חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות יהודית ר׳ בסקין
מתוך חוברת פעמים חורף תש"ס – חוברת מספר 82
השפעתן של דעות הרמב״ם עמדה בעינה לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה. גויטיין האמין כי בקרב נשים יהודיות בחברה המוסלמית הבורות היתה גדולה, ושבמקרה הטוב, ידיעתן את השפה העברית הצטמצמה לרוב ליכולת להתפלל תפילות מועטות מן הזיכרון. וגדולה מזו, הוא העיר כי באזורים מסוימים, למשל בתימן, נשים לא למדו אפילו את התפילות.
ברם, היו גם מקרים חריגים, בפרט בבתיהם של בני שיכבת העילית שלא היו להם בנים.11 אחת הנשים המלומדות הידועות ביותר שחיה בחברה זו היתה בתו היחידה של הגאון רב שמואל בן עלי(נפטר 1194), חכם בעל שיעור קומה, שעמד בראש ישיבת בגדד למעלה משלושים שנה. וכן כתב על בתו ר׳ פתחיה מרגנסבורג: ״והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואין אותה״. אשה אלמונית זו היתה כה ידועה, עד כי הפייטן ר׳ אלעזר בן יעקב הבבלי(נפטר 1250) חיבר קינה על מותה בלשון זה:
מְגִנָּה נָתְנַה בְּלֵב וְכָכָה אֲנָחָה שָׁבְרָה לֵב כָּל יְקוּמִים
לְמִיתַת הַגְּבִיָרהַ הְיָקָרה מְקוֹר חָכְמָה וְתִפְאָרֶת לְאֻמִיִם
וְהַדָּלִית אֲשֶׁר חָסוּ בְצִלָּהּ בְּנֵי אָדָם וְכָל יַלְדְּי רְחָמִים
הֲלֹא הָיְתָה כְּעֵיַנִים לְעִוֵּר וְכַלָּשׁוֹן לְאִישִׁים נֶאֶלָמִים
וְעֵינֵי הַיְּקוּם אוֹרוּ בְּאוֹרָהּ וְהָיוּ מַרְאוֹת בְּרָע עֲצוּמִים
הֲלֹא רֵיחָהּ בְּכָל קֵצְוֵי אֱדָמוֹת כְּקִנמָוֹן וְכָל רָאישֵׁי בְּשָׂמִים
וְהוֹצִיאָה לְאוֹרָה תַּעֲלוּמוֹת וְשָׁמָה הַגְּלוִּים נֶעֱלָמִים.
תעודות הגניזה מספרות על אבות שלימדו תורה לבנותיהם, כמו למשל בקינה זו של אב על מות בתו החכמה:
בזכרי חוכמתך ותורתך
וחסדיך ויושר פעלך
יקד יקוד כיקוד אש בלבי ותשתפך מררתי בקרבי על חסרונך
ואומרה מי יתן לי שומע לי בעת אשר הייתי קוראך ועל פיסוקך שואלך.
קיימת גם עדות כי כמה נשים (נדון בהן להלן) למדו תורה עם בעליהן או עם קרובי משפחה אחרים, והשתמשו בידיעותיהן המופלגות כדי להתפרנס כמורות. אולם, גויטיין הטעים כי גם נשים שהיו מלומדות יותר מן המקובל מעולם לא יכלו להתחרות בגברים, שנחשפו ללשון העברית ולכתבי הקודש מינקותם, הן בלימוד והן בעבודת בית הכנסת. לפיכך אין זה מפתיע, כדבריו, לגלות כי מעבר לחליפת המכתבים, ״דומה כי לא הגניזה הספרותית ואף לא זו התעודתית כוללות ולו חיבור אחד, שתוכנו דתי או אחר, שניתן לייחסו בוודאות לאשה״. ובמקום אחר העיר כי ״דבר אחד נעלה מכל ספק: להוציא חריגים, הנשים הידועות לנו מדפי הגניזה לא התכנסו יחדיו ללמוד תורה״.
בגניזה נשתמרו כמה מכתבים שכתבום נשים (יואל קרמר קיבץ כמאתיים דוגמאות), ובמכתבים אלה ניתן למצוא התכתבות עם בני משפחה לצד פניות ובקשות למוסדות הקהילה ולפקידיה. אף שרוב המכתבים הוכתבו לסופרים מקצועיים, טוען קרמר כי מכתבי הנשים שומרים על מידה רבה של ישירות וטבעיות, שאינה מצויה במכתבי גברים. קרמר הסביר זאת בכך שנשים לא יכלו להרשות לעצמן לשכור סופרים מקצועיים שהיו אמונים על דרכי הביטוי הרשמיות, ולכן הן פנו ללבלרים פחות מלומדים, שפשוט רשמו את מחשבותיהן כלשונן. אולם קרמר הדגיש גם כי ההכתבה לסופר אינה מלמדת תמיד על היעדר האוריינות, שכן נשים כגברים פנו לסופרים מקצועיים גם כאשר הן יכלו לכתוב בעצמן: הסופרים הוסיפו פתיחה וסיום, ומלבד זאת, הכול נהגו למסור לסופר מקצועי פנייה לערכאות, תלונות, וכן נושאים המחייבים את חתימת בית הדין או את אישורו של מי מראשי הקהל. קרמר העיר כי בעוד שמכמה מכתבים לנשים עולה כי על הנמענת היה למצוא מי שיקרא בפניה את המכתב, דבר המעיד על בורותן, מכתבים אחרים – ובכללם מכתבים של בעלים לנשותיהם – היו פרטיים מאוד ונועדו לעיני האשה בלבד.
ודאי הוא כי היו נשים שכתבו את מכתביהן במו ידיהן. למשל, נשתמר מכתב שנכתב, ככל הנראה, על ידי אשה ששכבה על ערש דווי. הכותבת, שזכתה לחינוך טוב, ציוותה על אחותה כדלהלן: ״שתטפלי בבתי הקטנה ושתעשי מאמץ שהיא תלמד. אמנם יודעת אני שאני מטילה עליך מעמסה יתרה, שהרי אין לנו מה שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד״. כפי שעולה ממכתב זה, הרווי ביאוש, שכר הלימוד היה גבוה, ודומה כי הבנות המעטות שזכו ללמוד קרוא וכתוב בצורה סדירה, בין בעברית בין בערבית, היו בנות למשפחות אמידות. שמואל בן יהודה המערבי, יהודי בן המאה הי״ב שהתאסלם, סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי אמו ושתי אחיותיה, שגדלו בבצרה, היו גדולות בתורה וכתבו דרך קבע עברית וערבית: לפי גויטיין, גם בקרב הגברים היו אלה הישגים בלתי רגילים בתקופה שבה אמנות הכתיבה היתה אך נחלתן של שכבות מסוימות. ברם גויטיין ציין כי אין זאת אומרת שבנות למשפחות סופרים, יהודיות כמוסלמיות, לא למדו את אמנות הכתיבה, ואף העיר כי בראש קהילת דאקוק שבאיראן ניצב עזריה, ״בנה של המעתיקה״. כן הזכיר גויטיין את מרים בת בניה, שנודעה כ״סופרת אומנת״ בתימן מעט יותר מאוחר.
הערת המחבר : מזכיר " חומש מדויק ויפה ובסופו רשום : אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות, כי אשה מינקת אנכי "
יום טוב עסיס -על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
יום טוב עסיס
על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
את הגותו גיבש אבן גבירול בחיבורו ׳מקור חיים׳, שספוג בתורות הגות שהיו ידועות בעולם הערבי דאז, ושאף צורת כתיבתו כדו־שיח לקוחה מהספרות הערבית. שלא כבספרי הפילוסופיה האחרים שכתבו יהודים בזמנו אין ב׳מקור חיים׳ שום ניסיון לתאם, לגשר ולפשר בין היהדות לבין התורות הפילוסופיות של העולם היווני־הערבי שהתפתחו בימים ההם. ׳מקור חיים׳ נבדל מחיבורים אחרים של יהודים גם בכך שלא נזכר בו שום פסוק מהמקרא, ומחברו לא ביסס את טענותיו על המקרא או על מקורות קלסיים של היהדות הבתר־מקראית. נותרו בידינו שרידים מעטים של החיבור בלשון המקור, בערבית־יהודית. שם טוב אבן פלקירה תרגם קטעים ממנו לעברית במאה השלוש עשרה. מאות בשנים ייחסו נוצרים את החיבור להוגה דעות ערבי בשם אֲבִיצֶבְּרוֹן, והחיבור היה ידוע בתרגומו ללטינית, שנעשה במאה השתים עשרה. רק באמצע המאה התשע עשרה גילה שלמה מונק את זהותו של המחבר.
חיבוריהם של אבן ג׳נאח ואבן גבירול וממשיכי דרכם מעידים על עומק ההשפעה של התרבות הערבית והשפה הערבית על שפתם, סגנונם וטעמם. ההשפעה הערבית חדרה מעבר לצורה אל תפיסת עולמם, הגותם ודעותיהם. כל החכמים שבאו בעקבותיהם בספרד המוסלמית היו כמותם דו־לשוניים. רבים מהם כתבו שירים בעברית, אך כמעט לא היה חכם ומשכיל יהודי בימי שלטון המוסלמים בספרד שלא כתב בערבית־יהודית, ולא רק בתחומי ההגות, המדע, הרפואה והלשון אלא גם בענייני פרשנות והלכה.
משה אבן ג׳יקטילה, שחי בקורדובה במאה האחת עשרה ועבר לסרגוסה בעקבות כיבוש בירת אלאנדלוס, היה משורר, וכדברי אברהם אבן עזרא, ׳הגדול שבמדקדקים׳ ו׳אחד המפרשים הגדולים׳. פירושיו למקרא נכתבו בערבית־יהודית והודגשו בהם היבטים פילולוגיים ומורפולוגיים. מצויים בידינו קטעים מפירושיו לתהלים, מיכה, נחום וחבקוק, אך מציטטות בחיבורים שונים ידוע שכתב פירושים גם לתורה, ישעיה, תרי עשר, איוב ודניאל. בהיותו בפרובנס תרגם לעברית שניים מחיבוריו של המדקדק יהודה חיוג׳. יהודה אבן בלעם, שחי במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, כתב את כל חיבוריו בפרשנות המקרא ועל הלשון העברית בערבית־יהודית. חלק מחיבוריו אבד, ואלה ששרדו כוללים פירושים בערבית־יהורית לספרי המקרא יהושע, שופטים, ישעיה, ירמיה ויחזקאל.
יצחק אבן גיאת, שחי אף הוא במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, הצטיין כפייטן ומשורר, פרשן המקרא ואיש הלכה, ומן המעט שידוע לנו עליו הוא מצטייר כאחת הדמויות החשובות בספרד המוסלמית. הוא תרגם את ספר קהלת לערבית וכתב עליו פירוש, אף הוא בערבית. בתחום ההלכה חיבר מספר חיבורים. ידוע לנו ספרו ׳הלכות כלולות " והוא חיבר גם ספר הלכות ופירוש לכמה מסכתות בתלמוד הידוע בשמו העברי ׳ספר הנר ", אך הוא נכתב בערבית־יהודית בשם ׳כתאב אלסִרַאג״, וחלקים מתוכו שוחזרו מתוך ציטטות בחיבורים אחרים. אבן גיאת היה מקורב לשמואל הנגיד ופעל בלוסינה. עם תלמידיו נמנו משה אבן עזרא, יוסף אבן סהל ויוסף אבן צדיק. אבן צדיק, איש הלכה ופילוסוף שחי במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, כתב את ספרו הפילוסופי ׳העולם הקטן׳ בערבית, אך רק תרגומו העברי שרד.
אף כי ההשפעה הערבית הייתה רבה, השימוש המקיף בערבית ביצירות דתיות־הלכתיות לא ביטא מגמת התבוללות. היהודים אימצו את השפה הערבית ואת התרבות הערבית כחברה בעלת זהות יהודית מובהקת ולא פעלו כיחידים. רק את שיריהם כתבו משוררי ספרד כמעט באופן בלעדי בעברית. היו לכך כמה סיבות. הרקע הבדווי של השירה הערבית היה זר ליהודים העירונים. סיבה נוספת הייתה השימוש הנוקשה בערבית קלסית בשירה הערבית. גם השליטה המלאה של המשוררים העבריים בספרד בשפה הערבית ובשירתה לא הביאה לשינוי לשון שירתם, שכבר היו לה מסורת ושורשים עמוקים. ייתכן שגם אמונתם של הערבים שלשון הקראן וסגנונו נוצרו מפי אללה והיו שיא השלמות הרתיעה את היהודים, והם העדיפו את לשון תורתם. מכל מקום אין ספק בזיקה האמיצה ביותר של השירה העברית בספרד לשירה הערבית.
כידוע חלק מהיהודים הגיעו למעלתם הגדולה בחיי הרוח ולמעמדם היוקרתי במלכות בזכות בקיאותם בשפה הערבית, כפי שכתב יהודה אבן תבון בצוואתו לבנו שמואל:
ואתה יודע כי הגדולים שבעמינו לא הגיעו אל הגדולה והמעלות הרמות כי בכתיבת הערבי. כבר ראית מה שספר הנגיד ז״ל מן הגדולה שהגיע אליה בעבורה באמרו, עט אני חסדך מספר וכו'. ומה שהגיע בנו אחריו גם כן מן הגדולה בה. גם בארץ הזאת אתה רואה כי הנשיא ר׳ ששת ז״ל הגיע בה אל העושר והכבוד גם במלכות ישמעאל. ובה יצא מכל חובותיו, ועשה כל הוצאותיו הגדולות ונדבותיו.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – פריחא בת יוסף-יוסף שטרית
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.
הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).
אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.
הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.
בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף
נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״
פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;
בזכות אברהם תמים,
רחם עלינו ממרומים
האל גואלי. בֹקֶר ותשמע קולי
רחם על עם סגלתך,
כי הם עמך ונחלתיך;
מהר קבץ קהלתך
אל הר גלילי.
יחיד נשא ונעלם,
פדה בנך כשה נֶאֱלָם;
ובנה דביר ואולם,
ותמוך גורלי.
חוס וחמול עלינו
ולציון העלינו;
והקם דבירך אלינו,
צורי וגואלי.
אלי, שמע תחנתי,
אדון בוחר רנתי,
האל מגני ומנתי
כוסי וחבלי.
בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;
הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,
מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת
מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.
אבי, ברוב רחמיך,
החש מושיע עמך,
ועשה למען שמך,
כל חטא מחול לי.
בוראי, רחם יחידתי;
צורי, חזק קהלתי;
והעלני לארץ חמדתי
וְאַקְטִר כְּלִילִי.
בתוך רבים אהללנו,
דגלו ירים באהלינו.
הפלא חסדך אלינו,
ורצה חן זה קולי.
גורלו של הרכוש הציבורי היהודי…חיים ביינארט
סנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה קנה בשנת 1486 מן הקהילה היהודית של גואדלחרה הכנסה בסכום של 3,236 מרבדי. רכישה זו שנעשתה בדרכי שלום מסתבר עליה שנעשתה כהלוואה או בחכירת נכס שממנה עתיד היה ליהנות בהכנסה שנתית. הוא אמור היה לקבל את המגיע לו מנכסי הקהילה לאחר שיהודיה יצאו בגירוש, אלא שהקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, השיג צו מאת הכתר שלפיו ישולם לו מן הנכסים של היהודים בעד שעבוד שהיה לו מאת הכתר על כספי הקהילה. הקונדי טען שאם אמנם היה קיים שעבוד נכסי הקהילה לסנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה, הנה מגיע לו, לקונדי, השעבוד, שכן נכסי הציבור של היהודים עברו לכתר והכתר הוא הוא המסדיר את תשלומי השעבודים, ולו לקונדי מגיע ראשונה. כאשר סנצ׳ו גונסאליס התנגד לכך, השיג הקונדי צו מאת הכתר, לדעתו(של סנצ׳ו גונסאליס) שלא בדרכי אמת. הוא, סנצ׳ו גונסאליס, רכש את ההכנסה מן הקהילה זמן רב לפני שניתן צו הגירוש ולכן פסק־הדין שהשיג הקונדי וההוצאה אל הפועל נגדו ששופטי גואדלחרה נקטו, אין להם תוקף. נכסיו נתפסו ונמכרו במכירה פומבית. הצו הנוגע לנכסי הציבור היהודי אינו תופס
כלפיו, שכן צו זה נוגע לנכסים שנשארו לאחר הגירוש. לכן ביקש צו לביטול הכרעת שופטי גואדלחרה בנוגע לנכסיו שנתפסו על־ידם. בעליל נראית כאן דרכו האלימה של הקונדי שפעל ביד אחת עם שופטי גואדלחרה. כוחו והשפעתו שם, היה להם שם דבר.
הכתר נענה לפונה ב־2 בדצמבר 1494 וציווה על שופטי גואדלחרה לשוב ולזמן מחדש את הצדדים להשמעת טענותיהם.
לקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, היתה הכנסה שנתית קבועה, שהוענקה לו כמענק עולמים, בסכום של 22,000 מרבדי מן האלקבלה של יהודי גואדלחרה. הכנסה זו פסקה עם יציאתם של היהודים בגירוש. על כן פנו מטעמו אל הכתר וביקשו שתינתן לו תמורה נאותה על כך או שיוחזרו לו דמי השעבוד.
בתעודה מן ה־8 בנובמבר 1494 נאמר וכן בתעודה מן ה־15 לדצמבר 1494 שסכום ה״juro הוא 22,500 מרבדי. בצו הראשון בין שני אלה נצטוו שופטי העיר לברר אלו נכסים ציבוריים השאירו היהודים בעיר ובתחומה ואלו היו ההכנסות האחרות של הקהילה, להעמיד את אלה במכירה פומבית ולנסות על דרך זו להחזיר את החוב לקונדי. ואילו מן הצו השני ניתן להסיק שהדבר לא יצא אל הפועל, שכן המועצה הטילה על הבצ׳ילייר סיסנרוס לצאת בליווי נוטריון לגואדלחרה ולברר על־ידי חקירה אלו היו נכסי הציבור היהודי ומי מחזיק בהם. עליו לתבוע מן המחזיקים להוכיח את הזכות להחזקת הנכסים הללו. לאחר מכן תיערך מכירה פומבית של הנכסים שאינם מוחזקים בהיתר מאת הכתר. הפדיון יכסה את חובות juróse בכלל.
ב־8 במארס 1495 הטיל הכתר על רודריגו דל מרקאדו, השופט והמוציא אל הפועל בנכסי היהודים וחובותיהם בארכיהגמוניה של טולידו, לברר אם אכן יש אמת בטענותיו של הקונדי (sy asy es) שהיתה לו הכנסה מן המקולין של יהודי גואדלחרה בסכום שנקב. עליו להציג לפני רודריגו דל מרקאדו את הפריבילגיה שהוענקה לו על ההכנסה מן המקולין. עוד עליו לברר אלו נכסי ציבור ונכסי דלא ניידי השאירו יהודים שם ואלו הם שעבודי ההכנסות (censos) שהיו להם כאשר יצאו בגירוש. רק לאחר הבירור ימכור את הנכסים והשעבודים במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. מן התמורה ישלם תחילה למי שהיו לו משועבדים המסים השנתיים, מס השירות והשירות למחצה של היהודים. מן הנשארde lo restante ישלם לקונדי די לה קורוניה את סכום השעבוד הישיר שלו. על כל 1,000 מרבדי של שעבוד ישלם לו 12,000 מרבדי, כלומר שבסך הכול יקבל 264,000 מרבדי. עליו לשלם לו מן הנכסים הציבוריים את אשר לא גבה מן השעבוד בשנים 1493,1492 ו־1494. כך יחוסל החוב. מסתבר אפוא שהכתר הניח שבגואדלחרה נשארו נכסים רבים של יהודיה. לאחר חיסול החוב ייטול הקורחידור מן הקונדי את שטר הפריבילגיה ויעביר אותו לרואי החשבונות הראשיים (contadores mayores) להשמדתו.
על צו זה מצויה תגובה מצד תושבים מגואדלחרה, שהשיגו צו מאת הכתר ב־3 באפריל.1495 הם קנו בתים מן היהודים בדרכים הגונות (por justos tytuios) בשעה שאלה יצאו בגירוש. בשמם פנו לופי די טורם וגונסאלו די קובארוביאס. הקונדי ואנשים אחרים השיגו צו, ולפיו נצטווה רודריגו דל מרקאדו למכור את הרכוש שהיה בעבר של היהודים והיו עליו שעבודי הכנסה וכן כל רכוש אחר כדי לשלם לקונדי כספים ששימשו לו הכנסה מן המקולין והיין ושאר הכנסות שמן היהודים. רודריגו דל מרקאדו הוציא אל הפועל את מכירת נכסיהם. לדעתם, אין לתפיסת הנכסים ומכירתם כל אחיזה משפטית: משום שהם, הבעלים הרוכשים (שמהם נטלו הנכסים), לא זומנו ולא נקראו בזמן שניתנו צווי המכירה, כנדרש על פי החוק: על דרך זו נגרמה להם רעה חד־צדדית (perjuisio). הליכי ההוצאה אל הפועל לא נעשו כדין ונתבססו על מידע כוזב. בשעתו, ניתנו צווים וצווים על צווים (carta e sobrecarta) שלפיהם נמסרו להם הנכסים הללו והועברו לבעלותם בפומבי. ההסכמים על הרכישות היו שרירים וקיימים לפי החוק ולכן אץ ליטול מהם את הנכסים מבלי שיזומנו וישמעו לטענותיהם ומבלי שתינתן הכרעה כפי שהחוק דורש. הצווים שניתנו למכירה הפומבית של נכסיהם לא יכלו להינתן משום שהם לרעת צד אחד, זה שרכש את הנכסים בתום לב ובדין(con buena fe e justo tytulo). טענות אלה היו לצד הפורמאלי והפרוצידוראלי של הפעולה המשפטית.
אשר לכספים ששועבדו לקונדי ולאישים אחרים, ׳שנאמר שהם מן האלקבלה שעל המקולין של היהודים, אלה לא היו מיסודם מבוססים על הקהילה היהודית ולא על הנכסים הציבוריים שלה, שכן, לא היו מס שהושם על היהודים ככלל, אלא הנדרש היה שאת מס האלקבלה ישלם בעל המקולין, כפי ששילם כל מוכר אחר׳. הווה אומר, שמדובר במס עקיפין גרידא, שאין לו כל קשר למס השנתי. לכן אין יסוד לקשור את המס הנ״ל בקהילה ובנכסיה וברכוש שיהודי העיר מכרו או שהקהילה מכרה. לאור כל טענה וטענה שנאמרה לעיל ועל שום צירוף כל הטענות, ביקשו הפונים הללו צו לביטול פועלו של רודריגו דל מרקאדו ולקיום בעלותם על הנכסים הציבוריים שהיו של היהודים. נמצאנו למדים שהבתים שהם קנו היו רכוש של הקהילה. ייתכן מאוד שהיו אלה בתים שהקהילה נאלצה לרכוש בזמן ההפרדה במגורים בתחילת שנות השמונים שבכוח רב הוצאה אל הפועל בגואדלחרה. הדיירים היהודים שילמו אפוא שכר דירה או דמי שכירות שנתיים לקהילה.
הפונים היו מוכנים להגיע לידי הסדר עם הקונדי ולשלם לו את ההוצאות המשפטיות. הכתר נענה לפונים והורה לרודריגו דל מרקאדו להפסיק כל פעולה משפטית נגדם ולנשלם מן הנכסים שקנו מן היהודים. עליו לשמוע לטענותיהם; להחזיר להם את בעלותם על נכסיהם: עליו לזמן כל מי שיש לו משכנתא על נכס כלשהו ולצרף את כל הטענות שיישמע מכל מי שיש לו מה לטעון בנידון.
אין כל ספק שקבוצת תעודות זו מלמדת לא רק על ניסיונות לתפוס את נכסי הציבור היהודי ולהשתלט עליהם, אלא גם על האנדרלמוסיה שנשתררה במדינה בבעיית הבעלות על נכסי יהודים וכן על ניסיונות הכתר להיפטר מחובותיו על חשבון נכסי היהודים.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
באדיבותו של מר יעקב וימן
היבטים כלכליים של הקליטה בארץ
ניסיון התיישבות חקלאית
רבים מהעולים בתקופתך העלייה השלישית, כמו קודמיהם בעליות הראשונה והשנייה, ראו את ייעודם בעבודת האדמה. חלק חשוב מההסברה של התנועה הציונית ושל מוסדות ההכשרה השונים מתנועות הנוער התרכזו בכיוון זה. יצחק צבע מספר כי מיד עם הגיעם לירושלים באו רבנים, אישי ציבור ועיתונאים לקבל את פניהם. כאשר שמעו בוועד הצירים כי איש עשיר בא לארץ והביא עמו 50 משפחות ביקשו להיפגש אתו במשרדם אשר ברחוב החבשים.
יצחק הלך לבדו ומספר כי התעניינו לדעת כמה כסף יש ברשות בקבוצה…הוא ענה כי ל-50 משפחות אין מאומה ורק אביו, מרדכי, הביא עמו כסף וזאת כדי להקים מושב חקלאי. הפגישה עמי סיפר צבע כי לופו – מנהל כלן ישראל חברים בירושלים – הוא אשר נפגש אתי בעניין ההתיישבות החקלאית. לופו ביקש שהעולים ישלמו חמישים אחוז מערך הקרקע והסוכנות תשלם את היתרה…העולים סירבו לשלם עבור התיישבות על קרקע הלאום ועל כן הופסק המו"ם ולא חודש עוד.
סיפור דומה נמצא אצל יעקב אלעזר " לאחר הצהרת בלפור מגיעה שיירה בראשות יצחק צבע – כנראה שנפלה טעות בספר וצריך להיות…מרדכי צבע – הוא מימן את הוצאות הדרך והכניסם לארץ כבעלי הון – שלא נזקקו לסרטיפיקאט – רוכש חצר ברובע ופונה לוועד הצירים הציוני לארגן לאנשיו מושב חקלאי. המו"מ נמשך ולבסוף נכשל.
בארכיון הציוני לא מצאתי כל מסמך המעיד על מו"מ שהתנהל בנושא זה אולם בעיתונות התקופה ניתן למצוא רמזים לניסיונות דומים וליחסים של יהודי המזרח לעבודה חקלאית.
בידיעה מחודש יולי 1921, החודש בהו הגיעה קבוצתו של מרדכי צבע לירושלים, מוסר דואר היום " " אורח בימים האלה הגיע לעירנו אורחו חשוב מצפון אפריקה, האדון יוסף די שמואל נטף, סוחר ידוע בתוניס….בימים האלה עלה לירושלים לראות את האפשרות שישנן בארץ לעלייה יהודית מצפון אפריקה, והוא גם לומד את התנאים לאמצעי חיבור בתוך ירושלים גופא. הוא מתעניין גם בדברי יסוד מושבה ליהודי צפון אפריקה שבה עוסקת גם " אגודת העזרה ההדדית ליהודי אלג'יריה ותוניסיה שנוסדה בעירנו זה חודשים אחדים ונתרבו אגפיה בכל צפון אפריקה.
ובאותה תקופה מצטט עיתון הארץ קטע מעיתון בשם " ישראל " גיליון כ"ח, בו כותב מר גלילי, כי, יהודים ספרדים במושבות " אינם מוטעים אינם זורעים, חיים בדוחק בתור שכירים ובעלי מלאכה ותלויים באוויר.
לקראת סיומה של תקופת העלייה השלישית כותב ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהריים ומפרס, מבוכרה ומקווקז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ….רובם מוכשרים לעבודה וליגע כפיים ומוכנים גם לכל עבודה ומלאכה בבית והשדה…מחוסר ארגון מסודר אין העולים הללו מוצאים את העבודות הציבוריות והם רחוקים מעולמנו החקלאי. בה בשעה שאלפי פועלים נוכריים ממלאים את מושבות היהודים, והולכים יהודי המזרח בטל…
הפועל היהודי המזרחי, הוא נוכשר לעבוד בכל מקום ולהסתפק במועט, ואף על פי כן מועטים הפועלים מסוג זה במושבות…..וכמה חודשים אחר כך מספר העיתון על השתלשלות הקמתה של תנועת " חלוצי המזרח " וכותב בין השאר " בעניין ההתיישבות, אין למצוא כמעט משפחות מתיישבים מעולי המזרח ואין למצוא אפילו נקודה אחת שהוקמה מראש לשם כך. רבים מן העולים שואפים להתיישב כי קיבלו הכשרה לכך…..
ההתמרמרות ( דגש במקור ) בקרב הציבור יהודי המזרח בארץ גדולה וחודרת ההכרה שאין נותנים ליהודי המזרח לקחת חלק פעיל בבניין החקלאות בארצנו….
רבי כליפא בן מלכא – האיש ויצירתו והשתקפות מצבם של יהודי מרוקו בכתביו-משה עמאר
רבי כליפא בן מלכא – האיש ויצירתו והשתקפות מצבם של יהודי מרוקו בכתביו
שער שני. הקדושים והקדושות קדושים-יששכר בן עמי
- ר׳ אברהם אל־כהן(סידי רחאל)
- ״מספרים עליו שבמראכש היו הרבה חולים פונים אליו ותורמים לקופתו. רבני העיר נעלבו מכך שקדוש זה קודם לקדושים אחרים הקבורים בעיר ולכן החליטו לנסוע אליו כדי להכיר את המקום. כשהגיעו בסביבות הקבר יצאו לקראתם חיות שרצו להרוג אותם. הם קראו לר׳ אברהם אל־כהן ואז הם ניצלו״.
- נמסר על־ידי מר יצחק א׳ (קזבלנקה) ואחרים.
- ר׳ אברהם אלמליח (אמיזמיס)
נקרא לרוב ר׳ בגו אלמליח. הוא בנו של ר׳ יהודה אלמליח, הקבור באותו מקום, והנחשב גם הוא לקדוש. הוא היה רב ושוחט בכפרו, נודע בחסידותו ורכש לו הערכה גדולה מכוח אישיותו. כשנפטר, השתתפו בלוויתו כל תושבי המלאח שמסביב ובמשך שבוע לא אכלו בשר כיאות. עם מותו החלו לפקוד את קברו ולבקש את עזרתו לריפוי מחלות שונות.
- בגו הוא אחד מאחר־עשר קיצורים של השם ״אברהם״ והוא מקובל באטלס. ראה קורקוס־מחקרים, טבלה בעמי 183.
- ר׳ אברהם אמזלג (אילליג)
- נקרא גם מול אל־חאזרה (בעל האבן).
- ״היה יום ששי. הוא הלך לשם [אילליג] כדי לדבר עם אנשים, להסביר להם איך לרחוץ ידיים. [הרגיש שסופו קרב], לקח מקל שלו ושם על הספירה [שעון] של שמש והשאיר שם בספירה של השמש. עד שהוא נפטר [אז] התגלגלה אבן גדולה וענקית וכיסתה אותו. אז המקל נפל והשמש ירדה ונהיה חושך. לכן קראו לו מול אל־חאזרה״.
- ר׳ אברהם אמסלם (קזבלנקה)
- קבור בבית־הקברות הישן בעיר.
18 ד׳ אברהם בו־דוואיה (קצר אל־סוק)
קבור בבית־הקברות ליד ר׳ יחייא לחלו. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.
- ״דודי עליו השלום, הלך לשם [לר׳ יחייא לחלו], היה חולה. היה לו פצע על בטנו והיה עומד למות. הלך להשתטח על קברו והתרפא. בלילה בא אליו בחלום קדוש אחר שקבור שם, ר׳ אברהם בו־דוואיה ואמר לו: למה באת להשתטח על קברו של ר׳ יחייא לחלו ולא באת להשתטח על קברי? גם אני מירושלים ושמי ר׳ אברהם בו־דוואיה. עליו השלום. הלך והשתטח על קברו והוא הבריא״.
19 ר׳ אברהם ביבם (תטואן)
עדותה של גב׳ שרה ח׳(תטואן). בךנאיים, עמי י״א, מזכיר ר׳ אברהם ביבאס, מחכמי פאס, שהיה בעל מחלוקת של ר׳ חיים גאגין, ובעמי י״ח את ר׳ אברהם בר־מאיר ביבאס, מחכמי סאלי, שחתום על תעודה משנת 1707.
20 ר׳ אברהם בךאיבגי(סידי רחאל)
מכונה בפי יהודי האיזור אל עזיז דיאלנא (היקר שלנו). מספרים עליו שהיה נוהג ללמוד תורה עם אליהו הנביא.
21 ר׳ אברהם בן־נתן (אזימור)
זהו קדוש מקומי.
22 ר׳ אברהם בן־סאלם (פיגיג)
לפי המסורת המקומית קבורים שם שני צדיקים הנקראים בני אמויאל, ואחד מהם הוא ר׳ אברהם בן־סאלם.
1.22 ״בפיגיג ישנו בית־קברות עתיק יומין. אספר לך על מקרה שקרה: לפנים בית־הקברות הזה לא היה מגודר ושם היו קבורים שני צדיקים בני אמויאל. ר׳ אברהם… אנשים אספו ברושים, בנו גדר ובית־חיים. אני אז הייתי בן עשר. כל פעם היו בונים פינה אחת, היא נפלה. הלכו לפחא כי חשבו שמא הערבים הורסים להם את הגדר הזאת. הפחא העמיד שומרי לילה. היהודים בנו שוב פינה ונפלה. אז קם יהודי זקן שהחליט לצום, לגזור ציפורניו ולעשות פתירת חלום. חלם והנה צדיק בשם ר׳ אברהם בן־סאלם, עליו השלום, אמר לו שהפינה נופלת מפני שהשאירו את קבורת הצדיק מחוץ לגדר. הצדיק ביקש מהזקן שיזמין אנשים שיבואו להשתטח על קברו. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה הגדר להתמוטט. לא יודעים יום ההילולה. מאז באו אנשים מהרבה פינות במרוקו להשתטח על קברם. אשה עקרה באה לבקר: גם אשה משוגעת, מי שאינו יכול ללכת, מרימים אותו לשם: וכולם חוזרים בריאים ושלמים וזה הודות לאלוהים״.
ר׳ אברהם בן־עטר (מוגאדור)
ר׳ אברהם בן־שוקרון(אוג׳דה)
היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש. נקרא בפי המוסלמים סידי מוחמד בן־ שוקרון.
ר׳ אברהם בן־שושן(מוגאדור)
נפטר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מוצא אביו מדבדו.
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי
בהרבה מקרים מתגלה הקדוש היהודי על־ידי מוסלמי שמודיע על כך לקהילה היהודית. המוסלמי יכול למצוא ציון של קדוש יהודי בשעה שהוא חורש את המקום, או שהקדוש מתגלה למוסלמי בחלום, או באמצעות מעשה פלאי אחר כמו עמוד אש על קבורתו או פתילים דולקים מתחת לאבן. גילוי זה של הקדוש על־ידי מוסלמי או נוכחות המוסלמי בשעת פטירת הקדוש מאפשר לו הרבה פעמים להיות השומר על מקום הקבורה של הקדוש, מעמד המקנה לבעליו זכויות מסוימות העוברות בירושה. ר׳ סעדיה דאדס, לפני מותו, מבטיח לנער מוסלמי הנמצא לידו שיגן עליו וממנה אותו לשומר מקום קבורתו, הוא וצאצאיו אחריו.
בקברי קדושים רבים היה שומר מוסלמי, כמו למשל אצל ר׳ אברהם כהן, ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד־ אלשקר, ר׳ דוד בן־ימין, ר׳ דוד ומשה, ר׳ חביב המזרחי, ר׳ חיים בן־עטר, מולאי איגגי, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ר׳ משה כהן, ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ עמרם בן־דיוואן ור׳ שלמה בךתאמצות.
הערות המחבר : ראה סיפורים מס׳ 3.34, 3.39, 1.117, 2.157. 1.169, 3.369, 1.472 ו־5.562 וכן סיפור מס׳ 4.369 על מוסלמיה השומרת בביתה על חדר של קדוש יהודי (ללא שם) שהתגלה לה בחלום.
היתה קיימת תרומה קבועה שהמבקרים שילמו לשומר, וכנראה היו מקרים של סחטנות. לכן כאשר מינה ר׳ סעדיה דאדס את המוסלמי לשומר קברו ציווה עליו שיקבל מכל יהודי רק דירהם אחד ולא יותר.
השומר היה מקבל סעודה וכן כסף מהמבקרים. בדרך כלל זכות זו היתה עוברת מדור לדור ובני השומר היו ממשיכים בתפקיד אביהם. מסורות רבות קשורות לשומרים המוסלמים שהיו עדים למעשי הניסים של הקדושים היהודים. שומרו המוסלמי של ר׳ חיים בן־עטר היה שומע בלילה את הקדושים קוראים תהילים וכתוצאה מכך החל לשמור על כשרות: אצל ר׳ דוד ומשה היה שומר מוסלמי שנדר לשמור כל הזמן על הקדוש. הנדר נעשה לאחר שהמוסלמי פגע בקדוש באומרו ״תראו כמה יהודים, אוי ואבוי״, כשראה אלפי יהודים בהילולה, והתעוור. השומר היה מטפל באנשים בעת ביקורם. בשאר הימים היה דואג לאחזקת המקום. במקומות שלא נתנו ליהודים רשות להיכנס מפני שהמוסלמים טענו לבעלות על הקדוש או מפני שהקדוש היה קבור במקום השייך למוסלמים, היו היהודים נותנים לשומר המוסלמי את מתנותיהם לקדוש או נרות כדי שידליק בשמם ליד קברו.
כך היה המצב עם ר׳ דוד אלשקר לפני שהיהודים קנו את הפרדס, שבו היה קבור, מבעליו המוסלמי. השומר גם היה מסתובב בין המבקרים ומדריך אותם: לאשה עקרה יעץ שומרו של ר׳ אברהם כהן שתשים על גבה אבנים שמעל הקבר, ואחרי שנה היא ילדה; לאשה שפחדה בראותה שלוש זיקיות על הקיר בחדרו של ר׳ שלמה בן־תאמצות, הסביר השומר שהזיקיות הן כמו הצדיקים ואין מה לחשוש מהן: השומר של ר׳ חביב המזרחי לא היה מרשה ליהודים להיכנס לקבר ללא טבילה. הקדוש גם דואג לצורכי שומרו ומולאי איגגי נענה לבקשת שומרו ודאג שיהיה לו כבש כדי לחגוג חג מוסלמי חשוב. מלבד היותם שומרים של קברים קדושים יהודים מילאו המוסלמים תפקידים רבים נוספים במסגרת הביקורים של היהודים אצל הקדושים ובעיקר בימי ההילולה.\כאשר המקום בו היה קבור הקדוש היה באיזור מסוכן או באיזור מוסלמי מובהק, כמו קבריהם של ר׳ יהודה זבאלי, ר׳ יחייא לחלו וסידי בועיסא וסלימאן, היו היהודים שוכרים ערבים עם נשק לליווי עד המקום.
למקומות שהגישה אליהם היתה אפשרית רק בבהמות היו היהודים שוכרים בהמות מהמוסלמים. לכל פעולות הבנייה שנעשו ליד הקבר של הקדוש כמו בניית מציבה, חדרים, בית־כנסת, כביש גישה למקום וכד, היו היהודים לוקחים פועלים מוסלמים מהסביבה כדי לבצען. לפעמים בנו המוסלמים בעצמם בתים ליד קבר הקדוש, או הקימו אוהלים, והשכירו אותם למבקרים היהודים.
בהילולות הגדולות אצל הקדושים המפורסמים היו המוסלמים מהסביבה פעילים מאוד ודאגו לספק ליהודים בהמות לשחיטה, עצים לבישול, מים ומצרכים שונים במשך כל תקופת שהותם במקום. עסקיהם עם היהודים תרמו לשיפור מצבם הכלכלי והמוסלמים נהנו מימים אלה וציפו להם במשך כל השנה. היהודים היו שוכרים עוזרים מוסלמים לימי ההילולה, גם באופן פרטי וגם על־ידי ועד הקדוש במסגרת הפעולות הכלליות, כמו טיפול בעורות של הבהמות שנשחטו.
המוסלמים שימשו גם כשליחים בין חכמי ארץ ישראל והקדושים: ר׳ דוד בן־ברוך ור׳ יהודה וראובן החזירו שליחים מוסלמים ממרוקו לארץ ישראל בן רגע עם כיכר לחם חמה בידם: גם ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא העביר את שליחו המוסלמי בן רגע לפאס בהזכירו את השם המפורש.
המוסלמים פנו לקדושים היהודים, במיוחד למפורסמים שביניהם, מסיבות שונות אך בעיקר למטרות ריפוי. בדרך כלל באה הפנייה לקדוש היהודי לאחר שהקדושים המוסלמים לא הועילו. הם באו לקדוש היהודי בעצמם, או יחד עם מכרים יהודים. או שביקשו מיהודים לשטח בשמם את בקשתם בפני הקדוש.
ספר מעשה נסים-יהדות מרוקו -פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי
תרגום:
כל מי שיקרא ספר זה יווכח בכוח
הנסים והנפלאות של הצדיקים שהם
עושים למעננו בכל הזמנים. יהא
רצון זכות הצדיקים תעמוד לנו ולכל
ישראל אחינו ויבוא משיח צדקינו במהרה
בימינו אמן כן יהי רצון.
אדונים יקרים אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם כיר"א:
אדונים, אנו מודיעים לכם שהקדושים של בוחלו שם יש בית קברות גדול ועתיק, אולי מתקופת הבית השני ושם טמונים חכמים וקדו־ שים לאין קץ. אבל ידועים לנו מהזמנים הקדר ים רק שני חכמים. ר׳ מוסא בן ישי ור׳ ינאי מול למכפייא וניסיהם שעשו כמו שסופרו לנו על ידי הראשונים מהזמנים הקדומים. בזמנו של ר׳ מוסא ע״ה, ביום בו רצו להתחיל בבנית ״דמנאט״
הופיע שולטן אחד על מנת לבנות את החומד. והוא בנה את החומה בנין חזק ואמיץ שנפל. שלש פעמים בנה ונפל. יועציו אמרו לו: דבר זה יש לו תקנה דק מצד היהודים. הם ידעו את הסיבה. שלח המלך לקרוא לר׳ מוסא ע״ה מבוחלו והוא, ע״ה, היד, זקן ושבע ימים. אמר לו: עוצה לי עצה בדבר החומה שאני בונה ושהיא מתמוטטת. השיב לו: דע לך אדוני שעיר זו קדומה מאוד ובמקום זה היה בית קברות יהודי ועתה העמד לרשותי פועלים יהודים וכן מקום בו אוכל לטמון עצמות אלו. כך היה. הוא היה רואה ברוח הקודש ומצוה עליהם: חפרו במקום זה והוציאו את העצמות וכך היה. עד שסיימו את מלאכתם ואמר החכם לפועלים: הרכיבו את הקרשים (כדי לשים מילוי נוסף) ולפני שהעמידו את הקרשים שפך שם סל עפר. והם בנו שם. והחומה החזיקה ולא התמוטטה. והשולטן אמד: עבור טובה זו שעשית לי אקרא את העיד בשמך והוא כנה אותה בשם צור מוסא (חומת מוסא). וכך אנו כותבים בכתובות שלנו ובשטרי גיטין את שם העיר צור מוסא. ומה שקדה שבנה חומה והיתד, נופלת, אל תחשבו שזה היה פלא, הלא זה חזר בימינו אנו. זה קרוב לשש שנים שגוי אחד הנשוי לנוצריה ממוצא אנגלי בא ליד בית הקברות של בוחלו ובנה שם בית חזק, שהתמוטט. הוא הביא מומחים אחדים ובנו מחדש ושוב התמוטט וכן בפעם השלישית. עד שאמרו לו המוסלמים הגרים שם: מה שקורה לך אולי קשור בכך שמא לקחת אבנים מבית הקברות היהודי הוא הלך ושם בצד את האבנים שלקח מבית הקברות והניח אותן במקומן. הוא שחט שוד לכבוד החכמים הטמונים שם. הוא בנה וה
בית עמד. מסרו לנו שהוא מצא כמה דפי שפר. מצא חיבור, שופר, מגילה ומקל של החכם. ומה שהוא מצא, שם בחדר מיוחד והיו מדליקים שם כל היום לכבוד החכם. ואנחנו גם בקשנו ממנו את החיבור שימסור אותו לנו, כי הוא אמר, שיממן את הדפסתו. ור׳ ינאי ע״ה מול למכפייא. ולמה נקרא ״מול למכפייא״י הראשונית מספדים מהזמנים הקדומים, שהיה מקום שנקרא ״אלמדין״ בברברית ובערבית ״מדינה״ ושלט בה שולטן והיו שם יהודים ועד היום יש שווקים של היהודים. מקום אחד נקרא ״חדאדא״ (גבול), מקום אחר ״עטארא״, (מוכרי בשמים), מקום אחר ״קיצארייא״ (חנויות), ומקום ״זאמע דליהוד״ (בית כנסת של היהודים) ושם קבורים מוסלמים. יש שם בית קברות עתיק שאין לנו ידיעות עליו. הידיעה שיש לנו שנמסרה לנו עד ידי הראשונים היא, שנתגלה להם ר׳ דוד הלוי ז״ל בהלום ואמר להם: מי שלא יכול לבוא אלי לאזור הדרע יבוא לבעלי אל־מדין. שמה אנו לומדים כולנו בישיבה שלהם. במות המלך של אל מדין באו פרעות. נבוזו כל היהודים שהיו שם וברחו לאחיהם בבוחלו והם הגיעו לשם אחרי ארוחת הערב. והחכם ר׳ ינאי ישב עוד בבית מדרשו ולמד עם תלמידיו ולא ידע מזאת. הלכה בתו לבית המדרש, אמרה לו: התדע שיהודי אל־מדין באו והגיעו לבוחלו רעבים וצמאים, כל האנשים כבר אכלו ארוחת ערב זולתך. שאל אותה: מה הכנת לי לארוחת הערבי אמרה לו: הכנו לך צלחת של כוסכוס. אמר לה: לכי והביאי את הצלחת. הביאה לו. הוא קרא אז מה שקרא ואמר לה: לכי וקחי את הצלחת, שייכנסו ויאכלו עשרה עשרה. כולם אכלו מצלחת זו ושבעו. אכלו והותירו. זוהי השמועה והאמת שיש לנו אודותם. מאז הזמנים הקדומים. ובשנה זו, ביום חמישי, ליל הושענה רבה, סעדו ארבעה בחורים והם החליטו לערוך מסיבה. קם אחד ואמר: בואו נלך לבעלי בוחלו ונעשה שם סעודה לכבוד החכמים. ידוע לנו שבחורים אלה רציניים הם ולא קלי דעת. אחד שמו אהרון גבאי, אחד שלום סמחון, אחד מסעוד תויזר, ואחד אליהו עמאר. הם ישבו ליד החכם וקראו תהילים. בעודם קוראים תהילים ונכנסה
וח במסעוד תויזר. והרוח דוח קודש היא והוא אמר להם: אומר לכם החכם ר׳ מוסא בן ישי שהוא שמח שבאתם ביום היארצייט שלו׳ אתם ארבעתכם, אשריכם ואשרי חלקיכם ואתם ארבעתכם חייבים להיות אחראים על הבנייה. בואו ביום רביעי בשעה אחת ומלאו חמישה בקבוקים במים. בקבוק אחד יהיה ליהודה אוחנונא שגר במאראקש והוא ישלח עבורו המשים פרג־ קים. בקבוק אחד יהיה למשה ואענונו שגר במא־ ראקש והוא ישלם עבורו חמשה עשר פר' בקבוק אחר יהיה לר׳ כליפה וואעקנין שגר בקזבלנקה והוא ישלם עבורו עשרים וארבעה פרנקים. את שני הבקבוקים האחרים תקחו לשכונת היחידים. יהוא הראה לנו את המקום. השבנו לו: במקום זה שאמרת, אין בו מים והוא הוסיף כשתבואו, תמצאו כאן מים. וכך היה ״. משהתחלנו לחפור ביסודות של הבנין נראו לנו ליד הקבר של ר׳ ינאי שלוש מצבות. וכשגמרנו לבנות שם חדר, ערכנו סעודה לחכמים ומשסיימנו את הסעודה, אהרון מלול שהיה אתנו אחזה בו רוח הקודש והוא התחיל לדבר: החכם ע״ה אומר לכם שלא תפנו לאדם אחר אלא למנאנא (שם פרטי של אשה) והביאו לה בקבוק מים ממני והיא מיד תעשה, אשריה. ואנחנו עוד הולכים בדרך והנה שוב נכנסה הרוח בבחור והוא נפל. הוא אמר: שלש המצבות שבניתם, אחד שמו ר׳ דוד אוחנונא, שהיארצייט שלו בחמשה עשר של חשון ואנו ערכנו את היארצייט שלו, השני ר׳ משה אבן חמו שהיארצייט שלו בחמשה עשר לאלול והשלישי ד׳ יעקב סגיר שהיארצייט שלו בליל שבועות, ור׳ ינאי מול למכפייא שהיאר־ צייט שלו בעשרים וחמשה לשבט.
ופעם אחרת נתגלתה לו הרוח בחלום ואמרה לו: בוא למקום הדלקת הנרות של החכם מחר, יום חמישי, מלא שם חמשה בקבוקי מים וכך היה. הוא מלא אותם מים. אותו דבר קרה גם ליוסף תויזר, הרוח נתגלתה לו והוא פחד מאוד וקרא לשלום סמחון שאמר לו: אל תפחד, מרח מים. וכך עשה. והמים שהביא אותם מסעוד תויזר הם מים מאותם הבקבוקים שהוא מלא אצל החכם. והרוח רוח קודש היא ואותו בחור, דבריו אמיתיים כי בחוד תם הוא ומשמרפה ממנו
הרוח, הוא אינו זוכר מאומה, ומשקרה זאת, באו אלי וספרו לי ואמרתי להם למה לא באו אלי (מקודם י) כי אז הייתי כותב להם כי הדב־ דים אמיתיים.
ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל. יום שנכפל בו כי טוב (יום שלישי) שנת ועשית מנור״ת לפ״ק (1936) בסדר אחדי הודיע אלהיט אותך את כל זאת וא״ש ע״ה (ראה מקור).
Le Mariage Traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-ami
A Settat, jeudi matin, la mère de la mariée dépose le linge tâché sur un plateau. Accompagnée de femmes qui poussent des zgarit, elle va de maison en maison montrer "l'honneur" de sa fille. Au cours du déjeuner, les invités remettent leurs cadeaux. Le samedi suivant, "sabt l'rôsa" ou "le samedi de la mariée", les deux familles et des invités se retrouvent chez les époux. Mardi, la mariée, portant des habits neufs, est conduite sur une mule au ruisseau. Une tamzwarä la lave, lui met du 'ker et du henné. Le lendemain matin, cinq islan viennent chez elle et lui ouvrent ses tresses. Ce jour est aussi appelé "teqsïr dhüt" (écaillage, découpage du poisson).
A Boujad, de suite après la défloration de la jeune fille, sa mère prend le sarwal ou culotte tachée de sang et la suspend au bout d'un bâton. Les femmes s’empressent d'aller au mellah et la montrent à toutes les familles, afin d'éviter la médisance. Quand le précieux symptôme de la virginité n'apparait pas, sa mère prétend que la mariée est mteqfa ou elle salit elle- même la culotte. Si le marié n'est pas d'accord et répudie sa femme, celle- ci ne pourra plus se marier dans cette ville. On considère quand même comme une bonne action d'être tolérant dans ce cas et d'éviter le scandale.
Jeudi matin, "nhar sboh", la mère de la mariée apporte au jeune couple du lait, du pain, de l'huile, du miel et de la menthe. En entrant dans la chambre, elle dit "sbâh elhir 'likum' (bonjour à vous).
A midi, elle leur offre un déjeuner. Elle procédera ainsi pendant sept jours. Vendredi, la famille de la jeune fille envoie aux parents du marié de la viande et des légumes pour la préparation des repas qu'ils prendront ensemble le lendemain. Samedi après- midi, une tamzwdrâ maquille la mariée avec du hsrqôs. – fard noir –– Elle lui dessine sur le visage différentes figures, telles que des oiseaux, ainsi que des groupes de cinq points disposés en forme géométrique. Les jeunes filles et les femmes s'assemblent autour de la mariée et chantent tout l'après-midi. Le marié et ses amis leur jettent des bonbons. Dimanche matin, on sert de la hrira ou "soupe", aux deux familles. Mercredi, les femmes lavent la mariée à la source. Au retour, elle tient d'une main de la verdure, et de l'autre, un seau neuf plein d'eau : ainsi, elle apportera au ménage du bonheur et de l'aisance. Dans certaines familles, un repas de poisson terminera ce dernier jour de mariage.
A Marrakech, jeudi matin, "nhar sboh", la mère de la mariée présente à la famille le drap sali et le dépose sur un plateau. Un danseur met le plateau sur sa tête et danse, pendant que les assistants y déposent une grama. Les femmes se servent du sang virginal comme d'un fard pour les yeux. La mère de la mariée offre au couple un déjeuner complet, comportant non seulement la nourriture, mais aussi les ustensiles nécessaires; le couple ne doit goûter ni toucher à rien qui appartienne à la famille du jeune homme. Ce jour-là, la famille, les islan et les jeunes filles remettent aux mariés de l'argent, des bijoux, des habits et des tapis.
Samedi, "sebt alberza", "sabt l'ors" ou "sebt veabraham zaqen", les deux familles prennent part à la prière, à laquelle assiste le marié accompagné de ses islan. Le soir, au cours d'une fête chez le marié, les femmes prennent le "sboh" ou "drap sali" et dansent.
Durant les huit jours pendant lesquels les mariés ne peuvent sortir, les islan et d'autres invités viennent prier avec le marié à la maison. Tous les soirs, on refait les "sept bénédictions", réunion qui donne lieu à des chants et des danses.
Jeudi, huitième jour après la consommation du mariage, est le "nhar alhut". Le marié va d'abord, en compagnie de ses amis, à la synagogue, et ensuite au marché où il achète un poisson, de préférence de l'alose ou du muge, ainsi qu'un bouquet de menthe. Il rend visite à ses beaux-parents, qui lui remettent une bague ou de l'argent. Toujours accompagné des islan il retourne à la maison, donne le poisson à sa femme et l'aide à le nettoyer. Si la femme "comprend", elle cuisine le poisson, sinon c'est sa mère ou une autre femme qui s'en charge. On présente aussi à la mariée sept petits poissons, qu'elle doit avaler, afin d'avoir sept enfants. Ensuite, on fait conduire les mariés près d'un puits. Là, on répand le contenu d'un seau d'eau sur leurs pieds: c'est un fal, qui signifie qu'ils seront bénis et vivront dans l'aisance. Auparavant, les tamzwarât auront emmené la mariée au bain et, ensuite, chez ses parents, qui lui donnent un cadeau. Depuis mercredi soir, jour du mariage, la mariée fait avec son mari lit à part, et c'est seulement après ce bain rituel qu'elle lui est permise.
Le samedi d'après, le deuxième après le mariage, est intitulé "sebt sabuka" ou "samedi de la balançoire". Les amies de la mariée et plusieurs invitées viennent chez elle. Dans la cour ou au jardin on élève une balançoire. La mariée est la première à se balancer, ensuite c'est le tour des jeunes filles. Une vieille femme chante la beauté de la mariée et reçoit une grama des assistantes. Le lendemain, les petits enfants de la synagogue viennent chez la mariée lui ouvrir les azallumin – On leur offre des gâteaux.
Marrakech connait le mariage entre bébés. En effet, une femme, qui perd ses enfants en bas-âge, procède ainsi: dès qu'elle enfante un bébé, elle le marie à un autre bébé qui vient de naître. Elle offre à ses parents une bague en or ou un bijou et ils se mettent d'accord sur le mariage de leurs bébés. Généralement, quand l'enfant survit, il se marie avec la fille que l'on lui avait destinée.
A Beni-Mellal, le "nhar sboh", la mère de la mariée offre au jeune couple du lait et des beignets et la famille leur remet ses cadeaux. Samedi, "sebt lehtan", réunira les deux familles. Mercredi d'après, on emmène les mariés au ruisseau. On prend à cette occasion du couscous sucré, cinq poulets, de la farine et vingt-cinq oeufs. Unetamzwarâ lave le linge des mariés. Un assistant s'approche d'eux et les frappe, en disant: "hertu, hertu" (cultivez, cultivez). Les mariés prennent de la farine et la répandent sur la surface de l'eau.
Le Musulman Lahcen qui entretient les tombes juives
LE MUSULMAN LAHCEN QUI ENTRETIENT LES TOMBES JUIVES.
LA PROMESSE DE LAHCEN À MOSHÉ
Il y a plus de 60 ans que Lahcen a fait à son ami Moshé la promesse d'entretenir les tombes de ses ancêtres. Et cela fait plus de 60 ans qu'il honore, sans faillir, sa promesse à son ami.
Cette promesse, Lahcen l’honore depuis bientôt 70 ans. Voûté aujourd’hui sous le poids du temps, cet homme d’une infinie noblesse, un Amazigh musulman du village d’Arazan, dans la région de Taroudant, n’a en effet jamais failli à sa parole. Et, en chaque début d’année, immanquablement, il se rend sur les tombes de la famille de son ami Moshé pour les nettoyer, allant jusqu’à, malgré ses bien modestes moyens, se pourvoir de pots de peinture pour en rafraîchir les épitaphes. Des épitaphes en hébreu qu’il prendra soin de réécrire minutieusement, lui qui n’a jamais écrit une lettre de sa vie pour n’avoir jamais mis les pieds à l’école.
Et ne vous avisez surtout pas de lui dire, rapporte Omar Louzi, président du Rabat Business Club, qu’ «il est vieux, à présent, et qu’il en a bien assez fait» car il vous répondra, immanquablement qu’ «une promesse est une promesse“: et “je continuerai à faire ce que j’ai à faire jusqu’au retour de mon ami Moshé… ou à ma mort.”
אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל) יעקב לופו
ד. אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל)
באחד ממכתביו של הרב ליבמאן מוזכרים תלמידים מאלג׳יר ותוניס שנקלטו בישיבת ״אור יוסף״. אך מתוך רשימת התלמידים המצורפת למכתב, רק שניים מתוך שלושים ושבעה התלמידים הרשומים היו מתונים ואחד מאלג׳יר, ואילו כל השאר באו ממרוקו. מדוע התפתחה התופעה של העברת תלמידים דווקא במרוקו, ולא באלג׳יריה ותוניס? נראה כי הצטברו לכך כמה סיבות. היתה זו הקהילה הגדולה ביותר מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והמזרח. מתוך ״המיליון הנשכח״ של יהודי צפון אפריקה, ארצות האסלאם והמזרח התיכון, היוו יהודי מרוקו, בשל מספרם הגדול, את המשאב האנושי המשמעותי ביותר לתחיית העם היהודי לאחר השואה. כמו כן עמדה לזכותם אדיקותם, שכן הם עדיין לא ״התקלקלו״ בהשפעת ״אליאנס״ והתרבות הצרפתית. גם התשתית שהונחה בידי הרב זאב הלפרין ומוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו בדורות הקודמים, יצרו את הרקע המתאים להתפתחות התופעה. הרב וולטנר אמר על כך:
במרוקו ראיתי קהילה יהודית שלמה, דתית, שומרת מצוות ורוחנית. חשבתי בזמנו שמרוקו יכולה להיות מרכז רוחני גדול בתורה אפילו בהשוואה לקהילות הגדולות באירופה. זה היה המקום היחידי שאפשר היה לאסוף אלף תלמידים לישיבה, וזה היה החלום שלי.
קשה לאמוד במדויק את מספר התלמידים שיצאו ממרוקו ללימודים בישיבות הליטאיות מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות החמישים, כיוון שאין רישומים מסודרים של הישיבות, ובקרב התלמידים היתה תחלופה רבה. חלקם נדדו מישיבה לישיבה, אחרים חזרו להוריהם במרוקו משום שלא עמדו בנטל הלימודים, או התקשו ברכישת היידיש או בהסתגלות למנטאליות השונה. גם הישיבות עצמן נדדו והחליפו כתובות. כך, למשל, ישיבת ״אוהל יוסף״ יצרה לעצמה אתוס של נדודים. יסודה בגיטו של וילנה, משם עברה למחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר המלחמה נדדה לצלסהים בגרמניה, ומאוחר יותר, ב״תקופה הצרפתית״, נדדה בין ליון, באיי, פובליענס, ארמונטייר ובוסייר. ישיבות חדשות רבות נפתחו ונסגרו לעתים תכופות.
האומדן המצוי בידנו מבוסס על פרסומי הישיבות, על נתונים מתוך מכתבים שנשלחו לגו׳יינט ובהם בקשות לקבלת תקציב, על התכתבויות של ראשי הישיבות עם הרב עבו, ועל שיחות שנערכו עם רבנים ותלמידים שלמדו בישיבות באותה עת. מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה, במרוקו (טנג׳יר) ובארצות־הברית בעשור שלאחר שנת 1947 היה 4,000 בקירוב, לפי הפירוט הבא:
ישיבת אקס לה בן בצרפת יצרה קשר עם יהדות מרוקו כבר באוקטובר 1945, והיה ביכולתה לקלוט כמאה תלמידים. בשנת תשי״ח (1958-1957) פרסמה הישיבה קטלוג המעיד שעד לאותה שנה למדו בישיבה כשש מאות תלמידים מצפון אפריקה, צרפת, שוויץ, איטליה, בלגיה, אנגליה וארצות נוספות. התלמידים ממרוקו היוו אז כ־70% מתלמידי הישיבה. יש להניח שבשנים הראשונות היה מספר התלמידים ממרוקו בישיבה זו קטן ממספר התלמידים שנקלטו ממזרח אירופה. המגמה החלה להשתנות לאחר שנות החמישים המוקדמות כשתלמידים אשכנזים סיימו את לימודיהם בישיבה והיגרו לארצות־הברית ולישראל. את מקומם תפסו בעיקר תלמידים ממרוקו ומשנות השישים והשבעים כבר היוו את המרכיב המרכזי בישיבה (עד היום מרבית התלמידים בישיבה זו שנולדו בצרפת, מוצא הוריהם ממרוקו). בתחילה התלמידים הגיעו לישיבה בגפם, ולאחר שנת 1956 הם לוו על ידי הוריהם. תוכנית הלימודים היתה ארבע שנתית ומדי שנה התחלפו כרבע מהתלמידים. מנתונים אלו עולה שבין סוף שנות הארבעים ועד לסוף שנות החמישים למדו בישיבת אקס לה בן לפחות שבע מאות תלמידים ממרוקו. לאחר שנות השישים גדשו את הישיבה עוד אלפי תלמידים שמוצאם ממרוקו והם השתקעו בצרפת, אך אלה לא הובאו במניין המצוין לעיל.
לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס הגיעו בשנת 1949 כחמישים תלמידים. במשך הזמן גדלה הישיבה ומספר התלמידים ממרוקו גדל לשישים, לשמונים, ואף למאה ועשרים.
בשנות החמישים פתחו מנהלי הישיבה סניפים רבים במרוקו, בתוניס ובמספר ערים בצרפת. לא כל המוסדות החזיקו מעמד וחלקם נסגרו, אך חלקם קיימים ופעילים בצרפת עד עצם היום הזה.
מהנתונים שבידנו עולה שבעשור שבין שנות החמישים לשישים למדו בישיבה זו לפחות כשמונה מאות תלמידים ממרוקו(נראה שעוד כמה מאות למדו בסניפיה השונים של רשת ישיבות ״אור יוסף״, במרוקו ובפרובנס שבדרום צרפת).
בישיבת ״עץ חיים״ שהוקמה על ידי הרב וולטנר בשנת 1953 בטנג׳יר, למדו כשישים תלמידים בכל שנה. מספר התלמידים שלמדו במהלך העשור הראשון של הישיבה היה כשש מאות. ליד הישיבה התנהל ״כולל״ שלמדו בו כשישים אברכים במשך העשור.
אומדן גס מצביע על כך שבמוסדות השונים באנגליה למדו כמאה וחמישים תלמידים בכל שנת לימוד. בחישוב זה נכללות ישיבות ״תורת אמת״ של הרב שניידר בלונדון, ״תורת חיים״ של הרב יצחק ויינגערטן שבקרבת לונדון, הישיבה בסנדרלנד של הרב וולטנר, והישיבה בגייטסהד, כולל האברכים בעיר זו. כאשר מרכז הכובד של יהדות מרוקו באירופה עבר לצרפת, הלך והתמעט מספר הנערים ממרוקו שלמדו באנגליה. יש להניח שמספרם בישיבות באנגליה מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים היה כשש עד שמונה מאות.
אקדמות למדע ההיסטוריה-אבן ח'לדון
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
הבדווים הערביים באו לצפון אפריקה בעקבות התפתחות מדינית מסובכת. השושלת הפאטימית השיעית, שצמחה בצפון אפריקה, העתיקה את מרכז הכובד שלה באמצע המאה העשירית מזרחה, אל מצרים – בשנת 969 יסדה שושלת זו את קהיר – והפקידה את המגרב בידי זירי, ראש שבט צנהאג'ה הבֶרְבֶריים.
לא ארכו הימים ושבטי זנאתה הנוודים השתלטו על חלקה המערבי של צפון אפריקה, בעוד שממלכת בני צנהאג'ה התפצלה לשתיים : הזיריים, ובני חמאד. משגברה במגרב ההתנגדות לעול החליפות הפאטימית השיעית – הכריז אחד מצאצאיו של זירי, מוּעיז, בשנת 1048 של ניתוק שלטונו מעל קהיר.
החליף לא התמהמה בתגובתו, הוא העביר לגדה המערבית של הנילוס, למדבר לוב וסהרה, את שבטי הבדווים הערביים בני הילאל ובני סולַיים, אשר הועברו למצרים העליונה זמן לא רב קודם לכן מחצי האי ערב, לפי שהתנהגותם שם הייתה פראית מדי והפריעה לקיום סדיר של העלייה רגל לערים הקדושות מכּה ואל מדינה.
בכך ביקש החליף הפאטימי להשיג שתי מטרות בבת אחת : להתפטר מן האלמנט הפרוע שבארצו, ולהעניש את המגרב המתמרד. ואכן, העונש השיג את מטרתו. בני הילאל השתמשו ברשות הנתונה, פשטו על המגרב המזרחי ( תוניסיה ), החריבו את קירואן, והשמו את כל הארץ " כנחילי ארבה ,, כפי שמתבטא אבן ח'לדון. כל מקום שאבן ח'לדון מדבר על הרסנותם ופראותם של הערבים, כוונתו לשבטים האלה.
לא היה זה מסע כיבוש חד פעמי, כגון מסעותיהם של הוּלאגוּ או תימור, ואף לא מלחמה וקרבות, אלא פשיטה מתמדת, לחץ ודחיפה ודחיקה מתמידים, ששינו את פניה ודמותה של צפון אפריקה לחלוטין.
הולגו חאן (-1217 8 לפברואר 1265) היה שליט מונגולי שכבש את רוב דרום מערב אסיה.הוא נכדו של ג'נגיס חאן ואחיהם של מונגקה וקובלאי, והיה לחאן הראשון של הממלכה האילח'אנית
צבאו של הולגו בשערי בגדאד
הולגו נבחר ב-1255 בידי אחיו מונגקה להיות ממונה על השלמת הרס המדינות המוסלמית בדרום מערב אסיה. תוכניתם כללה את שעבודם של הלורסטנים של דרום פרס, חיסול החשישיון והריסתן של חליפות עבאס, שושלת עיוביד בסוריה והמדינה הממלוכּית במצרים
הולגו יצא ממונגוליה מלווה בכוח צבאי עצום, והביס את הלורסטנים ללא מאמץ רב. השמועות על המונגולים והמוניטין האכזרי שנוצר להם הבהילו את החשישיון עד כדי כך שהם נכנעו לכוחותיו של הולגו ללא קרב ומסרו לידיהם את מצודתם באלאמוט, סמוך לים הכספי . מטרתם הבאה של המונגולים הייתה בגדאד, אותה תכננו לכבוש למעלה מעשר שנים. החליף אל-מוסתעצם סירב להכנע, וקיבל מסר מהולגו במילים אלה:
"לכשאוביל את צבאי אל בגדאד בזעם, אם תיחבא בשמיים או בארץ,
אגרור אותך מטה מהרקיע
אשליך אותך באוויר כלביא
לא אשאיר אדם חי בממלכתך
אשרוף את ביתך, את אדמתך, אותך
אם ברצונך להציל את חייך ואת חיי משפחתך היקרה, הקשב לעצתי בתבונה, ולא – תחזה בעיניך ברצונו של האל"
(תורגם לאנגלית על ידי ג'ון וודס)
החליף לא הגיב כראוי לפלישה המונגולית, והגן על העיר בדלילות. הולגו הורה לכוחותיו לא לפגוע בחלקים מסוימים באוכלוסייה – בעיקר נוצרים ומשכילים – אך למרות זאת הרגו המונגולים לפחות רבע מיליון בגדדים (מחקרים עכשויים מעריכים כי המספר קרוב יותר ל-800 אלף). החליף עצמו נרצח בידי הולגו, כשהוא עטוף בשטיח ונרמס בידי סוסים. בספרו של מרקו פולו נכתב כי הולגו הרעיב את החליף למוות, אך אין עדויות נוספות המצביעות על כך.
הרס החליפות הוביל לחורבנה של עיראק- שלא חזרה מעולם להיות המרכז התרבותי שהייתה עד אז. המדינות השכנות מיהרו להפגין את נאמנותן להולגו, והמונגולים פלשו לסוריה ב-1259כשכוחות סיור מגיעים עד פאתי עזה. מותו הבלתי צפוי של מונגקה חאן גרם לנסיגתם של המונגולים לפני כיבוש מצרים. בינתיים כרתו הממלוכּים ברית עם הצלבנים ששלטו בחופי ארץ ישראל, והביסו את חיל המצב המונגולי בקרב עין ג'אלוט
הולגו שב לארצו ב-1262, רק על מנת להקלע למלחמת אזרחים עם כוחותיו של ברקה, אחיו של באטו חאן ולספוג תבוסה צורמת בקווקז ב-1263. הולגו המיר דתו לאסלאם והקים את השושלת האילח'אנית , ששלטה בפרס עד 1335. בנו אבאקה תפס את מקומו לאחר מותו ב-1265
המשך המאמר.
עד תקופת הפלישה ישבו תושביו הברברים של המגרב במנוחה, אם כי מנוחה יחסית, עיבדו את אדמתם והוציאו את לחמם בשפע. מן המפורסמות הוא שבתקופת רומי נחשבה הפרובינציה אפריקה לאסם התבואה של המטרופולין, ובמצב זה לא חל שינוי מהותי גם במאות השנים שלאחר מכן.
אולם עתה נתערער במגרב הבטחון וגבר פחד הפשיטות עד שהביא לידי זניחת אדמות רבות . רק לאורך החוף ובסביבתן הקרובה של הערים, בצל זרוען הנטויה אך הקצרה של השושלות המקומיות, עלה בידי האיכרים לעבד את אדמותיהם.
ענפי החקלאות ההררית, ובייחוד מטעי הזיתים המפוארים – נחרבו לגמרי. באזורים הקרובים יותר להרים, שבהם ישבו שבטי הבדווים הערביים, נאלצו האיכרים הברברים לקנות להם מנוחה ובטחון מפני פשיטות הבדווים על ידי חוזי חסות ( ח'פארה ), כדוגמת אלה שדוד בן ישי כרת עם תושבי הרי יהודה בשעה שברח מפני שאול ( שמואל א, כה ).
תשלומי הכפייה לבדווים היו מעמסה קשה על האוכלוסייה הכפרית, שהפחיתה במידה ניכרת את כדאיותה הכלכלית של עבודת האדמה. ועל כך ניתוסף חוסר הבטחון בדרכים, שהצר קשות את רגלי המסחר.
מצב דברים זה גרם לבידודן של הערים, וסייע לפיצולה של הארץ ולצמיחת יחידות מדיניות נפרדות בחלקיה השונים. המצב היה חמור בייחוד בחלקו המזרחי של המגרב, הקרוב יותר למקום מוצאם של שבטי הערבים הבדווים, ופחות מכך בחלקו המערבי, במרוקו של ימינו.
אולם בכל הארץ היוו שבטי הערבים גורם מדיני, אשר השליטים הברברים של מדינות המגרב הוכרחו להתחשב בו. אם ביקשו לשבת לבטח בלי להיות צפויים תדיר להתנפלויות מחוץ ולמרידות מבית מצד מתנשאים למלוך הנתמכים על ידי שבטי הבדווים, היה עליהם לרכוש את אהדתם של שבטים אלה ולגייס את תמיכתם המדינית והצבאית.
אבן ח'לדון, מחבר הספר שלפנינו, שנטל חלק פעיל בחיים המדיניים של מולדתו, עסק במקצוע של גיוס תמיכה ושכירי חרב בקרב הבדווים מטעם אחד השליטים במשל שנים אחדות.
לפיכך סבלו אזורים אלה מחוסר יציבות מדינית, מחילופי מושלים ושושלות, מסכסוכים פנימיים ותככים, מקנוניות ופירודים בין בניהן של המשפחות השליטות השונות בינם לבין עצמם ובינם לבין השבטים הערביים. יותר ממה שהיו הבדווים תלויים בשליטים, היו השליטים תלויים בהם. עד כדי כך שהם היו, כדברי מארסֶה, מדינה בתוך מדינה.