מהו המסחר בשעורה ובחנדל(רוש)?=

היום קשה מאוד לתאר מהי"חלוציות" בארץ במאה ה-19 ובראשית המאה ה- 20. יהודים הלכו לגור באוהלי הבדואים במדבר באר שבע. חכם נסים,שעמד בראש גרעין יפו בעזה(1886), במטרה לקלוט עולים חדשים מרוסיה כמו ביפו, עשה זאת ללא ניסיון, ללא הדרכה או עזרה. הוא גילה, כי למסחר בשעורה המיוחדת של הדרום והנגב ובחנדל, נדרש כסף רב היה צורך לשלם לבדואים מפרעות לפני זריעת השעורה ולפני עתת החנדל, ואת יתרת הכסף לשלם בעתת האסיף, בדי להבטיח מסירת הסחורה(דמאן).

הסכמים נעשו בעל-פה, וזה לא היה פשוט לסוחרים מתחילים לשלם כסף לבדואים האנלפאביתים המפוזרים במרחבי המדבר, ללא חוזה כתוב וללא כל ביטחון בכתב רק משפחות הארווסים העשירות היו, אולי, היחידות שיכלו לפעול בשיטה זו בעת ההיא. אין גם לשכוח, שכלי התחבורה בימים ההם היו החמור, הסוס והגמל. חיה קשה לסוחרים מתחילים להגיע למחנות הבדואים במרחבי המדבר, לכן המסחר היה מבוסס על היכרות ועל אמון הדדי בלבד, ללא מיסמך שיבטיח את כיבוד ההסכמים וההבטחות.

הכל נעשה בעל-פה. אפילו הסוחרים הערבים העשירים מעזה נעזרו בראשי השבטים החזקים, לשמש להם לעדות להבטחת קיום ההסכמים שנעשו בנוכחותם. כמובן שזה לא היה בחינם. היו גם בעיות אובייקטיביות שנבעו משנות בצורת, או מחיים ומוות של המוכר או הקונה; לכן לא כל סוחר חדש היה מסוגל לעמוד בקשיי מסחר אלה עם אנשי המדבר, ורבים נאלצו לעזוב ולעבור לענפי מסחר אחרים, נוחים יותר, גם אם היו פחות רווחיים. כאמור רק שבט הארווסים הצליח לעמוד במסחר הזה.

האוהל היהודי הראשון במדבר באר-שבע

ראש גרעין עזה, חכם נסים, נהג להתיעץ עם עמיתו אברהם חיים שלוש, שהיה ותיק במסחר השעורה בנגב, דבר שעודד אותו להמשיך להתמודד שם עם המצב, חרף כל הקשיים.

באחד הימים נזדמן אל חכם נסים בדואי ממדבר באר-שבע, שהביא לעזה שעורה למכירה. חכם נסים הציע לו לעבוד אצלו בהעברת שעורה שהוא יקנה בשוק באר- שבע – למחסן שלו בעזה. הבדואים אמרו לחכם נסים, שהם ימכרו לו שעורה בזול יותר מאשר בשוק, והזמינו להתארח בביתו. חכם נסים ועוזריו היהודים נטו אוהלו בקירבת אוהל הבדואי בן שבט אל-עטוונה (ליד באר המים שחכם נסים קרא לה "באר אברהם", השייכת לשבט אלתיאהה).

בלילות, ליד ספל הקפה, הפליא חכם נסים את שומעיו בקריאה בקוראן הקדוש, וזכה להערכה רבה בשל הטלית והתפילין, שלבשו-הניחו הוא ועוזריו בשעת תפילת שחרית.

שכניו לאוהל, שהתרשמו מהופעתם בעת התפילה, סיפרו לאמיר חאיג עלי אל-עטוונה, ראש שבט אלתיאהה, על הסוחר היהודי הקונה שעורה ועל בקיאותו בקוראן. שייח' עלי שלח להזמין אליו את חכם נסים להתארח במדאפה שלו. במשך הימים ששהו יחד התקשרו השניים איש אל רעהו, התידדו והחליטו לעבוד ביחד.

חאג' עלי סיפר לנסים אלקיים על מוצא שבט אלתיאהה, אשר מתייחס לנביא יתרו, חותן הנביא מוסה. ומאז הם תועים במדבר (פירוש המלה תיאהה: תועים). עוד סיפר, כי שבט אלתיאהה מחזיק במקורות המים, כי הם השבט החזק ביותר מזה שנים רבות במדבר באר-שבע.

כשחכם נסים אלקיים הציג עצמו כנסים בן מוסה בן עזיז בן איברהים בן דהווד, התפעל חאג' עלי מכך שגם היהודים זוכרים את אבותיהם.

נסים אלקיים נודע בבקיאותו בקוראן ובתורת הנביא מוסה, שהיתה מכובדת הן בקרב הבדואים והן בין העירוניים. שליטתו בקוראן הקנתה לו עליונות והבדואים משבט אל-עטוונה קראו לו שייח' נסים. שייח' עלי סיפר לשייח' נסים, כי שתי נשותיו הבדואיות לא ילדו לו בנים זכרים, כך גם שתי הנשים הפלחיות מבריר, והוא התגרש מהראשונה ונשא אשה נוספת ממשפחת עשור בעזה. התברר, שמשפחת עשור גרה באותו הרחוב שבו גרה משפחת נסים אלקיים, ושהיא נהגה לקנות בחנות לנשים של מזל, אשת חכם נסים, שלא ידעה שזו אשת שייח' עלי

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

פיוט לכבוד הרשב״י זיע"א

סימן אני יחייא בן מכלוף אדהאן חזק

כקטן כגדול מהמעון. מרעיש הארץ רבי שמעון

אל אלהים דבר ויקרא. צדיק זה יסוד עולם עת צנה וסוחרה. להציל עם עני ואביון:

נשים אנשים שמחו נא. בשמחת בר יוחאי התנא. למדו בזֹהר ובמשנה. אולי יפנה יי להגיון:                   

יום אשר ברח למערה. נגלה אליו עלה בסערה. גלה לו כל רזי התורה מה שהיה חבוש בטמון:

ישב שם שלש עשרה שנה. עם בנו שניהם בשכונה. להשתתף עם השכינה בגזרת אל רם ועליון:

חברים מקשיבים לקולו. מפיו הם יחיו וישאלו. כתבו המכתב ושלחו לו בך צפרים יצפצפון:

ישב והמתין רבי יוסי. לתשובת בתורה מתנשא. שבה היונה בניב רחשי. וידעו הדבר בכוון             

יצא לקראתו רבי פנחס. ושאל על כבוד קונו חס. מהרה הכתב אליו נִחץ. כי התורה יצאה מציון:

ידיד האל עת צאתו. כל העולם האיר בזכותו. חבריו ראו בשמחתו. כלם קרבו ויאתיון:

:את השם קִדש בצאתו. לא עמד שום אחד לקראתו. בושה כסתה אויבתו כלם תוסיף רוחם יגועון

במהרה הלך אל העירה. וטהר אוז קברי מערה. וגם בטל כל הגזרה מגזרת נחש וצפעון:

נכנס בכל חדרי התורה. וגם ידע בסוד הפרה. אשר מעולם היא נסתרה מכל נביא ומכל חזון:

״היית מאמין שמלך אנגליה אינו דובר אנגלית?!״

 משה בן עטר התרווח על הספה הנמוכה, ולגם תה עם שיבא. מן הים החלה לעלות רוח קלה, ועומס השרב הוקל מעט. הימים ימי קיץ תפ״א, ומשה אך הגיע משליחות מדינית ממדרגה ראשונה באנגליה. למחרת היה עליו להשכים בבוקר ולרכב למכנאם, למסור למלך פרטים על מילוי משימתו. רוחו היתה טובה: במקום שנכשלו אחרים, הצליח הוא. לפניו ניסה הנכבד היהודי משה מוקאטה להשיג אותו יעד והעלה חרס. והנה הוא, כמעט בקלות, השיג את החתימה הנכספת. גם החוסם המלכותי מוטבע עליו: ג׳ורג׳ הראשון מלך בריטניה הגדולה! שנים התכונן לרגע הזה. למד אנגלית כדי שיוכל לשוחח עם המלך האדיר בשפתו הוא, והנה, בבוא הרגע, שוב נזקק למתורגמנים, כי המלך ג׳ורג׳ לבית האנובר היה לפנים נסיך גרמני, וזכה בכתר אנגליה רק בזכות קשרי משפחה רחוקים עם המלכה אן שהלכה לעולמה. על אף אכזבתו, אמר משה לעצמו: ״אם הוד מלכותו מדבר עם שריו באמצעות מתורגמנים, מה לי כי אלין? וממילא המשא־ומתן לא התנהל עם המלך, אלא עם נציגיו. הצלחתי איתם נובעת מזה שעלה בידי לשכנע אותם שאנגליה זקוקהלברית הזאת לא פחות משזקוקה לה מרוקו. מסמך יקר אני מביא במתנה לשולטן, בצד הסכמי סחר בין שתי המדינות, שגם הם חשובים לאין ערוך. אני חושב שהפעם הצלחתי סוף־םוף לעלות על אבי־אמך, פאסוניה הקטנה שלי. האשמאי הזקן ייאלץ לקחת את משה בן עטר ברצינות.״ משה לגם מן התה בעצימת עיניים. ״הה, טוב לחזור למולדת. לונדון מרתקת, אבל אפופה ערפילים ורטובה וגשומה אפילו בקיץ, והאנגלים קרי־מזג ושחקנים… הה, כמה טוב לחזור!״

