Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Et c'est ainsi que les fourbes étrangers attendaient le moment favorable
- a) Voilà le Consul Général de l'Amérique qui adresse au Sultan par l'intermédiaire de son Premier ministre une mise en garde dans laquelle il disait
« Vous savez qu'il y a de grands troubles aussi bien en Europe qu'en Amérique suite aux nouvelles qui arrivent quotidiennement, relatives aux mauvais traitements et à la persécution sans raison que les sujets de votre majesté infligent à la population juive connue pour sa tranquillité et son adresse… Dieu a créé les juifs en ce monde avec les mêmes membres physiques et les mêmes aptitudes intellectuelles que le reste des gens ; ils vivent et meurent comme le musulman et le chrétien. Pourquoi les maltraiterions-nous et pourquoi les dédaignerions-nous ? Cela est contraire à la loi divine… Aussi est-il nécessaire que vous preniez des dispositions urgentes et efficaces pour que de tels événements ne se renouvellent jamais… Sinon, je vous assure qu'ils ne tarderaient guère à devenir "protégés" des nations étrangères, car il n'est plus admis qu'ils soient maltraités, méprisés et tués uniquement parce qu'ils sont israélites. J'ai reçu des ordres de mon gouvernement pour veiller sur la condition des juifs et pour leur offrir mes bons offices. Dieu seul sait jusqu'où cela pourrait aller, si vous ne trouvez pas une solution rapide aux souffrances qu'ils ressentent journellement. Les juifs disposent de frères puissants à travers le monde, leurs voix sont entendues et ils réagissent ensemble. Mais seuls les imbéciles pensent qu'ils n'ont pas de valeur. Si vous accordez une excellente protection à vos sujets, ils ne chercheront pas une protection ailleurs et ils en seront heureux ainsi que le pays et le gouvernement… Voilà tout ce que je vous demande de faire parvenir au Sultan.. .
- b) Et voilà aussi que le représentant de l'Angleterre, Drummond -Hay, demande aux consuls de son pays et aux représentants des autres pays étrangers d'accorder facilement le « protectorat consulaire » aux juifs marocains. Il envoya un ordre dans ce sens à ses vice-consuls, affirmant
« Nous avons été grandement secoués quand nous avons appris certains événements qui se sont produits ces derniers jours, exerçant la haine contre les juifs… Or les temps de la haine et de l'injustice contre les croyants d'autres religions sont passés et il ne convient pas de les ressusciter dans l'État de Marrakech [Le Maroc] et de les ranimer… Nous vous donnons l'ordre d'avertir les gouverneurs du Makhzen dans le lieu de votre travail et de votre résidence que la haine et l'injustice sont toujours courantes contre les juifs. Vous leur direz aussi qu'il est certain que nous vous ordonnerions, nous et également les représentants des autres pays, d'accorder le "protectorat consulaire" à tous les juifs, si nous apprenons un manque d'équité dans les jugement
Sous l'effet de ces développements, le Makhzen essaya d'agir pour arrêter cette discrimination menaçant d'anéantissement l'ambiance de tolérance et de coexistence entre ses sujets juifs et musulmans
1.- L'État marocain manifesta son mécontentement au sujet des empiétements et des interventions suspectes dans les affaires de ses sujets juifs et Sidna (le Sultan), que Dieu l'assiste, déclara : « Comment d'autres interviennent-ils dans les affaires des juifs et trouvent-ils les agissements louables de ceux parmi les juifs égarés qui accusent des gouverneurs loyaux et dignes de confiance ?
« Sidna m'a donné l'ordre de discuter sérieusement de cette affaire avec l'ambassadeur d'Angleterre qui a écrit à ses représentants dans les ports au sujet des juifs, ce qui a ajouté à leur arrogance, et Sidna a dit : "Est-ce que l'un des sultans [rois] chrétiens intervient dans les affaires des autres sultans ? Non ?! " »
Le Makhzen central appela ses représentants dans les villes et dans les campagnes, gouverneurs et caids, à avertir sévèrement les « satans juifs » qui usent de mensonges, de fausses accusations et d'impertinence envers la population et le Makhzen, ainsi que d'autres faits susceptibles de provoquer des troubles entre eux et les musulmans. Il n'oublia pas de recommander aux dits gouverneurs les juifs pauvres, connus pour leur calme et s'occupant à gagner leur vie
– Le Makhzen durcit ses avertissements aux gouverneurs au sujet de leurs abus éventuels contre les juifs. Ainsi, le sultan Moulay Al Hassan s'adressa violemment au pacha de Meknès en ces termes : « Ce fait venant de vous nous a étonnés et nous ne l'avons pas cru, car un tel fait ne provient que de celui qui ne considère pas les conséquences de ses actes et qui ne sait pas que la fonction et le service des gouverneurs est de donner aux ayants-droit leur dû, et que le musulman et le non- musulman "protégé" sont égaux en droits
תולדות חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
אלו הם חיבוריו:
א]. אגרת חי בן מקיץ, מליצה מוסרית בשכר הנפש ועונשיה. בעקבות אבן סינא. נדפס בסוף ספר צל העולם, אמשטרדם תצ״ג.
ב – אגרת הראב״ע. כ״י.
ג]. אגרת השבת. חקירה בענין השבת. חובר בלונדון. דן על תקופות ומולדות השנה ומחולק לשערים. נדפס פעמים רבות. אוצה״ס א. סי׳ 280.
ד]. אגרת תשובה. נזכר בביאור החכם יוסף בן אליעזר, צפנת פענח. פרשת בראשית.
ה]. ביאור הלוחות או טעמי הלוחות. ההקדמה לספר זה הדפיס ר״ד כהנא בשירי הראב״ע הוצאת אחיאסף, ח״ב עמוד 107. בשם ״פתח דבר״.
ו – בחינת האדם, שיר מוסר על חיי האדם, תחילתו וסופו. בן אדמה דבור במולדתו.
ז]. בית מדות, ספר במוסר ויראה. אוצה״ס ב. סי׳ 356.
ח]. דיואן, קובץ שירי הראב״ע רובם קודש ומיעוטם חול. ע״פ כ"י אחד ואין שני, עם הגהות והערות ע״י עקיבא ב״ר יוסף איגר, ברלין תרמ״ו.
ט]. הצחוק צדק, או חרוזים על משחק האשקוקי.
י]. הצחות, או צחות הלשון, חובר במנטובה. כולל מאמר על המשקל הנהוג השאול בן הערבים, וינציה ש״ו. אוצה״ס צ. סי׳ 99.
יא]. חידושי מסכת קידושין, כ״י, ניזכר בהקדמתו לפירוש על שיר השירים.
יב]. חוקות שמים, חלק א׳:מספר ראשית חכמה. נקרא גם ספר איצטנגינות. או משפטי הכוכבים. אוצה״ס ח. סי׳ 794.
יג]. חידות על אותיות אהו״י. על ד. האותיות שהן אותיות אהו״י.
יד]. טוב שם. לא הוברר לי טיבו ותכנו.
טו:. יסוד דקדוק, פרופ׳ בכר הדפיס את הקדמתו ודיבר על ץוכנו באירכות כ״י.
טז]. יסוד מורא וסוד תורה. בטעמי המצוות למיניהן. קוססא ־"צ.
יז]. יסוד מספר. על המספר והאותיות בדקדוק. נדפס עם ביאור ע׳׳י הרה״ח שמחה פינסקר, בסוף ס׳ מבוא אל הנקוד האשורי 1863.
יח], יסוד העבור, נזכר בבאור צפנת פענח, ונהראה שהוא ספר גדול, הכולל שערים רבים.
יט]. כלי הנחושת, בידיעת גובה השמש ביום, ורום הכוכבים בלילה. הלבנה, המולדות וכוי. קניסברג 1845
כ]. מאמר, לעמוד על תוכן הבנת המקרא, יפי הלשון ונעימת אמירה, כ״י.
כא]. מליצת השחקן, או חרוזים על שחוק השחמט. נדפס בס׳ מעדני מלך, אוקספורד 1694.
כב]. משפטי המזלות, בתכונת השמים וחכמת הכוכבים. כ״י.
כג]. משפטי העולם, או ספר המשפטים. כ״י וינה.
כד]. סגולות מהראב״ע, וינציה שי״ב.
כה]. סוד היבום והגלגול, חיבור בקבלה, אוצה״ס ם. סי׳ 233.
כו]. סוד תמונות האותיות, חבור בדקדוק כ״י רומא. השוה אוצה״ס ת. סי׳ 629.
כז]. סודות התורה, לקוטים מסודות מפוזרים. כ״י רומא.
כח]. ספר האחד, בסגולת המספרים והאותיות א״י. הוציאו לאור הרה״ח שמחה פינסקר, אודימה 1867. כט]. ספר הגורלות, במשפטי הכוכבים או נקודות גורל החול, כללים לדעת עתידות ע״י ידיעת חכמת הכוכבים. אוצה״ס ג. סי׳ 90. ירושלים תרל״ה.
ל]. ספר ההגיון, בדרכי היקש והמופת ואפני השמוש בהם, כ״י בספריית הוטיקאן.
לא]. ספר היסוד, כולל דעותיו בחכמת הדקדוק, הזכירו הרבה בשאר חבוריו.
לב]. ספר הלוחות, בתכונת השמים, חובר בנרבונה. כ״י די רוסטי.
לג]. ספר הלקוטים, חיבור בעניני הקבלה, וסודות ל״ב נתיבות חכמה. כ״י.
לד]. ספר המאורות, ח״א מראשית חכמה, נדפס הרבה פעמים, ותורגם לרומית.
לה]. ספר מאזנים, או מאזני לשון, בדקדוק הלשון. חשוב לקורות הדקדוק ודורשיו. וינציה ש״ו.
לו]. ספר המבתרים, והוא ח״ד, מחבות ראשית חכמה. כ״י.
לז]. ספר המולדות, כולל פרק ג׳ מספרו הנ״ל. כ״י.
לח]. ספר המזלות, בחכמת הכוכבים והמזלות, כ״י.
לט]. ספר המספר, בחכמת החשבון. יצא לאור ע״י ר״מ זילברברג, ברלין תרנ״ה.
מ]. ספר למשאלה, בקדרות השמש והלבנה. ח״ז מספר ראשית חכמה.
מא]. ספר הסוד, פירוש על צורות התנועות העבריות. כ״י בספריית הוטיקאן.
מב]. ספר העביר, בסדר קביעת התקופות. נדפס ע״י שזח״ה, ליק תול״ד.
מג]. ספר העולם, חלק ה׳ מחבור ראשית חכמה.
מד]. ספר העצמים, על עניני הטבע והאדם מהות הנבואה ותכונת הגלגלים. כ״י, אוצה״ס ע. סי׳ 556. מה]. ספר השאלות למשאלת החכם. חלק ו׳ מספר ראשית חכמה.
מו]. ספר השם, בבאור שם המפורש כולל ח׳ פרקים. פיורדא תקצ״ד.
מז]. ספר השמים. בענין השם הנכבד ותאריו, נפש האדם והעולמות וכוי.
מח]. ספר התשבורת בחכמת המדות והאלגברא, כ״י בספריית הוטיקאן,
מט]. ערוגות החכמה ופרדס המזימה, או להיפך. על מציאות השם ואחדותו. נדפס בכרם חמד ח״ד. אוצה״ס ע. סי׳ 590.
נ]. פירוש התורה, נדפס לראשונה בנאפולי, שנת רמ״ח.
נא]. פירוש על נביאים ראשונים, יהושע שופטים שמואל מלכים. נזכר בדברים לב. ד. כ״י. נ
ב]. פירוש על ישעיה. נדפס בוינציה 1524. משערים כי חיבר גם על ירמיה ויחזקאל.
נג]. פירוש על תרי עשר, נדפס במקראות גדולות. וינציה כנ״ל. וכן עם תרגום רומי, מאת חכמים נוצרים. נד]. פירוש על תהלים איוב ודניאל. נדפס במקראות גדולות כנ״ל.
נה]. פירוש על חמש מגילות, נדפס בקושטא, 1505. הפירוש לשיה״ש רות ואיכה, נדפס עם תרגום רומי.
נו]. פירוש על ספר יצירה, כ״י. אוצה׳׳ס פ. סי׳ 316.
נז]. פירוש על ספר האצטרולוב, ל״ו שערים בחכמה ומעשי כלי המבטים, כ״י.
נח]. קינות ובקשות, כ״י, בכללם כי אשמרה שבת, שנדפס בסדורי השבת.
נט]. ראשית חכמה. כעין מבוא לסדרא של ספרים באיצטגנינות, והם משפטי המצוות. או ספר המזלות. ספר הטעמים, ספר המולדות, ספר המבתרים, ספר המאורות וכוי, ספר העולם, מחברת המשרתים. ועוד. מכל אלה לא נדפס אף אחד בשלמות.
ס]. שירים ופיוטים, פזורים בסדורי תפלה שונים, וכן בעתונים ומאספים. ר״ד כהנא הדפיס ב״ח, בשם ״קובץ חכמת הראב״ע״ הוצאת אחיאסף. ורשה תרנ״ד.
סא]. שפה ברורה, על תפקיד האותיות, בפרט אותיות השמוש, קושטא ר״צ.
סב]. שפת יתר, חבור בדקדוק להציל את הרס״ג מהשנות אדונים בן לברט, פרעסבורג 1838. אוצה״ס ש. סי׳ 1226.
סג]. תחבולות הראב״ע., נדפס בסוף ספר הדקדוקים, וינציה ש״ו.
סד]. תשובות על שאלות. בעניני תקופות ומולדות שהוצגו לפניו על ידי ר״ד נרבוני. יצאו לאור
ע״י ר״מ שטינשניידר, בספר שני המאורות. ברלין תר״ז. מתוך ספר ״לכ אהרן״ פרקי מבוא, לר׳ שלמה אהרן הרצל, תשס״א, פירוש על האכן
עזרא עה״ת; יהודי המזרח בארץ ישראל,
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
ג. עיסוק ופרנסה
יהודי דבדו היו בין מגורשי ספרד שבחכמתם בממונם ובמסחרם חיזקו את כלכלת מרוקו לתועלת תושביה בכלל. קהילת דבדו תרמה לסחר באיזור. יהודי המקום ייבאו סחורה מערי פאס, מליליה, תלמסאן ווהראן ועוד. קשרי מסחר קבועים קיימים בין דבדו לערים הללו, הסוחרים קנו סחורה, שווקו ואחסנו אותה בשוק של דברו או בשווקים קטנים באיזור כ
מו כפרי דהרא ועוד. יהודי דברו מכרו בערים הגדולות צמר, עורות, שטיחים, שמיכות צמר, זיתים, שמן זית, ובימים עברו מכרו גם שעוה. כאשר חתמו צרפת ומרוקו על הסכם מסחרי ביניהם, היה סעיף בתוך ההסכם שהותיר את שוק דבדו פתוח וחפשי לסוחרים מאלג׳יריה הצרפתית. היהודים הם בעלי צאן ובקר, בעלי מטעים ופרדסים, שדות כרמים ואדמות קנויים מקנת כספם.
הם עסקו במלאכת יד כגון נפחות בין כה ובין כה, בשעת מלאכה הנפח היה קורא בתהילים היו חייטים ואורגים. ר׳ יהודה כהן סקלי עבד בריקועי זהב.
ארמונד די מדיציס בספרו המלאח היהודי ציין שליהודי מרוקו היה אסור לרכוש או להחזיק בתים וקרקעות מחוץ לשכונת היהודים. איסור זה לא היה לו תוקף בדבדו, שם יהודים היו בעלי אדמות ופרדסים מדורי דורות. הנשים ייצרו שטיחי ״טליס״ — מעשה ידי אומן ואריגת שמיכות צמר עבות הנקראות ״להדון שנמכרו גם באלג׳יריה וגם באירופה.
החורם: שני סוגים
א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.
הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:
התהילה לא־לקים,
אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.
יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.
החורם: שני סוגים
א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.
הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:
התהילה לא־לקים,
אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.
יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.
ב. החורם היה בעל משמעות ומשקל רחבים יותר. אצל המוסלמים שטח קבר סייד או צדיק היה שטח מקודש. קברי הסיידים הם שטח מקלט הנקרא חורם, שם העניים והדלים, ובעיקר פושעים וכל נרדף מצאו מקלט לנפשם. שטח זה לא היה יותר מחמישים ממ״ר, גם חיילי הפאשא לא העיזו לפגוע בשטח נוטרלי זה. כשרוצח מצא מקלט בשטח החורם לאנשי החוק לא היתה דרך אחרת אלא להקיף את השטח עד שהרעב והצמא יאלצו את הרוצח לעזוב את המקום.
דבדו היתה עיר של סופרי סת״ם שכתבו על קלף אילים וצבאים, בכתיבה יפה והדורה מעשה ידי אומן מסופרי דווקני. ביקוש רב היה לספרי תורה מדבדו באלג׳יריה ומרוקו ומחיר ס״ת בתר״ס היה עד חמש מאות פרנקים. הסופרים כתבו בקדושה, טבלו לכתיבת שמות ה' ויש שצמו ביום כתיבתן! א היו שייחדו קולמוס לכתיבת האזכרות. קולמוס שסיימו לכתוב בו גנזוהו. את הספר תורה כתבו בלי הזמנה מראש ובסיום כתיבת הספר תורה לקחו את הספר והציעו אותו למכירה בקהילות רחוקות.
היחסים בתוך הקהילה
סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.
הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.
פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.
LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI
LES NARRATEURS ET LES ENREGISTREURS
Les Archives Israéliennes du Conte Populaire sont en relation avec les "conteurs d'histoires" par l'intermédiaire des personnes qui enregistrent ces contes par écrit. La "famille des enregistreurs" comprend près de soixante membres, qui remplissent leur mission avec beaucoup de dévouement. La plupart d'entre eux sont des membres fondateurs de la "famille", établie il y a sept ou huit ans, tandis que les autres l'ont rejointe plus tard.
Un groupe de vingt d'entre eux a enregistré plus de 50 contes et un autre groupe de onze membres a gardé pour la postérité plus de 100 contes.
La plupart des renseignements sur les narrateurs et les enregistreurs que nous publions plus loin, nous ont été fournis par ces derniers. Us ont puisé une partie de leur documentation dans leurs propres souvenirs; pour le reste, ils se sont adressés aux conteurs. Il ne nous a pas toujours été possible de vérifier les renseignements obtenus, mais nous avons pleine confiance dans les conteurs et enregistreurs et, dans de nombreux cas, nous reproduisons textuellement ce qu'ils nous ont dit. Nous avons inclus dans ces notes, des renseignements non-biographiques s'ils sont de nature à nous renseigner sur la personnalité du conteur, sur son milieu social, sur l'éducation qu'il a reçue au Maroc, sur les difficultés de son acclimatisation en Israël et sur ses occupations actuelles. A ces renseignements personnels, qui nous ont été fournis par écrit, nous avons ajouté des informations sur les contributions faites aux "Archives" jusqu'au mois de juin 1963.
Les noms des membres de la "famille" sont arrangés selon l'ordre de l'alphabet hébreu et nous avons mentionné chaque fois, s'il s'agit d'un narrateur ou d'un enregistreur.
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.
Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nouvelles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.
Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Archives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa famille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les habitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits.
Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, aujourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.
Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujourd'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite encore aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je regrette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".
LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI
Il était une fois un roi, qui avait une fille très belle et sur le mur du palais se trouvait l'inscription: Celui qui réussit à faire parler la fille du roi, obtiendra sa main et sera le gendre du roi
Quatre-vingt-dix-sept jeunes gens tentèrent leur chance, mais ils ne réussirent pas à faire parler la princesse, qui resta sans réagir à leurs efforts et chaque prétendant, qui n'avait pas réussi à la faire parler subit la peine de mort: on lui coupa la tête et la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur du château. Et ceux qui passaient devant le château voyaient, ainsi exposées, des dizaines de têtes de prétendants, qui avaient tenté leur chance et qui n'avaient pas réussi et qui avaient été mis à mort
Dans ce pays vivait un vieux couple, qui avait trois fils. Le chef de famille mourut et de mauvais voisins s’emparèrent de tout ce qui se trouvait dans la maison, en disant: "Votre père nous devait de l'argent
En voyant cela, le fils aîné devint triste. Il dit à sa mère: "Je m'en vais dans une autre ville pour y tenter ma chance! Je n'ai plus rien à faire ici
La mère lui dit: "Quel conseil puis-je te donner, mon fils? Va et que la chance te sourie!" Elle lui donna un peu d'argent et une réserve de vivres et il se mit en route. Pour aller où? Dans la capitale du pays. Là, il passa devant le château du roi et il vit les têtes fixées au mur. Il se mit à les compter et arriva au nombre de 97. Il s'adressa alors aux passants pour leur demander ce que cela signifiait et ils lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme femme et ceux qui échouent, voilà le sort qui les attend
"Peut-être dois-je tenter ma chance?" se dit le jeune homme. Peut-être réussirai-je, moi, à m'entretenir avec la fille du roi et à l'obtenir comme épouse
Il entra dans le palais et le gardien lui demanda: "Que viens- tu chercher ici
"Je veux faire parler la fille du roi
Le gardien lui dit: "Tu n'y réussiras pas
"Peut-être", répondit le jeune homme
Il entra dans le palais et on le conduisit à la douche et on lui donna des vêtements neufs. Il se doucha, se rasa, mit les vêtements neufs et entra dans la chambre de la fille du roi. Là, il se mit à parler et à parler. Il raconta des histoires et posa des questions toute la nuit, mais rien ne se produisit et la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur. Le nombre de têtes augmenta d'une unité •— 98
La mère attend le retour de son fils. Elle pleure sans arrêt. Elle ne fait que pleurer et pleurer. Un jour, le deuxième fils s'adressa à sa mère, disant: "Mère, je prendrai la route qu'a empruntée mon frère. Je n'ai plus rien à faire ici; je veux partir pour tenter ma chance
La mère malheureuse n'arriva pas à le convaincre de rester. Elle lui prépara une réserve de vivres et il quitta la maison. Il arriva, lui aussi, à la capitale et passa devant le château du roi. Et il vit les têtes exposées le long du mur. Il les compta et arriva au chiffre 98. La dernière était la tête de son frère aîné. Il se mit à pleurer. "Mon frère, mon frère, qu'as-tu fait? Quel péché as-tu commis pour qu'on t'ait coupé la tête?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à s'entretenir avec la fille du roi, l'obtiendra comme femme, mais celui qui n'y réussit point, voici le sort qui l'attend . . . Vois-tu, ton frère, non plus, n'a pas réussi et on lui a coupé la tête
Le jeune homme fil exactement ce qu'avait fait son frère et il subit le même sort: toute la nuit il parla et parla, toute la nuit il posa des questions et raconta des histoires, mais la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur — 99 têtes
Le frère cadet était le plus courageux de tous et on l'appelait: Arva — harak — mazar, ce qui veut dire en arabe: "Le déracineur d'arbres", car il était assez fort pour déraciner même les plus vieux arbres
Un jour, il dit à sa mère: "Mon frère aîné est parti et n'est pas revenu. Mon deuxième frère est parti et n'est pas revenu. A mon tour, je dois partir pour les ramener à la maison
La mère lui dit: "Que Dieu t'accorde son aide, mon fils
Le jeune homme se mit en route et arriva, lui aussi, dans la capitale. Il passa devant le château du roi et vit les 99 'têtes exposées le long du mur. Il s'aperçut que les deux dernières têtes étaient celles de ses frères. Il s'exclama: "O mes frères! Quel sort cruel! Qu'avez-vous fait pour subir une fin aussi misérable?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme épouse; et celui qui échoue — voilà la fin qui l'attend
Le jeune homme jeta un regard sur la ville et voici, il aperçut un restaurant arabe. Il y entra et commanda un café. Il était tres excité et nerveux et ne pouvait détourner son regard des têtes exposées. Le propriétaire du restaurant l'observa et lui dit: "Toi aussi lu cours après le malheur? C'est bien dommage pour toi! Tu es jeune et pourquoi courir ce danger
Mais le même jour encore le jeune homme se présenta à l'entrée du palais. Les gardiens lui demandèrent: "Que cherches-tu ici?" Il leur dit ce qu'il voulait
"ais-tu quel sera ton sort, si tu ne réussis pas"
"Oui, je sais
On l'envoya à la douche et on lui remit des vêtements neufs. Puis on le fit entrer dans la chambre de la fille du roi
En paraissant devant la fille du roi, le jeune homme ne dit rien. Aucune salutation, aucune parole — il s'asseoit simplement dans un coin de, la chambre, tandis que dehors les gardiens sont réunis comme d'habitude, pour voir et entendre ce qui se passe à l'intérieur
Que fait le jeune homme? Il se tait
La fille du roi est assise sur un lit et lui, il s'installe sur le deuxième lit. Ensuite, il sort de sa poche un chandelier et commence à s'entretenir avec lui. La fille du roi se lève et lui demande: "Que fais-tu? Es-tu fou? Tu parles à un chandelier?" Il lui répond: "Qu'est-ce que ça peut bien te faire? Je ne t'ai pas adressé la parole
Elle dit: "Tu parles à un chandelier. Cela signifie que tu es fou
Et dehors, les gardiens réunis entendent la fille du roi s'entretenir avec le jeune homme
Le matin, avant qu'on ne vienne ouvrir la porte de la chambre, le jeune homme prit la fille du roi sur son dos, car elle lui appartenait à présent. Ne lui a-t־elle pas parlé durant la nuit? Les gardiens lui dirent: "En effet, la jeune fille t'appartient en propre, mais tu ne devrais pas t’emparer d'elle de cette manière. Bientôt viendra le roi pour t'accorder la main de sa fille, comme il est écrit sur le mur du palais
Le matin, le Premier Ministre du roi arriva sur les lieux. Depuis longtemps, il désirait que son fils épousât la fille du roi et c'est lui qui avait inventé ce jeu cruel, car il s'était dit: "Les prétendants se feront de plus en plus rares, et finalement, la fille du roi épousera mon fils". Quand il eut entendu que la fille du roi s'était mise à parler cette nuit et réalisé que son fils ne l'obtiendra pas comme épouse, il suggéra au roi: "Si ce jeune homme est tellement fort et intelligent, qu'il t'apporte le coq qui sait chanter. S'il peut faire cela, qu'il épouse ta fille, mais s'il n'y réussit point — qu'il meure
Le matin, le roi dit au jeune homme: "Ma fille est à toi, mais puisque je suis ton beau-père à présent, je te demanderai un service — apporte-moi le coq qui sait chanter
Le jeune homme répondit: "C'est tout ce que tu me demandes? Je pourrais t'en apporter deux, les yeux bandés
Mais le Premier Ministre savait que le jeune homme était condamné à mourir, car il ne réussirait point à apporter ce qu'on lui avait demandé
Avant de se mettre en route, le jeune homme remit à la fille du roi trois plantes et lui dit: "Vois, je te donne ces trois plantes. Et je te demande de les embrasser une fois par semaine
Si l'une d'elles meurt, sache que j'ai perdu une partie de mes forces. Si la deuxième plante meurt, sache que la moitié de mes forces m'ont abandonné et si la troisième plante meurt, sache que j'ai cessé de vivre
Le jeune homme prit des provisions de pain et d'eau, et se mit en route. Sur son cheval, il voyagea un mois, deux mois, trois mois, jusqu'à ce qu'il arrivât à une croisée de chemins, qui lui laissa le choix entre deux directions. Sur l'une des routes, il était écrit: "Celui qui s'engage sur cette route, ne reviendra pas". Et sur la deuxième était écrit: "Bon voyage!" Le jeune homme hésita pendant plus d'une heure et ne savait pas sur quelle route s'engager. Finalement, il décida de prendre la route sans retour, arrive que voudra. Il avait parcouru une petite distance losqu'une vieille femme parut devant lui et lui dit: "Jeune homme, prends garde! Où vas-tu sur cette route?" Le jeune homme lui répondit: "Qu'est-ce que cela peut bien te faire, à toi
Elle lui dit: "Si tu veux voyager sur cette route, viens et je te dirai ce que tu dois faire. Tu es trop jeune pour mourir déjà. Mais si tu fais ce que je te dis, tu as une chance d'avoir la vie sauve. Celui qui s'engage sur cette route peut ramener ce qu'il désire et je sais que toi, tu dois ramener le fameux coq qui chante. Continue sur cette route, jusqu'à ce que tu aperçoives un grand champ avec de grands arbres. Il y a, là-bas, une grande cage à l'intérieur de laquelle se trouve le coq qui chante. Mais ne t'approche pas de la cage. De loin, tu verras un monstre à sept têtes; c'est lui qui garde la cage. Si les yeux du monstre sont ouverts, tu peux t’emparer du coq, car le monstre dort les yeux ouverts. Mais si ses yeux sont fermés, prends garde, car alors il est éveillé. Si tu réussis à t’emparer du coq et à t'enfuir, tu devras passer par trois endroits dangereux
"Le premier danger t'attend à un chemin qui s'arrête au milieu. Quand tu arrives à cet endroit, prononce cette phrase
"Quelle splendeur de chemin! Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me serais mis à danser ici". Le chemin alors s'ouvrira devant toi et tu pourras continuer ton voyage
"Le deuxième danger est constitué par un oued rempli de boue dont le passage est impossible. Lorsque tu arriveras devant ce oued, prononce ces paroles: "Quelle merveille de oued rempli de miel! Si quelqu'un pouvait m'apporter un peu de ce miel dans le château de mon père, le roi, je le mangerais avec beaucoup de plaisir". Le oued se desséchera alors et tu pourras le traverser
"Le troisième danger se présentera sous forme d'un oued rempli de sang et de pus et de toutes sortes de bêtes sauvages. En arrivant là tu diras: "Quel beurre appétissant. Si j'avais le pain de mon père, le roi, je l'aurais beurré avec ce beurre magnifique". Le oued se desséchera et tu pourras le traverser avec le coq dans ta main et lorsque tu reviendras ici, chez moi, nous verrons ce qu'il y a lieu de faire ensuite
Le jeune homme prit bonne note des conseils de la vieille et se mit en route. Il parcourut des kilomètres et des kilomètres jusqu'à ce qu'il arrivât devant le champ et aperçût la cage. Et tout près de la cage, il vit le monstre dont les yeux étaient fermés. Le jeune homme savait alors que le monstre était éveillé et qu'il devait attendre trois mois, car trois mois constituent pour le monstre l'équivalent d'une nuit
Le jeune homme attendit trois mois, et, subitement, les yeux du monstre s'ouvrirent, signe évident qu'il était endormi. Il prit la clé attachée à un doigt du monstre et ouvrit la cage. Il s’empara en vitesse du coq, enfourcha son cheval et s'enfuit au galop. Après trois mois de route, il arriva devant le chemin. C'est à ce moment précis que le monstre se réveilla et s'aperçut immédiatement que la clé avait disparu. Il jeta un regard dans la cage et constata que le coq aussi avait été volé. Il ne fallut qu'une minute au monstre pour parcourir la distance que le jeune homme avait couverte en trois mois. Mais au moment où il était sur le point de rattraper le jeune homme celui-ci prononça la formule que la vieille femme lui avait apprise: "Quelle splendeur de chemin. Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me mettrais à danser ici". Le chemin s'ouvrit immédiatement devant le jeune homme et il le traversa en une minute. Le monstre, qui courait derrière lui, trébucha et tomba. Mais au moment où le jeune homme arriva devant le premier oued, le monstre était sur le point de le rattraper à nouveau et le jeune homme suivit de nouveau le conseil de la vieille femme et parvint à traverser le oued. Il en fut de même du deuxième oued
Finalement, le jeune homme revint chez la vieille femme, tenant dans sa main le coq chanteur
Alors, la vieille dit au jeune homme
"Tu es fort et vaillant, mais à présent tu es très fatigué. Je te préparerai à manger et tu te reposeras chez moi; tu mangeras et tu dormiras et puis tu continueras ton voyage
La vieille sortit aux champs; elle sema du blé, le récolta, le moulut, puis en prépara un plat de couscous et tout cela, elle le fit en une minute. Mais entre-temps, le coq s'était mis à parler au jeune homme
"C'est bien triste pour toi, mon brave, tu t'es donné tant de peine pour m'avoir, mais dès que tu t'endormiras, la vieille s’emparera de moi. Ecoute bien, jeune homme: lorsque la vieille se baissera pour te donner à manger de la casserole, sois sur tes gardes. Elle en sortira deux baguettes, l'une en or et l'autre en argent. Si elle te donne un coup avec la baguette en argent, elle te transformera en chien; et si elle te touche avec la baguette en or, tu redeviendras un homme comme auparavant. Fais donc bien attention! Lorsqu'elle se baissera, arrache-lui les deux baguettes et donne lui un coup avec la baguette en argent avant qu'elle ne puisse s'en servir contre toi
Le jeune homme fit ce que le coq lui avait conseillé. Et voici, la vieille se transforma en chienne. Le jeune homme lui mit une laisse et la chienne le suivit partout
Un jour, la fille du roi monta sur le toit, pour arroser les plantes et elle s'aperçut que deux d'entre elles étaient mortes, tandis que la troisième était bien vivante et sa tige s'était enrichie d'une nouvelle feuille verte. La fille du roi se mit à danser de joie, car cela signifiait que son mari était en vie et en possession de ce que son père lui avait demandé
Le roi entendit le chant de sa fille et la vit danser. Il lui demanda: "Que fais-tu là? Que signifie cette joie
La fille répondit
"Je sais que mon mari est en vie et qu'il rentre à la maison. C'est la raison pour laquelle je me réjouis tan.
Lorsque le ministre du roi apprit la nouvelle, il se dit: "Ce jeune homme est un vrai héros, mais je le tuerai". Il monta avec le roi sur le toit du palais et de loin ils virent le jeune homme sur son cheval, s'approchant du palais et tenant dans la main le coq qui savait chanter; il était suivi par une chienne
Le roi dit à ses gardes du corps d'aller à la rencontre du jeune homme et de le conduire au palais. Après que le roi eut salué et félicité le jeune honnne, il fit mettre le coq dans une cage et ordonna à plusieurs de ses serviteurs de la garder jour et nuit. On conduisit le jeune homme à la chambre de la fille du roi où il resta pendant dix jours
Après dix jours, le jeune homme sortit de la chambre et dit au roi: "Que le roi ait la grâce d'inviter les ministres et hauts fonctionnaires, les officiers et les représentants des pays étrangers pour que tous voient ce que j'ai apporté
Lorsque toutes ces personnalités furent réunies dans la cour du palais, le gendre du roi prit le coq, l'attacha à la balustrade du toit et s'adressa à lui par ces paroles: "O coq, mon coq! Je veux que tu parles et que tu chantes, afin que tous ceux qui sont réunis ici, en soient émerveillés
Le coq déploya ses ailes avec grand bruit, puis il ouvrit le bec et se mit à parler et à chanter. Et le roi et tous ceux qui étaient autour de lui n'avaient jamais entendu pareille chose
Quand le coq eut terminé son chant, le gendre du roi dit
"Que Votre Majesté me permette également de montrer à tous la chienne que j'ai apportée
Il prit la baguette en or et en donna un léger coup à la chienne. Immédiatement celle-ci se transforma en une vieille femme. Tous les assistants en furent stupéfaits et étaient incapables de prononcer une parole
Le gendre du roi voulait expliquer à tous les assistants ce que la vieille avait eu l'intention de faire, mais le coq l'en empêcha et lui dit: "Non, mon brave! Ne leur raconte rien, moi je leur dirai ce qui est arrivé
Mais le coq se mit à raconter, non pas la vie de la vieille femme, mais celle du jeune homme et il termina son discours par ces paroles: "Et le jeune homme se mit en route pour chercher une chose miraculeuse — et voici, il en rapporte deux
?Alors, le roi demanda à son gendre: "Et que vas-tu faire à présent
Le jeune homme prit dans sa main la baguette en argent, en toucha la vieille femme et voici, celle-ci se retransforma en chienne. Puis il dit au roi: "Je veux m'en aller avec ma femme, car elle m'appartient
Le roi, voyant que le jeune homme était dans son droit, ne s'y opposa pas. Le jeune homme installa la fille du roi sur son cheval et rentra chez lui. De retour à la maison, il dit à sa mère: "Regarde cette jeune femme, à cause d'elle deux de tes fils — mes deux frères — sont morts
Après avoir prononcé ces paroles, il s’empara de son épée, coupa la tête de sa femme et l'envoya au père de celle-ci, le roi, accompagnée d'une courte lettre: "Voici la centième tête! Tu as tué 99 jeunes gens pour elle et voici une tête de plus pour arrondir le chiffre. Je ne désire point être le gendre d'un roi meurtrier. Je ne veux point être le mari d'une femme, qui a causé la mort de mes deux frères
40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר
אברהם שוקרון (מספר! סיפור 40), יליד (1896) מליליה במארוקו הספרדית. אביו (יעקב) היה שוחט ובודק, מראשי הקהילה במליליה והצטיין בידיעותיו הרבות. אחיו של המספר, מיימון, שהוסמך לרבנות ונחשב לעילוי, מת בדמי ימיו(בן 31), ובעקבות מוות זה לא רצה האב שבנו אברהם ילמד תורה הרבה, כי חשש מעין־הרע שפגעה כבר באחיו המפורסם בשקידתו, תורתו ודעתו. בגמר חוק לימודיו בחדר, נשלח איפוא הנער אברהם, בן העשר, לעזור בחנות. בגיל 16 נשא אשה ופתח חנות לעצמו. בימים ההם פרצה ״מלחמת הריף״ : שבטי הערבים שמרדו בשלטון הספרדי גרמו למהומות בעיר מליליה. אורחות־המסחר של העיר וסביבתה אבלו, ומשפחת שוקרון נאלצה לעזוב את המקום. בית־האב עבר לעיר ווג׳דה שבגבול אלג׳יר, ובה נולדו ארבעת ילדי אברהם: שני בנים ושתי בנות, שלמדו בבתי־ספר צרפתיים. בשנת 1956 עלתה המשפחה לארץ, לאשקלון. אברהם, שספג בילדותו דברי תורה ומאמרי חז״ל לרוב׳ הנחילם לילדיו: שני בניו משמשים בהוראה בבתי־הספר שבסביבת אשקלון׳ ואחת הבנות היא פקידה. הבת הבכירה נשואה לעולה מפולין.
בעזרת המוסדות פתח ר׳ אברהם דוכן למכירת בולים וכרטיסי הגרלה של מפעל־הפיס. מסביב לדוכנו מתרכזים העולים הקשישים יוצאי צפון אפריקה ור׳ אברהם מדריך אותם בדרכם לעתיד ובאורחות הארץ. לעתים קרובות הוא משזר בדבריו סיפורי־אגדה, ואלה נרשמים מפיו ע״י זלמן ב ה ר ב.
בן דודו׳ הרב אהרון שוקרון (נפטר בשנת תש״ח, והוא כבן מאד.) היה פייטן בעיר ווג׳דה׳ ופיוטיו היו מושרים לפי לחן ידוע ומותאמים לכתחילה ללחן זה. מקצתם נתפרסמו בחוברת ברון אהרון (פאריז, תשט״ו).
זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.
בהיות הרושם בן 13 נתייתם מאמו, ובתקופת מלחמת־העולם הראשונה יצא ללמוד ב״ישיבת לידה״ שבייליזאבטגראד. בתקופת המהפכה הצטרף לתנועת ״צעירי ציון״, וב־1922 יצא מטעם הסתדרות ״החלוץ״ לקיבוץ הכשרה לעיר ירציבו בפלך סמולנסק והגיע לארץ עם חלק מקיבוץ זה (״גדוד העבודה על שם י״ח ברנד״). בשנת 1923 נשלח לקבוצת תל־חי בגליל העליון כדי להיאחז בקרקע. שם עבד כנוטע אילנות ורועה כבשים. כעבור שלוש שנים עבר לירושלים, ועבד בחפירות ״החומה השלישית״ מטעם האוניברסיטה העברית, אחר כך היה רועה כבשים עם אלכסנדר זייד בשייו־אבריק ליד חיפה. עבד בכביש יפו—פתח־תקווה ובמפעל החשמל מיסודו של פנחס רוטנברג בנהריים. ׳אחרי מאורעות 1929 וחורבן באר־טוביה היה בין המקימים אותה מחדש. ׳גשגת 1931 הצטרף כחבר למושב זה.
בגבור העלייה, אחרי קום המדינה, הצטרף לארגון שח״ל (שרות חלוצי לישראל) שיצא לעזרת העולים החדשים בדרום ובנגב. בשנת 1950 התחיל לעבוד כמדריך למשקי עזר ואחר כך במועצת הפועלים אשקלון כ״קולט עלייה״. בשנים האחרונות, בהכירו את יוצאי העדות השונות שהגיעו לאשקלון, הוא מקדיש את מרצו וזמנו לתרבות העולים ולספרותם העממית. מרבה לרשום סיפורי־עם מפי תושבי אשקלון׳ שאותם הוא מכיר יפה. באסע״י שמורים 154 סיפורים הרשומים על ידיו, רובם מפי יוצאי־ארצות האיסלם, תושבי אשקלון.
40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר
בימי גירוש ספרד היה הדבר. אנוסים רבים נכלאו בבית־הכלא המרכזי של ספרד, והכמרים, משרתי האינקביזיציה, שמרו עליהם.
בבית־הכלא הזה חפרו האסירים מנהרה ארוכה ועמוקה מתחת לפני האדמה, והקדוש־ברוך־הוא היה בעזרם. כל האסירים נמלטו. בהגיעם לעיר החוף, שבה הכינו חברי האנוסים מקלט בטוח לנמלטים, שכרו אונייה שהביאה אותם לחופי אלג׳יר.
השגריר הטורקי, ששלט בימים ההם במדינת אלג׳יר בשם השולטן בקושטה, התפלל במסגד שעה שהגיעה האונייה עם האנוסים על סיפונה, וביניהם היו שרים ורוזנים רבים מגזע היהודים, ובראשם שני חכמים גדולים הרשורש ועריבס.
רק הצליחו הנמלטים לעלות על החוף, והנה הגיעו לשם ספינות־המלחמה הספרדיות, שרדפו כל הזמן את ספינת האנוסים. משלחת ספרדית נתקבלה ע״י השגריר הטורקי, וחבריה ביקשו ממנו להסגיר את הבורחים, שאינם אלא אזרחי ספרד המורדים במלכות. במיוחד דרשו את ראשי הקושרים, הרשורש ועריבס.
אמר השגריר לשליחים:— הצי המלחמתי של ארצכם גדול הוא ורב עוצמה. שילחו את כל ספינותיכם להחזרת היהודים.
כאשר היו ספינות ספרד בלב הים הושיב השגריר את שרי היהודים, הרשורש ועריבס, בסירה מיוחדת נהוגה בידי קברניט מעולה. הוא נצטווה להוביל אותם לקראת האוניות של הצוררים.
השרים לקחו אתם קנה וכאשר התקרבו לאוניות הספרדיות, הטילוהו לתוך המים. מיד קם נחשול גדול וסערה התחילה להשתולל. האוניות של ספרד הרשעה על חייליהם ונשקם טבעו, ציוד החיילים וכל הרכוש שבאוניות ירדו תהומות.
החכמים הרשורש ועריבס, שמצאו להם מקלט בטוח באלג׳יר נקראו ע״י יהודי מדינה זו בשם ״חכמי הסידרה״. הם ייסדו ישיבות והרביצו תורה בכל רחבי אלג׳יר.
המרגלית-תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו
המרגלית
היה היה רב אחד שהיה חכם גדול, עשיר ומכובד, ששימש גם כראש הקהילה בעיר פאס. היו לו שלושה בנים. הוא נתן להם חינוך טוב, וגם הם זכו להיות חכמים גדולים, נבונים ובעלי השכלה.
רב זה, חוץ מלמדנותו, היה גם בקיא מאוד בחוכמת הכוכבים. פעם אחת, הוא רצה לראות את הזיווג של בניו, ואם הם מתחתנים בעיר הולדתם או במקום אחר. ומה גילו לו הכוכבים? הוא ראה שלשני הבנים הגדולים נשים מקומיות מעיר הולדתם פאס, ואילו הבן השלישי עתיד להתחתן עם אשה מעבר לים. הוא לא רצה לגלות לבניו שום דבר ממה שחזה בכוכבים. כשהבנים הגיעו לפירקם, חיפשו ההורים לכל בן בחורה מתאימה. נותר רק הבן הקטן, והוא באמת מחכה מתי אביו הרב ישיא גם לו בחורה. הוא מחכה שנה, שנתיים, חמש שנים. קשה היה לו לשאת מצב זה. שיעמם לו הרבה. הוא רואה את האחים שלו, ולכל אחד בית, לכל אחד אשה ובנים ולו אין שום דבר. גם קינא בהם וכאב לו מאוד.
כל פעם היה מדבר עם עצמו ולא העז להעלות נושא זה עם אביו. לא ידע מה לעשות.
פעם אחת אמר לאביו: "אבא, כמו שעשית למען אחיי, עשה גם למעני. נתת להם בית ואשה, תן גם לי. האם נגזר עליי לא לשאת אשה,,? אבא שלו לא אמר לו מעולם שום דבר, כי הוא לא רצה לגלות לו מה שהוא ראה.
לימים, הבן הזה התחיל לדבר לבד כמו חולה־רוח. אחרי כמה זמן, הגיע אורח לבית. ישב איתם קרוב לחודש והוא ראה את הצרות והבעיות של הבן הזה.
אמר לו: "בוא איתי לטייל מחוץ לעיר״. חשב שאולי יעבור לו העניין הזה, בילבול המוח שלו.
הבן הסכים והלך עם האורח הזה במשך שישה שבועות. פעם, היו יושבים ליד נהר אחר במרוקו ופתאום, בא נשר אחד וחטף את הבן. חטף אותו. עף איתו במשך חמש שעות. עבר איתו ימים ונהרות, וזרק אותו באחת מערי אירופה, על הגג של ישיבה אחת שבה למדו תלמידים.
באותה עיר מערי אירופה אליה הגיע הבן, היה רב אחד, הרב של העיר ולו בת אחת. היא דחתה כל התלמידים שבאו לבקש את ידה. גער בה אביה והוכיח אותה על סירובה להתחתן. הוא הושיב אותה בעליית הגג ושם התבודדה, והמשיכה ללמוד ולהתעמק בלימוד התורה והתלמוד. היא הודיעה שהיא תסכים להתחתן רק בתנאי שמבקש ידה יגבר עליה בהבנת התורה והתלמוד.
כשהגיע הבן ונזרק על גג ביתה, וזה היה בין השמשות, נזדעזע הבית מרעש הנפילה. עלתה הבת לגג וראתה בן־אדם שוכב ללא הכרה. הביאה לו כמה סמי ריפוי כדי להחזיר לו את ההכרה. אז פקח את עיניו ושאל אותה: ״מי את״? אמרה לו: "אני יהודיה״. אמר לה: ״טוב, כי גם אני יהודי״. הביאה לו מים קרים, שתה וירד לחררה, והתחיל ללמוד איתה. הוא רואה ספריה מלאה ספרי קודש. הוא שמח מאוד, התחיל ללמוד איתה עד מאוחר בלילה. היא הגישה לו משהו לאכול ושאלה אותו: "אתה נשוי״? אמר לה: "לא, לא מצאתי בת־הזוג שלי". אמרה לו: "גם אני לא התחתנתי. הודעתי שאני אתחתן רק עם מי שינצח אותי בלימודים. אני מודה לשם, שאתה ברוך השם ניצחת אותי. אם אתה מוכן להתחתן איתי, אני מסכימה״. אמר לה: ״אני רוצה להתחתן איתך״.
כשהסכימו ביניהם, ירדו מהשמיים אליהו הנביא ותשעה מלאכים. הם כתבו להם כתובה, עשו קידוש וערכו להם חתונה יפה. הגישו להם אפילו אוכל. הכל הם הביאו להם. נפרדו מהם המלאכים ונשאר החתן עם הכלה. אף אחד לא ידע מכך, גם לא הרב והאמא. ההורים לא ידעו. הוא ישן איתה במיטתה ולמחרת בבוקר, הוא קם, הלך להתרחץ למעלה, בגג. הוא מתרחץ, מנגב ידיים ופנים ופתאום, הנשר שחטף אותו, לקח אותו בחזרה וזרק אותו בעיר פאס.
כשהוא חזר להכרתו, נזכר במה שקרה יום קודם. שאל את עצמו אם זה היה בחלום או במציאות. לא ידע מה לעשות, מה להחליט. אבל הוא הרגיש שזה היה בעולם המציאות, אבל למי יספר דבר כזה? מה שם המדינה? מה שם העיר בכלל? היכן מקומו של הבית? שום דבר הוא לא ידע.
הלך אצל אביו וסיפר לו כל מה שקרה. האב הצטער למשמע הדברים וחשב: אולי הבן שלי משתגע, אולי ראה משהו בחלום וחושב שזה במציאות? האב היה באמת מודאג. אבל הבן ממשיך לטעון שזו האמת, מציאות ולא חלום.
אחרי המקרה הזה, ישב הבן כשתים־עשרה שנה אצל הוריו. פעם אחת, הוא הסתובב ליד העיר ללא מטרה, כאשר ראה שני אנשים רבים ביניהם. שאלו אותו: ״איפה הבית של הרב״? אמר להם: ״אני הבן של הרב, בשביל מה אתם שואלים״. אמרו לו: ״אנחנו מעיר פלונית. האבא שלנו השאיר לנו ירושה גדולה ומרגלית. עכשיו אנחנו רוצים להפריד בין הירושה לבין המרגלית. רוצים לקבוע מי ייקח את הירושה ומי ייקח את המרגלית. שנינו רוצים את המרגלית. מה נעשה? אנחנו רוצים ללכת לרב כרי שיפתור את הבעיה״. אמר להם: ״טוב, אני בנו של הרב. אעזור לכם לפתור את הבעיה, אבל קודם כל, מה הסגולה של המרגלית הזו״? אמרו לו: ״המרגלית הזו, אם אדם רעב, ישים אותה בפיו, כל מה שיש לו חשק לאכול ולשתות, הוא יאכל וישתה. סגולה נוספת, אם הוא רוצה לנסוע לכל מקום בעולם, ולא חשוב לאן, ישים אותה ביד ימין ויאמר: אני רוצה למקום פלוני. הוא יעצום עיניו, יפקח אותם וימצא עצמו באותה העיר שהוא ביקש״. אמר לעצמו, אני זקוק באמת למרגלית הזאת.
אמר להם: ״עימדו כאץ. אני אזרוק את המקל הזה ומי שיביא אותו ראשון, יזכה במרגלית".
הבן של הרב לקח את המקל שלו וזרק אותו רחוק. שני האחים התחילו לרוץ. בינתיים, תפס את המרגלית ביד ימינו ואמר: ״אני רוצה להגיע לאותה עיר בה התחתנתי״. עצם את עיניו ומצא עצמו ליד נהר אחד, הנהר של אותה העיר שבה התחתן. שני האחים הרבים חזרו ולא מצאו אותו והתחרטו על מעשיהם. הבן רואה את העיר, ישב להתרחץ ליד הנהר, שתה מים והחליט לנוח. הוציא את המרגלית, התחיל להסתכל בה והתפעל מצבעיה ומהברק שלה. פתאום, באה ציפור אחת וחטפה את המרגלית. הצטער על אובדן המרגלית אך לא הרבה. חשב: בשביל מה אני צריך את המרגלית עכשיו? אני חטפתי אותה מאנשים אחרים וגם הציפור חטפה אותה ממני.
העיר עמדה מולו. הוא נכנס לעיר אך לא ידע לאן לפנות. הוא גם לא היה בטוח אם זו העיר או זו עיר אחרת. הוא התחיל להסתובב. פגש אותו בן־אדם אחד, בעל־מאפיה. אמר לו: ״בוא הנה, ניכר עליך שאתה אדם זר". ענה לו: ״כן״. אמר לו: "אתה רוצה לעבוד״? ״כן אני מוכן לעבוד. במה״? אמר לו: ״במאפיה, תעבוד איתי במאפיה. תביא את הלחם שלשו האנשים למאפיה. תעבור ותזכור בית בית, כל בית ומספרו, וכל בית כמה לחמים הם מסרו. כשהלחמים יהיו מוכנים, תיקח להם. אשלם לך מחצית משכרך והם ישלמו לך מחצית". ענה לו: ״ההצעה טובה ואני מסכים״.
התחיל לעבוד חודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי עד שהתרגל. הכיר את האנשים, הכיר ביתו של כל אחד ואחד. הוא היה ישן במאפיה. ככה היה הולך מבית לבית עד שהגיע פעם לביתו של הרב, אביה של אשתו. הוא לא זיהה אותה והיא לא זיהתה אותו, כי הכל קרה בלילה. הוא לא ידע שזה היה הבית.
נחזור עתה לאותו ערב בו הוא התחתן עם הבת של הרב. למחרת, כשהוא יצא מוקדם מחדרה, חשבה שהוא הלך לבית־הכנסת או הלך לטייל בעיר כי הוא אדם זר. היא חיכתה לו והוא לא חזר. היא התחילה לדאוג הרבה ולבכות. היא חיכתה כמה ימים, חודש והוא לא חזר אליה. אחרי שלושה חודשים הרגישה שהיא בהריון. עכשיו מסכנה הבת הזאת, היא לא יכולה לספר לאמא, לא יכולה לספר לאבא, כי זו חרפה גדולה. בת־הרב נמצאת בהריון מבלי שיש לה חתן. זה מצב קשה עבורה. כשהגיעה לחודש התשיעי, וכבר קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא.
אמרה הבת: "אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: "אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החורש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: "לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי".
הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. "אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה.
בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת 'לבעלה' לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח.
באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: "אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״.
אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: "כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין.
בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״.
כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר".
המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: "אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.
פעם הלכה אשתו, הבת של הרב, חיפשה אותו בשוק ומצאה אותו. אמרה לו: "אדוני, למה אתה לא לוקח את הלחם שלנו? הבן שלי התרגל אליך. אני מבקשת ממך, אנחנו מוכנים לשלם לך כפול ממה שאתה מקבל. אבא ישלם לך וגם אני אשלם לך כפליים ממה שמשלמים לך אנשים אחרים". ענה לה: ״אין פה ענין של כסף אלא של צדק. לפני חודשיים, הלכתי לבית־הדין של אביך עם גביר אחד. הוא העדיף אותו ונתן לו את המרגלית. אמר שהמרגלית לא שלי ובאמת המרגלית שלי. אני יכול להוכיח״. אמרה לו: ״אם ככה, חזור שוב להתלונן ואני אלחץ על אבי שיעשה לך משפט צדק״.
עוד פעם חזר והתלונן. הגיש אותו למשפט, לתביעה. הרב שלח שוטר להביא אותו. שאל אותו: "מה ההוכחה שלך שזו המרגלית שלך". ענה לו: ״אדוני, קודם כל אספר לך את כל הסיפור שלי. אני מפאס שבמרוקו. אני בן־הרב של פאס וזה מה שקרה לי עד שהגעתי לעיר הזאת. כבר שתים־עשרה שנה אני משתוקק לחזור לעיר הזאת. פעם מצאתי שני אנשים רבים. הם סיפרו לי שהמרגלית הזאת, אם אתה רעב, תשים אותה בפיך ותאכל מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה. אם אתה רוצה לנסוע, תשים אותה ביד ימין שלך ותגיע למחוז חפצך. בעזרת המרגלית באתי לעיר הזאת, מפאס עד לכאן. ישבתי ליד הנהר, הייתי מתרחץ ופתאום באה ציפור וחטפה אותה. כשאני באתי אליהם, אמרו לי לעלות לקץ ומצאתי את המרגלית הזאת. זיהיתי אותה ועכשיו היא שלי".
הרב אמר: ״טוב״. הוא קרא לגביר ואמר לו: ״איזה סימן יש באבץ הטובה הזו"? אמר לו: ״אין לי סימנים, זו מרגלית פשוטה״. אמר לו: ״טוב, עוד נראה״. הוא קרא לאדם שהיה עובד בשוק. שאל אותו: ״אתה רעב״? אמר לו: ״כן״. "מה אתה רוצה לאכול״? ענה: ״הייתי רוצה לאכול פירות אלה ואלה״. הוא שם לו את המרגלית בפה והאיש מרגיש שכאילו אוכל תמרים, ענבים, רימונים, כל הפירות שהוא התכוון לאכול.
הרב אמר לגביר: ״אתה חייב שלושה חודשי מאסר בבית־סוהר כי שיקרת". והנה נכנס הבן הקטן, הנכד של הרב. הוא ראה את האיש מהמאפיה והתחיל לבכות, לחבק ולנשק אותו. הרב הרגיש משהו. אז הוא נזכר מה שסופר לו והבין שהוא האיש שנפל על גג בית, כי סיפר לו שהוא נפל על גג ביתה של בת אחת ונשא אותה כדין תורה, ובאו תשעה מלאכים עם אליהו הנביא ועשו להם קידושין. למחרת חטף אותו הנשר, החזיר אותו לעיר פאס וכל זה קרה לפני בערך שלוש־עשרה שנה. שאל אותו הרב: ״אתה יודע לכתוב״? ענה לו: ״כך. אמר לו: ״כתוב לי את שמך ושם אביך״. הוציא לו נייר עם קולמוס וכתב שמו ושם אביו. הרב הוציא את הכתובה וזיהה אותה החתימה, בדיוק כמו שחתם. אמר לו: ״אתה חתן שלי, אני חמיך, זאת אשתך וזה הבן שלך. מהיום והלאה ברוך הבא, אתם תשבו איתי, כמה זמן שתרצו. אתם תשמחו וכמה שהיו לכם צרות ובעיות, מעתה יהיו לכם תענוג ופינוקים ותמצאו רק נחת רוח״.
ישבו בבית־הרב כחודש. אז אמר לחמיו: ״אני צריך ללכת לראות את אבי״. הוא לקח את אשתו ובאו לעיר פאס. הם ישבו שם ימים ושנים מאושרים עד שהלכו כולם לעולם האמת.
השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפסו של יהדות מרוקו-הרב השואג
ספר נדיר זה, קיבלתי אותו כמתנה מידיד ורעי, מורי ורבי, שאול טנג'י, הי"ו
הפרסום בידיעתו ובאישורו של מר נהוראי מאיר שטרית, ששמח מאוד לשמוע שהנה, ספרו מפורסם לכל עבר….
השדה מן המדבר
נהוראי מאיר שטרית
סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו
בעריכת אילן שיינפלד
נהוראי מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.
קורא יקר….
חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.
כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.
זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.
הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..
הרב השואג
שולחן נמוך, עמוס ספרי לימוד, מחצלת ועליה מזרן, הצמוד לקיר קלוף־טיח, ועליו ארבע כריות מלאות צמר. שטיח קטן במרכז ושני פמוטי נחושת, האחד חצי נר תחוב בו,השני ריק. כזה היה חדר מגוריו של רבי יחיא בן טרפון, אשר בעיירה גוראמה.
אשתו, חניני ילו, לא הפריעה לו בחדרו. רוב זמנה היתה שוהה במטבחה הקטן ומצפה שיסיים את שיעורי הגמרא שלו ויאות לאכול ארוחתו. רוב הזמן היתה ישנה בחדר השינה הסמוך לדירה הקטנה.לבעלה לא היה פנאי לשוחח עימה או לשתפה בתורה בה הוא שקוע. גזר דין משמיים היה זה: הרב מלמד עשרות ילדים בבית המדרש שליד בית־הכנסת ומשמש כחזן הקהילה בזמני התפילה, ובזמן הנותר — בלימודי התורה הוא משקיע נשמתו.
בצד השולחן מונח היה ספר שחור. מופרד מן השאר. הרב יחיא לא פתחו. מדי פעם היה שם ידו בהיסח הדעת על ספר שחור זה, ומייד מושכה ממנו כעקוץ ושב אל התלמוד, שבקיאותו בו היתה מעמיקה כל־כך, עד שהיה מצטט ממנו על־פה באזני תלמידיו.
שלושה היו מנחים את הרב יחיא בן טרפון, ובלעדיהם לא היה יודע מה יעשה: שמש בית הכנסת, שמואל באלו, היה מזכיר לו את זמני התפילה, כדי שיחדל מלימודיו ויבוא להנהיג את ציבור המתפללים הממתין לו;אשתו, חניני, היתה מודיעה לו את זמני ארוחותיו ומפצירה בו שיחדל מלימודיו ויאכל כדי לאזור כוח; דודו ישועה, ראש הקהילה ומנהיגה, היה מדריך אותו בתפקידיו הרבים כמורה, כשוחט, כמוהל, כחזן, כמנהיג רוחני וכפוסק בדיני־אישות בקרב בני הקהילה.
בלי אלה לא היה מתמצא בענייניו. אמנם, הוא מילא תפקידיו הרבים על הצד הטוב ביותר, אך תמיד כלאחר־יד, כמי שיוצא לידי־חובתו, לפי שהיה מזדרז לשוב אל ספריו.
זר היה רבי יחיא בן טרפון לציבור היהודים בעיירה. זר ומוזר, לפי שלא מכאן בא, אלא מאלג׳יר, השכנה למרוקו, במסגרת סיור לאיסוף תרומות ונדבות לישיבות. הוא נתקבל בסבר פנים יפות, דרש בענייני דת ורוח, ולפי שהיטיב לדרוש נקשרה נפשו בנפשותיהם של בני הקהילה ואלה הציעו לו להיות להם למנהיג רוחני. הוא קיבל זאת בשמחה ושלח את התרומות לישיבתו שבאלג׳יר בצירוף ההודעה, כי לא ישוב עוד לשם.
הוצע לו, לרב הצעיר והרווק, לשאת בת מבנות העיירה, כדי שלא ימלא תפקידו בלא בת זוג כדת משה וישראל, ודודו ישועה, מנהיג הקהילה, בחר לו לאשה את חניני בת ילו.
״קום כבר לאכול!״, צעקה חניני לבעלה בפעם השביעית, בעודה נעמדת מעליו והוא שקוע כולו בלימודיו, גופו שם ורוחו מרחפת בעולם אחר.
פעם נוספת צעקה וכבר פרצה בבכי. רק אז הסיט עיניו מן הספר, הביט בה, הניח סיפרו פתוח על שולחנו, קם, הלך אחריה אל המטבח, התיישב והחל לאכול.
״מה קרה לך, יחיא ?״, שאלה חניני את בעלה בתימהון. הן לא נטל ידיו ולא בירך על הלחם.
הוא לא ענה לה, לפי שעדיין לא שבה נפשו ממקום שהיתה בו. בלא לברך ברכת המזון ובלא מים אחרונים סיים לאכול, קם ושב אל סיפרו.
״היהודים מחכים לך לתפילת מינחה!״, נשמעה צעקתו השבה ונשנית של השמש באלו, בפתח ביתו של הרב. מייד לאחר מכן נכנס השמש פנימה וצעק זאת מול פני הרב ממש. הרב הצעיר הסיט עיניו מסיפרו, בהה בבאלו כמי שאינו מכירו כלל וקם על רגליו כדי ללכת עימו אל בית־הכנסת.
באלו השמש רטן בפני הרב על השינוי שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה. ״אפילו הציבור מתאונן על כך״, אמר. הרב יחיא רק הביט בו ארוכות והמשיך ללכת.
את תפילתו עשה בחיפזון שהדהים את המתפללים, אשר התקשו להדביקו, ובגמר התפילה שב לביתו.
״אי אפשר כך!״, צעקו המתפללים לעבר דודו ישועה מייד לאחר צאת הרב מבית־הכנסת. ישועה שמע דבריהם בשתיקה והחליט לגשת, לשוחח עם הרב ולהעמידו על חומרת התנהגותו.
בפנים צוהלות קיבלה חניני ילו את פני דודו ישועה. מייד הובילה אותו אל החדר בו ישוב היה בעלה הרב, שקוע בלימודיו. ישועה בירך את הרב יחיא לשלום. זה לא ענה לו. הציץ ישועה בספר השחור, הפתוח לנגד עיני הרב. חשכו עיניו. משך את הספר תחת עיני הרב, סגרו והניחו על השולחן. הרב עצם עיניו לכמה רגעים ואחר־כך פקחן והתנצל בפני ישועה.
״אני שמח שאתה זוכר מי אני. אני שמח שאתה מרגיש בנוכחותי״, אמר דודו ישועה. ״אבל אני רוצה לומר לך שבתור רב אתה עובר עבירה חמורה בלומדך קבלה בגיל צעיר כל־כך. הלא טרם מלאו לך ארבעים שנה!״.
״אני אוהב ללמוד ואיני יכול אחרת״, ענה לו הרב. ״אם לא אקרא אשתגע, ואם אמשיך ללמוד הרבה, ודאי לי שאני עלול להשתגע״.
דודו ישועה התכבד בכוס תה מידי חניני. שתה ונאנח. נאנח ושתק. היטב הבין לליבו של הרב ולכן החליט שלא להתערב עוד בענייניו, כל עוד הוא מקיים חובותיו כרב הקהילה.
גם אשת הרב החליטה שלא להתערב עוד בענייני בעלה, והניחה לו להעמיק חדור ברזי התורה מדי לילה, כל הלילה כולו, עד בוקר.
חלף זמן. לילה אחד החרידה שאגה גדולה ומרה את אשת הרב המבוהלת, שאגת בעלה השקוע בלימודי הקבלה היתה זו. אשת הרב ניתרה ממיטתה כדי לרוץ אל בית הוריה ולהעירם. אולם, בעלה הרב יצא בעקבותיה, דיבר אליה רכות והחזירה הביתה. כלל לא זכר כי שאג.
״אני נראה לך כמו אריה ?״, שאל הרב את אשתו והלך איתה אל המיטה. האשה חיבקה את בעלה, אך הוא הדף אותה מעליו, לפי ששוב אסור לו כדבר הזה. לפי שכבר נשוי הוא ואינו צריך עוד אשה. ״אבל אני אשתך!״, אמרה האשה לבעלה. והוא ענה לה כי עם הקבלה הוא נשוי. ״משוגע״, הפטירה אשתו ונרדמה.
עם בוקר, שעה שיצא הרב יחיא לבית־הכנסת, הלכה חניני אל אימה, לשפוך ליבה בפניה. אימה הזהירה אותה שלא תנטוש את בעלה הרב, לפי שאסור להתערב בענייני חכמים.
באותו בוקר, תוך כדי תפילה, בעוד המתפללים שקועים בדממה בתפילת שמונה עשרה, פתח הרב בשאגה שהחרידה את בית־הכנסת כולו, אחר המשיך בתפילתו עד סופה ואז שאג שוב שאגה אדירה.
התפילה נסתיימה והרב עשה דרכו לביתו, בשאגות. בהיכנסו לביתו נעמד מול אשתו ושאג לה בפניה עד שנמלטה על נפשה. יצא אחריה בשאגות, רדף אחריה ברחובות העיירה בעודו שואג לכל עבר, תפסה, הביט בה בעיניו המפחידות, שאג לה שוב בתוך פניה והחל גורר אותה למאורתם.
נשות העיירה הציצו מפיתחי בתיהן לעבר הזוג המוזר — הרב השואג ואשתו הנגררת.
חזרו לביתם. היא הושיבה את בעלה ליד השולחן, הגישה לו ארוחתו ואמרה לו שיאכל, כדי שיהיה לו כוח לשאוג, שהלא הפך לאריה. רבי יחיא השואג חיסל מזונו, נכנס לחדרו, נטל את הספר השחור ושב ללימודיו. רגוע ומרוכז נראה בעת קוראו בו, ואשתו שמחה בראותה כן.
עד אמצע הלילה המשיך בלימודיו. ובאמצע הלילה, בעוד אשתו ישנה, קם כשנר דולק בידו ויצא מן הבית. רגליו הובילוהו אל האסם הגדול של משפחת דודו ישועה.
הוא נעמד מול האסם, שאג שאגה גדולה והשליך את הנר הדולק למחסן התבן. האש התלקחה במחסן ובאסם התבואות הסמוך לו, והרב המשוגע החל משתולל מול הלהבות והעשן, ושאג עד שכל תושבי העיירה נתעוררו משנתם ובאו כדי להיחלץ לכיבוי השריפה הגדולה.
השריפה אכן כבתה, לא בעזרת תושבי העיירה, אלא מעצמה, לאחר שכילתה את המחסן והאטם על תכולתם.
המנהיג, דודו ישועה, אשר שילם מחיר יקר על שגעון הרב, האשים עצמו על שלא עצר בעדו בראשית שגעונו, והורה לשני יהודים לתופסו ולכבול את ידיו ורגליו. הרב המשיך לשאוג. דודו הורה להכניסו לחדר צדדי בחצר בית־הכנסת, סגר עליו את הדלת ותחב את המפתח בכיסו.
רב העיירה, הרב יחיא בן טרפון, נטרפה דעתו עליו. לבדו, בחדר, היה שואג ובוכה, בוכה ושואג, וצוחק ובוכה ושואג. רב אחר מונה תחתיו.
מנהיג הקהילה לא ידע מה יעשה בו, ברב המשוגע. לבסוף החליט להיוועץ בגרבאנטה, הוא המושל הצבאי הצרפתי. זה הציע לו להעביר את המשוגע לבית־חולים למשוגעים, אך דודו ישועה נרתע, לפי שבבית־החולים למשוגעים, המרוחק מאות קילומטרים מן העיירה, מצויים היו עוד מטורפים רבים, שכולם ערביים וצרפתיים, ומקומו של רב לא יכירו בתוכם.
לפיכך שיגר מכתב להורי הרב שבאלג׳יר, ועד שתגיע תשובתם הזמין נפח יהודי, שהתאים שרשראות ברזל לידיו ולרגליו של המשוגע. כן הפקיד עליו שומר קבוע, בשכר, שהתחלף מדי לילה עם שומר אחר.
שנתיים תמימות נמשכה השמירה על הרב הצעיר, שנטרפה עליו דעתו. כל הפניות, בכתב ובעל־פה, להורי הרב שבאלג׳יר, לא זכו למענה. לבסוף, מקץ שנתיים, הזהירם דודו ישועה במכתב, כי אם לא יבואו לקחת את בנם המשוגע, יימסר לשלטונות ויועבר לבית־חולים למשוגעים. זמן קצר לאחר שיגור מכתב זה הגיע האב לעיירה. תחילה התעניין האב במצב בנו הרב אצל ראשי הקהילה ולאחר שנמסרו לו כל תלאות בנו, הקשור בשרשראות ברזל וסגור בחדרו מזה שנתיים שלמות, פרץ בבכי. יומיים שלמים ישב האב אברהם ובכה על בנו. רק ביום השלישי נלקח על־ידי ראשי הקהילה לחדר בו נשמר בנו.
דלתו של החדר החשוך, בו היה הרב יחיא כלוא,נפתחה, ואביו אברהם נכנס פנימה. בעודו מאמץ עיניו בתורו אחר בנו, זינק לפתע יצור כבול בשרשראות ברזל ממקומו ושאג לעברו שאגה גדולה. אברהם נרתע ויצא נפחד מן החדר.
״למה אתם מחזיקים אריה באותו חדר עם בני״, שאל בתדהמה. ראשי הקהילה השפילו מבטם. איש לא יכול היה לענות על שאלתו של האב. איש, מלבד שמש בית־הכנסת.
״זה לא אריה כלוא שם עם בנך, אלא בנך שהפך לאריה״, קרא לעברו. נדהם ובוכה ביקש האב להאיר את החדר, כך שיוכל לראות את האריה, את בנו.
הדלת נפתחה לרווחה והשמש נכנס פנימה ופתח בדחיפה חזקה את חלון החדר. אברהם התקרב אט אט לעבר בנו ורגליו רועדות. הוא נראה כאריה לכל דבר. שיער ראשו התערבב בשיער זקנו העבות, ומתוך הסבך ניתן היה להבחין בזוג עיניים אדומות מתרוצצות ובזוג שפתיים שותתות דם. ידיו ורגליו הכבולות היו פצועות וחבולות משרשראות הברזל. אברהם הביט ביצור המוזר שישב למולו, מסרב למראה עיניו, והחל מתקרב לעברו. רבי יחיא פתח פיו בשאגה, ואברהם, אביו, שב ונרתע לאחור. בוכה וצועק שב האב לבית מארחו, דודו ישועה.
למחרת בבוקר התייצבו מנהיג הקהילה והאב בפני המושל הצבאי של העיירה וביקשו את עזרתו בהעברת המשוגע לאלג׳יר. המושל היה נדיב עד מאוד והוציא אישור חתום על־ידו להעברת הרב המשוגע, נתן הוראה להעמיד את הג׳יפ שלו לצורך הסעתו עד לתחנת הרכבת בגבול ואף קרא לאח המרפאה שבעיירה, כדי שיזריק לרב המשוגע זריקות הרגעה, שתפעלנה פעולתן עליו עד תום הנסיעה הארוכה.
הרכבת המחברת את שתי המדינות בנקודת הגבול היתה מלאה וגדושה בנוסעים ובסחורות. אברהם החזיק בבנו שדמה לאריה והושיבו לידו על ספסל באחד הקרונות. הנוסעים הערביים הקיפו את היצור המוזר, צחקו .למראהו, שאלו את אביו שאלות מציקות על אודותיו ובמשך הנסיעה כולה התבדחו על אודות השניים.
בהגיעם לאלג׳יר העיר אברהם את בנו מתרדמתו העמוקה, בה שקע בהשפעת הסם שהוזרק לו, ושניהם ירדו מן הרכבת.
רבי יחיא נראה משועשע ממראות תחנת הרכבת: אנשים רבים התרוצצו מפה לשם, רכבות חלפו על פניהם, סבלים העמיסו סחורות רבות על עגלות ובהמות־משא. לפתע קפץ רבי יחיא מן הרציף אל מסילת הברזל והחל שואג לעבר רכבת הקרבה ודוהרת למולו, כשידיו פרושות וחצי גופו העליון מוטה קדימה במטרה לתפוס את הרכבת ולבלוע אותה.
הרכבת עברה בדהרה המלווה בצפירה ארוכה והותירה אחריה שקט נורא ועיניים בוהות.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
הרב והמלך
מלך אחד רצה לנסות את רבם של יהודי עירו. הזמין את הרב לסעודה אצלו, אולם הלה סרב, כיוון שחשש לכשרות האוכל. אמר לו המלך: ״הבא את אשתך לארמוני אתן לה חדר, ותבשל לך מטעמים לארוחת צהריים, כי רוצה אני שתסעד על שולחני ולא תטמא פיך.״
קיבל הרב את הצעת המלך, והביא את אישתו לארמון. נתנו לה שם חדר. החליטה להכין לרב קוסקוס. אמר המלך לאחד מעובדיו: ״לך וראה מה עושה אשת הרב ואמור לטבח שיעשה כמוה.״ הכינה הרבנית את הפתיתים, אף הטבח הכין פתיתים, הכינה את הירקות, והטבח אחריה, בישלה בשר ואף הוא בישל בשר. ומשסיימה, נתנה את התבשיל בצלחת מיוחדת, אף הטבח נתן את תבשילו בצלחת תאומה. לאחר שסיים נתן את התבשיל למלך, החביא המלך את הצלחת בחדר האוכל.
הגיעה שעת הארוחה והרבנית הגישה לרב שישב סמוך למלך את צלחת הקוסקוס. אמר המלך לרב: ״לפני שתתחיל בארוחה, פשוט נא את גלימתך.״ קיבל עליו הרב את הדין ופשט את הגלימה מעל לראשו, ומשכוסו עיניו ופניו בגלימה החליפו את צלחת הרבנית הכשרה בצלחת טבח המלך הטמאה. משגמר הרב לפשוט את הגלימה, התיישבו כולם. צפה המלך שהרב יפתח בארוחה, ראהו מתמהמה ומהסס, שאלו המלך: ״רבי, על שום מה אינך אוכל״. ענה לו הרבי: כלל למדוני רבותי, שברגע שכוסו פני, כל מאכל שהוגש לפני הוא מבחינתי טרפה.״ נדהם המלך, והודה לאלוהים על חכמת הרב, ובאותו יום התגייר המלך וגייר את כל ממלכתו.
אמנת חמאס – الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
כחיסון מפני הסכנות הללו מציעה האמנה השמדה, טיהורים ואיסורים. ״ביום שתהיה בידי האיסלאם [יכולת] הכוונת החיים [של המוסלמים]״, ממשיך סעיף 17, ״הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האיסלאם״. זאת ועוד: ״הכרח הוא להכניס שינויים מהותיים בתכניות הלימודים של בתי הספר, לטהר אותן מהשפעת הפלישה הרעיונית שפגעה בהן בעטיים של המזרחנים והמיסיונרים״. בסעיף 19 אף מופיע איסור על הצחוק: ״כל אלה דברים רציניים בתכלית ולא בדיחה, כי האומה הלוחמת אינה יודעת לצון״. דומה שכל מהותו של האיסלאמיזם נדחסה לפסוקית אחת זו, השוללת את הצחוק.
כמו עמדו כרכי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את ״הציונות העולמית״ בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים ״עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח׳ליפות האיסלאמית״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה״; ו״הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה״. בחתירתם לשליטה בעולם כולו, סיפוח פלסטין הוא צעד ראשון בדרך ״להתפשט מן הנילוס ועד הפרת״, שלאחריו הם ״ישאפו להתפשטות נוספת״. וכאן, סוף־סוף, בסעיף 32, נזכר המקור בשמו: ״תכניתם [משתקפת] ב׳פרוטוקולים של זקני ציון׳, ואין שהתנהגותם] בהווה כדי להעיד על דברינו״.
טבעית היא הנטייה להגיב לשיגעון הזה במשיכת כתף, כשם שנאומיו המטורפים של אדולף היטלר נענו תחילה בחיוך של רחמנות. אולם ההזיות הללו ממש הן הנוספות עוז באותם פלסטינים היוצאים להתאבד בפיגועי תופת רצחניים נגד אזרחים ישראלים, והן המספקות את הממד הפנטסמגורי לתשוקתו של חמאס להכרית את ישראל.
פנטסמגורי – תעתועי……
מדהים לגלות שמצע מפורש זה של חמאס, המקור הבסיסי ביותר להבנתו, נזכר רק לעתים נדירות בכל אותו מלל עיתונאי אינסופי האופף אה תופעת המחבלים המאבדים והמנסה לעמוד על מניעיהם. תופעה זו מעניקה נופך אקטואלי לאזהרה שהשמיע ההיסטוריון ליאון פוליאקוב בשנת 1969, כי ״מי שאינו מוקיע את האנטישמיות בצורתה הפרימיטיבית והבסיסית, ונמנע מכך דווקא משום שהיא פרימיטיבית ובסיסית, ייאלץ לשאול את עצמו אם אין הוא משדר בכך אות של הסכמה חשאית לאנטישמים בעולם כולו״.«
על כל פנים, כוונותיו של חמאס באשר לישראל נפרסות באמנה באופן חד־משמעי. לפי סעיף 6, התנועה ״פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין״, ולפי סעיף 13, ״אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג׳יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות רוח״. כלפי אש״ף, לעומת זאת, מפגינה האמנה טוב לב יחסי. ״האם יכול המוסלמי להתנכר לאביו, לאחיו, לשאר בשרו או לידידו [החברים באש״ף]?״, שואל סעיף 27. ״ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״.
מה פשר הטון המתון הזה? מאין התקווה שאש״ף יאמץ במוקדם או במאוחר את ״נתיב האיסלאם״?
אל־חוסייני וערפאת
הסמל החזותי המזוהה עד היום עם אש״ף התהווה בשנת 1974, כשמלחמת וייטנאם התקרבה לסופה. יאסר ערפאת עמד על דוכן העצרת הכללית של האו״ם עם אקדח בחגורתו, מדושן עונג ממעמדו כסמלו החדש של האנטי־אימפריאליזם. הפידאיון (מילולית: מקריבי עצמם) של אש״ף נישאו על כפותיהם של מכונת התעמולה הסובייטית, של הליגה הערבית, של ארגון המדינות האיסלאמיות ושל גוש המדינות הבלתי מזדהות, היישר אל כס הכבוד האידאולוגי ששימש עד אז את הווייטקונג.
כבר אז היה אפשר לעיין באמנת הארגון, שהתפרסמה עוד בשנת 1968, ולהתרשם מהפרוגרסיביות הזעומה למדי של הארגון – זו הניכרת, למשל, מדבקותו בעיקרון ה״פולק״ הגרמני.
יותר מכול הדאיגה את הארגון – ובכך קדם לו המופתי של ירושלים – האפשרות שהפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות ערב המארחות אותם. אמין אל־חוסייני פעל בלי לאות לסיכול אפשרות זו – בכתביו, בנאומיו ובוועידה שיזם. האמנה הלאומית הפלסטינית נחלצה למען אותה מטרה בסעיפיה הרביעי והחמישי, המחילים על הזהות הפלסטינית את דין הדםjus sanguinis ״האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים״. ״מי שנולד לאחר תאריך זה [1947] לאב ערבי פלסטיני בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני״. הגדרה זו, שמטרתה להנציח את קיומם של מחנות הפליטים כאמצעי לחץ על ישראל, מבוססת על עיקרון הפולק, ודבר אין לה עם פרוגרסיביות.
ריאקציונריות לא פחות הן ההכרזה בסעיף 15 של האמנה, כי מטרת אש״ף היא ״לטהר את פלסטין מהקיום הציוני״ – כלומר להחריב את מדינת ישראל – והקביעה בסעיף 19 שתכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 והקמת מדינת ישראל ״בטלות מיסודן״. רעיון הקונספירציה היהודית העולמית עולה על פני השטח בסעיף 22, הקובע כי ״הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם״. גם הג׳יהאד מופיע באמנה, אם כי בלבוש חילוני. בסעיף 7 אנו קוראים כי יש להכשיר כל פלסטיני ״למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה״, וסעיף 9 מוסיף כי ״המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין״. האמנה אינה מבזבזת אף לא מילה אחת כדי לעמוד על אופיו החברתי והפוליטי של אותו ״שחרור״.
האמנה מכסה טפחיים מחשיבותו הממשית של האיסלאמיזם בהתפתחותו הפוליטית של יו״ר אש״ף, יאסר ערפאת. חשיבותו של ההיבט הזה רבה יותר מאז 1987, עת החלה האיסלאמיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי, משום כך, לבחון מקרוב את התפתחותו האינטלקטואלית של ערפאת.
שמו המלא של ערפאת, יאסר עבד א־רחמן א־ראוף ערפאת אל־קדווה אל־חוסייני, מרמז על היותו בן משפחה רחוק של המופתי. הוא נולד בשנת 1929. שנותיו הראשונות עברו עליו בירושלים, והמופתי היה גיבור ילדותו. כשפרץ המרד הערבי בהשראת המופתי תרם יאסר בן השבע את חלקו ויידה אבנים.
נעוריו של ערפאת, משנת 1942 ואילך, עברו עליו בקהיר, ושם הוא התוודע לחוגים מצרים פרו־גרמניים. לאחר בואו של המופתי לקהיר בשנת 1946 נהג ערפאת לבקרו לעתים קרובות. מפעם לפעם הגיע לעיר גם עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי ומנהיגן של כנופיות אנטי־ציוניות חמושות בארץ־ישראל, כדי לארגן מתנדבים צעירים. ׳״הוא היה המנהיג שלי.
הייתי אז בן 17, מהצעירים שבין הקצינים׳, סיפר ערפאת לימים. במטבחו של עבד אל־קאדר למדו פלסטינים צעירים כיצד להכין פצצות וכיצד לנטרלן. בכמה הזדמנויות זכו ערפאת וחבריו לאימוני קומנדו חשאיים מידי קצין גרמני שהגיע למצרים עם חאג׳ אמין [אל־חוסייני]״. במהלך התקופה ההיא סייע ערפאת בהעברת נשק לארגונו המחתרתי של אל־חוסייני בארץ־ישראל, ובמלחמת 1948 יצא לחזית במסגרת יחידה של האחים המוסלמים. הוא החל ללמוד בבית ספר להנדסה, אך בשנת 1950 עזב לתקופה את לימודיו כדי לפקד על כוח של האחים המוסלמים שתקף יחידות בריטיות באזור התעלה. בשנה 1952, בתמיכת האחים המוסלמים ובעידודו של המופתי, נבחר ליו״ר אגודת הסטודנטים הפלסטינים. היו לו אז יחסים מצוינים עם נאצר והקצינים החופשיים, אולם לאחר ניסיון ההתנקשות של האחים המוסלמים בנאצר בשנת 1954 הוא נכלא בשל היותו תומך ידוע של הארגון.
הקוראן סקירה כללית על פסוקי הקוראן-מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
פרק חמישי
הקוראן
סקירה כללית על פסוקי הקוראן
ספר הקוראן שנכתב ביוזמתו של החליפה עותמאן איננו אלא מירקם בלתי אמין של השערות וחיקויים ומבוסס ברוב פסוקיו על חוקים והלכות שנשאבו ועוותו בחובבנות מחוקי ההלכה היהודית ודתות אחרות מלבד האמור חוקי הקוראן איששו את מנהגי הפגנים מלפני האיסלאם וקידשו אותם כמצוות להלכות האיסלאם בהוראתו ובהסכמתו של מוחמד.
איכותו של הקוראן מתבטאת אך ורק בניסוחו ומלבד סגנון כתיבתי הייחודי אין בו כל חידוש משמעותי לא בתחום החוקתי ולא בתחום ההתגלות האלוהית.
מנהיגי האיסלאם בכל הדורות התקשו לפעול או לשפוט על פי חוסי הקוראן כתוצאה ממחסור בחוקים והלכות בתחומים רבים בחיי המאמינים, לכן קמו כתות שונות באיסלאם שאימצו לעצמן חוקים והלכות חדשים מעבר לכתוב בקוראן כביכול בהסתמך על הקוראן.
לדוגמא יש לציין את פעילויותיו של המוסד הדתי עולמא שבראשי עמד איש דת ה׳קאדי׳ או המופתי שעסקו בחקיקת חוקים חדשים בדה האיסלאם על פי הלכה מוסלמית ה״שרעיה״.
בראש העולמא עמד איש בעל סמכות דתית עליונה שייח אל אסלאם שהיה אחראי על מערכת החוקים ופסקי ההלכה החדשים באיסלאם ה׳פתווא׳.
בתקופה העותומאנית פעל מיניסטריון ההקדשים שעמד בראשו שייח אל איסלאם שעסק אך ורק בקביעתם ואישורם של פסקי הלכה ים ונקרא בפי העותומנים פתוואחאנה.
בכת השיעית השנייה בגודלה באיסלאם נוהגים גדולי המקובלים בדת האייטולות לפסוק פסקי הלכה על מנת להשלים את החסר בהלכה ־מוסלמית כעזר למערכת המשפט ולחיי יומיום.
בכת האיסמאעיליה השלישית בגודלה באיסלאם המאמינים פועלים ורק על פי החלטותיו של מנהיג הכת אגא חאן בכל הנושאים הקשורים במנהגים ובפסקי הלכה חדשים.
כל יתר הכתות באיסלאם אימצו לעצמן דוקטרינות שונות בתחום ־חוקים וההלכות ואינן פועלות על פי חוקי השרעיה המוסלמית.
2
ספר הקוראן איננו ספר העונה בתוכנו ובהלכותיו המעטות על כל צורכי המאמינים באיסלאם.
בספר הקוראן אמנם ישנם חוקים והלכות אולם כל ההלכות שהתווספו לקוראן הנן כאמור העתקה מושלמת ממסורות פגאניות וממסורות בני שבטי המדבר שעורכי הקוראן התעלמו משיוכן לתקופת הג׳הליה.
את ספר הקוראן אפשר לדמות לכתב תביעה בכל הנושאים הקשורים לעם היהודי. בכל הפרשיות בקוראן ניתן להבחין בביקורת חדורת שנאה עיוורת כלפי העם היהודי המתבטאת בגינוי חד על דרכי התנהגותו כלפי מוחמד ואף כלפי האלוהים שהיטיב עמם בנסים ונפלאות והם מרדו בו.
כל פסוקי המפתח וכל המסרים התיאולוגיים בקוראן מבוססים בשינויים קלים על תורת היהודים ועל מנהגי עובדי אלילים ולעורכי הקוראן לא נשאר אלא להסיח את המסרים בשפה שקשתה בכוונה תחילה על הבנת המאמינים.
על מנת להוכיח את אמיתות הטענות כלפי הכתובים בקוראן חובה להתייחס לכל פרק בפני עצמו ולהעלות מתוכו את הקטעים שהועתקו מתורת היהודים ועוותו בניסוחיהם ובתיאוריהם המקוריים.
עיקר האידיאולוגיה התיאולוגית של הקוראן התמקדה על שני נושאים: ״יום הדין׳ ו״יום תחיית המתים״ משפטים שהיו שגורים בפי מוחמד בתחילת דרכו והיוו למעשה את עקרונותיה של דת האיסלאם.
לכל אורך פסוקי הקוראן לא צויינה מילה על קורות חייו ועל מלחמותיו של מוחמד, על מעשי השוד והביזה של השיירות למכה ועל מניעיו בהשמדת השבטים היהודיים במדינה למרות היותם מאמינים באלוהים. הקוראן על פי תוכן כתביו המגמתיים איננו מהווה ספר אובייקטיבי כלל.
הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י
אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם
קול קורא לדיבור גלוי
כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005
" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים "
השאלה הראשונה היא, ״איך את מיישבת הומוסקסואליות עם איסלאם?״ אני לסבית מוצהרת. אני בוחרת להיות ״מחוץ לארון״ כיוון שאחרי שהתבגרתי בבית אומלל שנשלט בידי אב שתיעב שמחה, אין לי כל כוונה לחבל באהבה שמסיבה לי שמחה בהיותי מבוגרת. פגשתי את החברה הראשונה שלי בשנות העשרים לחיי, ושבועות מספר לאחר מכן סיפרתי לאמי על הקשר בינינו. היא הגיבה כמו הורה נהדר, כי זה מה שהיא. כך שהשאלה אם אני יכולה להיות מוסלמית ולסבית בעת ובעונה אחת כמעט שלא בילבלה אותי. זאת היתה הדת. זה היה אושר. ידעתי למי מהם אני זקוקה יותר. המשכתי בדרכי, למדתי לסירוגין איסלאם, למדתי את האמנות היפה של קיום מערכת יחסים עם אישה (זה כבר ספר שלם בפני עצמו), הפקתי תוכניות טלוויזיה, ובאופן כללי חייתי חיים רבי־כיוונים של בת עשרים ומשהו בצפון אמריקה.
ככל שעבודתי בטלוויזיה הפכה אותי לדמות ציבורית מוכרת יותר, כך התפתחה תקוותי לפשר בין ההומוסקסואליות שלי לאיסלאם לעיסוק מרכזי. צופים רצו שאצדיק את צירוף הזהויות הלא מתקבל על הדעת הקיים בי. המצב השליך אותי לתוך בולמוס רציני של בחינה עצמית, ואפילו פלירטטתי עם האפשרות שאוותר סופית על האיסלאם למען האהבה. הי, איזה מניע טוב יותר יש להקרבה? אבל בכל פעם שהגעתי לסף של הוצאת עצמי מכלל המוסלמים, נסוגתי. לא מתוך פחד. מתוך הוגנות – לעצמי. שאלה אחת דרשה שאקדיש לה מחשבה נוספת: אם האל הכול־יודע והכול־יכול לא רצה לברוא אותי לסבית, מדוע הוא לא ברא מישהי אחרת במקומי?
אתגרים עוינים שהוצבו לי ״להסביר את עצמי״ הפכו לאירוע יומיומי כמעט אחרי 1998. באותו שנה, התחלתי להנחות את ״טלוויזיה קווירית״, סדרת טלוויזיה ואינטרנט חסרת תקדים על תרבויות של הומוסקסואלים ולסביות. התוכנית היתה על בני אדם, לא על פורנוגרפיה, ולמרות זאת מוסלמים מושבעים חברו לקנאי דת נוצרים והגישו עצומות נגד הנוכחות שלי על המסכים שלהם. למען האמת, לא ציפיתי לפחות מכך. אבל האם הייתי נאיבית כשציפיתי לקצת יותר – שיחה, במקום גינוי ותו לאי
האמינו לי, ניסיתי ליצור דיאלוג. בתור אוהבת מגוון, כולל מגוון נקודות השקפה, מעולם לא השלכתי לפח את איגרותיהם של המשמיצים. למעשה, שידרתי את הדברים ששלחו באופן קבוע בתוכנית. דוגמה אחת: ״אני כותב כדי להודיע לך שהאל האמיתי האחד והיחיד, אלוהי התנ״ך, מבהיר הבהר היטב שכל עושי מעשי סדום (כלומר ״הומוסקסואלים״ וסוטים אחרים כמוהם) זנחו את אנושיותם למען תאוותיהם המופרעות, הסוטות והשטניות. כך הפכו לשיקוצים, לא עוד בני אנוש, ויש להוציאם להורג לאלתר כנאמר בספרי ויקרא ודברים…״
המוסלמים הרבים שטילפנו ושלחו דואר אלקטרוני לתוכנית הסכימו עם הנוצרים האלה. (פרט לעניין האל האמיתי האחד והיחיד השייך אך ורק לתנ״ך.) ואולם לא היה אפילו מוסלמי אחד שעסק באתגר הנגד שהצבתי, בדרישתי החוזרת ונשנית לקיים שיחה: איך הקוראן יכול בעת ובעונה אחת להוקיע הומוסקסואליות וגם להכריז שאללה ״היטיב לברוא הכול״? איך המבקרים שלי מסבירים את העובדה שעל פי הספר שהם מצייתים לו בקפידה, אלוהים יצר בכוונה תחילה את הרבגוניות עוצרת הנשימה הקיימת בעולם? אין ספק כי השאלה שהציבה את ההומוסקסואליות מול האיסלאם אילצה אותי לבחון את אמונתי. אבל החשיבה עליה גרמה לי להבין שחילופי דעות בריאים יהיו אפשריים כאשר כולנו נחשיב פחות את המקום שבו אנחנו עומדים, תחשיב יותר את המקום שבו אלוהים עומד ככל הנראה.
עכשיו נעבור לשאלה השנייה שהבטחתי לספר לכם עליה. את השאלה הזאת שאלו אותי חודשים ספורים בלבד לפני 11 בספטמבר, והיא זירזה את מבחן האמונה הגדול ביותר שלי.
בדצמבר שנת 2000 הגיעה לשולחן העבודה שלי בתוכנית ״טלוויזיה קווירית״ מעטפה פנים־משרדית. המעטפה הגיעה מהבוס שלי, מוזס זניימר. כיוון שעמלתי קשות להשלים פרקים רבים ככל האפשר של התוכנית עד לחופשת חג המולד, הייתי תשושה, אבל גם זקוקה להסחת דעת. אז פתחתי את המעטפה והוצאתי קטע שנגזר מעיתון. היה בו דיווח קצר של סוכנות הידיעות הצרפתית, Agence France-Presse:
נערה שאולצה לקיים יחסי מין תקבל 180 מלקות
– טסָפֵה [ניגריה]. נערה הרה בת שבע־עשרה שבית דין איסלאמי גזר עליה 180 מלקות על קיום יחסי מין לפני הנישואים תלד בתוך ימים אחדים, אמרה משפחתה אתמול.
בָּרִיה איברהים מָגָזוּ אמרה לבית המשפט בספטמבר שאולצה לקיים יחסי מין עם שלושה גברים שהיו מכרים של אביה. הנערה הביאה שבעה עדים. משפחתה של הנערה אמרה שהיא אמורה ללדת בתוך ימים אחדים וצפויה לקבל את עונשה לפחות 40 ימים לאחר מכן. AFP
בדיו אדומה בולטת הקיף מהם את המילה ״איסלאמי״, מתח שני קווים מתחת למספר ״180״, והוסיף הערה בשוליים, בסגנון התלמוד. ההערה היתה:
אירשאד ביום מן הימים תגידי לי איך את מיישבת טירוף שכזה והשחתת איברי מין נקביים עם האמונה המוסלמית שלך. מ׳
אוי ויי. לא די שצופי ״טלוויזיה קווירית״ דחקו בי לבחור בין הנטייה המינית שלי לבין הנטייה הרוחנית שלי? הבוס שלי היה חייב להעמיס עלי גם עול מוסרי ? בעיקר בתקופה של תאריכי יעד מלחיצים ?
הזזתי את המעטפה הצדה והמשכתי לעבוד בשבילו. אבל קריאת התיגר של מוזס טילטלה את מצפוני במהלך השעות הבאות. תגידו לי שהיא לא עושה את זה גם לכם. סיפורה של קורבן האונס הצעירה חייב לרדוף כל בן אנוש הגון. גם אם נתחשב בפרטי הפרטים של המקרה שלה, עובדה אחת שדווחה לא היה אפשר לדחות בשום טיעון הגיוני כלשהו: אחרי שכבודה כבר חולל טרחה האישה הזאת והביאה שבעה עדים. שבעה …ועדיין נגזרו עליה 180 מלקות! איך לעזאזל הייתי יכולה ליישב עוול יסודי שכזה עם אמונתי המוסלמית?
הייתי חייבת להתייחס לבעיה באופן ישיר. לא בהתגוננות, לא בתיאוריות, אלא בכנות מלאה. פחות משנה לפני שרוב העולם ניתק מעוגניו בשל 11 בספטמבר, אני התכוננתי להיכנס לפרק הבא של חיי כסירובניקית מוסלמית.
החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
ברנרד לואיס – החשישים – כת קיצונית באסלאם
פתח דבר למהדורה העברית
ראשיתו של ספר זה הוא בהזמנה שקיבלתי מג'ון לה מונט(La Monte), מן הבולטים שבחוקרי ימי הביניים האמריקאים, לכתוב פרק על החשישים לחיבור היסטורי רב־כרכים על הצלבנים, שהוא, לצד עמיתים נוספים, תכנן לערוך ולהוציא לאור. נעניתי ברצון להזמנה וכתבתי פרק שכותרתו ׳האסמאעילים והחשישים. הפרק הופיע כמתוכנן בכרך הראשון של הסדרה ׳תולדות הצלבנים׳ (A History of the Crusades})שראתה אור בפילדלפיה ב־9551.
הסיבה שבגללה נשלחה הזמנה זו דווקא אליי ולא לחוקר אחר נעוצה בעובדה ששנים קודם לכן פרסמתי ספר המבוסם על חיבור הדוקטורט שלי, שעניינו היה בראשית האסמאעיליה, פלג של השיעה שממנו התפצל לימים תת־הפלג החשישי. כתיבתו של ספר זה הושלמה ב־1939, והוא התפרסם ב־1940. במשך שנים לאחר מכן הייתי עסוק במשימות שלא אפשרו לי להעמיק במחקרי בתחום. אולם ענייני באסמאעיליה לא דעך ומשהגיעה אליי הזמנתו של לה מונט נעניתי לה בחפץ לב. ספרי הקודם על האסמאעיליה עסק בתקופה מוקדמת בהרבה. עם זאת, במהלך עבודתי על מחקר הדוקטורט שלי שהיתי זמן מה בכפרים האסמאעילים שבמרכז סוריה, ובשנים 1950-1949, שבהן עסקתי במחקר הארכיונים העות׳מאניים, אספתי חומר ניכר על כפרים אלה, כפי שהוא עולה מהתיעוד הארכיוני העות׳מאני מן המאה השש עשרה. עסקתי אפוא הן בראשית תולדותיהם של האסמאעילים בסוריה הן בקורותיהם בזמנים מאוחרים יותר. במחקרי זה רכשתי ידע ממקור ראשון על מבצריהם בסוריה. כתיבת תולדותיהם של החשישים בתקופה הצלבנית הייתה אפוא אתגר מרתק שלא ניתן היה לעמוד בפניו.
לאחר שסיימתי את כתיבתו של הפרק לסדרה ׳תולדות הצלבנים׳, פרסמתי כמה מאמרים על היבטים שונים של הנושא, וכן הוצאתי לאור במקורה הערבי ובתרגום לאנגלית ביוגרפיה של אחד ממנהיגי החשישים. מחקרים אלה עסקו כולם בחשישים של סוריה. אולם קורותיהם של החשישים בסוריה אינן ניתנות להבנה במנותק מתולדות אחיהם לאמונה באיראן. החלטתי לפיכך להקדיש לנושא ספר שלם שבו ייחקר מקומם של החשישים במחקר ובפולקלור האירופי, שורשיהם במזרח התיכון, פעילותם באיראן ובסוריה ובכלל זה מגעיהם עם הצלבנים, וכן פרק סיום שכותרתו ׳אמצעים ומטרות" אשר עניינו בשיטות הטרור של החשישים ובאסטרטגיה המהפכנית שלהם. פרות מחקרי ראו אור בספר שהתפרסם בלונדון ב־1967, כלומר שנים אחדות לפני שגל חדש של טרוריסטים, שטענו שהם פועלים בשם האסלאם, העניק לספר ממד של רלוונטיות מחודשת, ואולי אף ממד של דחיפות.
תולדות הספר הזה ממחישות את התמורות שחלו בראיית הנושא. המהדורה האנגלית נדפסה פעמים אחדות הן בבריטניה הן בארצות הברית; וב־1982 הופיע בפריס תרגום צרפתי מלווה הקדמה מעניינת מאת מקסים רודינסון (Rodinson). שלושה תרגומים שונים הופיעו בערבית, שרק אחד מהם נעשה בידיעתי ובהסכמתי. תרגום פרסי לא מוסמך הופיע באיראן בשתי מהדורות, האחד בימי שלטון השאה והאחר בצל קורתה של הרפובליקה האסלאמית. בעקבותיהם הופיעו במהרה תרגומים ליפנית, לספרדית, לתורכית, לאיטלקית ולגרמנית.
העניין המשתנה בנושא ובעצם גם בספר עצמו משתקף בכותרות המשנה שהוספו בידי המתרגמים ובתי ההוצאה. כותרתו האנגלית של הספר היא The Assassins: A Radical Sect in Islam (׳החשישים: כת קיצונית באסלאם׳). בתרגום לצרפתית, שהוא התרגום הראשון של הספר לשפה זרה, שונתה כותרת המשנה ל׳טרור ופוליטיקה באסלאם של ימי הביניים׳. המתרגם לאיטלקית השאיר על כנה את הכותרת האנגלית, אך הוסיף עליה: ׳הטרוריסטים הראשונים בהיסטוריה׳. כותרת המשנה של התרגום הגרמני היא: ׳החשישים: על מסורת הרצח הדתי באסלאם הקיצוני׳.
מטרתם הברורה של כל השינויים הללו הייתה להצביע על דמיון בין התנועות והמעשים המתוארים בספר לבין אלה המשפיעים על ארצות האסלאם במזרח התיכון בן זמננו. אין ספק שהדמיון בין החשישים של ימי הביניים למקביליהם בני זמננו הוא מדהים: הזיקה שבין איראן וסוריה, השימוש המחושב בטרור, דבקותו המוחלטת של הלוחם במטרה והתמסרותו לה עד כדי נכונות להקריב חייו למען השגתה, והצפייה לגמול שמימי. יש שראו קרבה גם ביעד שכנגדו הופנו מעשי הטרור – הצלבנים במקרה האחד, והישראלים במקרה האחר. ייתכן שיש דמיון כזה, אך יותר משהוא משקף ראליה יש בו ביטוי לחוסר הבנה. על פי תפיסה שרווחה במערב מאז ימי הביניים, חמתם ונשקם של החשישים כוונו בעיקר נגד הצלבנים. אולם זו תפיסה שגויה. ברשימה הארוכה של מעשי הרצח שביצעו החשישים נמנים צלבנים אחדים, ואף אלה נעשו מתוך שיקולים פנים-מוסלמיים.
הרוב המכריע של קרבנותיהם היו מוסלמים, והתקפותיהם לא כוונו כלפי זרים, שנתפסו בעיקרו של דבר כבלתי רלוונטיים, אלא נגד קבוצות עילית בולטות ונגד רעיונות מובילים באסלאם בן זמנם. אכן, יש בימינו קבוצות טרור המציבות להן כמטרה ישראלים ומערבים. אולם אחרים, אשר בטווח הרחוק הם ככל הנראה בעלי חשיבות גדולה יותר, שמים לנגד עיניהם כמטרה משטרים בעולם האסלאם, שלדידם נחשבים לכופרים, ואשר על כן יש להפילם ולהעמיד במקומם אחרים. השקפה זו עלתה בבירור מדבריהם של רוצחיו של נשיא מצרים אנור אלסאדאת, ומן הכתבים שמהם ציטטו להצדקת דרכם. כאשר הכריז בגאווה מנהיג חבורת הרוצחים: ׳הרגתי את פרעה; הוא לא התכוון כמובן להאשים את פרעה בכך שעשה שלום עם ישראל.
יש גם נקודות דמיון ושוני בשיטותיהם ובנוהגיהם. החשישים בחרו ברוב המקרים את קרבנותיהם מקרב מנהיגים ושליטים של המשטרים הקיימים – מלכים, מפקדי צבא, שרים, נושאי משרות דת בכירות הם פגעו רק בגדולים ובעלי עוצמה ולא בפשוטי עם שהיו שרויים בעמל יומם. נשקם היה כמעט תמיד אותו נשק – פגיון שאותו היטיב החשישי להניף. ראויה לציון העובדה שהם לא השתמשו כלל בכלי נשק אחרים שעמדו לרשותם כגון קשתות, אבני קלע ורעל, שהשימוש בהם היה עשוי להעניק הגנה טובה יותר למשתמש בהם. לשון אחרת: הם הציבו לעצמם את היעדים הקשים ביותר והמוגנים ביותר ומנגד – השתמשו באמצעי הלחימה המסוכנים ביותר. לאחר שפגע החשישי בקרבנו, הוא לא עשה שום מאמץ להימלט על נפשו, ואיש לא נשלח להצילו. להפך, חשישי שנותר בחיים לאחר משימת התנקשות, הדבר נחשב לו לקלון. מבחינה זאת, ניתן לראות בחשישים אבות קדמונים של המתנקשים המתאבדים בני זמננו. אלה גם אלה נבדלים מטרוריסטים הרוצחים קרבנות ללא הבחנה באמצעות שלט־רחוק וניצלים באמצעות תחזקת בני ערובה ומעשי סחיטה שהם מסימניו המובהקים של הטרור המודרני.
האסלאם, בדומה לנצרות וליהדות, היא דת מוסרית שבעיקרי אמונתה ובמצוותיה אין מקום למעשי טרור וסחטנות. גם באשר למלחמת קודש, פיתח האסלאם כללי התנהגות בשדה הקרב ובכלל זה בשאלות כגון התחלת מלחמה וסיומה, התנהגות כלפי מי שאינם לוחמים, והימנעות משימוש בנשק ללא הבחנה. אף על פי כן, כאז כן היום, נמצאו קבוצות מוסלמיות ואחרות שביצעו מעשי רצח בשם הדת. מחקר על הכת החשישית מימי הביניים עשוי לשמש מטרה מועילה – לא כמדריך להבנת שיטות הרצח של הזרם הראשי של האסלאם בימי הביניים, אלא כדוגמה לדרך שבה חוללו קבוצות מסוימות תפנית קיצונית ואלימה בזיקה הבסיסית שבין דת לפוליטיקה, וניסו להשתמש בכך להשגת יעדיהן. תולדות החשישים בימי הביניים, אשר הופיעו באיראן והתפשטו לעבר הרי סוריה ולבנון, עשויות להיות מאלפות. מכל הלקחים שניתן ללמוד מהחשישים, אולי הלקח החשוב ביותר הוא מפלתם השלמה והמוחלטת.
ברנרד לואיס פרינסטון, דצמבר 1999
חלק א' : יסודות הדת האסלאמית פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב
חלק א' : יסודות הדת האסלאמית
פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב
בטרם נספר כיצד כל זה החל להירקם, נבדוק את זירת חצי-האי ערב ואת סביבתה הקרובה, בה נולד נביא האסלאם, בה עוצבה אישיותו, ובה התחוללה הדרמה הגדולה של הולדת האסלאם. חצי-האי ערב הנו מן המדבריות הנרחבים, הקשים ומקשי-החיים עלי אדמות. שטחו כמעט כמחצית ארה״ב, כלומר יותר מ-4 מיליון קמ״ר, כ-4 פעמים שטחה של מצרים ופי שמונה משטחה של צרפת, הגדולה במדינות אירופה. בהשוואה לארצנו הזעירה, ערב יכלה להכיל 80 פעמים את ארץ-ישראל המערבית. בימים ההם רק מאות אלפים אחדות של בדווים (בדו=מדבר ישימון) שוטטו במדבר הענקים הזה, שבו הטמפרטורות יכלו לנוע מ-50 מעלות ברום השמש בשמיים בעיצומו של יום, ועד לסביבות נקודת הקיפאון בלילות, בפנים המדבר המרוחק מאות קילומטרים מהשפעתו הממזגת של הים. הים שהקיף את חצי-האי משלושת עבריו איפשר גם הקמת ערי נמל לסחר בינלאומי, הן על הים האדום במערב ומשם לסיני, לאלכסנדריה ולערי אירופה; הן על חוף האוקיאנוס ההודי בשוליים הדרומיים של חצי-האי בואכה תימן וחצרמוות, ומשם להודו ולסין; והן לחופי המפרץ הפרסי שהיה זרוע נמלי מסחר עתיקים ככופה ועומאן, ומשם לעבר הודו, סין ודרום-מזרח אסיה, דרך שהסינים כינוה, תוך הקש לנתיב הסחר היבשתי המקביל והעתיק יותר – ״דרך המשי הימית״. אם כן, כדי להימנע מלהקיף את כל חצי-האי הגדול הזה, אחת מדרכי הסחר ההגיוניות שבין ערי אירופה לבין המפרץ הפרסי והאוקיאנוס ההודי קישרה בין החוף המערבי לחופו המזרחי של חצי-האי.
בימים שבהם אנו עוסקים, כלומר בסוף המאה השישית לספירה, מילות המפתח הבינלאומיות, שהיו באווירו של המזרח התיכון, היו אימפריה ודת, כאשר האחת שזורה ברעותה ומקנה לה את זהותה. שתי אימפריות-דתות שלטו במרחב: הביזנטית-הנוצרית, שפרשה את שלטונה על רמת אנטוליה, לאחר התפלגותה של הכנסייה הנוצרית למערב הקתולי שברומא ולמזרח הביזנטי שבקושטא, ושלוחותיה גם בסוריה ובארץ-ישראל, לאמור בסמיכות לזירה הערבית מצפין¡ והסאסאנית-זורואסטרית שבסיסה בפרס, שדת זורואסטרה שליטה בה, ושלטונה פרוש עד למסופוטמיה, כלומר עד לגבול הצפון-מזרחי של ערב. כיוון שהמדבר הלוהט לא היה אדמה מכניסת אורחים במיוחד, הוא נותר בתווך לנפשו, כשטח נייטראלי פתוח להשפעות מכאן ומכאן. בעיקר היתה ניכרת ההשפעה הנוצרית באזורי הביניים שחצצו בין האימפריות לבינן, ובינן לבין ערב, לפי שכיתות וסיעות נוצריות לרוב נעו ונדו באיזור הזה והעבירו את רעיונותיהן מהכא להתם. יתרה מזו, נזירים נוצרים לא מעטים חיפשו להם מקלט במדבר הערבי האין-סופי, שם מצאו מנוחה לרגליהם בבדידותם במערות, בהן ניהלו חיי פרישות וסיגוף בלתי מופרעים, עד כי במשך מאות השנים ששהו שם קנו להם רעיונותיהם על האל המונותיאיסטי שביתה מתרחבת והולכת גם בקרב הערבים הקדמונים, שעימם באו במגע מזדמן. בודדים אלה נקראו בעגה המקומית חניף, ללמדך שרעיון האל האחד לא היה לגמרי זר בחצי-האי עם בואו של הנביא. למאמינים ברעיונות אלה ודאי ניתן לצרף את השבטים היהודיים שגרו בית׳רב, אחת מערי חצי-האי שלימים תהפך למדינה, כנראה מאז חורבן הבית היהודי השני.
החיים במדבר קשים מנשוא, ולפרט אין קיום בו. אשר על כן, הארגון הבסיסי של החברה התנהל במסגרת המשפחה המורחבת והשבט, ומספר שבטים התאגדו לעיתים לברית ביניהם למטרות מלחמה על מחוזות מרעה, או התגוננות מפני פושטים ומדעים, או להישרדות בתנאי מחיה קשים. התלות בשבט היתה כה מוחלטת, עד כי טופחה מורשת שבטית שהיתה לחוקת התנהגות שאין לחרוג ממנה, והיא סבה סביב עולם הערכים שראש השבט הסייד ־האדון בלשון ימינו¡ או השייך־זקן, כי בזקנה טמונים חוכמה ושיקול דעת) היה אמור לגלם ולעמוד כמודל לחיקוי, כמקור לתבונה ולעצה, כמנהיג ללא חת בעת קרב, כפוסק נבון וצודק בין ניצים וכמכניס אורחים נדיב גם בעיתות מצוקה. התכונות הללו נודעו לתהילה בשמן הקיבוצי מרווה ( = גבריות אידיאלית במיטבה), ששמעה יצא מעבר לתחומי השבט והוסיף כבוד לשבט כולו. לעיתים נמדדות תכונות אלו, שאחת מהן היא פרישת חסות השבט (גייוואר) על חלשים ובודדים שבאו לדור במחיצתו ולבקש את הגנתו, על פי מספר החוסים (גיאר), אשר ככל שגדל זהו אות למוניטין שיצאו לנדיבותו ולעוצמתו של השבט. לצידו של ראש השבט, בחברה אנאלפבתית זו, שימש השאער (־משורר) מעין איש יחסי הציבור של השבט, אשר תפקידו היה לשמר את המסורת השבטית בסיפורי גבורה ובשירי קרב, שנודעו כאייאם אל-ערב (דברי ימי הערבים), שלוקטו מאוחר יותר באנתולוגיות מן היפות ביותר שיצר האדם, ומשמשים עד היום מקור לא אכזב לתיעוד ההיסטוריה של השבטים בימי טרוס-האסלאם, הנקראת גיאהיליה (־הבערות), כלומר התקופה שקדמה לבואו של נביא אללה ובה בני-האדם היו שרויים בבורות גמורה ובאבדן דרך. אנו נראה להלן, שכל אימת שיסודנים מוסלמים ראו לגנות חברה מוסלמית בת ימינו על שאיבדה את דרכה וויתרה על ערכיה האסלאמיים, הם הטיחו נגדה כי היא חזרה לתקופת הג׳אהיליה, כה כבדה האשמה בעיניהם.
השאער היה גם הארכיון החי של השבט, כי באין תרבות כתובה הוא אצר בזיכרונו המופלג את דברי ימי השבט והעבירם לאחרים¡ הוא גם היה מעלה המורל בטרם קרב על-ידי ציטוט עלילות קרב מן העבר, והטחת עלבונות באוייב מוג הלב הניצב ממול; וגם מייצר סיפורים ושירים חדשים, בין מתוך עלילותיו המתחדשות של השבט ובין פרי דמיונו של המחבר. אבל גם הוא, כמו ראש השבט, היו כפותים למושגי הכבוד (שרף} שהפגיעה בו חייבה תגובה, שאם לא כן עלול כבוד רמוס זה להיראות כבלתי מצדיק פעולה ובכך להשליך על יוקרת בעליו. הכבוד היה קשור לזכות על נכסים ועל נשים, ופגיעה באלה יכלה להביא למלחמות ולשרשרת פעולות גמול אינסופיות, בתוקף מנהג נקמת הדם, שלפיה אין להותיר דם שפוך, בין בשוגג ובין במזיד, ללא גביית מחיר. מובן שחוקים מנהגיים אלה גם ריסנו מצד אחד את אורח ההתנהגות של הפרט בשבטו וכלפי בני שבטים אחרים, אך היו גם לעיתים עילה למחזורי אלימות שקשה היה להביאם לקיצם, אלא אם כן נערך טקס התפייסות (צלחה} בו שולמה תמורה להרוג האחרון ובכך נותקה השרשרת. בחברה זו גם נהגו לקבור חיים תינוקות נקבות כדי להימנע מן ה״בושה״, אם לאב המוליד אין בנים זכרים להשתבח בהם, ושמא ייחשד ב״אי-יכולת״ להוליד זכרים. יחד עם זאת, היו גם אזורי הפקר בין שבטים שנקראו חרם (איזור אסור / קדוש בימינו), כדי לשמור ששבט לא ייכנס לתחום חברו ולא יצית סיכסוך. נוסף לאזורים אלה גם סומנו מועדים מסויימים שבהם הוסכם על כל השבטים להימנע מפשיטות זה על זה, כדי לאפשר פעילות דתית, חקלאית או התארגנותית בימי הנדידה העונתית בין העמקים שסיפקו מחסות למאהלים הסגורים מפני סופות החורף, לבין ראשי הגבעות שחשפו את האוהלים הפתוחים למשבי רוחות בימי הקיץ הלוהטים.