ארכיון חודשי: פברואר 2015


מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.erfoud

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

מאמר זה מוקדש לתיאור החתונה בארפוד, שלבים, מנהגים והווי. בארפוד רוב מנהגי הכלולות עד לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים זהים כמעט לאלה שתאפילאלת ונשענים עליהם. הדבר מוכח הן מן הראויונות עם אישים בשתי הקהילות והן ממה שתועד בספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא במנהגי נישואין וגירושין ומנהגי אבלות בתאפילאלת. לפיכך רוב המנהגים אשר יתוארו להלן והם קשורים לדור ראשון, דור המייסדים, שאנשיו נולדו מחוץ לארפוד, ולדור שני הם גם מנהגי תאפילאלת לאגפיה.

המאמר מתבסס על מקורות בעל פה ומקורות בכתב, במרכזם הספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא ובכללם שני ספריו של רבי מכלוף אביחצירא. חיבורו " יפה שעה " כולל כמה שאלות ותשובות הלכתיות הקשורות בארפוד, ופסקי דין שנפסקו על ידו בעת כהונתו בה. חיבורו השני, " קהילת יעקב ", כולל פרטים על ארפוד בהקדמה לספר. שני הספרים זכו להסמכות גדולות מאת גדולי הדור בשעתו. הדיון על הכתובה במאמר זה נשען על גם על שטרי כתובות מארפוד מהשנים 1919, 1933, 148, 1950, 1955, ו 1963, וכן על ידיעות על כתובות מ 1944 ומ 1946 ומכתובות אחרות נוסח סג'למאסה..

ארפוד היא עיירת מחוז שהוקמה ביד הצרפתים בתחילת המאה העשרים. עם ייסוד המקום החלו יהודים מן הכפרים שבסביבה בעיקר בסמוך לשנת 1919 לעבור אליה, וזאת גם ביוזמתם ובעידודם של הצרפתים. היהודים הנמלטים מהמללאח בתאפילאלת היו אחד מגרעיני היישוב בארפוד, הם ייסדו בית כנסת משלהם בשם " צלאת פילאלה " ( בית כנסת של אנשי תאפילאלת ), אחד משבעת בתי הכנסת שהוקמו במקום.

בשל ההתקפות האוויריות של הצרפתים על תאפילאלת והצאתו להורג של רבי דוד אביחצירא, בנו של רבי מסעוד בן רבי יעקב, אבי השושלת, נמלטו רוב התושבים היהודים מהמללאח בריסאני, תאפילאלת בשנת 1919, ופנו לכוונים שונים באזור ומחוצה לו. כמה מן הנמלטים פנו לארפוד. אחרים נספחו לקהילה היהודית בבודניב, וקבוצה גדולה שמה פעמיה לבצאר אשר באךג'יריה.

עמם נמלטו גם חכמי משפחת אביחצירא, נכדיו של רבי יעקב, שני אחיו של רבי דוד, רבי ישראל ( הבאבא סאלי ) ורבי ימחק ( באבא חאקי ), פנו לבודניב. רבי שלום אביחצירא בן רבי אהרן, הלך לבצאר והיה למנהיגה הרוחני של הפזורה הפילאלית שם, ואילו רבי אליהו, בנו של רבי אהרן, ובנו רבי מכלוף הגיעו לארפוד והיו למניחי מוסד הרבנות ביישוב.

רוב המנהגים הקשורים במעגל האדם והשנה ובמעגל בית הכנסת דומים הם בכל יישוב באזור  תפילאלת, בשטרי הכתובות והגיטין של רוב היישובים באזור תאפילאת, לרבות ארפוד, רשום " כאן מתא סג'למאסה, הוא השם העתיק של תאפילאלת. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת 1950. תחילה ציין סג'למאסה שם של יישוב, ואחר כך הורחב לציון האזור כולו. כך גם תאפילאלת צצים שם של יישוב המקביל לריסאני, שבתוכה היה המללאח, וגם את כל האזור הקרוי , האזור של תפילאלת.

רישום השם סג'למאסה בשטרי כתובות וגיטין של יישובי תאפילאלת במקום שם היישוב עצמו נידון בהרחבה בידי שניים מחכמי משפחת אביחצירא, ילידי תאפילאלת, רבי מכלוף אביחצירא, רבה של ארפוד, עד תרצ"ב בקירוב, ורבי שלום אביחצירא, רבה של בצאר.

בתקופה החדשה נכפפו יישובי היהודים באזור לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלץ. קהילת ארפוד היא קהילה חדשה, שנתקיימה במשך שישים שנה בקירוב, 1917 – 1975, על לעלייה ההמונית.

מנהגי ארפוד בכלל ומנהגי הנישואין והגירושין בפרט נסמכים ונשענים על מנהגי תאפילאלת, שכמה מהם תוארו בידי רבי שלום אביחצירא. בין ספריו של רבי שלום ראו לציין כאן " מליץ טוב " ספר ייחודי מבחינה תורנית ותיעודית. הספר כשמו כן הוא, ומטרתו להגן על מנהגי תאפלילאלת הקשורים בחלק השלישי של שולחן ערוך, אבן העזר, שעניינו " הלכות אירוסין ונישואין, כתובה וקידושין, גיטין וגירושין " וללמד על המקורות ההלכתיים של מנהגים אלה, כדבריו בהקדמה לספרו.  

היהודים במרוקו השריפית – עורך שלום בר שאר

היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'ולייןהיהודים במרוקו השריפית

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין

תולדות השושלות השריפיות

בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים:  הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו.  דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.

המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.

לשושלת הסעדית היו שני היסטוריונים חשובים. אל-פיכסאלי (1621-1549) מזכיר המדינה, הממונה על חליפת המכתבים, משורר החצר וכותב תולדותיו של אל-מנצור, שכתביו אבדו, ואל-איפראני (מת סמוך לאמצע המאה הי״ח), שכתב, בכעסו על הסולטן מולאי-אסמאעיל, את שבחי השושלת המודחת ב״תולדות השושלת הסעדית במרוקו״ (נוזהת אל-חאדי), שהוא עד היום המקור הטוב ביותר שנכתב בידי בן הארץ. בקרב בל ההיסטוריונים העלווים בולט אל-זיאני (1833-1734?), ברברי טהור-גזע ופוליטיקאי חשוב, אשר במהלך חייו התוססים, הגדושים תפקידי כבוד, כשלונות, נציגויות ושליחויות רבות, הצליח לכתוב כמה ספרים, בהם היסטוריה כללית מבריאת העולם והיסטוריה של השושלת העלווית, אשר ההיסטוריונים שבאו אחריו העתיקו מתוכה. הוא זיכנו גם בפרק מעניין מאד על השושלת הסעדית, שרק קטע ממנו יצא לאור על-ידי לוי-פרובנסאל בלשון הערבית בספרו ״קטעים מכתבי ההיסטוריונים הערבים במרוקו״. במאה הי״ט כתב פקיד של המחיזן, אלנאצרי, ספר מלוקט בהיסטוריה כללית, לא מקורי ביותר (כתאב אל-אסתקצא), אך מועיל לגבי תקופתו שלו, ואל-כוטאני ערך, בסיוע פרסומים קודמים, רשימה של קדושי פאס (צלוואת אל-אנפאס).

נוסף על ספרים היסטוריים מובהקים הרבתה הספרות המרוקנית של המאה הט״ז בביוגרפיות של אנשי שם, אנשי דת למיניהם וסיפורי מסעות מעורבים בביוגרפיות מקומיות. מאלה־כמאלה אפשר ללקט מעט עובדות, rari nantes שנותרו לפליטה על התהום הרחבה של השיקולים ההגיוגרפיים.

Mariage juif a Mogador-fran-angl

חתונה במוגדורLibellé de la ketouba 

En ce Jour (jour de la semaine) du mois de (mois hébraïque) en l'an (année hébraïque) de la Création du monde, selon la chronologie en vigueur dans cette ville de Essaouira, que D. l'aide et la renforce, qui est située sur le bord de la mer, nous sommes témoins de ce que l'excellent (prénom du marié), fils du bon nom (prénom du père du marié) dénomme (nom de famille du marié) a dit à la gracieuse et jeune fiancée vierge (prénom de la mariée bénie d'entre les filles, fille du bon nom (prénom du père de la mariée) dénommé (nom de famille du père de la mariée) : Sois ma femme selon la loi de Moïse et d'Israël et moi, avec l'aide du Tout-puissant, je travaillerai, te chérirai, te nourrirai et subviendrai à tes besoins, serai ton soutien te vêtirai et remplirai mes devoirs conjugaux selon les coutumes des hommes juifs qui travaillent, chérissent, nourrissent subviennent aux besoins, sont les soutiens et vêtissent et remplissent leurs devoirs conjugaux fidèlement et je t'apporte donc le mohar de ta virginité prise sur mes biens de 200 zouzim, soit 25 pièces d'arger: auxquelles tu as droit de ma part et je te donnerai ta dot, ta nourriture et tes vêtements et accomplirai mon devoir conjugal, et la gracieuse mariée vierge a consenti et est devenue sa femme. Et le marié ajoute de ses biens au principal la somme de……….       en monnaie (devise, soit au total…..donnes sans restriction aucune. Et voici la dot qu'elle a apporté avec elle de sa maison paternelle er vêtements et en bijoux, somme équivalent à……..   , et le marié reconnaît devoir cette somme totale ………     dont il est responsable en tout point, l'ensemble principal et ajout se montant    en monnaie (devise), et ainsi lui a déclare le marié : je suis responsable de ce  contrat, principal et ajout qui peuvent être exiges de moi et de mes héritiers après moi. dussais-je me défaire de l'habit que je porte. 

 À cet effet, j'hypothèque le meilleur de mes biens mobiliers et immobiliers. Et ledit marié s'engage à ne pas prendre une autre femme. Et il ne quittera pas cette ville pour une autre sauf si elle lui donne son consentement. Acte est pris de cet engagement envers la mariée. 

Cet engagement n'est pas qu'un consentement, mais il est fait selon la loi des Sages. Et cette ketouba est faite selon le rite des Tochavim/Megorachim.

Et le tout est clair, limpide et a force de loi. 

La ketouba enluminee de Mogador

La première ketouba enluminée de Mogador connue date de 1789. Toutefois, il faudra attendre la seconde moitié du XIXe siècle pour être les témoins de la naissance d'une tradition propre aux Juifs de Mogador. Deux artistes s'y illustrèrent, Rabbi David Elkaïm (1850-1941) et Isaac D. Knafo (1912-1979).

David Elkaïm fut un parangon qui a inspiré beaucoup d'artistes ultérieurs parmi lesquels le prolifique Yossef Serraf, Waïsh Wazana, Nessim Bensabat et Yossef Attar. Isaac Knafo qui voyait en R. David Elkaïm son maître, innova l'adaptation des thèmes décoratifs aux noms des époux. De nombreux autres artistes tels Hasdaï Elmoznino, Hana et Asher Knafo, Daniel Benlolo et Bernard Bensoussan perpétuent la tradition des ketoubot enluminées en y apposant leur griffe personnelle.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

התמונה העולה מדוחות אלו הנפרשים על פני רצף של כעשרים שנים, היא של קהילה דתית מסורתית המסתגרת מפני השינוי והמודרניזציה, אך מקבלת חלק מהשינויים בצורה מבוקרת. חלק גדול מאנשי הקהילה מסרבים להשתלב בעולם החדש ואינם מאמצים את השינויים. בראש המתנגדים עומדים הרבנים. התנגדותם למאמצי ״אליאנס״ לחולל את השינויים נשאה אופי פאסיבי. היא נבעה מתוך שמרנות והסתגרות, אך גם אפשרה שיתוף פעולה מתוך כורח המציאות, שיצרה חיכוך חיובי והסכמה לשינויים מבוקרים.

כך למשל, הוראת העברית. רבים מהרבנים שימשו ב״אליאנס״ כמורים לעברית עקב המחסור במורים לשפה זו. למרות הדרישות החוזרות ונשנות שהופנו למורים על ידי מנהלי בתי הספר (מעסיקיהם) שישנו את שיטת לימוד העברית לשיטה מודרנית יותר הם דבקו בשיטתם: הוראה באמצעות שינון פסוקים מכתבי הקודש. אך היו גם רבנים ששינו את שיטות ההוראה, ואחרים שהוחלפו בגלל אי רצונם להשתנות. מאבק זה מאופיין על פני רצף השנים בחיפוש ובמציאת דרכי פשרה.

רוח אחרת החלה נושבת מהדוחות ששלח לפאריז מנהל בית הספר ״אליאנס״ במקנאס, מר מויאל, כשהחל לדווח על מעשיו של הרב הלפרין. הוא מדבר על כך שנושבת רוח זרה להלך הרוחות הכללי שהורגש במפגש בין פעולות ״אליאנס״ ליהודי מרוקו ורבניה.

הדו״ח הראשון בו מוזכר הרב הלפרין נשלח ב־13 בינואר 1914. בסעיף הראשון הדן במספר התלמידים ובגיוס תלמידים חדשים לבית הספר, כותב המנהל: מספר התלמידים פחת, לא שמספר הנושרים לא נורמלי, אלא שהוא לא אוזן בצורה מספקת ע״י גיוס תלמידים חדשים. הסיבה היא התחרות שעושה לנו איזה ״תלמוד תורה״ שהוקם בחופשה האחרונה תחת השם ״גן הילדים״. זה מין ״יגדיל תורה״ כבטטואן. היזם הוא איזה שהוא ״רבי זאב״, רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנאטיזם. היה לו יחסית קל בגלל הענות האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד.

בהמשך מדווח מר מויאל על כך שהוקמו כבר מספר תלמודי תורה חדשים, ושהתחרות הזאת משפיעה על יכולת גיוס התלמידים החדשים ל״אליאנס״. הוא כותב על כוונתו ״לחסל״ את המתחרה הנורא שזה עתה נולד ואין לו ספק שיצליח בכך. לעומת זאת, באותו מכתב בסעיף ״רבנים״, מספר מר מויאל על מערכת היחסים התקינה שלו עם הרבנים המקומיים. הלשון ורוח הדברים כאן הרבה יותר מתונות. הוא מספר על שיתוף פעולה, ומציין כי הרבנים משתדלים לרצות אותו אך אינם מיישמים, או מיישמים בצורה לא טובה, את הרפורמות הפדגוגיות שהוא מנסה להנהיג: …אני עוצם את עיני ומאפשר לשגרה לזרום, וביקורתי אינה נוגעת לרב משה טולידנו שהוא אינטליגנטי והצליח ליישם באופן חלקי את השיטות החדשות, זאת אומרת במידה שקולה, על מנת לא לסכן ולזעזע יותר מדי את עמדת ההורים שרגילים לשיטות הישנות ושמאמינים ששיטות אלו הן טובות לעד…

בהמשך הוא מספר על שיתוף פעולה שמתקיים בימי ראשון בלימוד פרשת השבוע. רוח זו שורה גם בדו״ח מה־26 לינואר 1914. שם מספר מר מויאל כי למרות הגיבוי שהוא מקבל מקפיטן נאנסי, המפקח הכללי הצרפתי על החינוך במקנאס, אין הוא רוצה לכפות את עצמו בכוח על האוכלוסייה הדתית מאוד כדי לא ליצור קרע ביניהם. בכל הנוגע למרקם הקהילתי המקורי ולרבנים מנהיגי הקהילה, הוא מחפש דרך של יושרה, נועם ושיתוף פעולה, על ידי הקמת ועדה שתקבע קריטריונים לעבודה משותפת. אין לימודים בשבת ולא ביום שישי אחר הצהריים. בית הספר נסגר בשעה 16.30 על מנת לאפשר לרבנים להעסיק את הילדים עד צאת החמה. הרבנים אספו את התלמידים הטובים, הביאו אותם לשיעורים ב״אליאנס״ ובאו לקחתם בערב.

בסוף מכתבו מגלה מר מויאל גישה פאסימית ופטאליסטית לגבי אפשרות הפיכת כל בתי המדרש לבתי ספר רגילים. זאת בגלל מצבם של ה״חדרים״ ובגלל טבעה של פעולת החינוך שהיא ארוכת טווח ואיטית. האווירה המשתקפת ממכתבו זה היא מעין ״מודוס ויוונדי״ – אין קרע ומלחמה בינו לבין הרבנים, הם מניחים לו לפעול ומשתפים איתו פעולה מתוך התנגדות שמרנית. הצלחותיו בשדה החינוך קיימות אך מוגבלות, והוא יודע ומשלים עם העובדה שכך יהיו פני הדברים. אווירה זו משתנה לחלוטין בדו׳׳ח שנשלח לפאריז מספר חודשים מאוחר יותר, ב־24 לנובמבר 1914. מר מויאל מדווח שקיבל צו גיוס בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הצליח לקבל דחייה. הוא פתח את בית הספר, אך נוכחות התלמידים מועטה בגלל המצב הכללי, כשלושה חודשים לא התקיימו לימודים סדירים. כאן הוא מוסיף את המשפטים הבאים: בנוסף התעמולה הדתית שנעשית בעיר הזאת, הכי מפגרת וקנאית בכל צפון אפריקה, ע״י איזה שהוא רב הלפרין וולף(רבי זאב) פולני ציוני, יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו ארגנה בתי מדרש השומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים גם בשבת ובימי החגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול…

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מבחן האמינות

רבנו ייצג את היהודים בפני השליטים בכבוד ובהדר ללא מורא, כשגם הדרת פניו עוררה הערצה עמוקה בלב כל רואיו, לא חת מפני איש, והכריז על האמת בגאון, היו פעמים שהממשלה רצתה להמליץ לזכות על אחד מבעלי הדין שנתחייב אצל רבנו, אמנם רבנו נענה להם שבמשפטי התורה אי אפשר לנטות ימין ושמאל, ואכן תוך תקופה קצרה הבחינו במעלותיו וביקר תפארת גדולתו ובמדת האמת שבו, ומאז לא רק שלא ערערו על פסקיו אלא אדרבא חיזקו את פסקיו שלא יהיה ניתן לערער עליהם, ונתנו לו סמכות לענוש את כל מי שמורד בבית הדין.

ונותנת לו מלכות וממשלה

אחד השרים שנפגע מרבנו, בהיותו קשור לאחד הפסקים שפסק בבית הדין, ולא הסכים אותו השר לכך, החל לעורר מדנים על רבנו ולהצר צעדיו ולהנחית עליו הוראות מגבוה, ראשי הקהל התלוננו על כך אצל המלך. חסן השני ברוב זעמו הורה להדיח את אותו השר מתפקידו. וחמת המלך שככה ומעיד הרה״ר לישראל הגר׳׳ש עאמר שליט״א: שההערכה כלפיו כבר במרוקו היה אפשר להעריכה ולמודדה, כמו שמעריכים ושוקלים זהב ממש, כל כך היתה גדלותו – עצומה ומוחשית, ואנחנו ראינו דברים אלו במו עינינו, עכ׳׳ל.

שפוט השופטים

פעמים רבות היה בא רבנו בלוית המלך לערכאותיהם. בפעמים אלו שופטי בית הדין בקשו לשמוע את דעתו של רבנו בבעיות המסובכות בהן הם התקשו. וכשרבנו היה מדבר אפילו המלך היה שותק, ובסיום דברי רבנו היה אומר המלך לשופטים: ׳תעשו כפי שיאמר לכם הרב היהודי, הוא חכם ודבריו חכמים׳.

מעמדו האציל הציל רבים מישראל, שכן בממשלת מרוקו כעסו וכאבו את עזיבתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. וטענו, שכביכול היהודים לא מוקירים את ארצם. גם בקרב התושבים גדל הזעם, והחלו מידי פעם להתנקש לחייהם של יהודים, ורבנו בעמידתו על בני עמו, הן והן בתקופת בנו חסן השני שהחל למלוך מ – 1962 תיקן תקנות ועונשים במשותף, על חסינותם של יהודי מרוקו

הוי מתפלל בשלומה של מלכות

רבנו זצ״ל בתפלת השכבה למלך מרוקו מוחמד ה – 5 בבית הכנסת הגדול בקזבלנקא יחד עם נציגי הקהילה ונציגי המלכות. בית הדין היה מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים לחייו של היהודי, ההל מקביעת אבהות, ובכל העניינים הקשורים לחיי הנישואין, ובכל ענייני הממון וכלה בהלכות ירושה. ומעיד רבנו: שלא היה מושג לישא אישה בנישואין אזרחיים, וגם לא אצל רב שאינו מוסמך מהדיינים. (שמש ומגן ח׳׳ב/רפט). וכל שיפוט שהיה מתקיים ליהודים בבית משפט אחר לא מוכר ע״י הממשלה המרוקאית, אם הדיינים החליטו להכניס איש לבית האסורים, המשטרה לא היתה חוקרת למה, אלא ככל אשר פסקו בב׳׳ד, עשו השוטרים. במציאות: בית הדין לא הכניס לבית האסורים רק מי שסרב לשלם דמי מזונות וכתובה לאשתו כדי להלחיצו לשלם, וכן מי שהכניס לחנותו בשר טרף. לרבנו הוענק תליון ותעודה מאת המלך, לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. (אמנם לא ענד רבנו את התליון מעולם). רבנו מתוקף תפקידו כאב״ד הגדול והרה׳׳ר למדינת מרוקו, היה כמו כן ממונה על מיני הדיינים שברחבי המדינה, וזכה להעמיד דיינים הגונים העומדים בכל המעלות הדרושות לדיינים.

ההערצה האדירה לרבנו לא ידעה גבולות, ואף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לו ׳לידידו האישי׳.

לכל הפחות פעמיים בשנה היה רבנו מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, ורבנו בנועמו ובכישוריו שהיה כמעיין המתגבר, היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה׳ מכבודו, והמלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה.

בפעם מן הפעמים בראות המלכה שהיא לא נתברכה, ורבנו כבר פנה ויצא מחדרו של המלך, קראה למלך בקול גדול שגם היא רוצה להתברך, ואכן שלח המלך שליחים לבקש מרבנו שישוב לברך את המלכה.

והיו מלכים אומנייך

ביום כיפור היה מופיע הנסיך בבית הכנסת, (והיה מבקש לאחוז בס״ת) ואז היה רבנו קורא בקול גדול בסלסול ובניגון נעים לכבוד אביו המלך, את ברכת ׳הנותן תשועה למלכים׳ המופיעה במחזורים של יום הכיפור.

 כצאת השמש בגבורתו על משמרת הכשרות

מלך מרוקו שהיה חפץ ביקרו של רבנו, נתן בידיו סמכות בלתי מעורערת, להעמיד הדת על תילה, ואכן רבנו נתן דעתו גם על כשרות המאכלים, קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות, וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. ולא היה נותן תעודת הכשר לאיזה עסק אא״כ היה חוקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. ומי שהיה מיפר כלל מכללי הכשרות, ומי שהיה פותח בית מטבחיים בלי רשות ב״ד היה נענש עפ״י הממשלה. כמו כן תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי. (שמש ומגן ח״ב/קעד) וכן תיקן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות, ולמי שהחליט רבנו להחזיר לו היה מחזיר לו, ולמי שהחליט רבנו שלא להחזיר לא היה מחזיר. הגאון רבי שאול אבן דנאן מינה את רבנו להיות המפקח הבלעדי על יצור המצות. (שמש ומגן ח״ג עמוד שכ׳) ובספרו שמש ומגן ח״ב/קיד׳ מספר על אופן אפית המצות שנאפו בהשגחתו ובעידודו, ושהכל היה בקפדנות ובשמירה מעולה, והיו עורכים אותה במהירות והיו עושים זאת בקיבוץ חכמים בשירים ואמירת ההלל. וכפי שמספר על כך בנו ר׳ דניאל: שבערב פסח לקראת חצות כשהיה אופה את מצות המצוה, כולו היה נרגש, פניו היו בוערות כאש והיה מרגיש כאילו עלה לרגל, וכאילו נמצא הוא בירושלים, היה שר תוך כדי אפית המצות בהתלהבות עצומה את פרקי ההלל. וכל הקהל היו באים לביתו גדולים וקטנים לראותו אופה, וגם כדי לזכות לקבל ממנו גם ברכה.

דירה נאה

ביתו בקזבלנקא, היה גדול ומפואר בוילונות מפוארים ובריהוט מכובד, כראוי לכבודו של ראש הקהל. כשבא לשכון בעיה״ק ירושלים הועתקו לביתו בירושלים גם הוילונות ורהיטי ביתו שבמרוקו, וכל מי שהיה נכנס לביתו, היה קולט שרהיטים אלו הם סגנון מרוקאי מפואר. ביתו כמו כן מפואר בתמונות רבות של רבנו בעצמו, שצילמוהו בעת עוסק הוא בכתיבת דברי תורה, וכן בתמונות בהם הוא נוטל לולב, וכן תמונות על זמנים בהם ניפגש רבנו עם רבנים ידועי שם.

אמנם זו לא היתה השקעה של רבנו – וכשפעם נשאל מאחד המבקרים על אחת התמונות שבביתו, לא הבינו רבנו על מה הוא שח.

אשרי עין ראתה כל אלה

אשרי עין ראתה אותו בערב יום כיפור בשעה שהיה בודק את הסכינים לשחיטת הכפרות, איך שהיו שומרים מסביבו ומכבדים את מעברו מכל עבר, ובהגיעו היו מכריזים בהתרגשות ׳רבי שלום בא׳ ׳רבי שלום בא׳. (מבנו רבי דוד שליט״א)

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.

 

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיהרבי עמרם - ציון קבר

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

תפיסת הידעונית (א-סחרה) והשומר הנאמן של המערה

הערבי שומר המערה של הצדיק מזה הרבה בשנים, היה מאד אמין על ראשי הקהילה שמסרו לידיו כל הציוד, המבנים, המחסנים, בית הטהרה והמפתחות של בית הכנסת ע״ש הצדיק, ותפקידו העיקרי היה לשמור על האנשים  הבודדים, או האלמנות שבאים להתייחד עם יקיריהם, ואם היו צריכים ללון במקום, הוא שמר עליהם שלא יאונה להם כל רע, ורק כאשר הוא ראה שאין אף יהודי שנשאר בשטח  בית הקברות הוא היה עוזב את המקום והלך ללון בביתו אשר בכפר אשג׳ן.

השומר היה שמו אידרים, כל היהודים או הנשים מוואזן , היהודיות היו מכירים אותו וסמכו על אחריותו עליהם ועל המקום, לא יכולה להיות סעודה שנעשית בשטח שלא היה  מוזמן להתכבד בה, פשוט שומר בעל אחריות למילוי  תפקידו, הוא היה אמיץ ומכובד על בני עמו וכפרו.

אומרים שהוא היה חיל שלחם עם החיילים הצרפתים, הוא  היה מספר שלא למען השכר שקיבל מהקהילה הוא עבד, אלא ראה חובה מוסרית למילוי תפקידו באתר הקדוש, כי היה בעל רכוש; קרקעות ועדרי פרות וכבשים, מאחר שאבותיו מילאו תפקיד זה באמונה שלימה אצל קבר הקדוש הוא ראה שמחובתו להמשיך בדרכם.

ערביי כפר אשג׳ן מטבעם היו שונאי היהודים ורעים  בהתנהגותם לגבי היהודים הם התפרסמו כגנבים מקצועים, אבל לא כולם, ובגלל שאידריס היה השומר של המקום אף : פעם לא ניסו לפגוע לא במקום ולא ביהודים המבקרים בבית קברות.       

בהילולות של ל״ג בעומר ושל ראש חודש אלול הם היו עושים מסחר במקום הציון, מכרו מכל תוצרתם ליהודים. והיו מהם שהיו שואבי מים ומשרתים בקביעות תמורת כסף ליהודים האמידים שהיו באים בקביעות להילולה כל שנה.

אידרים יותר מכל יהודי ידע לספר מעשים על רבי עמרם, סיפוריו היו משכנעים ואמיתיים על נסים שראה כשנוכח כמקום, היו לילות שבתור חוויה.היה יורד מהכפר ושם עין אם הכל מתנהל בסדר.           

לילה אחת הוא סיפר: לאחר שהוא וידא שאין אף יהודי  בשטח בית הקברות כמנהגו עלה לכפרו על מנת ללון בביתו, והנה הוא חלם חלום, וכפי שהיו מתארים לו את דמותו של רבי עמרם חלם שהדמות שתיארו לו באה לו בחלום הלילה זהו ״הסייד״ הקדוש. נגלה אליו הצדיק בחלום וקרא לו אידרים כיצד הלכת ועזבת אותי לבד?

השומר בתוך חלומו נבהל, התעורר משנתו ונזכר במה – שראה בחלומו, מיד קם על רגליו ובריצה מטורפת גמא את המרחק מכפרו והגיע לקבר של ה״סייד״ הקדוש.

ולתדהמתו, לפני שהתקרב ראה ערביה בגיל העמידה  כשהיא רכונה על הקבר וחופרת אותו במו ידיה, אידרים השומר בהתחלה לא הבין מה היא מנסה לעשות, הערביההופתעה ופחדה מאד. כאשר שאל אותה אידרים השומר מההיא עושה? היא אמרה לו שהיא חופרת הקבר על מנת להוציא עצם מעצמותיו של הקדוש היהודי, כשהוא צעק, עליה להפסיק וראתה מי זה היה שעמד על ראשה התחילה לרעוד מרוב פחד והתנצלה על מה שעשתה.

אמרה לשומר ״יא סידי״ כלומר אדוני אני במקצועי מכשפה שבאתי ממרחקים על מנת לסחוב עצם מעצמותיו של הסייד היהודי, כי בעזרת עצם זה אני מצליחה לעשות כישופים, ומזה אני מתפרנסת.

  אידרים שהיה כאמור נאמן במילוי תפקידו עצר אותה ומסרה לידי השופט המקומי ששפט אותה על חילול הקבר הקדוש, היא נאסרה לכמה חודשים על מעשיה הנבזים שזעזעו את כל מי ששמע על מעשה המכשפה.

היהודים ששמעו את הסיפור התפלאו מאד על הצדיק שנגלה לשומר שהצליח למנוע מהערביה מלחלל קברו, הקהילה והאחראים על בית הקברות התפלאו על זכותו של השומר שבא בדיוק בזמן ועצר הערביה מלבצע זממה.

השומר אידריס הזדקן ונפטר, נזכר לטובה ע״י היהודים שהכירוהו, ועל מעשיו ונאמנותו לצדיק, לפני פטירתו אידרים היה מספר שזכות גדולה נפלה בחלקו שזכה להיות השומר של צדיק גדול יהודי. אלה שהכירוהו הצטערו על מותו. במקום אידרים מינתה הקהילה יהודי ירא שמים, שמו היה שמעון סבה ז״ל גם הוא מילא תפקידו בנאמנות שנים רבות עד יום פטירתו.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאןיהודים_באטלס_020

אם הדבר יתברר כאפשרי, ענין חיסול הרכוש עלול לקבל ממדים רציניים : נתאר לעצמנו שמאה משפחות יכולות בדרך של חליפין להשיג בממוצע עשר כבשים למשפחה, כלומר 1000 כבשים. עדרים אלו יועברו לארץ וישמשו אמצעי אחיזה למתיישבים ויקשרו אותם למקום, יוסיפו תעסוקה כלשהיא ויהוו תקוה להכנסה למתיישבים.

באם נרחיב את מסגרת החילופין ונניח שמאה משפחות כאלה יביאו אתן לארץ 25 פרדות שישמשו להן כבהמות עבודה הרי הדהר הוא בעל ערך רב. לא לך, יהודה, צריך להרבות בהסברה. יודע אני כי הדבר איננו קל ואינו פשוט. נצטרך קודם כל לקבל אישור מהממשלה, כמו כן הכרחי לעשות בדיקה ווטרינרית לפני המשלוח וריכוז בעלי חיים בקאראנטינה בארץ הוא בר בלתי נמנע. הממשלה והסוכנות היהודית יצטרכו לקבל על עצמם את הובלת הרכוש הזה לארץ.

יתכן ונוכל להתגבר על כל הקשיים האלה אם נבחן כראוי את הבעיה מכל צדדיה. יש גם לחשוב כי הרבה כבשים ( לדוגמא ) אשר יובאו ארצה, תקשה עליהם ההתאקלמות בארץ, גם אז אולי יעלה בידינו להשיג את הסכמת הממשלה שהיא תקבל לרשותה את הכבשים האלה ותנצלם להספקת בשר ( הרי אנחנו מיבאים בהמה גסה לצורך בשר מכמה ארצות והממשלה משלמת תמורת זה במטבע קשה. )

האם לא נהיה צודקים כלפי הממשלה אם נדרוש שתמורת בעלי החיים האלה אשר תקבל לרשותה, תתן למתיישבים כבשים אחרים ?

אני חושב שאפשר יהיה להשתמש בשיטת החילופין זו כאשר תותאם בכל מקרה לנסיבות הקיימות. אשמח לשמוע את דעתך ל//בי הצעתי זו, ואשמח עוד יותר אם תמצא אפשרות לגשת להגשימה.

במכתבך אתה מדבר על אנשים בעלי עדרים. האם אין אפשרות להעביר עדרים אלו ארצה ? יתכן מאוד שאפשר לשכנע את השלטונות הצרפתיים שיתנו רשיונות הדרושים להצלת הונם של יהודים אלה.

הנני מברכך בבריאות ובהצלחה בפועלך החשוב

צבי יהודה / מנהל קרן המושבים בע"מ

הערה אישית שלי – אלי פילו – אני מתאפק ומשתומם, האם אלו האנשים שטיפלו בעליה ביהודי מרוקו, טפשות וטמטום תהיינה מלות מחמאה לאיש המכובד הזה.

י"ד בכסלו תשט"ו – 9/12/54

בתשובה למכתבו של צבי יהודה כתבתי :

שמחתי מאוד לקבל את מכתבך אם כי ספק גדול אם נוכל לקדם את השאלה לפתרון רצוי, בכל זאת שמחתי לדעת כי מצדך יש מאמץ להבין את הבעיה, ועל כך אני מודה לך.

ועתה לגופה של הצעתך, עוד לפני שכתבתי לתנועה בענין זה, בחמתי את הדברים בכיוון מחשבתך, דהיינו להעביר צאן, בקר ופרדות לארץ. אך לאחר שבדקתי רעיון זה מקרוב התברר לי שאינו בא בחשבון :

1 – הצאן הבקר ובהמות העבודה שבמרון אינם מתאימים לארץ. הצאן הוא מגזע אחר, לכבשים – זנה ולא אליה, עזים כמעט ואינן הנמצא במרוקו, ובהמות העבודה ברובן מנוונות. גם אני הייתי סבור שאת הצאן והבקר נעביר לארץ לשחיטה אך לצערי אין הדבר ניתן לביצוע לעת עתה.

2 – נכון שלגבי העברת בעלי חיים לארץ דרוש רשיון יציאה מכאן וכן רשיון כניסה לארץ יחד עם תעודה וטרינרית. ואילו יכולנו לרכז כאן אלפי ראשי צאן או בקר אפשר לבדוק דרך זו. ואם הגבר לא יתכן קל יותר יהיה למכור אותם כאן כי במרוקו מתקיים בכל יום שוק בהמות ( שוק אל-חד, שוק אל תנין וכו…) וישנם יהודים שהולכים לשווקים האלה ועוברים משוק אל שוק עד יום שישי כשחוזרים הביתה לשבת. מכירת המקנה בשווקים אלה היא יותר מעשית, והעברת הכסף לארץ אינה בעיה.

3 – לעומת זאת השאלה של נכסי דלא ניידי היא שאלה חמורה מאד, רק היום הגיעו לקזבלנקה 12 משפחות מכפר רחוק, עזבו את אשר היה להם – כולל נכסי דלא ניידי ובאו בגופם. מנין לנו הבטחון שהיהודים בכפרים אחרים לא יעשו כן ?

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

במצרים הקשר בין הצלחת האיסלאם לקפיטליזם קלוש אפילו יותר. ראשית, התפתחויות כלכליות בעולם הערבי נקבעות לעתים קרובות לפי שיקולים פוליטיים: אלמלא החרם הפוליטי שמדינות ערב מטילות על ישראל, מצבן הכלכלי היה טוב יותר. שנית, בשנות התשעים המוקדמות היו ביצועיו של המשק המצרי טובים בהרבה מאלו של, למשל, פולין, דרום אפריקה או טורקיה. משנת 1989 ואילך, בשנים שבהן השיג האיסלאמיזם שיאים חדשים של הצלחה, כלכלת מצרים ״צמחה בשיעור מרשים. ואז, בשנת 1999, החלה מגמת הירידה״. מכאן שגם אם העוני תורם לתפוצתו של האיסלאמיזם, הוא אינו הגורם המכריע, ושגשוג כלכלי לא בהכרח מרסן אותו.

נכון מעט יותר יהיה לומר שהאיסלאמיזם המצרי הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית מסוימת. סאדאת שימר ואף העצים את המפנה הדתי שקודמו נאצר יזם באחרית שנות שלטונו, עד שהוא עצמו נפל קורבן לתנועה שהוא טיפח. הזרעים שהוא זרע באוניברסיטאות בשנות השבעים הבשילו בימי מובארכ. שני הנשיאים השתמשו באיסלאמיזם כדי לחזק את כוחם שלהם. האם אפשר להסיק מכך שהאיסלאמיזם המצרי נוצר במכוון בידי המדינה, כדי לתמרן את ההמונים ולהעבירם ממסלול המרדנות למסלול אידאולוגי מסוכן פחות? גם התאוריה הזו מחמיצה את הנקודה. בתחילת דרכו של האיסלאמיזם, שום כוח חיצוני לא מימן את האחים המוסלמים של חסן אל־בנא, ובכל זאת הארגון צמח לכדי תנועת המונים. פולחן מות הקדושים הוא ההמחשה הטובה ביותר לרצינות האיומה שהמלחמה האיסלאמית מנוהלת בה, ולהזדהות הרגשית העצומה שהשותפים בה חווים. פה לא עסקינן בשכירי חרב המתגייסים למען מטרה שאינה מעניינם. אין זה מפתיע, לפיכך, שכל אלו שקיוו להשתמש באיסלאמיזם למטרותיהם שלהם התבדו ולמדו לקח מר. בין אלה אפשר למנות את ארצות הברית, שחימשה את אוסאמה בן־לאדן כדי שיילחם בסובייטים; את ישראל, שגילתה סובלנות כלפי חמאם בשנותיו הראשונות, כדי שיערער את מעמדו של אש״ף; ואת סאדאת, שביקש לייצב את שלטונו בעזרת הגמאעה, ובכך כרה לעצמו את קברו.

לא בזאת טמון אפוא כוחו של האיסלאמיזם המצרי, אלא בהתפתחות היסטורית מסוימת התואמת את תפיסת עולמו המניכאיסטית. לכל השינויים החברתיים והתרבותיים מרחיקי הלכת שיצרה המודרנה מגיב האיסלאמיזם במערכת מושגית המפרשת כל אירוע וכל שינוי על פי היגיון בינארי: ה״טוב״, קרי האיסלאם, מצוי תמיד במאבק קיומי עם ה״רוע״. הברירה תמיד אחת: בין הרס עצמי ובין חיסול הרוע. כדי שהקבוצה ש״אני״ משתייך אליה תהפוך ל״אנחנו״ הרמוני, נדרשת פנטזיה משותפת בדבר איום קבוצתי קיצוני מצד קבוצה יריבה ״רעה״ במהותה. וכך ״הם״ נעשים האסון ״שלנו״, ואלמלא ״הם״ היו קיימים הכול ״אצלנו״ היה נפלא.

מושג זה של אויב הוא שהעניק לאיסלאמיסטים המצרים את מה שרצו בו יותר מכול: קהילה הומוגנית לכאורה, המספקת לחבריה זהות מוצקה ותחושת ביטחון. את התוכן הממשי למושג האויב סיפקו להם ההגירה הציונית לארץ־ישראל והקמת מדינת ישראל. בלי אויב שכזה ספק אם הקהילה האיסלאמיסטית הייתה יכולה להיווצר: לא מפני שהציונות והמדינה שבנתה היו איום ממשי על העם המצרי, אלא מפני שהעיסוק האובססיבי בהן מילא, וממשיך למלא, תפקיד חיוני בגיבושה של הקהילה האיסלאמית סביב מאבק הגנתי מדומיין.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

 

הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמיןפנטזיה מרוקאית

לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.

הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)

200 גרם (2-11/2 מסות) גרעיני חיטה,

 (לאחר השריה במים למשך הלילה)

 500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

קצת שמן

2 בצלים

ו ראש שום (שלם ולא מקולף)

 3-2 כוסות מים

תבלינים

1/4-1/2כוס שמן

1/2 כפית כרכום

1 כפית פפריקה

1 כפית סוכר

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר

 להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

 לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.

הריסה חריפה חומרים –

200 גרם (2 כוסות) גרעיני חיטה, (לאחר השריה במים למשך הלילה)

1/2 כוס שעועית ( לאחר השריה במים למשך כל הלילה )

500 גרם בשר קצת שמן(אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

 1 ראש שום (שלם ולא מקולף)

תבלינים

1/2-1/4כוס שמן

1/2כפית כרכום

1 כפית פפריקה

2 פלפלונים אדומים חריפים ( סודאניים )

1 כפית פלפל שחור

1 כפית מלח

3 כוסות מים

אופן ההכנה

לשטוף את החיטה ולשים בסיר

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לכלי

להוסיף את השעועית ואת שיני השום עם הקליפה

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת

את מנת ההריסה מגישים כחלק מהחמין או בנפרד כמנה נוספת מיד לאחר החמין……

אגאדיר…..Agadir

רעידת אדמה אגאדיר 001http://youtu.be/b5kBE4hxU2Q

Agadir – Le tremblement de terre

הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז

רעידת אדמה אגאדירהגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

בני הדור שלמד מקרא ואלה שעדיין הוגים בו, זוכרים היטב את הפסוק הפותח את ספר עמום: ״דברי עמום אשר היה בנֹקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש״. גם לספר נביאים אחרים יש פתיחות דומות, המציימת את תקופות נבואותיהם, תוך ציון המלכים שבימיהם הם ניבאו(ראה למשל ישעיהו א 1). בדומה להצגת זמן נבואותיו של ירמיהו (א 3-1), שיש בה לא רק פירוט המלכים שהוא מלך בימיהם, אלא גם הזכרה של מאורע היסטורי רב חשיבות – ״עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (שם שם 3) – כך יש גם תוספת חשובה בהצגת זמן נבואתו של עמום: ״שנתים לפני הרעש". מאורע כזה נחרת בזכרונם של בני הדור שחוו אותו, והוא מונצח ומורש לדורות הבאים.

תופעת הטבע הזאת, המתכנה בפי חכמים זֹעָה (לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת), כלולה בהלכות ברכות במשנה: ״על הזיקין ועל הַזוֹעוֹת (כך מנוקדת המילה בכתבי היד העתיקים של המשנה!) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". שכן יש כאן ביטוי למעשה של בורא עולם. "המביט לארץ ותרעד״ (תהילים קד 32) הוא הפסוק שהתלמוד הירושלמי מביא אגב הדיון בהלכה זו(ירושלמי ברכות, פ״ט ה״ב דף יג ע״ג). אבל גם הדיון בהלכה מלווה בסיפור שנועד להזכיר מעשה שהיה, כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי: אגב הדיון בהלכות ברכות מספר התלמוד (ברכות נט ע״א) על רב קטינא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לפתחו של מקום המתכנה בסיפור "בית אובא טמיא״ (רש׳׳׳: "בעל אוב שלעצמות") "גנח גוהא״ (רש׳׳׳: ״נזדעזעת הארץ מאד מאד״, וקדם ופירש שם: "גוהא – בלשונם קורץ רעידת הארץ גוהא").

מי שפגש בילידי העיר צפת או אפילו בצאצאיהם של ילידי מקומות אחרים בארץ, ודאי שמע אותם מדברים עד היום על הרעש שהחריב את צפת בשנת תקצ״ז (1837). מכמה וכמה אנשים שחוו את השיטפון הנורא, שפקד את סבריה בט' באייר תרצ״ד (1934), ובו נהרגו יהודים רבים, שמעתי שהזכירו בנשימה אחת גם את הרעש בצפת שהתרחש כמאה שנה לפני השיטפון.

גם רעידות אדמה אחרות – כאלה שפקדו את ליסבון, את לוס אנג׳לס וערים אחרות – הפכו להיות חלק מהזיכרון של הזמן החדש. אולם אין כסיפור זיכרון הרעש בפי מי שחוו אותו וסבלו ממוראותיו וזכו לשרוד כדי לזכרו ולהזכירו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה אורנא בזיז, מפליטי הרעש הנורא, שהחריב את אגדיר בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע, אור לשניים באדר תש״ך (29 בפברואר 1960

יפה עשתה שסיפרה את סיפורה שלה ושל בני משפחתה, וראיינה רבים מבני אגדיר ששרדו אחרי הרעש והעלתה על הכתב את המוצאות אותם. סיפורים אלו ממלאים את דפי הספר הזה, ומלווים את הקורא בתחושות צער ומכאוב. מטבע הדברים כשאדם מכיר אישית אנשים שהיו בעיר שנחרבה, הוא מתקשר יותר לסיפורם.

אני אישית מצאתי עניין בסיפורה של מרים אלזרע (אלעזרא), אלמנתו של יצחק ז״ל, ששכלה את ששת ילדיה וגם את חמותה (שהייתה גם סבתה, אם אישה ואם אימה) ברעידת האדמה ההיא. מרים היא בתם של מורי המנוח, רבי יוסף חליוה ושרה לבית אלזרע, שהיו חברי ילדות של אבי מורי תמ"ך. מרים זכורה ל׳ מעיירת הולדתי, קצר אסוק שבעמק הזיז בשלוחה הצפונית של מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו. יצחק, בעלה, הוא בנו של הגביר, בנימין אלזרע, חבר ילדות של סבי, אבי אבי, שהיה כוורן נודע במקומותינו, ומרים תבדל״א, היא נכדתו. שנים אחרי הרעש באגדיר דיברנו במשפחה על אסונם הכבד של בני משפחת אלזרע.

מן הרגע שאדם מכיר נפגעי רעש ושומע את המוצאות אותם, הוא נעשה שותף – גם אם רק שותף סביל – של סיפורם. לימים הכרתי אנשים נוספים ששרדו אחרי הרעש באגדיר, וביניהם גם תלמיד שלי לשעבר, ושמעתי את סיפורם גדוש הסבל והייסורים על אבדן רבים מבני משפחותיהם. עכשיו פורשת לפנינו אורנא בזיז יריעה רחבה של סיפורים. בזה היא מרימה תרומה חשובה לקיבוע! של אסון אגדיר בזיכרונם של רבים.

מוסיף על נסיעת החורשה לזכר היהודים, שנספו ברעש אגדיר, שבזיז יזמה את נסיעתה והוחל בהעמדתה בשנת תשס״ג (בפאתי שכונת גבעת משואה בירושלים), בא הספר הזה ומוסיף נדבך חשוב יותר להנצחת הנספים ולהכרת סיפור הרעש ההוא. כבר אמר איש חכם: ״כל מי שהולך לבית עולמו, נפטר למעשה פעמיים. בראשונה כאשר הוא מת ומביאים אותו לקבורה, ובשנייה כשנפטר אחרון זוכריו״. הספר הזה בא למנוע את מיתתם השנייה של הנספים באסון אגדיר, שכן כל זמן שמישהו יקרא בו, יהיה מ׳ שיזכור את חללי הרעש הזה, ועל כך יכירו רבים תודה למחברת ויברכוה על המעשה.

ומיתוסף כאן גם תיעוד חשוב לתולדות יהודי המגרב במאה העשרים. זו תעודה מסוג שאינו מצוי הרבה במגרב. אין מדובר בתעודה רבנית או בפנקס של קהילה מקהילות המקום. לפנינו מעין כרוניקה פורטנית, המביאה סיפורים שהיו כרוכים במאורע אחד ומצטרפים לפרק עצוב בתולדותיה של אחת מקהילות המגרב. אך כמובן יש גם כמה תעודות כיוצא בה, גם אם היה היקפם קצר למדי (כאלה שתיאר יעקב בן-טולילה, במאמרו ״המבול שהיה בתיטואן וסיפורים אחרים״, בספר שערי לשון – מחקרים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, בעריכת א' ממן, ש׳ פסברג וי׳ ברויאר, כרך ג – העברית ולשונות היהודים, ירושלים תשס״ח, עמי 277-259; נזכיר כ׳ קטע 2 בעמי 267-266 וקטע 5 בעמי 272-271 מתארים שתי רעידות אדמה [זינזלה בערבית] שהיו בתיטואן בשנת 1837 ובשנת 1838). על פרסום הגדת אגדיר יש להחזיק טובה מרובה גם למכון בן-צבי.

משה בר־אשר

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

והקב״ה מקייםהשושלת לבית פינטו

אורחים ומבקרים בבית הרב חיים פינטו ידעו כי יש להשאיר אצלו צדקה. את הכסף היה הרב מקבץ, מחלקו לעניים, ובמקביל משתדל שתמיד יהיה דבר מאכל מוכן ומזומן בבית, שמא ייכנס עני – וכדי שלא ייצא משם רעב, כפי שנכנס.

יום אחד הגיעה אשה, ובידה שני עופות חיים. צדקה לעניים. פנה הרב לסופרו, רבי שלמה אזולאי, וביקש ממנו כי לא ישתהה וימהר לגשת ולשחוט את העופות, כדי שאפשר יהיה להכינם במהירות לסעודה, כשיבואו עניים הביתה. רבי שלמה ענה לרב כי יש לו דבר מה אחר לעסוק בו. אמר לו הרב: ״אני רואה כי אינך רוצה לסייע לי במצוות הצדקה. יהי כן. אולם דע לך כי היום יעבור עליך חצי יום טוב וחציו השני יהיה רע.״

שמע רבי שלמה את הדברים, גיחך מעט ויצא לדרכו. באחד הרחובות נקרתה על דרכו ערבייה, שהציעה לו מטבעות זהב בזול. לא היה זה מקרה, כי הערבייה חמדה בליבה את יופיו וחיפשה דרך להביאו אל ביתה. וכך אכן היה. לאחר שרכש ממנה את המטבעות וביקש ללכת לדרכו אמרה לו האשה, כי יש לה בבית מטבעות נוספים ואולי הוא מעוניין גם בהם.

מעשה שטן, הלך רבי שלמה אחריה, וזו הכניסה אותו לדירתה ונעלה את הדלת, שם העיזה פניה ואמרה לו כי יש לה דברים רבים וטובים להציע לו, וכי הוא יוכל לקבלם חינם אין כסף אם יסכים להיעתר לה ולעשות את מבוקשה.

רבי שלמה התחלחל, וסירב להצעתה המגונה. זו לא ויתרה, ניסתה לפתותו ואף עברה לאיומים. כשראתה כי גם זה לא מועיל נטלה בול עץ כבד שהיה בדירתה, והחלה להלום ברבי שלמה עד זוב דם. מעוצמת המכות והכאבים איבד רבי שלמה את הכרתו והתעלף. זו חשבה כי גרמה למותו, ומייד רצה להזעיק שוטרים. היא סיפרה להם כי יהודי פרץ לביתה וניסה לאונסה והיא הצליחה לסכל את מזימתו, והנה הוא שרוע עתה בדירתה. שר העיר, שהיה שונא ישראל מובהק, האמין לדבריה, ושלח איתה את השוטרים. הוא הורה להביאו, חי או מת, כדי להראות קבל עם ועדה מה עולל ולעשות בו שפטים לעיני המוסלמים שבעיר.

בעוד הם עושים את דרכם לביתה התעורר רבי שלמה מעלפונו, ובשארית כוחותיו יצא דרך חלון קטן החוצה. כשהגיעו השוטרים לבית האשה הם לא מצאו דבר, וחזרו בידיים ריקות אל שר העיר. זה כעס על האשה, ואמר לה כי היא, המופקרת, ביקשה לעשות עליו רושם טוב בסיפורה, שהיה מצוץ מהאצבע-לא היה ולא נברא. מייד הורה להלקות אותה, על כך שהפכה אותו ואת אנשיו ללעג ולקלס, וכדי שתודה על האמת. ואכן, היא נשברה וסיפרה להם כי היא זו שניסתה לאנוס את היהודי, ולא הוא אותה, אז כעס עליה השר שבעתיים, והורה לקחתה לבית הסוהר ושם להלקות אותה מלקות. האשה לא עמדה בעונש הקשה, ומתה בבית הסוהר.

בינתיים המשיך רבי שלמה אזולאי לברוח מהאיזור. כך הגיע עד לשוק הבדים והכבשים בעיר, ושם החליט לנוח מעט ולחכות לחצי היום הטוב. הוא גילגל אבן אחת, כדי שיוכל לשבת עליה, והנה גילה כי אוצר היה קבור תחתיה. מייד לקח את הכסף, רכש בו בדים וכבשים והחל לעסוק במסחר, וראה ברכה בעמלו.

בערב חזר לבית הר״ח, וסיפר לו את כל הקורות אותו במשך היום. לאחר שביקש את סליחתו על כך שלא מיהר בבוקר למלא את בקשתו, פנה אליו הרב בבת צחוק ואמר לו: ״עכשיו, מן הסתם, כששוב יבקשו ממך לעשות מצווה עבור עניים בוודאי תמהר לעשותה בשמחה״.

מאז מקרה זה נוהגים היהודים במוגאדור לשאול זה את זה במילי דבדיחותא ״מה שלומך בחצי היום השני?״

לא בחלום

ממכניס אורחים היה הרב חיים פינטו. מעולם לא אמר הרב צר לי המקום, שאלין מישהו בביתי. באחד הימים הגיע אליו תלמיד חכם, הרב יצחק שפירא, שליח מארץ ישראל. שמעו של האיש יצא למרחקים, והרב פינטו יצא לקראתו וקיבל אותו, כדי לתת כבוד לתורה וללומדיה. הימים ימי הפסח, ובליל הסדר היה האורח יושב ליד השולחן, ואמר יחד עם המסובים ״ כל דיכפין ייתי וייכול״. והנה, לפתע נתן האורח את קולו וגעה בבכייה. ״מה לך?״ – שאל הרב את אורחו. המשיך האיש לבכות.

״אנא ספר לנו מה קרה״, המשיך הרב להפציר באורחו. ״צערך הוא צערנו, ואיך נוכל לקיים את מצוות ״ושמחת בחגך״ כשאתה שופך דמעות כמים, בלילה שבו יצאנו מעבדות לחירות״. לא ענה האורח, והמשיך לבכות.

״הסר דאגה מליבך״, אמר לו הרב פינטו. ״כל מחסורך עלי. אם אתה מיצר על כך שחסר לך משהו – אני אתן לך מה שאתה חסר״.

אאז סיפר לו האורח, כי בעודו יושב ליד השולחן ומביט בקערת הסדר, ביין ובמצות, נזכר בימים אחרים, בעת שערך את ליל הסדר.עם בני ביתו. ״ נזכרתי בבני משפחתי״, אמר האורח, ״ ואני דואג. אינני יודע מה איתם: אם הם שמחים או עצובים, האם הכל כשורה אצלם, שם בארץ ישראל, בעת שאני נעדר מהם ונמצא בגולה״. אמר לו הרב: ״אל דאגה. תשועת ה׳ כהרף עין. בוא עמי לחדר הלימוד שלי, יש לי משהו שברצוני לשוחח איתך עליו״.

ההלכו שניהם לחדר הלימוד, ושם בחושך, אמר לו הרב: ״הבט״. הסתכל האורח, וראה בחדר את דמויותיהם של בני משפחתו, היושבים בביתם בארץ ישראל סביב שולחן הסדר, שמחים ועולזים בשמחת החג. לאחר שחלפה תדהמתו הראשונה, מהמראה המופלא של בני משפחתו, בעוד הוא מרוחק מהם ת״ק פרסאות, שבה אליו שמחתו כבראשונה, כשראה כי אכן בני ביתו שרויים בטוב. לאחר מכן אמר לו הרב: ״אל תחשוב שכל זה היה פרי הדמיון בלבד. בעזרת השם, כשתשוב לביתך בשלום, תשאל את בני הבית איך הרגישו בליל הסדר ומה עבר עליהם. בבקשה ממך, לאחר שתעשה זאת, שלח אלי מכתב וספר לי מה השיבו לך״.

עעברו ימי החג, והאורח נפרד לשלום מהרב וממשפחתו, והודה לו על התקופה שבה הפכו אותו לבן־בית ממש. יצא האיש לדרכו והגיע בשלום אל ביתו ואל משפחתו. לאחר השמחה הראשונית וההתרגשות מהמיפגש המחודש, שאל האיש את בני הבית כיצד היה מצב רוחם בעת היעדרו מהבית ואיך עבר עליהם ליל הסדר.

עענו לו בני המשפחה, כי כל תקופת שליחותו עברה עליהם בדיכאון ובמצב רוח קשה. אולם, יוצא דופן בתקופה זו היה ליל הסדר, שבו חשו לפתע התרוממות רוח ויצאו מדיכאונם. שמע זאת ראש המשפחה, ותיפעם רוחו. ומייד מיהר לשגר לרב פינטו איגרת, כפי שהבטיח, וסיפר לו כי אכן, כדברי הרב – המראה שראה אצלו בחדר הלימוד לא חלום היה.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف مثل ومثل – موسى (موسى) بن – حاييم

 

73 – الرجال معادن ما بكشفها الا الحك

א(ל)רגיאל מעאדן מא בכשפהא אלא(א)<רוכ.אוצר פתגמים

הגברים מתכות לא יתגלו אלא ע״י שפשוף באבן בוחן.

 על אופי הגבר, ניתן לעמוד ע״י ההתחברות וההתנסות אתו.

 

74 – اذا بدي اصرف من كيسي ما بسميك عرسي

אזא בדי אצריפ מן כּיסי מא בסמיב עריסי.

אם אוציא כסף מכיסי, לא אקרא לך חתני.

דברי אישה לבעלה שמקמץ בהוצאות.

 

75 – اذا كان القمر معها بتدير القمر باصبعها

אזא כּאן(א)לקמר מעהא, בתדיר(א)<קמר באצבעהא.

אם הירח אִתה, תסובב אותו באצבעה.

 אישה הנתמכת ע״י בעלה, בטוחה בעצמה.

 

76 – الزلمه بالاكذب مثل داليه بلا عنب

א(ל)זלמה בלא פזב, מתל דאליה בלא ענב.

גבר ללא שקר כמו הדליה ללא ענבים.

יש כאלה שרואים בשקר תכונה יסודית אצל גבר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר