אמנון אלקבץ " אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אין בידינו תיעוד לתשובתו של נָרסיס לֶוֶון למכתב המתלוננים. נראה שראובן אלמאליח נעלב מתוכן המכתב והתפטר מתפקידו, מרצונו. קופת הקהילה עברה לידיהם של שלמה אפריאט וחייב כהן, חברי וועד הקהילה. לא ארכו הימים ורבני הקהילה התקוממו נגד "אותם מבני עמנו, פרצים המכנים עצמם בשם גדולים, על התועבה שעשו לנו". הם קמו להגן על צדקתו של נשיא הקהילה המתפטר, ראובן אלמאליח. ראוי להביא כאן את מכתבם של רבני הקהילה שנשלח למר נרסיס לוון, שנתיים אחר ההתפטרות. במכתב החתום ע״י רבני העיר ועוד 530 מאנשי הקהילה, הב מגנים את אותם עשירי העיר שבגלל מכתבם הבוטה, גרמו להתפטרותו של ראובן אלמאליח מנשיאות הקהילה, ומתריסים נגדם שכל ההבטחות שהבטיחו להם שיקבלו הרבה יותר ממה שהיה ראובן מעניק להם, והנה, שוד ושבר, לא דובים ולא יער. זאת הייתה בעינם. הונאה שהתפתאו אליה. ועתה, כאשר מצב העוני החמיר בקהילה, הם פנו אל נשיא "אליאנס" בבקשה שיפנה למר ראובן אלמאליח שישוב לתפקידו הקודם, כנשיא וגזבר הקהילה, משום שמאז עזב, חלה התדרדרות במצבם של עניי העיר, והקהילה "נותרה כצאן ללא רועה", ורק הוא, בעזרת כספו וקשריו, יוכל להוציאה ממצבה העגום בו היא נמצאת.
אני מביא מטה את מכתבם של הרבנים כלשונו, ללא שינויים כלשהם. ראוי לשים לב לדרך ניסוח המכתב המחורז בחלקו, בלשון עברית רבנית כדלהלן:
"מוגדור, יום שלישי בשבת קודש, ששה ימים לחדש ניסן, שנת"אמרתיך " שנת התרס"א – 26.3.1901
"צדיק כתמר יפרח"
אל מול פני המנורה הטהורה, זכה וברה, השר הטפסר, בר-אבהן ובר-אוריין, לובש צדקה כשריין, דומה לזוהר שמאיר לרום עולם, אדוננו ניכאריס ליבין (הכוונה לנרסיס ללון), פריזידאן של עם צדק, שומר אמונים עם אלוהי אברהם, מאמינים בני מאמינים, יראי ה' ועל חסדו נשענים.
כולם ישאו ברכה, יאריכו ימים ושנים, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, רבנן מניהו, ואפרכי מנייהי (הציבור מינה אותו והוא זה ששבר אותו). עיני העידה מבחר, ברוש ותדהר, העומדים עלהעבודה, עבודת משא גיא חזיון, כמיטב הגיון, נתונים המה למסור נפשות אדירי איומה, אסיפת הגדולים הרמים אליאנס ישראלית, אשר בעיר הגדולה פאריז יע״א (יכוננה עליון אמן).
נחדשו לשלום אין קץ מאהבה רבה, באנו בקיצור נמרץ לפני מעלת כבודו, כדי שנגידו לכתר צערנו שנצערנו זה שתי שנים על התועבה הנעשית לנו בעירנו, עיר מוגדור. קמו מבני עמנו פ־צים ומכנים עצמם בשם גדולים. הרסו העניינים אשר היו מיוסדים על ידי בנן של קדושים, אשר שמו הטוב, אדוננו רובין אלמאליח הי״ו, שהיה שר וטפסר עלינו ארבעה ושלושים שנים. מכל צר ומכל, פנה ממנו נהנים. כל מה שיתן מכיסו, יותר מקופת עניים. ועוזר לכל מי שצריך כל עניינים. עכשיו עזב אותנו זה שתי שנים, ונשארנו כצאן האבדות בלא רועים. על הפתאות שפתאו אותנו זה החוטאים, ורדפנו אחריהם. אמרו כל מה שצריכים מאת ראובן, חמש ידות אנחנו נותנים. הטעו אותנו ונלכדנו במצודת ציפורים. מי ביקש מידם ומי התיר להם , עד אשר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל.
לא התבוששו, מצחם כנחושה עז, חץ שחוט לשונם, לשון מדברת גדולות, להתרים נגד רואיהם. ליבנו בוער כאש להבה אשר פשטו בעקור ידיהם. אמרנו נקראו לשלום להם, אולי ישובו ממחשבותיהם. ראינו כי גילו עוונם, נבעו מצפונם, אפקרותא יתירא חזינא כהו (הפקרות רבה ראינו בזה).
עתה, בבקשה מכתר, בכוחך הטוב והישר, תשכיר עול ורשע, ולנתק מוסרותימו, כל אשר תמצא יד אדוננו לעשות להם. ה' התאמץ להחזיר העטרה ליושנה, ותכתוב אחד אגרת לאדוננו ראובן, אולי ישוב אל עבודתו, עבודת ה', ולא נאבד.
זה אדוננו ראובן, הוא בים (הכוונה ל Vice-סגן) קונסול אוסטריא, ועל פני שלא מצינו בו שעת הכושר, כתבנו אחד אגרת, וחתמו בה חמש מאות ושלושים בני אדם של מוגדור, ועשינו אחר כך קיום סופרי העיר, ושלחנו אותה לאמבאסאדור אוסטריא, לעיר טאנכ״יר (טנגייר) יע״א. אמרנו שמא יפצר אותו ויתבושש ממנו, אולי ישוב לעזרת העניים כמו שהיה מקודם. מפני כך, צריכים נס כן לעזרת אדוננו. אנחנו בוטחים ב״ה ובכתר. לא תאחר אותנו, עינינו לך מצפים אימתי נראו תשובות אדוננו. השם יצליח דרכך בכל אשר תלך, אמן, נצח, מלא ועד.
בסיום דברינו, אלה דברי הנאנחים והנאנקים בשברון מותניים ובפיק ברכיים וכליאת ידיים. בזריזות ולא בעצלתיים, עד ירחמנו אל מן השמים. אנחנו אלה פה המצפים לתשועת ה׳ ותשועת אדוננו בעיר מוגדור יע״א, ותשובת אדוננו תהיה ע״י קונסול ספאניס די מוגדור או ע״י מי שירצה
האדון. ושכרך כפול ומכופל מן השמים.
עבדיך העניים המצפים לתשובתך".
הלחץ כמובן עזר, וראובן שב לתפקידו כמקודם. הוא מצא קופה ריקה וקהילה שסועה, שבתוך שנתיים מאז התפטרותו, רבו העניים ולא היה מי שיטפל בכלכלתם. גם העזרה שהיו מקבלים מכי״ח, הופסקה משום שהקהילה לא העבירה את דמי החבר השנתיים למרכז העולמי שבפאריס. ראובן כינס את ראשי המשפחות בעיר, ויצא אליהם במנשר בשפה הערבית-יהודית בו הוא מסביר מה חשיבותה של "אליאנס", מה תרמה ליהדות העולם, ובכלל זה לקהילת מוגדור, ומה היתרונות שהקהילה תהנה מהם אם ישובו לשלם את דמי החבר כמקודם. הוא כותב: "מה שווה חצי פראנק לחודש דמי חבר, מול היתרונות שאנו נהנה מהם?". בתיאום עם "אליאנס" הוא הצליח לרתום את הקהילה בחזרה סביבו, ובו במקום עורך מגבית בה נאספו מ-60 ראשי משפחות, 360 פראנק, לפי 6-פראנק עבור כל משפחה לשנה, עם התחייבות לשלם את דמי החבר לשלוש שנים נוספותי. הוכנה רשימת התורמים שנשלחה עם הכסף המזומן, למרכז"אליאנס" בפאריס, בידי חיים נהון. ממשפחת הסוחרים הידועה בטנג׳יר, עמו היה מיודד וקשור בקשרי מסחר.
ר' ראובן אלמאליח שב במרץ לתפקידו, נקט בהטלת מסים על מוצרי הייבוא והייצוא של מוצרי העור בהם התמחו סוחרי הקהילה. ערך מגביות אגרסיביות אצל שועי העיר לטובת העניים, והשיב את הסדר על כנו. חידש את הקשר עם "אליאנס", ובמיוחד עם מר נרסיס לוון עמו שמר על קשרי ידידות מיוחדים, עד פטירתו של נרסיס בפאריס בתחילת שנת 1915. בן 82 היה במותו. ראובן נפטר בשיבה טובה במוגדור בשנת 1925, והוא בגיל 90.
זאת לדעת, "אליאנס" מוגדור היה אחד מבתי הספר המעולים במרוקו, על כך העידה אחת מהמנהלות המוצלחות של הרשת, הגב' אלגרינה בן-שימול-לוי. אלגרינה הגיעה ל״אליאנס" מוגדור מטריפולי, ופגשה במציאות אותה מתארת כמבריקה (Brillante). "התלמידים משכילים ובקיאים מאוד במדעי המתימטיקה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, דבר שמעורר לא מעט קינאה עד אנטישמיות ממש מצד השלטונות". זו המציאות עליה דיווחה לנשיאות "אליאנס" בפאריס בהגיעה למוגדור. אכן, בוגרי "אליאנס" ממוגדור היו לעו״ד, רופאים, היסטוריונים, עיתונאים ובעיקר אזרחים הוגנים. הללו שינו את דמותה של החברה היהודית במוגדור. הקהילה הפכה ממסורתית בה שלטו הרבנים ופרנסים עשירים, לקהילה פתוחה ומשכילה בעלת התנהגות עם חשיבה רציונאלית ומעורבת בתרבות המערב. זה אמנם בא על חשבון ניתוק מסויים מן המסודר. של בית־אבא, אבל זה היה זמני עד שילובם ההרמוני של לימודי החול והקודש שהניחו את דעה הצדדים. ניתן לסכם ולומר כי תרומתה העיקרית של "אליאנס" במוגדור, כבכל מקום אחר במרוקו, הייתה בבניית הנהגה יהודית מקומית חזקה ומשכילה שהצליחה לנער מעליה את חשכת ימי הביניים