״רעב כבד מאוד משתולל בערי מרוקו,״ אמר חיים בקול שקט ועגום. קשה היה לו ליטול חלק בעליצותו של חותנו. ״הו, כן. שמועות על כך הגיעתו עד לאנגליה,״ אמר חותנו. ״אלפים מתים יומיום, ברעב, במגיפות. והיהודים, כרגיל, סובלים יותר מכל האחרים. בייחוד במכנאס ובפאס ובמרקאש… רבים גם משתמרים. נואשו מגאולת השם. ראיתי אב יהודי מכה את בנו ושולח אותו להמיר את דתו, והבן זועק אל האב, ומתחנן אליו שלא יביא אותו לידי שמד. בדרכך למכנאס מחר תראה את אותות הרעב. שדות כמושים ואילנות שדופים ובהמות מתות ואפילו גופות של בני־אדם נפוחי כפן. ואתה, רק התחרות הנואלת בינך ובין אברהם לבית מימראן, רק זה מה שמעסיק אותך בימים אלו.״

חיים קד קלות, ולא שכח לנשק את יד חותנו, ויצא. בן כ״ה היה באותם ימים, ועל פניו אותות הסיגוף מרצון ומאונס. עוד בטרם רוקנה הבצורת את השווקים ואת המזווים, כבר אז מיעט באכילה ובשתייה, והתמסר בלהט ללימוד התורה. אך לפני חודשים ספורים היה אותו איש בעל העיניים הבוערות והלחיים השקועות יוצא־דופן ברחובותיה של סאלי. שוב בא הרעב ונתרבו המורעבים. המחירים האמירו, השוק השחור פרח. עשירים מופלגים נתרוששו וחיו כדרך שחיים עניים בימים כתיקונם, ואילו העניים — רבים מהם גוועו ברעב ובמחלות. בערים מכנאם וסאלי עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה. גם המוסלמים האמינו בסגולתם של היהודים לפתוח את ארובות השמיים, והכל חיכו בגרון ניחר לטיפה הראשונה. אבל השמיים נותרו באדישותם. שמש אכזרית קפחה על הראשים ללא רחם. יהודים ומוסלמים כאחד זעקו אל אלוהיהם שיחמול על תינוקות. משלא נענו, החלו המוסלמים לטעון כי קנוניה עשו היהודים לעצור את הגשמים, כדי להכריע את עם הארץ ולהביאם עד לסף שואה. די היה בניצוץ הזה כדי להצית את אש הפרעות, ועוד הוסיפו שמן למדורה שמועות על אוצרות זהב או מזון, שהיה אולי יקר אף מן הזהב, הממלאים כביכול את הממגורות ב״מלאח״, ופורעים מורעבים החלו להתאסף בשערי שכונות היהודים. ולא הועילו ההשבעות והתחנונים. גם המולאי איסמאעיל העדיף שזעם ההמון יופנה כלפי היהודים ולא נגדו. וכשהתלקחה האש, כבר לא ניתן לכבות… שוד, אונם, רצח, שריפת ספרי תורה ובתי־כנסיות…

עיניו של חיים היו מעורפלות. רק בספירות העליונות של הקבלה יכול אדם למצוא ניחומים בימים שכאלה. ספר ״הזוהר״ היה פתוח לפניו, אך הוא ידע את תוכנו כמעטבעל־פה. העולם נעלם ונמוג ונפשו היתה כמרחפת בעולמות עליונים. לילות רבים התפלל לבן, ובעיני רוחו ראה אותו, את זה שטרם נולד. לילות רבים נדדה שינה מעיניו. האם היא עקרה? או שמא, הוא עצמו…? עתה, בימים קודרים מעין אלה, יש משום נחמה להיות חסוך־בנים. מי יודע אם לא היתה פוגעת בבנו ידה של מגיפת הטיפוס האיומה, או מגיפת הדבר או החולירע. החל להחשיך. מטעמי חיסכון לא הדליקו נרות בבית. הנר היחיד שנותר נשמר מכל משמר לשעת חירום. ובשוק כמעט שלא ניתן למצוא נרות למכירה, אפילו במחיר מופקע. הוא הניח את ראשו על דפי הספר ועבר אל עולם של הזיות.

לעילוי נשמת המחבר…….

אליהו הנביא ושלושת היהודים

קיים האל שמו ישתבח ובכל מקום כבודו נוכח, עד שהיו שלושה יהודים: האחד עשיר, השני למדן והשלישי פשוט וצנוע.

ברבות הימים, ירד העשיר מנכסיו ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. משלא יכול היה לראות בצער משפחתו, הלך לנוד בדרכים ולחפש את מזלו במקום אחר. הלך ימים רבים בדרכים לא דרכים וניזון ממים, ומעט שעורה שלקח עימו. כך הלך עד שבלו נעליו. גם הלמדן ומשפחתו הגיעו לרעב ופרנסה לא הייתה מצוייה בידו, כי כל עיסוקו היה במכירת ספרים. החליט גם הוא להתהלך בדרכים ומצבו היה כמו זה של העשיר.

היהודי הפשוט גם הוא נדד בדרכים, מחפש מיפלט מפני אשתו שהייתה מרשעת, קיללה וגידפה אותו ומיררה את חייו. רצה הגורל ונפגשו שלושתם על אם הדרך כשהם יחפים ורעבים. ישבו וכל אחד סיפר בתורו את צרותיו. משסיימו לספר את צרותיהם, הופיע לפניהם איש זקן עטור זקן ארוך וצחור, בירכם לשלום ואמר: ״שמעתי את צרותיכם ובאתי לעזור לכם״. הוציא הזקן מכיסו מטבע זהב, נתנו לעשיר ואמר: ״שמור מכל משמר מטבע זה בכיסך ויצליחו עסקיך כמקודם, ואף יותר. לעולם לא תדע מחסור. אך תנאי אני מתנה איתך והוא: להקפיד לתת צדקה לעניים, ולעולם לא תשלח אדם הזקוק לעזרה בידיים ריקות״. הודה העשיר לזקן והלך לדרכו. לאחר מכן, הוציא הזקן ספר קדוש, נתנו ללמדן ואמר לו: ״שים ספר זה בארון הספרים הריק שלך, והוא יתמלא בספרים אותם תוכל למכור. לעולם לא תחסר דבר. אך תנאי אתנה עימך והוא: הקפד ללמוד תורה יום־יום״. הודה הלמדן לזקן והלך גם הוא לדרכו. ליהודי הפשוט, נתן הזקן טבעת יהלום יפה ואמר לו: "ענוד טבעת זו על אצבעה של אשתך, ואז במקום לקלל ולהציק לך, היא תברך ותכבד אותך. כל זאת בתנאי אחד והוא: על כל ברכה החזר לה כפליים, ועל כל מחמאה החמא לה פעמיים״. נפרד האיש הפשוט והצנוע מהזקן, שהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא הזכור לטוב, והלך אף הוא לדרכו. חלפו להם הימים והעשיר הצליח בעסקיו. הוא חזר להיות אמיד כמקודם. הלמדן התפרנס ממכירת ספרים ואף הרחיב את עסקיו. האיש הפשוט חי חיי אושר, שלום ושלווה עם אשתו. ברבות הימים, ככל שהעשיר הרחיב את עסקיו וצבר ממון רב, שכח את הבטחתו לזקן. עניים שפקדו את ביתו גורשו בבושת פנים ובידיים ריקות.

האיש הלמדן, ככל שכרסו שבעה, למד פחות ופחות עד שפסק ללמוד כלל, ואת הבטחתו לזקן לא מילא.

האיש הפשוט והצנוע שמר על הבטחתו. הוא גמל לאשתו תחת כל ברכה ברכתיים, ותחת כל מחמאה החמיא לה כפליים וכך חיו חיים מאושרים.

יום אחד, החליט אליהו הנביא לבקר אצל שלושת היהודים, על־מנת לבדוק אם הם עומדים בהתחייבותם. ראשית, התדפק על דלתו של העשיר, אך המשרתים והשומרים סילקוהו, בטענה שאין לאדונם זמן בשביל פשוטי העם והעניים. בסופו של דבר, נכנס אליהו הנביא לעשיר ואמר: ״האם נתתי לך את המטבע כדי שתבנה לך ארמון עם חיל משמר, עבדים ושפחות? מאחר שאתה לא עמדת בהבטחתך ולא ניצלת את אשר הקדוש־ברוך־הוא נתן לך, החזר לי את המטבע״. כאשר יצא אליהו הנביא מבית העשיר, הפכו העשיר ובני משפחתו לאביונים וכל העושר נעלם כלא היה מעולם. מבית העשיר הלך אליהו הנביא לבית הלמדן, שגם הוא לא עמד בהבטחתו ולקח ממנו את הספר הקדוש. לבסוף, הלך אליהו הנביא לביתו של היהודי הפשוט. שם שמע במו אוזניו איך הוא עומד בתנאי, וחיי משפחתו מאושרים למרות שלא היו עשירים ולמדנים. האשה שקודם גידפה, נוהגת הייתה עתה בכבוד ובהערכה בבעלה ובכל אורח שהתדפק על דלתה. לאחר שאליהו הנביא ראה במו עיניו את השינוי, נתץ את המטבע והספר הקדוש לאיש הפשוט, ואמר ליהודי הפשוט ולאשתו: ״אם תמשיכו כך, לעולם לא יחסר לכם דבר, אך אם תלכו בדרכם של העשיר והלמדן, לא תרוו נחת״. לאחר מילים אלו נעלם אליהו הנביא.

