תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
רבי אברהם אבן צור
החכם השלם והכולל, כמהר״ר אברהם אבן צור בכמוהר״ר יהודה זלל״ה, כך נמצא מתואר בשטר אחד משנת תע״א לפ׳׳ק.
אוצר המכתבים, ח״א, עמוד נא
רבי אברהם אבשלום
נראה שחי במערב הפנימי בעיר דרעה. בספר ״החזיונות״ למהרח״ו עמוד ה׳. הוא מתואר: ״חכם גדול יודע עתידות״.
רבי אברהם אדיג׳יש
מחכמי בית המדרש של רבי שמואל אבוהב. בשנת תי״א פנה רבי אברהם לרבי שמואל אבוהב בבקשת סיוע לנשואי בתו. חתם על פסק בשנת תט״ו.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם אהרונוף עולמא
ראב״ד בערי בוכארה, מרבניה וחכמיה.
רבי אברהם אוחנה
רב גאון מפורסם. דיין במרוקו. בנו הרב רבי מסעוד אוחנה.
רבי אברהם אוריול [אוריור]
צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.
רבי אברהם אושקי
בן למשפחת אנוסים מפורטוגל. ברח מליסבון לפיררה שבאיטליה, שם יסד בשנת ה׳שי״ג [1553] בית-דפוס בו הדפיס ספרים בעברית. ידועים כעשרים וחמישה ספרים עבריים שיצאו לאור בדפוסו. בית הדפוס נסגר על ידי השלטונות על שהדפיס את הספר ״שלטי הגבורים" ובו קינה על ״קדושי אנקונה״.
תור הזהב והשמד, עמוד 323
רבי אברהם אזולאי
בנו השני של הרב חיד״א. נולד בירושלים, והיה מרבני צפת ת״ו. היה גדול בתורה וסייע לאביו בהגהת תשובותיו ״חיים שאל״ ח״ב. בשנת תק״מ היה באלג׳יר בשליחות אה״ק ובניסן תקמ״ה היה באנקונה ובליוורנו. אביו, הרב חיד״א בספרו שם הגדולים ערך ״חזה התנופה״, כנהו: בני החכם השלם והכולל כמהר״ר אברהם. נזכר גם בערך העשל. נפטר בירושלים בן חמישים שנה עוד בחיי אביו. חתום על תעודת שליחות לפדיון שבויים בדבר חובות הבת ירושלים שהגיעו לסך מאתים אלף אריות בשנת תקנ״ט, יחד עם רבני ירושלים בזמנו ובראשם יום טוב אלגאזי, רפאל אברהם לב אריה, יצחק קובו, יהודה בורלא, משה מרדכי יוסף מיוחס, מרדכי הלוי, רפאל משה אליהו הלוי ומשה אהרון הלוי.
יהוד המזרח בארץ ישראל, עמוד 28
רבי אברהם אזולאי
מחכמי ורבני פאס. חבירו של מהר״ש עמאר מקובל ומלומד בנסים ונדפסו קצת ביאוריו בספר מקדש מלך והוא הוא שהחרים על מי שאומר שחניכת אזולאי היא ר״ת אשה זונה וחללה לא יקחו, והגאון חיד״א בספרו שם הגדולים כתב שדבריו נשמעים בשמים ושרבינו אור החיים הקדוש הכיר אותו וכשהיה אדם חולה היה כותב בקמיע על חתיכת נייר בלי שום שם רק יהי רצון רפואה לפב״פ מהחולי פ׳ א״ס. חבר הגהות על ספרי האר״י. ושו״ת והגהות על השולחן ערוך וראה בספר מלכי רבנן בערכו שמספר עליו נפלאות וגם על תפיסתו למלכות. ונפטר אחרי שנה תצ״ה ולפי מה ששמע הרב בן נאיים מרבני מראקש נפטר בשנת תק״א והסימן שהיה מסור בידם כי תשא את ראש בני ישראל שהיא שנת תק״א ליצירה ושהיא שנת תצ״ו לפ״ק.
וראיתי שם בספר מלכי רבנן שהביא הערתו של נר המערב צד 161 הערה רע״ח שעורר על דברי החיד״א בשם הגדולים שהגביל בטעות שנת מותו בשנת תצ״ח ולפלא בעיני שהרי מה שעורר נר המערב על החיד״א לא היה בכלל על שנת פטירתו של רבי אברהם אלא על שנת פטירת חבירו רבי שלמה עמאר כמו שיראה המעיין בדברי שם הגדולים ונר המערב שם.
פאס וחכמיה, כרך שני, עמוד 241
רבי אברהם אזנאתי
היה סופר בבד״ץ בעיר סאלי שבמרוקו.
רבי אברהם איבלאגון
חיבר ספר: ״נכנס יין״ – לימוד הראוי לאדם הנכנס לשנתו השבעים נדפס קושטאנדינה תרע״ב, בני ברק תשמ״ו.
רבי אברהם אכסול
חכם ומקובל ממראקש נפטר בשנת תר״ו [1846].
רבי אברהם אלאשקר
מרבני קהיר, כפי שמוכח מלשונו בתשובה המצויה בשו״ת מהר״ם גאויזון, בעניין ירידת ערך המטבע. חתם עם רבינו ועם רבי בנימין קאג׳יג׳י על פסק המתיר אשה להינשא, והסכים עם רבי אברהם קשטרו [עמו הסכים גם ובינו] בהיתר נשואין עם אחת אבי אמו. חתימתו מופיעה יחד עם חתימתם של אחרים מחכמי קהיר על איגרת לקהילת דמיאט. בשו״ת אבקת רוכל ובשו״ת בית יוסף נדפסו שתי שאלות שהופנו אל מרן רבי יוסף קארו על ידי רבי אברהם אלשקאר. אם יש לזהות חכם זה עם החכם דנן [כפי שאמנם מסתבר], כי אז הוא היה מזקני החכמים בזמנו של רבינו.
דעתו של רבי דוד קונפורטי היא, שחכם זה הוא בנו של מהר״ם אלאשקר וכך גם סבור הרב חיד״א בשם הגדולים ערכו. בטוב מצרים נושא ונותן המחבר בדברי החיד״א, וככל הנראה מסכים עמו. אבל יש לפקפק בכך. בשו״ת מהריט״ץ החדשות, סימן קצא׳ מופיעה החתימה: אברהם בן שלמה, שיש מקום לזהותו עם רבי אברהם אלאשקר. גם אין אותו זיהוי נכון, ואותה חתימה היא של חכם אחר, מתעורר ספק נוסף, בספר הדרשות של רבי חיים חברייא נמצא כתוב במקום אחד: ״ותי׳ הר׳ אברהם יצ״ו בכמה״ר שמואל אל אשקר ז״ל״. אין הכרח איפוא לומר שרבי אברהם דנן היה בנו של רבי משה אל שקר, וקרוב יותר לשער שלא היה בנו [ואולי היה נכדו]. בשנת שע״ה היה עדיין בחיים.
מתוך מבוא לשו״ת מהר״ם גאויזון
רבי אברהם אלבאז
מחכמי פאס במאה הקודמת. חתום בשנת התקס״א [1801] עם רבי שאול סירירו.
פאס וחכמיה, ח״א, עמוד 254
רבי אברהם אלבו
חתם על אגרת מירושלם לעיר פיס בשנת ש״ץ [1630] יחד עם הרבנים וראשי דת המערבים בירושלם [בתוספת "ציוה לחתום״]. באגרת הם מבקשים לעזור לשליחים רבי אברהם ביטון ורבי שמואל רימון, בשליחותם לשקם את הקהלה היהודית בירושלם, אחרי התלאות שעברו עליה בימי אבן פארוך.
יהודי המזרח כארץ ישראל; תולדות חכמי ירושלים
רבי אברהם אלבעלי
מחכמי ורבני איזמיר. מתואר ״הרב עצום״. יש ממנו חידושי כמה מסכתות הש״ס, ונדפסו בתוך ספר ״חלק יעקב״ לגאון רבי
יעקב אלבעלי זלה״ה.
רבי אברהם אלגאזי
גאון מופלג בנו של הגאון המפורסם רבינו שלמה אלגאזי זצוק״ל בעל ״תאוה לעינים״ ועוד. רבי אברהם נפטר כ״ג טבת שנת
רבי אברהם אלגאזי
מחכמי טורקיה בזמנו של המהרח״ש [רבי חיים שבתי]. אביהם של רבי שלמה אלגזי, בעל ״יבין שמועה״, ורבי משה אלגזי.
רבי אברהם אלגראנאטי [הראשון]
מרבני איזמיר. אחיו של רבי כלב ורבי יצחק. רבי אברהם הריץ שאלות לרבי חיים בנבנשת בשנת תר״ג, תי״ו, תי״ח ותכ״ט [יורה דעה סימן קיט, דף סד, ב: חושן משפט חלק א, סימן צט דף ק״ב, ג: סימן וז, דף ונו, ב: חלק ב, סימן יא דף ט, ב] ונראה שבנו היה רבי משה אלגראנטי.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קיג 
ידידי החכם ונבון, כהה"ר עצחק הכהן ישצ"ו.שלום שלום.
מכתבו הנעים הגיעני, אודות התפלין לבנך הנחמד יגיעוך עם כתבא דנא, דבר נאה מאד, מעשה ידי להתפאר, כאשר עיניך תחזינה משרים, מאלהי ישראל אבקשה, אליו פניו יאר ישא, יגדלהו לתורה ויראה וקדושה, רואיו יאמרו אשרי אותו עשה. האל כל הימים נצרהו, חזקהו, אמצהו, אורד ימים השביעהו אמן. ויה״ר שיהיה הכל בסימן טוב והצלחה, והשקט ובטחה, אכי״ר.
אני היו״ם ס״ט
קיד
ס׳ ויקהל. ש׳ תרפ״ט לפ׳׳ק
ידידי החה״ש, כהה״ר שלום שושנה, ישצ״ו. שלום, שלום.
מכתבו הבהיר קבלתי, אודות המזוזות שקנה כבודו בהיותו פה מההוא ספרא דווקנא, ועתה בהגיעו לעיר סאל״י יע״א, מצא אותם בלא תגין, והראה אותב להרב דמתא, ואמר שהם פסולים, והנה כבודו שרר בצער ובכעס על רמאות הסופר וכו', חלילה לכבודו לומר כן, ושרי ליה מאריה למאן דפסל, כי בהלכות מזוזה ביו״ד סי׳ רפ״ח ס״ז, כתב מרן שדינה לענין התגין כמו ס״ת, ובהלכות ס״ת סי׳ רע״ד ס״ו כתב דין התגין כמו שנתבאר בהלכות תפלין סי׳ ל״ב וסי׳ ל״ו, ע״ש. ובא״ח סי׳ ל״ו ס״ג כתב ה״ל: צריך לתייג שעטנז גץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות, ואם לא תייג אפילו שעטנז גץ לא פסל, עכי׳ל. ע״ש. ואף שהבאה״ט כתב שם שהב״ח פוסל אם לא תייג שעטנז גץ, ע״ש, אנו אין לנו אלא דברי מרן, דאתכא דידיה סמכינן. ושאלתי את הסופר למה לא תייגם בתחלה, והשיב, מפני שכבודך צוה אותו לכתוב בהם כתיבה דקה מאד, ואי אפשר לתייגה, שאי אפשר להשיג מהקנה קולמוס דק כחודו של מחט, ואם יתייג בקולמוס שיוכל להשיג מהקנה אחר עמל, יערבב את האותיות וישחית את הכל, ובכן ההוא אמר, שאם תרצה לבטל המקח יחזיר לך את כספך, והוא ימכרם ביוקר באתרא דלא קפדי, ואתה תבחר ותקרב, להחזיר או להחזיק, ושלום.
אני היו״ם ס״ט.
קטו
פ׳ ויקרא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, כמוה״ר חיים הלוי ישצ״ו, שלום, שלום.
מכתב יד״ק הגיעני, אודות קונטריס דרשותיו, הרי הוא לך בחזרה, עם מוכ״ד. וימחול נא אדוני אם אומר לך שלא העתקתי ממנו כלום, כי לא ישרו בעיני כלל, כי כלם מלאים סודות וספירות, וגמטרייאות
שאינם שוין במספרם עם מסורת הכתובים, רק בחסרון המלא ובמלוי החסר, ועם הכולל, וכן לא יעשה, גם כמעייל פילא בקופא דמחטא, כן מעייל בפסוקים ובמאמרים דברים דחוקים, ואינם מתוקים, ולא הורגלתי בזה, ובכן סלח ידידי, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קטז
פ׳ הנז׳. לחכם א׳.
ידידי : שמעתי היום, אשר כבודו חרה אפו בשמעו, שאני אמרתי, שמן התורה, אפי׳ חמץ ידוע סגי ליה בבטול, ואינו צריך בדיקה, נא ידידי שוב מחרון אפך, כי כן הדבר מפורש באשל אברהם סי׳ תל״א סוסק״ב, וז״ל: ודע, דמדאורייתא אפילו בחמץ ידוע סגי בביטול, דלא כתשו׳ א׳ הביאו כל בו, עכ״ל: ע״ש. ושלום.
אני הי״ום ס״ט
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
לידת בנים בלבד
כאמור מצות פריה ורביה מחייבת שיהיו לאדם בן ובת (שו״ע אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה). הנושא נדון בספרות התשובות בהקשר לשאלה כאשר יש לאדם רק בנים, האם מותר לו לשאת אשה נוספת כדי להוליד בת. בין החכמים הדעות חלוקות.
במרוקו, אם אין לו בת אחרי 17 שנות נישואין – הותר לו לשאת אשה נוספת. בתשובות יעב״ץ מופיעה הכותרת: ״רוצה לישא אשה אחרת על אשתו בטענת אין לו בת ובניה מתים״. התשובה מתייחסת ליהודי הנשוי קרוב ל־17 שנים, ויש לו מאשתו רק בן בגיל שלוש ומעלה ונפטר. ״ומאחר שאין לו בן ובת, רצה לישא אשה אחרת עליה בחייה״. היא סירבה ואמרה: ״מאחר שיש לה בן יחנן הקב״ה ותלד בת״. הבעל אמר שהיא יולדת וקוברת, ואין לה וסת קבועה.
חכמי פאס ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אברהם בן דנאן, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה בן חמו ושמואל בן חותא פסקו שמותר לו לשאת אשה שנייה, כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).
ר׳ רפאל בירדוגו כתב: ״אם היה לו בן ובת ומתה הבת והניחה בן, לא קיים מצות פרו ורבו״ (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ו).
אם יש לו בן ואשתו עדיין צעירה אסור לו לשאת אשה שנייה. בשנת כתמ״ר (1900) שאל ר׳ חיים אברהם אליהו שטרית מצפרו את ר׳ שלמה אבן דנאן בפאס את השאלה דלקמן:
אדם נשוי מעל עשר שנים ויש לו ממנה שני בנים, והיא עדיין צעירה אשר אין בה כל מום המונע לידה, והבעל רוצה לקחת לו אשה אחרת בטענה שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה כי אין לו בת. האם מתירין לו לישא אשה נוספת. לדעת החכם כיון שיש לו בן, אין מתירין לו. את המסקנה הזאת אישר ר׳ שלמה אבן דנאן, ולדבריו מותר לו לשאת אשה שנייה רק כאשר:
אבד שברה כגון אם היא משכלת או מפלת ג׳ פעמים או יש לה חולי המונע הלידה או פסק וסתה או הזקינה… שאי אפשר לו להשלים ממנה מצות פריה ורביה, אבל באשה שהיא ילדה ועדיין יש לה תקוה להוליד בהיות לו זרע זכר אינו רשאי לשאת שנייה (׳אשר לשלמה׳, סי׳ לד). למסקנה שונה הגיע ר׳ ידידיה מונסונייגו. החכם דן במקרה שלזוג אין בת, ורצונו לשאת אשה אחרת לקיים מצות ׳׳פרו ורבו״. החכם הגיע למסקנה ״שאם לא היתה לו בת לא קיים מצות פריה ורביה במצותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).
גם במאה ה־20 היתה נטייה לאשר לשאת אשה שנייה אם הראשונה ילדה רק זכר, כשהמטרה לקיים את המצוה. ר׳ יהושע מאמאן בהיותו בעיר סאפי בשנת תש״ט (1949) ולאחר מכן בירושלים בשנת תשנ״ו (1996), דן בעניינו של אדם שיש לו בן מאשה שכבר גירשה, או שהיא נפטרה, ומאשתו השנייה לא נבנה כלל. האם רשאי הוא לשאת אשה אחרת עליה אחרי עשר שנים. החכם הזכיר את המקור של יעב״ץ במוצב״י ח״א סי׳ רד, שהזכרנו לעיל, והסיק שמותר לו לשאת אשה נוספת. וכן אם יש לו בן ואין לו בת ורוצה לשאת אשה כדי שתלד לו בת ״ובזה יקיים מצות פריה ורביה כהלכה״.
מסקנתו שהדבר תלוי בחוות הדעת של בית הדין. אם הם משוכנעים ״שהבעל ירא ה׳ וסר מרע ורוצה באמת לקחת לו אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה מטעם שאשתו כבר הזקינה… יתירו לו״(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, סי׳ נד, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד, טו).
ר׳ שלום משאש דן במספר תשובות בזוגות שנולדו להם רק בנים, והם רוצים גם בנות. בפסק דין שכתב בקזבלנקה בשנת תשי״ג (1953) נדון המעשה הבא:
אדם תבע מאשתו לאפשר לו לשאת אשה שנייה כי ״אין לו ממנה זרע נקבה כי אם זרע זכר, ורוצה לקיים מצות פריה ורביה״, ואין לאשה תקוה ללדת. היא משיבה שזו ״רק עלילת דברים כדי לישא את חשוקתו״. החכם קבע שאין תקדימים שבשביל ללדת בת התירו לשאת אשה שנייה. לדבריו, ״בזמן הזה אין שייכות לדין זה דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת״. הוא האמין לאשה שבקשת בעלה היא רק אמתלה כדי למלא תאוותו להלוך אחר עיניו, או בשביל ניגודים עם אשתו לשאת את תשוקתו. החכם הסתמך על דעתם של גדולי הדור חכמי פאס וצפרו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).
בשנת תשמ״ד (1984) כתב אותו חכם פסק דין בקשר לאדם ״שיש לו הרבה בנים זכרים מאשתו, ודרש מבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת עליה, בטענה שאין לו בת ורוצה לקיים מצות פו״ר״ ופריה ורביה], בתשובתו הזכיר את מה שכתב בסי׳ יט הנ״ל, בניגוד לדעתם של חכמי פאס הנזכרים במוצב״י ח״א, סי׳ רד. לדבריו, בזמן הזה אין מתירים במצב כזה לשאת אשה שנייה אפילו יהיה לה חולי המונע לידה. רק אם מחלתה אינה מאפשרת קיום יחסי מין, או שאינה יכולה לבצע את חובותיה בבית לבעלה, מותר לו לשאת אשה עליה (׳תבואות שמ׳׳ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כא). החכם דן בנושא זה שוב בספרו ׳שמ״ש ומגן׳ ח״ב, חו״ם סעיף יג, וקבע כי דעתו מנוגדת לזו של ר׳ יהושע מאמאן.
עמדתו של החכם מושפעת מהנוהג בזמן החדש, לפיה אין נושאים אשה שנייה, גם אם האשה הראשונה לא עמדה בכל הציפיות לגבי לידת בנים ובנות.
יום הכיפורים כמנהג יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
יום הכיפורים
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז־ל)
ימי התשובה שתחילתם בראש חודש אלול, מגיעים לשיאם בערב יום הכיפורים שהוא היום הקדוש ביותר מכל ימות השנה. לפנים היה נקרא בשם ״צומא רבא״ יום הצום הגדול, שבו בני־אדם מתענים מערב עד ערב, היינו משקיעת החמה שבערב היום, עד צאת הכוכבים למחרתו. שפע מנהגים ומסורות נתייחדו ליום זה הנחשב ליום הדין הגדול והנורא. נזכיר כמה מהם והראשון: ״הכפרות״. כזכר לשעיר שהיה משתלח לעזאזל עמוס חטאי כל בית ישראל, הנהיגו בקהילות עמנו את הכפרות.
הכפרות ומקור המנהג
שילוח השעיר לעזאזל היה מעורר התרגשות בעם ומכניס רווחה בלבבות, משום שזה היה אות מן השמים שה׳ סולח לחטאים. עם חורבן הבית בוטל שילוח השעיר לעזאזל, כמו־כן, לא פלא אם עד היום שגור בפי העם, המשל או האימרא: ״עשו אותו שעיר לעזאזל״, היינו: הטילו עליו כל האשמות.
״כפרות״. בשם זה נקרא המנהג לעשות כפרות בליל ערב יום הכיפורים באשמורת הבוקר, שאז הרחמים גוברים. מקורו של מנהג זה הוא כנראה, בבבל וייסודו בסביבה נכרית שעסקה הרבה בכישוף : המנהג נתפשט מבבל לספרד וצרפת ומשם לשאר תפוצות הגולה. היו שהישוו את הכפרות לשעיר המשתלח, אולם בספרד קמו למנהג זה מתנגדים רבים כרמב״ן ורשב״א, אך לא עלה בידם לבטלו. כמו־כן, חכמים גדולים כרמב״מ לא הזכירו כלל את מנהג הכפרות . הרמב״ן אמר, שיש במנהג זה משום ״דרכי האמורי׳׳, כמוהו גם כתב ר׳ יוסף קארו והדגיש שיש למנוע את המנהג הזה והוסיף: ״והוא מנהג שטות״.
הערת המחבר : ר׳ יוסף קארו, שו״ע, או״ח, סי׳ תרד; מה גם ״חיי אדם״ כלל קמד (ד) מתרעם על מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכיפורים תולה בזה וכמעט שכמעט שכפרות ואכילת מצה, נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכיפורים אס לא בתרנגול, וע״י זה באים לידי איסור נבלה חס ושלום.
קביעתו של הרמב״ן שיש בכפרות משום דרכי האמורי מבוססת על המנהג הרווח בין עמים שונים, המאמינים שניתן להעביר מחלות וחטאים מגוף אדם אל גוף חיה או אפילו אל דומם כמו: אבן או מקל . אמונות אלו רווחות עדיין אצל עמים פרימיטיביים, אשר עורכים לצורך זה טכסים וכישופים רבים אשר בכוחם לעצור או ללכוד : סבל, מחלות וחטאים, ולהעבירם לעצם אחר.
אולם למרות התנגדותם החריפה של חכמים אלה, לא עלה בידם לבטל כליל את מנהג הכפרות, להיפך הרמ״א אף הגן עליו וכתב שהוא מנהג ותיקין. היום, אין לך מנהג שישראל מחזיקים בו כמנהג הכפרות ואף אלה הרחוקים מן הדת או כל מסורת, מנהג הכפרות אצלם הוא דבר חשוב. בעיניהם הוא אף דבר קדוש ולא יוותרו עליו בשום פנים .
זוכרני עוד בחו״ל על יהודים ממוצא אלג׳רי שהיו די מתבוללים, אך בעניו הכפרות היו יורדים הם בעצמם ל־מללאח היהודי, בערב כיפור ומחפשים שוחט שיעשה להם ״הכפרות״, וגם כיבדו אותו במתת־יד נדיבה.
אחרי שהשוחט עשה להם הכפרות, זיכה אותם אחר־כך, גם ב״מי שבירך״.
פדיון כפרות
היום רבים מקובעי ההלכה מתנגדים למנהג הכפרות. כתחליף, קובעים ״פדיון כפרות״, כלומר: לתת את תמורת התרנגול או הכפרה, צדקה לעניים ולנזקקים מנהג זה התרחב עוד יותר בקרב כל העדות והיום, ברוב בתי־הכנסת, גובים הגבאים סכומי כסף מקהל המתפללים ומחלקים אותם למוסדות צדקה, לישיבות או לנזקקים.
התרנגול מפחיד ומגרש את המזיקים
כאמור קביעתו של הרמב״ן שראה בכפרות דבר פסול והעיר שיש בהן משום דרכי האמורי, מבוססת על בסיס איתן, משום שבקרב כמה עמים, רווחת עדיין אמונה כי ניתן להעביר כל מחלה או חטא מגוף חי אל גוף חי, וכדי לגבור על המזיקים או הרוח הרעה שנדבקה בייצור החי ולגרש אותה ממנו, מצאו שקל יותר להעביר מחלות, אסונות ומדוחים מהאדם אל בעלי־החיים, מאשר להעביר אל עצמים דוממים ובמקרה זה, העופות ובראש ובראשונה התרנגול, ומכיון שכך, רצוי יותר ״גבר תמורת גבר״, ועוד, התרנגול מצוי בביתו של האדם יותר מבהמה וחיה, כי הוא לא רק מפייס את הרוחות הרעות, אלא גם מפחיד אותן ומאחר והמזיקים פוחדים ונבהלים ממנו ומהאור, ומאחר והשכוי הוא הראשון המכריז על קרני האור עוד מאשמורת הבוקר, לכן קריאתו מפילה אימה ופחד על השדים. גם הכרבולת האדומה של התרנגול מפחידה אותם ויוחס לה כישוף, הצבע האדום, גם כן מפחיד אותם ומבריחם. כמו רגליהם של השדים דומות לכרעי תרנגול (ברכות ו, א).
הערת המחבר : התרנגול נקרא גם גבר והוא נבחר להיות קרבן לכפרות לאדם שהוא, גבר ומאחר והתרנגול הוא העז שבעופות והאדם מישראל הוא העז שבאומות, כמובא בתלמוד: ״שלושה עזין הם: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות (ביצה, כה, ע״ב), לכן יבוא העז שבעופות ויהיה קרבן לעז שבאומות או ״גבר תחת גבר״.
יום הכיפורים – פרק טו'-ליקט הרב אברהם אסולין
יום הכיפורים – פרק טו'
א. נהגו העם לעשות כפרות בלילה הקודם לערב יום הכיפורים עד למחרת. ותלמידי חכמים ואנשי מעשה מעירים בני ביתם בעלות השחר ועושים הכפרות, ואת העופות פודים בצדקה ואוכלים אותם בסעודה מפסקת.
ב. מנהגנו בכל ערי המערב לברך "על כיסוי הדם" בלבד וכפסק הרמב"ם (פרק יד)
ג. הרבנים ובראשם הגאון רבי רפאל אנקווא זלה"ה רבה של מרוקו, ניסו לתקן שאין לשחוט רק תרנגול ותרנגולת לכל משפחה לכפרה, והטעם מפני שהשוחטים טרודים במלאכה ויש לחוש לטריפות בשחיטה, וכן מצד הוצאה מרובה, ולא נתקבלו דבריו רק על יחידים ושאר ההמון המשיך במנהגו
ד. את העופות של הכפרות יתנו לעניים, ויש שנותנים דמי העוף לעניים. ומ"מ נהגו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.
ה. מנהגנו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ
ו. מצוה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ויש מקומות שנהגו שגם הנשים הנשואות טובלות ללא ברכה
ז. נהגו הגברים לקיים מנהג המלקות, כמובא בשו"ע (סי' תרו ס"ד).ורבים לובשים ג'לביה לבנה שמכניע ומשבר לב האדם
ח. נהגו בבוגמז בסעודה מפסקת שכל הקהילה אוכלים יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (מפי הרב מאיר אסולין).
ט. נהגו לטבל בסעודה מפסקת את הפת בסוכר, ועל השולחן מניחים המלח
י. יש שנהגו להשהות חמין על הכירה מערב יום הכיפורים, שיהא נאכל למוצאי כיפור
יא. מנהגנו שמדליקים נר לע"נ ההורים, בערב יום הכיפורים ובליל הושענא רבה כדברי הרמ"א(סי' תרי ס"ד).
יב. מחנכים הקטנים לתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, כדאיתא בשו"ע (סי' תרטז ס"א). וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א),שהוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.
יג. בכל יום הכיפורים מתעטפים טלית גדול
יד. מנהג המערב להוציא ז' ספרי תורה בכל נדרי, ובישיבות הוציאו ג' ספרי תורה כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 69).
טו. מנהג טיטואן וג'יבראלטאר שעושים השכבה קודם כל נדרי לכל הרבנים המפורסמים מקדמא דנן כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 77).
טז. מנהג המסתערבים שמי שקנה ס"ת ראשון מברך ברכת שהחיינו ובאר"ץ חלב החזן המברך כמובא בספר בית הכפורות (עמ' 90).
יז. נגיעה של חיבה אסורה ביום כיפור אבל נגיעה בעלמא או להעביר מיד ליד מותר ויש מחמירים
יח. יעבור על סדר ונוסח התפלה קודם יום כיפור שכך תהה התפלה ביתר כוונה
יט. יש בכפרי הדרום שהיו יחפים בלי מנעלים ביום הכיפורים
כ. יתוודה אדם בכל ליבו, ואף אם יודע שלא עבר בחטאים המוזכרים בווידוי, אולי עבר ושכח או שעבר עליהם בגילגולים קודמים
כא.רבים עומדים על רגליהם בשעת רוב ככל התפילה.
כב. המנהג שלא לברך ביום הכיפורים ויום תשעה באב ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומנהג העיר מראכש, אלג'יר וארם צובא לברך.
כג. מנהגנו שהלוי נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נוטל ידי הכהן וכך ינהג גם ביום הכיפורים כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 188 ס"ל).
כד. מנהגנו להריח בשמים כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 523),
כה. בסדר העבודה בתפלת מוסף בעת חזרת הש"ץ, בשעה שאומר והכהנים והעם, מנהג הדרום וכן מנהג אלג'יר וחלב שנהגו שכל הציבור כורע ושוחה על גבי בד, ומנהג הערים פאס מכנאס וצפרו שלא לכרוע אלא לשחות מעט.
כו. הכהנים נוטלים את ידיהם לפני נשיאת כפים כבכל יום, מפני שאין זו רחיצה להנאה אלא לשם מצוה.
כז. מנהגנו אין שמים הטלית על הראש רק תלמידי חכמים מובהקים, ובזמן תפילת הנעילה ביום הכיפורים כל הציבור מתעטפים הטלית על הראש.
כח. המנהג בסיום צום יום הכיפורים עם צאת הכוכבים ואין מקפידים על צאת הכוכבים כדעת ר"ת כמו בשבתות.
כט.יש המברכים ברכת הלבנה קודם יום כיפור כדי להרבות בזכויות. ומנהגנו לברך במוצאי יוה"כ כדי לקדש הלבנה בשמחה.
ל. אין מברכין על הבשמים בהבדלה במוצאי יוה"כ אף אם חל יוה"כ בשבת.
למחרת יום כיפור עורכים החזנים סעודת הודאה לה' הנקראת 'יום שמחת כהן'
כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 521), וז"ל ומי שיכול ומצוה מן המובחר אזי יקרא לשוחט לביתו באשמורת הבוקר ויהיה תכך לסמיכה שחיטה אבל לא יחשוב שזהו כפרתו אלא יחשוב שכל מה שעושין לעוף זה הכל היה ראוי לבא עליו כענין הכונה בקרבנות והקב״ה ברחמיו עבור התשובה שעשה יהפך הגזרה ונתקיים דוגמתו בעוף זה. ומה טוב ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים ע"כ. וכ"כ בספר פקודת אלעזר )סי' תר"ה(. וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמאן זצ"ל בעיר צפרו (מפי הגר"י מאמאן). וכ"כ בעיר בני מלאל בראשות הרבנים למשפחת מלול, הקפידו על כפרות בעלות השחר, וגם בארץ בעיר ירוחם הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל היה מקפיד לעשות כפרות בעלות השחר (רבי עמרם מלול). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). וכן יש משפחות שנהגו בטיטואן (הרב שמואל ביבאס). ובק"ק אולדמנצור היה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר ועד הנץ, והיה שוחט בחצר בתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת. וכתב בספר הלכה ברינה (סי' תרד/ה), זכר לזכר נקבה לנקבה ולפדותן בממון היא חובה.
וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם(סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן הש"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. ראה בספר אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).
וכן ראה בספר קרבן מנחה (פרק מג ס"י), בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סי' טל).
כמובא בספר נטיפי המים (ח"ג עמוד שד).
ראה הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.
מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. ושמעתי מפי רבי ניסים שריקי רב בית הכנסת "שערי רחמים" שהנשים הנשואות במוגדאור היו טובלות ערב הכיפורים. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 286). הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה. וכן היו נשים במראכש שטבלו ערב יוה"כ(מפי הזקנות), וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בש"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות.
ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפנויות כתב הרמב"ן (נדה לב.),שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות.
כדאיתא בהגה ברמ"א (סי' תרי ס"ד), וז"ל יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים ונקיים ביוה"כ דוגמת מלאכי השרת וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נשבר ונכנע ע"כ. וכ"כ בספר הלכה ברינה (סי' תרי), לובשים בגדים לבנים נקיים כדוגמת מלאכי אלהים חיים ע"כ. הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה היה מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור, והיו מקומות נוספים שלבשו בגדים לבנים ביום הכיפורים. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קיד).
כתב הרב בן איש חי (ש"א וילך ס"ד), נוהגים בביתנו בזמן קדמון, לטבל הפת בסוכר, וכן כתב מטה אפרים (סי' תרה סעיף יח), במנהג אשכנז, אך צריך גם כן להביא מלח על השולחן ולטבול הפת במלח וכו' והטעם שמעתי מהרה"צ רבי אליהו הכהן, שיהיה שנה טובה ומראש השנה עד כיפור אחד הוא. (מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט, והרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן יש יחידים שנהגו בצפון מרוקו (הגר"ד פרץ).
כך נהגו בעיר פאס, וכן בעיר לערש שבצפון מרוקו, וכן משפחות בעיר מרכאש וראה מרן השולחן ערוך (סי' תרט ס"א), כתב מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים למוצאי הכיפורים.
כתב הרה"ג רבי יוסף משאש זצ"ל בשו"ת מים חיים (ח"א סימן טו), שאנו נדמים בו למלאכים בחמשה דברים. יחפי רגלים, עומדים, בלא אכילה ושתיה, נקים מכל חטא, שלום בינינו, ולכן בטלית יש בה ארבעה כנפות, משום שגם למלאכים יש ארבע כנפים.
כתב הש"ע (סימן תקנד הלכה יח), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (אות לז. ועין לקמן סימן תרטו הלכות יום כיפורים), דאסור לגעת באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב, וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. וכתב הרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אמת (סימן תרטו), שכתב שמכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. ושל חיבה אסור.
באותם ימים לא היו מחזורים לכלל הציבור, לכן היה רבינו מקריא בקול את התפילות והציבור היה אומר אחריו. כאמור ילדי הכפר והנערים למדו קודם לכן את התפילות והנוסח, כך שהיו יודעי על פה את התפילות בימים הנוראים. וגם כיום מאד חשוב לעבור על התפלה קודם לחג, להתכונן כראוי, כך התפלה תהיה ביותר בכוונה. וביום כיפור כשהיה פותח את הארון לאמירת כל נדרי לא היה נשמע קולו מרוב בכי, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה.
כתב בהגהות מוהר"א אזולאי הלכות יום כיפור משמע מהזוהר הקדוש (פרשת תצוה עמוד קפה), שצריך לילך ביום יחפים רגלים כמו המלאכים. וכתב בספר נאות בדשא אדהן (עמ' נג), וז"ל ותלך יחף לתפלתך ואם אין אתה יכול לילך יחף תעשה מנעל מפשתן או מצמר ובו תילך בת"ב ויה"כ ע"כ. וכן נהג הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העירה אולאדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס).
כתב החיד"א זצ"ל בספרו לב דוד (פרק יב), מצאתי במכתב כבוד מורנו הרב רבי חיים סרגוסי וכו' וז"ל שמעתי מהרב רבי אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם, שאדם גדול אחד לא היה רוצה לקרות וידוי יום הכיפורים כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ולמה ידבר שקרים לפניו יתברך והוא חותמו אמת.. והשיבו הרמב"ם, אילו ידעתה אתה הנלהב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והייתה מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה, ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת. וכן כיוצא בזה, לפי מה שהוא האדם, וכן משפטו ושאתו. ואף על דבר זה שדברת, עתיד אתה ליתן את הדין.
כתב בספר אבודרהם (יום הכיפורים), ויש יחידים שנוהגין לעמוד על רגליהם ביום הכיפורים כל היום ויש סמך מדאמרינן בפרקי דרבי אלעזר(פרק מו).עד שראיתי כתב בהגהות הרב אברהם אזולאי בספר הלבוש הלכות יום הכיפור (סימן תריט ה"ד), "נהגו קצת חסידים ואנשי מעשה לעמוד כל היום וכל הלילה על רגליהם, על פי המדרש (פרקי רבי אלעזר פרק מו), וכתב באליה זוטא (אות ז), פירש בבית יוסף בשעת תפלת ערבית דוקא, והב"ח פירש כל הלילה ממש, ובשיירי כנסת הגדולה האריך בזה, וכלל הענין שכל מי שאין יודע בעצמו שלא יזיק לו עמידה זו בעת התפילה שיתנמנם או שלא יוכל לכיון כראוי, עבירה בידו אפילו לעמוד ביום, ומ"מ יראה לעמוד בשעת החזרות התפילות ובשעת הסליחות וכו'. אחין הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רבי שלום אלמליח, היה עומד על רגל אחת יום ולילה. (שמעתי מהגברת עישה אבוקסיס בת רבנו). ותמהתי על כך מעשה זה.
כמובא בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות כב). וכ"כ בספר שם משמואל(עמ' רז סיעיף טו). וכ"כ בספר קצור ש"ע טולידאנו (סי' תקנו ס"ו), וכן פסק בספר בן איש חי (ש"א פרשת וישב ס"ט), ברכת שעשב לי כל צורכי תקנוה על נעילת מנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון שלבש נעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו, דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה. ולכן לא מברכים ביום תשעה באב ויום הכיפורים לפי שאז כל העולם יחפים ע"כ. והדגיש באזני הגר"י מאמאן שליט"א שלמנהגנו מי שיברך, הרי היא ברכתו לבטלה. ומנהג מרכאש לברך )רבי דוד פרץ). יש בק"קספרד שנהגו לברך, כתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכן כתב מהר"י עייאש זלה"ה במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א והוא מנהג יהודי אלגיר וכ"כ בספר זה השולחן (פרק כד ס"א),. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קכח). וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בת"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה(ח"א עמוד ד), שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכי, גם בת"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. ובספר עלי הדס (יום הכיפורים אות כ), המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי.
מקור למנהג מדברי הרמ"א בהגה (תרכא ס"ד), ונוהגים ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם וגם בעלינו לשבח, אבל ש"ץ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו ויש למחות בידי העושים כן. וכתב הרב משנה ברורה (ס"ק טז), אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונרה שסמכו דהליכה לא מקרי הפסק (ט"ז), וכעת פשט המנהג שנותנים עוד סטנדר לפניו ובעבודה מסלקין אותו הסטנדר ואין עוקר רגליו (פרי מגדים), וברמ"א בהגה (סי' קלא ס"ח), ביום הכיפורים כשנופלים על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי), מפני איסור אבן משכית. כתב הגר"ש משאש זלה"ה בשו"ת שמש ומגן (ח"ג א"ח סי' נז ס"ז), וז"ל בימי קדם אני זוכר שהרב מו"א זצ"ל, היה עומד רחוק מן התיבה, ועושין לו מזרון לפניו שנופל עליו, אבל היום לא ראיתי נוהגין כן. רק שוחין על הבימה ולא נופלים על הארץ וכו' וכן אני נוהג. ורק אחד מעיר וכו' שאינו ש"ץ מדקדק בזה ע"כ. ובעיר פאס לא נהגו כן (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בפאס). אומנם מנהג הדרום לכרוע בכל גופו על גבי בד שעל הריצפה, ובעיר מכנאס וברוב המקומות בקזבלנקה לא נהגו כן (הרה"צ רבי אליהו הכהן). מנהג יהודי חלב לכרוע על גבי מחצלות (רבי שמואל כהן). וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (פרק כד ס"ה).
ולא כפי שפסק מרן בעל הכף החיים (סי' תריג סעיף טו), שיטול עד קצות אצבעותיו.(הרה"צ רבי אליהו הכהן).
ראה לעיל מנהגי טלית בכל השנה רק תלמידי חכמים מניחים טלית על ראשם, וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (עמ' כו), ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד, שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער.
(הרב מאיר אסולין), וכך נהג הגאון רבי משה מלכה זלה"ה רב העיר פתח תקוה, שהיה מסמן לחזן לתקוע תקיעה גדולה סמוך לצאת הכוכבים, שנשאל על כך השיב הרב, יש כאן אנשים חולי סכרת ועוד שמוסרים עצמם על קידוש ה' בתענית, די להם לסיים הצום עם צאת הכוכבים ולא לצערם (עמרם אזולאי).
כפסק הרמ"א בהגה (סימן תרב), כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. כתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק (ח"א מערכת הברכות אות קסא), כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם (ח"א דף יא ע"ב), שכן הוא המנהג בסלוניקי. וראיתי בקובץ פסקי רבותינו מן המערב (עמוד 103), הביא בשם רבי אברהם טולידאנו זצ"ל בספר הלכה ברינה (סימן תקצז), מסביר שהטעם לכך הוא שברכת הלבנה צריך לומר בשמחה, ובמוצאי יוה"כ כל ישראל שרויים בשמחה כי נמחלו כל עונותיהם.
כמובא נהגו העם (יום הכיפורים אות כח).
הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד), ויום טוב היה עושה (הכהן גדול),לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש. בעיר מרכאש רבים היו מגיעים לנשק ידו ולהתברך מהרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה, ביום שמחת כהן ראה בספר הנפלא חדר מכמנים (עמ' 29).
מנהגי יום הכיפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
ליל שחיטת העופות
ליל שחיטת העופות אצל יהודי מרוקו, נקרא " לילת דביח דג'אג' " . נהגו לשחוט שכוי לכל אחד מבני הבית- תרנגול לזכר, ותרנגולת לנקבה. למעוברת שחטו שלושה עופות, כלומר תרנגולת אחת בשביל המעוברת ועוד תרנגול שמא הוולד זכר ועוד תרנגולת שמא האם מעוברת בנקבה.
אדם בעל שני שמות (והיו הרבה כאלה), שחט שני תרנגולים. משפחות מרובות ילדים התקשו מאוד לעמוד במשימה והסתפקו בתרנגולת אחת עבור כל הנקבות שבבית ותרנגול אחד לכל הזכרים .
הערת המחבר : מדי שנה היו ראשי הקהילות שבכל עיר או מחוז במרוקו, מוצאים תקנות המתירות לכל משפחה לשחוט לכפרות, אך וק שני עופות; תרנגול עבור כל הזכרים שבמשפחה ותרנגולת עבור כל הנקבות, זאת בגלל המעמסה הכבדה שהייתה נופלת על העניים לעמוד בהוצאות הרבות…..ראה קהלת צפרו חלק ב' תקנה 493.
להלן התקנה ככתבה וכלשונה מתוך הספר :
התרצ׳׳ו
בהתאסף עם חכמי ורבני העיר וחבירי הועד והק״ק יצ״ו, על ענין הכפרות ששוחטין בעיוה״ך. המה ראו כמה מכשולים היוצאים מזה כנודע. וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי ונוספה גחל׳תנו בשנה זעומה כזו, אשר דלתי השפע סוגרו על מסגר בעוה״ר הי״לד. והתרנגולים ביוקר, ומה יעשו העניים האומללים דתלו ביהו טפלי, ואין בידם להשיג דבר המספיק מדלית איסר. לכן עלתה הסכמתינו לתקן המעוות. והוא שכל בעל הבית לא יעשה הכפרות זולת תרנגול אחד לזכרים שבבית, ותרנגולת אחת לכל הנקבות שבבית. זולת הבן שהוא נשוי והוא עם אביו במדור אחד שאז גם הבן ישחוט לעצמו ואשתו לעצמה, וכן אם היתד, שם אשד. מעוברת שיוסיפו תרנגול אחד בשבילה. ועל זה אין להוסיף בשנה זו. וביוה״ך שיבוא עלינו לשלום ומשם ואילך, אם נראה בעיני חו״ר העיר והקה״ק להמשיך תקנה זו הלאה הרי טוב, ואי לא לא. ולראית האמת והצדק שכך עלתה הסכמתינו במעמד כל החברה קדישא פה צפרו יע״א בשלהי חדש אלול דהאי שתא תכלה שנה וקללותיה ואם תרוץ לא תכשל לפ״ק וקיים.
ע״ה אבא אלבאז יס״ט – עמרם אג׳ייני – יוסף רחמים שקרון – שלמה חייט חותא – יעקב זכרי יעקב טובאלי
מקום חותמת הבד״הץ מקום חותמת הועד
תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות ביום ש״ק 3 תשרי תרצ״ז – 1937. הצבור והעם נענו לזה ומעצמם קיימו וקבלו עליהם גם בשנים שאחרי שנה הנ״ל עד היום.
הכפרות במכנאס
הכפרות במכנאס היו יוצאי דופן מיתר הערים במדינה. לכל משפחה או מספר משפחות היה להן שוחט משלהן ואין אפשרות להחליפו באחר. גם בין השוחטים היה ביניהם הסדר קבוע, כלומר: כל אחד היה אחראי על איזור מסויים או על מספר משפחות. לפעמים אותו שוחט היה גם המוהל של בני המשפחה, משום שהשחיטה וברית מילה נוהלו לפי השררה שהייתה בידי שתי משפחות בלבד משפחות טולידאנו ומשפחות בירדוגו. בלעדי שתי המשפחות לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט או מוהל בעיר, יהיה אשר יהיה, כל האוכלוסיה היהודית במכנאס הייתה תלוייה בשתי המשפחות הללו, לכן אף משפחה לא יכלה לשחוט או לעשות כפרות אצל ״שוחט זר״, זולתי השוחט שלה והמשפחה הייתה חייבת לחכות לשוחט גם עד אור הבוקר אם יהיה צורך. היו גם משפחות שנהגו לעשות כפרות רק בעופות לבנים ולא צבעוניים, זאת לרמז הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו(ישעיה א. יח). יש שנהגו לעשות כפרות גם בערב ראש השנה ובליל הושענא רבא. בין המשפחות היו כאלה שנהגו לשלוח את העופות ששחטו כמתנה או כצדקה לקרוביהם העניים.
ליל הכפרות היה כעין ליל שימורים הן לשוחטים והן למשפחות עצמן, במיוחד עקרות הבית. ידי השוחטים היו מלאי עבודה ובלתי אפשרי היה להשיג אותם או לדבר איתם בערב זה וכאשר היו מצליחים להשיג השוחט, היו צריכים לשלם לו כפלי־כפליים. היראים המדקדקים נהגו לעשות הכפרות באשמורת הבוקר ועם ״כוונות״.
השחיטה
כאשר סוף סוף מגיע השוחט, בעל הבית הכין לו כבר דלי ובו חול או אפר, השוחט נוטל את התרנגול או התרנגולת, בודק אותו אם אין לו שבר בעצמות ואם הוא כשר, מקיף בו את ראשו של בעל הבית, כי אותו מכבדים הראשון, הרב השוחט עושה לו ״חת״ך״ בר״ת: זה ח־ליפתך, זה ת־מורתך, זה
כ־פרתך! זה התרנגול ילך לשחיטה, ואתה תיכנס לחיים טובים ולשלום. שלושה סיבובים עושה השוחט על ראש בעל התרנגול לפני שישחט אותו. אח׳׳כ לפי התור, עושה כפרות לכל אחד מבני המשפחה, ולבסוף, בעל־הבית מברך את ברכת ״על כיסוי הדם״ שהיא חשובה מאוד. אחר שחיטת העופות בא תורה של עקרת הבית ועוזריה, צריכים למרוט את הנוצות וזו לא הייתה עבודה קלה ולנקות היטב, כל העבודות הללו העסיקו את עקרות הבית עד אור הבוקר.
ערב יום הכיפורים
בערב יום הכיפורים משתדלים להרבות באכילה, כי זו מצווה ״כל האוכל והשותה בתשיעי ומתענה בעשירי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי (ברכות ח. עב). יהודי דבדו מכנים את ערב יום כיפור בשם ״סבע־ פ׳טור״ יום שבע הארוחות.
בכמה ערי השדה של לוב נהגו להביא מיד אחר תפילת שחרית קערות גדולות של אוכל לבית הכנסת, וכל קהל המתפללים, כעני כעשיר ישבו ביחד ואכלו וגם איחלו זה לזה ברכות שנה טובה. הייתה גם ההזדמנות למחול איש לרעהו ולהתפייס עמו.
בחצי היום מפסיקים האנשים את עיסוקיהם ונחפזים, כל אחד לדרכו, מי לגלב ומי למקווה טהרה לטבול. יש העולים לבית החיים כמו שעושים בערב ראש השנה. בתלמסן שבאלג׳יריה, עולים לבית העלמין ומשתטחים על קברו של הקדוש ר׳ אפרים אנקאווה זיע״א ושומר בית העלמין שם, מחלק להם ענפי אילן הנקרא ״ארנד״.
נוהגים להקדים את תפילת מנחה בערב יום הכיפורים, בעוד היום גדול בה אומרים את הוידוי ומטרתו היא, שבמקרה ומישהו ילך לעולמו לפני קבלת קדושת החג, יימצא לכל הפחות כאילו עשה תשובה וקרא את הוידוי לפני פטירתו. וידוי זה חוזרים עליו בכל תפילות יום הכיפורים. נוהגים גם שאחרי תפילת מנחה, סופגים ״מלקות״. במיוחד לאלה שלא הספיקו בערב ראש־השנה לעשות זה. אחר המלקות, כל אחד ואחד מפייס את חברו ומבקש ממנו מחילה על כל פגיעה ביודעין או בלא יודעין והכל מוחלין וסולחין זה לזה.
כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה
כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה
חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר
(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)
www.nrg.co.il/online/15/ART1/466/697.html
דוד מיכאלי
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Dans un décor repoussant, les productions de l'artisan juif sont appréciées : Les femmes assises autour du foyer se retournèrent en nous voyant. Elles portaient la «mlahfa» des Bédouines, mais en coton blanc sale, très ample, traînante, ceinturée très bas. Sur leur front, couvrant à demi les bandeaux noirs, un foulard de soie sombre étroitement serré supportait des chaînettes d'argent qui allaient rejoindre les lourds anneaux d'or des oreilles. Encore plus que les ksouriennes musulmanes, celles-là étaient languissantes et étiolées, d'une pâleur de cire. Quelques-unes pourtant étaient belles, la figure ronde, l'œil très grand et très noir, aux paupières lourdes
Seul, l'éclat mobile des bijoux donnait un peu de vie, de gaîté, à ces masques troublants de mortes
Etrange réaction devant la pauvre humiliée et dont le malheur n'émeut pas la jeune femme
La plus belle, avec de magnifiques yeux rougis de larmes dans un visage de volupté et d'amertume, s'isolait dans un coin, farouche. Elle nous jeta un regard noir. Près d'elle, une vieille momifiée, aïeule aveugle, se lamentait à voix haute, tordant ses pauvres mains gourdes
Haïm, le bijoutier, quitta sa petite forge et ses menus outils, pour nous souhaiter la bienvenue. Il s'excusa de l'état où nous trouvions sa demeure qu 'un malheur venait de frapper : la veille, Esthira, la femme de Haïm, se rendait avec sa mère chez des parentes, au ksar d'Oudarhir. Elles rencontrèrent des bergers nomades qui les abordèrent et poussèrent l'audace jusqu'à découvrir le visage d'Esthira. Ils allaient la violer, quand passèrent des cavaliers du makhzen du pacha d'Oudarhir. Les nomades s'enfuirent. Et maintenant la honte et la désolation assombrissaient encore la maison. Esthira était la belle éplorée
C'était en effet le lot habituel du Juif à cette époque : laissé à la merci du Musulman qui peut à tout moment l'agresser, le molester, il n'a le droit ni de se défendre, ni de demander réparation, et encore moins de se faire justice, comme le suggère ironiquement le Mokhazni ; en fait, et I. Eberhardt l'a bien remarqué, le Juif «courbé sous le joug musulman, sans voix à la djemaa » n'a pas voix au chapitre ; donc, on le lui fit bien voir… selon la formule de La Fontaine
* la Djemaa est la réunion des sages et notables chargés de prendre les décisions importantes, d'arbitrer les conflits.
Comme Haïm s'éloignait pour nous faire préparer le café, mon compagnon, le mokhazni, se mit à rire
– Chez nous, quand pareille chose arrive, l'homme retrouve le coupable et le tue. Eux, ils se contentent de geindre comme des souris à qui on a marché sur la queue. D'ailleurs, la juive est belle, et les bergers avaient raison. Elle est bien bête, si elle a vraiment résisté : regarde son juif, comme il est laid
(…) Les membres de la djemaa de Zenaga siégeaient sur les bancs d'un carrefour avec, à leur droite, une coulée de lumière trouble entre deux murs.
Ils s'alanguissaient dans l'étoujfement du sirocco et subissaient la torpeur somnolente des choses
Haïm s'arrêta à l'entrée du carrefour, retirant ses savates. Puis, courbé jusqu 'à terre, il alla baiser successivement le pan du burnous de tous les ksouriens impassibles. Haïm venait là pour demander justice contre les bergers qui avaient outragé sa femme… Mais il n'avait guère d'espoir. Pourtant, accroupi à terre, il raconta son affaire. Quand il eut fini, un grand vieillard tout voûté, le regard encore ardent sous d'épais sourcils blancs, esquissa un geste vague
- Que pouvons-nous y faire ? Si celui qui a outragé ta femme était un des nôtres, nous le punirions, car ce sont des actes indignes d'un musulman. Quant à des nomades… tu es coupable toi-même de laisser une femme circuler seule dans les ksour… Non, juif, nous n 'y pouvons rien
Haïm, timidement, essaya d'insister. Alors le vieillard fronça les sourcils et dit durement
- Nous avons dit, juif ! va-t-en
Grâce à Isabelle Eberhardt, dont le témoignage exprime bien la misère morale, la détresse muette et l'accablement de ces Juifs tafilaliens, soumis et tellement écrasés par la résignation, nous pouvons juger de la condition de ces Juifs, peu différente de celle d'esclaves ; écrites pour se moquer plus que pour dénoncer, ces pages n'en traduisent pas moins, à la fois le malheur de ces Juifs et l'incapacité des observateurs étrangers à le comprendre, à lui apporter le moindre soulagement, comme si la fascination de l'Islam commandait cette sorte de distanciation ou pire, comme si cette souffrance juive entrait dans l'ordre des choses
Dr Dan Manor Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
- Dans le point de jonction entre les deux faces supérieures (Hokhma, Bina qui sont le père et la mère), on se rend compte d'une déviation qui entraîne la disharmonie entre les deux faces. Ce phénomène empêche leur accouplement d'être parfait. En raison de quoi les lumières diminuent et l'abondance vers les mondes inférieurs est retardée. " Car l'accouplement est parfait et excellent lorsqu'Israël fait la volonté de l'Éternel."
- Une carence dans la structure des deux faces, Tiferet et (Le Saint Béni soit-Il et sa Chekhinà), Tiferet nommée aussi Zeïr Anpin, contient seulement six Sefirot. À cause de ce manque, il se nomme aussi Vav Ktsavot (six extrémités). La Se/ira Malkhout possède une Sefira unique.
- Léa et Rahel, d'après le Zohar, symbolisent la Sefira Bina comme mère {Chekhinà) supérieure et la Sefira Malkhout comme mère (Chekhina) inférieure. Mais R.Y.A s'en tient à la version du Ha'ari qui dit que Léa n'est pas une Sefira, mais un être féminin tombé des Dinim-jugements- de Bina et est parvenu jusqu'à la poitrine de Cette situation provoquée par la Cassure empêche l'accouplement parfait de Tiferet avec Malkhout, sa conjointe véritable. Le 77/coM«-réparation- de tous ces dommages dépend d'une vie de Thora et de Mitsvot**** et bien entendu des concentrations mystiques des kabbalistes. Seul, une personne versée dans le sens caché de la Thora sait arriver au sens profond des Mitsvot, bénédictions et prières ou tous autres rituels pour ces réparations.
À partir de là, le débat se concentre sur la place de la Sefira Kéter et sur l'essence des Sefirot comme lumières et récipients. Après une controverse compliquée et riche en problèmes théologiques, se dessine une Divinité différente totalement du Dieu Unique, Créateur et Guide dont on parle dans la Bible et la littérature de Hazal (nos Rabbins de la Michna). C'est une divinité à dix degrés dont les trois supérieurs: Keter, Hokhma et Bina sont insaisissables pour la compréhension humaine. Celles qui sont accessibles à la compréhension humaine et à son mode de vie religieux sont : Hessed, Gvoura, Tiferet, Netsah, Hod, et Yessod qui sont les six Sefirot du Binian-La Structure- de même que la Sefira Malkhout. S'adresser à l'une d'elles exige de la lier en pensée aux autres.
C'est là le processus du Yihoud. S'adresser à une seule Sefira est un péché défini comme Kitsouts Banétiot – Tailler les plants.
Plus bas, dans le monde de YAtsilout décrit ici, découlent trois autres mondes selon ce modèle : Bria, Yetsira, Assia. Avec le monde de YAtsilout, on les nomme A.V.I.A 27.\3.X (Atsilout Bria, Yetsira, Assia) et ils sont classés selon les valeurs de bien et de mal qui se trouvent en elles. Assia est entièrement le mal, Yetsira est à moitié bien, moitié mal, Bria appartient surtout au bien et Atsilout est entièrement bien. Le monde dAssia est le domaine de l'humanité.
Devant ces mondes, se dresse le monde du Sitra Ahra (l'écorce, le mal et l'impureté) construit selon la même forme mais dans le sens inverse. La Sefira la plus puissante se trouve dans la partie la plus basse, la plus faible se trouve dans la partie la plus haute. Ce monde, qui d'après Ha'ari, est une entité indépendante, a un conflit constant contre la Divinité et on peut dire que c'est l'impureté contre la sainteté, le mal contre le bien. Ce monde tient à faire échouer les hommes par les péchés dont il se nourrit. Chaque péché le renforce et en même temps affaiblit la sainteté.
De plus, le Sitra Ahra ne se nourrit pas seulement des péchés de l'homme mais surtout des étincelles divines tombées à la suite de la Cassure et qui ont été en partie englouties dans la matière immobile, dans le végétal et le vivant. Le devoir religieux de l'homme d'Israël comporte donc trois missions :
- L'élévation de MN (eau – femelle) pour éveiller l'attraction entre le couple divin, Tiferet et Malkhout : (Hakadoch Baroukh Hou et la Chékhina). Comme on s'en souvient, leur lien a été endommagé par la
- La délivrance des étincelles et leur remontée à leur source Divine.
- L’empêchement d'imposition de défauts supplémentaires sur la Divinité. Le principal moyen de concrétiser ces missions est l'étude constante et profonde de la Thora, et l'accomplissement des Mitsvot avec intention et concentration.
Dans toute cette affaire où il s'agit de la lutte entre le monde de la sainteté et le monde de l'impureté, R.Y.A suit la voie du Ha'ari. Mais à cause de sa tendance à éviter toute croyance qui porte atteinte à la foi en la suprématie de Dieu, comme il l'a fait pour le Tsimtsoum et la Cassure, là aussi, au lieu de l'opinion que l'éparpillement des étincelles émane d'un processus intérieur indépendant du Créateur, il propose une opinion que l'éparpillement des étincelles émane de la décision du Créateur.
" Car l'homme doit contempler les actions que Dieu a accomplies pendant la création du monde… que les Rafah n"D־i (388) étincelles se sont dispersées dans tout ce qu'a créé le Saint Béni Soit־il… Et le Saint Béni Soit-il a donné à son peuple Israël la Thora et les Mitsvot afin de polir et faire briller les étincelles éparpillées et qui reviendront à leur place, une place sainte". Il s'ensuit que la dispersion des étincelles est un défi religieux que Dieu a placé devant l'homme. En d'autres termes, la dispersion des étincelles a un but et n'est pas le résultat d'un accident comme il est suggéré dans une des formules de la Thora du Ha'ari.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Ofakim, Israel – 5753 – 1993
Le marie : Daniel fils de Chalom fils de Shimon Be David
La mariee : Merav fille d'Asher fils de R.Yossef Knafo
Temoins : R.Mordekhai Tordjman et R. Yehiel Abihatsira
Artiste : Merav Knafo ( la mariee )
Remerciements : Merav Knafo, Los Angeles
מנהגי יום הכיפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
הסעודה המפסקת
הסעודה המפסקת נערכת מבעוד יום כשהשמש עוד זורחת. שקט מופתי שורר בשעת הסעודה ויש הנוהגים לאכול עופות צלויים בסעודה המפסקת משום שהוא מנהג ותיקין, אך נזהרו שלא לאכול דגים. יש שנהגו לטבול את פרוסת לחם ״המוציא״ בדבש או בסוכר כמו ראש־השנה.
אל־בראנייא
תבשיל מיוחד בסעודה המפסקת נהוג בכל קהילות המגרב, והוא אכילת ״אל בראנייא״. הכנתה היא: לוקחים חצילים, מקלפים אותם וחותכים אותם לפלחים דקים, מסדרים אותם על מגש ומניחים אותו בשמש לשעה־שתיים עד שהפלחים מתייבשים, אחר־כך מטגנים במחבת גדול, אחרי הטיגון מעבירים אותם לתוך סיר, מוסיפים להם בשר, שמן ומעט סוכר ומבשלים את הכל. זהו מאכל מאוד טעים. בהעדר בשר מבשלים אותם עם העוף.
ברכת הבנים
אחר הסעודה המפסקת, יורדת אוירה של קדושה ואופפת את הבית ואת כל הסביבה, רוב האנשים לובשים לבן, לסמל את ההיטהרות וההתקדשות. האב מברך את הבנים לפני שיוצאים לבית־הכנסת, שאז כבר חלה קדושת היום ושערי רחמים פתוחים. הוא מניח את ידיו על ראשי הבנים העומדים מולו בראש רכון, ומברך את כל אחד בברכת כוהנים ופותח: ״ישמך אלהים כאפרים וכמנשה: יברכך ה׳ וישמרך! יאר ה׳ פניו אליך ויחנך! ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום!.
האם מצידה מברכת אף היא את בנותיה בשפה היהודית המדוברת והאב מתערב ומשלים את הברכה לכל בת: ״ישמך אלהים כשרה ורבקה וכרחל ולאה״, אשר בנו את בית ישראל תזכו גם אתן להקים בית יהודי טוב וכשר, אמן.
הדלקת נרות בבית
אחרי הסעודה המפסקת, כל עקרת בית מדליקה את ה״קנדיל״ שבביתה לאחר ששמה בה שמן זית ופתילות, זאת בנוסף לנרות או כוס שמן ששולחת לבית־הכנסת על־מנת להדליק בו את הכוסות התלויות בתקרת הבית.
על מנהג הדלקת הנרות אומרת המשנה: ״מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום־הכפורים מדליקים, מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקים (פסח׳ פ, ד, ד) מכאן אנו למדים שבזמן עריכת המשנה לא היה בארץ־ישראל מנהג אחיד לגבי הדלקת הנר בבית בליל יום־הכיפורים.
נר השעווה של יום הציפורים
מיד עם שקיעת החמה נוהרים האנשים בהמוניהם לבתי־הכנסת המלאים בערב זה מפה אל פה. בליל כיפור נוהגים להתעטף בטלית מבעוד יום, כל המתפללים לובשים בגדי לבן, גם בית־הכנסת לובש צורה חדשה, כוסות הזכוכית מבריקות ותלויות בשרשראות בתקרת הבית, לפעמים הייתה קשורה לשרשרת גם ביצה ענקית של בת היענה וזה הוסיף אור והוד למקום, כן נהגו להביא נרות שעווה ולהניחם בכל פינה של בית־הכנסת. נרות אלה הפיצו ריחות נעימים של שעווה טהורה – ומי היה זוכה להביא לבית־הכנסת נרות השעווה אם לא המיוחסים.
הערת המחבר : הייתה כעין שררה, כלומר רק משפחות מיוחסות וידועות בעיר שנהגו מקדמת דנא להביא את נר השעווה לבית־הכנסת בערב יום הכיפורים. הם שמרו על מנהג זה, על דרך ״באורים כבדו את ה׳ ״. הנשאר מהנר הזה שמרו אותו להבדלה והחזיק שנה שלמה עד ערב כיפור הבא.
כל משפחה מיוחסת ומכובדת הביאה נר כזה אשר אורכו היה למעלה ממטר, הנר הזה החזיק למעלה מעשרים וארבע שעות, כשנסתימו התפילות אחרי תפילת ערבית, כל אחד מבעלי הנרות נטל את נרו וברך בו את ברכת הלבנה כשהוא מחזיק אותו בידיו.
נר שעווה זה שימש לבעליו במשך כל השנה להבדלה של ליל מוצאי שבת ונגמר בדיוק בשבוע שלפני יום הכיפורים הבא. לילדים, הייתה זאת הזדמנות טובה לפתח משחק חדש בדונג השעווה. כל טיפות הדונג שנטפו מהנרות ביום כיפור, נחטפו על־ידי הילדים ואחר כיפור התפתח ״מסחר השעווה״, מסחר די עירני בין ילדי בית הספר, הלוא הוא ה״חדר״.
הערת המחבר : יש אמונה מושרשת האומרת כי אדם אשר נרו כבה ביום הכיפורים, לא יוציא שנתו ואמונה זו מתבססת על דברי רב אמי במסכת כריתות, ה, ע״ב (בארמית) ״זה שברצונו לדעת אם יוציא שנתו, יביא נר בעשרת הימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויתלה בביתו, מקום שאין שם רוח נושבת, אם שלהבתו נמשכת ועולה למעלה, ידע שיוציא שנתו, לכן שמו תמיד לב שהנר יונח במקום בטוח, כלומר בפינות בית־הכנסת ולא על־ידי חלונות
Chant d'amour-rabbi David Hassine-tehila le David
יחידה רעיה
CHANT D'AMOUR
"Piyyout que j'ai composé pour les réjouissances des noces, en l'honneur de la mariée et de son époux, et que l'on peut chanter sur l'air de 'יחיד ומיוחד וקדמוני', ou encore sur l'air de " יחיד ומיוחד וקדמוני "
Compagne chérie, unique au monde, fontaine fermée, jardin arrosé
Loue ton Créateur, qui sonde les coeurs
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
O la plus belle d'entre les femmes, fiancée honorable
Tu es plus charmante que les objets les plus précieux
Que l'or le plus pur, les rubis et les topazes
Tu trouves grâce aux yeux de tous ceux qui te regardent
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
Ton visage, O ma bien-aimée, ressemble
A la pleine lune dans toute sa splendeur
Béni soit Dieu, qui a créé dans Son univers
De belles créatures afin quelles trouvent grâce à nos yeux
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
Je te souhaite un foyer tranquille
Un havre de paix, (où tu puisses vivre) dans le calme, en sécurité
Je voudrais te combler d'honneurs et t'offrir un présent
O ma pierre de faîte, au milieu des acclamations et des vivats
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
Si tu ne sais pas encore, belle femme honorable
Pourquoi je te donne mon amour
Sache que, si les femmes sont nombreuses,
tu les supplantes toutes
Car trompeuse est la beauté! Vaine est la grâce
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
Ma soeur! viens vite dans mon jardin
Dans la maison de ma mère, dans la chambre de celle
qui m'a donné le jour! Tu y recevras ton cadeau de mes mains
Si j'ai trouvé grâce à tes yeux
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
Sois bénie entre les femmes qui vivent sous la tente
Sara et Rivka, Rahel, Léa et Hanna
Femmes! Sortez à sa rencontre et venez voir
Son front orné d'une auréole de gloire, un diadème de grâce
Car ta voix est tendre et ton visage est beau à voir
O ma biche bien-aimée, ma gazelle pleine de grâce
Le roi David, dont descendra le Messie
Chantera tes louanges dans ses poèmes
Dans un cantique des degrés, un cantique au chef des chantres
Un psaume de David, car les paroles du sage sont plaisantes
Cantique des degrés! Cantique au chef des chantres! Psaume de David
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-תיקונים והנהגות של מקובלי צפת
תיקונים והנהגות של מקובלי צפת
ארבעים ושמונה תיקונים והנהגות שנכתבו על ידי מקובלי צפת ונשלחו׳ למארוקו ולמקומות אחרים 'כחוץ לארץ. כ״ד התיקונים הראשונים נשלחו לפני שנת של״ז – 1677. ועוד כ״ד תיקונים נשלחו בשנת של״ז. אחדות מהנהגות. אלו באו בההנהגות שנחייחסו למקובלים ר״מ קורדובירו, רבי אברהם גלאנטי, רבי אברהם הלוי ורבי משה מליריאה׳ שפירסם שכטר בחלק־ השני מספרו studies in Judaism, עמי 292־ 301. אמנם !נראה, שאלו־ קדמו לאותן שפירסם שכטר. רמז על מנהגות רבני צפת בכלל מומ3 בספר ״קב הישר״׳ פרק טו,.ובאיגרת ר״ש שלומל שפירסם אסף ב״קובץ על יד׳׳׳ ספר ג, שנת ת״ש׳ עמי קכא, ועיין שם הערה 42.
לפי שרשום בתחילת המנהגות נשלחו לכל ק״ק שבחוץ לארץ אף על פי כן עד עכשיו לא נמצאה אלא העתקה זאת בעיר מכנאס שבמארוקו״ שהועתקה בשנת תק"ו בערך מתוך כתב־יד קדום.
אלה הם דברי הברית כ״ד תיקונין אשר שלחו אנשי מעשה חברת קדישא אשר בעיר הקדושה צפת תוב״ב לכל ק״ק שבח״ל וכתבום להם לעשות כמעשיהם ולפאר ליוצרם ולהיותם דבוקים בהשי״ת וכל אחד ואחד יחגור מתניו לעשות כמעשיהם. וככל דבריהם והאמת והשלום אהבו ויזכת לחיי עולם הבא.
א. שלא לישבע שום שבועה אפילו על האמת.
ב. שלא לכעוס כלל ושלא לעשות דרך נקימה ונטירה כלל.
ג. שלא להוציא שום שקר בכוונת המתכווין.
ד. להתחבר בכל יום ויום עם חבר א׳ ביראת שמים.
ה. להתענות יום ה׳ ולקרות בתפלת מנחה בבה״ך במנין העשרה המתענין,
ו. להתפלל תפלת המנחה בע״ש כל משמרה ומשמרה במקומה וללכת משם ולקבל פני שבת מלכתא.
ז. לתקן לכוין בתפלתינו ערבית ושחרית ומנחה בג׳ ברכות הא'.
ח. להתפלל תפלת מנחה בטלית ותפלין.
ט. שלא לאכול יום א׳ בשבת בשר ולא מין בשר ולא לשתות יין מגוני
שנחרב בו בהמ״ק.
י. לקונן על החרבן בכל לילה בביתו אבכ״ה.
יא. שלא לסעוד אלא במקום סעודת מצוה דהיינו סעודת מילה וחופות חתנים
ת״ח עם ת״ח.
יב.לומר בכל סעודה על נהרות בבל זכר לחרבן.
יג. ליזהר מליצנות ולה"ר ודברים בטלים.
יד. ליזהר בכל מקום שיוכל, שלא ידבר שום שיחה בטלה.
טו. שלא ידבר בבה״כ מעת תחילת התפלה עד קדיש תתקבל ולקרות בס״ת מלה במלה במורא ופחד כאלו קבלה מהר סיגי.
טז.לכוין לפחות בפסוק שמע ישדאל ובשכמל״ו.
יז. שלא יעבור יום אחד מלתת צדקה ולפחות פרוטה אחת בכל יום.
יח. שלא להסתכל בנשים אפי׳ בכסותם כל מה שיוכל.
יט. שלא להתעכב מלפרוע נדר או נדבה יותר מחדש והטוב טוב הוא קודם שידור כן יתן.
כ. שלא לברך שהחיינו מי״ז בתמוז עד ט״ב.
כא. שיתודה קודם שיאכל וקודם שישן.
כב. שלא יהיה בסעודתו מי״ז בתמוז עד ט״ב בשר אלא זה או זה־.
כג. שידבר עם החברים בחול בלה״ק, ובשבת עם כל בעל תורה ובתנאי שלא יהיה זר שם.
כד. מי שחטא בכוונה מכל אלו הדברים יודה שחטא ער״ח בפני החסידים- או רובם, וכל המקיים ועושה מובטח לו שהוא בן העוה״ב אך שיעשה מאהבה שלימה, ע״ך נמ"ך.