מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
הקמת הסוכה
למבצע הקמת הסוכה, מגוייסים כ
ל דיירי הבית: גברים, נשים וטף, כי בכל חצר גרו מספר משפחות, ולכל משפחה היה חלק בסוכה, אולם בצד אלה שהקימו את סוכתם בכוחות עצמם, היו גם מאושרים וברי־מזל שזכו למותרות בבתיהם, והם הגבירים אשר היו להם סוכות קבע כחלק מן הבית.
ברי־מזל אלה של בעלי סוכות קבע, לא נזקקו לסחוב את הסכך או ערימות הקני־סוף כמו שכניהם העניים, גם סוכת קבע שלהם דמתה לבנין איתן וכל הסערות, הרוחות והגשמים השכיחים בעונה זו לא יזיזו אותה ממקומה.
הסוכה הייתה תמיד חביבה על הילדים הקטנים וכל תינוק של בית רבן זוכר היטב את הלילה הראשון בסוכה, ליל ה״אושפיז״ הראשון אברהם רחימא, במיוחד כאשר הסוכה מאירה כולה בנרות רבים שסודרו על השולחן ושלהבות הנרות נוצצות כלפי מעלה, כלפי הסכך, כלפי פיסת השמים הנשקפים, דרך אותם ענפי הסכך, וממנה ראינו ״כוכבי מרומים״ שדומה כי הם הופיעו לכבודנו אנו הילדים, ויחד עימם, ״שבעה אושפיזין עילאין קדישיף׳
קישוט הסוכה
את פנים הסוכה נהגנו לקשט בסדינים לבנים נאים, עליהם תלינו את מלבושי נשים צדקניות כמו: צניף הראש – א-סבאנייא – האבנט הרקום בחוטי זהב – אל-כוסאקא – וכמה פריטי לבוש של הנשים הצדקניות . היו גם שנהגו להביא את פרוכת ההיכל מבית־הכנסת ותלו אותה על הקיר האמצעי של הסוכה. נהגו גם להניח כסא מיוחד ל״אושפיז הראשון״ ועל אותו כסא הניחו מחזור של שלוש רגלים, ספר ״חמד אלהים״ וספר הפיוטים. בתקרת הסוכה תלו סוגי פירות שהוכנו קודם ונשמרו לחג הישיבה בסוכה
הישיבה בסוכה עם שאר הילדים השכנים הייתה חוויה מיוחדת . כל משפחה הביאה את מטעמי החג שלה לסוכה, וכל שכן הביא את הספר ״חמד אלהים״, שבו קרא את חובת היום־: משנה ממסכת סוכה ופרק זוהר בערב, וביום פרקים מספר התנ״ך והזוהר.
זוכרני, עוד מבערב החג ואנו הילדים כבר יושבים בסוכה ועינינו לא תשבענה ממראות תקרת הסוכה כשהיא משובצת בירק ובין החרכים של הסכך, היינו רואים את ״כוכבי מרומים״ ומן אותה תקרה, השתלשלו וירדו למטה, רימונים ותפוחים.
מיד אחר תפילת ערבית השכנים מתחילים להיכנס לסוכה וכל אחד תופס את מקומו, כל אחד לפי כבודו, גילו ומעמדו ובתוך המראה הנהדר מגיע השכן ר׳ דוד טולידאנו ז״ל וקופסת האתרוג בידו האחת ובשנייה, הלולב כולו מקושט בחוטי משי ומעוטר בהדסים וערבי נחל כיאות. בחרדת קודש הוא
פותח את הקופסא, מוציא מתוכה את האתרוג המונח כרוך באניצי פשתן כתינוק מחותל בעריסה. בזהירות וביראת כבוד, נוגע הוא בקצי אצבעותיו באתרוג, ממשש אותו בזהירות, מתבונן בפיטם ובעוקץ ועיניו קורנות מנחת ושפתותיו לוחשות: ״בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! לפעמים היה חוזר על משפט זה שלוש וארבע פעמים. ריח דק היה נודף מן האתרוג ומן ה״סטוב״ (אניצי פשתן) שבהם הוא היה כרוך ואנו הילדים היינו נושמים במלוא נשמתנו את ריח הבושם הזה שריחו היה נראה לנו כריח גן עדן ממש.
אני הייתי נושא את עיני במיוחד ללולב, מסתכל עליו, מהרהר ואומר: הזוהי כפות תמרים׳, הייתי מחכה כשאר הילדים לעלות השחר כדי לקום ולברך על הלולב ועל האתרוג. כשעליתי על יצועי, נזכרתי במה שלימד אותי שכני ומורי ר׳ דוד ז״ל, איך להחזיק את הלולב, ואז כל הלילה שיננתי את המילים שאמר לי תמיד: ״נוכח הלולב לשדרה תפנה״.
שכננו היקר ר׳ דוד ז״ל, אחר התבוננות והנאה בארבעת המינים, היה מתיישב ופותח בקריאה בספר ״חמד אלהים״ וכמוהו שאר השכנים:
״עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצילא דמהימנותא עילאה, ליעול אברהם רחימא ועמיה יצחק עקידתא, ועמיה יעקב שלימתא, ועמיה משה רעיה מהימנא, ועמיה אהרן כהנא קדישא, ועמיה יוסף צדיקא, ועמיה דוד מלפא משיחא״.
׳׳תיבו אושפיזין עילאין קדישין, תיבו אבהן עילאין קדישין, למיתב בצילא דמהימנותא עילאה בצילא דקודשא בריך הוא: זכאה חלקנא וזכאה חלקהון דישראל, דכתיב: כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. אחרי פתיחה זו כל השכנים קוראים במשנה, במסכת סוכה:
״סובה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה״
כל אחד מהשכנים קורא פרק לפי התור ואחר־כך פרק מהזוהר.
הערת המחבר : ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, איש חסיד היה וכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולעזרא לזולת. ביתו היה אכסניה לעניים במיוחד יתומים ואלמנות ומחוסרי כל, זאת על־אף מצבו הכלכלי שהיה רחוק מלהיות טוב. בין השאר היה בביתו קשיש אחד שהיה קבוע בשבתות ובמועדים . קשיש זה היה חרש לגמרי, היה בא, יושב וקורא כל הזמן, סועד את סעודתו ונעלם. לדבר עימו, בלתי אפשרי כי לא היה שומע בכלל. האיש הזה ישב שנים בביתו של ר׳ דוד. ראה עליו בפרק ״השבת במרוקו״.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 186
התפ"ג
במעמד הקהל הקדוש קהל צפרו ובמעמד קהילת קודש קהל פאס יע"א הסכימו קהל צפרו הסכמה גמורה על דעת רבים שמהיום הזה והלאה לא יתמנה עליהם נגיד ומצוה לא יצחק בן הרוש ולא שום אחד ממשפחת בן הרוש ולא לזולתם כי אם י"ב אנשים וכו…
יהיו פקידים עליהם שנים בכל חודש ככל דרך הנגיד לצאת ולבא לפני העם וכו…. ובוד הנהגתם זוג זוג על פי הכורל וסברו וקבלו עליהם הסכמה זאת דלא להשנייא כל זמן שיראה בעיניהם לנהוג אותה
אחר כך נמנו האנשים שהסכימו…
כ"ד בניסן התפ"ג ליצירה וקיים
יהודה בן עטר ס"ט
התפ"ז.
בהסכמתנו אנחנו קהילת קודש מתא צפרו יע"א…. ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינו במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש בשום אופן בעולם וכל הפורץ גדר זה וירצה להרוס תקנה זו מבינינו בין על ידי אחרים ממנו.
אנחנו ובנינו הבאים אחרינו ומזרע רעינו עד עולם הרי הוא מנודה לשמים בר מינן וליטריקיה חווייא דרבנן – פירוש רש"י – שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה – דלית לה אסוותא, רק את אשר יבחרו בו הקהל יש"ץ כל הימים לדור דורים ולנצח נצחים הוא יקריבו אליהם להיות לנגיד עליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לחזר ולבקש כדי להשתרר עליהם……
ועלינו הדבר מוטל לסלק סילוק גמור בהשתדלותנו בגופינו וממוננו ככל אשר תשיג ידינו את כל הפורץ גדר ואת כל בהא בחזקה ובזרוע נטויה ורמה להשתרר עלינו גם השתרר מבני המשפחה הנ"ל ועל דעת שכך קיבלנו חתומים פה מכנאסא ביום ו' עשרה בחודש סיון משנת עטרת פ"ז לפמ"ה וקיים.
בכתב יד הקדוש כבוד הרב משה בירדוגו ז"ל ובלתי חתומה משום אחד מקהל צפרו יע"א אלא שהונח מקום לחתימה ועל גבה כתוב :
בפנינו אחים בית דין החתומים באו מוסמכים כל ראשי קביל קודש במתא צפרו יע"א והגידו את כל הקורות אותם עם הרב יהודה בן הרוש הנזכר… ועל כן נמנו בחבורה של מצוה ותקנו התקנה הנזכרת לתועלת קהילת קודש וראינו דבריהם נכונים.. ושמנו ידינו עימהם בעניין מה שהסכימו לגזור נידוי על הרוצה לבטל דבר מהסכמתם ולפרוץ גדרה ככל המבואר בפנים
יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט
מעשה בארבעה שהלכו להתרות בהרב יהודה בן הרוש.
אחרי דרישת שלומכם וטובתכם באו לפנינו קהל עדתכם מרעמים וקובלים בדין אודות הרב יהודה בן הרוש אשר לא השיב ידו….ונסתלק מהנגידות ועדיין רודף אחריה והקהל הקדוש אינן בוחרים בו וזה אחר התרו בו בבית דין פעימים שלושה ולא הטא אוזן וזו גדולה על כולם שאחר שהייתה הסכמה בבית דין הצדק יש"ץ דמתא פאס יע"א.
כתובה וחתומה כראוי ששום אחד ממשפחתו לא יהיה חנגיד עליהם עמד בחזקה ותפסה מידם וקרעה וכן לא יעשה אשר על כן אנו חוזרים ומתרים בו בבית דין התראה גמורה שאם לא יסלק עצמו מלרדוף אחר השררה שמעכשיו הרשות נתונה בידם להוציא וכו…
לאחריות לשלם במיטבא ואף גם זאת מעתה אנו מחדשים התקנה ההיא בבית דין ישצ"ו ששום אחד ממשפחתו כל הנקרא בשם בן הרוש לא יקבלוהו ולא יהיה לנגיד עליהם עוד כל ימי עולם רק את אשר ירצו ויבחרו בו הקהל יקריבו אליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו והפורץ גדר מהם ומהבאים אחריהם ישכנו נח"ש – נידוי, חרם שמתא – חוייא דרבנן וכו….
ככתוב וחתום שטר התקנה בידם לתועלת הקהל וכו…והאיש אשר יעשה בזדון חבוא בחזקה ולפרוץ גדר התקנה הנזכרת על הקהילה הקדושה הדבר מוטל חובה לסלקו סילוק גמור, את כל הדברים האלה הגידו הקהילה הקדושה והתרו בפנינו ביר מתא מכנאסא יע"א ביום ששי בשבת עשרה ימים לחודש סיון משנת כתם פ"ז לפמ"ה.
יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט
נדפס בספר אבני שיש חלק שני סימן צ"ה
סוף תעודה מספר 186
תפקיד הנגיד כרוך בקשיים מרובים. נושאו היה צריך להיות פוליטיקאי מנוסה, בעל כושר שכנוע רב להטות לבם של השלטונות לטובת היהודים. עליו להאבק והעיז פניו נגדם אף שזה כרוך בסכנת ממון ואפילו נפשות, כי הר יכול בעת כעסו להעליל על היהודי עלילות קשות
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן -כרך א'
282 א־שכּר פיהא, תעביהא.
אשה אם שיבחת, אותה לקחת.
הלל לפני אשה יופיה, ותסלח לך על כל עווניך. (משלי יהושוע פרק נח׳)
תגיד פעם אחת לאשה שהיא יפה, השטן יגיד לה את זאת עשר פעמים ביום(86 j. pineaux)
283 חתא חד מא תסמא ב־ערסו אוו ב־נפאםו.
אף אחד לא נקרא לפי(עושר) חתונתו, או(עושר) לידתו.
לא בשם וביחס יתרון גבר, כי כל איש בן מעלליו הוא(דון קישוט, תרגום ביאליק)
הגדול שביחוסים – השם הטוב. (מבחר פנינים פרק י׳).
ריבוי נשים
284 מול זוג׳ ד־נּסא, יבאת פ־זנקא.
בעל לשתי נשים, ילון בחוץ.
ולו שתי נשים: ולו הכין כלי מוות.(תולדות יצחק, פרשת כי תצא)
שתי נשים בבית – מריבה בבית. (תנחומא תצא)
שני סירים על האש סימן לחגיגה, שתי נשים בבית -סערה גדולה. (פתגם צרפתי)
285 מול זוג׳ ד־נסאמא ענדו ראחא,
מוצוב בין אחג׳ר א־רחא.
בעל לשתי נשים אין לו מנוחה.
מצוי בין אבני הריחיים.
286 מול זוג׳ נסוואן, מחצור בין זוג׳ ביבאן.
בעל שתי נשים, לחוץ בין שתי דלתות.
היתרון לבעל אשה אחת, זה שהיא מגינה עליו מכל האחרות.
287 רבאעא ד־נסא, ול־גרבא יאבסא.
חבורת נשים, והנאד יבש.
אדם אחד היו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה: הצעירה מלקטת לו בנות, הזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. (בבא קמא סי)
בית אשר שתי נשים צופיות הליכותיו, צלמוות ואי סדרים בו. (משלי הושוע)
כל בית אשר לו הרבה בעלות בית לא ינקה לעולם. (יב׳ל יהושפט)
ברוב משרתים אין מי שיטאטא החדרים.(אוסם בושם)
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
סעודת האושפיז הראשון
מאחר ומשפחות רבות גרו בחצר אחת, על כן הקימו סוכה אחת גדולה, שהספיקה לכל המשפחות שבחצר.
לכבוד ה״שבעה אושפיזין״, נהגו שכל משפחה מארחת בסוכה לפי התור, את השכנים ללילה אחד, כך שבלילה הראשון, אחד השכנים מגיש כיבוד קל לכל המשתתפים: מגדנים, אגוזים, תמרים וכל מיני תרגימה בלי לשכוח את השתייה.
השכנים עושים את הקידוש בצוותא, טועמים ומברכים על כל דבר שהשכן הביא לסוכה וכך מקיימים את מצוות סעודת ה״אושפיז״ הראשון. בלילה השני, עושה אותו דבר השכן השני שבחצר ומארח גם הוא את השכנים לכבוד ה״אושפיז״ השני וכך הלאה. אחרי הכיבודים עורכים את הסעודה המרכזית של החג וכל משפחה מביאה את מאכליה ומטעמיה לסוכה, כאשר כל הגברים יושבים סביב שולחן גדול, חוץ מן הנשים הנשארות בחוץ מחוסר מקום, גם כדי להגיש למסובים את הארוחה.
ריחות התבשילין של כל משפחה היו נודפים למרחקים ובאמצע הסעודה הייתה מתפרצת שמחת החג מגבולות השולחן הגדול ומכל פינות הסוכה, כך הייתה נשמעת ערבוביה של מקהלות שירים ופיוטים מכל הסוגים. קולות השכנים היו מתערבבים זה בזה ולא נאלמים אלא עד חצות כמעט.
מאחר שחצרות הבתים היו מאוד מצומצמות, לכן רוב תושביהן הקימו את סוכותיהן על גגות הבתים, כך העובר בסמטאות ה־מללאח היה יכול לשמוע בקלות ערבוביה של פיוטים, ויכוחים או סתם שיחות קודש וגם חולין הבוקעים מכל מבוא, בעיקר איחולי ברכות החג כגון: ״שמחתך א־זארנא״ (לחיים שכננו), או ״שמחתך א־כ׳אי״ (לחיים אחי־ידידי) ואם האיחול מופנה לתלמיד חכם, אז הפניה והברכה משתנות: ״שמחת כבוד תורתך א־רבבי רבי״.
הזמנת העני לסעודה
מנהג עתיק יומין קיים ביהדות והוא להזמין לסעודת שבת או החג, עובר אורח ובמיוחד בחג הסוכות ככתוב: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך״ (דברים טז׳ יד).
היראים המדקדקים נהגו להזמין לשבתות ולמועדים את העניים לשולחנם ובפרט לחג הפסח וחג הסוכות . היו גם שהיה להם אורח קבוע לשבתות וחגים.
בכמה משפחות במכנאס נהגו להזמין אורח עני לסוכה, להושיבו בשולחן ולכבדו מכל טוב, והוא משמש כממלא מקום לאושפיז של אותו יום.
נטילת לולב
המדקדקים ואנשי מעשה נוהגים לקום ביום הראשון דסוכות, באשמורת הבוקר לנטילת ארבעת המינים, לפי מנהג האר״י מברכים על הלולב בתוך הסוכה וקוראים את ההלל עם הנענועין. את ההושענות ושאר ההקפות, עושים בבית־ הכנסת.
ראוי לציין, שבמרוקו לא היו הדסים משולשים כמו שיש כאן בארץ, לכן כל אחד הצמיד ללולבו חבילה מכובדת של הדסים כדי לצאת ידי חובה, גם נהגו לצרף ללולב חבילה של ערבי נחל ולא רק שני בדי ערבות. באשר ללולב ולאתרוג, מאחר והיו בשפע ובמחירים השווים לכל נפש, כל אחד רכש לו את כל ארבעת המינים, גם נהגו לרוכשם לכל הילדים שבמשפחה כדי להרגילם, כך שבשעת קריאת ההלל וההושענות, דמה בית־הכנסת ״לגדוד״ של חיילים, כאשר כל הלולבים מורמים אל־על כמו רובים וזה הוסיף עוד הארה והוד והדר למעמד.
שינה בסוכה
מעטים מאוד נהגו לישון בסוכה, משום שכל המשפחות נהגו להקים סוכה אחת בלבד לכל הדיירים שבאותה חצר, לפעמים זה היה מתבטא בעשר משפחות ויותר, אלה שהייתה להם סוכה פרטית בבית, יכלו להרשות לעצמם לישון בה, אולם, בכפרי האטלס, אב המשפחה לן בסוכה במשך שמונת ימי החג.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
Les succès de la France au Maroc furent accueillis avec réserve par les puissances européennes qui lui livraient une concurrence acharnée. Les rivalités entre la France, l'Allemagne, l'Angleterre et l'Espagne qui se disputaient alors l'influence prépondérante au Maroc furent résolues par des concessions territoriales décidées lors de la conférence d'Algésiras, réunie à partir du 16 janvier 1906, et à laquelle participèrent les treize puissances signataires de la convention de Madrid de 1880. Pour la première fois dans leur histoire, les Etats-Unis rentrèrent aussi dans le concert européen. Le délégué américain y évoqua notamment «la question de la liberté religieuse et des restrictions imposées aux Juifs du Maroc». La France se vit confier un «mandat» sur le Maroc qu'elle accepta de partager avec l'Espagne
Les tractations d'Algésiras dont la délégation chérifienne fut tenue à l'écart, soulevèrent l'indignation de la population marocaine. Les réformes qui lui furent imposées par la conférence, l'occupation des territoires sahariens, et l'intervention française en Chaouïa firent passer Mawlây 'Abd al-'Azîz, accusé de mollesse, comme un suppôt des intrigues coloniales; il fut alors désavoué par les oulémas de Fès. Le climat insurrectionnel qui s'intensifia dans le pays fut le prélude de l'occupation française du pays. Le meurtre à Marrakech en mars 1907 d'Emile Mauchamp, médecin humanitaire qui avait exercé jadis en Palestine, fournit le prétexte de l'occupation militaire d'Oujda par une force expéditionnaire française menée par Lyautey et venue d'Algérie
Les événements de Casablanca et leurs suites (août 1907)
Depuis peu la communauté juive de Casablanca commençait à se développer et comprenait environ six mille âmes. Les Français y entreprirent de grands travaux d'aménagement du port et surtout la construction du chemin de fer. Répondant à l'incitation à la guerre sainte lancée par le marabout Mâ' al- 'Aynin, des centaines de Kabyles armés, venus de la campagne, envahirent les chantiers le 30 juillet 1907 qu'ils saccagèrent, massacrant les ouvriers européens. Le 5 août, en représailles, la ville fut bombardée par le croiseur «Galilée», déclenchant une émeute de la populace casablancaise. Rejointe par des tribus kabyles, elle se rua sur la médina et surtout, sur le mellâh, et pendant trois jours, pilla, saccagea, tua et viola. Trente Juifs furent assassinés, une centaine furent sauvagement blessés, tandis que les femmes et les filles juives subirent les pires outrages. Sans défense, quatre mille Juifs abandonnèrent le mellâh pour se réfugier autour du consulat de France. Certains purent gagner le port où, poursuivis et frappés jusque dans l'eau, ils s’embarquèrent à bord des navires mouillés au large où ils restèrent sans vivres pendant plusieurs jours. La masse des habitants les plus démunis se barricada dans le mellâh; ce dernier fut entièrement détruit, provoquant la fuite de centaines de réfugiés juifs qui trouvèrent abri à Settat et à Mazagan. Beaucoup n'y parvinrent pas et furent capturés par les Kabyles. Plusieurs lettres adressées à l'Alliance à cette époque font état des détachements de secours qui, dans des provinces éloignées et dans des conditions périlleuses, se mirent à la recherche des captives juives dont certaines avaient été converties de force à l'islam ou vendues sur les marchés de l'intérieur
Suite aux événements de Casablanca les troupes françaises occupèrent la ville, puis toute la plaine voisine de la Chaouïa (1907-1908), soulevant l'hostilité de la population musulmane. Cette hostilité, qui se propagea dans toute la province, menaça aussi les Juifs dont la situation même dans les grandes villes devint précaire
L'anarchie marocaine se doubla bientôt d'une guerre civile. Le frère aîné d'Abd al-'Azîz, Mawlây al-Hâfid (1876-1937), réputé pour sa piété exemplaire, se posa en champion de la résistance aux Français. Il intriguait depuis longtemps contre son frère pour parvenir au trône. L'occupation de Casablanca lui fit franchir le dernier pas et le 16 août 1907, il fut proclamé sultan à Marrakech, la capitale du Sud, avec l'approbation des ulémas de la ville. Mawlây ' Abd al-'Azîz accusé par une fatwâ de «collusion avec l'ennemi d'Allah et de la religion» sera déchu et se réfugiera chez les Français à Rabat, ce qui le condamnera définitivement dans l'esprit de ses sujets
L'arrivée au pouvoir de Mawlây al-Hâfid (rég. 1908-1912) n'arrangea pas la situation politique. Le chaos général s'installa, dont les répercussions pour les Juifs, plus que pour d'autres sections de la population, furent particulièrement douloureuses. Des rapports publiés périodiquement dans le Jewish Chronicle indiquent chez les Juifs un sentiment constant d'insécurité. S'ils eurent à souffrir jusque-là de l'insécurité générale du pays et de la crise économique, désormais ils eurent à déplorer les instincts de pillage de certaines tribus arabes et les attaques à main armée
הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון
פוגרום בפאס
הסכם החסות (הפרוטקטורט)
בהפרה בוטה של ההסכם שהתקבל בוועידת אלג׳זירס לא הסתפק הגנרל מואניה בהצלת האוכלוסייה האירופית מטבח בפאס, אלא יצא עד מהרה לשחרר את מכנאס – שבה לכד, בשם הסולטן, את מולאי אלזין לפני שהתקדם לכבוש את כל צפון מרוקו. הממשלה בברלין מחתה על כך בתוקף ושלחה את אניית המלחמה פנתר כדי להגן באופן רשמי על האינטרסים של גרמניה באזור סוס. כדי למנוע את העימות הצבאי בין צרפת לגרמניה ולפתור את הסכסוך הקולוניאלי נדרשה תמיכה דיפלומטית של אנגליה, ובנובמבר 1911 נחתם הסכם צרפתי־גרמני: צרפת העניקה לגרמניה פיצויים טריטוריאליים במרכז אפריקה, ובתמורה גרמניה ראתה במרוקו מדינת חסות של צרפת. כך הוסר המכשול האחרון בדרך של צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. ואולם, היעדר הסכם רשמי עם הסולטן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה.
סוף ׳הסיוט המרוקני׳ התקבל בשמחה עצומה ועורר תקווה גדולה בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.
עמדת ליאוטי הייתה שצרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע שכיבוש פאס, הבירה המלכותית, תביא לסופה של ׳האנרכייה המרוקנית׳, ועודד את הממשלה הצרפתית להיות מעורבת אפילו יותר, אם כי בכוחות קטנים ככל האפשר, כדי להשליט את החסות של צרפת במרוקו.
מלווה בגנרל מואניה, אוז׳ן רייניו ציר צרפת בטנג׳יר ודיפלומט מוערך, הגיע לפאס ב־24 במרץ 1912 במטרה לכפות על הסולטן את הסכם החסות, שבו הועברה הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. על זמן הגעתה של המשלחת הצרפתית הוא כתב: ׳הריעה לכבודנו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות והתזמורות שלהם קיבלו את פנינו במנגינת השיר La mere Michel [שיר ילדים צרפתי ידוע] שנחשבה אז במלאח להמנון הלאומי שלנו!׳
בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, ב־30 במרץ 1912, השיג הציר הצרפתי רייניו את מטרתו וההסכם נחתם. בלחץ שהופעל בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו של השייח׳ חתם מולאי אלחאפיד על ההסכם שהעניק באופן רשמי לממלכה העלווית חסות צרפתית, וכל הסמכויות של צרפת בה הוענקו למפקד העליון הכללי Resident general commissaire
על פי ההסכם הלה ייצג את הממשלה הצרפתית מול השריף, יממש את במרוקו וישגיח על יישום ההסכם. עוד הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של שליטה השריף, ואילו הסולטן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו. נוסף לכך, צרפת תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו – ביבשה ובים. הוסכם גם כי הסולטן, או כל אדם שתינתן לו הסמכות לכך, יפקוד על האזרחים פקודות הקשורות לניהול צורכי הציבור. הסולטן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, ואף הופיעה בעיתונות הצרפתית. על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב:
הייתה זו תדהמה כללית. ההסכם למדינת חסות נתפס כשטר מכירה, וכל העיר, מהשורפא (המשפחות המיוחסות) וחכמי הדת ועד אחרון הבקאלים (מוכרי הירקות), גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, אשר רומם ארבע שנים קודם לכן לתפקיד סולטן הג׳יהאד, ׳מכר׳ לנוצרים חלק מדאר אלאסלאם. שקט כבד עטוי איומים עטף את העיר, אבל הסימנים המבשרים את הסערה טרם נחשפו לאירופים, פרט ליחידים שהכירו היטב את החיים הפנימיים בבירה.
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
תפילת החג
כמו בכל החגים, גם בחג הסוכות המו בתי־הכנסת במתפללים, זקנים כצעירים, איש לא נעדר מבית־הכנטת בחג. הזקנים והחכמים ראו בכך עבודת השם והדור הצעיר בא לבית־הכנסת מתוך הכרה או מתוך כיבוד ההורים. גם אלה שהתרחקו מהמסורת, ראו חובה לבוא בחג, במיוחד בחג הסוכות בגלל מצוות נטילת לולב, ההושענות ושמחת תורה.
נהגו לשיר ולפייס באמצע התפילה ודווקא לפני ״נשמת״ והרבנים לא מיחו בידם.
הערת המחבר : ״נוהג בחכמה״, עמי רלא/יט כותב: ״בענין הפיוטים ששרים הפייטנים בשבת בבתי־כנסת אס זה חתונה, או אבי הבן, או ברית מילה, יש שנוהגים לשיר ארבעה פעמים : א. קודם נשמת, ב. קודם ואלו פינו, ג. קודם שועת עניים, ד. קודם קדיש אחר ישתבח״. ראה עוד נוהג בחכמה, עמ' רכו המביא את החיד״א, ספר עין טוב, סי׳לה; מועד לכל חי, סי׳ יג, אות יט שהאריך בזה, דכל אחד אין לזוז ממנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו וכוי; נהגו העם, ח. ד. עמי כ. סי׳יח.
ההושענות וההקפות
הוד מיוחד נודע לתפילת חג הסוכות בשעת ההושענות. אחרי קריאת ההלל, החזן והמתפללים מקיפים את הבמה עליה הונח ספר התורה. פעם היו עושים את ההושענות, אחרי תפילת מוסף: בכל יום מקיפים את התיבה פעם אחת והקפה זו באה במקומה של הקפת המזבח. נוהג זה קיבל את השם הושע־נא ביחיד או הושענות בריבוי. מנהג ההקפות בבתי־כנסת היום הוא מנהג עתיק יומין ואפשר שנתייסד בימי הגאונים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.
נוסח ההושענות של קהילת מכנאס שונה במקצת מיתר ערי מרוקו. יש קבלה קדומה בידם של יהודי הקהילה, להוסיף להושענות כמה פסוקים נוספים לפסוקים שלפנינו :
״למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו״
ואילו קהילת מכנאס הוסיפה את הפסוקים הבאים, כלומר מהאות ה״א עד האות יו״ד ואלו הם:
״למענך הורנו, למענך ועדנו, למענך זכינו, למענך חיינו, למענך טהרינו, למענך ישר אורחותינו״.
יש עוד החלק השני של ״למענך״ שמתחיל מאלף ומסתיים באות למד.
למענך אדיר אדירים,
למענך בורא רוח ויוצר הרים,
למענך גדול העצה משפיל ומרים,
למענך דובר צדק ומגיד מישרים,
למענך היודע ועד אם יסתר איש במסתרים,
למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים,
למענך זך ונקי, ומתברר עם ברים,
למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים,
למענך טפחה ימינו שמים, ועשה מאורים,
למענך יסד ארץ בצורות בקע יאורים,
למענך כביר כח מכובד באורים,
למענך לא יתמו שנותיו לדור דורים
(יהודי מכנאס מוסיפים עוד פסוק כהשלמה והוא: למענך צופה עתידות ומה יהיה בסוף דורים! (דורות)
אך הרב בגדי ישע ז״ל השלים את החסר שבהושענא הראשונה, מהאות כא״ף, עד האות ת״ו וכך יוצאת ההושענא מושלמת:
למענך כבדנו,
למענך מלטנו,
למענך נוצרנו,
למענך סעדינו,
למענך עוזרינו,
למענך פדינו,
למענך צהלינו,
למענך קדשנו,
למענךרפאנו,
למענך שמחנו,
למענך תומכנו
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
ועל חברי ההנהלה, הטוענים שדרוש זמן לחינוך ציוני בארצות צפון אפריקה על מנת להיכנס לעלייה – ובו בזמן מדברים שלעשות מאמצים גדולים להעלות יהודים מארצות המערב – אמר רפאל :
" כאילו זה יכול לבוא זה במקום זה. מה זאת אומרת ? במערב בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן, הציונים נשארו במדינום ההם, וגם מנהיגי הציונות.
עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, המפירה את חוקי מדינת ישראל :
האמת היא שהתנועה הציונית הפכה לגורם המפר את חוקיה של מדינת ישראל. גאוותה של מדינת ישראל הוא על חוק השבות שבו נאמר : " אשרת כניסה תינתן לכל יהודי אשר ברצונו להעלות, אלא אם כן הוכח שפעל נגד העם היהודי או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. שום סייגים אחרים לא נקבעו.
אך קולו של רפאל היה כקול קורא במדבר, והצעתו להכריז על דרום תוניסיה ודרום מרוקו כארצות חיסול ולהעלות את היהודים משם ללא סלקציה סוציאלית – אלא רפואית בלבד – לא התקבלה. לבסוף החליטה מליאת הסוכנות היהודית להעביר את הנושא לוועדת בדיקה.
מדיונים אלה ברור, שרוב חברי ההנהלה הציונית החליטו לא להקל בסלקציה לא מנימוקים כלכליים או קשיי הקליטה בארץ – אלא מחשש שמה תיהפך מדינת ישראל למדינה לבנטינית נחשלת. כה חזק היה חשש זה, עד כי גבר על שיקולים אחרים, כגון הצלת יהודים בגולת צפון אפריקה ובניין הארץ.
דעות שליליות אלה על יהודי ארצות האסלאם בכלל, ועל יהודי מרוקו בפרט, אף נתמכו בדעת הקהל ובעיתונות.
דעת הקהל והעיתונות.
במאמריהם בסוגיית הסלקציה ייצגו העיתונים, כמובן, את עמדת המפלגות המזוהות עמם ואת קהל קוראיהם.
בראש התומכים בסלקציה היו העיתונים " הבוקר ", ובעיקר " הארץ " ושלושת כתביו – אריה גלבלום, שבתאי טבת ועמוס איילון.
בסדרת כתבות על האבטלה האשים שבתאי טבת את יוצאי ארצות האסלאם בארץ בקשירת הסכם חשאי עם מדינות ערב, שמהן באו, כנגד האשכנזים בארץ :
90% מהמובטלים הם עולים חדשים ו-90% מהם הם יוצאי עדות המזרח …יוצאי ארצות המזרח הם שומרים טינה ליוצאי אירופה –יש בכך הרמז הבולט הראשון לטינה שהם שומרים לאשכנזים האשמים, לדעתם, במצבם. זה ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלאם ומדינות ערב, לגבי יוצאי אירופה היהודיים. " הארץ 27 במארס.
עמוס איילון תקף את שליחי העלייה בצפון אפריקה, וביניהם את זאב חקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – " על שהם מסיתים את היהודים לעלייה ".
כשהחליט משרד הבריאות, שבמסגרת עליית הנוער ייבדקו לא רק הנערים המועמדים לעייה – אלא אף משפחותיהם, שאולי יצטרפו אליהם בעתיד, הגי על כך " הארץ ".
החלטה זו מצעידה אותנו לקראת המטרה של הגשמת העיקרון של עלייה סלקטיבית במלוא מובנו…בריאות הציבור חשובה היא יותר מסטטיסטיקה.
תחת הכותרת " משבר העלייה " קורא " הארץ " ביוני 1953 לא לתקוף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית, ומסכם את מאמרו : " כל החלטה שפירושה הקלה בסלקציה – מסוכנת היא ".
" הבוקר " עיתון " הציונים הכלליים ", תמך בעלייה הסלקטיבית, ובמאמרו במארס 1953 נכתב :
" הניסיון הוכיח כי השלטת הפקרות בשטח זה מסכנת לא רק את בריאות התושבים, אלא לעיתים את חיי האזרחים וילדיהם. אמצעי ביטחון נגד הפקרות זו, חשובים גם מבחינה חינוכית, ההווי המוסרי והחברתי בישראל אינו כיום משהו שצריך להיות. ריבוי השפעים והנטיות להפרת החוק והמוסר, יוצרים כאן אקלים מסוכן לחינוך הנוער "
עיתונים אחרים הביעו דעה הפוכה : העיתון " חרות ", שייצג את הרוויזיוניסטים האופוזיציונרים לממשלה, תקף את מדיניות העלייה הסלקטיבית של מפא"י ואמר : " חמורה היא ממדיניות המנדט הבריטי ".
כך גם " על המשמר " עיתונה של מפ"ם. שעתו של העיתון " הצופה ", עיתונם של הדתיים, הייתה כדעת מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל מ " הפועל המזרחי " – שאין להגביל את העלייה – ותקף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
העיתון " דבר ", עיתונה של מפא"י, הביע דעות בעד הסלקציה ונגדה : אך במשבר העלייה בשנים 1952 – 1953 תמך בעלייה המונית מצפון אפריקה. במאמר המערכת במאי 1953 נכתב :
"ליהדות צפון אפריקה סכנת השמדה, מצבם החומרי והחברתי קשה מאוד, הם נתונים לסבל והשפלות, אך הם חדורי אמונה במדינת ישראל הגואלת, רבים מהם כבר שלחו את ילדיהם לפניהם, ורבים מהם מוכנים לשלוח את ילדיהם ובתנאי שתובטח עלייתם בעתיד, וזאת למרות שהפרידה מילדיהם קשה.
רבבות מיהודי צפון אפריקה כבר עלו ונקלטו בתוכנו – מהם 7.000 בני נוער ורובם המכריע נקלטו בחיים פרודוקטיביים. קיימים כבר עשרים כפרים של עולי צפון אפריקה, אך התרברבות ושחצנות וחוסר אחריות יכלו לגרום לריבוי דברי רכילות ושימצה כלפי אחינו אלה, ובעקבותיהם – להעמקת הזרות ביניהם, לבין חלקי היישוב האחרים, ואף לזרימה של חלק מהם חזרה לגולה "
למרות כל הקשיים, שבהם המדינה מצויה, קורא אפוא העיתון לממשלה, לסוכנות ולתנועה הציונית לעשות הכל להעלותם ארצה.
החשש מלבנטיניות של הארץ אף חצה אוקיינוסים. משה קול, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, נשאל על ידי תורמים בכנס מגבית " הדסה " באמריקה : " הלא אין כבר כיום " עקורים ", ואין מחנות ריכוז ; כיצד נקלטים הילדים של צפון אפריקה ? היש סיכוי שארץ ישראל לא תיהפך לארץ לבנטינית ?
למרות כל המאמרים בעד הסלקציה ונגדה, לא היה לעיתונות ולדעת הקהל משקל ממשי, העשוי להשפיע על מדיניות הסלקציה. דעותיהם המגובשות של חברי ההנהגה בממשלה ובסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל,ויהודי מרוקו בפרט – הן שהובילו להמשך המדיניות הסלקטיבית כלפיהם.
גורמי התלות של בני המחוז במראכש
גורמי התלות של בני המחוז במראכש
הקבלה המוחלטת שקיבלו בני המחוז את המרות הרוחנית של המרכז במראכש , גם בהעדר תוקף פורמלי או מוסדי-שלטוני מצביעה על התלות המוחלטת שהייתה להם במרכז. מה היו הגורמים שיצרו את התלות המוחלטת הזו?
ראשית גודלו של המרכז במראכש. הקהילה היהודית של מראכש הייתה במחצית השנייה של המאה ה י״ט , מבחינה דמוגרפית, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. במרכז הרוחני שלה פעלו בעת ובעונה אחת ישיבות רבות, שבזכותן היא הייתה ידועה כעיר של למדנים ומקובלים עוד בסוף ימי הביניים. עד לכיבוש הצרפתי למדו בישיבות מראכש מאות תלמידים. וכדברי הרב בן מוחא הייתה מראכש "עיר גדולה לאלוהים, עיר של חכמים ושל סופרים וקהל גיבורים". חיזוק לדברים אלה אנו מוצאים בתיאורו של משה מונטיפיורי ובתיאוריהם של נוסעים אירופאים אחרים, שבאו לעיר בתקופה הנידונה.
שנית: בניגוד לצפון הממלכה – שם קמו במרוצת הדורות כמה מרכזים רוחניים (בפאס, במקנאס ובמידה מסוימת בצפרו) – לא קם בדרום מרכז רוחני נוסף. למעשה, בכל דרום מרוקו לא צמח מרכז רוחני מתחרה למראכש וזאת על אף שמספר היהודים שחיו באזור זה לא היה נמוך. גורם אחר קשור בריחוקם ובבידודם של יישובי הפריפריה: ריחוקם הגדול של היהודים שהיו מפוזרים במרחבי מחוז הדרום מהמרכזים הרוחניים של הצפון וקשיי הגישה אליהם (חוסר ביטחון בדרכים) מנעו התפתחות קשרים רצופים או משמעותיים ביניהם ולמעשה, הם יכולים היו לפנות אך ורק למרכז במראכש.
כמו כן, יהודי המחוז חיו ביישובים קטנים, לעתים קטנים מאוד (משפחות ספורות) בעלי אופי כפרי. ברובם לא היו מקומות לימוד ראויים או ספרים. מצב זה יצר פער אינטלקטואלי גדול מאוד בינם ובין המרכז במראכש.
עוד גורם שקבע במידה רבה את יחסם של בני המחוז כלפי המרכז במראכש קשור ביוקרה שהייתה למרכז ובאנשים החשובים שיצאו ממנו במרוצת הדורות. שמם של חכמים ומקובלים שפעלו במראכש היו ידועים בכל מרוקו. הרב מרדכי בן עטאר, לדוגמא, המכונה "הנשר הגדול" (חי במחצית השנייה של המאה ה ט״ו), הרב חנניה הכהן (אין יודעים באיזו מאה חי) המתואר במלכי רבנן כ "ידוע בכל המערב כצדיק גדול. מלומד בנסים ובאים ומשתטחים על קברו. והקבר ישן נושן ובנוי על גביו כיפה ישנה… נשבעים בו,, ר׳ אברהם אזולאי(נפטר בשנת 1741) ועוד רבים אחרים. הוא הדין בדיינים שנמנו על משפחות החכמים שהייתה להם שררה על הדיינות במשך דורות רבים במראכש. ביניהם ניתן לציין את משפחות סאבאג, פינטו, צרפתי, חרוש, אבטאן ועוד.
במחצית השנייה של המאה ה י״ט יצא שמם של החכמים : ר' דוד צבאח (נפטר בשנת 1858 ) , ר׳ מסעוד בן מוחא (נפטר בשנת 1873) , ר' מדרכי צרפתי(נפטר בשנת 1884), ר׳ יעקב אבטאן (נפטר בשנת 1873) ואחרים.
על ר' יעקב אבטאן נמצא כתוב : "כשעבר השד״ר ר' ברוך פינטו במערב (=במגראב) שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה שני מעיינים גדולים במערב. אחד מו״ה יעקב אבטאן במראקס ואחד מו״ה שאול אבן דנאן בפאם". בשנת 1914 כותבים דייני מוגדור על חכמי מראכש מהדור ההוא- בין השאר- את הדברים הבאים: "אלוקים ראינו עולים מן הארץ רבנן תקיפי דעי״ת מראכש …אב״ד מקודש הרב המופלא שבסנהדרין ראש הרבנים נזר החכמים עטרת החסידים ארי שבחבורה…רבנו יעקב אבטאן זיע״א ….הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו בהגלות כתב ידים קדשי״ם טהרו״ת …ואחריו יאיר נתיבות משפט הרבנים …צרפתי…ובעקבותיהם חכמי לב אשר המה חיים עדנה חכמי ורבני מראקיש… ונפלאות בעינינו באתר די זיקוקין דנורא מאן… במקום ארזי לבנון מה לאזובי קיר…". מבין הגורמים השונים, נדמה שהפרסטיזיה שהייתה למרכז הרוחני של מראכש- פרסטיזיה שנשענה על יסודות איתנים וחרגה מגבולות מחוז הדרום- הייתה גורם מכריע בקביעת מערכת היחסים בין המרכז ואגפיו בתחום הרוחני והיא מסבירה את הקבלה המוחלטת שקיבלה הפריפריה על עצמה את מרותו של המרכז.
מצד אחד יצרו הגורמים, שציינו לעיל, תלות מוחלטת של הפריפריה במרכז הרוחני של מראכש ומצד אחר, בתלות המוחלטת הזו העניקה הפריפריה למרכז במראכש את התחושה שהיא נמצאת בטבורו של העולם. הדבר בא לידי גילוי, בין היתר, בקיומה של הנהגה רוחנית תקיפה, נחושה בדעתה, בטוחה בעצמה ויותר מכל גאה במידה רבה בידענותה.
כך למשל כתב אחד מרבני רבאט על דייני מראכש שפסקו בעניין מסוים בניגוד לדעתו: "וגם החזיקו(=דייני מראכש) עצמם כמופלגים בחכמה ,ואין זה מן השורה ,שראוי לכל אדם להכיר ערכו ואף אם באמת היו מופלגים בחכמה, מכל מקום ממידת המוסר לא היה ראוי להם לעשות מה שעשו, אלא היו צריכים להתנהג בענווה…".
גם מתוך דברי חכמי מראכש עולה תחושה זו: "ואני אומר" כותב הדיין המראכשי על קביעתו של דיין מהעיר אזמור "שהמתנה בטילה…ונתן כתף סוררת (=התנגד) בהשיאו דיין אחד עצה נבערת ולבסוף הודה בעל כורחו". ובתשובה לחכמי פאס נמצא כתוב: "על עניין המתנה של שלמה גבאי כבר השבנו ע״ע (=על עניין )הנ״ל תשובות נצחות עמ״ש (=על פי מה שכתבו)
חכמי עירינו ואמת אגיד כבר ידוע".
אוצרו של העני
אוצרו של העני
יום אחד הגיעו למוגאדור שליחים מארץ ישראל וגם שליחים ממראקש, כדי לאסוף כסף ותרומות עבור יתומים ותלמידי חכמים. גבאי העיר ופרנסיה היו אובדי־עצות. מחד גיסא, אי־אפשר להשיב ריקם את פניהם של המשולחים, ומאידך גיסא לא ידעו מה לעשות, למי יתנו- לאלה מארץ ישראל או לאלה ממראקש? ושלא לדבר על כך שאותה שנה היתה שנה קשה ביותר, שנת בצורת, וגם הם עצמם חיו בדוחק.
הלכו, איפוא, אל הרב חיים פינטו, כדי ליטול עצה ממנו.
אמר הרב פינטו לגבאים: ״לכו לבתיכם ובואו אלי מחר. ובינתיים, תנו לאורחים לחם לאכול ומקום לישון״.
הלכו הגבאים ועשו כדבריו של הרב. למחרת בבוקר שבו אליו.
שאל אותם הרב: ״האם עני פלוני הלך לעולמו?״
בדקו הגבאים אצל אנשי החברא קדישא ואלה השיבו להם: ״כן, העני הזה נטרד לבית עולמו״.
אמר רבי חיים פינטו לגבאים: ״לכו לביתו של העני וחפשו מתחת למיטתו, וכל מה שתמצאו תביאו אלי״.
תמהו הגבאים בינם לבין עצמם, שכן האיש שנפטר היה ערירי, עני מרוד, שלא היתה לו פרוטה לפורטה. אבל, מיהרו למלא את רצון הצדיק. נכנסו לביתו של העני, חיפשו מתחת למיטתו ומצאו שם אבנים טובות, מרגליות וכסף רב.
חזרו ובאו אל הרב פינטו וכל רכושו של העני בידיהם.
הרב לקח את כל הרכוש והכסף הרב הזה, חילקו בין משולחי ארץ ישראל ומשולחי מראקש, ועוד נשאר ממון רב כדי לחלקו לעניי העיר.
תציל ממוות
כלל היה נקוט בידי תלמידי הישיבה של הרב חיים פינטו: בעת הלימוד עם הרב אסור היה להעביר אליו שאלה, שלא עסקה בנושא הלימוד. רק מי שהשתתף בשיעור יכול היה להקשות ולשאול, ורק בנושא הלימוד. באחד השיעורים קם הרב פינטו ויצא מאולם הישיבה, מבלי להסביר על מה ולמה. תמוה היה הדבר בעיני התלמידים, שהניחו כי משהו קרה, אך לא שאלו לפשר העניין ולסיבתו. ראה השמש כי רבו יוצא, ופסע בעקבותיו. המשיך הרב, ולפתע עצר בדרכו וחיכה. השמש, שהלך מאחוריו, עצר והביט במתרחש.
והנה עבר לפני הרב יהודי, שהיה מעשירי הקהילה. עשיר היה האיש – אך גם קמצן גדול. הרב ביקש מהעשיר שיתרום מממונו, צדקה לעניים, והעשיר, כמובן, סירב, והמשיך בדרכו.
ראה הרב כי השמש ניצב לידו, ואמר לו: ״לך אחריו, כי ספורים רגעיו ובקרוב ימות. דאג שלא ייפטר מהעולם בלי שתיאמר עליו קריאת שמע״.
הלך השמש בעקבות העשיר, וכדברי הרב – כך היה: בהגיע האיש לפתח ביתו התמוטט ומת. בעת שיצאה נשמתו קרא עליו השמש קריאת שמע.
חזר השמש לישיבה, ומצא כי הרב מרביץ תורה בתלמידיו וממשיך במקום שבו הפסיק קודם שיצא. כשסיים את השיעור ניגש אליו השמש, ושמע ממנו: ״צפיתי ברוח הקודש, כי על העשיר נגזר דין מוות, שהיה יכול להתבטל אילו היה נותן כמה פרוטות לצדקה. משום כך ביקשתי זאת ממנו, כדי להצילו ממוות, כמו שנאמר ״וצדקה תציל ממוות״. אבל, גם את חבל ההצלה שהושטתי לו, כשביקשתי ממנו שיתרום לעניים, לא רצה הכילי לאחוז. הוא התעקש ונשאר בעוונו, ולא ניצל. ידעתי כי קיצו קרב, ומשום כך ביקשתי ממך שתעמוד לידו בעת יציאת נשמתו ותאמר עליו את שמע, כמקובל וכדין״.
לאחר שהתפרסם המעשה הכירו התלמידים ואנשי העיר בכוחה של הצדקה ונזהרו לקיים אותה. בכל בית יהודי בעיר נמצאה קופת צדקה, קופת רבי חיים פינטו זצוק״ל, ולפני שיצאו מביתם שילשלו לתוכה מעות לקיים את הנאמר ״והלך לפניך צדקך״, וכן ״וצדקה תציל ממוות״.
שם לו חוק
בזמנו של הרב חיים פינטו לא היו קיימים סדרי מימשל תקינים במדינה. לא היה ספר חוקים ממשלתי או קובץ אחר שעל פיו נקבעו הלכות המדינה. נקודת האור היחידה בנושא היו בתי הדין הרבניים. היו אף ערים שבהם היו קיימים מספר בתי דיו רבניים, שאליהם ניגשו היהודים בכל מקרה של מחלוקת או סיכסוך. הפונים לבתי דין אלה קיבלו מראש את הסכמתם לפסק הדין, שכן הרבנים־הדיינים היו מוכרים ומקובלים עליהם. גם לרב פינטו היה בית דין שכזה. מקום מושבו היה בבית הכנסת של הרב, והוא שימש למעשה כבית הדין הגדול של העיר.
בתקופת חייו של הרב פינטו החלה מערכת המשפט הממשלתית להתמסד, ונפתחו בתי דין ממשלתיים. אולם, בכך לא היה די: היה צורך בקובץ חוקים שטל פיהם ייקבעו פסקי הדין. תרומה נכבדה לקובץ חוקי המדינה קיבלו פקידי הממשלה בדמות פסקי הדין, שניתנו בכל בתי הדין הרבניים של קהילות היהודים. עלו על כולם פסקי הדין, שנאספו מבית הדין הגדול של הרב פינטו, ופסקים אלה שולבו בתוך מערכת המשפט הממשלתית ועל פיהם היו צריכים השופטים במוגאדור לפסוק את דינם באותה תקופה.
החוט המשולש
הרב רבי אברהם קורייאט היה מתלמידיו של הר״ח. הוא הגיע אל בית המדרש בעקבות הזמנה מיוחדת של הרב פינטו. היה זה באחד הימים שבהם עבר הר״ ח עם חברו, רבי דוד חזאן, באחד הרחובות במוגאדור, ושמעו קול נפלא בוקע מאחד הבתים. הלכו השניים בעקבות הקול ומצאו את רבי אברהם מנגן על כינור ושר בקולו הערב. ״קול ערב שכזה״, אמרו לו השניים, ״ראוי שיישמע לומד תורה. בוא איתנו ותלמד אצלנו תורה״.
הצטרף אליהם רבי אברהם, והחל שותה בצמא את דבריהם. לא היתה לו משפחה ואמצעי קיום, והר״ ח קיבלו כבן ממש, דאג לכל מחסורו ולימד אותו תורה, הלכה ואגדה.
ברבות הימים הפך רבי אברהם קורייאט לגדול בתורה, מקובל, פייטן ומשורר. הוא חיבר את הספר ״ברית אבות״. כשגדל בתורה צירפו הרב חיים פינטו לבית דינו, שבו כבר ישב רבי דוד חזאן, ויודעי ח״ן היו נותנים בהם סימנים: ״אחד״ – אברהם, חיים ודוד.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
לזהבה דיין מבאר שבע היו כאבים באזור בטנה. ניגשה לבדיקה בבית החולים בעקבותיה אושפזה ונקבע לה תור לניתוח דחוף. בבוקרו של יום שני בשבוע, לאחר יומיים של אישפוז ובדיקות החלו ההכנות לניתוח. היה זה ניתוח לא פשוט עם סיכונים בצידו. כל אותו בוקר נערכו ההכנות לניתוח ובדיקות חוזרות ונשנות של מצבה. בזמן זה – שכנה של זהבה דיין במקום מגוריה חלמה חלום. בחלומה התגלה אליה הצדיק ואמר לה: ״גשי וקני את הנרות של הצדיק רבי דוד ומשה והדליקי אותם בבית הכנסת באופקים לרפואת זהבה דיין״. לפתע הופיעה בתה של זהבה דיין וסיפרה שהחליטו בסוף לא לנתחה כי אין צורך ־ האם היא החלימה כבדרך נס. לא היה לרופאים הסבר איך אירע השינוי המדהים והמפתיע במצבה של זהבה דיין. וגם במקרה שלה חסדיו של הצדיק הצילו אותה ומאז פקדה את בית הכנסת כל שבוע והדליקה נר לכבוד הצדיק.
לילה אחד בשעה 03:00 לפנות בוקר עמרם ביתן תושב אופקים חש לא בטוב. הוא התעורר משנתו עם כאבים עזים באזור הכליות. עמרם ביתן נאנק מכאבים, העיר את אשתו וביקש ממנה להזמין דחוף רופא לביתם. בקושי רב הצליח עמרם לקום ממיטתו והתיישב על הספה שהייתה בחדר. פתאום נעצמו עיניו. והנה, לפניו, בחלומו, הוא רואה על הספה השניה שהייתה מוצבת בחדר יושב רב, מטפל בו ואומר: "אני רבי דוד ומשה". החזיון ארך דקות ספורות. עמרם התעורר כחדש – ללא שום כאבים. כאילו לא סבל לפני זמן קצר סבל נורא הוא חש הקלה גמורה ונפלאה. זמן קצר לאחר מכן נרדם וישן שינה טובה ללא כאבים. עברו ימים, ושוב התדרדר מצבו הבריאותי של עמרם ביתן שסבל ממחלות נוספות. הפעם תקפו אותו כאבים באיזור הלב ונזקק לאישפוז ממושך בבית החולים. עמרם העיד שבמשך כל תקופת אשפוזו נזקק לחסדיו של הצדיק – יום יום ולילה לילה, קרא עמרם לזכות הצדיק ותמיד נענה בחיוב. הידיעה שהצדיק לצדו ועוזר לו נתנה לו את הכוח להתמודד עם מצבו הבריאותי הקשה. הטיפול שקיבל בבית החולים כלל תרופות ואף החלטה שבמידה והמצב לא ישתפר, ייאלצו לעשות לו ניתוח בלבו דבר שמאוד השתדלו להימנע ממנו עקב מצבו הכללי הירוד של עמרם ביתן.
לאחר מספר שבועות בהם שיתף ביתן את הצדיק במצב בריאותו החל שיפור מהיר במצבו עד כדי כך שלא עברו מספר ימים והרופאים מצאו שאין צורך לא רק בניתוח אלא גם בהמשך אשפוזו. הם ראו את השיפור ממש כנס שאין לרפואה הסבר. שמח וטוב לב חזר עמרם בריא ושלם לביתו. מאז נוהג עמרם לבקר בבית הכנסת פעם בשבוע בימי שישי, כשהוא מתבודד, מדליק נר ושוטח בפני הצדיק את כל בעיותיו. הוא אומר שמאז שהוא מספר לצדיק את בעיות בריאותו, מצב בריאותו השתפר לטובה.
תמונת הציון שהתגלתה לרב
בתחילת הקמתו של בית הכנסת באופקים, נצרכו המתפללים לשליח צבור וקורא בתורה, ופנו משפחת דנינו לרבי מאיר בן עזרא הי״ו. הרב שלמד באותה תקופה בכולל אצל הרה״ג בנימין בצרי הי״ו בבאר שבע, התלבט מאוד מכיוון שחשש שכשישמש בבית הכנסת בתור שליח ציבור וקורא בתורה, יבטל אותו הדבר מלימודו, ולכן הלך לרב בנימין בצרי בכדי להתייעץ איתו בנושא. הרב בנימין בצרי אמר לו שיילך ויהיה שליח צבור בלי להיות קורא בתורה. הרב שעדיין לא הספיק להודיע למשפחת דנינו על החלטתו להיות כשליח צבור בבית הכנסת, בא להתיישב בכיסאו בכדי ללמוד, ולהפתעתו מצא על הכיסא תמונה של ציון קברו של רבי דוד ומשה זיע״א. נדהם למראה עיניו הבין רבי מאיר בן עזרא הי״ו, שהתמונה מאשרת את מינויו על פי דבריו של הרב בנימין בצרי ־ עוד לפני שהודיע לבני משפחת דנינו. הרב עד היום לא יודע מהיכן הגיעה התמונה.
כולל"ישמח משה"
לפני כשנתיים וחצי נפתח בבית הכנסת באופקים כולל שנקרא: "ישמח משה״. בכולל זה, רואים עין בעין את שמירתו האישית של רבי דוד ומשה זיע״א. הכולל מונה כיום ששה- עשר אברכים. מספר רבי יעקב אוחיון הי״ו שיש לו שקית, וכל פעם שמגיע אדם שרוצה לתרום סכום כסף מסוים לכולל- מכניס את הכסף לשקית. בסוף כל חודש מוסר הרב את השקית לבנו, ראש הכולל, בכדי שישלם במעות המצויות בה את המשכורות לאברכים. לאחר שראש הכולל סופר את הכסף חודש בחודשו, הוא מוצא פעם אחר פעם סכום של 19.200₪ ־ בדיוק הסכום שצריך לשלם לאברכים. כך יוצא במשך שנתיים וחצי, חודש בחודשו.
והנה, בערבו של חודש אחד, התקשר ראש הכולל לאביו ודיווח לו שחסרים בשקית 1,200 ₪ ־ תשלום לאברך אחד. לא חלפו מספר דקות וגבאי בית הכנסת התקשר לרבי יעקב להודיע לו שהפקיד 1200 ₪ עבור הכולל.
יהודים גורשו מאלקסר על ידי הממשל ובשלב מסוים ניתנה להם רשות לחזור.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ממקור זה ניתן ללמוד שיהודים בקהילת אלקסר עסקו בסחר שעוה. וכי היתה הסכמה בקהילה כי אף אחד מאנשי הקהל לא יקנה שעוה עד שישלם את המס הקהילתי [הגאבילה] החל על סחר זה. העלילו על יהודי שעסק בסחר זה שהוא לא שילם את המס הנזכר, וכי קילל במשיח הי, ובגלל זה נאסר על ידי הממשל. כדי להיחלץ מהמאסר שילם במיטב כספו. האיש ערער בפני החכם ר' יוסף אלמאליח שכתב פסק דין לטובתו.
יהודים גורשו מאלקסר על ידי הממשל ובשלב מסוים ניתנה להם רשות לחזור. כיצד לחלק את התשלום.
ר' רפאל בירדוגו שפעל בעיר מכנאס (1822-1747) נשאל שאלה זו'מעיר לקצרי:
יחידים מקהל לקצר בראותם כי כל העם מקצה חפצים במי שישאל מן המלך יר"ה [ירום הודו] להשיב אותם למתא לקצר עם אבותיהם יתנו סך עצום, עמדו היחידים ההם לפני המלך יר"ה ונדרו לו סך חמש מאות מתקאלים, אם ידבר אל אביו ויחזיר אותם למקומם. באופן שכאשר יחזיר אותם למקומם יתנו הסך ההוא. ואחר שנפטרו מלפני בן המלך קרה מקרה שבהיות יר"ה עובר לדרכו פגעו בו אנשים מהקהל [א]לקצר והתחננו לפניו שיחזיר אותם למקומם. וה' יתעלה נתנם לרחמים לפני המלך יר"ה והחזיר אותם למקומם ולא הוצרכו לבקשת בן המלך יר"ה ועכשיו חוששים שמא בן המלך ירצה לקחת מהם הסך שנדרו לו. ועל זה שואלים אם יטילו זה הסך על בני העיר אם גובין לפי הקרקע או לפי הממון או לפי נפשות. ויש מהם טוענים שלא יתנו כלום כי מן השמים רחמו עליהם ובן המלך לא הוצרך לדבר אל אביו.
החכם ענה שהאחרונים צודקים וכי אין עליהם לתת דבר כי בן המלך לא היה צריך לדבר עם אביו, כי המלך הסכים שיחזרו לעירם.
ר' יעקב כלפון בן המחצית השנייה של המאה ה-18 ותחילת ה-19 נשאל על שני יהודים, מרדכי אדרעי וסעדיה סונבאל, שיבאו לכאן לעיר לקצאר להסתחר', ואחר כך היה סכסוך ביניהם.
בעיר זו נפטר החכם חיים בן יצחק טולידאנו בשנת תקפ״ז(1827). יהודי תושב אלקצר בשם אברהם בן יצחק טריגאנו חידש שטר כתובה לאשתו, ועל כך פסק דין בצפת שנת תרכ״א (1861).
ר' יצחק אבן ואליד (1870-1778) שפעל בעיקר בתיטואן נשאל מאלקצאר על ידי חכם בשם סנאניץ שתי שאלות, אחת בקשר לדגים שניצודו במקום רחוק, שהביא הגוי ביום טוב ראשון מתנה ליהודי ושאלה נוספת בקשר לכשרות בפסח.
בחלק ב' של תשובותיו אהע״ז [אבן העזר], סי' קיח נזכר מעשה ביהודי שקידש אשה באלקצאר. השאלה האם יכול להוציאה ממקום מגוריה ומשפחתה לעיר אחרת בניגוד לרצונה. החכם כותב כי'אף על גב דקדשה באלקצאר יכול להוציאה ללעראש' הרב דוד עובדיה פרסם מכתב משנת תרכ״ו(186) שעליו חתומים תשעה עשר שמות של יהודים תושבי אלקצאר.ראה תעודה מספר 218 מאת רבי דוד עובדיה
יהודי אלקסר היו עולים לקברו המקודש של ר' עמרם בן דיוואן בין פסח לשבועות. הקבר נמצא בין הנהר סאבו והעיר אלקסר. יחד אתם עולים גם היהודים בערים אחרות בצפון ובמרכזה של מרוקו כמו פאס ומכנאס.
י' יואל פרסם כתובה מאלקסר משנת תרנ״ו(1896) של יהודי בשם יעקב מרגיי.
תעודה מס 218, מתוך הספר קהלת צפרו כרך א
218
התרכ״ו
יוש״ב בס׳ ואביו שמר את הדבר 1 18 לח׳ כסלו ש׳ ישישו וישמחו.
פטדה חמודה, בישראל וביהודה, דמי לפרצדא, הרב הכולל בישראל להלל, רוח אפינו כמהר״ר אליהו ן׳ הרוש נר״ו יאיר כאור החמה שבעתים כי״ר.
אחדש״ו ונפ״ה בנישוק חיבור באהבה רבה וחיבה ור״ש לידיד ה׳ וידידינו הגביר המרומם אור יומם, יקר רוח איש תבונה4, כהד״״ד יאיר אבירג׳יל נר״ו יאיר ור״ש לאוהבי שמו והמה חכמים מחוכמים לומדים תורה לשמה אשר שמעתי באומרים לומדים עם מעלת כת״ר וידי״ן עזוז הכהן דרב״ש ובשלם סי׳ יאיר נרי׳ו האות כי טוב להגיד כי ישר מדוע אחרו גלילי אצבעותיו מלכתוב שתי שורות להודיעינו מטוב שלומו ומה נעשה יקר וגדולה ובני ביתו ג״כ בכל שבוע שואלים ודורשים איה מקום כבודו ומן הראוי לכבוד בני ביתך צריך לכתוב בכל שבוע ולשלוח עי״י ידי״ן רפאל ן׳ שמול, ומדוע לא זכר שר הצוואה שעכ״פ בבואו לחייט״ו יכתוב מה נהיה ומה נעשה, והאדון טרוד בגירסיה ולא עלתה על לבו אהבתינו ובבקשה ממך מהר ימהרנה כתב ידו הטהור להגיד לנו מטוב שלומו ולאחי החיים והשלם מאדון השלם וא׳׳ש.
הצעיר יעכב אדהאן ס״ט
ובקש עלי רחמים ישלח לי האל רפואה שלימה ובעוונתי הרבים חזרה חמה בתקופתה.
רב רחומי רחם רחמתים, בדברו מעריב ערבים במתק שפתים, החכם השלם והותיק כהד״״ר יעקב אדהאן ישצ״ו כי״ר.
אחד״שו כדחזי ליודעי בינה, ונפ״ה על העליונה, ורו״ש לנות ביתו מב״ת תפרח כשושנה, ורו״ש הבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנו גם עד זקנה, ורו״ש לחו״ר העיר מלכיהם שריהם וכהניהם ופרנסיהם, האות כי טוב מודע לבינה, כי הגיעני כתב ידיו גלילי זהב ואעלוץ המון רבה, כי אמרתי תלי״ת קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים הקול קו״ל יעקב (פי׳ רפי הקול הלא הוא כמוס) וקראתי בכל לב אמרות טהורות ואורו עיני והיו למאורות, המורם מהם שננעלו מכם שערי תשובתי, ולמה תאמר יעקב נסתרה דרכי ממך ונעלמה מעיני בני ביתי, ואני לא עברתי ממצותיך ולא שכחת, הלא כתבתי לד על שלישים ועל רבעים, וחמ״ש את אר״ש ונשלוח ספרים ביד הרצים זה אחד זה אחת בכל שבוע ע״י ציר בגויים שולח מהכא להתם, זולת החמשית ע״י הכהן משרת הרב השד׳׳ר ובכל אחת אחת ואחת אחת למאור פניך, ואחת ליד אברהם עבדך, הבן יקיר לי הי׳׳ו ובזאת אני בוטח שהשליח ההוא ציר נאמן לשולחיו, אכן קול צירים שמעתי ואינם אלא כקול הסירים תחת הסיד, ומאי דאמר מר כי מאהבת התורה שכחתי אהבתך חלילה לי מעשות זאת, שאהבתינו ג״כ אהבת התורה ואין דם מבטל דם, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבא מצא מין את מינו וניעור״ והודעתי ה״ן כתיב כאן, דתורה אין כאן לא סופרים ולא ספרים, הן אני נשארתי לבדי שרוי בלא תורה, ולולי ה׳ שהיה לי שהבאתי עמי קצת ספרים כמעט הייתי נבהל, ועוד הנני מודיעך שעדין הדבר שקול אין כל חדש ועדין היא מחלוקת, ולא נעשה עמי דבר, ואני בתוך הגולה, וגלות הנפש היא שקולה, ובההוא פחדא אנא יתיב מבכי נהרות, וטורח הדרך כי יגרע נטפי מים ויגרשו מימיו רפש וטיט ״* וכח אין, אבל האלהים מצא את עוני דנני וחייבני ״**, וכל מאי דעבדי מן שמייא לטב אחת שאלתי מאת ה׳ אותה בקשתי, והוא רחום יכפר עוני ע״י גלותי, על במותי ידריכני, ואל מקומי ולארצי לשלם יהזירני, ואתם גם אתם בתפלה עזרוני, המקום ברחמיו ישלח עזריכם מקודש, ועדיין צריכין אנו למודע״י כי על כן על כל דברי האגרת הזאת אשר שלח ידידי הנה נא ידעתי שלא באה לידו ג״כ אגרת ניחומים אשר שלחתי, הלא היא כתובה בסדר ויקרא שמו אלון בכות״ וצריך אני לכפול הדברים, מודעת זאת, כי חזות קשה הוגד לי״, אל שמועה כי באה שמעתי ותרגז בטני, על לא טובה השמועה קול במר״ה נשמע כי המר שדי, צר לאם אם לבינה צרת קרובה מקרבת קרוביה, שד״ת טעם נעימים אמריה, כי בא מועד עת פקודתה, וה׳ פקד את שר״ה ״, אבל מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה, ואני תפלה, מול אב הרחמן בעל הנחמות ינחם אתכם ויחולו ברכות על ראשכם ולא תוסיפו לדאבה עוד, ונסו יגון ואנחה, ועוד אני מדבר בתפלה בזכות רבי חנינא ן׳ דוסא יקיים בך מאי דאמור רבנן באותה שעה חלצתו חמה ולא תוסיף לראותה עוד עד עולם בסדר ותחי רוח יעקב, חיים של רפואה חיים של חילוץ עצמות בע״ה ישגבך שם אלהי יעקב כ״ד איש צעיר נאמן אהבתו ומשתוקק לראותו.
ע״ד. ב״ה אלי׳׳ה (אליהו הדוש)
שנת תרכ״ו.
קהל קדוש לקצר
יאיר אבירג׳יל – מסעוד שוקרון – דוד מדינה – אברהם טרוג׳מאן – יצחק ן׳ אסולין – שמואל ן׳ שימול – שלם מילול – עיוש פונטי – יצחק פונטי – שלם טריג׳מאן
אליהו ן׳ מילול – מס׳ מילול – מסעוד ן' זקן יוסף ן׳ תגידא – משה ן' יפלאח – יאודה ן׳ דודון – יעקב לוי – אברהם מדינה – שמואל אזאנקוט
סוף התעודה מאת רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי יחייא בר אברהם בן חמו, הוא יצא בסוף המאה השלישית או אולי בתחלת המאה הרביעית מפאס, ויעבור דרך עיר וורליגאן ( העיר הזאת נזכרה בספר הקדוש לראב"ד ובאבן עזרא כי הייתה ידועה בימיהם לעיר של קראים ) דרומית מזרחית למרוקו ומשם יצא וילך לו עד לעיר ויניציא ששם מצאנוהו אחרי כן מגיה את ספרו הטורים שנדפסו שם בשנת של"ד – 1574.
רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.
כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.
ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.
ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.
בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.
אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.
רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא
רבי יוסף הכהן.
רבי שלמה בן מלך.
רבי שמעון בן לביא.
כלם ישבו בפאס.
רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.
ורבי חיים ביבאס.
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב, מגולי פורטוגל. אביו רבי משה נודע בפירושו על הספר " בחינת עולם " ובנו זה חיבר בשנת רס"ה בפאס " ספר הבתים " שני חלקים, והם קבוצת כל שאלות ותשובות הרשב"א יותר משלשת אלפים, בסדר ישר כפי תוכנם וענייניהם.
הספר הזה נשאר בפאס בכתב יד עוד עד המאה החמישית ואז הובל לירושלים. בחתימת הספר חתם המחבר את שמו בזו הלשון " הברכים אשר לא כרעו לבעל והאש והעצים סביב, חיים בן לאדוני הרב משה בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי מגולי ספרד, הוא היה רב מפרסם והתייחס אל משפחת עתיקה שמוצאה מצרפת ואשר מסורת בידה כי הם מזרע רבנו תם נכד רש"י, אמנם כל פרסומו של הרב הזה בקרב רבני המערב לא נשאר זכר אם חיבר איזה ספרים.
רבי אברהם אזולאי מגולי ספרד גם הוא, והיה גדול בתורה אכן לא נודע אודותיו עד מה.