תורתו היסטורית והחברתית של אבן ח'לדון

אבן חלדון - פסל

אבךח׳לדון ביקש לרדת לחקר הגורמים הקובעים את המהלך ההיסטורי. ראשוני ההיסטוריונים הערבים סיפרו עובדות בלבד, שהם מנו בזו אחר זו, לפי סדר כרונולוגי, ואחרוני ההיסטוריונים נתנו תיאורים של ארצות ועמים – בחלקם תיאורים מקיפים ויסודיים, כגון בספריהם של אל־מסעודי ואל־בירוני; אך אבךח׳לדון ביקש להבין ולהסביר את המאורעות מתוך גורמיהם ושורשיהם. הסיבתיות היא יסוד כל תורתו; כדברי עיאד – הוא אינו מתייגע לחזור תדיר ובכל הזדמנות על הצורך בהכרת הקשרים הסיבתיים בהיסטוריה, והוא מצהיר על כך בהדגשה במקומות שונים בספרו .

בכך העמיד אבךח׳לדון את עצמו כמתנגד להשקפה התיאולוגית השלטת באיסלאם, אשר שללה את הסיבתיות בעולם: לפי גירסתה, אי־אפשר שיהיה קשר סיבתי בין תופעות, כי קשר כזה יש בו משום מיגבלה לכל־יכולתו של אללה? אלוהים יוצר כל תופעה בפני עצמה, ו׳מנהגו׳ הוא ליצור אחרי תופעות מסוימות – תופעות מסוימות אחרות, הנראות בעינינו כתוצאתן של הראשונות. תפיסה זו של התיאולוגיה השלטת באיסלאם הטביעה את חותמה על הספרות ההיסטורית של האיסלאם עד לימיו של אבךח׳לדון. אמנם היסטוריונים שונים ניסו להשתחרר ממנה, ובעקבות השקפותיהם של המועתזילים והפילוסופים ביקשו להתחקות על טיבו של האדם וטיבה של החברה; אך כתביהם של אלה לא יכלו להטות את תפיסת ההיסטוריה מן הכיוון המקובל. ואילו אבן־ח׳לדון דחה השקפה זו לגמרי – בלי להתווכח עמה בספרו — והוא מדגיש את הקשר הסיבתי והבלתי־נמנע בין הסיבה והתוצאה, שהוא קבוע כחוק־טבע.

 אבן-ח׳לדון מתאר ומנתח את משטרי החיים, את המדינה על צורותיה וגלגוליה, ניתוח סוציולוגי, ללא משפטי־הערכה. הוא אינו שותף להערכה השלילית של השל­טון החילוני ('מוּלכּ'), שהיתה מקובלת באיסלאם האורתודוכסי. אמנם גם הוא מציג את תקופת שלטונם של ארבעת החליפים כתקופת־זוהר רצויה לאלוהים ולאדם, שכמותה לא היתה עוד: ׳הצדק הצרוף מצוי רק במשטר החליפות לפי השריעה, החוק הדתי׳. אבל משחלפה תקופה זו אין אבן-ח׳לדון מבקש להחזירה, אין הוא שואף להתגשמותה של אוטופיה, אלא מבקש הוא להצדיק את השלטון החילוני: הוא רואה בו התפתחות מוכרחת של התודעה הקיבוצית, ואת התקפותיהם של חסידי האיסלאם האורתודוכסי על התודעה הקיבוצית ועל השלטון החילוני הוא מפרש כאילו מכוונות הן רק כלפי שלטון מושחת, אך לא כלפי השלטון באשר הוא שלטון: ׳שעה שהמחוקק גינה את התודעה הקיבוצית ואמר: לא יועילו לכם שארי־בשרכם ולא ילדיכם ביום התקומה- היתה כוונתו בכך כלפי התודעה הקיבוצית המשמשת לדברי הבל, כפי שהיה בימי הבערות (בתקופה שלפני האיסלאם); אבל אם התודעה הקיבוצית פועלת למען האמת ולתיקון העולם לפי דברי האלוהים, הרי היא דבר רצוי. כיוצא בזה השלטון החילוני-'מולכ׳: כשגינה אותו המחוקק, לא גינה את צדדיו הרצויים, כגון הנחלת ניצחון לאמת וכפיית ההמון לחיות לפי הדת, ודאגה לטובת ענייניו של הציבור. הוא גינה את המלוכה רק מבחינת צדדיה השליליים – התגברותו של המלך באמצעים פסולים והעסקתם של בני־אדם לצורך מילוי מאווייו ותשוקותיו. אילו היה המלך נאמן על כך, שהוא מתגבר על אנשים לשם שמים בלבד, כדי להביאם לעבודת הבורא ולמלחמת־מצווה נגד אויביו – הדי לא היו הדברים ראויים לגנאי׳.

הנה כי כן, כל השקפותיו היסודיות של אבן-ח׳לדון עומדות בסתירה להשקפת־העולם האיסלאמית הדתית. המזרחן האיטלקי פראנצ׳סקו גבריאלי מגדיר את שיטת אבן-ח׳לדון כ׳מערכת השקפות של כפירה מבחינת המצפון והשקפת־העולם האיסלאמיים. אפילו המונחים שבהם הוא משתמש, ׳עצביה׳ ו׳מולכ׳ (תודעה קיבוצית ושלטון חילוני), היו שני מושגי־תועבה בעיניו של כל מלומד אורתודוכסי מהוגן. האחד, ׳עצביה׳, היה הביטוי המובהק של אותו הלך־רוח פאגאני, אריסטוקראטי ושבטי, שבו צריך היה האיסלאם להילחם כל־כך בראשיתו…! והשני,׳מולכּ׳, היה הסמל החשוד והמתועב של תחיית אותו הלך־רוח, מלה־נרדפת למדינה בלתי־דתית, אנטי־דתית, פסולה־מיסודה, שנתגשמה על־ידי בני־אומייה שלא קיבלו את האיס­לאם אלא למראית־עין בלבד, ואשר עמדה בניגוד גמור לאידיאל של המדינה התיאוקראטית, לחליפות השרעית של העדה הדתית האיסלאמית׳

התרחקותו של אבן-ח׳לדון מן ההשקפה הדתית השלטת בימיו מתבטאת לא רק בהשקפות־היסוד המשמשות בסיס לתורתו, אלא גם בפרטים שונים רבים. כבר הזכרתי לעיל שהוא אינו מוכן לקבל בשביל בדיקת אמיתותן של ידיעות היסטוריות את המבחן המקובל לבדיקת מהימנותן של מסורות המספרות על הנביא מוחמד. אתן עוד דוגמאות אחדות: בדבריו על הפרנסות חוזר אבן־ח׳לדון על ההשקפה המקובלת שהפרנסה היא מאלוהים, ומצטט את הפסוק הקוראני ׳בקשו אפוא מאת האלוהים מחיה׳,

סורה 29 – העכביש – פסוק 16

  16 إِنَّمَا تَعْبُدُونَ مِن دُونِ اللَّهِ أَوْثَانًا وَتَخْلُقُونَ إِفْكًا إِنَّ الَّذِينَ تَعْبُدُونَ مِن دُونِ اللَّهِ لَا يَمْلِكُونَ لَكُمْ رِزْقًا فَابْتَغُوا عِندَ اللَّهِ الرِّزْقَ وَاعْبُدُوهُ وَاشْكُرُوا لَهُ إِلَيْهِ تُرْجَعُونَ

האחרים אשר תעבדו מבלעדי אלוהים אינם אלא פסילים, ואתם יוצרים כזב, האחרים אשר תעבדו מבלעדי אלוהים – אין לאֵל ידם לשלוח לכם פרנסה.בקשו את הפרנסה אצל אלוהים ועִבדוהו והכירו לו טובה, אליו תוחזרו

אך הוא מוסיף מיד שגם האדם מצדו חייב להתאמץ בהשגת פרנסתו: ׳אמנם לפעמים בא לו לאדם דבר בלא מאמץ מצדו, כגון הגשם המועיל לגידולי־השדה וכיו״ב! אלא שדברים אלה הם תמיד גורמים מסייעים בלבד, ואי־אפשר לו לאדם בלא מאמץ׳. בדברו על ׳המדעים השכליים׳(אנו היינו אומרים: המדעים החילוניים) כותב אבךח׳לדון: ׳אחר־כך באו דתות שונות כזו אחר זו, שאסרו עיסוקים אלה (במדעים) והכריזו עליהם שהם טמאים, ואז נמחו מדעים אלה ונתבטלו כאילו לא היו מעולם. רק שרידים נמסרים עוד מדור לדור אצל העוסקים במלאכות אלו.

אלוהים מיטיב לדעת את מידת נכונותם של מדעים אלה; מכל־מקום חרב החוק הדתי תלויה מעליהם ומונעת התעמקות בהם׳; ובהמשך הוא מציין שהמדעים ירדו ונידלדלו בספרד ובמגרב, 'רק שרידים מועטים מצויים עוד בקרב אנשים בודדים תחת עול הצנזורה של חכמי־הדת המסורתיים׳.

גם כלפי המסורת על דברי הנביא מוחמד ומעשיו(החדית׳) גילה אבךח׳לדון יחס ביקורתי־מדעי וגישה היסטורית. בפרק על הרפואה מדבר אבן־ח׳לדון על הרפואה הבדווית, ומוסיף: ׳הרפואה הנמסרת במסורות על הנביא מוחמד שייכת לסוג זה של הרפואה הבדווית. אין לה כל קשר עם ההשראה הנבואית. היא דבר שהיה נהוג אצל הערבים בימיו של מוחמד, ועל כן היא נזכרת בין ענייניו של הנביא כדוגמת שאר העניינים שהיו רגילים ומקובלים בדורו, ולא בבחינת חוק דתי, שיש לנהוג ולפעול על־פיו. שכן הנביא מוחמד נשלח כדי ללמדנו את החוק הדתי, אבל הוא לא נשלח כדי ללמדנו רפואה או עניינים רגילים אחרים׳.

הערת המחבר : מוקדימה/ עמי 338. אמנם יש לציץ כי הבחנה זו בין ציוויי הנביא בענייני הדת והחוק הדתי, שהם מחייבים, ובין אמרותיו בעניינים של חיי יום־יום, שהן בבחינת עצות ואינן מחייבות את המאמין – הבחנה זו מיוחמת כבר לנביא מוחמד עצמו, במסורת הכרוכה במעשה שהיה בעניין הפרייתם המלאכותית של דקלי תמרים. ראה: 82-83 .I. Goldziher, Die Zahiriten, Leipzig

אבן־ח׳לדון סבור היה שמצא את הכללים הקובעים את ההתפתחות ההיסטורית של כל העמים בכל הזמנים, כללים בעלי תחולה אוניברסאלית! אך הקורא המעיין בדפי ה׳מוקדימה׳ יגלה עד־מהרה שחלק ניכר מכללים אלה אינם אוניברסאליים כלל. אזכיר רק את החשיבות העליונה שאבן-ח׳לדון מייחס למדבר ולמסורת חיי־המדבר וכוחם העדיף של בני־המדבר, וכן לעתודה של נוודים המזינה את הערים שבאזורי המזרע! כל אלה דברים אשר כוחם אינו יפה לגבי ארצות אירופה. אין זאת אלא שהסתכלותו של אבן ח׳לדון היתה מוגבלת לחוג עמי האיסלאם, ובייחוד הערבים והברברים, אשר לגביהם אמנם נכון להדגיש אלמנטים אלה. כבר נזדמן לי לעיל לציין, כי אבן־ח׳לדון לא יצא מעודו מתחומי עולם האיסלאם! מגעו היחיד עם עולם התרבות האירופית היה ביקורו הקצר אצל המלך הספרדי פדרו האכזר. נראה שאף ידיעותיו הספרותיות על אירופה ועממיה, ועל עמי־אסיה שמחוץ לתחומו של האיסלאם, היו מועטות ביותר. מבחינה זו נופל אבן־ח׳לדון מן ההיסטוריון אל־מסעודי ומן הנוסעים אבן־בטוטה ואבךפודלאן, שהכירו חלקים חשובים של העולם הלא־איסלאמי, אם ממראה־־עיניהם ואם מפי סיפורי בני־דורם. יתירה מזו, חלק מן הכללים שקבע אבן ח׳לדון אינם חלים אפילו על כל עמי האיסלאם. המזרחן שפולר מביא לדוגמה את קביעתו של אבן־ח׳לדון כי ׳השושלות קודמות לערים ולכרכים׳, ומעיר כי ׳עיון קל בתולדות איראן היה משכנע אותו שמסקנה זו נשענת רק על תופעה מיוחדת למדינה האיסלאמית בראשיתה׳».

השגיאה שאבן־ח׳לדון נכשל בה בעניין זה-כך מסכם המזרחן המצרי ואפי- נובעת משיטה לקויה של הסקת־מסקנות מן התופעות, שכן הוא ביסס את מסקנותיו על עמים מסוימים בלבד ובתקופות מסוימות בלבד, והגיע על סמך זה לרעיונות ולחוקים, שהוא חשב אותם לחוקים כלליים החלים על כל חברה ובכל זמן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר