ארכיון חודשי: פברואר 2015


ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן

פעמים 132 קיץ תשע"ב

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

תמיכת שבטי אלמדינה במחמד

בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן הוזכרו מספר קבוצות שבטיות שחיו באלמדינה. אוס וחַ׳זְרַג׳ היו שני השבטים הערביים העיקריים באלמדינה והם נודעו בתור האנצאר. האנצאר (מילולית: העוזרים) היו תומכיו של הנביא באלמדינה, בעוד שהמהאג׳רון (מילולית: המהגרים) היו בני שבטו שליוו אותו ממכה. המעבר של מחמד בשנת 622 לסה״נ ממכה לאלמדינה, שבה שהה בעשר השנים האחרונות של חייו, מכונה ההגירה(מילולית: הגירה), ואירוע זה ציין את תחילת ספירת השנים האסלאמית. שבט אוס ושבט ח׳זרג׳ באלמדינה התחלקו לכמה ענפים. שבט אוס כלל את אלנַבית, עמרו בן עַוְף וכמה קבוצות שכונו יחד אוס אללה, ושבט ח׳זרג׳ כלל את אלנג׳אר, אלחארית׳, עוף, סאעִדה וגֻ׳שם. אוס אללה, אשר נקראו לפני האסלאם אוס מַנַאת, כללו את ואקף, ח׳טמה, ואא׳ל ואמיה בן זַיִד. בניגוד לח׳זרג׳ ולקבוצת אלנבית שבאוס, אשר התאסלמו עם בוא הנביא לאלמדינה, אוס אללה היו האחרונים מן האנצאר להתאסלם.

קיימות מספר ידיעות על ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם סופר כי בנו אמיה בן זיד, ח׳טמה, ואא׳ל וואקף לא התאסלמו בתקופת קרב בדר, קרב אֻחֻד (3 להגירה 625 לסה״נ) וקרב ח׳נדק (5 להגירה 627 לסה״נ», כלומר לפחות חמש שנים לאחר ההגירה. אבו קיס בן אלאסלת, אחד ממנהיגי אוס אללה, הוא אשר מנע מהם להתאסלם. על פי ידיעה דומה במקור אחר, כאשר בא הנביא לאלמדינה, התאסלמו כל שבט ח׳זרג׳ וקבוצות מאוס, אך ואא׳ל, בנו ח׳טמה, ואקף ואמיה בן זיד מאוס אללה לא עשו כן. בידיעה נוספת סופר שאחרי קרב בדר וקרב אחד לא התאסלם איש מאוס אללה פרט לארבעה מבנו ח׳טמה, ובהם עמיר בן עדי.

להתאסלמות המאוחרת של אוס אללה היו תוצאות בכמה מישורים. קבוצות רבות של שבט זה ישבו בדרום־מזרח אלמדינה, ועל כן בחמש השנים הראשונות שלאחר ההגירה נותר אזור זה מחוץ לתחום השפעתו של הנביא

נוסף על כך לקדימות(מאבקה) באסלאם וכן לעזרה לנביא במלחמותיו נודעה חשיבות רבה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית, והקבוצות של אוס אללה לא זכו ליוקרה של מי שסייעו לנביא בראשית צעדיו. ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה חשובה גם להבנת רקע ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן.

תיאור ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן

לפי המסופר ב׳ספר הפשיטות׳(כתאב אלמַגַאזי) מאת אלוַאקדי(מת 207 להגירה 822 לסה״נ), ספר העוסק בפשיטות הנביא בתקופה שבה היה באלמדינה, עצמאא בנת מרואן מבנו אמיה בן זיד הייתה נשואה ליזיד בן זיר מבנו ח׳טמה מאוס אללה. עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה, המתנקש, היה שייך גם הוא לבנו ח׳טמה. עצמאא בנת מרואן פגעה בנביא והסיתה נגדו בבתי שיר בוטים שחיברה. בבתי שיר אלה קיללה את שבט ח׳זרג׳ כולו ומספר קבוצות בשבט אום. היא כינתה את הנביא איש זר וגינתה את הקבוצות שהלכו בעקבותיו אף על פי שהוא אינו שייך אליהן. בבית שיר אשר צונזר ב׳ספר הפשיטות׳ אך קיים למשל ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם, קראה עצמאא במפורש לפגוע במחמד.

כאשר נודע לעמיר בן עדי דבר בתי השיר הפוגעניים של עצמאא, הוא נשבע שאם אללה ישיב את מחמד בשלום מקרב בדר לאלמדינה, הוא יהרוג אותה. כששב מחמד מקרב בדר, קיים עמיר את הבטחתו וניגש באישון לילה לביתה של עצמאא. עצמאא הייתה אז בביתה עם ילדיה הישנים והיניקה את אחד מהם. עמיר, שהיה עיוור, מישש אותה ושם לב לילד. הוא הרחיק את בנה של עצמאא ממנה, ודקר אותה בחרבו עד אשר זו יצאה מגבה.

למחרת בבוקר פגש עמיר את הנביא בשעת התפילה. הנביא שאל אותו: ׳האם הרגת את בנת מרואן?׳. עמיר ענה בחיוב, וחשש שבמעשה זה פעל כנגד רצונו של הנביא. אך הנביא אמר: ׳אפילו שתי עזים לא יתנגחו בגללה׳(כלומר ההרג שלה לא יגרור תגובה כלשהי מצד בני משפחתה). לאחר מכן פנה הנביא אל האנשים שסביבו ואמר שאם ברצונם לראות אדם שעזר לאללה ולשליחו, עליהם להסתכל על עמיר בן עדי. עמר בן אלח׳טאב אמר: ׳הביטו על העיוור הזה אשר ציית לאללה׳, והנביא תיקן אותו: ׳אל תאמר העיוור, הרי הוא הפיקח [אלבציר]!׳.

כאשר שב עמיר לשבטו הוא פגש את בניה של עצמאא בזמן שקברו אותה, והם שאלוהו אם הוא זה אשר הרג את אמם. עמיר השיב: יכן, חִרשו נגדי מזימות כולכם ואל תגרמו לי לחכות. אני נשבע בזה אשר נפשי בידו [כלומר באללה], לו אמרתם כולכם את מה שהיא אמרה, הייתי מכה אתכם בחרבי עד שאמות או עד שאהרוג אתכם׳. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם סופר שמאז מעשה זה של עמיר בן עדי התפשט האסלאם בקרב בנו ח׳טמה. עמיר בן עדי היה מראשוני המתאסלמים של בנו ח׳טמה, אך לאחר ההתנקשות בעצמאא, משהתבררו להם עצמתו וגדולתו של האסלאם, התאסלמו אנשים נוספים משבט זה.

בתי השיר של עצמאא וחסאן בן ת'אבת

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן ובמיוחד בתי השיר שנכללו בה משקפים את המצב הפוליטי באלמדינה בשנת 2 להגירה. עצמאא גינתה כאמור בבתי השיר שלה את מחמד ותומכיו, ואילו חסאן בן ת׳אבת שיבח בבתי השיר שלו את עמיר על ההתנקשות וגינה קבוצות בתוך אוס אללה אשר אליהן השתייכה עצמאא.

אלו בתי השיר של עצמאא בנת מרואן:

לעזאזל עם בנו מאלִךּ ואלנבית / ועוף, ולעזאזל עם בנו ח׳זרג׳

 צייתתם לזר [למחמד] אשר אינו שייך לכם ואף / אינו שייך למֻראד ולא

למדְ'חג׳

אתם מייחלים לו לאחר מות המנהיגים / כפי שמייחלים למרק שבושל כהלכה

האם אין בנמצא אדם מלא בוז שיארוב לשעת כושר / ויקטע את תקוות המייחל [למחמד]?

הערת המחבר : מראד ומד'חג' הם שני שבטים מתימן. עצמאא ציינה שבטים אלה מפני שגם אוס וח'זרג' מוצאם מן הדרום. בכך הדגישה שמחמד אינו שייך לא רק אל אוס או ח'זרג' אלא גם לא לשבטים הדרמיים. 

Une histoire de familles-J.Toledano-Alloul-Alloun

une-histoire-fe-famillesAlloul

Nom parronymique d'origine berbere au sens difficile a cerner. Pour Laredo, ce serait l'ethnique d'un ancien village qui portait le meme nom qu'une source d'eau pres de l’emplacement ou fut fondee au debut du IXeme siecle, par Idriss, la ville de Fes, au Maroc.

On sait que son père, Idris Ier, livra bataille a nombre de tribus juivesqui etaient anciennement implantees dans cette rsgion fertile et verdoyante et que lui-même, ai lieu de continuer a les combattre leur acheta des terres et unvita leurs membres a venir s'instakker dans la nouvelle capitale qu'il voulait fonder.

A moins que cela ne soit une deformation de Elloul, le nom en arameen du douzieme mois du calendrier hebraique, dont le signe de zodiaque est la vierge, le mois de repentance precedant Roch Hachana et Kippour, qui inaugurent le premier mois de l'annee, Tichre. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte au sud du Maroc et en Algerie – Constantine

Raphy Elloul

Fils de Yaish, homme politique israelien ne au Maroc. Membre du grpoupe Travailliste a la Kenesset, un des deputes les plus proches de Shimon Peres. Chef du loby social des villes de developpement. Maire de la petite ville de developpement du centre du pays, Mazjeret Batya. Membre du conseil pour la perpetuation de la mémoire des naufrages du " Pisces "

ALLOUL ou ALOUL : nom d’origine arabe (‘alul) signifiant aise, riche.

Alloun

Patronyme d'origine arabe, sobriquet, augmentatif de Allal, celui qui rehausse, qui eleve. Autre orthographe: Allon. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte au Maroc (Marrakech, Meknes, Tetouan, Boujad, Kasba Tadla, Casablanca ); en Algerie (Alger, Sai'da) et en Tunisie (Tunis).

R. Abraham Alloun

 Fils de rabbi Shelomo. Rabbin et kabbaliste de la region du Draa, dans le sud du Maroc, au debut du XVIIeme siecle. II decida de monter en Terre Sainte dans le centre de Kabbale de Safed. En route, il s'attarda en Italie ou il fit imprimer a Mantoue, en 1604, son livre "Sefer Derekh".

R. Makhlouf  Alloun

Rabbin a Marrakech, descendant par sa mere du grand kabbaliste rabbi Abraham Azoulay, le troisieme. Quand il decida de monter en Terre Sainte en 1817 , il obtint des lettres de recommandation des rabbins de sa ville natale, le presentant comme un grand erudit et un parfait scribe a qui il faut apporter toute aide pour continuer sa route vers Jerusalem.

 Arrive en Italie, il obtint egalement une recommandation du grand rabbin d'Ancone, rabbi Raphael Azoulay, le fils du Hida. Grace au soutien des notables italiens, il put parvenir dans la ville sainte de Jerusalem pour y terminer ses jours

 Shimon Alloun

 Chef de la communaute de Boujade a la fin du XLXeme siecle. II recut chez lui en 1882  le celebre explorateur frangais Charles de Foucault, lors de son voyage de reconnaissance au Maroc, deguise en rabbin emissaire de Jerusalem. Bien qu'il ne fut pas dupe du deguisement, il lui accorda le meilleur accueil et sa protection.

Pour traverser les territoires des tribus berberes en dissidence, il loua a ses frais les services de huit cavaliers pour l'accompagner jusqu'a sa prochaine etape. Kasba Tadlah.

 Pendant leur absence, la supercherie fut decouverte et le bruit se repandit que les Juifs avaient abrite un Chretien. A leur retour, ils subirent diverses attaques et ne durent la vie sauve qu'au soutien de chefs berberes amis et a force de cadeaux et distribution d'aumones pour eviter 1'attaque du mellah

. R. Abraham Alloun

Rabbin a Casablanca. Un des derniers troubadours des Juifs au Maroc au Dans les annees vingt, trente et quarante, il composa et publia a Casablancade dizaines de poemes et qsidot en hebreu et en arabe dialectal sur les grands themes de la foi juive et les evenements comtemporains

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאסאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

ספר מצוות קטן(לר׳ יצחק ב״ר יוסף מקורבייל, צרפת, המאה ה-י״ג): ״גם בכל שבוע יסדר הפרש׳ שקורין בבית הכנסת כאשר צוו חכמים שנים מקרא ואחד תרגום ומי שאינו יודע לתרגם יקרא הפירושים ואם אינו יודע לתרגם יקרא הפירושים…״(הקדמה ותוכן העניינים).

אור זרוע(לד׳ יצחק ב״ר משה, וינה, המאה ה-י״ג): ״וראיתי את מורי הרב רבי׳ יהודה החסיד זצ״ל ואת מורי הרב רבי׳ אברהם זצ״ל בן הרב ר׳ משה זצ״ל שהיו קורין שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת שליח ציבור את ספר תורה. ואומר אני כי זה מותר לכ״ע הואיל דבאותו עניין קא עסיק״( ח״א סימן יא)."… לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור… יש מפרשים דהוא הדין לכל לועזים שיפרשוהו בלשון שלהם הרי הוא בתרגום שהרי תרגום אינו אלא פירוש בעלמא לעם הארץ שאינו מבין עברית והוא הדין לכל לשון למכיר בו. ואין זה נראה למורי רבינו יהודה בר יצחק של״י שהרי תרגום מפרש כמה דברים מה שאין להבין מן המקרא מיהו נראה בעיני דאם אמר כל התרגום כל אחד בלשונו דשפיר נמי״(שם, סימן יב).

קרית ספר(לר׳ מנחם המאירי, פרובנס, המאה ה־י״ג): ״כלומר שיקרא בביתו בכל שבת ושבת סדר הפרשה הנקראת בציבור ויוסיף בביתו שיקרא ב׳ מקרא וא׳ תרגום… ״(מאמר חמישי ח״א).

תשב״ץ קטן(לר׳ שמשון ב״ר צדוק, גרמניה, המאה ה-י״ג-י״ד): ״נראה למהר״ם ז״ל שאינו מועיל כל כך שחוזר שלשה פעמים מקרא כמו שיחזור שנים מקרא ואחד תרגום, כי מן הדין היה לנו לחזור את הסדר בתרגום ירושלמי לפי שמפרש את העברי יותר בטוב מתרגום שלנו אך אין מצוי בינינו. ואף כי אנו נמשכים אחר מנהג הבבליים…״(סימן קפד).

הטור לר׳ יעקב בן הרא״ש (גרמניה וספרד, המאה ה-י״ד): ״בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם, כדי שיבינו העם כי לשונם היה ארמי… התוספות כתבו על… משמע שגם בימי חכמי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין. מכאן סעד למנהג שלנו שאין אנו רגילין לתרגם … ונראה שהם היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית, אבל לדידן מה תועלת בתרגום כיון שאין אנו מבינים אותו. ואין לומר נלמוד מהם לפרש לעם בלשון שיבינו, די״ל תרגום שאני שנתקן ברוח הקודש״(אורח חיים סימן קמה).

כלבו(לר׳ אהרן ב״ר יעקב הכהן, נרבונה, המאה ה-י״ד): ״בשבת בשחרית נהגו להשכים ולסדר כל אחד סדר השבוע איש בביתו שנים מקרא ואחד תרגום… וכתב ה״ר מאיר מי שלא חזר הסדר שנים מקרא ואחד תרגום או בשבת עצמה יכול לחזרה בשבת עד יום ארבע ואינו קרוי עבר זמנו… ״(סימן לז).

תרומת הדשן לר׳ ישראל איסרליין(וינה, המאה ה־ט״ו): ״וי״ל נמי דלדידן כיון דלא נהגינן לתרגום בצבור, לא חיישינן לטירוף דעת. והאי דקאמר תלמודא אין מדלגין היינו דווקא במקומות שהיו נוהגין לתרגם, דגם בימיהם היו מקומות שלא מתרגמים״(סימן כ).

לקט יושר(לר׳ יוסף בן משה, בוואריה, המאה ה-ט״ו): ״…והיה מעביר הסדרא שנים מקרא ואחד תרגום ופירש״י ואמר שתרגום עיקר להעביר יותר מפרש״י. וכן שמעתי בשם מהר״ר יעקב ווילא זצ״ל שטוב להעביר התרגום יותר מפרש״י… ואם אין לו תרגום אז יכול להעביר הסדרא פ״א עברי ואח״ב כשיש לו תרגום מעביר פסוק אחד עברי ואחד תרגומן״(ח״א או״ח, עמי נד, ענין ג).

שו״ת הרמ״א, לר׳ משה איסרליש (פולין, המאה ה-ט״ז): ״…ולכן מה שכתבו הפוסקים הראשונים שהתרגום ניתן בסיני, לא היתה הכוונה שלשון התרגום ניתן בסיני… ואם כן על כרחינו יש לתרגום מעלה מצד לשונו דוקא, והוא הניתן בסיני וברוח הקודש״(סימן קל).

שולחן ערוך, לר׳ יוסף קארו(צפת, המאה ה-ט״ז): ״האידנא לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו״(או״ח סימן קמה, סעיף ג) וכתב המשנה ברורה: ״ואין לומר נלמוד מהם לפרש גם אנחנו לעם בלשון שיבינו דשאני תרגום שנתקן ברוח הקודש… שגם עתה רשות לתרגם בלשון תרגום אף שאין מבינין אותו משום שנתקן ברוח הקודש, אלא שאין התרגום מעכב״(או״ח סימן קמה, סעיף ד). ״אע״פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבן. אם למד הפרשה בפירוש רש״י חשוב כמו תרגום וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש״י״(או״ח סימן רפה).

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

מהו המסחר בשעורה ובחנדל(רוש)?=

היום קשה מאוד לתאר מהי"חלוציות" בארץ במאה ה-19 ובראשית המאה ה- 20. יהודים הלכו לגור באוהלי הבדואים במדבר באר שבע. חכם נסים,שעמד בראש גרעין יפו בעזה(1886), במטרה לקלוט עולים חדשים מרוסיה כמו ביפו, עשה זאת ללא ניסיון, ללא הדרכה או עזרה. הוא גילה, כי למסחר בשעורה המיוחדת של הדרום והנגב ובחנדל, נדרש כסף רב היה צורך לשלם לבדואים מפרעות לפני זריעת השעורה ולפני עתת החנדל, ואת יתרת הכסף לשלם בעתת האסיף, בדי להבטיח מסירת הסחורה(דמאן).

הסכמים נעשו בעל-פה, וזה לא היה פשוט לסוחרים מתחילים לשלם כסף לבדואים האנלפאביתים המפוזרים במרחבי המדבר, ללא חוזה כתוב וללא כל ביטחון בכתב רק משפחות הארווסים העשירות היו, אולי, היחידות שיכלו לפעול בשיטה זו בעת ההיא. אין גם לשכוח, שכלי התחבורה בימים ההם היו החמור, הסוס והגמל. חיה קשה לסוחרים מתחילים להגיע למחנות הבדואים במרחבי המדבר, לכן המסחר היה מבוסס על היכרות ועל אמון הדדי בלבד, ללא מיסמך שיבטיח את כיבוד ההסכמים וההבטחות.

הכל נעשה בעל-פה. אפילו הסוחרים הערבים העשירים מעזה נעזרו בראשי השבטים החזקים, לשמש להם לעדות להבטחת קיום ההסכמים שנעשו בנוכחותם. כמובן שזה לא היה בחינם. היו גם בעיות אובייקטיביות שנבעו משנות בצורת, או מחיים ומוות של המוכר או הקונה; לכן לא כל סוחר חדש היה מסוגל לעמוד בקשיי מסחר אלה עם אנשי המדבר, ורבים נאלצו לעזוב ולעבור לענפי מסחר אחרים, נוחים יותר, גם אם היו פחות רווחיים. כאמור רק שבט הארווסים הצליח לעמוד במסחר הזה.

האוהל היהודי הראשון במדבר באר-שבע

ראש גרעין עזה, חכם נסים, נהג להתיעץ עם עמיתו אברהם חיים שלוש, שהיה ותיק במסחר השעורה בנגב, דבר שעודד אותו להמשיך להתמודד שם עם המצב, חרף כל הקשיים.

באחד הימים נזדמן אל חכם נסים בדואי ממדבר באר-שבע, שהביא לעזה שעורה למכירה. חכם נסים הציע לו לעבוד אצלו בהעברת שעורה שהוא יקנה בשוק באר- שבע – למחסן שלו בעזה. הבדואים אמרו לחכם נסים, שהם ימכרו לו שעורה בזול יותר מאשר בשוק, והזמינו להתארח בביתו. חכם נסים ועוזריו היהודים נטו אוהלו בקירבת אוהל הבדואי בן שבט אל-עטוונה (ליד באר המים שחכם נסים קרא לה "באר אברהם", השייכת לשבט אלתיאהה).

בלילות, ליד ספל הקפה, הפליא חכם נסים את שומעיו בקריאה בקוראן הקדוש, וזכה להערכה רבה בשל הטלית והתפילין, שלבשו-הניחו הוא ועוזריו בשעת תפילת שחרית.

שכניו לאוהל, שהתרשמו מהופעתם בעת התפילה, סיפרו לאמיר חאיג עלי אל-עטוונה, ראש שבט אלתיאהה, על הסוחר היהודי הקונה שעורה ועל בקיאותו בקוראן. שייח' עלי שלח להזמין אליו את חכם נסים להתארח במדאפה שלו. במשך הימים ששהו יחד התקשרו השניים איש אל רעהו, התידדו והחליטו לעבוד ביחד.

חאג' עלי סיפר לנסים אלקיים על מוצא שבט אלתיאהה, אשר מתייחס לנביא יתרו, חותן הנביא מוסה. ומאז הם תועים במדבר (פירוש המלה תיאהה: תועים). עוד סיפר, כי שבט אלתיאהה מחזיק במקורות המים, כי הם השבט החזק ביותר מזה שנים רבות במדבר באר-שבע.

כשחכם נסים אלקיים הציג עצמו כנסים בן מוסה בן עזיז בן איברהים בן דהווד, התפעל חאג' עלי מכך שגם היהודים זוכרים את אבותיהם.

נסים אלקיים נודע בבקיאותו בקוראן ובתורת הנביא מוסה, שהיתה מכובדת הן בקרב הבדואים והן בין העירוניים. שליטתו בקוראן הקנתה לו עליונות והבדואים משבט אל-עטוונה קראו לו שייח' נסים. שייח' עלי סיפר לשייח' נסים, כי שתי נשותיו הבדואיות לא ילדו לו בנים זכרים, כך גם שתי הנשים הפלחיות מבריר, והוא התגרש מהראשונה ונשא אשה נוספת ממשפחת עשור בעזה. התברר, שמשפחת עשור גרה באותו הרחוב שבו גרה משפחת נסים אלקיים, ושהיא נהגה לקנות בחנות לנשים של מזל, אשת חכם נסים, שלא ידעה שזו אשת שייח' עלי

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

אני לדודי – כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל זיע"א

 

פיוט לכבוד הרשב״י זיע"א

סימן אני יחייא בן מכלוף אדהאן חזק

כקטן כגדול מהמעון. מרעיש הארץ רבי שמעוןyechia_adahan

 

אל אלהים דבר ויקרא. צדיק זה יסוד עולם עת צנה וסוחרה. להציל עם עני ואביון:

נשים אנשים שמחו נא. בשמחת בר יוחאי התנא. למדו בזֹהר ובמשנה. אולי יפנה יי להגיון:                   

יום אשר ברח למערה. נגלה אליו עלה בסערה. גלה לו כל רזי התורה מה שהיה חבוש בטמון:

ישב שם שלש עשרה שנה. עם בנו שניהם בשכונה. להשתתף עם השכינה בגזרת אל רם ועליון:

חברים מקשיבים לקולו. מפיו הם יחיו וישאלו. כתבו המכתב ושלחו לו בך צפרים יצפצפון:

ישב והמתין רבי יוסי. לתשובת בתורה מתנשא. שבה היונה בניב רחשי. וידעו הדבר בכוון             

יצא לקראתו רבי פנחס. ושאל על כבוד קונו חס. מהרה הכתב אליו נִחץ. כי התורה יצאה מציון:

ידיד האל עת צאתו. כל העולם האיר בזכותו. חבריו ראו בשמחתו. כלם קרבו ויאתיון:

:את השם קִדש בצאתו. לא עמד שום אחד לקראתו. בושה כסתה אויבתו כלם תוסיף רוחם יגועון

במהרה הלך אל העירה. וטהר אוז קברי מערה. וגם בטל כל הגזרה מגזרת נחש וצפעון:

נכנס בכל חדרי התורה. וגם ידע בסוד הפרה. אשר מעולם היא נסתרה מכל נביא ומכל חזון:

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

״היית מאמין שמלך אנגליה אינו דובר אנגלית?!״

 משה בן עטר התרווח על הספה הנמוכה, ולגם תה עם שיבא. מן הים החלה לעלות רוח קלה, ועומס השרב הוקל מעט. הימים ימי קיץ תפ״א, ומשה אך הגיע משליחות מדינית ממדרגה ראשונה באנגליה. למחרת היה עליו להשכים בבוקר ולרכב למכנאם, למסור למלך פרטים על מילוי משימתו. רוחו היתה טובה: במקום שנכשלו אחרים, הצליח הוא. לפניו ניסה הנכבד היהודי משה מוקאטה להשיג רבי חיים בן עטר קבראותו יעד והעלה חרס. והנה הוא, כמעט בקלות, השיג את החתימה הנכספת. גם החוסם המלכותי מוטבע עליו: ג׳ורג׳ הראשון מלך בריטניה הגדולה! שנים התכונן לרגע הזה. למד אנגלית כדי שיוכל לשוחח עם המלך האדיר בשפתו הוא, והנה, בבוא הרגע, שוב נזקק למתורגמנים, כי המלך ג׳ורג׳ לבית האנובר היה לפנים נסיך גרמני, וזכה בכתר אנגליה רק בזכות קשרי משפחה רחוקים עם המלכה אן שהלכה לעולמה. על אף אכזבתו, אמר משה לעצמו: ״אם הוד מלכותו מדבר עם שריו באמצעות מתורגמנים, מה לי כי אלין? וממילא המשא־ומתן לא התנהל עם המלך, אלא עם נציגיו. הצלחתי איתם נובעת מזה שעלה בידי לשכנע אותם שאנגליה זקוקהלברית הזאת לא פחות משזקוקה לה מרוקו. מסמך יקר אני מביא במתנה לשולטן, בצד הסכמי סחר בין שתי המדינות, שגם הם חשובים לאין ערוך. אני חושב שהפעם הצלחתי סוף־םוף לעלות על אבי־אמך, פאסוניה הקטנה שלי. האשמאי הזקן ייאלץ לקחת את משה בן עטר ברצינות.״ משה לגם מן התה בעצימת עיניים. ״הה, טוב לחזור למולדת. לונדון מרתקת, אבל אפופה ערפילים ורטובה וגשומה אפילו בקיץ, והאנגלים קרי־מזג ושחקנים… הה, כמה טוב לחזור!״

״רעב כבד מאוד משתולל בערי מרוקו,״ אמר חיים בקול שקט ועגום. קשה היה לו ליטול חלק בעליצותו של חותנו. ״הו, כן. שמועות על כך הגיעתו עד לאנגליה,״ אמר חותנו. ״אלפים מתים יומיום, ברעב, במגיפות. והיהודים, כרגיל, סובלים יותר מכל האחרים. בייחוד במכנאס ובפאס ובמרקאש… רבים גם משתמרים. נואשו מגאולת השם. ראיתי אב יהודי מכה את בנו ושולח אותו להמיר את דתו, והבן זועק אל האב, ומתחנן אליו שלא יביא אותו לידי שמד. בדרכך למכנאס מחר תראה את אותות הרעב. שדות כמושים ואילנות שדופים ובהמות מתות ואפילו גופות של בני־אדם נפוחי כפן. ואתה, רק התחרות הנואלת בינך ובין אברהם לבית מימראן, רק זה מה שמעסיק אותך בימים אלו.״

חיים קד קלות, ולא שכח לנשק את יד חותנו, ויצא. בן כ״ה היה באותם ימים, ועל פניו אותות הסיגוף מרצון ומאונס. עוד בטרם רוקנה הבצורת את השווקים ואת המזווים, כבר אז מיעט באכילה ובשתייה, והתמסר בלהט ללימוד התורה. אך לפני חודשים ספורים היה אותו איש בעל העיניים הבוערות והלחיים השקועות יוצא־דופן ברחובותיה של סאלי. שוב בא הרעב ונתרבו המורעבים. המחירים האמירו, השוק השחור פרח. עשירים מופלגים נתרוששו וחיו כדרך שחיים עניים בימים כתיקונם, ואילו העניים — רבים מהם גוועו ברעב ובמחלות. בערים מכנאם וסאלי עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה. גם המוסלמים האמינו בסגולתם של היהודים לפתוח את ארובות השמיים, והכל חיכו בגרון ניחר לטיפה הראשונה. אבל השמיים נותרו באדישותם. שמש אכזרית קפחה על הראשים ללא רחם. יהודים ומוסלמים כאחד זעקו אל אלוהיהם שיחמול על תינוקות. משלא נענו, החלו המוסלמים לטעון כי קנוניה עשו היהודים לעצור את הגשמים, כדי להכריע את עם הארץ ולהביאם עד לסף שואה. די היה בניצוץ הזה כדי להצית את אש הפרעות, ועוד הוסיפו שמן למדורה שמועות על אוצרות זהב או מזון, שהיה אולי יקר אף מן הזהב, הממלאים כביכול את הממגורות ב״מלאח״, ופורעים מורעבים החלו להתאסף בשערי שכונות היהודים. ולא הועילו ההשבעות והתחנונים. גם המולאי איסמאעיל העדיף שזעם ההמון יופנה כלפי היהודים ולא נגדו. וכשהתלקחה האש, כבר לא ניתן לכבות… שוד, אונם, רצח, שריפת ספרי תורה ובתי־כנסיות…

עיניו של חיים היו מעורפלות. רק בספירות העליונות של הקבלה יכול אדם למצוא ניחומים בימים שכאלה. ספר ״הזוהר״ היה פתוח לפניו, אך הוא ידע את תוכנו כמעטבעל־פה. העולם נעלם ונמוג ונפשו היתה כמרחפת בעולמות עליונים. לילות רבים התפלל לבן, ובעיני רוחו ראה אותו, את זה שטרם נולד. לילות רבים נדדה שינה מעיניו. האם היא עקרה? או שמא, הוא עצמו…? עתה, בימים קודרים מעין אלה, יש משום נחמה להיות חסוך־בנים. מי יודע אם לא היתה פוגעת בבנו ידה של מגיפת הטיפוס האיומה, או מגיפת הדבר או החולירע. החל להחשיך. מטעמי חיסכון לא הדליקו נרות בבית. הנר היחיד שנותר נשמר מכל משמר לשעת חירום. ובשוק כמעט שלא ניתן למצוא נרות למכירה, אפילו במחיר מופקע. הוא הניח את ראשו על דפי הספר ועבר אל עולם של הזיות.

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמת המחבר…….

אליהו הנביא ושלושת היהודיםתפוח ההריון

קיים האל שמו ישתבח ובכל מקום כבודו נוכח, עד שהיו שלושה יהודים: האחד עשיר, השני למדן והשלישי פשוט וצנוע.

ברבות הימים, ירד העשיר מנכסיו ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. משלא יכול היה לראות בצער משפחתו, הלך לנוד בדרכים ולחפש את מזלו במקום אחר. הלך ימים רבים בדרכים לא דרכים וניזון ממים, ומעט שעורה שלקח עימו. כך הלך עד שבלו נעליו. גם הלמדן ומשפחתו הגיעו לרעב ופרנסה לא הייתה מצוייה בידו, כי כל עיסוקו היה במכירת ספרים. החליט גם הוא להתהלך בדרכים ומצבו היה כמו זה של העשיר.

היהודי הפשוט גם הוא נדד בדרכים, מחפש מיפלט מפני אשתו שהייתה מרשעת, קיללה וגידפה אותו ומיררה את חייו. רצה הגורל ונפגשו שלושתם על אם הדרך כשהם יחפים ורעבים. ישבו וכל אחד סיפר בתורו את צרותיו. משסיימו לספר את צרותיהם, הופיע לפניהם איש זקן עטור זקן ארוך וצחור, בירכם לשלום ואמר: ״שמעתי את צרותיכם ובאתי לעזור לכם״. הוציא הזקן מכיסו מטבע זהב, נתנו לעשיר ואמר: ״שמור מכל משמר מטבע זה בכיסך ויצליחו עסקיך כמקודם, ואף יותר. לעולם לא תדע מחסור. אך תנאי אני מתנה איתך והוא: להקפיד לתת צדקה לעניים, ולעולם לא תשלח אדם הזקוק לעזרה בידיים ריקות״. הודה העשיר לזקן והלך לדרכו. לאחר מכן, הוציא הזקן ספר קדוש, נתנו ללמדן ואמר לו: ״שים ספר זה בארון הספרים הריק שלך, והוא יתמלא בספרים אותם תוכל למכור. לעולם לא תחסר דבר. אך תנאי אתנה עימך והוא: הקפד ללמוד תורה יום־יום״. הודה הלמדן לזקן והלך גם הוא לדרכו. ליהודי הפשוט, נתן הזקן טבעת יהלום יפה ואמר לו: "ענוד טבעת זו על אצבעה של אשתך, ואז במקום לקלל ולהציק לך, היא תברך ותכבד אותך. כל זאת בתנאי אחד והוא: על כל ברכה החזר לה כפליים, ועל כל מחמאה החמא לה פעמיים״. נפרד האיש הפשוט והצנוע מהזקן, שהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא הזכור לטוב, והלך אף הוא לדרכו. חלפו להם הימים והעשיר הצליח בעסקיו. הוא חזר להיות אמיד כמקודם. הלמדן התפרנס ממכירת ספרים ואף הרחיב את עסקיו. האיש הפשוט חי חיי אושר, שלום ושלווה עם אשתו. ברבות הימים, ככל שהעשיר הרחיב את עסקיו וצבר ממון רב, שכח את הבטחתו לזקן. עניים שפקדו את ביתו גורשו בבושת פנים ובידיים ריקות.

האיש הלמדן, ככל שכרסו שבעה, למד פחות ופחות עד שפסק ללמוד כלל, ואת הבטחתו לזקן לא מילא.

האיש הפשוט והצנוע שמר על הבטחתו. הוא גמל לאשתו תחת כל ברכה ברכתיים, ותחת כל מחמאה החמיא לה כפליים וכך חיו חיים מאושרים.

יום אחד, החליט אליהו הנביא לבקר אצל שלושת היהודים, על־מנת לבדוק אם הם עומדים בהתחייבותם. ראשית, התדפק על דלתו של העשיר, אך המשרתים והשומרים סילקוהו, בטענה שאין לאדונם זמן בשביל פשוטי העם והעניים. בסופו של דבר, נכנס אליהו הנביא לעשיר ואמר: ״האם נתתי לך את המטבע כדי שתבנה לך ארמון עם חיל משמר, עבדים ושפחות? מאחר שאתה לא עמדת בהבטחתך ולא ניצלת את אשר הקדוש־ברוך־הוא נתן לך, החזר לי את המטבע״. כאשר יצא אליהו הנביא מבית העשיר, הפכו העשיר ובני משפחתו לאביונים וכל העושר נעלם כלא היה מעולם. מבית העשיר הלך אליהו הנביא לבית הלמדן, שגם הוא לא עמד בהבטחתו ולקח ממנו את הספר הקדוש. לבסוף, הלך אליהו הנביא לביתו של היהודי הפשוט. שם שמע במו אוזניו איך הוא עומד בתנאי, וחיי משפחתו מאושרים למרות שלא היו עשירים ולמדנים. האשה שקודם גידפה, נוהגת הייתה עתה בכבוד ובהערכה בבעלה ובכל אורח שהתדפק על דלתה. לאחר שאליהו הנביא ראה במו עיניו את השינוי, נתץ את המטבע והספר הקדוש לאיש הפשוט, ואמר ליהודי הפשוט ולאשתו: ״אם תמשיכו כך, לעולם לא יחסר לכם דבר, אך אם תלכו בדרכם של העשיר והלמדן, לא תרוו נחת״. לאחר מילים אלו נעלם אליהו הנביא.

מאז חיו האיש הפשוט ובני משפחתו באושר, בעושר ובלימוד התורה הקדושה.

העשיר והלמדן שירדו מנכסיהם שוב יצאו לנדוד, אך אליהו הנביא הפעם לא בא לעזרתם.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסוניםכתר קדושה

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מה טובו אהליך יעקב

ר׳ יעקב נימנה על גדולי הדור בימיו, ולדורות הכירו בו כאחד מענקי הרוח שהאירו לבני גולת מרוקו.

על בית דינו הראשון נמנו הגאונים: ר׳ דוד מאמאן ור׳ דוד יוסף סעדון, ובהמשך נמנו על בית דינו הגאונים: ר׳ שמואל הלוי, ר׳ אברהם קורקוס, ור׳ יצחק חרוש זכר צדיקים לברכה.

הערות המחבר : במלכי רבנן עמי כז. ערך ר׳ דוד מאמאן מביא שראה אגרת תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ משנת השח״ר (תקי״ג) עליה חתומים ר׳ יעקב פינטו וחבריו ר׳ דוד מאמאן ור׳ דוד יוסף סעדון.

      במקורות שציינו מובאים הדיינים הראשונים בסביבות השנים תק״י – תק״ב, ואילו הדיינים האחרונים מובאים בשנים שאחרי זה, מכאן הסקנו שהם היו בית הדין שאחריהם, ומה גם שחלק מהם כיהנו יחד עם ר׳ אברהם ור׳ יצחק פינטו בני ר׳ יעקב.

פסקי דין רבים שיצאו מקולמוסו, פזורים בספרות השו״ת הענפה של חכמי המערב, ונציין כמה מהם באר מים חיים לר׳ אליעזר דא אבילה (סימן כ״ד), מובא מו׳׳מ ארוך שעבר בסביבות שנת תקט״ו בין רבני אותו דור, אודות דינו של אחד שמסר את חברו . ׳תפסידו ממון רב. בין בתי הדין שחיוו דעתם בנידון, היה גם בית דינו של רבי יעקב פינטו וחבריו הדיינים הנזכרים. עוד מצאנו שם, ויכוח בינם לר׳ אליעזר אבילה בענין עדות בשטר, ומצאנו שם עוד ויכוח בין ר׳ יעקב פינטו ובית דינו לרבי אליעזר דא אבילה בענייני ממון של יתומה, (מעניין לציין, שלמרות שרבי אלעזר דא אבילה חולק ביד חזקה על פסק רבני מראכש, מבטל אותו מכל וכל ומשלח ביקורת חריפה לעברם, בכל אופן באותן שורות מתייחס בכבוד רב לב. ומתאר אותו כ׳׳חכם השלם הדיין המצויין, ונותן משקל לדבריו, ע״ש).

בשאלות ותשובות משפטים צדיקים (מסימן ל״ו עד סימן מ״ז) מובאים באריכות דברי ריבות בין רבני מרוקו בסביבות שנת תק"צ בענין שבועת הקומיסיון(אפוטרופוס המתעסק בנכסים כאחד מבני הבית), ובפסק דינם של הגאונים ר׳ אברהם אביטבול ורבי אהרן אלמאליח רבני רבאט (סימן מ׳), וכן בפסק דינו של נכדו הגאון ר׳ מימון סימן מ״ג), מובאת תקנתו של ר׳ יעקב בעירו שלא להשביע. תקנה זו של רבי יעקב הובאה בשמו גם בליקוטים שבספר ברית אבות למהר׳׳א קורייאט (דף עט )

בשאלות ותשובות משפטים ישרים להגאון ר׳ רפאל (בן מרדכי) בירדוגו (ח״ב סימן רי״ג) פסק בית דינו אודות בעל חוב המקבץ נדבות, אם המעות אותן קיבץ ביות גם כן לפרעון חובותיו.

בשאלות ותשובות נר מערבי (סימן נ״ז) מובא מו״מ ארוך בענין פטור שליחי ציבור שמשי בית הכנסת ומלמדי תינוקות ממיסים, תוך כדי התשובה כותב המשיב: ״וכן נמצא הרב החסיד כמהר׳׳ר יעקב פינטו וב״ד הצדק: כמוהר׳׳ר שמואל הלוי, אברהם קורקוס, יצחק חרוש, שפסקו לפטור, וחתום ע״ז הרב הגדול החסיד כמוה״ר הרי״ף וב״ד הצדק זלה״ה״. תשובת ר׳ יעקב בחתימתו (משנת חקתי״ו – תקכ׳׳ד), מובאת שם בשלמותה, ועליה סומך הכותב את פסק דינו.

בספר ברית אבות להגאון ר׳ אברהם קורייאט (בליקוטים דף עח: והלאה) מביא תקנות חכמי ורבני מרקש בעניינים שונים ומגוונים, ועל הרבה מהם חתום ר יעקב. כמו כן בליקוטי חו׳׳מ (סימן ס״ט ס״ב) מביא ויכוח שהיה בין ר׳ יעקב לר' אברהם בנו בעניני שבועת לוה למלוה, ומכריע כדעת ר׳ יעקב.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

תוכנה של האחרונה רומז, כי בינתיים חל שינוי לרעה במצבם של אנוסי המגרב, ושוב כפו עליהם לבוא במסגדים ולהודות בשליחותו של מוחמד ולהשלים עם טמיעת בניהם ובנותיהם בגויים. עם החמרת המצב נוכח דבריו האכזריים של אותו חכם היה צורך לנקוט עמדה ברורה, כדי לעודד את האנוסים ולהדריכם כיצד עליהם לנהוג.

בלשון חותכת קובע הרמב"ם, כי אסור לאדם בישראל ללמד חובה על ישראל, אפילו אדון הנביאים נענש על שחשד בכשרים. שנית, אין לראות את האסלאם כעבודה זרה, ובפרט ש " השמד הזה שאנחנו בו אין אנחנו מראים בו שאנו עובדים עבודה זרה אלא שאנחנו מראים נאמין מה שהם אומרים לבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים שנרמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו.

שלישית, ישראל שנאנס באונס השמד ועושה מצווה בסתר, יש לו שכר וגמול עליה. ובכל גודל מעלתם של הנהרגים על קדושת השם והמקדשים את השם ברבים, לא כל אדם מוסמך לקבוע מה הוא קידוש השם, והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב : וחי בהם – ויקרא יח, ה – ולא שימות בהם – יומא פה, ב.

הרמב"ם מסיים בעצה למי שדורשים ממנו להודות באסלאם בלי שיעשה נעשה, שיודה ואל ייהרג, אבל הוא מפציר בכל אדם שלא יעמוד בארצות השמד, אלא ייצא לארץ שבה יוכל לקיים את מצוות דתו ותורתו. באומרים שיישארו בארצות השמד עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב ויוציאם ויוליכם לירושלים, אלה הם חוטאים ומחטיאים את זולתם.

אבל מי שיציאתו מתעכבת מסיבות שונות ישתדל לקיים כל מצווה הבאה לידו, ואל יאמר בלבו שכבר עבר על מצווה גדולה ולכן יזלזל בקיום קלה ממנה, ויש לקרב ולזרז לקיום המצוות את אלה שהצליחו למלט את נפשם מארצות השמד, ולא מן הראוי להרחיקם.

מפני לחץ הגזירות ובהשפעת אגרתו של הרמב"ם נעזב המערב על ידי החכמים והרבנים, ועזיבה זו גרמה להנמכת קומתו של העם הפשוט. הרמב"ם תיאר את המצב במלים קצרות וקולעות באגרתו אל תלמידיו : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא, ואור ישראל שם כבה, ישראל להבה ".

אין להניח, כי כל המשכילים נטשו את הארץ, וגם בעריה אבן דנאן מאשר במפורש, כי בימיו – סוף המאה הט"ו – נמצאים בפאס מבני בניו של רבי יהודה אבן סוסאן, אלא שמעתה התחילה תקופת שפל והשפלה בחיי החברה היהודית במגרב, שאת ראשיתה תיאר רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין.

מוצאו של רבי יוסף אבן עקנין ממשפחה שבאה מספרד. הוא עצמו נולד במגרב, ובזמן שהגיעה משפחת מימון לפאס התקרב אל הרמב"ם ונעשה ממעריציו. הוא מודה, שבצעירותו גדל למראית עין בדת האסלאם, שכפו על משפחתו, והמחשבה שבסופו של דבר נעשה למחלל שם שמים מרצון, מאחר שהיה בידו להימלט לארץ אחרת, מכרסמת בלבו ואינה נותנת מנוח לרוחו.

נוסף על כך לא שפר חלקם של המומרים גם בעולם הזה. כי בניגוד לשמדות אחרים אין הם זוכים לכבוד מצד הרשות המוסלמית. " ככל אשר נראה שאנו שומעים בקולם בכל אשר יצוו עלינו ונוטים אחריתורתם כן יכבידו את עוּלם עלינו ויעבידו אותנו בפרך.

גם בני בניהם של המשומדים הראשונים – משנות הארבעים של המאה השתיים עשרה -, שגדלו כמוסלמים, מופלים לרעה, ולפיכך חזרו רבים מהם בתשובה שלמה. מי שנתפס בכך, נשפט כמוסלמי הממיר את דתו שחייב מיתה, אם אינו חוזר בו. אבן עקנין מונה עוד שורה של גזירות אחרות, שגזרו אז השלטונות על יהודים אלה, ועל פרטיהן נעמוד מיד בסעיף על ההפליות.

רבי מיימון הדיין ידוע בעיקר בזכות בנו ותלמידו הגדול, הרמב"ם. ברם, רבי מיימון עצמו היה תלמיד חכם גדול בזכות עצמו, כפי שתוארו מעיד, וצאצא למשפחה של רבנים ודיינים. הרמב"ם מכנה את אבי אביו, רבי יוסף, בתואר "החכם". רבי מימון שימש כדיין בבית הדין של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה רבו.

רבי מיימון נאלץ לעקור ביחד עם משפחתו מספרד, עקב פרעות שהתחילו ביהודים, ועבר עם משפחתו לפס שבמרוקו. משם נאלץ לברוח שוב עם משפחתו בעקבות גזירות חדשות של כת האל-מוואחידון הקנאית. הפעם המשפחה עברה לארץ ישראל.

 משפחתו ככל הנראה ניסתה להיאחז בארץ ישראל, אך תנאי החיים תחת השלטון הצלבני היו קשים מדי, והמשפחה המשיכה לנדוד עד שהגיעה למצרים והתיישבה שם. רבי מיימון עצמו, ככל הנראה נפטר בארץ ישראל.

בידינו נותרו תשובות הלכתיות של רבי מיימון, וכן אגרת שהוא כתב ליהודים בעת הפרעות, על־מנת לעודדם. תשובות אלו ואגרת זו יצאו לאחרונה לאור בספר אגרת הנחמה, בהוצאת מוסד הרב קוק, 2008. תשובותיו של רבי מיימון פורסמו גם קודם לכן, בספר "חיי הרמב"ם" על ידי ר' יהודה לייב מימון – עד כאן מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג " תולדות היהודים באפריקה הצפונית חלק א'. 

פעמים 82 – חכמת נשים-נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

קשרים לגברים ורשתות של נשיםFemme Juive de Tanger, 1870

הירידה ההדרגתית במספרן של מוסרות חדית׳ מחברי הנביא לדור השלישי והרביעי, משתקפת בפילוג לפי מיגדר של החוליות בשרשרות המסירה. שישים ושבעה אחוז מ״חברות הנביא״(צחאביאת) שמסרו ממנו או עליו העבירו לגברים בלבד, עשרים ושישה לגברים ונשים, ושבעה אחוזים לנשים בלבד. מבין ה״ממשיכים״(תאבעון) שהכירו את חברי הנביא, שמונים ושניים אחוז מהנשים מסרו את המידע שלהן לגברים בלבד, שישה אחוזים לנשים וגברים ושנים-עשר אחוז לנשים בלבד. ממעט הנשים המהוות את החוליה השלישית, שמונים וחמישה אחוז מסרו לגברים בלבד, וכל הנשים מהדור הרביעי מסרו לגברים.

הנשים המומחיות לחדית׳ והמשכילות בדורות הבאים קיבלו את המידע שלהן מגברים, ומסרו אותו הלאה בעיקר לגברים. בקובץ של אלח׳טיב אלבע׳דאדי רק אשה אחת למדה מאשה, ושתיים מסרו לנשים. שמונים ושמונה אחוז בערך מהנשים המשכילות המופיעות במלונו של אבן חג׳ר מהמאה השמינית/הארבע־עשרה למדו מגברים בלבד, שישה אחוזים מנשים וגברים ושישה אחוזים מנשים בלבד. אף על פי שרק בכמחצית מהביוגרפיות יש ריווח לגבי תלמידיהן, תשעים וחמישה אחוז מהן מסרו לגברים בלבד, 2.5% אחוזים לנשים וגברים, ו־2.5% לנשים בלבד. בספרו של אלסח׳אוי על נשים, לשבעים אחוז היו רק מורים גברים, עשרים וחמישה אחוז למדו מנשים וגברים וחמישה אחוזים למדו עם נשים בלבד. נראה שאלסח׳אוי מציין את תלמידיהן של הנשים הללו כשהוא עצמו, מוריו וחבריו למדו איתן, ומשום כך הרוב הגדול של הנשים הנזכרות אצלו לימדו גברים, ואילו רק תלמידה אחת מוזכרת.

מבחינה מספרית, רשתות של נשים הן מיעוט בשרשרות מסירה, אולם הן מעניינות ממספר סיבות. מסירה מאשה לאשה נראית כדבר המובן מאליו והפחות בעייתי מאשר מסירה מאשה לגבר, בגלל הצניעות. יתר על כן, נשים שהתפרסמו בזכות הידע שלהן היו יכולות להעביר חלק מהיוקרה שלהן כאשר הן לימדו נשים אחרות. רוב הנשים בדור ה״ממשיכים״ שהכירו את חברי הנביא (58%) מסרו מסורות של הנביא מנשים אחרות בדרך כלל מנשותיו – ושנים-עשר אחוז נוספים קיבלו מגברים ומנשים. עַמְרָה בִּנְת עַבְּד אַלְרַחְמַן זכתה במוניטין שלה כמומחית לחדית׳ בעיקר הודות לקשר שלה עם עַיִשָה, אשתו האהובה ביותר של הנביא מחמד. מבין המוסרות מהדור השלישי, שישים ושמונה אחוז מסרו מנשים ו־13.5% מנשים וגברים. מבין קומץ הנשים שהן החוליה הרביעית בשרשרות המסירה, כולן קיבלו מנשים.

בביוגרפיות של מומחיות מפורסמות לחדית׳, אין תלמידותיהן רשומות בשמן לעתים קרובות, וכנראה הן כלולות בין ״אחרים״, אולם המורות של נושא הביוגרפיה מוזכרות, כי הן מוסיפות לה יוקרה. כך ניתן לשחזר את הרשתות הנשיות, בהצלבת ביוגרפיות אחורנית ממקורות שונים. שלוש נשים מוזכרות כמי שקיבלו מידע מפאטמה אַלג'וּזְדַאניה 425-524 – 1033-1129 מוסרת של קובצי מסורות – והאחרונה מהן מתה בשנת 607/1210 אחת הנשים האלה הובאה לפני פאטמה בגיל שנתיים! כך על פי תאריך הלידה שלה.

 אֻם מֻחֵמָד זַיְנַב בִנְת עֻמר (נפטרה 1299/699), שבנוסף על פעילותה הפילנתרופית, קיבלה רישיון מזינב בנת אלשערי הנודעת, ומותה בשנת 1218/615 נחשב לקטיעת שרשרת מסירה משובחת. כמה נשים שמעו קבצי חדית׳ מסִת אַלְוֻזרָאא׳, בתו של הקאצ׳י שמס אלדין עֻמר אלמַנְגַ׳א, מוסרת הקבצים של זמנה. הידע של אשה זו היה כל כך חשוב והקשר עימה כל כך יוקרתי, עד שאשה פלונית מוזכרת כמי ששמעה אותה בשעה שלא ייתכן כי פגשה אותה כלל.

زينب بنت الشعري (524هـ615هـ / 11301219م) عالمة في أصول الدين.

سيرتها

هى أم المؤيد زينب -وتدعى حرة أيضًا- بنت أبي القاسم عبدالرحمن بن الحسن بن أحمد بن سهل بن أحمد بن عُبدوس، الجرجاني الأصل النيسابورى الدار الصوفي المعروف بالشَّعريْ. كانت عالمة، ولدت سنة أربع وعشرين وخمسمائة (524هـبنيسابور. وأدركت جماعة من أعيان العلماء، وأخذت عنهم رواية وإجازة. سمعَت من أبى محمد إسماعيل ابن أبي بكر النيسابورى القارىء، وأبي القاسم زاهر، وأبي بكر وجيه ابنَى طاهر السخاميين، وأبي المظفر عبد المنعم بن عبدالكريم بن هوازن القشيري وغيرهم. وأجاز لها الحافظ عبد الغافر الفارسي، والعلامة الزمخشري صاحب "الكشاف" وغيرهما من السادات الحفاظ. وتتلمذ عليها عدد من طلاب العلم، وأجازت لبعضهم.

זינב בנת אלכאמל, מוסרת קובצי חדית׳ מפורסמת נוספת מהמאה השמינית/הארבע־עשרה, הובאה בגיל שנתיים לפני חביבה בנת אבו עמר (נפטרה 1275/674), אשר בתורה קיבלה רשיון מעאישה בנת מעמר(נפטרה 1210/607), שפגשה את פאטמה אלג׳וזדאניה. זינב נפטרה בשנת 1339/740 בגיל תשעים וארבע, ועל שמונה נשים בקובץ הביוגרפי של אלסח׳אוי דווח ששמעו אותה או קיבלו ממנה רשיונות.

המוסרת הבולטת והפורייה ביותר בתקופתו של אלסח׳אוי היתה עאיישה בנת עבד אלהאדי. עאישה למדה קובצי חדית׳ ואת הביוגרפיה של הנביא מאת אבן השאם וקיבלה רישיון ממספר מלומדים, ובכללם מוסרת הקבצים סת אלפֻקְהַאא בנת אלואסטי (נפטרה 1325/726)." אלסח׳אוי כותב שעאישה היתה האחרונה שמסרה את בח׳ארי ממקור משובח. היא חיה עד גיל שמונים וארבע, ומשווים אותה לקודמתה, סת אלוזראא׳, שהמשיכה לחיות אחרי מותם של כל עמיתיה הגברים. התמזל המזל ובדיוק מאה שנים מפרידות בין מותן של שתי מומחיות מפורסמות אלה לחדית׳. אלסח׳אוי מזכיר את עאישה בנת אלהאדי כמורתן של שלושים וחמש נשים לפחות. לרוע המזל, מיעוט הביוגרפיות של מוסרות לאחר המאה התשיעית/החמש־עשרה וקיצורן, אינם מאפשרים לנו לסרטט את שרשרת הנשים הלאה, והביוגרפים ממעטים לדווח על נשים בקרב תלמידיהן של נשים מלומדות.

קומץ נשים מוזכרות כמורות אשר התמחו בלימוד נשים, אך תחום זה כנראה לא היה יוקרתי בעיני הביוגרפים. אשה אחת לימדה קוראן ונאמר שהיא היתה מיומנת יותר בספר הקדוש מאשר גברים; אחרת לימדה נשים את דיני הטהרה הקשורים בנידה. אולם, אי־אפשר להשוות בין הוראת מידע יסודי לבין לימוד מסורות. יתרה מזו, נראה שמורות אלה לימדו לפרנסתן, ולא לשם הלימוד עצמו, כפי שנהגו מלומדים אחרים.

סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמי

סוד הפמוטסוד הפמוט - בתיה כרמי

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

תקוותנו נשגבת ופשוטה

 שרו צאצאי האנוסים בבלמונטה 

כ-60 איש, כולם בני משפחה אחת, התאספו בביתו של אביהם הזקן.

האורחים הזרים נתבקשו לעזוב את הבית. הוסבר להם, שהמשפחה עומדת לערוך טקס, בו אסור לאדם זר להיות נוכח. רק לאחר הפצרות רבות ולאחר שבן המשפחה, בדק את דרכוניהם של האורחים, כדי לוודא שאכן הם יהודים מישראל, הותר להם להישאר. האורחים היו שני הח״כים, שיצאו בעקבות האנוסים, ביוזמת שר הקליטה אהרון אוזן ועם עידוד הרבנים הראשיים לישראל. היו אלה ח׳כ הרב מנחם הכהן, חכי אהרון נחמיאס ודומינגוס, עיתונאי פורטוגזי, אף הוא מהג׳ודיאוס, שהתלווה אליהם.

המקום – ביתם של צאצאי האנוסים בבלמונטה אשר בפורטוגל. החג אותו עמדה המשפחה לחגוג – חג ״הפסקואה״ (פסח בפורטוגזית).

התאריך – 24 באפריל 1983.

היה זה ב-י״ד באייר, חודש לאחר פסח שלנו, כלומר, ערב ״פסח שני״. מכיוון שהם חוגגים את הפסח, בתאריך שנקבע לפי ספירת 13 חודשי ירח, עשוי לצאת, שפסח שלהם, יחול אפילו חודש, אחרי פסח לפי ספירתנו.

על הפגישה עם הג׳ודיאוס ועל הטקס שנערך, שמענו מהרב מנחם הכהן.

כשהבית היה מלא באנשים, עברו כל בני המשפחה, לחדר השני, שם עמד שולחן מכוסה במפה.

היה זה בשעת שקיעת השמש. כשכולם עמדו מסביב לשולחן, ביקשה בת המשפחה שיפסיקו את הרעש, כדי שיוכלו להתחיל בטקס והזקנה הרימה את המפה.

על השולחן, התגלתה קופסה ובה חתיכות בצק מפוחמות, לידה צלחת ובה עלי חסה וירק נוסף. הזקנה הסבירה, שזהו טקס הפרשת המעשר מהבצק. את חתיכות הבצק הם שמרו במשך שנים אחדות.

הבת החזיקה את קופסת הבצק בידה האחת ובשנייה כיסתה אחת מעיניה. עמדה מול החלון הפתוח, כשהיא פונה לצד מזרח, נענעה את הקופסה, בירכה בפורטוגזית, ברכות הנקראות – קאנטיקה דה פאסקואה ־ שירת הפסח, ונשקה לבצק שבקופסה. היא חזרה על כך שלוש פעמים.

אחר כך, עברה הקופסה מיד ליד וכולם אמרו – ״סקורדוטוזה״ ומלים שבתרגום לעברית – זהו הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים בדרכם אל הארץ המובטחת.

הטקס הבא, כדוגמת הטקס הקודם, נערך עם צלחת הירק. כל אחד מהנוכחים קיבל חתיכות ירק. על הירק הם אמרו – ירק זה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים, בדרכם אל הארץ המובטחת.

מתברר, שאצל הג׳ודיאוס, הבנות הן החזניות והן מנהלות את הטקס ובני המשפחה, חוזרים אחריהן על הברכות והתפילות. זאת, משום שהנשים הן המעבירות את המסורת לילדיהן. אולי משום כך, הן גם מברכות ״ברוך שעשני אשה״.

בקצה החדר, הייתה דלת ומאחוריה, כוך נסתר. הזקנה פתחה את דלת הכוך, והדליקה בתוכו שתי פתילות בשמן זית, שלצידם היו מונחים ענפים ומיד סגרה את הדלת.

הם הסבירו שסוגרים את הדלת, כדי שהשכנים הנוצרים לא יראו את הנרות.

שוב ניסו לבקש מאתנו שנלך, כי הם עומדים לאכול את סעודת־החג ואסור לאיש זר להצטרף אליהם.

אותו טקס, התנהל גם בבתי-אב אחרים בעיר, אליהם הגיעו כל בני המשפחה.

בהמשך שהותנו שם, כבר ידעו שאנחנו יהודים מישראל וקראו לעברנו ־ שבת-שלום, או – אנחנו ג׳ודיאוס. הסתבר שהם מברכים בברכת שבת-שלום, בכל הזדמנות חגיגית ולא רק בשבת. באחת החצרות, כיבדה אותנו אשה, במצות דמויות פיתות קטנות, מתוך קערה גדולה. היא עטפה את המצות במפית ורמזה לנו להחביאן בכיס, כשהיא מורה על פיה, לאות שתיקה. גם אשה זו הדליקה נרות בכוך, שעליו כיסה וילון. גם שם חשדו בדומינגוס העיתונאי והתעורר ויכוח.

חילקתי לילדים כיפות שהבאתי מהארץ ונאלצתי להבטיח למי שלא קיבל, שאשלח להם כיפות נוספות כשאחזור לישראל.

מנהגים נוספים ממנהגי הג׳ודיאוס – האב הוא המגלה לילדיו את סוד מוצאם היהודי ומשביע אותם, שלא לגלות את הסוד. דומינגוס סיפר לנו, שגם הוא נשבע כך ולכן, רק לאחר היתר מאביו, סיפר לנו על מנהגי הפסח שלהם. הם שוחטים כבש ואוכלים אותו צלוי בפסח, אך מקפידים שלא לאוכלו על הדם. התברר שהם יודעים על תענית אסתר, אבל לא על פורים. ביום כיפור הם צמים ומתפללים. הזקנים אינם אוכלים חזיר.

בעבר, הלכו לכנסייה לעתים תכופות, כדי ששכניהם הנוצרים יראו, עד כמה הם נוצרים טובים. היום הם הולכים לכנסייה לעתים רחוקות.

הם נישאים בינם לבין עצמם, כשאת טקסי החתונות, הם עורכים עדיין בכנסייה, אבל אחר כך, עורכים טקס משפחתי נוסף, שהוא המחייב והחשוב, בנוכחות עשרה אנשים. כמו המניין שלנו. כמעט ואין גירושין אצל הג׳ודיאוס ואת מתיהם הם קוברים בבית הקברות הנוצרי, אולם ללא סימן הצלב.

המארחים, הסכימו לשיר בפנינו משיריהם. הם שרו על־עשרת הדיברות, על מרים הנביאה ושיר תקווה האומר ־ תקוותנו עוד לא אבדה, תקוותנו נשגבת ופשוטה לשוב לארץ אבותינו, ארצו של דוד המלך.

ביום האחרון לביקורנו בבלמונטה, מוסיף ומספר מר אהרון נחמיאס, נכנסנו לאחד הבתים.

בחוץ ירד שלג ובפנים מצאנו זקן יושב ומתחמם ליד מדורת עצים. ישבנו לידו וניסינו לעודד אותו, לספר לנו עוד על מנהגיהם, אבל האיש לא הגיב.

והנה לפתע, אמר הרב מנחם הכהן – שמע ישראל… הזקן התרומם, כאילו משהו התחולל בו וקרא – את זה שמעתי פעם מהסבא שלי, כשהייתי ילד.

בערב, כשעמדנו לצאת לליסבון, באו להיפרד מאתנו, כל הנקראים יהודים.

הם עמדו בשורה עורפית וביקשו את ברכתו של הרב. הרב מנחם הכהן, בירך כל אחד וכל אחת בנפרד בשמם. הברכה נמשכה כשעה וחצי.

חזרנו לארץ. לאחר כארבעה חודשים, הגיעה קבוצה של 23 מאנשי בלמונטה. לקחנו אותם לכותל המערבי ואירחנו אותם בצפת. הם ביקשו לחזור ולהישאר בארץ.

אמרנו להם שזאת ארצם, אבל הם צריכים לדעת שהם חייבים בגיור.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

ביסם אללאה קאומי

על ידי ד" חיים בנטוב – חוקר יהדות צפון אפריקהלאלא סוליכא

חטיבה ב

אללאה יעטינא / זכות לאלא סוליכא

די צדיקא תטלב עלינא / ישראל ירתאחו מן האד אצ׳יקא

האל יחוננו / זכות מרת סוליכא

 שהצדקת תתפלל עלינו / שישראל ינוחו מזאת המצוקה

 

יום אופא למיזאל / זא מעוול מחתאל / פאט מסאת לגזאל

 רבי יסרדו כפיף / גיר באטל תסקא

 גן עדן כא תדור / ומתלהא מא בקא

ביום שתם המועד / בא מוכן ומזומן / למקום שהלכה האיילה

האל יעקרהו מהר / רק לריק ייגע

 בגן עדן היא מטיילת / וכמוה אין

 

 יום עמלו כּאגטהום / וזאו לסידהום / וסהדו סהודהום

 כל מן הוא סריף / זא יתלאקא

עלא סהאדת זור / נדאוהוס בלבדיקא

ביום שהכינו חוזיהם / ובאו לאדוניהם / והעידו עדיהם

כל איש חשוב ונשוא פנים / בא לאספה

 כדי להעיד עדות שקר / הלוואי נראה אותם בכיליונם

 

סבאח ועשיה / עמלו לף דגיא / מעא ליסלאמיא

קאלולהא כּיף כּיף / האגדא נתי תבקא

 ראה דאכּ לגנזור / מא יסתהלסי חריקא

בוקר וערב / עשו אספה מהר / עם האסלאמייה

 אמרו לה איך איך / ככה תישארי

הנה הפנים היפות ההן / אין נאה להן השרפה

נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק שביעי

 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"לנר המערב

איש טבריה ת"ו

בין רבי משה חליוואה הגדול שבחכמי המגורשים אז, ובין חכמי התושבים שמצדם עמד רבי שלום מסגות הרב והסוחר שבא אז מתוניס ויגר בפאס, וגם במחלוקת שבפעם הראשונה ההיא עברו דברי ריב ומדון והיו " דברים בגו " כמו שסיפר רבי חיים גאגין בתחלת דבריו.

ואמנם כל ההתנגדות הנמרצת שהראו התושבים, ורבי חיים גאגין בפרט, לעצור בעד המנהג של המגורשים ההוא ומלפשט את היתא הנפיחה בפאס. הנה לפי מה שראינו אחרי כן יכלו המגורשים סוף סוף לגבור על כל המכשולים ההם, ומנה הנפיחה ההוא יחד על כל מנהגי קשטילייא בענייני הדת שהביאו אתם המגורשים לפאס, התפשטו ברוה ערי המערב.

והתושבים כמו המגורשים אחזו במו וימצאו להם מהלכים ביניהם ולפי הנראה שזה היה אחרי אשר רבי חיים גאגין הלוחם הגדול נגד המגורשים הלך לעולמו בסוף המאה השלישית בערך שאז עלה בידי חכמי המגורשים לבצע את זממם, וגם מנהגיהם גם כל ההנהגה הציבורית, השררה והדיינות וכל מכשירי הקהלות ומשטרם נסבו יד ויעברו לידי המגורשים, והתושבים נבלעו בקרבם ויתאחדו אתן.

רק בדבר אחד נשארו התושבים נפרדים מעל המגורשים בפאס עוד עד הדורות האחרונים, בהשאיר להם בית הכנסת מיוחדה שבה יתפללו צאצאי התושבים בנוסח מיוחד ונבדל, ובית הכנסת הזה שבעיר פאס, נמסר למורשה ולצאצאי בני המשפחה " אבן דנאן " עד היום הזה.

אך בעוד שבחבל הצפוני מערבי של ארץ מרוקו, בהערים הנחשבות לגבול פאס, בהערים אלה, מכנאס, אלצאר וואדזן באדיס דבדו וערי החוף טאנג'יר, תיטואן, סאלי, ארזילא, לעראייש, רבאט, אסאפי ובנותיהן הייתה פעולת המגורשים ניכרת כל כך עד כי כמעט לא ניכרו עוד הוהודים התושבים לפניהם, הנה בחבל הדרומי של מרוקו, הערים הנחשבות לגבול עיר הראשה מארוקה, שמה לא הביאה ההשפעה הספרדית של המגורשים, פעולה ממשית וניכרת.

זולת בערים אחדות כבמארוקה העיר הראשה בעצמה, ובעיר החוף מוגאדור וכן בעיר דאדיש אחת מערי השדה שבגבול מארוקה, שבם היה איזה רושם לפעולות המגורשים ועקבותם, זולת אלה לא ניכר בכל הערים הדרומיות ההם אף רושם מה לעקבות המגורשים והתושבים.

יהודי הערים ההם לא קבלו שום שינוי במעבר החדש הזה של בוא מגורשי ספרד במרוקו. וישארו נופלים בערכם לעומת אחיהם יושבי צפון הארץ, כן בהליכות חייהם וכן במנהגיהם הדתיים ובידיעותיהם, הסבה לזה מובנה היא מאילה מפני כי מגורשי ספרד עוד בעת בואם הצטמצם מושבם רק מסביב לעיר פאס, אשר בה נאספו שמה כל העדרים.

וכמובן גם אחרי כן, אחרי שהתפזרו המגורשים מחוץ לגבולות פאס, התפשטו אך ורק בהערים הסמוכות בחבל ההוא הצפוני, ולהערים הדרומיות באו רק אנשים מתי מספר.

באחת הערים הדרומיות ההם, בעיר דאדיש שזכרנו, נמצאה אמנם קהלה חשובה בערכה על ידי אחת מהמשפחות המכובדות מהמגורשים, שהתיישבה שם בעיר ההיא, בני משפחת פרץ, אחת המשפחות המיוחסות שביהודי ספרד ושהתייחשה במוצאה לגלות ירושלים ומשבט יהודה, כאשר גורשו מספרד באו ישר עד לגבול מארוקה ויקנו להם בכסף מאת מלך מארוקה את העיר ההיא דאדיש שמצאו אותה טובה בעיניהם.

הם ישבו בהעיר ההיא מאז שנים רבות ואיש זר לא התערב בקרבם, גם נשמרו לבלי התחתן במשפחה אחרת ויקחו להם רק מתוך משפחתם. לכלם היה נמצא אתם ספר היחש אשר הביאו עמם מספרד ושבו נכתב התייחשותם מדור דור לבית אבותם עוד למן העת אשר הגלו מירושלים ועוד אביהם הראשון פרץ בן יהודה, בספר היחש ההוא נזהרו כל בני המשפחה גם אז בשבתם בעיר דאדיש, לכתוב בו איש איש את צאצאיו.

כן זמן לא מעט נשארה המושבה היהודית הזאת, ובני המשפחה ההיא גדלו והצליחו בה וירבו ויעצמו, וכאשר לא יכלה אחרי כן העיר ההיא דאדיש לשאת אותם הוסיפו וירחיבו את גבולם בקנות להם עוד את העיר הסמוכה לה את העיר טיולית ועוד עד תחלת המאה החמישית התקיימו כל צאצאי המשפחה הזאת שם בשתי הערים דאדיש וטיולי.

ובם נמצאו גם גדולי תורה ואנשים בעלי הון, אך מאז והלאה לא נדע עוד מה היה בגורלם, וכנראה שטף הרדיפות שנרדפו יהודי מארוקה במאה החמישית כאשר נזכיר הלאה בקורות המאה ההיא, שטף ועבר גם לתוך שני הערים ההם ויעש רושם רב, כי לפי הידיעות שיש לנו אודותם כיום, נוכל להגיד כי הרבה מהם מבני המשפחה ההיא פרץ, שישבו כלם לראשונה בשתי הערים ההם, נתפזרו ביתר ערי השדה שמסביב לגבול מארוקה ויש גם שנדדו הלכו לארצות רחוקות.

ובשתי הערים ההם דאדיש וטיולית נשאר רק חלק מה מהם, וגם אלה הנשארים שונו בתכונתם ולא נכרים בהם כי צאצאי מגורשי ספרד המה, ואף שפתם המדוברת ביניהם היא השפה הברברית, כשכניהם תושבי הארץ.

סוף פרק שביעי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר