיפוקי בהשתתפותי בתפילה ליל שבת ויום שבת בשני בתי הכנסת הקדומים של החארה. לא אוכל להסביר, למה נראו לי כה זרים ומוזרים הרבנים והחזנים, המשמשים בקודש כשלראשם כובעי הכמורה הצרפתית הרחבים, שחובשים אלה ברחוב.

כובעים אלה כמעט שהסתירו בעדי את כל התפילה בבית הכנסת. ייתכן מפני ששונים הם מכיסוי הראש הרשמי של המשרתים בקודש בכל שאר הדתות. ייתכן מפני שמיוחדים הם דווקא לכמרים הלאטיניים של ארץ אחת דווקא, והחיקוי דוקר בעיניים באלג'יריה, שמסורותיה הקתוליות בוודאי צעירות ביותר.

בשני בתי הכנסת הכרתי מספר תלמידים של בית מדרש לרבנים, הקיים זה שנים אחדות באלג'יר. תפקידו לספק משרתים בקודש לקהילות, רבנים, חזנים, קרואים בתורה, שוחטים וכדומה. בזמן ביקורי התחילו בהכנות להקמת בניין מיוחד למוסד זה, עם פנימייה לתלמידי חוץ. הוא צריך לקום על חלקה שלא אדמה שעליה השתרע לפנים אחד מבתי הקברות הקדומים.

לפי מה שקראתי בעיתון, נערכה לפני כמה חודשים החגיגה של הנחת אבן הפינה לבית זה ברום עם. אם בשעה זו חושבים ראשי הקהילות באלג'יריה ורבניה על בניין מוסד לתורה סימן יפה להם, המשתיק קטרוג, שאפשר להשמיעו על העיר אלג'יר עצמה.

סחו לי אנשי שיחי, כי הבעיה המטרידה אותם ביותר היא המספר הגדול והולך של נשואי תערובת בארץ כולה ובבירתה בפרט. אחדים נקטו מספר של גוזמא : 40 אחוז של נשואי תערובת ! אחרים הכחישו זאת והעמידו את מספרם רק על 15 אחוז.

מכל מקום אפילו המספר הנמוך דיו להורות על הסכנה הצפויה לעדה היהודית בעיר זו. ההתבוללות אוכלת בכל פה, ואלמלא הזרם הבלתי פוסק של תושבי הערים הקטנות, כמעט שהייתה קהילה זו מחוסלת. רק נחמה פורתא היא, כי תופעות התבוללות דומות שכיחות גם בין חוגים מסויימים של החברה המוסלמית.

בכל רחבי אלג'יריה,המונה תשעה מיליון מוסלמים ערבים, לא יוצא לאור שום עתון יומי בשפה הערבית. לא מפני שהשלטונות דיכאו את העתונות הערבי, כי בכל קיוסק אפשר לקנות את העתונים היוצאים במצרים, אלא מפני שאין דרישה במידה המאפשרת קיום עתון.

בשכבה המוסלמית האמידה אין יודעי ערבית ספרותית, ואחרים אינם זקוקים לעתון. השבועון " אל בצאיר " , בטאון אגודת ה " עולמא " המוסלמים באלג'יר שסיסמתו, הערביות והאסלאם, העתון היחיד בערבית המיועד לחוגים של אנשי הדת, מתפאר בזה, כי פעולת האגודה החזירה רבים מעוון והשיבה אותם לעמם ודתם.

כמה אמת בזה קשה לקבוע. מכל מקום המצב לא יכול להיות חמור. שכבת המתבוללים דקה היא וכמעט אפסית, לעומת המוני העם הדבקים בדתם ובמנהגי חייהם. השלטון הצרפתי לא הצליח להפכם לצרפתים במשך תקופה ארוכה למדי, ובוודאי שלא תספיק לו השעה כעת.

לפי האמדן מתגוררים בעיר כ – 30000 יהודים, והשתדלתי לראות " עמך " בעמלם. לאו דווקא את שלה שבאו לקהילה, כדי לקבל את חבילות המצות.

ביקשתי ולא מצאתי. ומכיוון שאמרו בזה חז"ל – אל תאמין, הרי האשם בי ובטביעת עיני, שלא ידעו להבחין בין המון העם את היהודים הפשוטים, את הפועלים ובעלי המלאכה, את הרוכלים והחנוונים. אולם סבורני, שגם אלה ששהו זמן ממושך בעיר זו לא הצליחו להגיע אליהם.

הם עצמם אינם מתדפקים ואינם משכימים לדלתו של נציג מחלקת העליה. יש עלי בממדים מצומצמים ממזאָב, אחד מאזורי הדרום, בגבול הצהרה האלג'ירית, שנשתמרה בו קהילה יהודית קטנה בגארדאיא. יש גם עולים מבני תנועות הנוער. עם זאת אין לומר, כי לא קיימת הסתדרות ציונית באלג'יר.

ראיתי את נציגיה ואת חניכי תנועות הנוער הציוניות בשחרית, שנערכה מטעם " המגבית " ביום ראשון באחד מבתי הקולנוע שבעיר. באולם נתאסף קהל רב למדי – בהתאם לגודל האוכלוסיה.

לפני שניים שלושה דורות הייתה אלג'יר אחד המרכזים של האנטישמיות הארסית מצד הצרפתים החדשים, ערב רב של בני עמם שונים, צאצאיהם של איטלקים, ספרדים, מאלטזים בתוספת דם של היאניצ'ארים התורכים.

  בני תערובת אלה, שזכו לקבל את האזרחות הצרפתית בתור נוצרים, ביקשו להצר את צעדיהם של יהודי אלג'יר ונסתייעו בהרפתקנים צרפתיים, שבאו הנה לצבור הון. כל אלה חברו יחדיו כדי להכשיל את פקודת כרמייה, שהעניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית.

גם ידם של חוגים שמרנים קאתולים במטרופולין הייתה בפעולות ההסתה האנטישמיות, ובימי משפט דרייפוס הגיעה המתיחות לשיאה ופרצו פרעות דמים באלג'יר.

הדי פולמוס הדמים נשתמרו גם בשורה של ספרים וקונטרסים ובתשובה להאשמות האנטישמים הרגילות נתחברו כתבי הגנה, כדי להוכיח את צדקתם של יהודי אלג'יריה, את יושרם, צניעותם ומידותיהם הטובות. בעיית אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה שוב עלתה על הפרק, כאשר ניסתה ממשלת וישי, בימי מלחמת העולם השנייה לעשות את פקודת כרמייה פלסתר ולשלול בכל מיני טענות את זכויות האזרח מאת רוב היהודים.

בחברה מגובשת ומלאת און עלולות היו תופעות האנטישמיות לעורר תגובה, שתתבטא בתסיסה של התעוררות לאומית. כאן נצטמקה להצטדקות חלושה, שהדיה מפעמים עדיים בעתונות, ובוויכוח עם הנצרות ונושאי כליה למיניהם.

אמנם קיים גם ועד יהודי אלג'יריה למחקר חברתי. הוא הראה פעילות מסוימת בימי שלטון וישי, כשניסה לארגן את התנגדותם הפעילה של היהודים. עתה מוציא הוא עתון " ידיעות " בשפה הצרפתית, המתפרסם מדי חודש בחדשו, והוא נפוץ בכל צפון אפריקה. הירחון נוקט עמדה לאומית גאה, אבל אינו סבור, שרבה השפעתו על החוגים האינטלקטואלים באזור.

שוחחתי עם אישים אחדים מחוג זה, שהיו כנראה הנמושות. הכוחות החשובים בשדה הרוח ובמקצועות החופשיים, שנולדו בארץ זו, מוצאים הזדמנות לעבור למטרופולין, לפאריס, ומגיעים בה לעמדות נכבדות. גישתם של החוגים הצרפתיים הרשמיים והאקדמאיים כלפי היהודים השתנתה לטובה בשנים האחרונות.

ראש לכל, בוודאי עקב המתיחות הפנימית בארץ, המזכירה, שלא מן התבונה להרבות אויבים לעת כזאת, וגם בשל חידושה של מדינת ישראל, שהשפעתה כפולה, גם רכישת ידיד במזרח.

הספריה הלאומית המכילה למעלה מ – 350.000 ספר שוכנת באחד הארמונות של שליט אלג'יר התורכיים. חזית הבית, קישוטי הפנים והחצר עלולים להשרות משהו מהרוח של תקופה שעברה ולהכניס את האדם לאווירה של היסטוריה.

האוסף חשוב ביותר, ומכיל כמעט כל מה שנתפרסם על צפון אפריקה בכלל ועל אלג'יריה בפרט מאז המצאת הדפוס – ומבחינה זו נותן הוא אפשרות יחידה במינה לעבודה, במיוחד מאחר שמכונסים בו גם כתבי יד ערביים חשובים. אולם הארמון לא היה מיועד לשמש כספריה, ובגלל ערכו ההיסטורי אי אפשר להכניס בו שינויים.

הספרים המתווספים דחקו את הקטלוגים ואת הקוראים מהאולמות למעקה הפנימי, העוטר את הקומה השנייה, ולבסוף היה צורך להעביר חלק מכתבי היד ומהספרים יקרי המציאות למחסן – עד שיעמוד הבניין החדש של הספרייה, שהוחל כבר בהקמתו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר