الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
במצרים הקשר בין הצלחת האיסלאם לקפיטליזם קלוש אפילו יותר. ראשית, התפתחויות כלכליות בעולם הערבי נקבעות לעתים קרובות לפי שיקולים פוליטיים: אלמלא החרם הפוליטי שמדינות ערב מטילות על ישראל, מצבן הכלכלי היה טוב יותר. שנית, בשנות התשעים המוקדמות היו ביצועיו של המשק המצרי טובים בהרבה מאלו של, למשל, פולין, דרום אפריקה או טורקיה. משנת 1989 ואילך, בשנים שבהן השיג האיסלאמיזם שיאים חדשים של הצלחה, כלכלת מצרים ״צמחה בשיעור מרשים. ואז, בשנת 1999, החלה מגמת הירידה״. מכאן שגם אם העוני תורם לתפוצתו של האיסלאמיזם, הוא אינו הגורם המכריע, ושגשוג כלכלי לא בהכרח מרסן אותו.
נכון מעט יותר יהיה לומר שהאיסלאמיזם המצרי הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית מסוימת. סאדאת שימר ואף העצים את המפנה הדתי שקודמו נאצר יזם באחרית שנות שלטונו, עד שהוא עצמו נפל קורבן לתנועה שהוא טיפח. הזרעים שהוא זרע באוניברסיטאות בשנות השבעים הבשילו בימי מובארכ. שני הנשיאים השתמשו באיסלאמיזם כדי לחזק את כוחם שלהם. האם אפשר להסיק מכך שהאיסלאמיזם המצרי נוצר במכוון בידי המדינה, כדי לתמרן את ההמונים ולהעבירם ממסלול המרדנות למסלול אידאולוגי מסוכן פחות? גם התאוריה הזו מחמיצה את הנקודה. בתחילת דרכו של האיסלאמיזם, שום כוח חיצוני לא מימן את האחים המוסלמים של חסן אל־בנא, ובכל זאת הארגון צמח לכדי תנועת המונים. פולחן מות הקדושים הוא ההמחשה הטובה ביותר לרצינות האיומה שהמלחמה האיסלאמית מנוהלת בה, ולהזדהות הרגשית העצומה שהשותפים בה חווים. פה לא עסקינן בשכירי חרב המתגייסים למען מטרה שאינה מעניינם. אין זה מפתיע, לפיכך, שכל אלו שקיוו להשתמש באיסלאמיזם למטרותיהם שלהם התבדו ולמדו לקח מר. בין אלה אפשר למנות את ארצות הברית, שחימשה את אוסאמה בן־לאדן כדי שיילחם בסובייטים; את ישראל, שגילתה סובלנות כלפי חמאם בשנותיו הראשונות, כדי שיערער את מעמדו של אש״ף; ואת סאדאת, שביקש לייצב את שלטונו בעזרת הגמאעה, ובכך כרה לעצמו את קברו.
לא בזאת טמון אפוא כוחו של האיסלאמיזם המצרי, אלא בהתפתחות היסטורית מסוימת התואמת את תפיסת עולמו המניכאיסטית. לכל השינויים החברתיים והתרבותיים מרחיקי הלכת שיצרה המודרנה מגיב האיסלאמיזם במערכת מושגית המפרשת כל אירוע וכל שינוי על פי היגיון בינארי: ה״טוב״, קרי האיסלאם, מצוי תמיד במאבק קיומי עם ה״רוע״. הברירה תמיד אחת: בין הרס עצמי ובין חיסול הרוע. כדי שהקבוצה ש״אני״ משתייך אליה תהפוך ל״אנחנו״ הרמוני, נדרשת פנטזיה משותפת בדבר איום קבוצתי קיצוני מצד קבוצה יריבה ״רעה״ במהותה. וכך ״הם״ נעשים האסון ״שלנו״, ואלמלא ״הם״ היו קיימים הכול ״אצלנו״ היה נפלא.
מושג זה של אויב הוא שהעניק לאיסלאמיסטים המצרים את מה שרצו בו יותר מכול: קהילה הומוגנית לכאורה, המספקת לחבריה זהות מוצקה ותחושת ביטחון. את התוכן הממשי למושג האויב סיפקו להם ההגירה הציונית לארץ־ישראל והקמת מדינת ישראל. בלי אויב שכזה ספק אם הקהילה האיסלאמיסטית הייתה יכולה להיווצר: לא מפני שהציונות והמדינה שבנתה היו איום ממשי על העם המצרי, אלא מפני שהעיסוק האובססיבי בהן מילא, וממשיך למלא, תפקיד חיוני בגיבושה של הקהילה האיסלאמית סביב מאבק הגנתי מדומיין.
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמין
לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.
הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)
200 גרם (2-11/2 מסות) גרעיני חיטה,
(לאחר השריה במים למשך הלילה)
500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)
קצת שמן
2 בצלים
ו ראש שום (שלם ולא מקולף)
3-2 כוסות מים
תבלינים
1/4-1/2כוס שמן
1/2 כפית כרכום
1 כפית פפריקה
1 כפית סוכר
1/2 כפית קינמון
3/4 כפית מלח
אופן ההכנה
לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן
לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר
להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)
להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום
לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.