מאז חיו האיש הפשוט ובני משפחתו באושר, בעושר ובלימוד התורה הקדושה.

העשיר והלמדן שירדו מנכסיהם שוב יצאו לנדוד, אך אליהו הנביא הפעם לא בא לעזרתם.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מה טובו אהליך יעקב

ר׳ יעקב נימנה על גדולי הדור בימיו, ולדורות הכירו בו כאחד מענקי הרוח שהאירו לבני גולת מרוקו.

על בית דינו הראשון נמנו הגאונים: ר׳ דוד מאמאן ור׳ דוד יוסף סעדון, ובהמשך נמנו על בית דינו הגאונים: ר׳ שמואל הלוי, ר׳ אברהם קורקוס, ור׳ יצחק חרוש זכר צדיקים לברכה.

הערות המחבר : במלכי רבנן עמי כז. ערך ר׳ דוד מאמאן מביא שראה אגרת תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ משנת השח״ר (תקי״ג) עליה חתומים ר׳ יעקב פינטו וחבריו ר׳ דוד מאמאן ור׳ דוד יוסף סעדון.

      במקורות שציינו מובאים הדיינים הראשונים בסביבות השנים תק״י – תק״ב, ואילו הדיינים האחרונים מובאים בשנים שאחרי זה, מכאן הסקנו שהם היו בית הדין שאחריהם, ומה גם שחלק מהם כיהנו יחד עם ר׳ אברהם ור׳ יצחק פינטו בני ר׳ יעקב.

פסקי דין רבים שיצאו מקולמוסו, פזורים בספרות השו״ת הענפה של חכמי המערב, ונציין כמה מהם באר מים חיים לר׳ אליעזר דא אבילה (סימן כ״ד), מובא מו׳׳מ ארוך שעבר בסביבות שנת תקט״ו בין רבני אותו דור, אודות דינו של אחד שמסר את חברו . ׳תפסידו ממון רב. בין בתי הדין שחיוו דעתם בנידון, היה גם בית דינו של רבי יעקב פינטו וחבריו הדיינים הנזכרים. עוד מצאנו שם, ויכוח בינם לר׳ אליעזר אבילה בענין עדות בשטר, ומצאנו שם עוד ויכוח בין ר׳ יעקב פינטו ובית דינו לרבי אליעזר דא אבילה בענייני ממון של יתומה, (מעניין לציין, שלמרות שרבי אלעזר דא אבילה חולק ביד חזקה על פסק רבני מראכש, מבטל אותו מכל וכל ומשלח ביקורת חריפה לעברם, בכל אופן באותן שורות מתייחס בכבוד רב לב. ומתאר אותו כ׳׳חכם השלם הדיין המצויין, ונותן משקל לדבריו, ע״ש).

בשאלות ותשובות משפטים צדיקים (מסימן ל״ו עד סימן מ״ז) מובאים באריכות דברי ריבות בין רבני מרוקו בסביבות שנת תק"צ בענין שבועת הקומיסיון(אפוטרופוס המתעסק בנכסים כאחד מבני הבית), ובפסק דינם של הגאונים ר׳ אברהם אביטבול ורבי אהרן אלמאליח רבני רבאט (סימן מ׳), וכן בפסק דינו של נכדו הגאון ר׳ מימון סימן מ״ג), מובאת תקנתו של ר׳ יעקב בעירו שלא להשביע. תקנה זו של רבי יעקב הובאה בשמו גם בליקוטים שבספר ברית אבות למהר׳׳א קורייאט (דף עט )

בשאלות ותשובות משפטים ישרים להגאון ר׳ רפאל (בן מרדכי) בירדוגו (ח״ב סימן רי״ג) פסק בית דינו אודות בעל חוב המקבץ נדבות, אם המעות אותן קיבץ ביות גם כן לפרעון חובותיו.

בשאלות ותשובות נר מערבי (סימן נ״ז) מובא מו״מ ארוך בענין פטור שליחי ציבור שמשי בית הכנסת ומלמדי תינוקות ממיסים, תוך כדי התשובה כותב המשיב: ״וכן נמצא הרב החסיד כמהר׳׳ר יעקב פינטו וב״ד הצדק: כמוהר׳׳ר שמואל הלוי, אברהם קורקוס, יצחק חרוש, שפסקו לפטור, וחתום ע״ז הרב הגדול החסיד כמוה״ר הרי״ף וב״ד הצדק זלה״ה״. תשובת ר׳ יעקב בחתימתו (משנת חקתי״ו – תקכ׳׳ד), מובאת שם בשלמותה, ועליה סומך הכותב את פסק דינו.

בספר ברית אבות להגאון ר׳ אברהם קורייאט (בליקוטים דף עח: והלאה) מביא תקנות חכמי ורבני מרקש בעניינים שונים ומגוונים, ועל הרבה מהם חתום ר יעקב. כמו כן בליקוטי חו׳׳מ (סימן ס״ט ס״ב) מביא ויכוח שהיה בין ר׳ יעקב לר' אברהם בנו בעניני שבועת לוה למלוה, ומכריע כדעת ר׳ יעקב.

•  פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

תוכנה של האחרונה רומז, כי בינתיים חל שינוי לרעה במצבם של אנוסי המגרב, ושוב כפו עליהם לבוא במסגדים ולהודות בשליחותו של מוחמד ולהשלים עם טמיעת בניהם ובנותיהם בגויים. עם החמרת המצב נוכח דבריו האכזריים של אותו חכם היה צורך לנקוט עמדה ברורה, כדי לעודד את האנוסים ולהדריכם כיצד עליהם לנהוג.

בלשון חותכת קובע הרמב"ם, כי אסור לאדם בישראל ללמד חובה על ישראל, אפילו אדון הנביאים נענש על שחשד בכשרים. שנית, אין לראות את האסלאם כעבודה זרה, ובפרט ש " השמד הזה שאנחנו בו אין אנחנו מראים בו שאנו עובדים עבודה זרה אלא שאנחנו מראים נאמין מה שהם אומרים לבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים שנרמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו.

שלישית, ישראל שנאנס באונס השמד ועושה מצווה בסתר, יש לו שכר וגמול עליה. ובכל גודל מעלתם של הנהרגים על קדושת השם והמקדשים את השם ברבים, לא כל אדם מוסמך לקבוע מה הוא קידוש השם, והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב : וחי בהם – ויקרא יח, ה – ולא שימות בהם – יומא פה, ב.

הרמב"ם מסיים בעצה למי שדורשים ממנו להודות באסלאם בלי שיעשה נעשה, שיודה ואל ייהרג, אבל הוא מפציר בכל אדם שלא יעמוד בארצות השמד, אלא ייצא לארץ שבה יוכל לקיים את מצוות דתו ותורתו. באומרים שיישארו בארצות השמד עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב ויוציאם ויוליכם לירושלים, אלה הם חוטאים ומחטיאים את זולתם.

אבל מי שיציאתו מתעכבת מסיבות שונות ישתדל לקיים כל מצווה הבאה לידו, ואל יאמר בלבו שכבר עבר על מצווה גדולה ולכן יזלזל בקיום קלה ממנה, ויש לקרב ולזרז לקיום המצוות את אלה שהצליחו למלט את נפשם מארצות השמד, ולא מן הראוי להרחיקם.

מפני לחץ הגזירות ובהשפעת אגרתו של הרמב"ם נעזב המערב על ידי החכמים והרבנים, ועזיבה זו גרמה להנמכת קומתו של העם הפשוט. הרמב"ם תיאר את המצב במלים קצרות וקולעות באגרתו אל תלמידיו : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא, ואור ישראל שם כבה, ישראל להבה ".

אין להניח, כי כל המשכילים נטשו את הארץ, וגם בעריה אבן דנאן מאשר במפורש, כי בימיו – סוף המאה הט"ו – נמצאים בפאס מבני בניו של רבי יהודה אבן סוסאן, אלא שמעתה התחילה תקופת שפל והשפלה בחיי החברה היהודית במגרב, שאת ראשיתה תיאר רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין.

מוצאו של רבי יוסף אבן עקנין ממשפחה שבאה מספרד. הוא עצמו נולד במגרב, ובזמן שהגיעה משפחת מימון לפאס התקרב אל הרמב"ם ונעשה ממעריציו. הוא מודה, שבצעירותו גדל למראית עין בדת האסלאם, שכפו על משפחתו, והמחשבה שבסופו של דבר נעשה למחלל שם שמים מרצון, מאחר שהיה בידו להימלט לארץ אחרת, מכרסמת בלבו ואינה נותנת מנוח לרוחו.

נוסף על כך לא שפר חלקם של המומרים גם בעולם הזה. כי בניגוד לשמדות אחרים אין הם זוכים לכבוד מצד הרשות המוסלמית. " ככל אשר נראה שאנו שומעים בקולם בכל אשר יצוו עלינו ונוטים אחריתורתם כן יכבידו את עוּלם עלינו ויעבידו אותנו בפרך.

גם בני בניהם של המשומדים הראשונים – משנות הארבעים של המאה השתיים עשרה -, שגדלו כמוסלמים, מופלים לרעה, ולפיכך חזרו רבים מהם בתשובה שלמה. מי שנתפס בכך, נשפט כמוסלמי הממיר את דתו שחייב מיתה, אם אינו חוזר בו. אבן עקנין מונה עוד שורה של גזירות אחרות, שגזרו אז השלטונות על יהודים אלה, ועל פרטיהן נעמוד מיד בסעיף על ההפליות.

רבי מיימון הדיין ידוע בעיקר בזכות בנו ותלמידו הגדול, הרמב"ם. ברם, רבי מיימון עצמו היה תלמיד חכם גדול בזכות עצמו, כפי שתוארו מעיד, וצאצא למשפחה של רבנים ודיינים. הרמב"ם מכנה את אבי אביו, רבי יוסף, בתואר "החכם". רבי מימון שימש כדיין בבית הדין של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה רבו.

רבי מיימון נאלץ לעקור ביחד עם משפחתו מספרד, עקב פרעות שהתחילו ביהודים, ועבר עם משפחתו לפס שבמרוקו. משם נאלץ לברוח שוב עם משפחתו בעקבות גזירות חדשות של כת האל-מוואחידון הקנאית. הפעם המשפחה עברה לארץ ישראל.

 משפחתו ככל הנראה ניסתה להיאחז בארץ ישראל, אך תנאי החיים תחת השלטון הצלבני היו קשים מדי, והמשפחה המשיכה לנדוד עד שהגיעה למצרים והתיישבה שם. רבי מיימון עצמו, ככל הנראה נפטר בארץ ישראל.

בידינו נותרו תשובות הלכתיות של רבי מיימון, וכן אגרת שהוא כתב ליהודים בעת הפרעות, על־מנת לעודדם. תשובות אלו ואגרת זו יצאו לאחרונה לאור בספר אגרת הנחמה, בהוצאת מוסד הרב קוק, 2008. תשובותיו של רבי מיימון פורסמו גם קודם לכן, בספר "חיי הרמב"ם" על ידי ר' יהודה לייב מימון – עד כאן מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג " תולדות היהודים באפריקה הצפונית חלק א'. 

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

תקוותנו נשגבת ופשוטה

 שרו צאצאי האנוסים בבלמונטה 

כ-60 איש, כולם בני משפחה אחת, התאספו בביתו של אביהם הזקן.

האורחים הזרים נתבקשו לעזוב את הבית. הוסבר להם, שהמשפחה עומדת לערוך טקס, בו אסור לאדם זר להיות נוכח. רק לאחר הפצרות רבות ולאחר שבן המשפחה, בדק את דרכוניהם של האורחים, כדי לוודא שאכן הם יהודים מישראל, הותר להם להישאר. האורחים היו שני הח״כים, שיצאו בעקבות האנוסים, ביוזמת שר הקליטה אהרון אוזן ועם עידוד הרבנים הראשיים לישראל. היו אלה ח׳כ הרב מנחם הכהן, חכי אהרון נחמיאס ודומינגוס, עיתונאי פורטוגזי, אף הוא מהג׳ודיאוס, שהתלווה אליהם.

המקום – ביתם של צאצאי האנוסים בבלמונטה אשר בפורטוגל. החג אותו עמדה המשפחה לחגוג – חג ״הפסקואה״ (פסח בפורטוגזית).

התאריך – 24 באפריל 1983.

היה זה ב-י״ד באייר, חודש לאחר פסח שלנו, כלומר, ערב ״פסח שני״. מכיוון שהם חוגגים את הפסח, בתאריך שנקבע לפי ספירת 13 חודשי ירח, עשוי לצאת, שפסח שלהם, יחול אפילו חודש, אחרי פסח לפי ספירתנו.

על הפגישה עם הג׳ודיאוס ועל הטקס שנערך, שמענו מהרב מנחם הכהן.

כשהבית היה מלא באנשים, עברו כל בני המשפחה, לחדר השני, שם עמד שולחן מכוסה במפה.

היה זה בשעת שקיעת השמש. כשכולם עמדו מסביב לשולחן, ביקשה בת המשפחה שיפסיקו את הרעש, כדי שיוכלו להתחיל בטקס והזקנה הרימה את המפה.

על השולחן, התגלתה קופסה ובה חתיכות בצק מפוחמות, לידה צלחת ובה עלי חסה וירק נוסף. הזקנה הסבירה, שזהו טקס הפרשת המעשר מהבצק. את חתיכות הבצק הם שמרו במשך שנים אחדות.

הבת החזיקה את קופסת הבצק בידה האחת ובשנייה כיסתה אחת מעיניה. עמדה מול החלון הפתוח, כשהיא פונה לצד מזרח, נענעה את הקופסה, בירכה בפורטוגזית, ברכות הנקראות – קאנטיקה דה פאסקואה ־ שירת הפסח, ונשקה לבצק שבקופסה. היא חזרה על כך שלוש פעמים.

אחר כך, עברה הקופסה מיד ליד וכולם אמרו – ״סקורדוטוזה״ ומלים שבתרגום לעברית – זהו הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים בדרכם אל הארץ המובטחת.

הטקס הבא, כדוגמת הטקס הקודם, נערך עם צלחת הירק. כל אחד מהנוכחים קיבל חתיכות ירק. על הירק הם אמרו – ירק זה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים, בדרכם אל הארץ המובטחת.

מתברר, שאצל הג׳ודיאוס, הבנות הן החזניות והן מנהלות את הטקס ובני המשפחה, חוזרים אחריהן על הברכות והתפילות. זאת, משום שהנשים הן המעבירות את המסורת לילדיהן. אולי משום כך, הן גם מברכות ״ברוך שעשני אשה״.

בקצה החדר, הייתה דלת ומאחוריה, כוך נסתר. הזקנה פתחה את דלת הכוך, והדליקה בתוכו שתי פתילות בשמן זית, שלצידם היו מונחים ענפים ומיד סגרה את הדלת.

הם הסבירו שסוגרים את הדלת, כדי שהשכנים הנוצרים לא יראו את הנרות.

שוב ניסו לבקש מאתנו שנלך, כי הם עומדים לאכול את סעודת־החג ואסור לאיש זר להצטרף אליהם.

אותו טקס, התנהל גם בבתי-אב אחרים בעיר, אליהם הגיעו כל בני המשפחה.

בהמשך שהותנו שם, כבר ידעו שאנחנו יהודים מישראל וקראו לעברנו ־ שבת-שלום, או – אנחנו ג׳ודיאוס. הסתבר שהם מברכים בברכת שבת-שלום, בכל הזדמנות חגיגית ולא רק בשבת. באחת החצרות, כיבדה אותנו אשה, במצות דמויות פיתות קטנות, מתוך קערה גדולה. היא עטפה את המצות במפית ורמזה לנו להחביאן בכיס, כשהיא מורה על פיה, לאות שתיקה. גם אשה זו הדליקה נרות בכוך, שעליו כיסה וילון. גם שם חשדו בדומינגוס העיתונאי והתעורר ויכוח.

חילקתי לילדים כיפות שהבאתי מהארץ ונאלצתי להבטיח למי שלא קיבל, שאשלח להם כיפות נוספות כשאחזור לישראל.

מנהגים נוספים ממנהגי הג׳ודיאוס – האב הוא המגלה לילדיו את סוד מוצאם היהודי ומשביע אותם, שלא לגלות את הסוד. דומינגוס סיפר לנו, שגם הוא נשבע כך ולכן, רק לאחר היתר מאביו, סיפר לנו על מנהגי הפסח שלהם. הם שוחטים כבש ואוכלים אותו צלוי בפסח, אך מקפידים שלא לאוכלו על הדם. התברר שהם יודעים על תענית אסתר, אבל לא על פורים. ביום כיפור הם צמים ומתפללים. הזקנים אינם אוכלים חזיר.

בעבר, הלכו לכנסייה לעתים תכופות, כדי ששכניהם הנוצרים יראו, עד כמה הם נוצרים טובים. היום הם הולכים לכנסייה לעתים רחוקות.

הם נישאים בינם לבין עצמם, כשאת טקסי החתונות, הם עורכים עדיין בכנסייה, אבל אחר כך, עורכים טקס משפחתי נוסף, שהוא המחייב והחשוב, בנוכחות עשרה אנשים. כמו המניין שלנו. כמעט ואין גירושין אצל הג׳ודיאוס ואת מתיהם הם קוברים בבית הקברות הנוצרי, אולם ללא סימן הצלב.

המארחים, הסכימו לשיר בפנינו משיריהם. הם שרו על־עשרת הדיברות, על מרים הנביאה ושיר תקווה האומר ־ תקוותנו עוד לא אבדה, תקוותנו נשגבת ופשוטה לשוב לארץ אבותינו, ארצו של דוד המלך.

ביום האחרון לביקורנו בבלמונטה, מוסיף ומספר מר אהרון נחמיאס, נכנסנו לאחד הבתים.

בחוץ ירד שלג ובפנים מצאנו זקן יושב ומתחמם ליד מדורת עצים. ישבנו לידו וניסינו לעודד אותו, לספר לנו עוד על מנהגיהם, אבל האיש לא הגיב.

והנה לפתע, אמר הרב מנחם הכהן – שמע ישראל… הזקן התרומם, כאילו משהו התחולל בו וקרא – את זה שמעתי פעם מהסבא שלי, כשהייתי ילד.

בערב, כשעמדנו לצאת לליסבון, באו להיפרד מאתנו, כל הנקראים יהודים.

הם עמדו בשורה עורפית וביקשו את ברכתו של הרב. הרב מנחם הכהן, בירך כל אחד וכל אחת בנפרד בשמם. הברכה נמשכה כשעה וחצי.

חזרנו לארץ. לאחר כארבעה חודשים, הגיעה קבוצה של 23 מאנשי בלמונטה. לקחנו אותם לכותל המערבי ואירחנו אותם בצפת. הם ביקשו לחזור ולהישאר בארץ.

אמרנו להם שזאת ארצם, אבל הם צריכים לדעת שהם חייבים בגיור.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

בין רבי משה חליוואה הגדול שבחכמי המגורשים אז, ובין חכמי התושבים שמצדם עמד רבי שלום מסגות הרב והסוחר שבא אז מתוניס ויגר בפאס, וגם במחלוקת שבפעם הראשונה ההיא עברו דברי ריב ומדון והיו " דברים בגו " כמו שסיפר רבי חיים גאגין בתחלת דבריו.

ואמנם כל ההתנגדות הנמרצת שהראו התושבים, ורבי חיים גאגין בפרט, לעצור בעד המנהג של המגורשים ההוא ומלפשט את היתא הנפיחה בפאס. הנה לפי מה שראינו אחרי כן יכלו המגורשים סוף סוף לגבור על כל המכשולים ההם, ומנה הנפיחה ההוא יחד על כל מנהגי קשטילייא בענייני הדת שהביאו אתם המגורשים לפאס, התפשטו ברוה ערי המערב.

והתושבים כמו המגורשים אחזו במו וימצאו להם מהלכים ביניהם ולפי הנראה שזה היה אחרי אשר רבי חיים גאגין הלוחם הגדול נגד המגורשים הלך לעולמו בסוף המאה השלישית בערך שאז עלה בידי חכמי המגורשים לבצע את זממם, וגם מנהגיהם גם כל ההנהגה הציבורית, השררה והדיינות וכל מכשירי הקהלות ומשטרם נסבו יד ויעברו לידי המגורשים, והתושבים נבלעו בקרבם ויתאחדו אתן.

רק בדבר אחד נשארו התושבים נפרדים מעל המגורשים בפאס עוד עד הדורות האחרונים, בהשאיר להם בית הכנסת מיוחדה שבה יתפללו צאצאי התושבים בנוסח מיוחד ונבדל, ובית הכנסת הזה שבעיר פאס, נמסר למורשה ולצאצאי בני המשפחה " אבן דנאן " עד היום הזה.

אך בעוד שבחבל הצפוני מערבי של ארץ מרוקו, בהערים הנחשבות לגבול פאס, בהערים אלה, מכנאס, אלצאר וואדזן באדיס דבדו וערי החוף טאנג'יר, תיטואן, סאלי, ארזילא, לעראייש, רבאט, אסאפי ובנותיהן הייתה פעולת המגורשים ניכרת כל כך עד כי כמעט לא ניכרו עוד הוהודים התושבים לפניהם, הנה בחבל הדרומי של מרוקו, הערים הנחשבות לגבול עיר הראשה מארוקה, שמה לא הביאה ההשפעה הספרדית של המגורשים, פעולה ממשית וניכרת.

זולת בערים אחדות כבמארוקה העיר הראשה בעצמה, ובעיר החוף מוגאדור וכן בעיר דאדיש אחת מערי השדה שבגבול מארוקה, שבם היה איזה רושם לפעולות המגורשים ועקבותם, זולת אלה לא ניכר בכל הערים הדרומיות ההם אף רושם מה לעקבות המגורשים והתושבים.

יהודי הערים ההם לא קבלו שום שינוי במעבר החדש הזה של בוא מגורשי ספרד במרוקו. וישארו נופלים בערכם לעומת אחיהם יושבי צפון הארץ, כן בהליכות חייהם וכן במנהגיהם הדתיים ובידיעותיהם, הסבה לזה מובנה היא מאילה מפני כי מגורשי ספרד עוד בעת בואם הצטמצם מושבם רק מסביב לעיר פאס, אשר בה נאספו שמה כל העדרים.

וכמובן גם אחרי כן, אחרי שהתפזרו המגורשים מחוץ לגבולות פאס, התפשטו אך ורק בהערים הסמוכות בחבל ההוא הצפוני, ולהערים הדרומיות באו רק אנשים מתי מספר.

באחת הערים הדרומיות ההם, בעיר דאדיש שזכרנו, נמצאה אמנם קהלה חשובה בערכה על ידי אחת מהמשפחות המכובדות מהמגורשים, שהתיישבה שם בעיר ההיא, בני משפחת פרץ, אחת המשפחות המיוחסות שביהודי ספרד ושהתייחשה במוצאה לגלות ירושלים ומשבט יהודה, כאשר גורשו מספרד באו ישר עד לגבול מארוקה ויקנו להם בכסף מאת מלך מארוקה את העיר ההיא דאדיש שמצאו אותה טובה בעיניהם.

הם ישבו בהעיר ההיא מאז שנים רבות ואיש זר לא התערב בקרבם, גם נשמרו לבלי התחתן במשפחה אחרת ויקחו להם רק מתוך משפחתם. לכלם היה נמצא אתם ספר היחש אשר הביאו עמם מספרד ושבו נכתב התייחשותם מדור דור לבית אבותם עוד למן העת אשר הגלו מירושלים ועוד אביהם הראשון פרץ בן יהודה, בספר היחש ההוא נזהרו כל בני המשפחה גם אז בשבתם בעיר דאדיש, לכתוב בו איש איש את צאצאיו.

כן זמן לא מעט נשארה המושבה היהודית הזאת, ובני המשפחה ההיא גדלו והצליחו בה וירבו ויעצמו, וכאשר לא יכלה אחרי כן העיר ההיא דאדיש לשאת אותם הוסיפו וירחיבו את גבולם בקנות להם עוד את העיר הסמוכה לה את העיר טיולית ועוד עד תחלת המאה החמישית התקיימו כל צאצאי המשפחה הזאת שם בשתי הערים דאדיש וטיולי.

ובם נמצאו גם גדולי תורה ואנשים בעלי הון, אך מאז והלאה לא נדע עוד מה היה בגורלם, וכנראה שטף הרדיפות שנרדפו יהודי מארוקה במאה החמישית כאשר נזכיר הלאה בקורות המאה ההיא, שטף ועבר גם לתוך שני הערים ההם ויעש רושם רב, כי לפי הידיעות שיש לנו אודותם כיום, נוכל להגיד כי הרבה מהם מבני המשפחה ההיא פרץ, שישבו כלם לראשונה בשתי הערים ההם, נתפזרו ביתר ערי השדה שמסביב לגבול מארוקה ויש גם שנדדו הלכו לארצות רחוקות.

ובשתי הערים ההם דאדיש וטיולית נשאר רק חלק מה מהם, וגם אלה הנשארים שונו בתכונתם ולא נכרים בהם כי צאצאי מגורשי ספרד המה, ואף שפתם המדוברת ביניהם היא השפה הברברית, כשכניהם תושבי הארץ.

סוף פרק שביעי

נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

פרופסור אליעזר בשן.

ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן. מכתבים אלה מתפרסמים כאן זו הפעם הראשונה מתוך כתבי יד השמורים בארכיונים הלאומיים של בריטניה ושל ארצות הברית, והם חלק מכלל התכתובת שניהלו דיפלומטים של מדינות אלה במרוקו עם נושאי תפקידים אחדים במשרדי הממשלה השונים בתקופה הנדונה. עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקורות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.

הספר שלפנינו כולל מאה מכתבים ותעודות אחרות, המוצגים בלשון המקור, אנגלית, ומלווים בתרגום או תמצית בעברית. כן מוצג הרקע לאירוע המתואר בהם. מן התעודות עולה מידע על תחומי החיים השוגים שנשים היו מעורבות בהם מעורבות פעילה או סבילה, ומשתקפת בהן גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה.

המחבר, פדופ׳ אליעזר בשן, מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חיי היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מגירוש ספרד עד הזמן החדש. פרסם ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובחו״ל. פעיל בתחום החינוך ובהפצת המורשת של היהודים במזרח ובמגרב. ספרו הקודם שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ־ ״היהודים במרוקו במאה ה־9! והמיסיון האנגליקני״(תשנ״ט).

הקהילה היהודית במרוקו היא עתיקת יומין. לפי המסורת הגיעו היהודים מארץ ישראל לצפון אפריקה גלים – גלים, החל בימי בית ראשון. בעקבות חורבן הבית השני, עם צבאות חניבעל עם הרומאים ועם הוואנדאלים.

בסלא השוכנת מול רבאט, התגלה קברו של יהודי הלניסטי מהמאה הראשונה לספירה. בעיר הרומית וולוביליס המכונה עתה ואלילי והשוכנת כשלושים קילומטרים ממערב למכנאס, נשתמרה אבן, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרותה הכתובת " מטרונא בת רבי יהודה נח', וכן נמצאה מנורה בעלת שבעה קנים עשויה ארד.

היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית – דומה שמדובר בשבטים ברבריים שהתייהדו. בתאפילאלת ובאופראן שבדרום הרי האטלס נמצאו מצבות קדומות מלפני חורבן בית שני. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שחיו בדרומה של מרוקו למן המאה התשיעית.

ידוע למשל, על דונש ממדינת דארעה, בן המאה ה- 11, שהפנה שאלות לרבי יצחק אלפסי, וזה ענה לו בערבית. אחת הקהילות הגדולות בימי הביניים הייתה סג'למאסה שבמדבר, שנוסדה על ידי שבט ברברי, וכלכלתה הייתה על סחר עם סודאן.

על יהודים במקום מצוי מידע מהמאה העשירית ואילך. היו בה ישיבה ובית דין, וחכמים הנהיגו את היושבים בה על פי ההלכה. רבי האי גאון שבבבל, נפטר השנת 1038 נשאל מהם שאלה בהלכה, וענה להם.

קהילות אחרות הוקמו בצפונה ובמרכזה של מרוקו. זמן קצר לאחר ייסודה של העיר פאס – אדריס הראשון בן עבד אללאה 788 – 791, בנה אותה בשנת 789 ליד הנהר סבו. בנו אידריס השני 792 – 828, בנה עיר בגדה האחרת של הנהר, שתי הערים אוחדו – באו אליה יהודים מאנדלוסיה, והיא הייתה לקהילה החשובה במרוקו, שממנה יצאה תורה מאות בשנים. יהודי פאס וקהילות אחרות קיימו במשך דורות קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם שבספרד ובארצות הים התיכון.

במאה ה-11 ייסדו המרביטון את העיר מראכש בדרום. על יוסוף תאשפין 1106 – 1142, הזמין לשם שני רופאים יהודים מסביליה, וכן נוצר הגרעין לקהילה יהודית במראכש. במשך הדורות גדלה הקהילה והייתה לאחת הקהילות הגדולות במרוקו.

תקופה קשה עברה על היהודים בימי שלטונם של המומינים ( בעברית  מייחדים ) משנת 1146 – 1269. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את הנוצרים ואת היהודים שחיו במרוקו. קהילות יהודיות נהרסו, ובהן מראכש שנהרסה בשנת 1147.

ב-1150 כבשו המומינים את מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם. היו יהודים שברחו והיגרו לארצות אחרות, בהם הרמב"ם – הוא, אחותו ואביו רבי מימון הדיין היגרו למצרים. אלה שלא רצו להיפרד מרכושם התאסלמו למראית עין, חלקם חזרו ליהדות בגלוי לאחר דורות.

את גזרת המייחדים ביטל אבו יוסף יעקב – 1269 – 1286, מייסד שושלת בני מרין. בימי שושלת זו, ששלטה עד 1465, נהנו היהודים מביטחון, מחופש דת ומדו קיום עם המוסלמים, אף כי היו גם פרעות ביהודים, לפי הערכה אחת – בגלל קנאה בהישגיהם. 

רבי דוד עובדיה

כ. נהגו שלא לענות אמן או אמת באמצע ברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת רק בתשלום הברכה דהכל ברכה אחת וכדעת מהריט״ץ הבי״ד החיד״א ז״ל בספרו קשר גודל סי׳ ט׳ אות כ״ו.

כא. בשבת היינו נוהגים לומר אין כאלקינו קודם עלינו לשבה לפי שאין מתפללין שמונה עשרה בשבת ולכן להשלים החסרון אנו אומרים ד׳ פעמים אין כאלקינו וכו׳ נודה וכו׳ מי וכו׳ ר״ת אמן וכן ד׳ ברוך וכו׳ וד׳ אתה הוא וכו׳ וי״ב פעמים אמן עם שבע ברכות שבתפלה לעומת י״ט של חול ועולים לאדם לתשלום המאה ברכות עכ׳׳ל בעל חמדת ימים חלק שבת פי״ג דק״ב ע״ב וכ״כ הרב שבולי הלקט.

כב. בסעודת שבת לפעמים מפסיקין הרבה בין הקידוש לסעודה ועיין בספר גינת ורדים או״ח כלל ג׳ סי׳ ך׳ שאין לחוש. בפרט לפי מ׳׳ש הזכו״ל ח״א אות ק⁷ שכתב משם הרב מעם לועז בפרשת יתרו דרביעית יין של קידוש אם שותהו כולו המקדש מהני לכל הקהל וחשיב במקום סעודה אפילו לדידהו דלא שתו כלום יעו׳׳ש.

כג. הפטרות:

בפרשת שמות מפטירין דברי ירמיהו ירמיה סי׳ א׳.

בפרשת ויצא מפטירין ועמי תלואים הושע סי׳ י״א פסוק ז׳ וממשיכיו סי׳ י״ב וסי׳ י״ג עד סוף פסוק ה׳ אני ידעתך במדבר בארץ תלאובות.

פרשת אחרי מות אם מחוברת עם פרשת קדושים, במקום ואתה בן אדם התשפוט, אומרים ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם… הלדרש אותי אתם באים, יחזקאל סי׳ כ׳

פרשת אחרי מות והשנה מעוברת אומרים התשפוט באחרי מות והלדרוש בפרשת קדושים.

כשחל ר״ח בשבת אומרים השמים כסאי, ואם חל ר״ת ביום א׳ אומרים ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ואם חל ר״ח ביום שב״ק וביום א׳ אומרים כה אמר וכו׳ השמים כסאי ואח״ך פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מתר חדש. אם חל ר״ח בשבתות תלתא דפורענותא ושבעה נדחמתא אין מפטירין הפטרת שבת ור״ח אלא ההפטרה השייכת לאותו שבת. שמעו בר״ח אב, או עניה סוערה בר״ח . : .:: אלול, כדעת מדן באו״ח סי׳ תכ״ה ס״א, ואח״ך אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת השמים כסאי, ואם חל ר״ח שני ימים יום שב״ק ויום א׳ אומרים גם פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת מחר חדש עיין כף החיים שם סק״י וסקי״א ובספר נתיבי עם בסי תקנ״ט, ועיין לדוד אמת סי כ״א אות כ״ג.

כד. היו נוהגים להגיד הבדלה בבית הכנסת, וזה להוציא רק מי שאינו בקי סמ״ע בח״מ סי׳ רצ״א, והמג״א בא״ח סי׳ רצ״ו סק״ט כתב עליו דלא ידע למה, והא״ר סי׳ רנ״ז סקט״ו כתב דהמס״ע ס״ל דהש״ץ אינו מוציא אלא מי שאינו בקי.

כה. בפרשת שקלים קורין פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חדש אף שמדלגין מנביא אל נביא עיי׳ שוע׳ או״ח סי׳ קמ״ד.

ראש חודש

א.   אנשי מעשה היו נוהגים להתענות בכל ערב ר״ח וקוראים לתענית זה כפור קטן ע״פ.מ״ש המ״א סי׳ תי׳׳ז, והפר״ח כתב אנשי מעשה מתענין ומתפללין מנחה וקורין בצבור ויחל וכ״ה מנהג פראג עיין בספר עולת שמואל סי׳ ס״א מה שהאריך במנחה זה, ועיין בס^' חמדת ימים ר״ח פ״ד והכפ״ה או״ח סי׳ תי״ז, וסדר הצום הזה ותפלותיו נדפסו בעיר גירבא ע״י ידידי הרב שמואל בן הדוש הי׳׳ו, בשם כפור קטן.

ב.   בענין חשבון התקופות, דמר שמואל ורב אדא הרב ״לפי ספרי״ כתב שבהיותו בעי״ת ארג׳יל אמרו לו היודעים שבין חזרת השמש לתקופה י״ז יום בדיוק וזה משנוי המקומות ומר שמואל שעשה התקופות עשה אותם לחשבון שם המקום שהיה דר בו, ורב אדא ג״כ עשה לחשבון מקומו ולא פליגי במציאות, וסיים וכתב ואם כן בדידן דידעינן שכבר עברה התקופה בי״ג בתמוז (יע״ש שכתב שבשנת התר״ם הזרת השמש היתד. י״ג בתמוז) ומה לנו לשמור ב״ח בתמוז ויותר מזה אני רואה דבר מבהיל הרעיון שאנחנו הדרים במתא ספרו יע״א והדרים במתא פאס יע״א כל אחד כבש לו חשבון אחד. עכ׳׳ל וע״ע בספר יוסף אומץ בסי׳ מ״ב בענין שעות התקופה אם שעות שוות, או זמניות. והמנהג היה להכריז בצבור על יום ושעת התקופה.

ג.    לא היינו נוהגים לענות אמן ביעלה ויבוא בפסקות זכרנו ה׳ בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, עיין עולת שבת ריש סי׳ תכ״ב שלא להפסיק ביניהם בעניית אמן, וכ״כ השכנה״ג בשם הרב תול׳׳יע ז״ל.

ד.   לא היו מברכין על לבנה רק אחרי שעברו עליה ז׳ ימים כפסק מרן בסי׳ תכ״ו ס״ד, ובספר בית דוד סי׳ קלב להגאון חיד״א ז״ל כתב שטועים הם המברכין היפר מפסק מרן והמורים כן הולכים חושך ולא אור. עיי׳ בספר השמים החדשים דף ז׳ ע׳׳ב.

ה.   בר״ח מברכין על ההלל בצבור— לקרוא את ההלל — ולבסוף יהללוך כדעת הי״א קמא שהביא מרן בסימן תכ״ב ס״ב. דאמנהגא מברכינן כדעת ר״ת בתוס׳ תענית כ״ח ע״ב, (ובמס׳ סוכה דמ״ד) וכמו שמברכין על יו״ט ב׳, ועיין בספר פחד יצחק ערך מנהג שכתב דדוקא בערבה שהיא חבטה בעלמא לא מברכין, אבל גבי הלל בר״ח שיש בו קלוסו של הקב״ה מברכינן יע׳׳ש. שוב ראיתי שכ״כ בפירוש הר׳׳ן ז״ל בפרק לולב וערבה דמברכין על הלל בר״ח, וע״ש ברבינו הטור ורבעו הב״י. וכן הוא מנהג עיר ג׳ירבא עי׳ ברית כהונה או״ח אות ר׳ ס״ה וכשגומרין ההלל מברכין לגמור, ובדילוג לקרוא. והוא סימן להודיע לקהל אימתי גומרין ואימתי מדלגין, וכן הוא מנהג כל בתי כנסיות של עיר פירארא עיי׳ פחד יצחק ערך הלל. הפסוקים בהלל לפגי מן המצר הודו וגו׳ יאמר נא וגו׳ הש״ץ קורא כל פסוק והקהל חוזרין אחריו כמו שכ״כ רבינו הטור בסימן תכ״ב ובפסוקים של ברוך הבא וגו׳ לא היו כופלין רק הפסוקים אלי אתה והודו כמנהג ספרד עיין כפ״ה או״ח סי׳ תכ״ב אות מ״ג בשם רבינו הטור ועיי׳ בשו״ת הריב״ש סי׳ ע״ב שב* וז״ל ובספר אורח חיים כתוב שבאשכנז נהגו לכפול ברוך הבא וכן פסוק אל ה׳ ויאר לנו, ובספרד כופלין אלי אתה ואודך והודו עכ״ל.

ו.    ביום ר״ח היינו אומרים לפגי ה׳ מלך לדוד ברכי נפשי, מזמור ק״ג. מנהג זה היה טוב להזכיר לצבור יום ר״ח כמנהג אחינו האשכנזים לפרסם ר״ח בפסוקים ובראשי חדשיכם, ולא היה ידוע איזה רמז לר״ח במזמור זה וראיתי בספר שערי תפלה דכ״ב שכתב שלא נתבארה קריאתו בפוסקים (למי שנוהגים לאומרו בכל יום כמנהג טראבלוס יע״ש, וגם לפי כתבי רבינו האר״י שאין לאומרו, שוב ראיתי בפירוש המלבי׳׳ם ז׳׳ל על הפסוק במזמור זה ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו וז״ל עולם הגלגלים וצבא המערכת וכו׳ והם עושי רצונו לא ימתינו על דבור מיוחד כי הרצון הקודם שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור וכו׳ עכ״ל והוא נוסח של ברכת הלבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ואפשר שמפני זה קבעו מזמור זה ליום ר״ח, שוב ראיתי להרב כף החיים בסי׳ תכ״ב אות ב׳ שהביא משם רו׳׳ח אות א׳ שהאומר ברכי נפשי קודם עריית ובתוך הזמירות אהני דאתיא זכירה זכירה שלא ישכח מלהזכיר ר״ח ע״כ וע״ש להרב כפה׳ שעמד על־מ״ש ״בתוך הזמירות יעו״ש, גם אפשר שהמזמור ברכי נפשי שהזכיר בדבריו, אולי על מזמור קד׳ ששם מוזכר עשה ירח למועדים וכוי.

ז.    המחבר ז״ל באו״ח סי׳ תי״ז כתב וז״ל: והנשים, שנוהגות שלא לעשות בו (ר״ח) מלאכה הוא מנהג טוב ע״כ והוא מהירושלמי פ״ק דתענית שהקב״ה נתן שכרן לנשים לשמור ר״ח על מה שלא נתנו נזמיהם במעשה העגל, והטור בשם אחיו רבי יהודה שי״ב ראשי חדשים כנגד י״ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהן. והאו״ז כתב הטעם לפי שבכל חדש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה כשם שהלבנה מתחדשת. עיי׳ בס׳ כפ״ה שם ס״ק כ״ז, ולכן נהגו שלא לטוות לארוג ואף לא לכבס בר״ח. ועיין בספר תורות אמת שם שנתן טעם ע״פ מה שאומר המדרש הביאו עלי כפרה, בזמן שניכר פגימתה של לבנה ולכן הנשים שהן דומות ללבנה שמקבלת השפעתה מהחמה מכבדין אותה ביום ר״ח להפיס דעתה, וטעם זה קרוב לטעם הא״ז הנ״ל.

ח.   בשבת מברכין את החדש בשעה שמזכירין שם החדש היו מתארין ומוסיפין לאיזה חדשים התואר השייך להם כגון אדר הנהדר ניסן המעוטר אייר זיו סיון המוכתר בכתר תורה שתתעלה, אב הרחמן, אלול המרוצה.

בנתיבות אבותינו

י"ל ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, מוסדות קהילת תפארת מיכאל.

◆ פרשת משפטים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אדרת אליהו, ירמוז, למה שכתב מרן הש"ע (הל' דיינים סי' יד, ס"ד), שאם רואה הדיין שהבעל דין חושדו שהדין נוטה כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. וזהו 'אשר תשים לפניהם', פירושו צריך שתשים בפי בעלי דינין 'אלה המשפטים', ולהורות להם טעם הענין כש"ע, דהיינו מילתא בטעמא. ועל דרך רמז נאמר לפי זה, שפירוש 'אשר' לשון אשרנוהי – לומר לך, כדי לאשר ולחזק הדין שפסקת צריך אתה להורות להם מאיזה טעם דנתם.

וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא, יד).

כתב הרה"צ רבי מסעוד אדרעי זצ"ל תלמיד הרה"צ רבי יצחק אבריז'ל זצ"ל, בספרו שפת אמת, יש לדקדק, למה

המכה את חבירו והרגו חייב מיתה, אולי האיש קטילא קטיל, ואתו זמן שהרגו הגיע זמנו למות, ולמה חייב מיתה, אלא קיימא לן שהולכים אחר הרוב, ורוב בני האדם אינם מתים פאתום. והראיה שהולכים אחר הרוב, מהפסוק (שמות כא, טו), ומכה אביו ואמו מות יומת, למה יומת שמא אינו אביו, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב. וגם ילפינן מן הקורבנות, דקיימא לן  בהמה משנשחטה הותרה (חולין י), ולמה. נחשוש שמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב, ורוב בהמות בחזקת כשרות. הכא נמי, רוב בני האדם מתים פאתום. וזה כוונת הכתוב 'כי יזיד איש על רעהו להורגו'. ושמא תאמר למה יומת שמא גברא קטילא קטיר ופטור, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך חייב. ובהכרח אתה לומד שהולכין אחר הרוב ולכך חייב, וזהו 'מעם מזבחי' אם לא תאמר שהולכין אחר הרוב, למה אנו שוחטין ומקריבין שלמים, דילמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך 'מעם מזבחי תקחנו למות'.

זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (כב, יט).

כתב הרה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל רב העיר תאפילאלת וראש הישיבה, (בבא סאלי ב'). 'זבח לאלהים' זובח מלשון כריתה וחלוקה. והיינו מי שפוגם בריתו, ועל ידי זה מחלק את שם 'אלהים' לשנים לאותיות מי – אלה 'יחרם'. 'בלתי לה' לבדו' רק שם הויה מצאנו שמתחלק, שהרי אמרו במסכת סוטה (יז.), איש ואשה שזו י-ה ביניהם, אות י' באיש ואות ה' באשה. וכשמקיימים מצות פריה ורביה, אות ו' בבן ואות ה' אחרונה בבת, נמצא ששם הוי-ה מתחלק בין ארבעתם. וזהו 'בלתי לה' לבדו', שרק הוי-ה מתחלק בין איש ואשתו בן ובת.

גר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (כב, כ).

כתב הגאון הצדיק רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, 'גר לא תונה ולא תלחצנו', כיון שהוא גר חביב לפניך יתברך ואינו מחריש על דמעתו. 'לא תונה' אותו  לאמר לו, אדם שהיה עובד עבודה זרה, שופך דמים, מגלה עריות והיה אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, יבוא להיכנס תחת כנפי השכינה וילמד דברי תורה שנאמרו מפי הגבורה. וגם 'לא תלחצנו' בהודעה ריבוי המצוות החמורות ודקדוקיהן, כי אם מקצת מצוות, כדי שלא יהיה פורש וימנע מלהיכנס תחת כנפי השכינה. ואם תאמר לגבי ישראל מה יש לו לומר, לזה אמר 'כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומאותו זמן ואילך אתם נחשבים לפני תמיד כגרים אפילו בהיותכם בארץ ישראל, כמו שכתוב (ויקרא כה, כד), 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' ועל ידי זה חביבים אתם לפני ואיני מחריש על דמעתכם.

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר מלאתך ודמעך לא תאחר (כב, כז – כח).

כתוב הגון הצדיק רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל רב תאפילאלת וראש הישיבה, בספרו פתוחי חותם, אפשר לרמוז 'אלהים לא תקלל' היא השכינה, לא תעשה לה ביזיון ע"י עבירות. וצריך שתדע שהשכינה הוא 'הנשיא של עמך', דהיינו הפרנס שעל ידה עמך מתפרנס, ועל ידי שאתה פוגם בה, אתה מחסר את השפע של עמך, וזהו 'לא תאור' לשון חסרון, ואם קרא שפגמת, 'לא תאחר' מלחזור בתשובה. וזהו 'מלאתך ודמעך לא תאחר' מלאתך היא התפילה, שהיא במקום קורבן וקרבן נקרא מילוי, כמו שכתוב (שמות לב, כט), מלאו ידיכם היום לה', וכמו (ויקרא ח, לג), ימלא את ידכם. 'ודמעך' הם הדמעות שצריך לתפילה, כי שערי תפלה לא ננעלו והרבה בתפילה ובדמעות.

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי (כג, כ).

כתב הרה"צ רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, יש לדקדק, למה נאמר כאן 'הנה אנכי שולח מלאך', היינו על ידי מלאך ולא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנאמר (בראשית כח, טו), הנה אנכי עמך, היינו עמך, היינו הקב"ה יהיה עמו ולא מלאך. ויש לומר, לפי שיעקב אבינו באותה שעה יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, וחשש שמא יסלק הקב"ה הוא שכינתו מעליו, כמ"ש בגמרא (כתובות קי:), שכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. לכך היה מתיירא יעקב עד שהבטיחו הנה אנכי עמך, דהיינו גם בחוץ לארץ אהיה עמך. אבל הכא, אדרבה היה זה בבשורת כניסתם לארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, לכך די להם במלאך שילך לפניהם.

ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך(כג, כה).

הגאון רבי יהודה אלבאז זצ"ל בספרו שבות יהודה, יש לפרש לפי רבותינו ז"ל (תענית ב), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אמר אומר זו תפילה. וכמו שהקורבנות היו מסוגלים להוריד השפע מלמעלה שיהיה מתברך כל דבר ודבר, כן התפלה שהיא העובדה שעומדת במקומן של הקורבנות, תוריד השפע מלמעלה. וזהו שאמר 'וברך את לחמך', שע"י התפילה יהיה מתברך 'לחמך ומימיך', ובזה השכר מקביל למצוות.

 ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך(כג, כה).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, יש מחלה שאין בה צער לגוף האדם, אבל היא חולי שיזיק לזולתו, כמו השכול, והעקרות. לזה אמר 'מקרבך' שאינו ניכר בחוץ, ואמר 'והסירותי' אף הוא מלידה, מבטן והריון.

ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (כד, ה).

פירוש הצדיק יש בהם יראת אלהים על פניהם וכשהיו בעולם הזה שהארץ הדום רגליו היו כמעשה לבנת הספיר פירוש נתלבנו על ידי יסורין ועוד ובעצם השמים לטוהר שהיו מטהרים עצמן מן מאכלות אסורות וביאות אסורות בעצם השמים ושמא תאמר ולמה מסתלק הצדיק לזה אמר בשביל ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו הקב"ה ולא נגע בהם כי מכפר על הדור ושמא ולמה תאמר באה נשמה לזה העולם לזה אמר משום ויחזו את האלהים פנים בפנים ועוד אוכלין שכר מן הדין וזהו את האלהים כמו ויאכלו וישתו דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה.

שבת שלום

                                                                                הרב אברהם אסולין

פט

פ׳ תולדות, לרב אחד.

•אדוני! בהרשימה שהעתקתי לכבודו מלקוטיו, זכורני שכתב משם גדול אחד, בדין ראובן שאמר לשמעון פרעתי לך חובי ביד המשרת שלך, והמשרת מכחיש, דלא מיקרי פרעון, וצריך לפרוע ולשתעי דינא בהדי המשרת, ע״כ. ואתמול בלילה ראיתי בס׳ ליצחק ריח אות ג׳ בחחו״מ דיני גביית חוב סי׳ מ״ז, שכתב משם הפוסקים להפך, דישבע שמעון והמשרת, וראובן יפסיד את חובו, ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט.

צ

פ׳ הנז׳. ש׳ תרס׳׳ט.

למעלת החכם השלם והכולל, החסיד העניו, וכו'וכוי, כמוהר״ר יהושע אדרעי י״ץ.

 אדוני! זכורני מה שהקשה כבודו בשבת שעבר אחר עלות המנחה, בתוך אסיפת חכמים ישצ״ו, דמאחר שאליהו ז״ל היה נגלה לחכמי הגמרא כדאיתא בכמה דוכתי, מפני מה לא פשט להם כל הבעיות שעמדו בתיקו? ולא נשמע שום תרוץ על זה, ועתה ראיתי בס׳ מדבר קדמות להרב חיד״א ז״ל אות א׳ סי׳ ס״א, שהקשה כן משם הראשונים, ותרץ, שלא היה נגלה לאמוראים בכל בחינותיו (ר״ל בכל כחתיו האלהיים), אבל לעתיד יתגלה בכל בחינותיו ויפשוט ויתרץ הכל, ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט

צא

פ׳ ויצא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק. ידידי, החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי מן המוכן. במבוי המערה, יש עוד ביהכ״נ אחרת פתוחה בדרומה למבוי, ובמזרחה לחצר שבצדה מימין, היא מרובעת, יש בה ב׳ היכלות, אחד במערבה ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכד בחברותיה, נקראת עד עתה ע״ש הרה״ג והקדוש כמוהר״ר יוסף בירדוגו זיע״א, בכמוהר״ר יהודה זצ״ל, נתבש״מ ש׳ תרי״ז לפ״ק, כאשר שמעתי, אומרים שהיא עתיקה מאד, מימי אבותיהם הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד, ושמשה גם ישיבה לת״ת כמה שנים, ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולחברת תקון חצות בלילות החורף הארוכים, ש״צ ששמשו בה, הרה״ג הנ״ל ובנו הרב כמוהר״ר משה זלה״ה, והרה״ג כמוהר״ר שלמה בירדוגו זלה״ה בכמוהר״ר דניאל זלה״ה, נתבש״מ בניסן תרס״ו לפ״ק, ועתה משרתים בה בניהם ישצ״ו, ועל צבאם אדמו״ר כמוהר״ר חיים בירדוגו ישצ״ו, כשמנים נפש מתפללים בה. יש בה לבדה מנהג אחד תמוה, שבכל יום שמחת תורה עושים השמשים צורת אשד, יפה על הסדינים ומקשטים אותה בבגדי נשים, ומעמידים אותה בראש התיבה, ואומרים שהוא אצלם מנהג קדמון, זכר לתורה שנקראת בשם כלה, ואין מוחה מיראה ממחלת הדמיון לבטל איזה מנהג, אף שהוא אותיות גהנם. ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט

צב

פ׳ הנז׳. לרב אחד.

אדוני! בחנם כעסת עלי היום בבקר, ולא רציתי להשיב דבר בפני העומדים, שלא אהיה נראה כנוצח ח״ו, וגם שכחתי המקום שבו למדתי אותו הדבר, ועתה בקשתי ומצאתי, והוא במדבר קדמות אות ן׳ סי׳ כ״ג וז״ל: התלמידי חכמים נקראו נשים, כמ״ש ביומא דף ע״א, אליכם אישים אקרא, א״ר ברכיה אלו ת״ח שיושבים ודומין לנשים, ועושים גבורה כאנשים, ופירש״י לנשים, ענותנים ותשושי כח ועושים גבורה כאנשים לכפות יצרם, וכפי״ז אישים פירושו נשים, ומעין דוגמא בש״ס דסנהדרין קאמר, אשה יראת ה׳, זה פלטי בן ליש, ובמדרש אמרו, אשת חיל זה משה, וכיוצא, עכ״ל ע״ש. ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

צג

פ׳ וישלח. שני תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן אצלי, והוא: במבוי המערה, יש עוד ביהכ״נ אחרת, פתחה במזרחה בתוך בית שער של חצר אחת, ארכה יתר הרבה על רחבה, יש בה היכל אחד בצפונה, ותיבה באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ כהראשונים, נקראת ע״ש החכם כמוה״ר יוסף חלואה זלה״ה, אומרים שהיא עתיקה מימי הרה״ג כמוהר״ר משה חלואה זיע״א, שבא עם מגורשי ספרד הראשונים ז״ל, הש״צ שבה עתה, הוא החכם כמוה״ר חיים חלואה ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א). וקודם לו היו אבותיו מדור לדור מנהיגיה וחזניה, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים ששמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, והיום היא רק התפלות שמ״ע, וכמוהר״ח הנז׳ מלמד בה לרבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות משבת לשבת, אחר סעודת היום ועד הערב. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

צד

ס' הנז׳.

ידיד החה״ש, כהה״ר יעים מלכא ישצ״ו, שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ותוכו רצוף אהבה ותשואות חן על מכתבי הקודם, תודה רבה ידידי. ראיתי עוד חדושי תורה שהעתיק לי מאותו הספר, והם: א׳, בפי השבוע, וישלח יעקב וכו., שהקשה, למה שלח יעקב מלאכים לעשו תכף למריבתו עם לבן ו ב/ הלא יצחק היה עדין חי, ועשו אמר יקרבו ימי אבל וכו', והיה ליעקב להמתין עד אבל אביו, ויהיה עשו עמו בבית, ויעשה שלום? ואפשר שיעקב שמע באותו זמן שמועת שקר שמת יצחק, כאשר יקרו לפעמים שמועות כאלה, עכ״ל. ולדעתך התרוץ דחוק. ואני אומר, שנוסיף עוד להקשות, למה כששמע יעקב שעשו בא לקראתו, ויירא מאד ויצר לו, והלא הוא ששלח אליו? ומעיקרא מאי סבר? ועוד למה הוליך עמו נשיו ובניו הטובים ולא חשש שמא יקח אותם? ולכן אפשר לומר, כי יעקב ודאי הגיד ללבן שעשו מבקש להרגו, ובעת נפרד מלבן ע״י מריבה, חשב יעקב, פן ילך לבן להסית את עשו לשלח בו חרון אפו, ולכן רצה הוא להקדים תכף לעשות עמו שלום, ולספר לו רמאות לבן עמו, וזה שאמר, עם לבן גרתי וכוי ויהי לי שור וכו', כלומר כל אותו הזמן הארוך שעבדתי עמו לא שלם לי שכרי כראוי, רק מגמלא אוניה, וכאשר שמע שבא לקראתו עם ת׳ איש, חשב שודאי לבן עם אנשיו כבר נתחברו עם עשו ואנשיו, ולכן המחנה גדול כל כך, ולכן ייירא יעקב וכוי, ולזה הוליך עמו נשיו ובניו, שיעשה לבן בשבילם, ולא ירע לו, ובזה יתורץ הכל לדעתי המעט. ׳ועוד לכשאפנה אודיעך דעתי על שאר החדושים בעה״ו, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט