הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-גורלם של כתבי־היד
גורלם של כתבי־היד
מאות חיבורים המוזכרים בספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳מלכי רבנן׳ ובמקורות אחרים, נשארו בכתב־יד ולא זכו לצאת לאור בגלל העדרו של הדפוס במרוקו. אמנם תוך כדי קריאה של קורות חיי החכמים בספרו של בן נאיים ניתן ללמוד פרטים חשובים על הזמן שהקדישו לכתיבת חיבוריהם, על נדירות הנייר, על הקשיים הכספיים שעמדו בפניהם בהשגת חומרים, וכדומה. ברם, סיבות אלה לא היוו מכשול גדול לכתיבה. אהבת הספר גברה בדרד־כלל על הקשיים הטכניים. ר׳ רפאל משה אלבאז -1896-1823-, למשל, היה מקדיש בכל יום שעתיים לכתיבת חיבוריו, אולם רוב החכמים עסקו במלאכה והתפנו לכתיבה רק עם סיום עבודתם, כלומר בלילה. כזו היתה דרכו של ר׳ שאול סירירו מפאס, המספר בהקדמה לפירושו לספר משלי:
…ואני הכותב אשאל מהאל יתברך לתת לי כח ועזר וסיוע לכתוב זה הספר עם ספרים אחרים אשר תראינה עיני, כי בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון והאל יתברך ברחמיו הרבים יעזרני לכותבו עם ספרים אחרים אכי״ר…
בגלל הקושי בהשגת נייר, חכמים לא מעטים נהגו לכתוב את פירושיהם בשולי העמודים ועל כריכות הספרים, כפי שמעיד ר׳ יוסף בן נאיים לגבי חיבוריו של ר' אברהם בן סוסאן: ׳וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה, וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב יד חידושים יקרים… ולגבי יצירתו של ר' יעקב בן מלכא: ׳ואני ראיתי פסק דין אחד בכת״י [בכתב־יד] ממש… ומקרוב נדפס בירושלים תבנה ותכונן ע״י איזה אנשים מטיטואן כרך א׳ וקראו את שמו נר המערבי והוא פס״ד [פסק דין] להרב הנזכר וחידושי דינים שנמצאו בגיליון הש״ע [השלחן ערוך] שלו׳. ועל ר׳ יעקב אבן צור הוא כותב: ׳והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו…
דרך עבודה זו גרמה כמובן לקשיים גדולים בעת שיחזור החיבור, שבדרך- כלל היו מתעסקים בו צאצאי המחבר אחרי מותו, או רבנים אחרים שגילו את כתב־היד. וכך מתאר ר׳ יוסף בן נאיים את הקשיים שבהם נתקל, ברצותו להעתיק את פירושו של ר׳ משה אסקורי: ׳וכל גליוני ספריו מלאים מכתיבת ידי קדשו, ואני הצעיר הכותב העתקתי מגליוני מסכת כתובות שהיה לומד בה הרב הנזכר כרך אחד והנה הוא תחת ידי וטרחתי ויגעתי הרבה שהכתב הוא כתב דק למאד ונתיישן מעט ויש פעם שהוצרכתי לכלי הבטה… ולגבי חידושיו של ר׳ עמנואל מנסאנו הוא כותב: ׳ולקטתי אותם אני הצעיר דפים- דפים מעיר ושנים ממשפחה מה שעשה בעת ובעונה…
הרב ישמ׳׳ח עובדיה מצפרו, ששיחזר כתב היד של הפירוש ׳כוס אליהו׳ לר׳ אליהו בן הרוש, והוציאו לאור כותב בהקדמתו לספר בזה הלשון:
ועתה שמעו ואגידה לכם כי החומר הראשון של הביאור הנוכחי היה כחומר חיולי בלתי צורה. לולי ה׳ שהיה עמדי… יען כי הרב הנ״ל [ר׳ אליהו בן הרוש] לרוב שקידתו על התורה, כתב כל חידושיו בנחיצה רבה, על כל פסת נייר קטנה או גדולה המזומנת לפניו באותו מצב ותמיד היה גורע ומוסיף או מחליף הנוסחא באו״א [באופן אחר] וסמך עצמו על הציונים והתוים הדקים אשר היה עושה לעצמו לעתותי הפנאי עד כי נתמלאו הגליונות על כל גדותיהם. מזה ומזה הם כתובים. בכתיבה דקה עד מאד. ולפעמים יכתוב צו לאמר תשלום זה או התחלה לזה בנייר אחר ונוספה נחלת״ו שגם הני עכברי רשיעי המה עזרו לרעה. ויאכלו כרצונם בקצה היריעות מימינם ומשמאלם וכמעט עלימו אבד כלח. אך בחמלת ה׳ עלי יגעתי ומצאתי, טיפחתי ורביתי, ובעמל רב ירדתי לסוף דעתו, והכרתי קריצותיו ורמיזותיו ואת אותיותיו, וסדרתי אותו בתמונתו ובעצם תומו, כאשר כוננה בו דעתי הרחבה.״
אמנם כתבי־יד רבים נשתמרו בקפידה על־ידי בעליהם או משפחות צאצאיהם, אך רבים אבדו מתוך זלזול או חוסר תשומת־לב וגם כשהיו מגלים אחדים מהם, אלה היו ברובם קרועים, בלתי קריאים ועמודים חסרים בהם. יתירה מזו, בהעדר מודעות ל׳אוצרות׳ שהיו גנוזים אצלם, היו בעלי כתבי־יד ששלחו אותם לגניזה. ואמנם ר׳ יוסף בן נאיים גילה בגניזה של פאס רבים מכתבי־היד שהוא מזכיר בספרו. כך הוא מספר, למשל, על חיבורו ר׳ יעקב בן סמחון: ׳וחיבר ספר דרושים על הנפטרים ומאמרי חז׳׳ל ואיזה פסוקים… וספר דרושים הנזכר מצא אותו ידידי כמה״ר מאיר ישראל הי״ו בגניזה והנה הוא אתו, ואני הצעיר הגיתי קצת בספר הנזכר ומצאתי דרשותיו מתוקים מנופת צופים…׳. ובדברו על ר׳ משה אלשקאר הוא מעיד גם כן: ׳ומצאתי בגניזה כמה עלים דרושים בכ׳׳י ישן לא ידעתי למי מקודשים המה׳. בגניזה של פאס גילה ר׳ יוסף בו נאיים גם את כתב־היד הכולל את דרשותיו של אחד מגדולי המאה השש־עשרה, ר׳ שאול סירירו, שנמנה עם חותמי התקנות. הוא מספר שביום אסרו חג של שבועות, יום בו היו נוהגים בפאס לאסוף גליונות תורה וספרים קרועים מן הבתים ובתי־הכנסת כדי להוליכם לגניזה, נהג ר׳ יוסף בן נאיים לעמוד לפני הקברנים ולחפש בניירות, וכך גילה הרבה כתבי־יד שאותם שיחזר או כרך כדי להצילם מתהום הנשייה.
גורלם של חיבורי ר׳ משה בן חמו מהווה דוגמה מאלפת לבורות ולתמימות של היורשים. ר׳ משה היה דיין ומורה צדק בצפרו במאות השש־עשרה־השבע־עשרה, והניח אחריו חיבורים רבים. בעת אסיפת הספרים הקרועים והדפים הבלויים המיועדים לגניזה, לקחה אשתו של הרב את כל כתבי־היד של בעלה ומסרה אותם לקברנים. גורל דומה נפל בחלקם של כתבי ר׳ יהונתן סירירו [פאס, 1833-1755], ר׳ יהונתן היה מורה צדק ומקובל והניח אחריו מספר כתבי־יד, פסקי־דין ודרושים. אך לפי עדותו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳לא נודע איה תחנתם, וכפי הנשמע שאחד היה שלא ידע ערכם וגנז אותם הי״ב [הי יכפר בעדו]
הערת המחבר : מלכי רבנן, צ ע״ד, צא ע״א-ע״ב. כאן המקום להזכיר שבקהילות מרוקו היו אנשי החברה קדישא עוברים פעם בשנה בבתי־כנסת, בבתי־מדרש ואצל אנשים פרטיים כדי לאסוף את הספרים הקרועים והדפים הבודדים על־מנת להביאם לגניזה. בדרום מרוקו טקס זה התקיים ביום תשעה באב ובקהילות פאס, צפרו ומכנאס – ביום אסרו חג של שבועות לאורך כל הדרך לבית־הקברות היו שרים פיוטים לכבוד התורה ומניפים שלטים, עליהם כתבו פסוקים מהתנ״ך. על מנהג גניזת הספרים באופן כללי ראה אצל תודר, גניזה. על הגניזה במרוקו ראה משאש, מים חיים, סימן ני, עמי לא-לב. עובדיה קהילת צפרו, ג, עמי »28! בן נאיים, נוהג בחכמה, עמי נ, זעפרני, אלף שנה, עמי 270-269
De la mutinerie au meurtre- Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
De la mutinerie au meurtre
De nombreux avertissements parvinrent aux Français sur une insurrection prête à éclater, au départ du sultan prévu pour le 17 avril. Dans Fès, toujours sous le coup de la signature du traité du 30 mars, la nouvelle du départ du souverain chérifien à Rabat, avait suscité une grande colère liée à la crainte d'un déclassement de la capitale et de la perte des privilèges de sa population .
Cette agitation et les rumeurs qui circulaient – sans doute à l'initiative même du Dâr al-Makhzan – selon lesquelles le sultan voulait quitter Fès pour échapper aux troubles qui ne manqueraient pas de se produire quand la signature du traité serait connu de tout le monde ou qu'il était tenu prisonnier par les Français, auraient-elles réellement échappé au général Moinier qui le 12 avril, quitta la ville pour la côte avec plupart des troupes françaises? Il laissait derrière lui, à peine 1 500 hommes, cantonnés au camp de Dâr al- Debibâgh, sous le commandement du général Brulard, à 3 km de la ville. Le nombre de troupes maures de l'infanterie et de la cavalerie de l'armée chérifienne, commandée par des instructeurs militaires français, s'élevait à environ 5 000 hommes. Il n'est pas impossible que cette «inconscience» apparente, procédait d'une tactique intentionnelle et que les autorités françaises savaient fort bien qu'un soulèvement populaire dont ils avaient peut-être mal estimé l'ampleur, était imminent. L'anarchie qui en résulterait ne pouvait que servir à démontrer la nécessité de l'instauration du protectorat.
Le 17 avril, jour présumé du départ du sultan accompagné par Regnault, pour Rabat, les tabors ou troupes chérifiennes de la kasba des Cherarda furent informées de l'entrée en vigueur immédiate de nouvelles mesures, décidées par la commission militaire, notamment l'introduction du port d'un havresac à la manière des troupes françaises. Or, le musulman marocain de l'intérieur n'avait pas coutume de porter des charges sur le dos, besogne traditionnellement réservée aux Juifs. De surcroît, du fait qu'ils devaient prendre désormais leurs repas à l'ordinaire, leur solde fut réduite en conséquence. Les askari-s en furent fort contrariés, car ils disposaient de moins d'argent à dépenser dans le quartier malfamé de Mawlây 'Abdallah.
Ces mesures étaient mal synchronisées; elles furent annoncées au milieu d'une journée où se produisit une éclipse solaire qui sema le malaise parmi une population déjà fort agitée. Les soldats du tabor s'en émurent, chahutèrent et injurièrent leur commandant français, déclarant qu'ils ne voulaient pas porter le barda' [bât de mulet] des bêtes de somme: «Nous ne sommes pas les soldats des Juifs, déclarèrent-ils, mais ceux du sultan». Les invectives dégénérèrent rapidement en mutinerie. Les instructeurs français furent massacrés avec une rare férocité par les askari-s qui, brandissant les têtes de leurs victimes sur des perches, se ruèrent hors de la kasba en proclamant la shahâda. Ils se répandirent en médina et, aux cris de: «il n'y a plus d'islam» ils exhortèrent la population au jihâd. Ils firent irruption dans le méchouar du palais impérial, sans qu'il soit clair si ce fut pour présenter leurs doléances au sultan ou pour le déposer. Mawlây al-Hâfid, dit-on, accepta de recevoir brièvement une délégation à laquelle il promit une solution. Insatisfaits par cette réponse, les soldats insurgés, soit 2 500 hommes – la moitié de l'armée chérifienne, se dispersèrent en ville aux cris de «Allah récompense les mujâhidîn».
Excitée par les appels stridents au jihâd lancés des minarets, la mutinerie se dégénéra rapidement en émeute populaire. Aux exhortations des imams se mêlèrent les yous-yous aigus poussés en chœur par les femmes qui, du haut des terrasses, dénudèrent leurs seins pour enflammer les insurgés, leur indiquant les fugitifs européens à abattre. Après avoir massacré dix-sept des instructeurs de la mission militaire, la foule se dirigea vers le Dôh («les Frondaisons»), quartier des consulats à Fès al-Bâli, assassinant dans leur course effrénée, tout Européen rencontré, s'acharnant sur leurs cadavres. Certains furent dévêtus, enduits de goudron et calcinés, d'autres décapités et jetés dans l'oued Fès. A l'Hôtel de France, ils criblèrent de balles le Père Fabié, un Franciscain espagnol ami des musulmans, mais, rencontrant un réduit de résistance de la part des autres Européens barricadés dans la pension, les émeutiers, alléchés par l'instinct de la rapine, se lancèrent à l'assaut du mellâh, dont les habitants plus vulnérables étaient perçus par eux comme les laquais des Français. Certains Juifs suipris en médina au moment du déclenchement de la mutinerie purent trouver asile auprès de négociants musulmans avec lesquels ils entretenaient des relations amicales; d'autres, comme le tangérois Abraham Bengio, agent de la société Braunschvig, furent cruellement abattus .
Au passage des mutins à Bû Jalûd, une foule de marginaux et de mécontents se joignit à eux. Parmi ces éléments turbulents se trouvaient de nombreux étudiants qui, malgré leur condition modeste, se considéraient comme les gardiens de la pure tradition musulmane. C'était sans doute quelques-uns parmi eux qui avaient propagé des commentaires tendancieux au moment de l'annonce du départ du sultan de la capitale. En outre, c'était à pareille époque qu'ils avaient coutume de fêter le carnaval dit du «sultan des tolba-s» qui célèbre l'assassinat du Juif Ibn Mash'al, mythe fondateur de la dynastie alaouite. M. Kenbib suppose avec raison, que cette fête put inspirer aux plus politisés d'entre eux l'infléchissement qu'ils imprimèrent au cours des événements.
Arrivés à Fès-Djadid, habité par la lie de la population, les émeutiers ouvrirent les prisons qui y étaient situées et c'est de ce point qu'ils partirent pour envahir le mellah.
De tout temps en effet, et dans toutes les villes du Maroc, les mellâhs excitaient la convoitise des musulmans fanatisés. Cette fois-ci, un mellâh de 12 000 habitants sans défense était exposé à la fureur bien connue des pillards.
הסיפורים על הרמב״ם והקראים-שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה
הסיפורים על הרמב״ם והקראים
סיפורים על הרמב״ם והקראים נדירים הם. בספר זה עלה בידי לרכז מכתבי־יד, מדפוסים ומן המסורת שבעל־פה שבעה סיפורים על היחסים שבין הרמב״ם והקראים. בסיפורים אלה משתקפים היחסים בין שתי הקהילות, רבנים וקראים, מנקודות ראותו של העם בדורו של הרמב״ם וגם מאוחר יותר, וזאת לא רק בקהיר אלא גם בירושלים.
בתקופת הרמב״ם גרמה השפעתם של הקראים בקהיר לירידת קרנה של דת ישראל ולזלזול במצוות התורה. הדבר הניע את הרמב״ם לעבור מאלכסנדריה, תחנתו הראשונה במצרים, לקהיר ולעמוד בפרץ. ראוי לציון, שהרמב״ם הטיף לדרך התבדלות וזהירות חמורה מהשפעתם של הקראים רק בענייני דת, אולם בעניינים שבין אדם לחברו הוא פסק בזכות התחברות עמם.
באחת התשובות לשאלה, איך ינהגו הרבנים בקראים במילת בניהם ובשאילת שלומם ובהליכה לבתיהם ובשאר עניינים, השיב הרמב״ם:
אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במידת הענוה ובדרך האמת והשלום כל זמן שהם גם ינהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכל שכן כשישמרו לשונם מלהתלוצץ ומלהלעיג בדברי רבותי׳ ע״ה הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם והמנהגים הקבועים לנו בפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי׳ בבתיהם ולמול את בניהם ואפי׳ בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם. אך אם מחללים בגלוי ראש מועדי ה׳ המקודשים בימים הקבועים, אסור לבר ישראל להתקרב ליום הקבוע להם במה שבדאו מלבם… ותניא: מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, כל שכן אלו שהן מתולעת יעקב.״1
סיפור 9 מספר על היחסים בין הרמב״ם הרופא ורופא קראי, סיפור דומה לו, 69, מספר על ״מין״ בלתי מוגדר; סיפור 90 מספר על היחסים בין הרמב״ם וקהילת הקראים: סיפור 133 מספר על ויכוח דתי והידיינות בין הרמב״ם למנהיג הקראים, ובסיפור 70 מובא נוסח אחר על ויכוח בין ״מינים״ לרמב״ם. הסיפורים נסבים לא רק על הרמב״ם ותקופתו, אלא גם על יחס הקראים בירושלים לספרי הרמב״ם אחרי מותו(סיפורים 92-91, וכן אצל עגנון). בסיפורים אלה משתקפים יחסי איבה, קנאה ותחרות בין הקראים והרבנים במצרים ובארץ־ישראל. יש לציין עם זאת, שכל הסיפורים האלה באים מן היהודים הרבנים, ולא עלה בידי לאתר סיפור על נושא זה מקרב עדת הקראים. גם ר׳ אברהם בנו של הרמב״ם קירב את הקראים, כפי שמספר ר׳ יוסף סמברי: ״ובימיו רבים מעם בני מקרא נתיהדו על ידו וקבלו עליהם דברי חברות ונתחתנו עמהם אנשים מיוחסים וכשרים וכהנים ולויים מישראל״.
הערת המחבר : ראה בלאו תשמ״ו, עמי 732-726. על תשובות אחרות של הרמב״ם הנוגעות לקראים ראה שם, עמי 504-502, 589-588, 629-628 כן ראה התקנה שתיקן הרמב׳׳ם עם דייני קהיר הנוגעת לענייני הקראים, שם, עמי 444-434. על יחסי הקראים והרבנים במצרים ראה גם גליקסון תרצ״ה, עמי מא- מב! מימון הכהן תש׳׳ך, עמי ע-עד: דינור 1969, עמי 52-40! אלגמיל 1982-1979 ; אלגמיל 1988 ; גויטיין 1988-1967 (במקומות שונים). על יהודי מצרים בזמנו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה2. על השפעת הקראות על הרמב״ם ראה לסקר 1991, עמי 161-145.
ידידות חאג׳ עלי אל-עטוונה וחכם נסים-ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
ידידות חאג׳ עלי אל-עטוונה וחכם נסים
הצעת השותפות של האג' עלי אל-עטוונה גרמה לחכם נסים אלקיים לבטים לא מעטים. עד אז, בחודשי האביב והקיץ, היה חכם נסים נעדר ממשפחתו שבועות מספר, לפעמים כמה חודשים, כדי לקבל את השעורה שהיו עורמים אותה עד שתימכר. היה גם צורך לפקח על ייבוש החנדל ולהעבירו לעזה. בעזה היו נשים מיומנות בקילוף קליפת אבטיחי החנדל הקטנים, המיובשים.
הצעתו של חאג' עלי לא היתה קלה בעיני חכם נסים. כדי לנהל שותפות גדולה יצטרך, כמו הסוחרים הגדולים, לגור חצי שנה בבאר-שבע וחצי שנה בעזה.
וזה סיפור המעשה: האג' עלי אל-עטוונה, ראש עירית באר-שבע, קרא לחכם נסים ואמר לו: "יה שייח' נסים, מה יש לך בעזה? מדוע שלא תעביר את משפחתך לגור לידינו בבאר-שבע, ותחיה חיים נוחים ומכובדים? קח לך את הבית שבניתי למגורי, גור בו עם משפחתך ונעבוד יחד. חסן בני יעזור לך ונוכל להרוויח יותר מכל הסוחרים".
הבתים בבאר-שבע לא היו אז מרוצפים, והיה ידוע שכעבור זמן קצר ימלאו אותם פרעושים ולא יהיה אפשר לגור בהם, שכן מהפרעושים אי-אפשר היה להתפטר.
חכם נסים הודה לחאג' עלי ואמר: "יה חאג', משפחתי היא עירונית. לא אעבירה לביתך, מאותה הסיבה שאינך גר בו, שהרי הפרעושים יאכלו אותנו. איננו רגילים לגור באוהלים. בכל אופן אחשוב על כך".
חכם נסים נמנע לומר לחאג' עלי כי ברצונו להתיעץ עם האשה, כיוון שזה היה מפחית מערכו בעיני חאג' עלי, שהוא, חכם נסים, אינו מסוגל להחליט, וחייב להתיעץ עם האשה. על כן דחה נסים את תשובתו. לא הסכים, אך לא סירב מיד.
חכם נסים הלך להתיעץ עם ידידו חכם דוד עמוס, שהיה גדול היצואנים של השעורה והחנדל בנגב. חכם דוד עמוס הציע לנסים אלקיים לקנות שלושה-ארבעה אוהלי שיער עזים מהצפון, להקים אותם ליד אוהלי חאג, עלי ולגור בהם עם משפחתו. המגורים באוהלים, אמר חכם דוד עמוס, שהיה מנוסה, נוחים יותר מהמגורים. בעיר עזה.
באותה שיחה הציע חכם נסים לחכם דוד עמוס להצטרף לשותפות, והוא הסכים. חכם נסים דיבר עם חאג' עלי שהסכים גם הוא, ובאותו יום קמה השותפות הגדולה והחזקה ביותר ביצוא השעורה והחנדל במדבר הנגב.
חכם דוד עמוס קנה גם הוא אוהל למגוריו ליד אוהלי משפחת נסים אלקיים. שנתיים אחרי-כן, בשנת 1908, נתמנה חכם נסים אלקיים לנציג יהודי מחוז עזה לבאר-שנע במועצה הצבאית המחוזית.
יהודי עזה דוחקים את הערבים ממסחר בשעורה ובחנדל\
המסחר העיקרי בנגב שממנו היו רווחים גדולים היה, באמור, המסחר בשעורה, חנדל וחיטה.
בשוק עזה היו גם קטניות, פירות, סומסום ושקדים, שהיו מבוקשים ע״י אנשי המושבות, סוחרי יפו, חברון וירושלים, אלא שהמסחר בהם גזל זמן רב להובלתם, וגם היה קשה להתחרות בערבים בעלי גמלים משלהם. בכל זאת המשיכו יהודי עזה בתחרות עם הערבים. המסחר בשעורה חייב הון חוזר גדול, על כן היה סגור ומסוגר, ונתון בידי הסוחרים הערביים העשירים בלבד. למי שלא היו דמי מחזור גדולים לא היה יכול לחדור לתוכו.
סוחרי השעורה הערבים העשירים היו כולם בטוחים במעמדם,עד שלא הטריחו עצמם לבוא לשווקים. הם שלחו את בניהם, קרוביהם או שליחיהם להתקשר עם בעלי השעורה ולקנות מהם את תוצרתם על-ידי הסכמים ומפרעות לפני הזריעה.
באמצעותם הבטיחו לעצמם את יבול התבואה.
כדי לשמור על הקשר והיחסים, היו האפנדים מזמינים את השייחיים לסעודות ולמסיבות במשך החורף ומחדשים את הסכמי הקניה מדי שנה בשנה.
אנשי העדה התיעצו עם ועד קהילת יפו, עם ז. ד. לבונטין ועם יחזקאל סובובולסקי דנין, ואלה הציעו להם להקים ועד להתיעצויות כדי שיהיה אפשר למצוא פתרון לבל בעיה. תושבי עזה התאספו בבית-הבנסת של מוסה ארווץ, הזקן והעשיר שבחבורה, ובחרו בוועד של חמישה אנשים: מוסה ארווץ-נשיא; חכם נסים אלקיים, המוציא ומביא דבר העדה לממשלה; חכם דוד עמוס מרפיח, חכם יוסף יאיר מחאן-יונס ויצחק לוי, המוכתר הראשון, סוחר מנופקטורה בעזה. לוועד קראו"ועד עדת בני ישראל בעזה״.
לעידוד הקניה במחנות הוענקה לכל בדואי שקנה או מכר סחורה לתבל, שקית סוכריות חינם, במספר הנפשות במשפחתו. לנוחות מסחר זה, שהשתרע על מרחבים גדולים, קנה כל רוכל פרד למשאו, בנוסף לחמורים שעליהם רכב או העמיס שקי שעורה. באותם זמנים לא חל איסור על נשיאת נשק. כל רוכל היה מזוין באקדח ובפגיון.
משפחת אבן דנאן-דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
עם גירוש ספרד בשנת 1492, יצאו רבי סעדיה ואביו רבי מימון לצפון אפריקה ונכנסו לווהראן שבאלג'יריה. באותה שנה פרצה המגיפה הגדולה באלג'יר ובמרוקו, שבה נספו רבים מן הגולים, ובהם היו גם רבי סעדיה ואביו רבי מימון. אחד מצאצאיו רשם בסוף ספרו שלרבי סעדיה:
ובכתבי הרב זקננו ( רבי סעדיה השני ) ז"ל נמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנדה היה על ידי הירנאנדו מלך קסטיליה בשנת רנ"ב מהאלף הששי…והגזירה הייתה בטבת ויצאו בסיון שהשנה ההיא ונכנסו לווהראן בי"ז בתמוז משנה ההיא ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר ואביו כהה"ר מימון בשנת רנ"ג.
רבי סעדיה השאיר אחריו בן אחד. לפי נוסח אחד של שלשלת היחס של משפחת אבן דנאן היה בנו רבי מימון. אבל הואיל ורבי סעדיה לא היה זקן בפטירתו ומצד שני רבי מימון, שהיה דור רביעי לרבי סעדיה, נהרג בשנת רפ"ו, 1526, נראה שחלה טעות בסדר היחס, בנוסח אחר, שנערך בשנת תקכ"ג, 1763, על ידי רבי שאול בן יעקב אבן דנאן, נאמר :
שמרתי סדר יחסינו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה"ה ומפי סופרי שטרות, וכאן סדר היחס הוא "
מימון, משה, מימון, משה, סעדיה, מימון, שמואל, שמימון, שמואל וכו…נראה ששמו של רבי מימון אביו של רבי סעדיה שנשמט, הונח במסורת לא מדויקת כבנו של רבי סעדיה. אם תתאמת השערה זו הרי בנו של רבי סעדיה הוא רבי שמואל הראשון.
רבי שמואל הראשון לא נשארו בידינו מכל ידיעות עליו. בנו היה רבי מימון החמישי. הוא נהרג בפאס לפני שנת רפ"ו, ועובדה זו מעידה שהיה מראשי הקהילה בפאס – על כל פנים מתושביה. קברו בפאס היה משמש מקום תפילה ועליה להשתטחות.
שלושה בנים היו כנראה לרבי מימון, הגדול שבהם היה שמואל, ועוד יבוא בהמשך דברינו. בנו השני היה כנראה סעדיה ( או מסעוד ), שהיה לון בן בשם מימון. כתוב היד המחזיק את כתביו של רבי סעדיה הראשון נקנה בשנת ש"ו, 1546, על ידי גדרון אבן מסעוד באלג'יריה בשנת שכ"ב, 1562, ושלכבודו חיבר רבי אברהם גבישון שיר : כשחיה הה"ר רבי מימון בן דנאן מחליו יסדתי לו אני אברהם גבישון בתים אלה, השכ"ב ליצירה.
על רבי יוסף אנו יודעים אגב בנו. רבי שמואל השלישי מזכיר את קרובו רבי יעקב אבן דנאן ולפי מקורות אחרים מתברר ששם אביו היה יוסף. לפי סדר הזמנים אפשר לקובעו כבנו של רבי מימון.
רבי יעקב אבן דנאן היה סופר בית הדין בפאס. הוא היה כותב את שמו : יעקב בן דנאן הסופר. בשל בקיאותו ניתנה בידו סמכות רחבה. בשנת שע"א, 1711, נקבעה בפאס תקנה " שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט עד שיהיה מצוי עמו הרב יעקב אבן דנאן יצ"ו ".
התקנה נקבעה הואיל ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך. חכמי פאס היו מתיעצים עמו בענייני נוסחאות של שטרות. רבי סעדיה אבן דנאן כותב : בזמן הזה אף על פי שכותבין הסופרים ושעבד לו מטלטלי…ככה שמעתי מהחכם השלם הרב יעקב אבן דנאן.
אביו של רבי סעדיה, רבי שמואל כותב אף הוא " שכבר נתקבלה העדות בפני ג' ואף אם אחד שהיה מצוי עמנו הלא הוא התחכמון הנבון הרב יעקב אבן דנאן קרוב אלינו ". הוא שימש אחר כך גם כחבר בבית דינו של רבי שאול סירירו. רבי יעקב אבן דנאן חיבר ספר " פסקים " שנשאר בכתוב יד. מיוחס לו פירוש השיר " אני ריאה " לרבי דוד ויטאל. הוא נפטר אחרי שנת שפ"ד – 1624.
הלידה, שמירת היולדת והתינוק,הורים וילדים בהגות חכמי צ.א. אליעזר בשן
באמונה העממית
באלג׳יריה היתה אמונה עממית כי ״נשים ההולכות בחודש השמיני למרחץ היא מסוכנת להפיל״ (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ קמח). סגולה לאשה שלא תפיל נזכרת בתלמוד מס׳ שבת, דף סו ע״ב, וכן על ידי חכמי המגרב. לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם לתת לרווק לקשור חגורה סביב בטנה של האשה ההרה, ולנעול את החגורה במנעול. כל זמן שהמנעול סגור, נשאר גם הרחם סגור, והיא לא תפיל את ולדה. לקראת הלידה פתח הבחור את המנעול, ואז מוכנה האשה ללידה.
כשאשה הפילה היתה המשפחה עוברת לבית אחר כדי להתרחק מהרוח הרעה או מעין הרע.
בין היהודיות שחיות במהרה. לפי ממצאים מאמצע המאה ה־20. מספר ההפלות היה גבוה, שניים מכל ילוד חי היו נפלים, ואלה נקברים בחלקה מיוחדת בבית הקברות. לפיכך התפתחו שם סגולות נגד הפלה.
פרק ז: הלידה, שמירת היולדת והתינוק,
פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה
הקלת הלידה
במרוקו היו נוהגים לתת צדקה או לעשות מעשה של מצוה, תוך אמונה שהדבר יקל על יסורי היולדת.
שליח ארץ ישראל ר׳ שלמה משה סוזין שביקר במרוקו בשנת תרמ״ו (1886) תיקן בקהילות פאס וצפרו הצבת קופה לרחל אמנו ״דהיינו שכל אשה יולדת בעת שבתה על המשבר תידור סך מה לשם רחל אמנו לפדיון נפשה, ומינה פקידים על זה לקבץ הנדרים הללו ולהניחם עד עת בוא הרב השד״ר של ירושלים״.
בעקבות ההצלחה ״שנתמעט קושי הלידה״, הוסכם על ידי חכמי מכנאס לאמץ נוהג זה לפיו ״כל יולדת זכר מנשי העשירים והבינוניים תתן ביד הפקיד שיוכשר בעיני הרב סך מסוים״. המטרה ״כדי למעט קושי הלידה״. חתומים על התקנה 12 חכמי מכנאס. כנראה שמיתת רחל אמנו בעת לידתה יעד אותה להגן על היולדות. התקנה חודשה שוב בשנת תרפ״ב (1922) בעקבות שליחותו של הרב אברהם פינטו.
באמונה העממית היו סגולות למקשה לילד
לפי ר׳ רפאל משה אלבאז: ״למקשה לילד קח עפר הנמצא תחת מפתן הבית או בתוכו ותשים בסמרטוט של צמר על טיבורה ויצא הולד מיד, ותכף תסירהו״.
בקהילת דבדו היה נהוג שאם היולדת התקשתה בלידה, קראו לתינוקות של בית רבן שעמדו מחוץ לחדר היולדת, ואמרו פרקי תהלים. הגברים היו קוראים את פרשת העקדה, והנשים היו עומדות ליד מזוזת הבית בתפילה ובתחנונים (א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 103).
במכנאס היו שמים את מקלו של ר׳ חיים משאש על בטנה של היולדת. בקהילת תיטואן היה נהוג לשים את המקל והאבנט של ר׳ יצחק אבן ואליד, ובוואזאן את האבנט של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנפטר בשליחותו וקבור בקרבת מקום. האמינו שהדבר מועיל ללידה (בן שמחון, תשנ״ד, עמי 34).
בצפרו היו נוהגים עוד בדורות האחרונים לומר תפילה מיוחדת להקלת הלידה שנקראה ״פדיון״. השם ניתן לתפילה כנראה, כי האמינו שעל ידה פודים את היולדת מקשיי הלידה. אם עדיין לא ילדה, היו עושים ״פדיונות״ נוספים. ר׳ דוד עובדיה כותב על פסוקים שאומרים בעת פדיון נפש ליולדת ביניהם ״יענך ה׳ ביום צרה״ (וזהלים כ, 2), כי במזמור זה יש תשעה פסוקים כנגד תשעת ירחי לידה. וצ' אותיות כנגד צ׳ צעקות האשה. בעת חבלי הלידה היו בני הבית נוהגים לומר את הפיוט ״עת שערי ציון להפתח״. בהוצאת השליה היו אומרים את הפסוק ״וירדו כל עבדיך אלה״ (שמות יא, 8) (עובדיה, ׳נתן דויד/ עמי תלט).
בכמה קהילות, ביניהן צפרו, היו מזמינים את המלמד, ויחד עם אחרים היו קוראים פרקי תהלים ותפילות מיוחדות. בשקית קטנה היו ממלאים מטבעות נחושת שיצאו מכלל שימוש, ובשבת – במקום מטבעות – ממלאים בפולים. המלמד היה מסדר את המטבעות או הפולים בערימות כמספר האותיות של שם היולדת, אחר מצרף הכל לערימה אחת, ושוב מחלקם לערימות קטנות (א. מיוסט, 2000, עמי 20-19, 142).
כמו כן היה נהוג שאם צירי הלידה קשים, בעלה, אביה וקרובים אחרים קוראים תהלים, בעיקר מזמור פרק כ: ״יענך ה׳ ביום צרה״ וגו׳. הנשים מדליקות נרות, עומדות ליד המזוזה ומתפללות בערבית יהודית לשלומה. היו מביאים חפצי קודש מבית הכנסת כמו ספר תורה, פרוכת, או מפתח של בית הכנסת (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).
הנשים התנגדו בדרך כלל לתרופות המזרזות את הלידה (נ״מ שיטרית, 1983, עמי 125).
האם מותר לזרז את הלידה באמצעים רפואיים? הרב יוסף שרביט דן בשאלה זו לגבי יולדת המתייסרת מכאבים ומצירי הלידה, האם מותר להזריק לה תרופות לזירוז הלידה. תשובתו חיובית (׳ארחות יושר׳, ח״ג, יור״ד, סי׳ ח).
אמצעים להקלת הלידה. החיד״א כותב, ״כשיושבת על המשבר יאמר יב פעמים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳״ (תהלים, פרק כ, ׳סנסן ליאיר׳, דף סב ע ״ב).
ר׳ כלפון משה הכהן ציטט תפילתו של החיד״א בלשון זו:
ותפקוד בזרע של קיימא זרע קדש לכל חשוכי בנים והיושבות על המשבר מעמך ישראל תוציאם מאפילה לאורה ויצא הולד בשעה טובה ובלא צער ושום נזק לא ליולדת ולא לילדיהן ואל ימשול אסכרה ושדין לכל ילדי עמך ישראל (׳בני משה׳, דף ח ע״ב). אשתו של ר׳ יעקב בן שלום כהן, מחבר ׳זרע השלום׳, ג׳רבה תרפ״ח, הצטיינה בחכמה ובצדיקות. וסגולה ללידה קלה היתה, שהיא ישבה למראשותיהן של היולדות, וקראה בעל פה את ספר יונה (ה. כהן, תשל״ח, עמי 117).
לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם שהיולדת שוכבת על מזרון המונח על הארץ (ר. פטאי, תשי״ג, עמי 268).
אשה שעלתה ארצה בשנות ה־50 של המאה ה־20 מאחד הכפרים בסביבות מראכש, סיפרה כי אחרי הלידה שכבה במיטה שלושה חודשים לשם מנוחה, ופינקו אותה. לכבוד הלידה שחטו שלושה כבשים, עופות, ואפו עוגות. המשתה נמשך שבעה ימים (י. כלפון-סטילמן, תשמ״ג, עמי 65). עד הזמן החדש ילדו הנשים במדינות המגרב בדרך כלל בבית. עוד במאה ה־20 היה נהוג שנשים היו יולדות בבית באמצעות מיילדת.
במאה ה־20 עלה מספר הנשים שילדו בבית היולדות, לפי מקור ממוגדור בשנת תש״ח (1948) (אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ טו).
שלוחי ארץ-ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון-אפריקה / אפרים חזן-פעמים 24
והרי השיר לפנינו
לשוני משוררת לכבוד אהוב
שיר שבח לשלוח צפת , רבי רפאל פראנקו , כתוב במתכונת 'אוחיל יום יום אשתאה' ובהשפעתו .
כתובת השיר : 'פיוט יסדתיהו לכבוד החכם השלם כולל תהלות כמוה"ר [כבוד מורנו הרב רבי] רפאל פראנקו מעה"ק [מעיר הקודש] צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] ויען בא בר"ת [בראשי תיבות] שמו וחניכתו ישצ"ו [ישמרהו צורו] רש"פ ]רפאל שאול פראנקו[ לכן עשיתי הסוגר ]הרפרין[ רשפי את שלהבת וגו' נועם אוחיל יום יום אשתאה . סימן ליעקב בירדוגו
תיאור : שיר מעין אזור ובו טורי- פתיחה )מעין מדריך( ועוד 11 מחרוזות . בכל מחרוזות 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור
. חריזה : אב , אב / ג , ג, ג , ב / ד, ד , ד , ב .
משקל : 7 הברות בטור .
מקור : קול יעקב , עמ' פו
לשוני משוררת / לכבוד אהוב ידיד יה
אהבתו בוערת / רשפי אש שלהבת יה
יום הזה ראו עיני / חכם למדת ששוני
שאול בחיר ד '/ עמו עז ותושייה
עופר, צבי ישראל / כמו מלאך רפאל
צדקתו כהררי אל / וזיו ליה כבר בתיה
קירות משוש לבנו / בא לבית מלוננו
מעיר קדש עז לנו / יפה נוף -וזה פריה
בחצרות אל נטוע / אור לצדיק זרוע
ולו בשיר זרוע / והוד ידו נטויה
בני אל חי – נורא הוא
בשמחה קבלוהו
זהובים עטרוהו
סגנייא וסרכייא
יחיד – מי אל כמוהו
רצון יעטרוהו
יפרהו ירבהו
כמו גפן פוריה
רב חסד לא אחלה
כל עצתו ימלא
ולהר הקדש יעלה
אל ארץ המוריה
דר ערץ רם ועליון
יראהו נעם חביון
בשוב את שיבת ציון
ככלה תעדה עדיה
ואל חי אותך יבנה
כבני חיי ומזוני
ממעונו לף יפנה
הוה יהיה והיה
גילה, רנה ודיצה
תשמע, אבן הראשה
בתוך ארץ קדושה
יפהפיה, צביה
ושלום כנהרים
לך יטה צור יצורים
ובקול נעים וזמירים
ברך שוכן עליה
וזה אשר כתבתי ושלחתי להחכם הנ"ל עם השיר הנ"ל :
מנחה היא שלוחה / למשאת וארוחה / אל שר שלום שר מנוחה /
תשורת שיר / נתיבותיה תיישיר / ;בתים מלאים כל טוב לא יחסר /
כמספר בני יעקב שנים עשר / כי פי המדבר / ומילין
לצד עילאה יחבר / שואל עזרו מאל / יעקב בנו יקותיאל
רב פעלים מקבציאל / זכותו תעמוד לני ולכל ישראל
את חלקם של שד"רי ארץ ישראל כמובילים של תרבות והשפעות בין המזרח למערב ממחיש השיר 'חון על יונה' לר"י בירדוגו . מתוך כתובת השיר אנו למדים, כי השד"ר ר' חיים אשכנזי הביא עימו מנגינה תורכית שמצאה חן בעיניו וביקש מאת ר"י בירדוגו שיתאים לה מילים עבריות ) מכאן ששד"ר זה לא היה משורר בעצמו , שלא כקודמו ר' ר"ש פראנקו( . משוררנו נענה והתאים לצליל המילים התורכיות את המילים העבריות, 'אל נא ינצור ויפדה נא' שבפתיחת שירו . אף קבע את האקרוסטיכון בשירו על שמו של רבי חיים ובנה את השיר בארבע מחרוזות כנגד ארבע ערי- הקודש. לפנינו אפוא משורר עברי ממארוקו , הכותב שיר עברי למנגינה תורכית, הבאה אליו עם שד"ר מארץ – ישראל , ועיקרו של השיר ארץ -ישראל .
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…תמורה בנוסח שטר הכתובה.
תמורה בנוסח שטר הכתובה.
תמורות בכתובה ובתכניה.
גם בשטר הכתובה חלו שינויים בהשוואה לכתובה המסורתית.
- היום בשבוע איננו עוד " שלישי בשבת ", אלא " חמישי בשבת. עד 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי. יום חמישי מופיע בכתובה משנת 1955, ונראה שיינוי היום בשבוע חל בשנים שאחרי 1950.
- שם המקום שבו נערכו כל החופות איננו עוד " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיו מתובתא ". אלא " כאן במתא ארפוד ". בכתובות של שנת 1948 רשום " סג'למאס ", בכתובה משנת 1950 כבר מופיע השם ארפוד. שאר השינויים המפורטים להלן מצויים בכתובה מסוף שנת 1955.
- רישום סך הכל של עיקר הכתובה ונדוניה ותוספות נרשם במטבע ממלכתי בפקרנים בתקוםת הפרוטקטורט, ובדרהאם לאחר העצמאות ( מתורגם גם לערכו בפרנקים ).
- רישום ביטחונות הכתובה, קניין משיכה, שבועה חמורה.
- איזכור סוג התקנות שעליהן נשענות הכתובה ( כאן, תקנות רבני המועצה במרוקו ).
- חתימה של שני עדים בכתב ידם בסוף השטר.
- אישור השטר בידי דיין העיר ( כאן, רבי נאיר אביחצירא ).
- חותמת רשמית של בית הדין וביול ממשלתי של השטר.
- הדבקת תמונות החתן והכלה בסוף השטר.
- גם בעיטור הכתובה יש שינוי : בכתובה משנת 1950 מצוי עיטור ייחודי בכתובה – ציור דגלי הלאום, כנראה בהשפעת האווירה הציונית במקום עם הקמת המדינה.
- המסגרת הקישוטית כמו העמודים, הקשתות, החלונות, שאר ציורים וכן הפסוק מרות " יתן ה' לך את האשה " אינם מופיעים לא בכתובות משנת 1955 ולא בכתובות משנת 1963, והכתובה מקבלת אופי של מסמך משפטי עם בולים וחותמות.
למרות השינויים בשטר הכתובה לא נתבטל שטר הנדוניה, ועל קיומו ידוע לנו גם בשנת 1961.
נוסח הכתובה בארפוד בדור החדש.
להלן נוסח כתובה מארפוד מסוף שנת 1955 ובו מספר שינויים מודגשים. הפסקה החמישית, המצוינת בסוגריים מרובעים, היא החלק החדש הנספח לנוסח המסורתי המחוסר ביטחונות ופירוט סכומים.
בחמישי בשבת ראש חודש טבת ייהפך לשמחה, שהוא יום שלושים לחודש כסלו בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ושישה עשר לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאם במתא ארפוד.
אין השם הטוב והיקר ונכבד הבחור הנחמד החתן המפואר רבי שמעון בן המנוח רבי יחייא נ"ע הידוע הן ( הנקרא ) אזרואל אמר לה לכלתא בתולתא העימתא דא אסתר בת הגבר המרומם ונעלה לשם טוב ולתהילה רבי יעקב הידוע הן אנזרי הוי לי לאינתו כדת משה וישראל.
ואנא בסייעתא דשמייה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ןמסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא לייכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזו לייכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לותייכי כאורח כל ארעא.
וצבאת אסתר בתולתא והוות ליה לרבי שמעון חתנא דנא ורצה והוסיף לה שמלו תוספת על עיקר כתובה דא עד מישלם דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.
( ודא נדונייא דהנעלת ליה אסתר כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום סך הכל עיקר כתובה ונדוניה ותוספת ארבע מאות אלף פראנק ממטבע אלפרנציץ ירום הודה, 400000 ונכנס הכל לרשות הבעל בקניין של משיכה במנא דכשר למקני ביה, בשבועה חמורה בשם יתברך והודה בהם הודאה גמורה ברעות נפש והשלמה דעתיה הודאה גמורה ברעות נפשיה והשלמה דעתיה בלי שום זכר אונס כלל, אלא ברצונו הגמור שהכל נכנס לרשותו בנאמנות גדולה ובאחריות גדולה ונכנס הכל מיד הבעל הנזכר בהקניין ושבועה חמורה כנזכר, הנזכר אמא דכתיב ומפורש לעיל הכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, אלא כחומר וכחוזק וכתקנת חז"ל.
דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה ואפילו מגלימא דאכתפיה.
בכתובת משנת 1963 נחתמת הכתובה במשפט נוסף " " והכל כפי התקנה שתקנו רבני המועצה המרוקנית בשנת תש"י ליצירה. והכל שריר ובריר וקיים.
שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
המשפחות הגדולות.
עבודות הבניה העצומות, ארמונות, בנייני ציבור, גנים אגמים ועוד, בבירה החדשה, פריחת הסחר והשגשוג הכלכלי, הביאו לגל גדול של הגירה יהודית מכל ערי מרוקו אל הבירה מככנאס. כדי לנהל עבודות אלה ולספק את צרכי הצבא והמח'זאן, היה זקוק המלך לשכבה רחבה של משרתים הנאמנים רק לו.
בניגוד לקודמיו לא הסכים המלך להיות תלוי במפחות האצולה המוסלמיות ועל כן קירב אליו יהודים רבים לחצרו. את כל ממונם ומעמדם הם היו חייבים למלך ובזה הבטיח את נאמנותם המוחלטת.
מולאי איסמעיל מצא במשפחות הגדולות את מבוקשו בשפע. שתי משפחות בלטו מעלה מעלה, טולידאנו ומימראן, תפקידים נכבדים בחצא מלאו גם משפחות בן עטר ובן קיקי.
משפחת מימראן.
עוד לפני עלותו על כס המלוכה, כשהיה עדיין מושל האיזור מטעם אחיו, מצא מולאי איסמעיל בנגיד הקהילה יוסף מימראן עוזר כנגדו, איש סודו, יועץ, בנקאי ובעת מבחן משרת מסור ויעיל. מספרים שקשריו וממונו הם אשר סייעו למולאי איסמעיל להקדים את יריביו ולהכתיר את עצמו כמלך. לצורכי מסחרו היו ליוסף נציגים בערים הראשיות, אחיו מימון ( שהיה בין תומכי שבתי צבי ) שישב אז בעיר הבירה מראכש.
היה הראשון שהודיע לו על מות המלך מולאי אראשיד בשנת 1672 . הוא מיהר להודיע על כך למושל והעמיד לרשותו הכספים הדרושים כדי לגייס צבא ולצאת לפאס שם הוכתר כמלך, לפני כל מתחריו. מספרים שמעשה בראשית זה היה לו לרועץ ליוסף וגרם למותו הטראגי כשהמלך העדיף לחסל אותו במקום להחזיר את חובו.
תפקיד נגיד הקהילה לא זיכה בדרך כלל בתהילה את נושאי המשרה. תפקידו היה כפול, לייצג את הקהילה בפני השלטונות ועוד יותר לייצג את השלטונות בפני הקהילה, ובעיקר להבטית גביית המסים.
הנוהג אז היה שהשלטונות קובעים הסכום הכללי שעל הקהילה לשלם והקהילה בעצמה היתה קובעת את חלוקת הנטל.
חלוקה זו היתה תמיד מקור לסכסוכים ולרינונים ו " ספר דברי הימים " גדוש פרשיות כאלו עד אשר החליטו בפאס לבטל את מוסד הנגידות. לא אחת ניצל הנגיד את מעמדו כדי לפטור את עצמו ובני משפחתו מכל תשלום. לא כל היה במכנאס בימי הנגידים יוסף ואברהם בנו אחריו. בכתבי הרבנים הם מוזכרים כצדיקים גמורים ומשרתי עמם בנאמנות.
יוסף מימראו עסק לא רק במסחר אלא גם בניהול מדיניות החוץ של המדינה, מבלי שיזכה לכל תואר רשמי בגלל מעמדו כד'מי. אולם השפעתו בחצר היתה כה גדולה עד אשר הקונסול ההולנדי, כשרצה להסביר לממשלתו את תפקידו של יוסף מימראן, לא היסס לערוך השוואה מרחיקת לכת " מעמדו בחצר המלך כמעמד קולבר הגדול בצרפת " ( קולבר – שר הכספים הכל יכול בחצר המלך לואי הארבע-עשרה ).
ברם חייו נקטעו ללא עת בשנת 1683 באורח שאורגן כנראה על ידי שר העיר שניצל את העדרו של המלך שהיה באחד ממסעות המלחמה שלו באיזור תארודאנת כדי להתפטר מיריב ולפטור באותה הזדמנות את המלך מבעל חוב לוחץ.
האם יד המלך היתה בדבר ? אין הסכמה בין ההיסטוריונים והשוללים השערה זו מביאים לראייה את מינוי אברהם, בנו של יוסף, תחתיו כנגיד הקהילה היהודית, יועץ ובנקאי, מה שהחל אביו המשיך אברהם ביתר תנופה ופאר.
הוא עלה לדרגת יועץ המלך בענייני מסחר ויחסים בינלאומיים, מעין שר חוץ בלי התואר, ולמרות מעמדו הרם לא התרחק מבני עמו והיה להם לנגיד מסור ואהוב, עליו כתבו הרבנים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצווה לאומים " , " שר צבא ישראל ".
כאמור ללא כל תואר רשמי מילא אברהם לעתים של החוץ בפועל – במדינה בה המלך הוא המחליט היחידי -. ביתו היה אכנסייה לשגרירים הזרים. למרות שהבירה הועתקה למכנאס לא הורשו הדיפלומטים הנוצרים להתיישב בה ובדרך כלל ישבו בסאלא או בתנז'ה, וכל פעם שרצו להתקבל על ידי המלך, היו עולים למכנאס ומתגוררים במללאח.
בגלל קרבה זו לדיפלומטים – ובמיוחד הצרפתים – יש לנו שפע של פרטים על חייו ותפקידו של אברהם, מהם אנו למדים גם על חיי הקהילה ומנהגיה ובין היתר על המטבח היהודי שלא תמיד היה לטעמו של החיך הצרפתי.
" בעת מסענו השני בשנת 1708, אברהם מימראן שהתאכסנו ליד ביתו, שלח אלינו מנת קוסקוס מלווה בעוף מתובל בכרכום. אכלנו אותו בכפות ומזלגות כסף כי היהודים משתמשים בהם , בניגוד למוסלמים. אולם הטעם לא היה לטעמנו " – מתוך ספר המסעות של כמרי הישועה.
כדי להצליח בתפקיד כה מורכב – יועץ, סוחר, דיפלומט ובנקאי – ועוד ליד שליט עריץ, הפכפכן, חמדן, קמצן ואכזרי עד טירוף, היה צורך באדם בעל שיעור קומה בלתי רגיל, הממזג סבלנות, פקחות, זריזות וכוח ספיגה.
אברהם הכיר טוב את אדונו ובמיוחד את חולשתו הכמעט ילדותית למתנות. כך הגדיר אותו הצרפתי שנשלח לחדש ברית השלום עם מרוקו " האדון מימראן, יהודי המלך הזוכה לקרבתו על ידי המתנות הרבות שהוא מגיש לו לעתים קרובות ". אולם לפעמים גם סבלנותו פוקעת ובמקום להתפרץ הוא מתחלק בסודו עם ידידו הקונסול הצרפתי אסטל, בשנת 1696 בימי המשבר עם הולנד, כאשר המלך התכחש להבטחותיו, הוא שופך את לבו בפני הדיפלומט הצרפתי המספר בזכרונותיו.
" לאחר שהרצה והרצה בנושא זה התלונן היהודי על האסון להיות בשירות מלך כזה והלך לו ". אברהם מימראן לא היה רק מבצע, ידוע שבניגוד למשה בן עטר, הוא היה חסיד ההתקרבות עם צרפת ודעתו היתה נשמעת בחצר המלך. כדי לעמוד על מהות תפקידו כיועץ לענייני חוץ, מעבר למסך התוארים הרשמיים, הדרך הטובה ביותר היא להתחקות אחר דו"חות הדיפלומטים הזרים שמעצם תפקידם חייבים לגלות את מוקדי הכוח האמיתיים.
ירושת האישה והבנות.-מחקרי אליעזר – אליעזר בשן
ירושת האישה והבנות.
על פי הדין אין האישה יורשת את בעלה. אבל הייתה תקנה בקאשטילייא שהשוותה את הבעל לאישה בתחום זה, ואם אחד מבני הזוג נפטר, הצד השני יורש מחצית הרכוש, והמחצית לבנים.
תקנה זו התקבלה גם בפאס וכך נהגו בקהילות מרוקו.
לפי תקנות פאס יורשת הבת הרווקה מאביה ומאמה כמו אחיה הזכריים, אבל רק בנישואין ראשונים, כלומר פעם אחת, ואינה יורשת אם אביה התחתן עם אישה אחרת, וכך פסקו חכמי מרוקו הלכה למעשה עד זמננו.
שתי התקנות גרמו לאי נעימויות בבתי הדין. דעתם של החכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שאישה מקבלת מחצית הירושה גם אם יש לה עשרה בנים. אשר לירושת הבנות\, בהשפעת השוויון בין גברים לנשים ששלט באירופה, הייתה תביעה מנשים נשואות להשוות זכויותיהן לירושה לאלה של הרווקה. נערך משאל בקהילות בנקודות הבאות :
- האם לשנות את התקנות בנדון ?
- האם יש רצון להגיע לנוהג משפטי אחיד בכל הקהילות ?
- האם ההחלטה צריכה לחול גם רטרואקטיבית ?
- האם רק הבת הרווקה תירש ? נוסך לכך התבקשו הרבנים שישובו למקומותיהם, יתייעצו בבני קהילתם ויביאו מסקנותיהם לאסיפה הבאה.
רוב הנשאלים ענו שיש לשנות את התקנות, וכן שיש להגיע לנוהג אחיד בגל הקהילות אשר יחול רטרואקטיבית, וכי רק הבת הרווקה תירש. המועצה התחשבה בתוצאות, ובמועצה הרביעית בתשי"ב הוחלט שלפני החלטה סופית הנדון יש להכריז עליה בבתי הכנסת בשפות שונות המובנות לקהל, ובית הדין הגבוה יעביר את תמצית התוצאות למועצה הקהילות ואחר כך למועצת הרבנים לאישור סופי.
הלחץ מצד נשים נשואות להשוות מעמדן לרווקות לא הועיל. אשר לחוקת הירושה בין האישה לילדיה, הבחירה בידי יורשיה לוותר על חלקה בירושה ולקבל את הנדוניה.
ביקורת על ההילולות ותקנון לעריכתן.
הרב שאול אבן דנאן, שכיהן בתור נשיא בית הדין הגבוה, הציג את הצדדים השליליים בהילולות, שראוי לומר עליהן :
" לא מעוקצך ולא מדובשך " וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונשעה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל "
הוא מודע לעובדה שההמונים מייחסים להילולות חשיבות דתית ורגשית, ויש גם אינטרסים חומריים הקשורים בכך. אמנם חלק מההכנסות מממנים מטרות יעילות. לכן לא ניתן לבטלן, אל רק לקבוע כללים כדי לצמצם את ההשלכות השליליות. והרי חלק מהצעותיו שהתקבלו על ידי הרבנים, בין השאר הן :
הילולה תיערך רק באישור בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה.
יש לצמצם את ההידחקות ההמונית לקבי הצדיקים ולמנוע ערבוב גברים ונשים יחדיו, אין לסעוד בבית החיים, אלא אם כן מכינים קבלת פנים ל " קרואים ושרי ממשלה ".
אוהלים יוקמו רק מחוץ לבית החיים, והשטח חייב להיות נקי ; בתוך בית הקברות ילמדו חכמים זוהר ומשניות ; אם חל יום ההילולה ביום ראשון, ייכנסו לשם רק במוצאי שבת, כדי להימנע מחילול שבת. לבסוף אם יעברו ראשי הקהילה על אחד מהתנאים המוזכרים, הרשיון יוסר מהם. ספק רב אם התנאים האלו בוצעו.
החלטות שונות.
גיל הבגרות : גבר ואישה עומדים ברשות עצמם החל מגיל עשרים, ולכן כל מי שפחות מגיל זה יכול לחזור ממכירה, או בת ממחילת תנאיה בכתובה. תארים לרנים : באסיפה השנייה הוחלט על נגד תארים מופרזים לרבנים ולהסתפק בתואר הרב הגאון פלוני משרת בעיר פלונית במשרה פלונית.
סדרי בית הדין : מילוי מקום לסופר שני, שייבחר על ידי הדיין, קבלת עדות : בין השאר אין הסופר רשאי לקבל עדות אלא ברשות בית הדין או הרב. כללים לגבי מורשים ( עורכי דין ) המופיעים בפני בית הדין הגבוה : בין השאר הוא חייב להיבחן, הוחלט על ענישתו אם הפר את הכללים.
החלטה על דבקות תמונות על תעודות שטרות כמו כתובה, גירושין, חליצה, כדי להימנע מהחלפת זהויות.
הכשרת בעלי תפקידים.
סופרים : לא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים במלאכתם והבחינות אינן ספיקות. הוחלט ששלושה סופרים חכמים משלוש ערים יפקחו על הסופרים האחרים, וידריכום בכתיבת התעודות הנדרשות, וכן לבקש שהשלטונות ישלמו להם משכורותיהם. מסדרי גיטין זקוקים לתעודה לאחר בחינה אצל בית הדין הגבוה.
בעיית ההכשרה לשוחטים עלתה כמה פעמים בגלל הרגישות לבשר כשר. היו תלונות על שוחטים שאינם בקיאים. הוחלט שכל שוחט חייב להיבחן בבית הדין המחוזי ולקבל תעודה. לאחר מכן ייבחן שוב בסוף כל שלוש שנים מיום קבלתו תעודת שוחט,עד שיקבל תעודת מומחה.
מוהלים : על רקע אסונות שקרו, הוחלט על שבעה עשר סעיפים המחייבים כל מוהל. ביניהם, עליו לקבל תעודה מרופא שאין לו מחלה מידבקת, עליו לקבל שיעורים מרופא בכללי הניקיון, לקבל תעודה ממוהל מומחה ומבית הדין המחוזי, וכן הוחלט מי פסול לתפקיד זה.
תעודות למתאסלמים.
היו יהודים שהתאסלמו בכל הדורות מאונס או מרצון, כפיתוי לשיפור מצבם הכלכלי. היו כאלה שהתאסלמו כדי להתחמק מחובות. בהתחשב בכך הורה שר המשפטים של הסולטאן בשנת 1929, כי לפני שאדם בא להתאסלם, יש לבדוק אם כל תביעותיו בענייני נישואין וירושות יושבו לפני המרתו.
במועצה השלישית בתשי"ב, הוחלט על נוסח אחיד להצהרה זו בה ייאמר שאין לו או לה שם תביעה בעניין הנישואין והירושות. היו בוודאי מקרים בודדים, של התגיירות, כך יוצא מההחלטה ש " טבילת הנשים לגרות תהיה בדרך צניעות ככל האפשר על פי הדין.
לסיכום
מועצת הרבנים, שהייתה הגוף הרבני העליון של יהודי מרוקו, ושזכתה לגיבוי ממלכתי, החליטה על שורת החלטות לשם תיקון פרצות שנבעו בחברה היהודית בתחומים שונים, כתוצאה מהרוחות החדשות שנשבו, וביניהן הירידה באמונה הדתית, שאפיינה יהדות זו במשך דורות.
המפגש עם בתרבות האירופית גרם למשבר במשפחה ובחברה, והיה צורך לשמר את גחלת היהדות, ולהחזיר עטרה ליושנה. המועצה עשתה לחיזוק החינוך הדתי ולשיפור השירותים הדתיים על ידי קביעת נורמות בסדרי בתי הדין, השכרת בעלי תפקידים ופיקוח עליהם, ודאגה למעמדה של האישה.
בנושא אחר לא הייתה היענות לתביעות הנשים : השוואת מעמדה של הבת לזה של האח בתור יורשי ההורים. ראוי לציין האומץ של הרבנים שיצאו נגד עריכת ההילולות, ולא חששו מפני פגיעה שפופולאריות שלהם. הדבר מעיד על מעמדם החזק של הרבנים.
סוף הפרק בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו.
קורות המאה הרביעית- נר המערב-יעקב משה טולידאנו
עד כאן הגיעו אצלנו דברי כותב הזכרונות הנזכר, רבי שאול סירירו ועל פי מקורות אחרים נודע לנו כי עוד כמה שנים אחרי שנת שע"ג לא בא הקץ לרדיפות והפחדים שנמצאו בם יהודי מרוקו עד אז וכמעט כל החזיון הזה שתיאר לעינינו רבי שאול סירירו במשך תשעת השנים שס"ד – שע"ג 1604 – 1613 הרעב, כובד המסים, דבר ופחד המלחמות והמהומות, הכל חזר והוכפל עוד ביתר שאת בשנות שע"ד – שפ"ג 1614 – 1623.
בשנת שע"ד עד שנת שע"ו היה רעב גדול והגיעה מדה של חטים חמשה אוקיות, ושלש מאות אוקיות לסחפא ומתו מן הגוים כשבעת אלפים, כך כותב סופר הזכרונות אחד מבלי להזכיר כמה מתו ברעב ההוא גם מן היהודים. בשנת שפ"א ושפ"ב – וסיים סופר הזכרונות ועוד :
" היו מלחמות גדולות ומרידות בפאס, ובלבול וכובד המסים על היהודים. בשנת שפ"ה בלית שבת כ"ב לאייר קודם אור יום היה גם כן רעש גדול ונפלו כמה בתים בהאלמללאח והחומה נסדקה אך לא מת שום יהודי, ובפאס אזדיד מתו עשר ישמעאלים, ובפאס לבאלי מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים.
בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד, ובעיר מכנאס מתו שני ישמעאלים ונהרסו שני מגדלים, והרעש התמיד כרביע שעה ובערב שבועות שנה הנזכרת בלילה היו רעמים חזקים ונפל ברד כבד, ועדים נאמנים שקלו מהם ארבע אוקיות לאחד, ובשנת שפ"ו היה דבר חזק ורבים חללים הפיל "
הנה כן כך השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת הרביעית, את היהודים במרוקו בכלל, בלי הרף, אך הם, המצוקות האלה, עשו ביותר רושם נמרץ בקהלת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד כלה על ידיהם, הרבה ממשפחות המגורשים מספרד וכן גם מהתושבים משפחות צאצאי יהודי פאס הקדמונים, נכחד זכרם כליל מאז.
וקהלת פאס נשארה מתי מעט, ורק עד תחלת המאה החמישית גדלה על ידי מהגרים חדשים שבאו שמה מיתר מדינות המערב, כמו שנזכיר עוד הלאה בקורות המאה החמישית, ואמנם בה בעת שבקהלות מרוקו הייתה אז מגערת לרגלי המצוקות ההם, הנה בארצות המזרח, ביחוד בערי מצרים ובירושלים ובצפת התכוננו עוד מכבר לפני מאות שנים, ויהיו גם נבדלים בחייהם ובמנהגיהם, ובבתי כנסיותיהם כנודע, ואמנם במאה הזאת רב יותר מספרם ותהיינה לקהלות גדולות ורבי השפעה.
ובהביטני על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת כמעט לא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתרומם בחברה המדינית. ואמנם מהתקנה של שנת שס"ח שהבאנו, נדע גם כי בעת צרה ההיא, היו אנשים לא מעט שנחשבו בין משרתי המלך ובאי ביתו ואשר היה להם גם הורמנא ושררה בגלל זאת בין היהודים, כן נודע כבר כי אז בחצי המאה הזאת בערך נמנה האיש שמואל פליאג'י מטעם הממשלה במרוקו לציר בארץ נידרלאנדיה, ועוד אחד מהאנוסים הספרדים אלונזו די היריירה שנקרא אחר כך – בשובו ליהדותו – רבי אברהם קירירה, בעל " שער השמים " כנודע, היה גם הוא ציר מרוקו בעיר החוף קאדיקאס.
הוּרְמָנָא
ת (נ') [ארמית, בבא מציעא פד., ראו גם הַרְמָנָא] אִשּׁוּר, רִשָּׁיוֹן, תְּעוּדָה: "כְּבָר הִשִּׂיג הוּרְמָנָא מִגְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים" (יהודה שטיינברג, שד). "בִּמְסִלַּת בַּרְזֶל שֶׁלָּהֶם שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ הוּרְמָנָא לְבִנְיָנָהּ" (סוקולוב, במראות 266).
והנה בעוד שזה האחרון רבי אברהם קירירה לא נוכל לדעת איך ובאיזה אופן נתודע אל הממשלה המרוקאית, והאם ישב איזה זמן במרוקו ? הנה הראשון שמואל פליאג'י נראה שהיה יליד פאס, ואולי אביו או אחיו הוא רבי יצחק פליאג'י אחד מחכמי פאס אז ששמו נזכר בספר התקנות בתקנה של שנת שמ"ח.
הוא שמואל פאליאג'י, היה הראשון שעורר את ראשי העיר מידלבורג, בפלך זילאנד להתיישבות היהודים בנידרלאנד, ויעזור לזה אחרי כן הרבה, וכל כך היה גדול כבודו של שמואל פליאג'י שם בנידרלנד, עד כי במותו הלך הפרינץ אוראיען ושרי הממשלה אחרי מטתו כנודע.
סוף הפרק.
דברי משפטנים ג׳האד – בת יאור
דברי משפטנים
- ג׳ האד
הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.
אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163
Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî, de son nom complet Abû Muhammad Abdullah ibn Abî Zayd al-Qayrawânî (arabe : أبو محمد عبد الله ابن أبي زيد القيرواني), né en 922 et mort en 996 à Kairouan en Ifriqiya (actuelle Tunisie), est un juriste malikite.
Surnommé le petit Malik, son ouvrage le plus connu, Al-Risâla ou L'Épître est considéré comme le troisième ouvrage de référence du malikisme après Al-Muwatta de l'imam Mâlik ibn Anas et la grande Al Mudawwana de l'imam Sahnoun. Il est membre de la tribu berbère des Nefzaouas. Il passe la majeure partie de sa vie à Kairouan.
Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî contribue par ses écrits à la régression du chiisme dans l'Ifriqiya du xe siècle et à la propagation du malikisme en Afrique du Nord et en Afrique occidentale.
أبو زيد القيرواني هو عبد الله (أبومحمد) بن عبد الرحمن (أبي زيد) القيرواني ولد بالقيروان بتونس سنة 310 ه المافق ل 922 م وهو من أعلام المذهب المالكي. و قد لُقِّب بـ " مالك الأصغر "
בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.
לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)
אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)
אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה
מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873 – 1900
7 – מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873 1900
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
בפרק האחרון נתאר את יחסי היהודים עם הממשל והאוכלוסייה המוסלמית בשליש האחרון של המאה ה-19, ואת ההגבלות וההשפלות שהוטלו עליהם. חלק מהן מעוגנות ב " תנאי עומר ", ואחרות שרירותיות. היהודים היו קורבנות של התנכלויות ורציחות, כפי שניתן ללמוד בעיקר ממקורות זרים.
הרושם של המבקרים האירופאים שהיהודים נתונים להשפלות ומבוזים יותר מהנוצרים, אף כי העוינות מכוונת נגד שניהם. במכתב ל " טיימס , הלונדוני שהועתק לג'ואיש כרוניקל ב-5 בספטמבר 1873 נאמר, שכל נוצרי ויהודי הנכנס לפאס נרגם כמעט עד מוות תוך כדי צעקות " כלב נוצרי ,.
במקור משנות ה -90 נאמר שאלה ואלה מכונים בכינוי " כלב ". היהודי הוא שעיר לעזאזל במשברים המתרחשים במרוקו, וקיימת שנאה עממית כלפיהם.
על היהודים לשלם לא רק מס גולגולת, כפי שמתחייב מהקוראן, אלא לתת מתנות בארבעת החגים הגדולים של המוסלמים " עיד אלאצ'חא – חג הקורבן, עיד אל פיטר – סיום צום הרמדאן, ראש השנה ההג'רית, עיד מילאד אלנבי – יום הולדתו של הנביא, וכן בעת לידת נסיך ובנישואיו.
הבדלה בלבוש : בהתאם לתנאי עומאר, על הד'מים להיבדל בהופעתם. השוני בהופעה נקרא בערבית ג'יאר, ומתבטא בצבעי בגדים שונים, ובאיסור על לבישת בגדים ממשי. במרוקו הצבע של הלבוש, הנעליים וכיסוי הראש הוא שחור, כי זה הצבע המגונה על ידי המוסלמים.
איסור רכיבה על סוסים : לפי תנאי עומאר, האיסור חל על סוסים. על פרדים יש חילוקי דעות, ועל חמורים עליהם לשבת לרוחב על המרדעות ללא קישוטים. בפאס לפי מבקר בשנת 1870, מותר להם לרכב על חמור במרחק מסוים מהעיר תמורת תשלום.אחרים מציינים שאפילו בתוך הרובע היהודי אסור להם לרכב על סוס.
יהודי אינו רשאי לדרוש זכויותיו בבית משפט מוסלמי. כך כתב המיסיונר גינצבורג. הכוונה שעדותו של ד'מי נגד מוסלם אינה קבילה במידה והיא מפלילה את המאמין, ואין לו סיכוי לזכות בדין צדק לפני הקאדי . כי לפי הדין המוסלמי, ד'מי יכול להעיד רק נגד ד'מי. נושא זה עורר התנגדותן של האגודות היהודיות באירופה והמערכת הדיפלומטית האירופית בשנות ה – 80, כי גם נוצרים סבלו מהפלייה זו.
אסור ליהודי לקרא ולכתוב בערבית, כי זו שפת הקודש בה נכתב הקוראן, ואסור לד'מי לקרוא ספר זה. אסור ליהודי להחזיק מקל הליכה ( כנראה עשוי לשמש להגנתו ), על יהודי לנשק את ידו של המוסלם אם הוא פוגשו בדרך, וגם אם מקללו או מכהו עליו לפנות לצד שמאל או ימין בהתאם לפקודת הראשון, ואם לא יעשה כך, הוא מקולל, ויכונה בשמות גנאי כמו כלב, חזיר ונוצרי.
אסור לו להתקרב למעיין או לבאר ממנו שותה מוסלם ולא לשבת לידו אלא ברשותו של האחרון. להשפלות אלו השפעה על אופיים של היהודים והופעתם, לדעתו של גיצבורג. הם מתרפסים וערמומיים, הופעתו החיצונית של היהודי בפאס מצביעה על מצבו המושפל, עיניו חדות וחסרות מנוחה, חיוכו מאולץ, הליכתו מעידה על כאון, הוא מבטא פחד וחוסר ביטחון.
ממקורות אחרים למדים על הפליות נוספות. על היהודים בפאס לברך מוסלם בכינוי סידי – אדוני, ולכנותו בכינויי כבוד. לפי מקור משנת 1877 אשור להם להשאיר שערות על המצח, ומותר רק להשאיר פיאות הלחיים. השני בתספורת מופיע גם בתנאי עומאר. בחגים המוסלמים אסור שנוצרים ויהודים ייראו ברחובות. הדבר נועד להגנתם, כי בחגים יש התלהבות דתית שעלולה לפגוע בבלתי מוסלמים.
היהודים מופלים בתשלום מכס. חלה עליהם החובה למלוח את ראשיהם של העבריינים ומורדים שנידונו למוות, וראשיהם מוקעים בשערי העיר למען ישמעו וייראו. גם היהודי הזקן והנכבד חשוף לעלבונות של כל נער ופרחח ברחוב, המעיז לירוק, למשוך בזקנו, לבעוט בו, והנפגע לא יעיז להגיב. אסור להם לעזוב את המדינה ללא רשות מן השלטונות.
הכניסה למסגדים אסורה ליהודים ולנוצרים בהתאם לקוראן כמקובל עד היום הזה.
חליצת נעליים ברובע המוסלמי.
יהודי פאס השלימו עם ההגבלות וההשפלות המנויות לעיל. אבל הגזירה שהעיקה עליהם היא החובה לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח לרובע המוסלמי. הדבר חל גברים ונשים כאחד, ללא התחשבות בקור וברטיבות בחורף, בחול החם של הקיץ כשעליהם לדרוך על אבנים לעתים חדות.
המנהיגות היהודית בפאס יחד עם הארגונים היהודיים באירופה והמערכת הדיפלומטית פעלו לביטולה. לגזירה זו אין תקדים בתנאי עומאר, אבל היא ידועה במרוקו דורות רבים ומתאשרת ממקורות יהודים וזרים.
בידיעות שפורסמו בג'ואיש כרוניקל משנת 1871 ואילך, בדוח"ות של כי"ח ו " אגודת אחים " נאמר שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם בערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. לפי ידיעות שפורסמו בשנת 1873 על היהודים לחלוץ נעליהם בכל פעם שעוברים ליד אחד המסגדים בפאס, וכך היה נהוג במשך שנים.
יש עדויות משנת 1878 ואילך שעל היהודים והנוצרים לעקוף את הרחוב בו שני המסגדים המקודשים ביותר בג'אמע אלקראויין וג'אמע אלאדריס, וכך היה נהוג עד שנת 1912. לפי מבקר אחד בשנות ה – 80 יש מספר רחובות מחוץ למללאח בהם אסור ליהודים לעבור.
בתעודה מ – 28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, היהודים בפאס חייבים ללכת יחפים בצאתם מהמללאח. באגרתו של רבי אבנר ישראל הצרפתי ב – 1879לא. לאב מזכיר חברת כי"ח, הוא כותב בהקשר חמסחר מחוץ למללאח :
" ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר.
הוראה זו חייבת גם בכמה ערים פנימיות אחרות של מרוקו, והעיקה על היהודים. בשנת 1880 ננקטו צעדים שונים, פניות לסולטאן ולאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, והתערבות דיפלומטית כדי לבטלה.
במכתב מפורט מפאס בי"א אדר תר"מ – 12 במרס 1880, עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ותשעה גדולי הקהל לכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות מצד מוסלמים בפאס ובמקומות אחרים, התלוננו על המושל בפאס שהורה כי :
החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק ההוא יחפי רגלים דבר שלא היה לעולמים וכן הוה ויהודי אחד אשר לבש מנעלו לעלות לגבעה קטנה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכת אכזריות בלי חמלה הכה ופצוע.
מכאן שההוראה לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי הורחבה גם לשווקים מחוץ לעיר.
פיליפ טרוטר שנלווה לג'והן דרומונד האי לחצר הסולטאן באפריל 1880 כותב שמשלחת של היהודים מפאס בראשם חכם התייצבה בפני הסולטאן חסן הראשון לפני מספר ימים, כדי לבקשו בין השאר להתיר לנעול נעליים בעוברם למדינה. הם טענו : " אנו חלשים, נשותינו רגישות וחוק זה לוחץ עלינו "