מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו- רפאל בן סמחון
אמירת כל נדרי
סדר התפילות של יום הכיפורים נפתח בפיוט שהוא כעין וידוי ובנעימה מיוחדת שוברת לב, משום שחייבים להתוודות אחר הסעודה המפסקת:
לן אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי,
לך לבי וכליותי, לן רוחי ונשמתי…
אחרי פיוט זה, כל קהל בית־הכנסת עומד כאיש אחד בשקט מופתי, לשמיעת כל נדרי.
כל נדרי במכנאס
לעולם לא אשכח את התמונה היפה שנחקקה בזכרוני, המתארת את אמירת כל נדרי בליל־הכיפורים בעירי מכנאס, בבית־הכנסת של המשפחה על־שם סבי מוהרי״ע בן סמחון . בבית־כנסת זה התפללו בני משפחתו של המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין וכן בני משפחתו של ר׳ חיים מרעיון . על בית־כנסת זה נרקמו אגדות רבות, שליח ציבור שהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים, היה ר׳ דוד בן חסין צאצא של המשורר בן חסין, שני הסומכים שלו היו ר׳ אהרן בן חסין גם כן צאצא של אותו משורר ור׳ יהושע מריג׳ון זכ״ל .
בית הכנסת הזה שהכיל 80 מקומות ישיבה, היה מלא מפה אל פה, זאת בנוסף לחלק של יראים, שנהגו לעמוד במשך כל התפילות של היום הקדוש ולא ישבו בכלל עד תום התפילות. בכניסה של בית־הכנסת הזה, ישבו ״ליהוד למספ׳ריה״ (הרוכלים שבכפרים), אלה יהודים שחיו בכל ימות השנה בכפרי הסביבה לרגל מסחרם עם הגויים ובימים הנוראים וכן בשלושת הרגלים היו עולים העירה לחוג את החגים עם בני משפחותיהם. אלה היו אנשים בריאים בגופם, ואשר פניהן שזופי שמש, הם היו טיפוסים ברובם תמימים ועממיים .
כל המתפללים עטו ״גאלאביות״ לבנות ועטופים בטליתות ג״כ לבנות וכך היו נראים כמלאכי רום שירדו זה עתה להתפלל עמנו.
שליח ציבור היה כאמור ר׳ דוד בן חסין, קשיש ונמוך קומה, בעל עיניים חומות בוערות, זקנו צחור כשלג ויורד על פי מידותיו, מצחו גדול ורחב, פניו לבנים, ראשו מכוסה בצעיף החום כדרך רוב החכמים המיוחסים וכל כולו לבוש לבנים ולמעלה מזה ״הסלהאם״ הלבן (בורנוס) המוכר שלו. כל אלה נתנו לו תואר פני מלאך אלהים. הוא היה קם בכפיפת ראש לפתיחת ההיכל, עיניו כבושות בקרקע ומיד, כל הקהל עמד על רגליו, הושלך הס בבית הכנסת, הרב הזקן מתאמץ לפתוח את ארון הקודש ושני עוזריו ה״סומכים״ מוציאים את ספרי התורה ומשאירים את ההיכל פתוח, מיד נשמע קולו של ר׳ דוד הזקן והוא פותח במלים:
׳׳בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא״…
באותו רגע רואים אנשים מרצינים, קפואים ממש, ארשת פניהם משתנה, אחדים מזילים דמעה, אחרים מכסים את פניהם בטליתותיהם, שלא יראו אותם בוכים, התפילות והמתפללים מקבלים משמעות חדשה. החזן הזקן ממשיך בקול רפה וספוג כאב. . .
״ועל דעת הקהל הקדוש הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין״.
ברגע זה, כל המתפללים מרגישים מלוכדים כאגודה אחת, כי יום זה הוא היום המקודש מכל הימים, והחזן הזקן ממשיך בידיים רועדות להחזיק את ספר התורה ומצהיר:
״כל נדרי, ואטרי, ושבועי, ונדויי, וחרמי, וקונמי, וקונחי וקונסי, די נדרנא, ודי נדרנא, ודי אשתבענא, ודי נשתבע, ודי נדינא, ודי ננדי, ודי חרמנא, ודי נחרים, ודי אטרנא על נפשתנא, ודי נאסר, מיום הכפורים שעבר, עד יום הבפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכפורים הזה עד יום הבפורים שיבוא עלינו לשלום, נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונדויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי״.
באותה שעה, המתפללים חשים עצמם מזוככים מכל עוון ועונים לו בקול
רם:
״כולהון אתחרטנא בהון, יהא רעוא די יהוו שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין, ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לבל העם בשגגה״.
שלוש פעמים משננים את ״כל נדרי״ ובכל פעם היא נאמרת מפי חכם אחד משלושת החכמים המחזיקים כל אחד ספר תורה בידו וכל פעם בסולמות שונים. מדי פעם עולה קולו של החכם האומר אותה, הלחן המופלא מעלה יותר את התפעמות הלב של המתפללים.
הראשון מתחיל בטון נמוך, כמעט בלחש, השני עובר לסולם קולות גבוה ומכניס את כל הקהל לעולם יותר רציני והשלישי יותר ויותר גבוה.
אחר־כך אומר השליח ציבור את ההתרה את האחרונה.
שרוי לנו מחול לנו מותר לנו (ג׳ פעמים)
שרוי לנו ולכם ומחול לנו ולכם ומותר לנו ולכם (ג׳ פעמים
שרוי לנו ולכם ולכל ישראל ומחול לנו ולכל ישראל ומותר לנו ולכם ולכל ישראל (ג׳ פעמים)
שרוי לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מטה ומחול לנו ומותר לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה (ג׳ פעמים)
סלח נא לעון העם הזה בגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה ושם נאמר: ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (ג׳ פעמים).
והקהל חוזר על כל פסוק ופסוק.
תוכן תפילת ״כל נדרי״ והתרת נדרים ושבועות של כל ימות השנה, מטרתם להיטהר ביום הקדוש מכל שמץ של עוון. יש הסוברים שתפילת ״כל נדרי״ חוברה בארצות שמסביב לבבל, בסביבה שהייתה שטופה בהשבעות, משם נתפשט המנהג בכל הארצות ונתחבב על ההמונים אשר קצתם אמרוהו כנוסחה מאגית, אחרים משערים ש״כל נדרי״ נתחברה בימי הגאונים.
הערת המחבר : ספר החג והמועד, עמי 46: משערים כי ״כל נדרי״ נתחברה בתחילת ימי הגאונים ולא בבבל כפי שסברו, שכן גאוני בבל התנגדו לה בכל תוקף, אולם בעל ה״מנהגים״ סובר שתיקנוה בבבל, מה עוד שהיא מנוסחת בארמית ובבבל דיברו ארמית.
על יסודו של ניגון ״כל נדרי״ קיימות דעות שונות המייחסות אותו לתקופת האנוסים בספרד, הניגון מבטא את זעקת השבר של המעונים על קידוש השם בספרד. אחרי תפילת ״כל נדרי״ נהגו רבני בתי־הכנסת לברך את המלך (הסולטן) של מרוקו. אחריו עשו שתי ברכות מיוחדות, אחת ל״חתן בראשית״ והשניה ל״חתן מסיים״, המכונה ״חתן שמחת תורה״ . אחרי כל הברכות, נאמרה השכבה כללית לנפטרים, שבה כל אחד עשה השכבה לקרוביו ויקיריו.
כאן יש לציין שבכמה קהילות במרוקו, השתמשו בהשכבה מיוחדת בליל כיפור וזהו נוסחה:
נחית נפשין, ורחמין נפישין, ושביקת חובין, זכותא מעלייתא וחולקא טבא, לחיי העולם הבא, בין צדיקייא תהא מנוחת רבותינו, אצילינו, נזרי ראשינו, כלילי תפארתינו, מחמדי עינינו, רחם ה׳ אלהינו על כבוד החכמים והדיינים והגאונים והדרשנים, והחזנים והסנהדרין והסופרים והפייטנים וגבאי צדקה, ומלמדי תינוקות ובעלי מקח וממכר ומי שנפלה עליהם מפולת, ומי שנשכו נחש ועקרב, ומי שטרפם אריה ביער ובדרך ובמארב, ומי שנטבעו בים ובנהרות, ומי שמתו ביבשה איש או אשה בצמא, ומי שמתו במגיפה או במיתה משונה ביד אומה קשה, וכל שמסרו נפשם להריגה על קדוש השם, בין בארצנו, בין בכל העולם, בין במזרח, בין במערב, בין בצפון, בין בדרום, בין בעיר, בין בשדה, וכל מתי ישראל אנשים ונשים וטף, המלך ברחמיו הרבים יחוס ויחמול עליהם, ויחלץ עצמותיהם, ויכפר אשמותיהם, וימחול עוונותיהם, ויפיל בנעימים חבלם וחלקיהם, וישים כבוד מנוחתם עם צדיקים בגן עדן עם ישיני חברון וחברת משה ואהרן, וילוה אליהם השלום, ועל משכבם יבוא שלום ותהיה עמידתם והקיצתם בתחיית המתים בעגלא ובזמן קריב, אמן.
גם לקהילת דבדו יש השכבה מיוחדת הנאמרת גם־כן בליל יום הכיפורים. אחר תפילת ערבית.
רבים מבין יקירי הקהל, חסידים ואנשי מעשה נהגו להישאר ללמוד והיו גם שעשו את כל הלילה בלימוד בבית־הכנסת, היו גם שנהגו להישאר עומדים על הרגליים בזמן התפילות ביום כפור בלי לנוח רגע, כרמז ״כי למשפטיך עמדו היום״ (תהלים קיט ל) והיו שעשו גם תענית דיבור.
בתוניסיה היראים הקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.
עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
ז. נגד יבום על ידי אח משומד
ר׳ אליהו מזרחי(נפטר רפ״ה/1525) דן בשאלה בדבר אדם ערירי שאחיו היה משומד. כדי למנוע שאשתו תתיבם על ידו, כתב לה גט על תנאי שאם ימות יהא הגט תקף. מיד לאחר שמסר את הגט לשליח להוליכו לאשה – נפטר. השאלה האם הגט תקף. תשובת הרא״ם חיובית, בין השאר מהנמוק דלקמן:
וכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דמתייא לידי תקלה (=וכי חכמים מתקנים דבר שמביא תקלה?) והתורה שאמרה ״כי ישבו אחים יחדיו״ (דברים כה: ה) אחים ביהדות קאמר, ד״דרכיה דרכי נועם״ כתיב, ולשמא יחזור (בתשובה) לא חיישינן.
ח. נישואי אשה שנייה – אם הראשונה מורזית
הרשד״ם דן במעשה באשכנזי שאשתו מורדת ורוצה לשאת אשה שנייה. השאלה האם תקנת רבינו גרשום חלה עליו גם במצב זה. מסקנת הרשד״ם:- רבי שמואל די מדינה
לא יעלה על דעת בן אדם שיהיה האיש אסור בנחשתים ידיו ורגליו ואשתו שוחקת ממנו. חלילה, שיש בזה כמה איסורים ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה בדעת הרב לתקן עליו.
מותר לו אפוא לשאת שנייה ואין בידו און. אדרבא, המעכב בידו הוא החוטא.
ט. כפיית אשה לעבור לעיר אחרת
בהלכה קיימות הגבלות על הוצאת האשה מעיר מגוריה לעיר אחרת, לפי רצון בעלה (אהע״ז, סי׳ עה). אולם יש מצבים בהם מותר לבעל לכפותה לעבור למקום אחר. אדם רשאי לכפות את אשתו לעבור לעיר אחרת, אס במקום מגורי האשה חייו של הבעל בסכנה. שני חכמי מארוקו, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ ידידיה מונסונייגו כותבים: כיון שהתורה דרכיה נועם, הרי אם יוכיח על ידי עדים שבהליכתו לעיר מגוריה הוא מסתכן, רשאי לכוף אותה לבא לעירו.
י. בחלוקת ירושה בין האלמנה והבנים
ר׳ יעקב אבן צור נדרש להכריע בסכסוך בין בנים הדורשים חלקם בירושת האב ובין אמם, הטוענת שבעלה הבטיח לה בכתב את כל רכושו. החכם מצדד בזכות הבנים, וכותב: ״חס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי (=אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו״. החכם אומד את כוונתו של המוריש ומניח, שרצונו היה שגם הבנים יירשו, כי כך מחייב ההגיון והצדק, כשאין להעלות על הדעת שהאב רצה לשלול מבניו את הירושה כליל. יש כאן שיקול המנוגד לפורמליזם, המתבטא בכתב שהאשה נאחזת בו.
יא. מוציאים נכסי הבעל שתפשה האלמנה
היו אלמנות שהעמידו את היורשים בפני עובדה, ותפשו את נכסי הבעל, ואילו היורשים, או האפוטרופוסים, רצו להוציא הרכוש מידיהן. בנושא זה דן ר׳ יוסף קארו. הוא דוחה זכותן בנכסים בששה נימוקים, ומסיים כך:
בזה אין מדת הדין לוקה והוי דרכיה דרכי נועם, כי בהיות הנכסים ביד שליש יוכלו היתומים לפקח בשלהם ולישא וליתן בהם על ידי השליש, וזה דין אמת ומשפט צדק־.
יב. טובת הילד
שלומו וחינוכו של הילד הם שיקול מכריע, כאשר דרכי ההורים נפרדות. כרגיל, הילד אצל אמו עד גיל שש, ומעל זה אצל האב, כי הוא מחנכו לתורה ולמצוות. אולם אם קיימת מגבלה אצל האם המעמידה בספק את יכולתה לטפל בתינוקה, הדין שונה. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס (נפטר תר״ג/1843). מעשה באדם שגירש את אשתו העיוורת, ויש לו בן בגיל שנתיים. הוא משלם לה מזונות כפי שקבעו ז׳ טובי העיר והחכמים, אבל רוצה לקבל את הילד, כי הוא חושש שבהיותה סומית לא תוכל לגדל אותו כדבעי ולהשגיח עליו, ״וגם דרכם של תינוקות לטייל ולשחק בשווקים וברחובות ואמותיהם משמרות אותם״. האב אומר, כי הדין שהתינוק אצל אמו אמור ״דוקא באשה שלא כהו מאוריה, כי לא דברו חכמים אלא בחיים ולא במתים, וסומא חשוב כמת לכל דבריו, והתורה דרכיה דרכי נועם, ואם בנו יישב אצל אמו הסומא, ימשך ממנו כמה נזקים וחבלות, משום שאין לה כח לגדל אותו״. אף כי הדברים מושמים בפיו של האב, אלה דברים שהחכם מסכים עמהם, בהתבסס על ״דרכיה דרכי נועם״
יג. סקרנו נושאים בתחום המצוות שבין אדם לחבירו. יש גם דינים שבין אדם למקום שפסוק זה הובא כאסמכתה. ר׳ בנימין זאב מסתמך על כך בהקשר לסיבת האמירה של ״ויהי נועם״ במוצאי שבתות, ור׳ יעקב בן שמואל חאגיז(ש״פ-תל״ד, 1674-1620) בענין דין התעטפות בטלית. אולם מאלפים הנושאים בתחום יחסי האנוש בהם נאמר פסוק זה, כדי לבסס הלכה מקובלת, או כדי לבטא עמדה חדשה.
לסיכום, המקורות שהזכרנו הם רק מבחר מתוך הספרות של התקופה, ואף מאלה ניתן ללמוד, כי הפסוק ״דרכיה דרכי נועם״ משמש אסמכתה לשורה של מצבים בהם תחושת הצדק של הדיין מתקוממת נגד פורמליזם משפטי, שיש בו עוות או עוול לאדם. וכן ברצונו לטפח תודעה של אחוה ושלום, קיומם של סדרי חברה לטובת הציבור. ההלכה מעניקה לדיין מרחב של שיקולים התלויים בהגיון וברגש מוסרי, תוך חתירה לצדק מירבי, התחשבות בפרט ובתנאי חייו. טובת האדם ושלומו הם מטרה קדושה, שהשופט והמנהיג נדרשים לשים לנגד עיניהם. כאמור, ההתנהגות הנתבעת, לפי הדוגמאות שהבאנו, תואמת נורמה מוסרית מקובלת ולא מידת חסידות או לפנים משורת הדין.
סוף המאמר " דרכיה דרכי נועם "
? Dans ce contexte, la situation des Juifs était-elle vivable
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Dans ce contexte, la situation des Juifs était-elle vivable ?
Albert Memmi a écrit dans son ouvrage Juifs et Arabes : « La fameuse vie idyllique des Juifs dans les pays arabes, c'est un mythe !… Les communautés juives vivaient dans les ténèbres de l'histoire, l'arbitraire et la peur, sous des monarques tout-puissants, dont les décisions ne couvaient ni être abolies, ni être discutées… Jamais, je dis bien jamais – à rart deux ou trois époques circonstancielles, comme la période andalouse et encore – les Juifs n'ont vécu en pays arabe autrement qu'en diminués, exposés et périodiquement assommés, massacrés, pour qu'ils îe souviennent bien de leur condition
Faisons appel à deux citations que Joseph Tolédano a placées côte à cote dans son ouvrage L'Esprit du Mellah : celle d'André Chouraqui qui affirme que « Les Juifs furent en définitive plus heureux en terre d'Islam qu'en Europe » et celle du rabbin Habib Tolédano (XVIIIe siècle) pour lequel « L'exil est partout pénible, mais au Maroc, sept fois plus.» La complexité des relations judéo-musulmanes au Maroc est décrite dans le chapitre intitulé Eux et nous de L'Esprit du Mellah. Revenons à André Zhouraqui : Dans La saga des Juifs d'Afrique du Nord, il clarifie sa pensée : « Le plus souvent, le Juif était considéré non pas comme un étranger ennemi, mais comme un protégé méprisé et qui devait racheter son mépris par des fonctions indispensables qu'il remplissait dans la Cité musulmane. Si bien que les humiliations de la condition de dhimmi, la gifle annuelle qui accompagne la remise au caïd de la jiziya, les injures habituelles, les coups récoltés au passage, les bousculades, toute honte bue sont admis comme des réalités courantes dont on souffre à peine.» Tout est là : l'humiliation de la part de l'autre et l'humiliation institutionnalisée furent peut-être des réalités courantes auxquelles on feignit de s'habituer… tant qu'il n'y eut pas d'autre choix
Y a-t-il eu une botte secrète à la survivance juive ?
Encore une fois, les historiens ne peuvent expliquer la survivance du peuple juif au travers des âges et des continents. La condition de bouc émissaire de service n'a pas réussi à éteindre la flamme qui l'anime et il a su trouver des réponses à l'essentialité, réponses qui l'ont aidé à transcender une réalité douloureuse. Des réponses ont été trouvées dans l'exégèse qui, avec la création artistique, ont su faire vibrer les fibres de l'âme et faire résonner l'être dans la plénitude et la sérénité. À ce titre, les soirées nocturnes liturgiques des baqashot ont constitué une des facettes diamantées de l'élévation spirituelle. Le Juif a maintenu une aura qui a fait maintenir le respect auprès des autres. En dépit de tout. Qu'importent les ténèbres de la nuit? Le Juif invoque les lendemains qui chantent en joignant le psalmiste (57-9) : « Réveille-toi, ô mon âme, Réveillez-vous, ô luth et harpe, Je veux réveiller l'aurore
Après la description des massacres qui se tinrent en 1790 du temps de Moulay Yazid, le poète David Hassine dont l'œuvre Tehila LeDavid a été étudiée et traduite par Ephraïm Hazan et André Elbaz, concluait ainsi son poème : « Nous avons vu les tourments qui précèdent l'ère messianique, mais le Messie ne s'est pas empressé de venir à nous. Nous l'avons entendu tous les jours, avec amour, avec passion. Souviens-toi Dieu ! N'oublie pas ton alliance ! Sauve, sauve Ton peuple !… Que le Saint d'Israël, notre soutien, nous envoie Son Messie sans délai ! Les justes verront et se réjouiront, et les pervers auront la bouche close.»
LES MELLAHS
De quand datent les Mellahs ?
En 1276, le sultan mérinide Yakoub Ben Youssouf intervint personnellement pour faire cesser le massacre des Juifs de Fès qui fut déclenché par la rumeur selon laquelle un Juif aurait agi de façon incorrecte envers une Musulmane. Ce fut en 1438 que les Juifs furent transférés dans un quartier spécial près du palais royal, suite à des émeutes imputables à la rumeur selon laquelle les Juifs auraient versé du vin dans les lampes d'une mosquée. D'autres Mellahs furent construits à Marrakech en 1557 et à Meknès en 1682. Aux premiers symptômes de troubles ou d'instabilité politique, les Juifs se hâtaient de regagner le mellah et de s'y barricader.
Les Mellahs protégeaient donc la population juive en cas de debordements de la populace…
Ce fut le cas au tout début. Par la suite, les Mellahs furent créés pour assurer la ségrégation des Juifs plutôt que leur protection. Ainsi, Moulay romane obligea les Juifs des ports à vivre dans un quartier spécial. Les Juifs avaient des contacts commerciaux avec les Européens. Or, le souverain redoutait que de tels contacts avec des Infidèles ne finissent par influencer des Musulmans et par les éloigner de leur religion. Entre 1805 et 1808, des Mellahs furent créés à Mogador, à Tétouan, à Rabat et à Salé. Lorsque le Mellah de Mogador fut construit une quinzaine d'années plus tard, l'accès à partir du quartier musulman de la Médina se faisant par le biais d'une rue en Vé de façon à ce qu'en cas de razzia, les . ooquants ne puissent y pénétrer qu'un ou deux à la fois
מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
תפילת שהרית
עוד מהבוקר השכם אפשר לראות אבות ובנים פוסעים במהירות לבית הכנסת. אחרי האבות פוסעים הבנים כשהם נושאים תחת בית־השחי, סידורים ומחזורים, רובם בכריכות עור. אחרים טעונים על כתפיהם שרפרפים או כריות כדי לעמוד עליהם, כי העמידה כל היום קשה ובפרט כאשר אין נועלים נעליים רגילות. הכריות שימשו לישיבה וגם עמדו עליהן לאחר ששלו את נעלי הגומי מעל רגליהם. השרפרפים שימשו ככלי מושב בבית־הכנסת משום שבימים אלו, המוני בית ישראל ממלאים עד אפס מקום את בתי התפילה ואין אף מקום פנוי לישיבה.
[anti-both]
המדקדקים ואנשי מעשה אשר עשו כל הלילה בלימודי זוהר וקבלה בבית הכנסת, באשמורת הבוקר קראו את ״כתר מלכות״, כי הרי יודעים הם שיום כיפור הוא יום הקדוש בשנה, יום מחילה וסליחה, יום חסד ורחמים.
ביום הזה, יודע כל יהודי שכל אחיו בארצות פזוריהם כמוהו עומדים ועיניהם כעיניו צופיות למרום ומבקשים גם הם רחמי שמים, בתפילות ותחנונים, על־כן נהגו בתפילת שחרית, להרבות באמירת הרבה פזמונים ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם ור׳ משה אבן עזרא ועוד.
בכמה קהילות נהגו לבוא לבית־כנסת ביום כיפור עם פרי ה״חבוש״ ביד, כשהוא מקושט ונעוצים בו עצי ציפורן, אשר שימש להם להרחה.
סדר העבודה
הפיוטים של סדר העבודה שבתפילת המוסף של יום הכיפורים, נאמרו מתוך התרגשות רבה ובלחנים מסורתיים מלאי געגועים. אחד מקטעי השיא של ״סדר העבודה״ הוא המתאר את כניסתו של הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא מתוודה, תוך הזכרת השם המפורש. החזן והקהל קוראים בנעימה המסורתית:
והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ותוך כך כורעים המתפללים ומשתחוים ונופלים על פניהם מול ארון הקודש. בגמר תפילת שחרית, אחדים מן הקהל נהגו להישאר בבית־הכנסת לקרוא תהלים.
תפילת מנחה
לפני תפילת מנחה, נהגו לפזם כמה תוכחות והידועה שבהן היא התוכחה של ר׳ אברהם אבן עזרא:
״בן אדמה״ אשר יהודי מרוקו רגילים לאומרה לפני מנחה עם התרגום לערבית־יהודית. אנו מביאים אותה במלואה עם התרגום:
בן אדמה
ע. בן אדמה יזכור במולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:
ת. וולד אל־אראד, יתפ׳ככר די וולדאתו, וואקת איזי חדדו, ירגיע אל־די רבבאתו:
ע. קום והצלח, אמרו לבן חמש, מעלותיו עולים עלות שמש, בין שדי אם ישכב ואל
ימש, צוארי אב יקח למרכבתו:
ת. קום וסגא, קולו לוולד כ׳מס סנין, דרוג׳ו טאלעין כאמאן טלוע א־שמש חליבו עסל ירדע בין אסננין, אוממו תפיראח, באבאה יטלב לרב לחנין כ׳ללילי וולדי יא רבבי נתי די כלקת׳ו.
ע. מה תאיצון מוסר לבן עשר, עוד מעט קט יגדל ויוסר, דברו לו חן חן ויתבשר שעשועיו יולדיו ומשפחתו:
ת. וולד עטר סנין לאדאב לא תדכרוהולו, שוואיי בשוואיי וויתרתבלו עקלו, תכללמו
מעאה, בלחן ובססרולו, מפ׳סט יאטר, ענד אהלו וקבילתו:
ע. מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים, בז למוסר לועג לקול מורים:
ת. אמא לדאד אייאמו והווא מול עשרין, פירך לג׳זלאן מא יטבהלו פ׳לחין, ידחק על שיוך
ווידזהזא פ׳למעללמין, ת׳אייה ברוחו א־טריק למעווזא ג׳ררתו:
ע. בן שלושים נפל ביד אשת, קם והביט הנו בתוך רשת, ילחצוהו סביב בני קשת,
משאלות לב בניו ולב אשתו:
ת. וולד תלאתין להמום יבדאוו עליה, דאר ברוחו פ׳סבכא סאב רזליה, מכ׳טורו כתיר
ועממרו מא יזאזיה, מהווסינו אולאדו מעא מראתו:
ע. נע ונכנע משיג לארבעים, שש בחלקו אם רע ואם נעים, רץ לדרכו ויעזוב רעים, על
עמלו יעמוד במשמרתו:
ת. וולד לארבעין יבדא ינקסר קלבו, יפ׳רח בגרעתו אללי עטאלו רבבו, יתבע טריקת׳ו
ווית׳רק סחאבו, עלא עדאבו או־עלא סקא זרית׳ו:
ע. בן חמישים יזכור ימי הבל, יאבל כי קרבו ימי אבל, בז בעיניו את כל יקר תבל, כי יפחד פן קרבה עתו:
ת. וולד לכ׳מסין קלבו יבדא ינהזם, ידדו עלא כ׳דדו גייר כא יבאת יכימיס, מא פ׳טן
בראסו כיף חסל פ׳האד להסס, קלבו כ׳אייף לאמא יקררב אוקת׳ו:
ע. שאלו מה היה לבן שישים, אין מעשיו בדים ושורשים, כי שרידיו דלים ונחלשים,
לא יקומון אתו במלחמתו:
ת. מול א־סתתין פ׳עאלו מאהוסי דאהר, ארראי וסוואב ענדו ית׳וסאב דאהר, א־ סלא
ודדין פ׳כל יום הווא יכתתר:
ע. אם שנותיו נגעו אלי שבעים, אין דבריו נראים ונשמעים, רק למשא יהיה עלי רעים,
יעמס על נפשו ומשענתו:
ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב סבעין, כלאמו מא ידהר־סי קדדאם א־סאמעין יקלאל עליה
חתא א־נדר דלעין, עלא עככאייזו מחני פ׳י תמסיתו:
ע. בן שמונים טורח עלי־בניו, אין לבבו אתו ולא עיניו, בוז ליודעיו ולעג לשכניו, רוש
בכוסו גם לענה פיתו:
ת. מול תמאנין אולאדו מקללקין מננו, מחקור ענדהום חבאבו וזיראנו, לכ׳בז ולמא מררין מן קבאלת עינו, קארי חסאבו אמא נהאר תיקום עיטת׳ו:
ע. אם שנותיו יגיעו למנין תשעים, אברי גופו, אצלו כולם רעועים, עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.
ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפאצלו כמלין דימא ענדו מזעזעין, חתא עדאמו או ערוקו איבאנו מצעצעין, זלדו תכממס או קררב אוקת׳ו, וולד אל־ארד יתפככר די וולדת׳ו, אוקת לחדד ירזע ללי רבבאת׳ו.
ע. בן מאה שנים במהרה הולך וחרב, לא נותרה לו זקיפות קומה ולא זריזות הגו, הבט
בנכדיו, שבע בטוב עולם, מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.
ת. וולד מייאת עאם, פ׳אני הווא דג׳ייא, מא בקאתלו אוקפ׳א וואלא מסייא, סאלי
חפ׳אדו וסבע מן כייר דנייא, ראקד פ׳י פ׳ראסו מא טאללעין לחסבת׳ו.
ע. בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת, אשר בן־אנוש, שהגיע לגיל זה כעת. במותו
יקברוהו בניו וקרוביו, ישמחו צאצאיו, יחד עם אוהביו.
ת. בן מייא ועסרא כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, נהאר
מות׳י ידפ׳נוה לולאד ולקראב, ופרחו זמיע לולאד מעא לחבאב
. ע. אשרי בן אדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו, מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו, מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו, והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו! ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.
ת. אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, מסא פ׳י תלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום כמלין פ׳ידדו, למצוות ללו עמל, פ׳עולם הבא, ליה ותעררדו, נאט כמלין יקולו עליה אבייאדו, מתבבעין פ׳י טריקוני כללהא אולאדו.
ע. אחרי זאת כמת יהי נחשב, אשרי איש נחשב לגר תושב, אין בלבו רעיון ולא מחשב,
רק לאחרית נפשו ומשכורתו:
ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפ׳אסלו כאמלין תסיבהום דימא מוזזעין עדאמו
וערוקו חתא הומא מדעדעין, זלדו מכממס וכא יקררב אוקת׳ו: מול מייאת עאם פ׳נא הווא דג׳ייא, מא בקאטלו לא אוקפ׳א וואלא מסייא, סאף חפ׳אדו
וסבע מן כייר א־דונייא, מנכ׳לין אהלו ומא טאלעין לחסאבו: מנור האד־סי כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן די אוסל להאד לחסאב, נהאר מותו ידפ׳נוה בלעוד ורבאב, יפ׳רחו זמיע לולאד מעא לחבאב, כיף אננאדיר חין יטלע פ׳י אוקת׳ו: אבייאד אל־אינסאן די מסא בתלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום פ׳דדו, פ׳עולם הבא מא כאיין מן יטררדו, א־נאס כאמלין יקולו אבייאדו, כיללא אולאדו מתבעין פ׳י טריקת׳ו, והווא מסא יסיב ראחת׳ו:
מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון
מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו
יגאל בן־נון
עוד לפני ההכרזה על עצמאותה של מרוקו, במארס 1956, היו משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי מוטרדים מגורלה של יהדות מרוקו. שליחים ישראלים רבים ניסו לשכנע את מנהיגיה לאפשר חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי המלך אלא גם עם נציגי המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת ארצה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את המדינה, שכן בזכות השכלתם הצרפתית היה ליהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית ובמסחרה. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי ישראל פתרון שהתבסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארצות הברית במרוקו. בכך הם טיפחו את המיתום האנטישמי של שליטת יהודי ארצות הברית בממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. כיוון חשיבה זה בא לידי ביטוי בין השאר בהזמנת אלינור רוזוולט2 למרוקו במארס 1957 בידי ג׳ו גולן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי. גם לקראת ביקוריהם של המלך מוחמד החמישי בוושינגטון בקיץ 1957 ושל בנו חסן השני במארס 1963 נערכו נציגי ישראל ונציגי ארגונים יהודיים עולמיים לארגן מבצעי הסברה מיוחדים כדי להרשים את השלטון המרוקני ביכולתה של יהדות ארצות הברית לגייס משקיעים אמריקנים לביצוע פרויקטים במרוקו. כבר באוגוסט 1961 הושג הסכם בין ישראל למרוקו על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת פיצוי כספי, ומבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין לגורלו של ההסכם וחיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכת הישראלים, אם המלך ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל בתחום הביטחוני, שהחלו בראשית פברואר 1963.
ביקור אלינור רוזוולט במרוקו
ג׳ו גולן הבחין שלאחר קבלת העצמאות הבינו ראשי המדינה החדשה שהנושאים החברתיים והכלכליים חשובים יותר מן הנושאים הפוליטיים. הם הבינו שגם אם יאושר למדינתם סיוע כלכלי הם עדיין לא ערוכים להשתמש בו כראוי. רק פיתוח התעשייה והחקלאות יצמיח מעמד פועלים המודע למשימות המוטלות עליו, ושיכול להיאבק למען שיפור רמת חייו של העובד. עם זאת, בתחום הפוליטי ההערצה למלך שהיה קשוב לבנו, יורש העצר מולאי חסן, הבטיחה יציבות חברתית בארצו. לדברי גולן מרוקו רצתה לאמץ מדיניות שקולה בסכסוך בין ישראל לעולם הערבי ואף הרחיקה לכת בתקוותיה לשמש מגשרת בסכסוך זה, אך עמדה זו הייתה של העילית החברתית ולא שיקפה בהכרח את תחושות דעת הקהל הכללית. בתוך המדינה התנהל מאבק סמוי בין היסודות המתקדמים לאלה השמרנים. האחרונים שאפו למשטר תאוקרטי בעל מאפיינים פאודליים. מצבו של המיעוט היהודי היה עדין. שערי המדינה היו חסומים בפניו וחופש התנועה שלו, זכות בסיסית של אזרחים, היה מוגבל. יהודי מרוקו לא רצו לוותר על קשריהם עם ישראל, שאליה היגר כבר שליש מן הקהילה, אך קשרי המשפחה בין שני עברי הים התיכון היו מקור לחשדנות.
בראשית ינואר 1957 נפגש גולן בארצות הברית עם פעילת זכויות האדם, אלינור רוזוולט, והציע לה לקיים ביקור במרוקו בתאריכים 30-18 במארס.1957 לקראת ביקורה נפגש אתה שוב ב־17 במארס במדריד לשם תדרוך פוליטי לקראת נסיעתה. בספרד סירבה רוזוולט להיפגש עם הגנרל פרנקו, אך ביקרה יחד עם גולן במוזאון הפראדו. על פי תכנית תיור מפורטת שהכין גולן היא הייתה אמורה לבקר בערים פאס, מראכש, קזבלנקה, רבאט וטנג׳ה. מטרת הביקור הייתה כפולה: להכיר את מצבה הפוליטי והכלכלי של מרוקו ולסייע לה בתחום ההשקעות, וללמוד את בעיותיה של הקהילה היהודית ולדאוג לזכויותיה בפגישותיה עם הנהגת המדינה. כחודשיים קודם לכן צייר גולן לפני רוזוולט את תמונת המצב המדיני במרוקו והציע לה רשימת אישים להיפגש עמם בביקורה. מהצעותיו אפשר ללמוד על מצבה של המדינה הצעירה אחרי עצמאותה ועל יחסה לקהילתה היהודית. אחרי סגירת מחנה המעבר ״קדימה״ לעולים, הגבילו שלטונות מרוקו את יציאת היהודים לישראל. לכן הציע גולן להעלות את עקרון הזכות להגירה חופשית בשיחותיה עם המלך, עם יורש העצר ועם חברי הממשלה, ולהדגיש שארצות הברית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בזכות זו. גולן הבטיח לה שנציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו, יוסף רפאל טולדנו, והשר לאון בן־זקן, יספקו לה מידע מפורט על הקהילה ויסיירו אתה ברובע היהודי בקזבלנקה.
הוא תיאר בפרוטרוט את תכונותיהם של אישים בהנהגה המרוקנית והמליץ לרוזוולט להיפגש אתם. עוד יעץ לה לקיים שיחה בארבע עיניים עם המלך ללא מתרגמים ומתווכים, כיוון שרק כך ידבר אתה המלך על נושאים עדינים, ועם השר הבכיר ביותר בממשלה, עבד אל־רחים בועביד שזכה להערכה רבה בארמון ובקרב המפלגות, ולהציע לו סיוע טכני אמריקני להכשרת מנהלים מקצועיים. כן הציע לאורחת להיענות להזמנתו של השר לאון בן־זקן לארוחת ערב בהשתתפות נכבדים יהודים ומוסלמים, שכן בכך היא תעודד אותו במשימתו העדינה ליצור אקלים נוח לידידות יהודית־מוסלמית.
משימה זו היא חלק משאיפה של המרוקנים לראות בארצם גורם מתווך בסכסוך בין מדינות ערב לישראל. המלך, ובעיקר עבד אל־רחים בועביד וראשי המפלגות, הצהירו לא פעם על רצונם לראות ביחסים הטובים השוררים בין יהודים למוסלמים במרוקו דוגמה לחיקוי במדינות המזרח התיכון. האישים שעליהם המליץ גולן לרוזוולט להיפגש עמם היו מהדי בן־ברכה הליברל שנאבק באנאלפביתיות, ראש הממשלה מבארכ בכאי הנאמן למלך, ראשי איחוד העבודה המרוקני מחג׳וב בן־םדיק וטייב בן־בועזה, שר הפנים דרים מחמדי ואישים מן האופוזיציה כעבד אל־הדי בוטלב ואחמד בן־םודה, שני חברי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, והנסיכה ללה עיישה, שתסייר אתה במוסדות סוציאליים. גולן הציע לקיים פגישה גם עם השגריר האמריקני ברבאט, קוונדיש קנון.
פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו
משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg
פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו
דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.
הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.
הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.
איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.
ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.
הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.
כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.
תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.
הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.
לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.
השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה.
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
החזרה ארצה
בחג החנוכה, בדצמבר 1917, כבשו הבריטים את ירושלים, ובאוקטובר 1918 שוחררה כל ארץ ישראל. מלחמת העולם הראשונה נסתיימה, ומפקדי המחנות פקדו לארוז את כל החפצים. מיסטר הורבלום נכנס לבית הכנסת והודיע שהמלחמה הסתיימה, וכל אחד מהמהגרים רשאי לעזוב את אלכסנדרייה ולנסוע לאן שיחפוץ.
לגבינו, הקהילה היהודית באלכסנדרייה, הסתיים השלטון התורכי, וארץ ישראל נמצאת תחת שלטון אנגלי.
הסבא מקיים שבועתו
היה עלינו, על משפחתי ומשפחת רבי דוד אזולאי, לקיים שבועת הסבא, לחונן עפרה של ארץ ישראל, לאחר ארבע וחצי שנות גלות. כל נפש קיבלה 5 לירות סטרלינג. ארזנו החפצים ויצאנו ברכבת מאלכסנדרייה לקנטרה, היכן שנמצאת תחנת הרכבת היום. ברכבת זו לא היו כיסאות, וכל הנוסעים נסעו בעמידה, מלבד משפחת אזולאי, שנמצא לה מקום ישיבה. הנסיעה ארכה כיומיים. מלאי התלהבות התקרבנו לירושלים, כששירה בוקעת מגרונותינו ״שאו ציונה נס ודגל״. ופתאום, נעצרה הרכבת, האנשים קפצו מהחלונות, והשירה הפכה ליללה. מיהרו להוריד מהרכבת את רבי אזולאי. הייתה תאונה, ואינני זוכר בדיוק מה גרם לה. ברדתנו, מצאנו עצמנו מוקפים באנשים, אשר חילקו לנו עוגות וחלב, העלו אותנו למכוניות משא והסיעו אותנו לשכונת הבוכרים בבית חסידוף, בירושלים. משפחתי הלכה לחפש מקום מגורים בעיר העתיקה, ומצאנו לנו חדר על יד ״שריה אל עתיקה" (בית הממשל העתיק). בחזרה לבית חסידוף, כאשר התקרבנו לביתו של רבי דוד אזולאי, נשמעו צעקות נוראות. נאמר לנו, שציון, האח של עקיבא, נהרג מפצצה, אשר הטמינו הטורקים. הפצצה נמצאה על ידי ילדים, והם שיחקו בה. המחזה היה נורא, ציון נפצע בדרכו לבית המדרש. כשהוא פצוע רץ הביתה, נפל לזרועות אמו ונפטר.
הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת אל־סור, על יד הכפר עזרייה. לרב דוד היה קשה להשלים עם מות בנו, שהיה רך בשנים וגדול בתורה, והיה מיועד להיות רב ולהמשיך בדרכי אביו. בעקבות מותו של ציון, ירדה משפחת דוד אזולאי לגור אתנו, בעיר העתיקה.
בשל היותו רב ונכבד עדה קיבל הרב אזולאי מקום מגורים בבית הכולל, בקומה השנייה, וכן תמיכה מקופת "תפארת ישראל״, על כך שהיה מלמד את הילדים.
כל עדה בנפרד
בעיר העתיקה היו הבדלים עדתיים בין האשכנזים, הספרדים והמוגרבים. ההבדל הבולט היה בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים נקראו בפי האשכנזים "פרנקים״. נישואין מעורבים בין עדות לא היו, ובעיקר לא בין ספרדים לנטורי־קרתא. כל עדה ניהלה את חייה בנפרד. האשכנזים לא קנו דברי מזון ובשר מהספרדים בשל ספקות הכשרות. המוגרבים, "המערביים״, בחרו לגור ברחוב המוגרבים, עם הערבים המוגרבים, בשל זהות המנהגים והתרבות. חאג׳ אמין אליחוסיני דאג להביא מרוקנים מוסלמים לגור במדרגות היורדות לכותל המערבי, ברחוב חברון, בשריה־אל־עתיקה, בחמם־אל־עין, בשער שכם ובמספר בתים על יד הכותל. מהם היו: קצבים, סנדלרים, מוכרי דגים, חלפנים וסוחרי ביצים. בתי הכנסת היו גם הם בנפרד לכל עדה: "רבי אלעזר״, "תלמוד בית הכולל״, השייך למוגרבים ברחוב חברון, כולל שבו שני בתי כנסת, עליון ותחתון, ישיבה ומקווה, וכן חלק ניכר מהר הזיתים, היו רכוש ״העדה המערבית". לספרדים יוצאי טורקיה וספרד ודוברי הלדינו היה שייך בית הכנסת ברחוב היהודים, ״יוחנן בן זכאי״. לאשכנזים – בית הכנסת "הרב יהודה אלחסיד״, הנקרא "החורבה", ישיבת ״עץ החיים״, ישיבת "חיי עולם" ברחוב חברון, בית הכנסת "ניסן בקי׳ ברחוב הקראים ושטח גדול ומוכר של בתים: בתי ספר ובתי כנסת, הנקראים "בתי מחסה". עלי לציין שבית הכנסת הנקרא ״החורבה" שימש מקום קליטה בשל היותו גדול, ולשם ברחנו בכל המאורעות.
המקומות חאן־אל־זיית, באב־אל־חוטא, באב־אל־זהרי ובאב־אל־סינסלה היו בידי הערבים. רוב הבתים שגרו בהם יהודים נשכרו מערבים. יש לציין, שהעדה הספרדית קבעה את המדיניות בעדות השונות בעיר העתיקה בזכות השפה ואורח החיים, הדומים לתורכים השליטים. לאחר שנה של מגורים בשריה־אל־עתיקה (בית הממשל העתיק) עברה משפחתי לגור ליד בית הכולל, למבנה ערבי, בשכנות עם משפחת דוד קודש.
סוף הפרק : מנהגי יהודי מרוקו ליום הכיפורים-רפאל בן שמחון
תפילת מנחה
תפילת מנחה נפתחה בקריאת ״עקידת יצחק״ הנאמרת בצוותא ובהתרגשות רבה מפי כל הקהל. בשעת הוצאת ספרי תורה נוהגים לקרוא את התוכחה ״עת שערי רצון״ שהיא כעין רמז לעקידה. אחרי קריאת התורה מפטירים מספר יונה שבו מומחש הרעיון העיקרי של יום הכיפורים: סליחה, מחילה וכפרה לחוטאים החוזרים בתשובה. הפטרת יונה זכתה תמיד לחשיבות מרובה ומיוחדת בקרב המוני העם, רבים מקדישים לה עד היום סכומי כסף גדולים וקונים את העליה למפטיר בכל מחיר. גם חשוכי בנים או אלה שיש להם רק בנות לא יוותרו על הפטרת יונה ויקנו את העליה למפטיר של ספר יונה בדמים מרובים בתקוה לזכות בבן זכר.
הנעילה
לאחר תפילת מנחה וסמוך לשקיעת החמה, מגיע היום הקדוש לסיומו בתפילת ״הנעילה״ על שם נעילת שערי בית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים.
לפי מסורת העם פתוחים כל היום שערי שמים לקבל תפילות ישראל, על־כן מאוד מחשיבים את תפילת הנעילה ובשעה אחרונה זו מבקש כל אחד להיטיב עוד יותר את מעשיו, כדי שה׳ ייטיב עימו ויחתמהו לחיים. בית־הכנסת מלא מתפללים ואותות העייפות מורגשים על פניהם וכולם מתעוררים ומתחדשים לקראת הסיום הנעלה של היום. לפני הנעילה משמיע חכם בית־הכנסת דרשה מיוחדת מתובלת בדברי מוסר ותוכחה הנוגעים ללב. אחרי הדרשה, נמכרת בכסף רב פתיחת ההיכל של הנעילה, אשר בסופה מסתיימות תפילות היום הקדוש וגם הזדככות הנפש מגיעה לשיאה, אז מתמלא כל הקהל רגשות נעלים ומפי המתפללים פורצת הקריאה האדירה:
אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המציא לנו מחילה בשעת הנעילה! תזבו לשנים רבות הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה.
והקהל ממשיך בהתלהבות ותוך התעלות מרוממת כאשר כל אחד עוטה את הטלית על ראשו, כשהוא מכסה כמעט את פניו ומתוך גרונות המתפללים, בוקעת הקריאה הנרגשת:
״ה׳ שמעתי שמען יראתי! ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תושיע, ברוגז רחם תזכור״.
עם סוף תפילת הנעילה, מסתיימות תפילות היום הקדוש, החזן קורא:
שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד:
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: והקהל חוזר אחריו.
אחר־כך מכריז בקול, שבע פעמים : ה׳ הוא האלהים ה׳, הוא האלהים: והקהל עונה בכל פעם: קראתי בכל לב ענני ה׳ חוקך אצורה!
אחרי זה באה תקיעת השופר המבשרת את סיום הצום ומעוררת בלבבות העם רגשי עידוד ותקווה לשנה הבאה. סוגרים את ההיכל והמתפללים פורצים בקול אדיר:
כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתן למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם נאום ה׳: ה׳ יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ה׳ ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:
ובברכת ״לשנה הבאה בירושלים״ ואחריה ערבית וברכת הלבנה, נפרדים מהיום הגדול, מברכים איש את רעהו בברכת מועדים לשמחה וכל אחד חוזר לביתו, סועד את סעודת פתיחת הצום ומתחילים מיד לעסוק בהקמת הסוכה כך נכנסים ממצוה למצוה, לרמז: ״ילכו מחיל אל חיל״.
הצום הראשון של הילדים
נהגו להרגיל את הילדים לצום בגיל רך. ילדים בגיל שבע־שמונה הורגלו לצום חצי יום ובגיל עשר בערך, כבר צמו יום שלם. הילד שזו הייתה שנתו הראשונה לצום יום שלם, נהגו שכאשר חזר מבית־הכנסת בערב, עוד לפני פתיחת הצום, הוריו הרימו אותו למזוזה שבכניסה לחדר והילד נשק את המזוזה, כאשר האבא מרעיף ברכות ואיחולים על יוצא חלציו, האמא מצידה, כשדמעות זולגות מעיניה, ממלמלת כל מיני ברכות בערבית יהודית ומגישה לפרי בטנה, חתיכת סוכר, הבן נוגס מהסוכר לפני שיפתח את הצום, באותו רגע, ההורים מברכים את הבן ואומרים לו: ״תערב התורה ואהבת השם ותהיה מתוקה בפיך כמו הסוכר הזה״.
במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי תוניסיה לאכול עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים והיא נקראת ״בולו״. אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה ״מררא עאם אכ׳ור״. ביקור זה נקרא ״גופ׳רה״ כלומר פיוס, השלמה.
שמחת כהן
למחרת יום כיפור, נקרא יום ״שמחת כהן״. ביום זה נהגו הכוהנים לערוך סעודה משפחתית, זכר לסעודת הכוהן הגדול שהיה ״יוצא בשלום מן הקודש״ ביום הכיפורים. בדבדו ובעוד מקומות מכנים את יום שמחת כוהן בשם ״יום לג׳פ׳ראן״ או ״נהאר לג׳פ׳ראן׳ . כן נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברות הצדיקים.
הערות המחבר : במרוקו לא השתמשו בכלל באבקת סוכר כמו שקיימת כאן, כי אם בסוכר גבישי בצורת קונוס, ההורים שברו את הקונוס ונתנו חתיכה ממנו לבנם.
[1] דבדו, עמי 95. ״יום לגיפ׳ראן הוא יום הכפרה או יום הסליחה. גם הערבים כינו יום זה בשם נהאר לג׳פר׳ראן(יום הסליחה).
عفو, صفح, غفران, مسامحة {pardon}
מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש
7
- אימא, מה קורה לְלֵיאון?
- הוא שמח שאנחנו נוסעים לישראל. ־ הוא לא נראה לי שמח,
- ירושלים תרפא אותו.
- ירושלים תרפא אותו, הוא בוכה הרבה, למה הוא בוכה.
- אנחנו לא יודעים למה הוא בוכה, הוא לא יכול לדבר,
- הוא בוכה אולי בגלל שהוא נוסע מביתו.
- אולי.
- אולי הוא לא רוצה לעזוב את אדמתו.
- הוא נוסע לירושלים, אלפיים שנה אנחנו נוסעים לירושלים, זו זכות גדולה.
- זכות גדולה, זה מה שהרב לימד אותי לבר-מצווה, זו זכות גדולה לחיות בירושלים, הוא אמר לי את זה בין הפרשיות, הוא לימד אותי את ההגדה של פסח גם, ירושלים,
- ירושלים.
- והיא תרפא את שמואל.
הוא כבר סבל מספיק, הילד הקטן הזה, ה׳ ירחם עליו בירושלים וירפא אותו.
תֶּטוּאַן 1996
הם קוראים לי מן הקברות, ממעמקי ההיסטוריה, ומבקשים ממני שאכתוב אותם, את סיפורם, ואני את סיפורם איני יודע, מדי-פעם אני שומע פירור פה פירור שם, השבט באמזונס של הבן זמרה, על מואיס בן זמרה בקראקס, על אחים, בני-דודים רחוקים, החיים והמתים, והם מבקשים שאכתוב אותם, כאילו לזה נולדתי, כאילו יש בכלל חשיבות בעולם הזה למשפחה אחת מני רבות בתטואן, והרי אני ברחתי מתטואן, לא רק העבירו אותי בגיל שלוש-עשרה לירושלים, גם אחר- כך שנים ברחתי מן העיר הזאת, ברחתי מן הזיכרון, והוא רודף אחריי, רדף אחריי עד היום, היום שבו נסעתי לבקר את העיר, היום תחילת שנת התשנ״ז, 1996, שנה בדיוק לאחר הירצחו של יצחק רבין, הנה אני כאן, אני מגיע לעיר, לספר אותה, לספר את החלומות שלה, לראות את יהודיה האחרונים, את סימי חַדְשְׂוּאֵל שהתחתנה עם לוי בֵּנְטַטָה, ואת האסייג, ואת השמש של בית-הכנסת, שנראה זקן בדיוק כמו לפני עשרים וארבע שנים, אותה הליכה של פלטפוס קשה, אותו מבט קצת בוכה, והוא כן, הוא זוכר אותי בבית-הכנסת "יגדיל תורה", הוא זוכר אותי וזוכר איפה ישבתי בדיוק, וזוכר את אחי ואת הבלגן שהיה עושה, והרחובות, ובית-הספר שהפך בינתיים לַאִינסְטִיטוּ פְרַנְסֶה, כמה מפתיע, או כמה לא מפתיע, בית-ספר אליאנס כאילו חזר לצרפת, כאילו מעולם לא היה שייך אלא לצרפת, והבית של סבתי שהפך לבית-מלון, פנסיון מידי, עשרים וארבעה חדרים ללא שירותים צמודים, פנסיון לפועלים הרבים היורדים מן ההרים לשבור את לחמם בעיר הגדולה, כי היא הפכה לעיר גדולה של שבע מאות אלף אנשים, היא גדלה מעבר ליכולת שלי לדמיין אותה גדלה, ואני כאן עומד ברחוב מוחמד החמישי, לשעבר החֶנְרליסימו, עומד ברחוב ומתבונן בזיכרון מעומעם על הכתובת על הקיר פסאז׳ בן זמרה, הנה הבתים שבנו סבי ואחיו, הנה הם, ומי גר בהם עכשיו, הפלא ופלא, גרים שם אנשים כמוני, כמו כולם, אנשים שמחפשים פרנסה, קידום, יותר כסף, אלה הם היותר עשירים, זה הרחוב העשיר, מה שהיה סוף העולם הפך להיות מרכז העיר, המקומות שמרו על שמותיהם הספרדיים, "לה גְלַסִיאַל" שעדיין עושה את אותה הגלידה, לס קמפנס שקצת השתנתה ועכשיו יש בה מקומות ישיבה ולא רק עוגות לקחת הביתה, והים…
לא לא הגעתי לריו מרטין, זה היה הים המיושן, עכשיו נוסדה בו עיר, ששמה מרטיל, הגעתי לקבילה, הגעתי לים שלי, שם גיליתי את החופש האמיתי, זה לא רק היה החופש הגדול מבית-הספר, זה גם היה החופש מן ההורים, החופש לרוץ בחול, לרוץ בסמטאות, לנסוע באופניים, ואחרי הלילה הראשון קמתי עם שחר לראות את הזריחה בים, אותה זריחה שסבתי אמרה לי לקום לראות כשהייתי בן שמונה, באותו מקום, ולא הצלחתי להתעורר, אותה זריחה נפלאה, השמש עולה מן המים, שורפת את המים, ואט-אט גם מתחילה לשרוף את העיניים, והמים העומדים האלה כמו ברכה, הים התיכון התכול שלי שאינו דומה לשום ים תיכון אחר, ים תיכון אבל שרוצה להיות חלק מן האוקיינוס, הפינה האחרונה של הדעת, ומן הצדדים שני הרים נכנסים אל הים ומזח קטן עם דייגים צעירים שזו פרנסתם ובטלתם היומית, הם אינם מצליחים לדוג הרבה, והגלים של הלֶבנטה, הגלים הקטנים האלה הנכנסים אל הים, כאילו מנסים לבלוע אותו, והוא הולך פנימה ועוד פנימה, והגלים הקטנים הפועמים אל תוך החול, בקצב יציב ובלתי יציב כמו הלב, שם, שם בדיוק בחיבור שבין המים לחול שמעתי את דפיקות לבי, את צעדי הליכתי, את עקבותיי על הים, עקבות הילד הקטן שהייתי, שם בחול, מלא חופש ואהבה, וידעתי שהוא עדיין שם, שהאני הקטן שלי עדיין שם, הוא עדיין הולך, רץ, קופץ, חולם עליי כשאהיה גדול, חולם להיות פיסיקאי, מתמטיקאי, חולם להיות רופא, חולם להיות עשיר, חולם על מכוניות, חולם על אהבות, חולם על העולם הגדול, ולא יודע שהחול הזה הוא העולם הגדול, לא הערים הגדולות בהן יבקר, לא פריז ולא רומא, אלא החול הזה שמחבר את הים התיכון לאוקיינוס, הים הזה שגליו משמיעים את דפיקות לבו, הגלים הקטנים, הם הם העולם הגדול, והבית…
הבית עם קירות הגרניט, הקירות עליהם דיברתי כל-כך הרבה, הבית עדיין שם, הטיח החיצוני הולך ומתקלף לו כמו החיים עצמם ואיש אינו מתקן אותם, הערבים אינם מאמינים בחיצוניות מזויפת, אם הבניין הוא בן שישים שנה, אז הוא ייראה בן שישים שנה, ואם הוא חדש אז הוא ייראה חדש…
אני לא יכול לכתוב את הסיפור שלכם, אבותיי, אני יכול רק לכתוב את הסיפור שלי, וגם הוא פסיפס חסר מאות חלקים, איך אתם מבקשים ממני, אנשי-תטואן שאכתוב אתכם, איך אתם מבקשים ואני הרי אחרון הנולדים שם, אחרון הרואים וזוכרים, למה לא ביקשתם ממישהו לפניי, מישהו שחי שם את כל חייו, האם צריך אדם ללכת מן המקום על מנת להתגעגע אליו ולהבין אותו, האם לא יכול אדם לחיות במקום ולאהוב אותו, לחיות בו ולהתגעגע אליו בו זמנית, כמוני עכשיו בירושלים, אך לא אומר לכם לא, איזק בן זמרה, מואיס סַנַנֶס, ומואיסָס, מימון בן זמרה, ודוד חדשואל, מואיס בן הראש, וסימי ביִבַּס, לא, לא אומר לכם לא, אכתוב את הסיפורים, אלה לא יהיו סיפורים תיעודיים, התעודות תמיד משקרות, אלה יהיו השקרים שלי והשקדים שסיפרו לי, האמיתות שנראה לי שגיליתי, על אף שאלו אמיתות יחסיות, כל-כך קשורות ברוח הזמן, קשורות בדעות הקדומות שלנו היום, שמישהו יבוא ויכחישן בעוד דור או שניים, זהו סיפור הפכפך, סיפור שכל מי שמנסה לספר אותו מחליק על שמן, מחליק ולא קם, עוד לפני שהתחלתי בו משפחתי ניתקה כל קשר עמי, הם לא מדברים אתי, הם כועסים עליי על שכתבתי את כאבי ילדותי בשיריי, הם כועסים שלא באתי להלוויה של סבתי, והרי הייתי חייב לברוח מזה, לברוח מכולם כדי לראות אותם, כי לראות את ניסיונות אמי לחבר אותי למשפחת חלשואל, ולנתק אותי ממשפחת בן זמרה, את הדינמיקה שמרחפת מעל פני הדברים האלה, מעל פני האחדות הגדולה הזאת, השלמות המדומה, הגאווה הטיפשית, בשביל זה הייתי חייב להיות בחוץ, לברוח, לברוח כדי למצוא שאין לאן לברוח, לברוח כדי להרגיש את הצורך הבלתי נשלט הזה לשוב לבית שבו נולדתי, לשוב אליו ולראות אותו עומד שם, זקוף וגבוה, הטיח נופל, אך הבית זקוף, לא כמו הגב שלי שהולך ומתעקם, לא כמו ראשי שהיה שפוף כל-כך הרבה זמן, שרצה לראות רק אל תוך האדמה, לראות אם ממנה אפשר לראות אדמות אחרות, אולי ים, אולי גלים קטנים ומחבקים, גלים שצלילם הוא הדופק שלי, אבל אכתוב אתכם, אכתוב את השקר, ואולי מן השקר הזה שאכתוב עליכם ועליי תצמח לי אמת כלשהי, הבנה כלשהי, אולי אמצא עוד כמה חלקים לפסיפס שככל שאני מוצא יותר חלקים כך השטח שלו הולך וגדל………
המשך……
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
חג הסוכות
בסכת תשבו שבעת ימים, כל־האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא, כג־מב)
הימים הנוראים נסתיימו בתשובה שלמה, הנפשות נזדככו והנשמות היטהרו ומיד אחר־כך, מתגלים התענוג והשמחה על קבלת החג החדש, ״חג הסוכות״־זמן שמחתנו אשר התורה מדגישה את אופיו המיוחד־״השמחה״: ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים(ויקרא כג, מ), הוא גם נקרא סתם, ״החג״.
חג הסוכות שהוא אחד משלושת החגים של עם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, זכה גם הוא בשמות נוספים ובמנהגים מגוונים כמו יתר החגים: פסח־זמן חרותנו, הוא חג האביב, שבועות ־זמן מתן תורתנו, הוא חג הקציר, סוכות־זמן שמחתנו, הוא חג האסיף.
חג הסוכות קשור בשלושה נושאים עיקריים בתולדות עמנו: בהתחדשות הטבע והחקלאות, בתולדות העם וכן בעבודת הבורא. הוא גם מבשר את תחילתו של הסתיו, על כן קיים בו מנהג ניסוך המים.
חג הסוכות מלא תכנים ומנהגים, עד שדורשי רשומות אמרו עליו: שקולה מצוות סוכה כנגד כל המצוות, הם גם נתנו סימן לדבר:
״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א). המילה ב כ ל היא ראשי תיבות של הפסוקים המכוונים למצוות הסוכה:
ב־סוכות תשבו שבעת ימים.
כ־ל האזרח בישראל ישבו בסוכות.
ל־מען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. (ויקרא כג, מב־ג)
חביבה מאוד הישיבה בסוכה וקיום מנהגיה הרבים בקרב יהודי המגרב, ורבים מהם, מקפידים מאוד על קיום מצוותיה ומנהגיה, כי אין חג שכל כך יש בו עליזות ושמחה ושכל כך מרובים ומגוונים בו הסמלים, כחג הסוכות. יש בו הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההקפות, חיבוט הערבה, הושענא רבא, שמחת תורה ועוד, על כן, מיד אחרי פתיחת הצום, וכבר היהודים מתחילים בהקמת ״המשכן החדש״ ־ הסוכה.
ההכנות לסוכה
זוכרני, שלמחרת יום הכיפורים, כלומר ״יום שמחת כוהן״, הכניסה למשכן היהודים (ה־מללאח), הייתה מוצפת תמיד בערבים, מכפרי הסביבה כשהם סוחבים עימם ערימות של קני־סוף וסכך לסוכה. הרחבה שליד הכניסה ל־מללאח או ״באב־אל־מללאח״ (שער המללאח), הייתה צרה מלהכיל את כל הערב־רב של הסוחרים החדשים שפלשו זה עתה למשכן היהודים: פה ערבי המכריז בקולי קולות על הסכך לסוכה, לידו ערבי שני עם ערימות של קני־סוף לדפנות הסוכה, מולם יושבים ערבים יחידים, ערבים כושים שבאו עם סלים קטנים ובתוכם אתרוגים שגידלו בבוסתנים שלהם ושומרים על כל אתרוג כבבת עינם וגם יודעים שאתרוג ללא פיטמא, הוא ״אתרוג ללא נשמה״ – אתרוג פסול, משום שבמרוקו, אין אתרוגים מורכבים וגם אין אתרוגים ללא פיטמא.
הערת המחבר : ערבים כושים, הם צאצאי העבדים שהובאו על ידי אל־מנצור (1578־1603) אחרי זה מולאי איסמעיל (1727־1672), שמלך במרוקו ומכנאס הייתה עיר הבירה שלו, נמצאת בה ״קאסבא״ אשר בה דרים הכושים האלה ונקראת ״דאר א־סלטאן׳(בית המלוכה) או ארמונו של המלך. הערבים הכושים הדרים בה, לכל משפחה מהן יש בוסתן משלה אשר בו מגדלת פירות וירקות ובין השאר גם אתרוגים. אגב עד היום משרתים החיילים הכושים בארמון המלך ומהווים ״המשמר השחור״ (La garde noire).
קישוט הלולבים
בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות, כמה בעלי מלאכה יהודים היו מחליפים מקצוע והופכים למקשטי לולבים כמו: החייטים, ה״חררארין׳ (מעבדי־חוטים),
ומספר לא מבוטל של תלמידי חכמים. כל אלה היו הופכים בין לילה למקצוענים בתחום קישוט הלולבים, שכידוע, עד היום, יהודי מרוקו לא יוותרו על קישוט הלולב בחוטי משי צבעוניים, או בחוטי זהב לשם הידור מצווה, לרמז ״זה אלי ואנוהו״, על כן ההמולה בשוק ״ארבעת המינים״ הייתה מורגשת בכל פינה בשכונה היהודית.
במכנאס ״קרטל״ הלולבים והאתרוגים היה בידי שני יהודים: משה בן־ לחסן ושלמה חזן ז״ל, ואלה היו יורדים עוד לפני עשרת ימי תשובה לדרום, לאיזור מראכש והסביבה ומביאים משם כמויות עצומות של לולבים. את האתרוגים הביאו מאיזור תארודאנת, איזור עשיר באתרוגים לא מורכבים. את הכל הביאו למכנאס והכל אוחסן בשני בתי־כנסת ב־מללאח הישן. יש לציין שארצות צפון־אפריקה נתברכו בכל ארבעת המינים ובשפע.
מרוקו נתברכה באתרוגים ובלולבים, בקני־סוף וערבי נחל שגדלו שם ובשפע. לדפנות הסוכה, השתמשו בקני־סוף והסכך בענפי הקני־סוף.
אולם יהודי מראכש הם הראשונים והמומחים בשיווק ארבעת המינים ובראשם משפחת ר׳ יוסף הלוי זצ״ל ואשר בני משפחתו ממשיכים עד היום במסורת זו והם מייבאים את האתרוגים מאיזור סוס, הסמוך לתארודנת, מהכפר אסאדס דומדיד המוכר מדורי דורות כאיזור אתרוגים כשרים ללא שום השש של הרכבה, אשד בלאו־הבי אין יודעים מה זה הרכבה במדוקו.
מקום גידולם של האתרוגים הוא מאוד רחוק וכל העבודה נעשית על־גבי בהמות משא. נוסעים מעיר אגדיר לכיוון תארודנת (Tarroudant) עד לכפר סבת אל גירדן Sebt El Guerdane במרומי האטלאס. מ־״אסדאס״ ממשיכים לכפר קטן בשם תאגרגושת (Tagergusht). בדרן יש שני מעיינות מים ״עין יצהק״ ו " עין מימון״ מהם משקים הפרדסים. צורת החיים שם היא פשוטה וצנועה.
תוניסיה השכנה עשירה מאז ומתמיד בענפי עץ עבות (הדסים). שיחי ההדסים היו כל כך בשפע בארץ זו, עד שהיו משתמשים בהם בתור סכך לסוכה.
גולת לוב הרחוקה ממרוקו נתברכה בדקלים, כך שכאשר הקימו את הסוכה, סוככו עליה את ענפי הדקל.
למחרת יום הכיפורים היה מתחיל המסחר בארבעת המינים תחת השגחתם של רבנים מומחים שהיו תופסים ״עמדות״ בבתי־כנסת שבהם התקיים המסחר ובדקו כל לולב או אתרוג לכל דורש ולכל קונה והכל חינם, ללא כל תמורה.
אנו הילדים נצמדנו תמיד להורים והלכנו עימהם לגמור את עיסקת הסכך לסוכה ועזרנו לסחוב את הסכך עד הבית. בשכונת ה־מללאח לא היו כבישים סלולים, היו רק שבילי עפר, לכן הרחוב הראשי והרחבה המרכזית של ה־מללאח, היו מתמלאים בענני אבק, דבר שהיה הופך את המעבר בשכונה לבלתי אפשרי מרוב אבק הסכך הנסחב בסמטאות.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
פרק ד
האמאנציפאציה
החסות האירופית קשורה לתנועת־האמאנציפאציה של הד׳ימיס, שהרי לא די שסיפקה לה השראה רעיונית אלא גם נתנה לה תמיכה מעשית — בשעת הצורך אף ככוח צבאי. במישור הרעיוני שאבה האמאנציפאציה מן ההצהרה על זכויות האדם ומעקרון ההגדרה־העצמית הלאומית. בביטויה הקיצוני ביותר נעשתה תנועה זו של אמאנציפאציה מלחמה לשיחרור לאומי של עמי הד׳ימה.
האמאנציפאציה של הד׳ימים חייבה שינוי־ערכים יסודי. מושג חדש החל־על־הכל הזכות בא על מקום המושג הקודם של סובלנות, שהיה פועל־יוצא ממערכת־יחסים מידרגית בין עליון לתחתון — מושג שיצר מצב של אי־שוויון, פירנס אותו, והנציחו. זכות אינה ניתנת לביטול, אבל סובלנות, המיוסדת על רצון טוב או על אופורטוניזם מדיני, יכול השליט לחזור בו ממנה כל־אימת שירצה. הזכות מבטיחה כבוד־עצמי ובטחון, אך הסובלנות, באשר היא שלילתה של הזכות, מולידה ערמה, קנוניות ושלמונים בבחינת אמצעים יחידים שבגדר האפשר לשמירת הקיום במצב של אי־בטחון מתמיד.
בחברות המוסלמיות של המאה הי״ט, שאמונות היו עדיין על אי־שוויון בין הד׳ימי למוסלמי, ראו מחזיקי־המסורת במושגי הזכות והשוויון כפירה חתרנית, שהנצרות באה להשרישה כדי להחליש את האסלאם. חדירת העקרונות המערביים של שוויון זכויות בין הבריות ובין העמים עוררה בעיות דתיות ומדיניות מכאיבות בממלכה העות׳מאנית. הנהגת תיקונים ובפרט שוויון הדתות שאירופה תבעה אותם בתמורה לסיוע טכנולוגי או צבאי, יצרה ניגוד בין מדיניותו של הסולטאן למעמדם של אנשי־הדת. אכן, שיווי־זכויותיהם של הרעאיא היה חלק בלחי נפרד ממערכת נרחבת של שיתוף פעולה והשפעות גומלים בין דאר אל־חרב לדאר אל־אסלאם שינוי היחסים שביניהם התסיס מהפכה רעיונית, חברתית ומדינית. המושג של מלחמת־תמיד הוחלף ביחסים של שלום, המסייעים לאימוצם של תיקונים ורעיונות מבית־היוצר של דאר אל־חרב. כך נפתח שער לשיווי־זכויותיהם של הרעאיא, שהגיונו הפנימי של הג׳האד לא היה יכול להשלים עמו.
התכתובת והדו״חות של הקונסולים מתקופה זו מתארים את המצב בממלכה העות׳מאנית לפרטי־פרטים. מתכונת מדינית אחידה מצטיירת בכל מקום, ברורה ומפורשת. העולמא, נוטרי הערכים המדיניים־הדתיים המסורתיים, מלבים את קנאותו של העם. מניעי המרידות הם דתיים: ביטול הד׳ימה, והרצון להעניש את הרעאיא בשל חוצפתם ויהירותם. אך מטרתם מדינית היתה: להפיל פחד על המושלים התורכים האחראים להגשמת התיקונים. בסוריה ובלבנון, בארץ־ישראל, הרצגובינה ומוריאה הסתלקו הפקידים מן התיקונים, מחשש פן ירצחום נפש כבוגדים באסלאם (ראה תעודות, חלק ב: האמאנציפאציה). כתחליף למעשי־תגמול קיבוציים או אישיים, שאולי ירגיזו את מעצמות־החסות הנוצריות, הופעלו לחצים ואיומים על ד׳ימים שנשאו נפשם לאמאנציפאציה.
ב־1841, שנתיים לאחר הח׳טי־שריף של גולהאנה, שניתן בלחץ תביעתן העקשנית של מעצמות אירופה והבטיח שוויון־זכויות לכל הנתינים העות׳מאניים, ציין הקונסול־הכללי הבריטי בביירות:
עובדה משונה היא שרק קצת יותר מששה חדשים לאחר שניתן והוכרז הח׳טי־שריף של גולהאנה בארץ הזאת באה תגובה כללית לטובת הקוראן והזכויות המיוחדות למוחמדנים לבדם לעומת הנוצרים, בניגוד גמור לתורת שוויונם של הכל בפני החוק, שהיא עיקרו של הח׳טי־שריף.'
משעה שנעשה סיועו הטכני והצבאי של המערב צורך חיוני להמשך קיומה של הממלכה העות׳מאנית הצליחו צרפת, אנגליה ואוסטריה לכפות על הסולטאן הצהרה המכירה בשוויונם של כל נתיניו כלפי החוק (1856). תמורת שיתוף הפעולה מצדן תבעו מעצמות אירופה הכרה וערובה לזכותם של הד׳ימים ליחס של כבוד, לשוויון ולבטחון להם, למשפחותיהם ולרכושם. אירופי שפעל בשירותו של הסולטאן לא היה יכול לראות בקלונן של הדתות הלא מוסלמיות מחמת דיכוי ועושק, בלי שיפגום הדבר במידה רצינית ביוקרתו שלו.
במצרים התגשמה האמאנציפאציה של הנוצרים, ושל היהודים אחריהם, בקלות יחסית. מוחמד עלי, שמעוניין היה בהמשך תמיכתה הכלכלית והצבאית של צרפת, ריסן את האופוזיציה הדתית. במגרב הביאה האמאנציפאציה של הד׳ימים, פרי יזמתן של מעצמות אירופה, לידי עימות בין השלטון המוסלמי, הצפוי לסכנתה של התערבות אירופית, לבין קנאותם הדתית של ההמונים. ב־1864 הכרח היה אפוא לבטל, בעקבות התקוממות, את חוק היסוד (״ערובת הבטחון״) שכפתה צרפת על הביי של תוניסיה ב־1857. אותה מתכונת חזרה־ונשנתה ברביע השלישי של המאה ה־19 במארוקו ובפרס, כאשר לא הספיק כוחם של הסולטאן והשאה לכפות מדיניות ריפורמיסטית על העם, המונהג על־ידי חכמי־הדת.
אפילו נתחשב ככל הדרוש בהבדלים בין האזורים, ברי שתהליך האמאנציפאציה התפתח על־פי אותם קווים כלליים הן בממלכה העות׳מאנית והן, כעבור זמן, במגרב ובפרס. בכל מקום שבו יצרה שקיעתה או התפרקותה של ממלכה אקלים נוח למדיניות האירופית לעידוד שיווי־זכויותיהם של הד׳ימים, היה הנסיון לשים קין להפליה מביא לידי התנגשות בין יסודות ריפורמיסטיים ולו גם חלשים בקרב המוסלמים לבין איבתם של הכמי־הדת המסיתים את העם. אכן, אמנציפאציה זו היתה חלק ממצע רחב יותר של תיקונים שקיעקע את המסורות המדיניות והמידרגיות של האומה. הופעתן של חברות מודרניות היתה כרוכה בתיקונים המחייבים יחם של כבוד לפרט וצדק שווה לכל.
הכללים החברתיים המיושנים, שהטביעו גושפנקה של קדושה על השפלתו של הכופר ועודדו דיכוי ושחיתות בתחומי החוק והמימשל, לא עלו בקנה אחד עם החברה החדשה שאליה נשאו נפשם מדינאים מוסלמים ריאליסטיים, ששאפו לקדם את עמיהם מבחינה תרבותית וכלכלית. הקונסולים האירופיים עמדו תכופות על קלקלות הצדק העות׳מאני. בסאראייבו סיכם הקונסול הבריטי הולמס את המצב הזה ב־ 1871 במכתב אל שר־החוץ גרנוויל:
העיכובים וההזנחה שלא לצורך, תכופות לנזקם של חפים־מפשע, השוחד והשחיתות בפרהסיה, משוא־הפנים העושקני והמתמיד לטובת המוסלמים בכל המשפטים שבין תורכים לנוצרים, המיוחדים לעשיית מה־שקרוי ״צדק״ על־ידי התורכים ברחבי הממלכה, כל אלה מעלים בהכרח את השאלה: מה יהיה גורלם של זרים בתורכיה אם תוותרנה מעצמות אירופה על הקאפיטולאציות? אני משוכנע שמצבם בפרובינציות, על־כל־פנים, יהיה קשה מנשוא, ושכולם יעזבו את הארץ כאיש אחד, ואילו החלחלה והזעם שיתעוררו באירופה נגד תורכיה סופם שיביאוה עליה חורבן. הבורות, השחיתות והקנאות הדתית, המשותפים לבני כל המעמדות, מונעים כל תקוה לעשיית־צדק יעילה למשך עוד ימי דור אחד, לפחות. מחזיקי־המסורת מצדם סבורים היו כי האמאנציפאציה, תוך שהיא מרוממת את הד׳ימים משפל־מעמדם, ממילא היא מבטלת את אמנת־החסות עם דאר אל־אסלאם (ראה תעודה 45). אכן, דיני הג׳האד לא השלימו עם קיומם של הד׳ימים אלא במסגרת של הפלייה שבה תשלום הג׳זיה מסמל את כפיפותם של עמי הכופרים להגמוניה המוסלמית.
על־פי הגיונו של הג׳האד הרי ביטול הג׳זיה—ולו אף להלכה בלבד—וההכרה בשוויון־זכויותיהם של הנתינים העות׳מאניים היה בהם משום הפרת הד׳ימה. ולפי אותו הגיון הפרה זו מחזירה לאומה את זכותה הראשונית להרוג את הד׳ימים, לבוז את רכושם, למכור את נשיהם וטפם לעבדות, או לגרשם — מעשים שהופסקו רק בתוקף חוזה־הכניעה שחתמו עליו לכתחילה (ראה תעודות בפרק ״משפטנים״). נמצא אפוא שאותם מעשי־נקם בהם וברכושם נחשבו לא רק מוצדקים אלא אף מחויבים, שלא לומר ראויים לשבח. אנשי הדתות הנסבלות הוגנו רק במסגרת האידיאולוגיה המדינית המסוימת של כיבוש טריטוריאלי (ג׳האד) וכלל לא בתוקף מערכת ערכים אוניברסאליים המכירה בזכויותיהם של כל ילודי־אשה. ברור שעצם העקרון של שוויון־זכויות נחשב חילול־הקודש, ולכן אי־אפשר היה לכפותו על האומה אלא בכוח מבחוץ הנשען על היערכות צבאית.
התיקונים, כל כמה שבוצעו בזהירות, החרידו את חכמי־הדת ואת פשוטי־העם. לעתים קרובות הותקפו הד׳ימים, ופעמים אף נרצחו, תכופות תוך הסכמה־שבשתיקה מצד השלטונות, שבאמתלה של מניעת מרחץ־דמים הזדרזו לבטל צעדים שלא היו מקובלים על הציבור. הנה כי כן שוב נקלע הד׳ימי למרכזו של מאבק בין תנועה ליבראלית מוסלמית, השואפת למודרניזציה של הכוח הצבאי הממלכתי, לבין תנועה ריאקציונית הקשורה בפונדאמנטאליזם המוסלמי. מאבק זה בין כוחות הריפורמה והריאקציה—ולעתים קרובות הקנוניה שביניהם, בפרט ברצח־העם שנערך בארמנים—הם שהעניקו למאה הי״ט במזרח אופי רצוף־סתירות כתקופה של תקוה אך גם של שפיכות־דמים, תקופה של אמאנציפאציה אך גם של שחיטות, רדיפות ורצח־עם.
קהילה קרועה – ירון צור
העניין שגילו הארגונים היהודיים האמריקניים במרוקו לא נגע אפוא מראשיתו ומעיקרו ליהודים המקומיים, אלא נבע מן הקשר המקרי שלהם לבעיה יהודית לא מקומית. למעשה, גם המשך העניין של אותם ארגונים נשא אופי דומה. אחרי המלחמה טיפל הג׳וינט בשיקום העקורים היהודים באירופה, ובשיתוף פעולה עם המוסדות הציוניים תרם תרומה מכרעת למבצע העלייה ההמונית לישראל. כאשר התחוור שמרוקו עשויה לשמש מאגר גדול להגירה לישראל, אך מאגר זה לוקה בתחום הבריאות והסעד – נקרא הג׳וינט לעזרה. גורמים בארגון היהודי־האמריקני ומחוצה לו לא ראו בהכרח את פעולתו כקשורה רק לעלייה ולאינטרסים של ישראל, אך לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שכניסתו של הארגון לפעולה נמרצת בקרב היהודים המקומיים היתה קשורה באופן הדוק לעניין העלייה. מעורבותו של הג׳וינט במרוקו היתה אפוא תוצאה של הזעזוע שעבר על העולם היהודי בתקופת מלחמת־העולם השנייה, והבריתות החדשות שנוצרו בעקבותיו בזירה היהודית הבין־תפוצתית.
לעומת יהודי ארץ־ישראל ויהודי אמריקה, שהיחסים בינם לבין יהודי מרוקו נרקמו כתוצאה מן המלחמה והשואה, קיימו יהודי צרפת קשרים הדוקים עם יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, וראשיתם שנים רבות לפני המלחמה. הקשר המוחשי העיקרי של יהודי צרפת ליהודי מרוקו היה באמצעות בתי־ הספר. יהודי צרפת הקימו עוד במאה התשע־עשרה את הארגון ״כל ישראל חברים״ (Alliance Israélite Universelle, להלן: כי״ח), שהחל להפיץ את החינוך הצרפתי בבלקן ובארצות האסלאם. בית־הספר הראשון של הארגון נוסד בתטואן שבמרוקו(1862), ועוד לפני כינון הפרוטקטוראט הצרפתי פתחה כי״ח 25 בתי־ ספר ב־13 נקודות יישוב. לאחר כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, פתחה בי״ח עוד 21 בתי־ספר ב־19 נקודות יישוב, ובשתיים מהן – בקזבלנקה ובפאס – היו בתי־ספר שלה עוד לפני הכיבוש הצרפתי. באופן זה נפרשה במרוקו במשך יובל שנים לפני הכיבוש הצרפתי רשת של חינוך יסודי צרפתי בהשראה ־בפיקוח של הממסד היהודי הצרפתי, ובשלושים השנה שעברו מאז 1912 עד ־מלחמת־־העולם השנייה העמיקה את חדירתה בערים והחלה אף להתפשט לפנים הארץ, הבלאד.
רשת חינוך מיוחדת זו, שכללה 46 בתי־ספר ב־32 נקודות יישוב ושהעניקה ״סודות של חינוך יסודי צרפתי, עמדה מאחורי התקדמותו המהירה יחסית של המיעוט היהודי בהשוואה לרוב המוסלמי. זה היה גם המקור העיקרי להתפתחותה של שכבת מתמערבים יהודים, שנהו אחר תרבות צרפת ונטו להזדהות עם שלטונה. עתה, בעקבות תקופת וישי, ניצבו תלמידי כי״ח על פרשת דרכים. עד כה אימצו ברצון, בדרך־כלל, את ההשראה התרבותית והפוליטית שבאה עם החינוך האליאנסי. הם קיבלו את היהודים הצרפתים כמחנכיהם וכפטרוניהם, ־אולם עיניהם לא טחו מלראות כי מנהיגים אלה עצמם היו נתונים עתה במשבר שעורר ספק גדול באשר לדרכם. הראיה: אחרי הפלישה האמריקנית לא היה טעם לפנות אליהם לעזרה, אלא לממסדים יהודיים אחרים, בארצות־הברית ־בארץ־ישראל. איזה תפקיד ימשיכו אפוא למלא עבורם מורי־הדרך הישנים? א־זה מקום יקצו להם לצד חלופות ההנהגה החדשות שהופיעו עתה?
אך לא רק התלמידים המרוקנים של כי״ח ניצבו עתה על פרשת דרכים, אלא גם מורי־דרכם היהודים הצרפתים. החל משלב מסוים של המלחמה חדל מרכז כ־״ח בפריס לפעול, אולם שלוחותיו בארצות השונות המשיכו לתפקד, כולל הרשת במרוקו, שהמשיכה למרבה הפלא לקבל תקציב משלטונות הפרוטקטוראט גם בתקופת וישי. אחרי המלחמה עלתה השאלה אם תתאושש העילית היהודית הצרפתית מן המכה שהונחתה עליה בשואה ואם תנסה לכבוש לעצמה מחדש את ההגמוניה על יהודי מרוקו. לא היה ברור גם באיזו רוח תנהל ההנהגה היהודית הצרפתית את מדיניותה, אם יעלה בידה להשיב לעצמה את מעמדה במרוקו – האם תמשיך לחנך את היהודים המקומיים לנאמנות מוחלטת לצרפת, מבלי לפנות ימין או שמאל, או אולי תגלה הבנה לנטיות הלאומיות שהתעוררו הן אצל המוסלמים המקומיים והן אצל היהודים? וכן נשאלה השאלה איך תשתלב מדיניות הממסד היהודי הצרפתי עם זו של התנועה הציונית ושל יהודי ארצות־ הברית, הכוחות היהודיים החדשים בזירה המקומית.
- בתי־ספר של כי״ח בתקופה הטרום־קולוניאלית
| מספר בתי״ס | שנת ייסוד | בנות מעורב | בנים | ||
| 2 | 1882 | 1862 | + | + | תטואן |
| 2 | 1881 | 1889 | + | + | טנג׳יר |
| 2 | 1899 | 1881 | + | + | פאס |
| 3 | 1908 | 1906 1888 | + | + | מויגאדור |
| 2 | 1900 | 1897 | + | + | קזבלנקה |
לאראש * * 1901 2
מראכש * * 1892 1901 2
רבאט * * 1903 1910 2
מזאגן * * 1906 2
סאפי * * 1907 2
מכנאס * * 1910 2
אזימור * 1911 1
אלקצאר אלכביר * 1911 1
על פי רודריגז, כל ישראל חברים, עמוד 37-38
בתי־ספר של כי״ח שנוסדו בתקופת הפרוטקטוראט עד 1939
| שנת ייסוד | מעורב | בנים בנות | |
| 1913 | + + | סאלה | |
| 1914 | + | צפרו | |
| 1926 | + | אוג׳דה | |
| 1926 | + | ווזאן | |
| 1927 | + | בו־ג׳עד | |
| 1927 | + | בני מלאל | |
| 1927 | + | ברשיד | |
| 1928 | + | מיללת | |
| 1927 | + | סטאת | |
| 1927 | + | תאורירת | |
| 1929 | + | בן אחמד | |
| 1929 | + | דמנאת | |
| 1929 | + | תארודאנת | |
| 1932 | + | קצבה תאדלה | |
| 1933 | + | + | קזבלנקה |
| 1934 | + | פאס – העיר החדשה | |
| 1934 | + | תיזנית | |
| 1935 | + | אגאדיר | |
| 1935 | + | וואד יא זאם | |
על פי מקור הנזכר בהערה הקודמת
סה"ה 20 בתי ספר
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
בעהו׳
יום ד׳ לסי ושי אל תאחרו לפג׳ והי הצליח דרכי
- עמודא דנורא דתני ומתני גופי הלכות גנור ואיש מלחמה הלכתא גבוורתא כל מילי דמר
- עמוד הימני אשר ישב לחוף ימים בבלי וירושלמי דלית דכוותיה והא איכא מר
- עמוד העולם מר ניהו רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא
- המתחסד עם קונו כמוהר״ר נרו׳ יאיר ויזהיר ויוריח לשבח ולמעליותא ראש מר לעד כיר'
עמוד השלום שלמא עלך מלכא וחיבה יתירה נודעת שכולה מכרעת תרתי לטיבותא. יהא שלמא רבה בבנים ובני בנים נטיעות דומות לשרשים כולם קדושים כך מצלינא בבי כנישתא ובנן נוקבן די יהוין. וחתנים מן המנץ, כולהו כחדא שריין. לרוחא דמילתא, דשנים ורעננים רבות בשנים בברכה המשולשת ברכות דאורייתא הכי אמר מר עיטי׳ המדבריה להודיע במרום איך שבוע שעברה קי׳ אחת אהובה כתב איש הכי מגללי ידקו׳ אורו עיני כל מעיני ללבי גליתי גילה ובבן אשרי עין ראתה אנא דאמרי ה׳ תביני לחזות בנועם ויו איקונין שלו תגילה ונשמחה בו ובתורתו ונתעלמה באהבים באתרא דמארי ביתא. ואבא היום להגיד לאדוני מקורות הומן בלתי נאמן מביאת פה העירה האיש הוה ח׳ יעקב תרוגיימאן ני׳ והביא בידו טומוס של כתבים מדבר סרה על ארצנו ועל נחלת אבותינו לעבור על דברי חכמים ועל תקנותיהם לקדושים אשר בארץ המה דברים אשר בדה מלבו ותולה ברבו לחרף ולגדף מערכות אלדיים חיים אבותינו הקדושים ויע״א ולעבור על דברי חכמים ולהחריב ארצות החיים ערו ערו עד היסוד. והעיר הואת נעומי רבניה וחכמיה לא אבו שמוע אליו. ובפירושא איתא ואיתמר כי כל מי שנגע יראת אלדיים בלבו ורעד יבא בו ויקרע סגור לבבו וראויין לדון אותן בשריפה ואסור לספר בכפירה. ותליתי שהראתי להם כל דבר ודבר על תכונתו מכל הענינים הנעשים פעה״ק ירוש׳ תו׳ ויסבר פי דוברי שקר ומוציאי דינר« על הארץ הקדושה באשר בקרב ימים תחונה עיני צדיק בל הענינים ויגיל וישמח. ובבל ואת לאהבת השלום אמרו לי הרבנים היי שחפצים ורצונם שיעמדו בפניהם שנינו ביחד וחייו לא מנעתי את עצמי לשמוע דברי חכמים ונתווכחנו לפני מעלתם. ולא מצא מענה על כל דבר ודבר ונהפכו פניו כי האמת יורה דרכו ויבואו מהם ויעידו בהם עדים כשרים מתושבי עי״ת פאם יעא׳ והעיד באם לא יגיד שלא נמצא מאנשי מערבי הפנימי למרבה בייל בעלי בתים ואין גם אחד בהם שום ת״ח ולוקחים מן הקופה ומן התמחוי כעם ככהן מערבי ומורחי בולם כאחד טובים. וחילו פני מעלת הרבנים היו׳ לעשות שלום בנינו ומצוה לשמוע דברי חכמים. קיימתי דבריהם ונכתבו כתבים לירוש׳ תו׳ ולחכמי מערב כאשר תחונה עיני צדיק עתקת הכתב וחתימתם. וכשאני לעצמי ביודעו ומכירו במצבו וטבעו ובבר אמרתי להם שאינם חפצים בשלום בי אם בהשחתת עולם. האמנם להפיק רצונם עניתי אמן כדי שיראו ויאמינו לדברינו כי כל בתתם לומר נעשה לנו שם והן היום סמוך ונראה אחר השלום חור לאיתנו הידוע וקם והלך לציפת יע״א. נא גבור ממקומו יפן ברחמיו לאהבת האמת ולכבוד ירוש׳ תו׳ ולכבוד אבותינו הקדושים שיעמדו משם רומי כתרי ואתו עמו מעלת הרב המובהק ואח לברק הדר הוא לכל חסידיו במוהרר ר׳ עמרם אלבאו הי״ו וחכמיה וגביריה הי״ו להפר עצתו הרבי ריבי שמלהיב לבות בני אדם בדברי שקר ואין מוהירין אלא לנוהר שלא ימסרו בידו מהקופה של המערביים אפיי פ״ק שבפי׳ איתמר שבל המקובץ ישלחו הצדיקים ליד עטר מוהרר ראשון לציון סבא דמשפטים מאור הגולה גאון ירוש׳ הרב יצחק קובו נ״י ואתו עמו שניים אחרים ויתחלק למערביים הפנימיאים הנמצאים פעה״ק ירוש׳ תו׳ דוקא כאשר כתוב בכתב מעי הרבנים מתא וו יעא: וחלותי היא בעשר חלות׳ שכתבים האלו יהיו מונחים תחת ידו עד אבוא אל אדוני וימסרים לידי דוקא, ובכן בטחתי באהבתו וקדושתו שיפיר עצת מוציאי דבה כי״ר וסלח נא אנכי מבקש וידב״ש למעי פקידינו וגוברינו החכם השלם והבולל הרב ועצום כמוהרר׳ ר׳ רפאל מאמאן היי שיעמוד לימנינו לכבוד הארץ הקדושה ולכבוד אבותינו הקדושים זיעא׳ שלא תעשנה ידיהם תושיה כי כל חפצם ומגמתם לסתור מעשיהם של ראשונים אשר קבלו עליהם אבותיהם ואבותינו לישוב עיקות׳ ירוש׳ תר כי היא בית חיינו ואורך ימינו ולא מן השם הוא וה שיבואו בעלי ורוע ופספורט של מלכות פראנצייץ בידם ואינם שומעים לתר כי אם לעשות חפצם כידוע לכל תופסי ספר ודי בזה לחכם וצדיק שכמותו, אלא מעתה לכל המסתופפים בצלו צלא דמהימנותא רש׳ כדי נאה׳ עה׳ שועל דאתי מגויית הארי מגזע היחס והוא איש צעיר מרדכי ח״ם בכההר׳ יוסף
מיוחס סט׳
חלותי היא לבל יראו הכתבים הנז׳ שום נברא כי אם רומי כבודו והרב רבי עמרם היו׳ ואם יש את רצונו לשולחם כולם לידי להיות לי לראיה ולא להכביד עליהם בכל עת ישלח אותם ביד רב אחאי ורב נהוראי כמוהרר׳ שלום צרירו הי' ומה שלא באו על החתום עו' כתבים אחרים ממעי הרבנים אחרים יען נמשך העניין לכתוב עד הלילה ודי בזה העיקר הוא שישבנו יפש״אק ויוכו למצות.