הריסה חריפה חומרים –
200 גרם (2 כוסות) גרעיני חיטה, (לאחר השריה במים למשך הלילה)
1/2 כוס שעועית ( לאחר השריה במים למשך כל הלילה )
500 גרם בשר קצת שמן(אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)
1 ראש שום (שלם ולא מקולף)
תבלינים
1/2-1/4כוס שמן
1/2כפית כרכום
1 כפית פפריקה
2 פלפלונים אדומים חריפים ( סודאניים )
1 כפית פלפל שחור
1 כפית מלח
3 כוסות מים
אופן ההכנה
לשטוף את החיטה ולשים בסיר
לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לכלי
להוסיף את השעועית ואת שיני השום עם הקליפה
להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום
לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת
את מנת ההריסה מגישים כחלק מהחמין או בנפרד כמנה נוספת מיד לאחר החמין……
אגאדיר…..Agadir
http://youtu.be/b5kBE4hxU2Q
Agadir – Le tremblement de terre
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
זיכרון הרעש כאגדיר
בני הדור שלמד מקרא ואלה שעדיין הוגים בו, זוכרים היטב את הפסוק הפותח את ספר עמום: ״דברי עמום אשר היה בנֹקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש״. גם לספר נביאים אחרים יש פתיחות דומות, המציימת את תקופות נבואותיהם, תוך ציון המלכים שבימיהם הם ניבאו(ראה למשל ישעיהו א 1). בדומה להצגת זמן נבואותיו של ירמיהו (א 3-1), שיש בה לא רק פירוט המלכים שהוא מלך בימיהם, אלא גם הזכרה של מאורע היסטורי רב חשיבות – ״עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (שם שם 3) – כך יש גם תוספת חשובה בהצגת זמן נבואתו של עמום: ״שנתים לפני הרעש". מאורע כזה נחרת בזכרונם של בני הדור שחוו אותו, והוא מונצח ומורש לדורות הבאים.
תופעת הטבע הזאת, המתכנה בפי חכמים זֹעָה (לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת), כלולה בהלכות ברכות במשנה: ״על הזיקין ועל הַזוֹעוֹת (כך מנוקדת המילה בכתבי היד העתיקים של המשנה!) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". שכן יש כאן ביטוי למעשה של בורא עולם. "המביט לארץ ותרעד״ (תהילים קד 32) הוא הפסוק שהתלמוד הירושלמי מביא אגב הדיון בהלכה זו(ירושלמי ברכות, פ״ט ה״ב דף יג ע״ג). אבל גם הדיון בהלכה מלווה בסיפור שנועד להזכיר מעשה שהיה, כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי: אגב הדיון בהלכות ברכות מספר התלמוד (ברכות נט ע״א) על רב קטינא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לפתחו של מקום המתכנה בסיפור "בית אובא טמיא״ (רש׳׳׳: "בעל אוב שלעצמות") "גנח גוהא״ (רש׳׳׳: ״נזדעזעת הארץ מאד מאד״, וקדם ופירש שם: "גוהא – בלשונם קורץ רעידת הארץ גוהא").
מי שפגש בילידי העיר צפת או אפילו בצאצאיהם של ילידי מקומות אחרים בארץ, ודאי שמע אותם מדברים עד היום על הרעש שהחריב את צפת בשנת תקצ״ז (1837). מכמה וכמה אנשים שחוו את השיטפון הנורא, שפקד את סבריה בט' באייר תרצ״ד (1934), ובו נהרגו יהודים רבים, שמעתי שהזכירו בנשימה אחת גם את הרעש בצפת שהתרחש כמאה שנה לפני השיטפון.
גם רעידות אדמה אחרות – כאלה שפקדו את ליסבון, את לוס אנג׳לס וערים אחרות – הפכו להיות חלק מהזיכרון של הזמן החדש. אולם אין כסיפור זיכרון הרעש בפי מי שחוו אותו וסבלו ממוראותיו וזכו לשרוד כדי לזכרו ולהזכירו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה אורנא בזיז, מפליטי הרעש הנורא, שהחריב את אגדיר בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע, אור לשניים באדר תש״ך (29 בפברואר 1960
יפה עשתה שסיפרה את סיפורה שלה ושל בני משפחתה, וראיינה רבים מבני אגדיר ששרדו אחרי הרעש והעלתה על הכתב את המוצאות אותם. סיפורים אלו ממלאים את דפי הספר הזה, ומלווים את הקורא בתחושות צער ומכאוב. מטבע הדברים כשאדם מכיר אישית אנשים שהיו בעיר שנחרבה, הוא מתקשר יותר לסיפורם.
אני אישית מצאתי עניין בסיפורה של מרים אלזרע (אלעזרא), אלמנתו של יצחק ז״ל, ששכלה את ששת ילדיה וגם את חמותה (שהייתה גם סבתה, אם אישה ואם אימה) ברעידת האדמה ההיא. מרים היא בתם של מורי המנוח, רבי יוסף חליוה ושרה לבית אלזרע, שהיו חברי ילדות של אבי מורי תמ"ך. מרים זכורה ל׳ מעיירת הולדתי, קצר אסוק שבעמק הזיז בשלוחה הצפונית של מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו. יצחק, בעלה, הוא בנו של הגביר, בנימין אלזרע, חבר ילדות של סבי, אבי אבי, שהיה כוורן נודע במקומותינו, ומרים תבדל״א, היא נכדתו. שנים אחרי הרעש באגדיר דיברנו במשפחה על אסונם הכבד של בני משפחת אלזרע.
מן הרגע שאדם מכיר נפגעי רעש ושומע את המוצאות אותם, הוא נעשה שותף – גם אם רק שותף סביל – של סיפורם. לימים הכרתי אנשים נוספים ששרדו אחרי הרעש באגדיר, וביניהם גם תלמיד שלי לשעבר, ושמעתי את סיפורם גדוש הסבל והייסורים על אבדן רבים מבני משפחותיהם. עכשיו פורשת לפנינו אורנא בזיז יריעה רחבה של סיפורים. בזה היא מרימה תרומה חשובה לקיבוע! של אסון אגדיר בזיכרונם של רבים.
מוסיף על נסיעת החורשה לזכר היהודים, שנספו ברעש אגדיר, שבזיז יזמה את נסיעתה והוחל בהעמדתה בשנת תשס״ג (בפאתי שכונת גבעת משואה בירושלים), בא הספר הזה ומוסיף נדבך חשוב יותר להנצחת הנספים ולהכרת סיפור הרעש ההוא. כבר אמר איש חכם: ״כל מי שהולך לבית עולמו, נפטר למעשה פעמיים. בראשונה כאשר הוא מת ומביאים אותו לקבורה, ובשנייה כשנפטר אחרון זוכריו״. הספר הזה בא למנוע את מיתתם השנייה של הנספים באסון אגדיר, שכן כל זמן שמישהו יקרא בו, יהיה מ׳ שיזכור את חללי הרעש הזה, ועל כך יכירו רבים תודה למחברת ויברכוה על המעשה.
ומיתוסף כאן גם תיעוד חשוב לתולדות יהודי המגרב במאה העשרים. זו תעודה מסוג שאינו מצוי הרבה במגרב. אין מדובר בתעודה רבנית או בפנקס של קהילה מקהילות המקום. לפנינו מעין כרוניקה פורטנית, המביאה סיפורים שהיו כרוכים במאורע אחד ומצטרפים לפרק עצוב בתולדותיה של אחת מקהילות המגרב. אך כמובן יש גם כמה תעודות כיוצא בה, גם אם היה היקפם קצר למדי (כאלה שתיאר יעקב בן-טולילה, במאמרו ״המבול שהיה בתיטואן וסיפורים אחרים״, בספר שערי לשון – מחקרים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, בעריכת א' ממן, ש׳ פסברג וי׳ ברויאר, כרך ג – העברית ולשונות היהודים, ירושלים תשס״ח, עמי 277-259; נזכיר כ׳ קטע 2 בעמי 267-266 וקטע 5 בעמי 272-271 מתארים שתי רעידות אדמה [זינזלה בערבית] שהיו בתיטואן בשנת 1837 ובשנת 1838). על פרסום הגדת אגדיר יש להחזיק טובה מרובה גם למכון בן-צבי.
משה בר־אשר
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
והקב״ה מקיים
אורחים ומבקרים בבית הרב חיים פינטו ידעו כי יש להשאיר אצלו צדקה. את הכסף היה הרב מקבץ, מחלקו לעניים, ובמקביל משתדל שתמיד יהיה דבר מאכל מוכן ומזומן בבית, שמא ייכנס עני – וכדי שלא ייצא משם רעב, כפי שנכנס.
יום אחד הגיעה אשה, ובידה שני עופות חיים. צדקה לעניים. פנה הרב לסופרו, רבי שלמה אזולאי, וביקש ממנו כי לא ישתהה וימהר לגשת ולשחוט את העופות, כדי שאפשר יהיה להכינם במהירות לסעודה, כשיבואו עניים הביתה. רבי שלמה ענה לרב כי יש לו דבר מה אחר לעסוק בו. אמר לו הרב: ״אני רואה כי אינך רוצה לסייע לי במצוות הצדקה. יהי כן. אולם דע לך כי היום יעבור עליך חצי יום טוב וחציו השני יהיה רע.״
שמע רבי שלמה את הדברים, גיחך מעט ויצא לדרכו. באחד הרחובות נקרתה על דרכו ערבייה, שהציעה לו מטבעות זהב בזול. לא היה זה מקרה, כי הערבייה חמדה בליבה את יופיו וחיפשה דרך להביאו אל ביתה. וכך אכן היה. לאחר שרכש ממנה את המטבעות וביקש ללכת לדרכו אמרה לו האשה, כי יש לה בבית מטבעות נוספים ואולי הוא מעוניין גם בהם.
מעשה שטן, הלך רבי שלמה אחריה, וזו הכניסה אותו לדירתה ונעלה את הדלת, שם העיזה פניה ואמרה לו כי יש לה דברים רבים וטובים להציע לו, וכי הוא יוכל לקבלם חינם אין כסף אם יסכים להיעתר לה ולעשות את מבוקשה.
רבי שלמה התחלחל, וסירב להצעתה המגונה. זו לא ויתרה, ניסתה לפתותו ואף עברה לאיומים. כשראתה כי גם זה לא מועיל נטלה בול עץ כבד שהיה בדירתה, והחלה להלום ברבי שלמה עד זוב דם. מעוצמת המכות והכאבים איבד רבי שלמה את הכרתו והתעלף. זו חשבה כי גרמה למותו, ומייד רצה להזעיק שוטרים. היא סיפרה להם כי יהודי פרץ לביתה וניסה לאונסה והיא הצליחה לסכל את מזימתו, והנה הוא שרוע עתה בדירתה. שר העיר, שהיה שונא ישראל מובהק, האמין לדבריה, ושלח איתה את השוטרים. הוא הורה להביאו, חי או מת, כדי להראות קבל עם ועדה מה עולל ולעשות בו שפטים לעיני המוסלמים שבעיר.
בעוד הם עושים את דרכם לביתה התעורר רבי שלמה מעלפונו, ובשארית כוחותיו יצא דרך חלון קטן החוצה. כשהגיעו השוטרים לבית האשה הם לא מצאו דבר, וחזרו בידיים ריקות אל שר העיר. זה כעס על האשה, ואמר לה כי היא, המופקרת, ביקשה לעשות עליו רושם טוב בסיפורה, שהיה מצוץ מהאצבע-לא היה ולא נברא. מייד הורה להלקות אותה, על כך שהפכה אותו ואת אנשיו ללעג ולקלס, וכדי שתודה על האמת. ואכן, היא נשברה וסיפרה להם כי היא זו שניסתה לאנוס את היהודי, ולא הוא אותה, אז כעס עליה השר שבעתיים, והורה לקחתה לבית הסוהר ושם להלקות אותה מלקות. האשה לא עמדה בעונש הקשה, ומתה בבית הסוהר.
בינתיים המשיך רבי שלמה אזולאי לברוח מהאיזור. כך הגיע עד לשוק הבדים והכבשים בעיר, ושם החליט לנוח מעט ולחכות לחצי היום הטוב. הוא גילגל אבן אחת, כדי שיוכל לשבת עליה, והנה גילה כי אוצר היה קבור תחתיה. מייד לקח את הכסף, רכש בו בדים וכבשים והחל לעסוק במסחר, וראה ברכה בעמלו.
בערב חזר לבית הר״ח, וסיפר לו את כל הקורות אותו במשך היום. לאחר שביקש את סליחתו על כך שלא מיהר בבוקר למלא את בקשתו, פנה אליו הרב בבת צחוק ואמר לו: ״עכשיו, מן הסתם, כששוב יבקשו ממך לעשות מצווה עבור עניים בוודאי תמהר לעשותה בשמחה״.
מאז מקרה זה נוהגים היהודים במוגאדור לשאול זה את זה במילי דבדיחותא ״מה שלומך בחצי היום השני?״
לא בחלום
ממכניס אורחים היה הרב חיים פינטו. מעולם לא אמר הרב צר לי המקום, שאלין מישהו בביתי. באחד הימים הגיע אליו תלמיד חכם, הרב יצחק שפירא, שליח מארץ ישראל. שמעו של האיש יצא למרחקים, והרב פינטו יצא לקראתו וקיבל אותו, כדי לתת כבוד לתורה וללומדיה. הימים ימי הפסח, ובליל הסדר היה האורח יושב ליד השולחן, ואמר יחד עם המסובים ״ כל דיכפין ייתי וייכול״. והנה, לפתע נתן האורח את קולו וגעה בבכייה. ״מה לך?״ – שאל הרב את אורחו. המשיך האיש לבכות.
״אנא ספר לנו מה קרה״, המשיך הרב להפציר באורחו. ״צערך הוא צערנו, ואיך נוכל לקיים את מצוות ״ושמחת בחגך״ כשאתה שופך דמעות כמים, בלילה שבו יצאנו מעבדות לחירות״. לא ענה האורח, והמשיך לבכות.
״הסר דאגה מליבך״, אמר לו הרב פינטו. ״כל מחסורך עלי. אם אתה מיצר על כך שחסר לך משהו – אני אתן לך מה שאתה חסר״.
אאז סיפר לו האורח, כי בעודו יושב ליד השולחן ומביט בקערת הסדר, ביין ובמצות, נזכר בימים אחרים, בעת שערך את ליל הסדר.עם בני ביתו. ״ נזכרתי בבני משפחתי״, אמר האורח, ״ ואני דואג. אינני יודע מה איתם: אם הם שמחים או עצובים, האם הכל כשורה אצלם, שם בארץ ישראל, בעת שאני נעדר מהם ונמצא בגולה״. אמר לו הרב: ״אל דאגה. תשועת ה׳ כהרף עין. בוא עמי לחדר הלימוד שלי, יש לי משהו שברצוני לשוחח איתך עליו״.
ההלכו שניהם לחדר הלימוד, ושם בחושך, אמר לו הרב: ״הבט״. הסתכל האורח, וראה בחדר את דמויותיהם של בני משפחתו, היושבים בביתם בארץ ישראל סביב שולחן הסדר, שמחים ועולזים בשמחת החג. לאחר שחלפה תדהמתו הראשונה, מהמראה המופלא של בני משפחתו, בעוד הוא מרוחק מהם ת״ק פרסאות, שבה אליו שמחתו כבראשונה, כשראה כי אכן בני ביתו שרויים בטוב. לאחר מכן אמר לו הרב: ״אל תחשוב שכל זה היה פרי הדמיון בלבד. בעזרת השם, כשתשוב לביתך בשלום, תשאל את בני הבית איך הרגישו בליל הסדר ומה עבר עליהם. בבקשה ממך, לאחר שתעשה זאת, שלח אלי מכתב וספר לי מה השיבו לך״.
עעברו ימי החג, והאורח נפרד לשלום מהרב וממשפחתו, והודה לו על התקופה שבה הפכו אותו לבן־בית ממש. יצא האיש לדרכו והגיע בשלום אל ביתו ואל משפחתו. לאחר השמחה הראשונית וההתרגשות מהמיפגש המחודש, שאל האיש את בני הבית כיצד היה מצב רוחם בעת היעדרו מהבית ואיך עבר עליהם ליל הסדר.
עענו לו בני המשפחה, כי כל תקופת שליחותו עברה עליהם בדיכאון ובמצב רוח קשה. אולם, יוצא דופן בתקופה זו היה ליל הסדר, שבו חשו לפתע התרוממות רוח ויצאו מדיכאונם. שמע זאת ראש המשפחה, ותיפעם רוחו. ומייד מיהר לשגר לרב פינטו איגרת, כפי שהבטיח, וסיפר לו כי אכן, כדברי הרב – המראה שראה אצלו בחדר הלימוד לא חלום היה.
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف مثل ومثل – موسى (موسى) بن – حاييم
73 – الرجال معادن ما بكشفها الا الحك
א(ל)רגיאל מעאדן מא בכשפהא אלא(א)<רוכ.
הגברים מתכות לא יתגלו אלא ע״י שפשוף באבן בוחן.
על אופי הגבר, ניתן לעמוד ע״י ההתחברות וההתנסות אתו.
74 – اذا بدي اصرف من كيسي ما بسميك عرسي
אזא בדי אצריפ מן כּיסי מא בסמיב עריסי.
אם אוציא כסף מכיסי, לא אקרא לך חתני.
דברי אישה לבעלה שמקמץ בהוצאות.
75 – اذا كان القمر معها بتدير القمر باصبعها
אזא כּאן(א)לקמר מעהא, בתדיר(א)<קמר באצבעהא.
אם הירח אִתה, תסובב אותו באצבעה.
אישה הנתמכת ע״י בעלה, בטוחה בעצמה.
76 – الزلمه بالاكذب مثل داليه بلا عنب
א(ל)זלמה בלא פזב, מתל דאליה בלא ענב.
גבר ללא שקר כמו הדליה ללא ענבים.
יש כאלה שרואים בשקר תכונה יסודית אצל גבר.
אגאדיר…..Agadir
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
זיכרון הרעש כאגדיר
מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".
אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir ובדרום כף ז'ובי cap juby
300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.
לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.
ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "
בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.
ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).
ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir. Sainte-Croix du
ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
מספר מנשה דנינו : – גבאי בית הכנסת – כבכל שנה נערכת הילולה לכבוד הצדיק בבית הכנסת. אלפים מכל רחבי הארץ מגיעים למקום. מארגני ההילולה דואגים שכל אחד ואחד יהנה מסעודה לכבוד הצדיק, מדרשות של גדולי הרבנים ומפיוטים של גדולי הפייטנים המופעים עם תזמורת גדולה. כמו כן, נערכות במקום מכירות של מוצרים חיוניים כגון: כרית לברית, שמלה לתינוקת, שמן מהציון של הצדיק במרוקו וכוי… המכירות האלו נועדו קודם כל לזכות את הציבור הרחב הפוקד את המקום ביום ההילולה, ובנוסף, לכסות את ההוצאות הרבות של ההילולה, כגון: הוצאות הסעודה, הפייטנים, התזמורת וכוי. בשנה אחת נאסף הרבה מאוד כסף. רבים הגיעו וקנו מהמוצרים שהיו במקום וגם תרמו כסף. בתום ההילולה ניגשו המארגנים אל הקופה בה נשמר הכסף על מנת לספור אותו, לשלם למי שצריך ולהשתמש בו לצרכי המקום הקדוש ־ ראו לחרדתם שהקופה ריקה והכסף נעלם כלא היה. החלו חיפושים נרחבים במקום. כל מי שיכול היה לסייע חיפש בכל פינה – בכל מקום אפשרי – אך הכסף לא נמצא. לאחר שנואשו מהחיפושים, לקח מר משה דנינו נר נשמה והלך להדליק אותו במקום ההדלקה. בעודו מושיט ידו להדלקת הנר: שמע את אשתו קוראת לו: ״בדיוק כרגע", בישרה לו בשמחה, ״מישהו התקשר ואמר שמצא את הכסף".
אישה מבוגרת אחת המתגוררת בקריית-גת, נוהגת מידי ראש חודש לבוא לבית הכנסת על-שם הצדיק באופקים ולהדליק נרות במקום. כאשר הבחינו בזה בני המשפחה, שאלו אותה: ״מי את?" ־ ענתה: ״אני גרה בקריית-גת ומגיעה הנה כדי להדליק נרות לצדיק״. תמהו הנוכחים: ״מדוע הינך מגיעה בכל פעם מקריית-גת עד אופקים רק בשביל להדליק דווקא פה נרות לצדיק?","לפני מספר שנים״, סיפרה להם האישה, ״התגלה אליי בחלום הצדיק רבי דוד ומשה ואמר לי: ״אם את רוצה אותי אני אצל שרה דנינו באופקים״. ״בדקתי וגליתי שאכן יש בית כנסת ע״ש הצדיק באופקים, שנבנה על-ידי משפחת דנינו ואשת המשפחה שמה שרה ז״ל, ומאז ועד היום בכל ראש חודש פוקדת את המקום ומדליקה נרות לצדיק״.
סיפור מאת פיבי אוחיון ז״ל מצרפת: "הייתי חולה מאוד באחת מידיי ובאחת מרגליי, ולא מצאתי מזור. הרופאים לא הועילו לי, ומצב בריאותי רק הלך והתדרדר וסבלי הלך וגבר. הכאבים הלכו וגברו עד שהגעתי למצב שלא יכולתי ללכת כלל ולא יכולתי להשתמש ביד ימין. בהתחלה נעזרתי במקל הליכה עד שהגיע יום בו לא יכולתי עוד לקום מהמיטה. הרופאים לא הצליחו לעזור לי ־ כל הבדיקות שערכו הראו שאני סובלת כנראה מתחילתו של שיתוק שמקורו בעמוד השידרה. והגיע יום ובאמת השיתוק אחז בי ונאלצתי לשבת על כיסא גלגלים בחוסר אונים, ייאוש רב ופחד מהעתיד לבוא. איבדתי את הטעם לחיים בכלל. הרגשתי רע וכאבים תקפו אותי, מצב בריאותי מכל בחינה רק הלך והתדרדר. ללא שום תקווה ללא שום הקלה. והנה, לילה אחד, התגלה אליי בחלומי הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א ואמר לי: ״אני רבי דוד ומשה״. הוא הזריק לי זריקה, נתן לי כדורים ומיד הרגשתי שיפור והקלה. אמר לי הצדיק: ״אם ברצונך להירפא, עליך להגיע ולהדליק נר בבית הכנסת על שמי באופקים״. לאחר שהגעתי לבית הכנסת והדלקתי נר, נרפאתי מכל מחלותיי״. לא הכרתי את בית הכנסת שעל שמו, לא הייתי בומעולם, אך נדהמתי לגלות שאמנם יש בית כנסת באופקים על שם הצדיק רבי דוד ומשה. ביקשתי את בעלי לקחת אותי אל המקום בכיסא הגלגלים – בעזרת שכנים רחמנים הגענו למקום, והדלקתי נר בעודי יושבת על הכיסא וסובלת מהכאבים שלא הרפו ממני לרגע. לפתע נעלמו כל הכאבים כלא היו וחשתי כוחות שזורמים בגופי ומקימים אותי מהכיסא ־ מצאתי עצמי עומדת ומתחילה ללכת! ידי שהייתה משותקת החלה לנוע! פתאום חשתי אותה ואת הדם החדש שזורם בה. לא ידעתי נפשי מרוב אושר – בעלי ושכניי שהיו איתי קפאו במקומם מתדהמה. קשה לתאר את גודל השמחה על הנס שקרה לי בזכות הצדיק רבי דוד ומשה. מאז אותו יום – לא היה שבוע בו לא הגעתי להדליק נר לכבודו של הצדיק וכך גם בעלי וכך גם כל הנוכחים במקום שסיפרו על הנס הגדול לכל תושבי השכונה שהחלו לזרום בהמוניהם אל בית הכנסת על מנת להדליק נר לכבודו של הצדיק.
בזכות הצדיק נרפאתי מכל מחלותיי, ומאז ועד היום אין בריאה ומאושרת ממני.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי-שיר על ר׳ מאיר בעל הנס
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
שיר על ר׳ מאיר בעל הנס
אנא נשכר ונרפד עלאם. ונזיד פשכראני ונדדם
לכלאם. פוזה לחכם ר׳ מאיר עליה סלאם
סללמו עליה יא נאם לעאלאם. רבי מאיר (פזמון)
אני אשבח וארים דגל, אוסיף להלל ולחרוז דברים למען
החכם ר׳ מאיר עליו השלום. דרשו בשלומו הו תושבי
העולם רבי מאיר
ברשותכם נקול כלמא. עלאס בעל הנס תשמא. מיילו
אודניכוס למואלין לחוכמא. יא לגאלס פשמא. זכותו
תכון מעא לעאלאם. רבי מאיר
ברשותכ אגיד מלה, למה בעל הנס נקרא, הטו אוזניכם
לבעלי החוכמה, הוא יושב בשמים, זכותו תעמוד לדרי העולם רבי מאיר
רדו באלכּום להאד לקצייא. לוקת די תשאבת כתהא די
ברוריה. חב רבי מאיר יפכהא בנייא. חב יבדקהא ואס
הייא נקייה, וטהורה קדאם מול לעולם. רבי מאיר
שימו לב למעשה הזה, בעת שנשבתה אחותה של ברוריה, רצה
ר׳ מאיר לשחרר אותה באמת, רצה לבדוק אם היא נקייה וטהורה
לפני בורא עולם
רבי מאיר
התחכם באס יגויהא. לדבר עבירה תבעהא. באש יזרבהא.
קאלתלו פנדה דייאלהא. אסידי מא ענדי מעאך כלאם. רבי מאיר
התחכם כדי לפתותה, לדבר עבירה שידלה,
כדי לנסותה, ענתה לו שהיא בנידתה, אדוני אין לי מה לדבר אתך רבי מאיר
מערוף טריק נסא יאם שבעה. תעדהום מלוקת לוקת ומשאעה
לשעה, עטאהא רבי עקל ושפאעה. באס ואזבת האד לחכם. רבי מאיר
ידוע שדרך הנשים, ימים שבעה, תספור אותם מזמן לזמן
ומשעה לשעה, אלוהים נתן לה שכל ורצון כדי להשיב בטעם לחכם רבי מאיר
אמת בפמו קאל והודה. צדיקת הייא וטהורה וחסידה, קאל
יפכהא בזמיע לפדדא. יכרזהא מדין לחראם. רבי מאיר
אמת מפיו יצאה והודה כי צדיקה היא וטהורה וחסידה,
החליט שיצילה בכל סכום כסף, יוציאה מן החטא רבי מאיר
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו בהם משנים קדמוניות בתאפילאלת שהיא סג'למאסה, ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו אלה פה בעיר זו בצאר החדשה, יען כי כל יושביה רובם ככולם הלא המה, מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, כדי ללמד זכות ולהמליץ טוב על אבותינו, לכן מליץ טוב קראתיו, ובתוכו שאלות ותשובות אשר נשאלתי ממקומות רבות רחוקות וקרובות בעזרת שוכן ערבות.
מבחינה תורנית הספר, שבחלקו הוא שאלות ותשובות, מעמיק ומקיף בבירור הלכתי באשר למנהגי נישואין והגירושין בתאפילאלת ומעיד על בקיאות מחברו במקורות המנהג וההלכה בתלמוד ובפסוקים ראשונים ואחרונים ובשולחן ערוך ונושא כליו. לספר יש גם ערך תיעודי, זהו מסמך הלכתי היסטורי המלמד על מנגי תאפילאלת ומשלב בתוכו כמה פרקי הווי במעגל החברה ובמעגל הפרט בתא]ילאלת ובפזורתה בבצאר ודן בכמה תמורות שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה.
שלבי החתונה בארפוד.
חגיגות הכלולות בארפוד בתקופה הראשונה נמשכו על פני תקופה ארוכה ונערכו בכמה שלבים.
א. בקשת ידה של הכלה.
ב. האירוסין – שידוכין
ג. התקופה שבין האירוסין לנישואין
ד. שלוש שבתות לפני החתונה
ה. החינה בבית הכלה
ו. אירוע הסלח'ה
ז. החינה ביית החתן
ח. החופה
ט. שבת הגדול
י. שבעת ימי המשתה.
להלן תיאור השלבים האלה.
1 – בקשת ידה של הבת.
בשלב מקדים לפני האירוסין פונה נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקש (ת ) את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. ( על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת ). היא מתקיימת באקראי, ולא באופן רשמי ובהודעה מראש, יש ופנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים ואחריה נחוצה פנייה נוספת כדי לקבוע מועד לאירוסין.
פנייה זויש שכינוה " אלמזיאא אלכ'אוויא " – הביקור הריק, הבלתי מחייב -, להבדיל מן הטקס הרשמי. בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים, בבחינת " אל תתן עינך בנוי, תן עינך במשפחה " ( בבלי תענית כו ע"א ).
הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.
גיל הנישואין בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בן 14 -12 שנים והכלה בת 10 -13 שנים. הם עדיין לא הגיעו לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים לבד ובעיקר בידי האב, הבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Celle-ci s'etait desolidarisee des meneurs, visiblement excites par les Allemands, qui se livraient ostensiblement en zone espagnole a une propagande de desordre
Deux jours plus tard, a Tanger, le ler juillet, un jeune Juif du nom de Samuel Israel, tenancier d'un debit de boisson, blessait un fils de notable musulman, client assidu. Aussitot, on propagea la rumeur selon laquelle il avait ete assassine, alors qu'il etait seulement ivre mort. Des echauffourees eclaterent faisant une trentaine de blesses. La police internationale intervint pour separer les protagonistes et proceder a des arrestations. 18 jeunes juifs furent condamnes a des peines de 8 a 30 jours de prison et Samuel Israel a 6 mois.
La tension gagna Tetouan, la capitale de la zone espagnole, une semaine plus tard, avec des risques d’embrasement infiniment plus grands en raison de la forte implantation locale de la propagande allemande et panislamique. Au cours des jours precedents, des slogans avaient ete peints sur les murs de la ville proclamant
Vive Hitler Musulmans unissez-vous pour chasser les Juifs ! " " Vive l'Allemagne
Mais les incidents n'eurent pas l'ampleur redoutee. A la suite d'une bagarre entre un Juif et un chauffeur musulman, des jeunes manifestants menacants parcourent les rues de la Juderia en scandant des slogans contre les Juifs. Les commercants juifs ferment en hate leur boutique. Le President de la communaute, Isaac Toledano y voit " la main et l'argent allemands " "
alors que le Grand Rabbin recommande aux fideles d'eviter tout incident
car aucune force ne pourrait les proteger des menaces des Musulmans
En septembre 1933 conscients du danger, les notables musulmans de la ville prirent les devants et lancerent un vibrant appel, largement diffuse, a la solidarite et la bonne entente entre les deux communautes. ils mettaient en garde leurs compatriotes juifs contre la propagande sioniste, sans toutefois la nommer :
« Nous savons parfaitement que les incidents de ces trois jours qui se sont produits entre les musulmans et nos compatriotes Israelites ne sont pas de nature a vous satisfaire, et que loin de les voir d'un bon oeil, vous les avez nettement desapprouves. Nous ne craignons donc pas qu'ils se renouvellent, mais nous tenons a attirer votre attention sur un point qui peut avoir echappe a beaucoup d'entre vous. II s'agit de la propagande nefaste que menent dans certains milieux les hommes de desordre, desireux d'attiser les haines et de creer des conflits afin de pouvoir pecher en eau trouble.
O Juifs, ne croyez pas un seul instant que les incidents entre vous et les Musulmans soient de nature a favoriser vos interets et a ameliorer votre situation. Ecoutez nos avertissements et sachez que les propagandistes dangereux dont nous parlons ne cherchent a faire de vous que des jouets de leurs interets en s'efforcant de troubler vos excellentes relations avec les Musulmans. La nation marocaine, en tant que musulmane, ne doit etre I'objet ni d'un manque de respect, ni d'aucun mepris et il convient que vous vous absteniez comme par le passe, de tout ce qui peut blesser ses sentiments et porter atteinte au respect mutuel des races.
O Musulmans, depuis les temps les plus recules, vos sentiments de bon voisinage et de tolerance se sont ouvertement manifestes et il n'est pas possible que soit abattu l'abri edifie au cours des siecles par votre souci d'hospitalite et ou tant d'hotes sont venus se refugier. Les Israelites ont vecu avec vous comme des freres, se sont soumis sans condition a votre autorite et a celle de vos tribunaux.
. La conduite qu'ils ont observee jusqu'a ce jour, ils sont disposes a l'observer a l'avenir et a professer le respect du a l'islam et a ses croyances. C'est pourquoi nous tenons a affirmer de nouveau ces liens anciens qui unissent les deux races et qui doivent nous faire passer aux yeux de l'etranger pour des modeles de liberte et d'egalite.
O Juifs, n'oubliez pas les siecles que vous avez vecu parmi le peuple marocain et sa genereuse tolerance. Perseverez dans votre conduite envers vos voisins, refusez de devenir la cause de conflits, repoussez de votre propre sein ceux qui vous poussent au mal et qui veulent vous detourner de vivre avec vos freres musulmans dans un voisinage de fraternite et de bien-etre consacre par des siecles
Le retour au calme necessita du temps, aussi bien dans le Maroc francais que dans le Maroc espagnol.
Dans l'intervalle, l'echo de ces incidents etait parvenu jusqu'aux membres du 18eme Congres Sioniste, reunis a Prague en septembre 1933 Le representant du Maroc, le redacteur en chef du journal L'Avenir Illustre, Jonathan Thursz, s'etait eleve contre la description qu'en avait faite le representant de la Palestine, M. Avissar. Celui-ci minimisait leur gravite et protestait, considerant " qu'on ne saurait parler de pogromes a propos de quelques incidents mineurs, sans commettre vis-a-vis de la France liberate, un regrettable ecart de langage"
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה – חיים מלכא
חבר הנהלת הסוכנות מ' נוי הציע להכניס את ארצות אמריקה לסעיף ג', דהיינו כנכללות בסלקציה, לכך התנגד לוי אשכול ואמר : " אין להגביל את קומץ יהודי אמריקה הרוצים לעלות ".
החלטות אלה של תקנות הסלקציה אושרו על ידי " המוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, ובמליאת הסוכנות – ב-7 במרץ 1952.
לסיכום ניתן להסיק, כי תהליך קבלת ההחלטות של הנהלת הסוכנות וה " מוסד לתיאום " לגבי הסלקציה מצפון אפריקה היה הפוך : קודם סימנו את המטרה – מניעת עלייה המונית מצפון אפריקה, המהווה את הפוטנציאל הגדול והעיקרי לעלייה בשנים הבאות ; ולאחר מכן מצאו את הנימוקים להשגת המטרה.
וכך, מצוידים בהנחיות של ראש הממשלה דוד בן גוריון – שלא לתכנן את חיסול גלות צפון אפריקה ולא להעלות חולים וזקנים ממרוקו – יצאו חברי הנהלת הסוכנות לדיון, כשרובם המוחלט תומך במדיניות, שהובילה לקבלת ההחלטה על תקנות הסלקציה :
מבין ארבעת חברי הוועדה, תמכו שלושה – יוספטל, ברגינסקי וקול – בעליית צעירים מצפון אפריקה, ואילו רפאל תמך בעליית משפחות, אך גם בסלקציה. בקרב הנהלת הסוכנות תמכו רוב החברים בהצעת הוועדה, והמסתייג היחיד היה ד"ר ניר.
החלטות משמעותיות אלה ילוו את מדיניות העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה עד סוף שנת 1956. בעקבותיהן נדרשו יהודי צפון אפריקה לפרק משפחות, להתנתק מהורים או מילדים חולים, זקנים או נכים. על מנת שההחלטות שהתקבלו לא יישמעו אכזריות מדי, התקבלה הצעתו של צשה קול ש " רק " 80% מעליית יהודי צפון אפריקה תהיה עלייה של צעירים ונוער, ו20% של " זקנים שהגיעו לגיל ה " מופלג " של 36 ;
וגם זאת בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים ; ובנוסף – כל 100% מעליית יהודי צפון אפריקה צריכים להיות בריאים, בעלי אישור של רופא ישראלי.
תקנות הסלקציה – ליהודי צפון אפריקה בלבד.
על מנת להסתיר שתקנות הסלקציה מיועדות ליהודי צפון אפריקה בלבד, הוכנסו, כביכול, לתקנותיה גם מדינות מרכז אירופה ומערבה ועוד כמה מדינות מאסיה ; אלא שהיה בכך כיסוי בלבד, שכן הסלקציה בוצעה בפועל במרוקו ובתוניסיה, ובמידה מועטת מאוד גם בפרס.
כך, למשל, בדיון על העלייה במרץ 1952 אמר יצחק רפאל לארח תיקון תוכנית העלייה מ-120.000 ל-70.000 עולים לשנת 1952, כי 42.000 עולים מתוכננים לעלות ללא סלקציה – כולם מארצות מזרח אירופה, מערב אירופה, מצרים וסוריה.
עוד בדיון הנהלת הסוכנות בפברואר 1954, עקב הפסקת העלייה, הציעה וועדה להעלות את גיל המפרנס ל -45, ועל כך שאל היו"ר ברל לוקר : האם הכוונה לעלות את הגיל ל-45 בכל מקרים ? ראש מחלקת העלייה, שניאו זלמן שרגאי, ענה לו : " רק בצפון אפריקה, כי מארצות אירופה – בלגיה, אנגליה וכו… – לא הייתה סלקציה.
נשאל אפוא השאלה : מדוע זכו יהודי מזרח אירופה לפריבילגיה, שלא הייתה מנת חלקם של יהודי צפון אפריקה ? והרי כלח מי שרצה לעלות ממזרח אירופה – עלה !. מה הייתה מידת סכנתם העדתית של יהודי מזרח אירופה מול סכנתם העתידית של היודי צפון אפריקה.
ושאלה נוספת : כיצד מתיישב " חוק השבות " עם הגבלות הסלקציה ? סוגיה זו עלתה בדיון ב " מוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, שבו אושרו תקנות הסלקציה.
שר העלייה והבריאות, משה שפירא, התבטא כך בעניין העלייה הסלקטיבית : " חוק השבות אומר משהו אחר " ; ועל כל ענה לו יוספטל : " הוא חל על יהודי הרוצה בעצמו לבוא "
הנה כי כן ניתנה פרשנות נוספת לחוק השבות – המשרתת את המטרה ואינה נכונה ליהדות צפון אפריקה. וכששאל ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את זלמן שזר, שהיה יושב ראש זמני של הנהלת הסוכנות באוקטובר 1952 : " אם יגיעו בודדים מצפון אפריקה לא דרך הסוכנות אלא בכוחות עצמם – האם נקבלם ?
והאם יקבלו זכויותיהם מכוח חוק השבות ? ענה לו שזר : " אמרנו שאי אנו אוסרים על העלייה של שום אדם, כל אחד ארץ ישראל פתוחה לפניו. ( אך ) כאן מדובר על העלאת עלייה מוגדרת – בעניין זכות העלאה – יש לנו כללים ידועים ".
גם יצחק רפאל טען כי אין סתירה בין המדיניות הסלקטיבית לבין חוק השבות : " אין סתירה עם " חוק השבות " כי עשירים ובעלי אמצעים שיכולים לשאת שהוצאות הדרך ושיכון עצמי, יכולים ללכת לקונסוליה ויבקשו ויזה ".
אלא שבמרוקו ובתוניסיה לא הייתה קונסוליה ישראלית…..
כאמור, אף שארצות מרכז אירופה ומערבה נכללו בקטגוריות מדיניות הסלקציה. היא לא בוצעה בהן – לא בארצות צפון אפריקה בלבד. גם חוק השבות לא עמד להן. וכל זאת – על מנת למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה מחשש לשינוי דמוגרפי ולהפיכת הארץ לבנטינית נחשלת
ראשית הסעדים
היהודים במרוקו השריפית.
פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.
האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'וליין
ראשית הסעדים
כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.
מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.
זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).