ארכיון חודשי: מרץ 2018


קודש וחול בעלייה־לרגל למירון – משה שוקד- דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון

משה שוקד

בספרות היפה וכן בספרות המדעית מקובל לעמוד על התפוררות המסגרות המסורתיות בקרב העולים ובני הדור הצעיר, ובמיוחד בעדת יוצאי מרוקו. כך, למשל, מרבים להדגיש את ההתרחקות מערכי הדת והמסורת, שבמקומם בא כביכול חיקוי שטחי של צורות תרבות ובידור מערביים. מחקרי מעיד שתיאורים אלו ניזונים לרוב מהסתכלות שטחית ומהיקש מן הפרט המגיע לכותרות אל חלק גדול מן הכלל, שדרך־חייו מתנהלת במסלולים אחרים. פרק זה מתאר קהילה של יוצאי מרוקו, שמתחולל בה תהליך יסודי של שינוי חברתי וכלכלי, ואף־על־פי־כן אין שינוי זה גורר בהכרח התרחקות מאורח־החיים הדתי. יתירה מזו: אנשי הכפר שאותו אתאר, מנסים לבטא את השינויים שחלים בהם דווקא באמצעות הפעילות הדתית. עצם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות, בקרב יוצאי צפון־ אפריקה, לעליות־לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד לקבר רשב׳׳י במירון, מעידה על רבגוניות התגובה התרבותית למציאות החדשה בישראל. נפתח תיאורנו בדיון על הגישות המקובלות לחקר צמיחתן של תנועות דתיות חדשות.

דפוסי תחרות וסגנונות דתיים

בפרק הקודם עמדנו על הקשר שבין היריבות בהווה בקרב תושבי רוממה לבין מערכת הריבוד החברתי שהיתה קיימת באסאמר, מקום מוצאם במרוקו. בעוד בני סבאג ניסו לשמור על המעמד הגבוה שנמנו עמו באסאמר, עמלו בני ביטון להגיע למעמד גבוה מזה שהיה להם בעבר. התחרות מצאה ביטוי בתחום הכלכלי, הפוליטי והדתי.

במסגרת התחרות הכלכלית השתדלו אנשי רוממה להשיג עבודות נוספות, להרחיב את משקיהם ולצבור נכסים וחפצי־בית. בני סבאג, במיוחד, הגדילו את היקף פעילותם המשקית מעבר למכסות המים, האדמה והגידולים שהוקצו להם. בני ביטון שאפו להשתוות לבני סבאג, כשגם הם פועלים להרחבת משקיהם ומנסים לעצור במידת האפשר את התפשטותם של בני סבאג על־ידי הפעלת חוקי המושב והעונשים הצמודים להם. שתי קבוצות־המשפחה התחרו ביניהן על רכישת ציוד למשק החקלאי ולבית־המגורים. לוי ביטון, למשל, אחד המנהיגים בקבוצתו, היה הראשון ברוממה אשר רכש טרקטור מגודל בינוני ואף הצטיין בהפעלתו. גם עזיז מבאג, בנו של המנהיג האחרון של קהילת אסאמר, שקל במשך זמן רב רכישת טרקטור בשותפות עם אחיו. אף כי לא גילה כשרון בהפעלת מכשירים מיכאניים, החליט לבסוף לרכוש לעצמו טרקטור גדול יותר מזה שבבעלותו של לוי ביטון. לוי התקין בביתו דוד־שמש. בשיחה עמי הודה שאין זו השקעה כדאית, אבל כיוון שרוב בני סבאג כבר התקינו בבתיהם דודי־שמש, לא יכול היה להימנע מרכישה זו.

התחרות המתמדת על עמדות־המפתח בארגון המושב(כגון מזכיר, מנהל הצרכניה, האחראי לשיווק התוצרת, הרב וכד׳) לא הביאה יתרון לשום קבוצה מהקבוצות היריבות. בני ביטון דחו בעקיבות את המועמדים של בני סבאג, ולהיפך. אף אחת משתי הקבוצות לא יכלה להסכים למועמדים שהציעה הקבוצה המתחרה למשרות הציבור, מתוך חשש שהסכמה כזו תתפרש כהודאה בעליונותה החברתית והפוליטית של מתחרתה. משום כך נמסרו רוב התפקידים הארגוניים ברוממה לאנשים שלא מבני המקום. באותם מקרים מועטים שבהם חייבו מוסדות ההתיישבות איוש תפקידים, או כאשר בתוקף הנסיבות נאלצו אנשי רוממה לבחור באחד מחבריהם לתפקיד כלשהו במושב, עמד הנבחר בפני התגרות תכופה ומשפילה מצד בני הקבוצה היריבה, שהסכימה למינויו רק בלית ברירה. כך פחתו ערכם ויוקרתם של התפקידים, שאותם מילאו אנשי המושב עצמם.

התחום הדתי שימש גם הוא זירה לתחרות בין קבוצות המשפחה. בעת התנחלותם ברוממה לא היו לבני ביטון ספרי־תורה משלהם, ואילו בני סבאג הביאו עמם שני ספרי־תורה, שאותם קיבלו בירושה. אחר־כך רכשו גם בני ביטון שני ספרים, ואולם בני סבאג הוסיפו שני ספרי־תורה חדשים על השניים שהביאו עמם. בשעת דרשה העיר הרב האזורי שעדיף היה אילו חדלו אנשי רוממה להוסיף ולרכוש ספרי תורה. הוא הבהיר שכבר מצויים במושב די והותר ספרים, ומתעורר הספק שמא רכישתם של אלה יותר משבאה לשם יראת־שמים באה לשם ראווה. משפחות סבאג וביטון התחרו ביניהן גם על גודל התרומות שהעלו לבית־הכנסת ולצורכי צדקה. במיוחד עזה היתה התחרות בשעת ׳מכירת המצוות׳, כשהעליות לתורה הוצעו לכל המרבה במחיר(ראה גם פרק טו).

התפתחות סגנון התנהגות חדש בתחום הדת, התפתחות שהיתה לה גם השפעה על דרכי התחרות בין המשפחות היריבות, קיבלה בשנת 1965 ביטוי דרמטי, כאשר בני ביטון פרשו מבית־הכנסת של המושב והקימו להם בית־כנסת חדש, אשר כונה ׳בית־הכנסת של הביטונים׳. קבוצת ביטון עזבה את בית־הכנסת המרכזי בעקבות סכסוך חריף שנתגלע בחג הפסח, כאשר נמנעה מאחד מבני ביטון, אשר באותו יום חל יום־השנה לפטירת אביו, הזכות לקריאת ההפטרה בלא שיעלה תרומה. בית־הכנסת החדש שוכן בצריף קטן בחצרו של דוד ביטון, הבקיא בתורה יותר מבני־משפחתו ואשר עמד בראש ההתארגנות החדשה. בית־התפילה החדש היה שונה מאוד מבית־הכנסת המרכזי בצורתו החיצונית, באווירה השוררת בו ובדרך ניהולו. בהשוואה לבית־הכנסת המהודר והמרשים, שנבנה ונתמך בכספי ציבור, בלט בית־הכנסת של הביטונים במבנהו הצנוע. בשל ממדיו הקטנים היתה בו הצפיפות רבה, ולכן גם לא הורשו הילדים להתרוצץ ולהרעיש. יתר על כן, לא ניתן לילדים להשתתף כשליחי־ציבור בקטעי תפילה, כפי שמקובל היה בבית־הכנסת המרכזי. מנהג זה של שיתוף הילדים בקטעי חזנות גרם תכופות למהומה בבית־ הכנסת המרכזי. בהשוואה לבית־כנסת זה, הצטיין בית־הכנסת של הביטונים במשמעת שגילה הקהל. המתפללים לא שוחחו ביניהם בעת התפילה, ודוד, מנהיג הציבור, נהג להעיר במהירות ובתקיפות כל אימת שהבחין בהפרעה. בולטת ביותר בחשיבותה היתה החלטתם של בני ביטון לבטל את מנהג ׳מכירת המצוות׳. הם ראו במנהג זה פסול מוסרי, מכיוון שקיפח את העניים על־ידי שמנע מהם זכות השתתפות שווה בעת התפילה, ומכיוון שהחדיר אווירת־תחרות שאינה הולמת בית־כנסת. במקום מנהג זה חילק דוד את העליות לתורה בין מתפללי בית־הכנסת על־פי סדר מסוים שעליו הקפיד לשמור, ואילו התרומות לבית־הכנסת ניתנו מעתה מרצון חופשי ולא כתמורה לכיבודים. תכופות נהגו המתפללים עם צאת השבת להודיע לו על כוונתם לתרום להוצאות בית־התפילה.

דבר זה נעשה בצנעה, ובדרך כלל לא ניתן לדבר פרסום. כתוצאה מכך הצטיינו התפילות בבית־הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, בצניעות ובפשטות. בני ביטון טענו בגאווה, כי בבית־הכנסת שלהם מתפללים מתוך כוונה בניגוד להתנהגות הפגומה השוררת, לדעתם, בבית־ הכנסת המרכזי. כיוון שכך, ראו הם את עצמם בעמדה מוסרית עדיפה על זו של קהל בית־הכנסת שממנו פרשו, ואשר מאז עזיבתם אותו עבר להנהגת משפחת סבאג. ואילו אנשי בית־הכנסת המרכזי הוכיחו את חסידותם ומסירותם ברחבות לבם, כשהם תורמים סכומים נכבדים בעת ׳מכירת המצוות׳, ונותנים נדבות גדולות לתלמידי־חכמים עניים ולשליחי ישיבות ומוסדות אחרים, שבאו לרוממה כדי לאסוף כספים. מובן שלא היה כל קנה־מידה אובייקטיבי, שלפיו היה אפשר לקבוע עליונות מוסרית של קבוצת בית־כנסת אחד על פני השנייה. זרים (אורחים, עובדי־חוץ בארגון המושב ונציגי מוסדות) שיבחו הן את בני ביטון והן את בני סבאג: את הראשונים על הסדר השורר בבית־תפילתם, ואת האחרונים על נדיבותם הרבה.

עמדת הרב של רוממה כלפי שתי הקבוצות היתה מסויגת: נוהג היה לשבח את בני סבאג על נדיבותם הרבה, אך היה מוסיף שאין זו ׳נדיבות לשם שמים׳, אלא לשם גאוותם הארצית. במיוחד מתח ביקורת על התנהגותם בבית־הכנסת, שגרמה תכופות לוויכוחים קולניים ולמריבות שהפריעו את סדרי התפילה. הוא הסביר את התנהגותם של בני ביטון, שפרשו מבית־הכנסת המרכזי, על רקע אופיים רודף־ המדנים וקנאתם בבני מבאג, ולא הסכים עם נימוקיהם שפרישתם נבעה ממניעים דתיים. מכל מקום, כדי לשמור על מעמדו כרב הקהילה כולה ועל עמדתו הניטרלית, נהג הרב להתפלל כפעם בפעם בבית־הכנסת של בני ביטון. בכך גם אישר, כי בני ביטון מקיימים בית־כנסת כהלכתו.

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי דוד גדג

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי

דוד גדג

אף שנמנעה ממנה האפשרות להתחתן שוב כדת וכדין עברה בה לעתים המחשבה להינשא לגבר אחר במטרה להתאים עצמה לנורמות החברה שחסרה לה.

יש בי לפעמים הרעיון שלו מצאתי אדם ישר משכיל בעל עמדה חברותית טובה הייתי מסכימה להינשא וזה הוא רק מתוך הרצון להכנס שוב בכבוד לחברה ולהראות כמה אני היא המסוגלה לחיי משפחה צנועים וטובים – אבל תיכף אני דוחה גם רעיון זה באמרי: האמנם ישנם חיי משפחה טובים? ומה חסר לי עכשיו. חיה די טוב, בית נאה, חפשיה בלי מושל ועריץ. אולי אני היא הכי מאשרה? הכל היה באמת טוב לו החברה לא חסרה לי.

ביומנה בולטת הבדידות שנכפתה עליה. ציטוט נרחב מהיומן חושף את יחס החברה בכלל, והנשים בפרט, לבנדרלי, כמו גם את דבקותה ואמונתה בדרכה שלה. באופן זה דבריה פותחים צוהר למחשבות שקרוב לוודאי חלפו בראשן של נשים רבות אך מעולם לא נאמרו בקול או זכו להישמע ברבים:

הספר שגמרתי מפייר לוטי. מחיי התרקיות הצעירות ובתרגום קבק בשפתו הקלה והנעימה ענינו אותי מאד. חלק מיסורי נשים אלה הרוצות בחיים. הרגשתי ולעיתים גם דמיתי את עצמי לאחת מהן יען כי גם אני אוהבת החיים והיכלה לחיותן. מנעו שללו זה ממני ואם לא ע״י הדת איזה הבדל אם דוקה [צ״ל: דווקא] על ידי אותם האנשים שלפנים קרבוני ואהבוני ושהתכבדו בחברתי. הוי כמה רעה היא ומושחתה החברה וכמה סדריה לא נכונים. האם אותן המטרוניתות שמביטות עלי מגבה האם בסתר נפשן אינן מקנאות בי ובחיי חפשי והאם לא היו עושות הן את האסור לו התרחש להן תחת אשר אני נשארתי באמת הנאמנה והיחסנית אחרי שבחיים התגברתי על כל המאורעות והמקרים והאפשרויות שהתהוו לי בחיי. במה שאיני בטוחה שאף לאחת מהן יש אותו האופי החזק והרצון הכביר שיש לי ושדוקה בעד זה מכבדים אותי מכירי ומוקירים אותי מיודעי. תקותי חזקה שיבא עוד יום בחיי שברמה ארים ראשי ובגאוה אקרא: הנני אני העולה עליכן בכל, בהתנהגות, במעלות רוחי ובאמץ לבי, אני היא הלועגת לכן היום!

דחיקתה של בנדרלי לשולי החברה לא נבעה מסיבות דתיות, כפי שמתואר בספר הנכזבות לפייר לוטי או כפי שנהוג על פי ערכי החברה המסורתית שגדלה בה, אלא מקידוש ערכיה המעוותים של החברה הבורגנית. זו ייחסה חשיבות לערך המשפחה ולחלוקת התפקידים בתוכה: בראש המשפחה עמד הגבר המפרנס בעוד האישה נדרשה לדאוג לצרכיו, לילדים ולבית: האישה נאלצה לציית לבעל ולהתנהג באופן מהוגן, באיפוק ובריסון. נשים שחרגו מהנורמות, בדרך של ערעור סמכותו של הגבר או פירוק התא המשפחתי, נדחקו לשולי החברה. מעמדן החברתי של נשים במשפחותיהן ובקהילותיהן קבע את מידת ניידותן ומשמש הסבר להגירה. נשים שנדחקו לשולי החברה, כפי שאירע לבנדרלי בעקבות פירוק התא המשפחתי, נאלצו לעתים לעזוב מרצונן או בעקבות לחץ שהופעל עליהן – גלוי או סמוי. עם זאת, מרבית הנשים הגרושות והאלמנות לא היגרו, ועל כן נדרשים הסברים נוספים להגירתן של בנדרלי וגרובשטיין.

המצוקה החומרית של שתי הנשים שימשה גורם נוסף שזירז את הגירתן. קשיים כלכליים ועוני מתמשך השפיעו על ההחלטה להגר בקרב יחידים ומשפחות שביקשו לשפר את רמת חייהם. בנדרלי כתבה ביומנה על הקשיים שהתמודדה עמם כאישה גרושה שנדרשה לכלכל את עצמה: ׳הדוחק שאני נמצאת בו עכשיו מדכאני. קשה לי להיות בלי פרוטה ממש ואיני רואה מאיפה שירוח לי. החובות מוכרחים לשלם וההכנסה שויה שויה קשה לאשה לשאת בעול פרנסה׳. לא במקרה כתבה ׳קשה לאשה לשאת בעול הפרנסה׳. בתקופת המנדט התקשו נשים להיקלט בשוק העבודה, הן הוצבו בתפקידים מוגבלים שהוקצו להן, ושכרן היה נמוך מזה של הגברים. בתקופה שחיה בנדרלי בגפה היא החליפה מקומות עבודה אחדים, ומיומנה אפשר ללמוד על החשש שליווה אותה בכל פעם שנאלצה לסיים עבודה ולחפש מקום חדש. כסוכנת ביטוח נקבע שכרה בהתאם למספר הלקוחות שגייסה, תהליך שלעתים ארך זמן רב: ׳העבודה התחילה בחודש הראשון בכי טוב אך תיכף נוכחתי עד כמה שקשה לרכוש לקוחות והפחד על המשכרת שאני מקבלת אם לא אעשה עסקים עד היום מרגיזה אותי ומפחידה אותי. ההוצאות לערך גדולות אצלי וביחוד שכר הדירה 5.5 לא״י לחודש׳. לא במקרה היא ציינה את שכר הדירה הגבוה, אשר האמיר בתקופת המנדט בשל מחסור חמור בדירות. מצבה הניע אותה להגר במטרה לשפר את מצבה הכלכלי על ידי חיפוש הזדמנויות מחוץ לארץ ישראל, ועל כך כתבה במפורש ביומנה, שלוש שנים לפני שהיגרה למרוקו:

בגמר החוזה והיות שאין בי תקוות לעבודה מכניסה של הוצאותי שעלו בשנה שעברה יותר מ-19 לי״א לחודש פחות משנה הקודמת ל-26 לי״א לחודש. אני והיות שאני דואגת לויקטור, בני, חושבת שדוקא עכשיו שבמעבר מילד לאדם בשנות 16 לחיו צריך הוא את אמו על ידו. לנטע רגש של אשר התנהגות טוב אהבה למשפחה וגם לשפה ולארצו. שאני חושבת שהוא באמת ער לכל הדברים האלה. שם אשתדל גם לעבוד ואם באמת אצליח למלא מחיתי אשתהה שם לזמן יותר ארוך ושויקטור יהיה תחת פיקחי עד כמה שיעלה בידי הה! לו יכלתי גם להחזיק אותו על חשבוני מה טוב היה מבלי שאביו לא יבעט בנו בכל רגע באיומים שיחדל לשלם לו. ושיחל לעבד היות שהוא כבר גדול… ואני אעשה כל מאשר רוחי שיוכל ללמד ולהשתלם ושיהיה אדם מושלם.

איני מדברת מהנסיעה מתוך שמחה, כי פחד ההוצאה ומי יודע אם ארויח שם מחריד אתי. כי מה אעשה בחזרתי הנה?? אם כסף לא יהיה לי ואבוא שוב להתחיל מחדש בעבודה החדשה אז יותר מעכשיו?? מי יודע? יש לי רעיון לנסות העבודה בפריז, לייפציג, מרוק. ממרוק יש יותר תקוות בעזרת הקרוב זיידה. נעשה ונצליח.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

ולבסוף נזכיר את האחים יצחק ואליהו אביקסיס, שעלו בשנות העשרים של המאה הנוכחית מפאס לירושלים והקימו את בית־הדפוס ׳דפוס המערב/ בו יצאו לאור ספרים רבים של חכמי מרוקו.

בבית-דפוס זה נדפס, למשל, ספרו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳. ׳דפוס המערב׳ עדיין פועל בירושלים.

אי אפשר לסיים פרק זה מבלי להעלות על נס את תרומתם של השד׳׳רים בהפצת יצירת החכמים והדפסת ספריהם. שד״רים אלה ביקרו תכופות בקהילות היהודיות במרוקו והביאו עמם את הספרים שנדפסו בעולם היהודי.

הערת המחבר: ראה יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמי 79-78. כבר במאה השמונה־עשרה החליטו חכמי מרוקו ב'תקנה, על החובה לעזור לשד״רים וליישוב היהודי בארץ־ישראל. ראה אנקאווא, כרם חמר, ב; תקנות חכמי מרוקו, תקנות מח, קלז, קנה. וראה גם חיבורי, יהודי צפון־אפריקה בישראל, עמי 25-24. :- ראה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 23.

הם מכרו אותם, החליפו אותם או נתנו אותם לתורמים. לפעמים הם השאילו אותם לאנשים שלא יכלו להשיגם, אלה העתיקו אותם. בחזרתם הם היו לוקחים את כתבי־היד שמצאו לגניזות המקומיות, או שנמסרו להם על־ידי מחבריחם, כדי להדפיסם במזרח או באירופה. השד״רים ניצלו את נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי־מצויים ולהביאם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באוספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. הם גילו כתבי־יד רבים, שמרו עליהם ולעתים דאגו להדפסתם ופרסומם.

נביא, לדוגמה, את דבריו של ר׳ יעקב אבן צור(1673 1752-) הכותב לשד׳׳ר מצפת, ר׳ משה ישראל, ומבקש ממנו לקנות עבורו ספרים אחדים שהועתקו בתוניס:

…עתה באתי מורה באצבעותי ובאותות שתים שהן ארבע נא ישים אדוני אל לבו אלה אמרי פי אשר פצו שפתי והדבר אשר דברנו אני ואתה בפתחי שערים בעיר לדרוש ולתור בקרב הארץ תוניס יעזרה אלקים על דברת כל הנמצא במגלת ספר כתוב יושר דברי אמ״ת בחבורים המפוארים טובים השנים אשר העתיקו זקני העיר ההיא מהחכם האשכנזי לעומת שבא מויניציא הלא המה ספר עץ חיים להאר״י זלה״ה וס' [ספר] ביאור הזוהר למהר״ט זכות ז״ל ויבדוק מעכ״ת [מעלת כבוד תורתו] עד מקום שידו מגעת כמה מזוזי כספא לשכר העתקת העץ חיים לבדו וכמה יספיק להעתקת ביאור הזוהר לבדו דרך כלל ועוד ינופף ידו לבאר דרך פרט כמה יספיק להעתקת כל חומש מחמש חומשיו יען מודעת זאת שאי אפשר שיהיו חמשתם שוים בכמותם עם היותם שוים באיכותם…

מכתבים רבים אחרים מעידים על תרומתם של השד״רים בהפצת היצירות בין הקהילות היהודיות, ועל עזרתם בקניית ספרים להעתקת חיבורים. כך גם הגיע לפאס בשנת תרמ״ח (1888), ר׳ רפאל בן שמעון, שד״ר העדה המערבית בירושלים. בעת שהותו בעיר זו ייסד את ׳חברת דובבי שפתי ישנים ששמה לה למטרה להדפיס את כתבי־היד של חכמי מרוקו, ובעניין זה נעסוק בפרק הבא.

ברשימת הספרים של חכמי פאס אנו אכן למדים, שרבים מהחיבורים יצא לאור או נדפסו מחדש בערי אירופה. מצאנו אפוא לנכון להביא את רשימת המקומות הזו, לפי סדר הארצות:

איטליה: וירונה, ונציה, קרימונה, פיסה, פירארה, מנטובה.

יוון: סלוניקי.

אנגליה: אוקספורד.

     גרמניה: ברלין, המבורג, וואנדזבעק, פרנקפורט, דעסויא(=דסאו), זולצבאך. ארטפלד.

     צרפת: מיץ.

פולין: וארשה, קרקוב, דיהרנפורט, ראדיוויל, יוזעפאף, פרמישלא אלקסינץ, סולקו(=נסטרוב), דרוהוביץ, לודז, פיוטרקוב, סדילקוב.

הונגריה: סאטמר, מונקאטש, בודפשט.

אוסטריה: וינה.

הולנד: גרונינגא, אמסטרדם.

צ׳כוסלובקיה: פראג.

רוסיה: קניגסברג (=קלינינגרד1, סלאויטה, קאפוסט, סדילקוב, אולשטין. הוסיאטין, וילנא, למברג.

תורכיה: קושטא(־איסטנבול), איזמיר.

ארץ־ישראל: ירושלים, בני־ברק, צפת, תל־אביב, לוד.

מצרים: אלכסנדריה.

תוניסיה: ג׳רבה.

ארצות הברית: ניו־יורק.

רשימת הספרים של חכמי פאס שנדפסו מחוץ למרוקו המובאת להלן, איננה כוללת כמובן את כתבי־היד הרבים שנשארו בכתב־יד ומחכים עדיין לגואל.

כאן המקום לברך על מפעלם של הרבנים דוד עובדיה ומשה עמאר, שמשתדלים זה כמה שנים להעלות את חיבוריהם הגנוזים של חכמי מרוקו מתהום הנשייה ולהוציאם לאור. על כתבי־היד ראה טולידאנו, נר המערב; בן נאיים, מלכי רבנן; עובדיה, פאס וחכמיה.

כ'חכמיפאס׳ הגדרנו את כל החכמים שנולדו בעיר זו, החכמים שנולדו בארץ אחרת ושהתיישבו לאחר־מכן בפאס, כגון המגורשים של שנת 1492, וכן החכמים שנולדו בספרד וששהו תקופת־זמן ארוכה בפאס, או ילידי פאס שהתיישבו במדינות אחרות. הרשימה כוללת אפוא את כל החיבורים שנדפסה ״ד מהמאה השש־עשרה, עת הוקם בית־הדפוס העברי בפאס, ועד ימינו.

ילדי המלאח ר.פוירשטיין ומ.רישל-ירושלים תשכ"ג-בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור אנדרה ריי אוניברסיטת ג'נבה

במקומות רבים משתמש עדיין המורה בעונשים גופניים, בעזרת המקל והרצועה. עובדה זו אינה צריכה לעודד בנו סלידה; הן עדיין לא עבר זמן רב מאז נקלטה בחוגי המחנכים באירופה הדעה השוללת אמצעים אלה, ועדיין יש בתי־ספר בארצות מפותחות שבהם משתמשים בעונש גופני. יתר על כן, עלינו להבין את מצבו של המורה חסר ההכשרה המתאימה, אשד לעתים קרובות הוא צעיר מדי או זקן מדי, והוא מלמד כיתה בת 60 עד 80 תלמידים, מבלי שיוכל להציע להם חומר לימודי אחר חוץ מספרים שהם מעל להבנתם. ברם, שיטה זו אינה תורמת הרבה לפיתוח האישיות ולפיתוח מחשבה עצמית. לפיכך, הילדים העולים ארצה אינם בעלי השכלה אחידה. ילד אחד הוא אנאלפאביתי, או יודע לקרוא עברית מבלי שידיעותיו תהיינה לו לעזר מעשי רב, כיוון שההוראה הפורמאלית לא הכשירה אותו לחרוג ממסגרת החומר הנלמד. ילד אחר יודע לקרוא ולכתוב בעברית ואולי גם בצרפתית, ויודע לספור. אך בדרך כלל דומות ידיעות אלה לנכס דלא ניידי השמור בזכרון ולא לכלים שהמחשבה יכולה להשתמש בהם.

מסגרת הלימודים המשעממת, החשיבות המעטה הנודעת לבית־הספר בצפון אפריקה בהשוואה לארצות מתקדמות, המשמעת המתבטאת בעונש גופני — כל אלה דוחים את הילד ומפחיתים מרצונו ללמוד בבית־הספר, ואפילו מוצע לפניו בית־ספר מסוג שונה. ולכן אין פלא כי לפעמים מגלה הילד התנגדות פעילה לבית־הספר. צורת ההוראה שתיארנו מפתחת מחשבה סטריאוטיפית; הילד המאומן לחזור ולשנן אותם דברים חסר כל דינאמיות יוצרת, כל רצון לחפש אחרי החדש, כך למשל במבחן רורשאך, שבו נדרש הילד לפרש כתמי דיו, הוא משיב לפעמים רבות תשובות זהות, הוא מגיב ב״חזרות״ נוקשות ובלתי מותאמות בעלות תוכן אחד גם כשהגרר השתנה. דביקות זו בנושא, הנחשבת כבלתי־נורמלית אצל ילד אירופי, מבטאת אצל הילד הצפון אפריקאי העדר גמישות מחשבתית הקשורה בין היתד גם להרגלי הלימוד הלקויים. ההוראה הסטאטית גורמת לחוסר עירנות! הילד לא קנה לו את הדגל ההתרכזות. כל דבר החורג מתוכנית בית הספר המוגבלת, אינו מעורר בו עניין.

אף לגבי הטובים שבילדי צפון אפריקה, רבה היא העבודה הדרושה בתחום ההוראה. חם מוכנים לקלוט ידיעות, אולם על המחנכים להביא בחשבון, שעה שהם שוקלים לאיזו כיתה מתאים הילה את ההגבלות שמקורן בסוגים השונים של בתי־הספר. אין להכניס את הילד לכיתה שדרגתה מתאימה למספר שנות לימודיו הקודמות! בגלל רמתם הנמוכה יותר של בתי הספר שתוארו לעיל יתחיל הילד לפגר. מאידך גיסא, כשמכוונים את לימודיו של הילד, וכשבודקים את רמתו האינטלקטואלית, יש לקחת בחשבון הן את משקל הלימודים שזכה בהם והן את הפעילויות שאינן כלולות בתכנית הלימודים.

דבר זה נבדק ע״י ניסויים בהם הושוו ההישגים שהושגו במבחנים פסיכוטכניים ע״י ילדים שסביבתם החברתית, גילם ומקומם היו זהים ואשר למדו בבתי ספר שונים. כך למשל, נתגלו הבדלים משמעותיים בתוצאות מבחני ציור, מבחני פעילות שכלית ממושכת ומבחני רכישה בין קבוצת ילדים בני 12—13 שלמדו בבתי־הספר של האליאנס לבין קבוצת ילדים בני אותו גיל שלמדו בבתי־ספר של תלמוד תורה. הקבוצה הראשונה הגיעה להישגים טובים יותר. אם אין מביאים בחשבון את הגורם הזה בעבודה הפדאגוגית והפסיכולוגית עלולים אנו להעריך ילד בינוני כילד מפגר או להיפך, ועל םמך הערכה מוטעית זו להחליט על דדך הטיפול בילד.

יש להזהד מייחוס משקל יתר לידיעות הלימודיות ומזלזול בכושר הלמידה. מעשיו של הילד בהווה תלויים בסביבתו הלימודית. עלינו לנסות להעריך מה יוכל הילד להשיג בעתיד על אף הליקויים בהשכלתו בעבר. אם כלל זה לא ייעלם מעינינו נוכל לתת לו חינוך המותאם לצרכיו.

אספקט אחר של בית־הספד הצפון אפריקאי, שהוא זר לנו כיום, הוא הפאסיביות שבו הוא משאיר את התלמיד. בית הספר הפעיל, כפי שהוא מקובל בארץ, אינו קיים וגם אינו יכול להתקיים במציאות הצפון אפריקאית כי הוא דורש שגי תנאי יסוד:

א)  מורים שהפרסטיז׳ה שלהם נובעת מהשכלתם המתגלה לא רק בהרצאה אלא גם בחילופי דברים בינם לבין תלמידיהם, מורים שאינם זקוקים לרצועה כדי להוכיח את סמכותם;

ב)   ילדים המראים סקרנות ספונטאנית. סקרנות זו אינה קיימת אצל ילד צפון אפריקאי והסיבות לכך הן מרובות.

סקרנותו של הילד הרך לגבי העולם הסובב אותו יכולה להתפתח רק אם שאלותיו זוכות לתשובות המרחיבות את דעתו ומעוררות שאלות חדשות. ברי, שרק אדם מבוגר יוכל להשיב לו תשובות כאלו, אבל המבוגר הנמצא במחיצתו של הילד הצפון אפריקאי הוא לעתים קרובות כה נטול עניין, עד כי לא יוכל להשיב תשובה מתאימה שיהיה בה משום עידוד לשאלות נוספות. יתד על כן, אין הוא בעל דיפרנציאציה מספקת בכדי לראות בילד נפש הטעונה עיצוב! שאלותיו של הילד מטרידות אותו כיוון שיש עוד 10 ילדים כמוהו במשפחה ואם יצטרך לענות על שאלות כולם, לא יתפנה לשום דבר אחר. לפיכך מסתפק המבוגר במתן ההסברים המסורתיים: ״מדוע חלה האיש ?״ — ״מפני שה׳ ענשו״. —״מניין בא הגשם?״ —״אלוהים מוריד את הגשם״. הסברים כאלה נועלים את הדלת בפני כל סקרנות ואף מביאים, במשך הזמן, לכך שהמתבגר מסתפק בהבנה בלתי־מדויקת של פעולת המנועים והמכונות. מאידך גיסא, ידוע כי התעוררות הסקרנות האינטלקטואלית קשורה לעתים תכופות בסקרנות המינית הראשונה ובשאלות הראשונות על לידת התינוקות. כיוון שהמשפחה הצפון־אפריקאית מתגוררת בצוותא, הורים, בנים ובנות מצטופפים בחדר אחד, אין שאלות אלו מספיקות אפילו להתעודד. יתכן כי כאן נעוצה הסיבה להיעדר הפעלה מלאה של הסקרנות השכלית.

ומה מעשיו של ילד בן המלאח והחארה לאחר עוברו את גיל בית־הספר היסודי? אם נתמזל מזלו ולמד בבית־ספר, ממהרים בדרך כלל הוריו לשלחו לעבודה על מנת שישא גם הוא בעול הפרנסה של המשפחה הגדולה. מספר ילדים מצומצם מתקבל לבתי־הספר המקצועיים של ״אורט״, הקיימים במספר ערים, אשר יכשירו בוודאי דוד חדש של פועלים מקצועיים העולים על מה שהיה מקובל עד כה.

ילדים אחרים בעלי מעמד חברתי מסויים או כושר שכלי רב, מתקבלים לישיבות, בהן הם ממשיכים בלימודי־הקודש. הם מפתחים סוג אינטליגנציה שערכו בצידו ואשר בא, כפי שראינו, לידי גילויים נעלים ביותר בתקופות הפאר של היהדות הצפון אפריקאית, אך בכל זאת, אין הוא עונה לתביעות החיים בחברה המודרנית אפילו לגבי אלה שתלמודם קרדום לחפור בו. אין כמובן לבטל את הערכים התרבותיים הללו, אבל הכרחי הוא להשלים את חינוך הילדים ע״י הוראת מקצועות נוספים.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-קהילות תאפילאלת/ סג'למאסא מעגל השנה מאיר נזרי

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:

לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפור וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.

לר׳ אליהו ובנו ר׳ מכלוף אביחצירא זלה׳יה ולר׳ שמואל אביחצידא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.

לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־אסוק וריש.

לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לר׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד כ־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הרוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה. יהא זכר כולם לחיי העולם הבא

תעודת סמיכה לשחיטה

ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים

אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״

ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה״

ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״

ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיץ ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״

אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בה׳ן סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא״

וקנינו מידו בקשמ׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכו' שלא ישיג גבול אחרים חיו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) זיל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״

והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת״ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד הי) יצחק אביחצירא.

גם אנכי הבא על כח'י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנזיל(הנזכר לע'ל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש'פ (חתמתי שמי פה) והשו'ב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש'ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג אויר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש'א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה׳ ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).

תוכן עניינים כללי

עם הספר                                                                             19

מבוא כללי                                                                   21  

נספח למבוא                                                                         23

פרק ראשון: שבת קודש                                                          33

פרק שני: שבת הכרזת החודש, ראש חודש וברכת הלבנה             75

פרק שלישי: חודש אלול וימי הסליחות                                      85

פרק רביעי: ימים נוראים                                                   97

פרק חמישי: סוכות ושמחת תורה                                             113

פרק שישי: חנוכה וט״ו בשבט                                                  133

פרק שביעי: מאירועי חודש אדר: תיקון ז׳ באדר, שבת זכור, פורים ואירועיו…. 145

פרק שמיני: פסח                                                                    169

פרק תשיעי: בין פסח לעצרת: ספירת העומר, פרקי אבות, הילולות ר׳ מאיר

בעל הנס ור׳ שמעון בר יוחאי                                                    311

פרק עשירי: חג השבועות                                                          371

פרק אחד עשר: בין המצרים                                                  389   

פרק שנים עשר: קריאות עונתיות                                               481

 ביבליוגרפיה                                                                       499

רשימת כתבי יד                                                                 501

רשימת מסרנים                                                                     502  

מפתחות                                                                             503

תקציר בצרפתית                                                                  VII

עולים בִּמְשׂוּרָה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-אבי פיקאר

ההיבט העדתי של העלייה הסלקטיבית לא נעלם מעיני מבקריה, ואלה שראו את עצמם נציגי הנפגעים מתחו גם הם ביקורת על הסלקציה. ביקורת זו חצתה גבולות של אופוזיציה וקואליציה. למשל בכור שלום שטרית, שהיה שר בממשלה, ובאותם ימים גם עזב את מפלגתו המקורית, מפלגת הספרדים, והצטרף למפא״י, תקף את הסלקציה כאשר דיבר בוועד הפועל הציוני בשם הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות. הוא הביע חרדה מהקיצוץ בעלייה ומהכתרת הקיצוץ בכותרת ׳סלקציה׳. המונח ׳סלקציה׳ זר ליהדות, אמר שטרית, יש מושג ׳ובחרת בחיים׳, ועל כן יש לבחור את אלה הרוצים לעלות ו׳למחוק את המילה סלקציה מתוך התנועה הציונית׳. גם חברו אליהו אלישר, שנותר במפלגת הספרדים, תקף את הסלקציה ואמר שהמצב כפי שהוא יש בו כדי ליצור אי־הבנה ולהשרות רושם של אפליה. ביקורת ציבורית על מדיניות העלייה הסלקטיבית באה גם מצד התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. ומצד פעילים ציונים בצפון אפריקה. בביקורת זו עלה הנושא העדתי רק ברמז. למשל ההתאחדות ציינה ש׳התנאים הנדרשים מהעולה הצפון אפריקאי הם מוגזמים ומשפחות רבות שלמו ביוקר על חטאי האחראים׳.

הערות המחבר: התאחדות עולי צפון אפריקה לרפאל, 29.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/4; תזכיר של התאחדות עולי צפון אפריקה, 9.4.1953, אצ״מ, 86/6239. רפאל הזמין את אנשי ההתאחדות לפגישה ושמע את תביעותיהם. הם ביקשו הקלות נוספות באישור העולים ורפאל טרח להעביר דרישה זו ללשכת ראש הממשלה (רפאל למשרד רה״מ, 22.4.1953, שם).

יצחק דוייב לבן־גוריון, 20.11.1952, ג״מ/43/ג/5558/4; החלטות ועידת ציוני צפון אפריקה במרסיי, פברואר 1953, אצ״מ, 86/6239; החלטות הכינוס האזורי של ארגון ציוני מרוקו, 21-22.3.1953 (בצרפתית), שם.

אולם למרות הביקורת בכנסת, בוועד הפועל הציוני ובמכתבים לסוכנות מיעטה דעת הקהל הישראלית להתייחם למדיניות העלייה החדשה אף שהייתה גלויה וידועה. לא היו מאמרים רבים בעיתונות שביקרו אותה ולא היו הפגנות רחוב. החשש מתגובה ציבורית חריפה היה חשש שווא. הקשיים שנוצרו בארץ עקב מלחמת העצמאות ועליית 700,000 עולי העלייה ההמונית הביאו רבים לשנות את יחסם לעלייה והכינו את הציבור להגבלתה. קולות בודדים של אנשי אופוזיציה מחרות וממפ״ם או של פעילים מיהודי צפון אפריקה מתחו ביקורת נוקבת על העלייה הסלקטיבית, אולם לא התחוללה סביבה סערה ציבורית.

המעבר למדיניות עלייה סלקטיבית לא נועד להאט משמעותית את העלייה אלא בעיקר להביא לשינוי הרכבה הדמוגרפי ולמנוע עלייתם של עולים נזקקים. תקנות מגבילות עלייה לא ננקטו בארצות שנשקפה בהן סכנה לביטחון היהודים או לחופש ההגירה שלהם. ארצות צפון אפריקה, שהיו תחת שלטון קולוניאלי יציב שהעניק ביטחון ליהודים, הוגדרו, כמו ארצות חופשיות במערב אירופה ובאמריקה, ארצות שמעלים מהן רק יהודים העומדים בקריטריונים של תועלת למדינה. אולם בעוד יהודי מערב אירופה ואמריקה לא נטו לעלות, הרי שבקרב יהודי צפון אפריקה היו שכבות חברתיות נרחבות למדי שביקשו לעלות, ולכן הופעלה מדיניות הסלקציה – שעקרונותיה נוסחו באופן כללי – בעיקר כלפיהם. ייתכן שלא רק צירוף מקרים ועיתוי עלייתם הביא לכך שיהודי צפון אפריקה היו הנפגעים העיקריים. ההחלטות כמו ׳נתפרו׳ עבורם. החשש מעלייה של רבע מיליון מיהודי צפון אפריקה ומ׳לוונטיניזציה׳ של החברה הישראלית תרם לקבלתה של מדיניות הסלקציה ולהקפדה עליה. מרגע שקובעו התקנות הן קיבלו עצמה משלהן וניתנה לגיטימציה מחודשת ורשמית להגבלה כלשהי של העלייה.

בקבלת מדיניות הסלקציה חזרה בה למעשה מדינת ישראל משתיים משלוש הנחות היסוד שעמדו בבסיס מדיניות העלייה הרשמית שנוסחה במגילת העצמאות: מדיניות שיבה, מדיניות הצלה ויחס משלב. העלייה והמועמדים לעלייה נמדדו על פי תועלתם למדינה ולא רק על פי מטרתה האידאולוגית של ישראל. מדינת ישראל המירה את כללי מדינת השיבה בכללי מדינת הגירה.

מדיניות הצלה עדיין הייתה המדיניות הרשמית. הגבלות העלייה כוונו רק למדינות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים. הן לא חלו על יהודים מארצות מצוקה, אולם השאלה מה היא סכנה ומתי יש לשנות את המדיניות העמידה לימים במבחן קשה את מדיניות העלייה מצפון אפריקה.

הגישה המשלבת, שראתה ביהודי ארצות האסלאם חברים שווים בקולקטיב ומועמדים ראויים לעלייה, עדיין שלטה בשיח, אולם רבים חששו מהשפעת השינוי החריף בהרכב הדמוגרפי על דמותה של המדינה. משקלם של הסדר הקולוניאלי ושל הגישה המסתייגת גבר.

הדילמה בין עלייה סלקטיבית לעלייה המונית, דילמה שליוותה את הציונות מראשיתה, שינתה את פניה. לפני קום המדינה הייתה סוגיית העלייה הסלקטיבית צבועה בצבע פוליטי־מעמדי, ועיקרה היה מאבק בין החוגים האזרחיים לתנועות הפועלים. לאחר קום המדינה נצבעה השאלה בצבע עדתי. זהותם הפוליטית של מרבית יהודי ארצות האסלאם, מועמדים מרכזיים לעלייה, לא הייתה ברורה. אפשר אף לומר שהיא לא הייתה מעניינת. ההנחה הייתה שהם יתגייסו לתנועה שתפרוס עליהם חסות. לעובדה שהם באו מהחלק ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי הייתה השפעה רבה יותר.

לאחר שהתקבלה המדיניות החדשה החל יישומה המעשי, והוא נתקל בקשיים לא מעטים. מדיניות זו הייתה מנוגדת במידה רבה לחלקים מרכזיים באתוס הלאומי. אתוס זה היה עדיין גורם רב־השפעה על אנשי מנגנון העלייה כמו גם על המועמדים לה מבין יהודי צפון אפריקה. הדבר חייב התמודדות לא פשוטה עם הסתירה והעמיד בפני פעילי העלייה דילמות רבות.

Meknes-Joseph Toledano-Bienfaits et limites de la dhimma

  1. BIENFAITS ET LIMITES DE LA DHIMMA

Croyant sincère et même théologien à ses heures, Moulay Ismaël veillera tout au long de son règne à une application stricte du pacte de la dhimma, avec ses avantages et ses limites. Le premier bienfait, qui en est la définition même, est la protection des vies et des biens de ses sujets juifs, désormais garantie avec la restauration de l'ordre et de la sécuri­té dans tout le pays. Si la paix et la stabi­lité sont les conditions primordiales de toute vie économique, de la floraison in­tellectuelle, elles sont pour les commu­nautés juives; les conditions même de la survie. Le demi -siècle de déclin et de chaos des Saadiens l'avait de nouveau amplement illustré.

Si les historiens marocains et euro­péens divergent sur le bilan du règne de ce souverain exceptionnel, tous sont unanimes pour louer la tranquillité et la prospérité qui devaient caractériser la plus grande partie de son très long règne. Pour ce faire, il alla jusqu'à intro­duire une mesure dont la cruauté n'égalait que l'efficacité : la responsabilité collective, le village, la tribu étant tenus collectivement responsables des délits et crimes commis sur leur territoire : "Il a purgé les routes et les campagnes des assassins et des coupeurs de che­min qui pullulaient auparavant. La sécurité qui règne grâce à lui est due au fait qu'il châtie par l'exécution capitale, ou en exigeant une rançon de tous les habitants des lieux du crime; si bien que l'on peut parcourir entièrement son royaume en toute sécurité et tranquillité…Les Maures méprisent encore plus les Juifs qu'ils ne le font pour les chrétiens et quand un Juif va dans les rues, il a toujours l'œil au guet pour prendre garde si on ne vient pas le maltraiter et en ce cas invoquer Moulay Ismaël. Cette invocation faite à temps; opère des miracles, car les Maures craignent tellement leur Roy que la seule invocation de son nom les empêche de frapper. Le bras levé perd toute force et devient pour ainsi dire immobile."

Le chroniqueur de la dynastie Alaouite, El Zayyani exagère à peine en écrivant qu'en son temps "l'ordre est revenu, les sujets ont connu la tranquillité et le sultan s'est occupé de la construc­tion de ses palais et de la plantation de ses vergers; et le pays a connu la sé­curité et la paix. La femme et le dhimmi pouvaient aller d'un bout à l'autre du pays, d'Oujda à l'oued Noun, sans que personne ne leur demande où ils vont et d'où ils viennent. La monnaie abonde et ni le blé ni le bétail n'ont de prix (tellement ils étaient bon marché). Les percepteurs prélèvent l'impôt et les contribuables paient sans contrainte." Rabbi Yossef Messas rapporte un cu­rieux incident révélateur de cet esprit de justice de ce souverain absolu envers ses sujets juifs, même dans des cas critiques.

Au cours d'une banale altercation, un Juif de Meknès du nom de Yéhouda Abrabanel, n'avait pas hésité à se défendre et à répondre aux injures et aux coups d'un musulman, ceci malgré les avertissements de témoins sur le rang de noblesse de chérif de son agresseur. Ordinairement, l'invocation d'un tel titre suffisait à paralyser tout esprit de riposte, la plus légère atteinte à l'hon­neur, et encore plus à l'intégrité physique d'un descendant du Prophète par un dhimmi, étant considérée comme un crime impardonnable. Mais non moins fier de sa propre ascendance, le dit Abrabanel avait répliqué que lui n'était pas moins noble comme descendant de la maison du roi David : La multitude de musulmans présents grincèrent des dents sans oser toucher au Juif, de crainte des sanctions du sultan. Ils se saisirent donc des deux protagonistes pour les mener devant le pacha. Le sultan qui revenait de la chasse avec son escorte, envoya un émissaire s'enquérir de la cause de ce grand tu­multe et quand on lui rapporta les faits, il demanda à juger lui -même les protagonistes le lendemain dans son palais.

A l'audience, le Juif se défendit fièrement sans crainte, rejetant les accusations du chérif ébahi et décontenancé par cette audace. Le sultan demanda au Juif qui il était et il lui répondit qu'il était natif de Meknès, descendait de la cé­lèbre famille Abrabanel d'Espagne qui est de la lignée du grand roi d'Israël, David. Moulay Ismaël se tourna ensuite vers le musulman, lui demanda de décliner son identité. Il affirma être d'une famille de descendants du Pro­phète. "Tu es un menteur et un imposteur", le coupa net le sultan qui fit signe à son serviteur de le frapper. Au bout de quelques coups, il finit par recon­naître son imposture, il n'était qu'un simple berbère sans aucun lien avec la famille du Prophète. Le sultan relaxa le Juif et condamna le musulman pour coups et injures. Ce dernier, fou de colère, osa interpeller le souverain pour lui demander comment il pouvait prêter foi aux allégations de ce dhimmi et le condamner lui, un bon musulman ! "Imbécile, ne comprends -tu pas que son attitude digne et son courage sont la preuve de sa noble extraction de l'an­tique maison du grand roi d'Israël, alors que ta pusillanimité et ton manque d'assurance m'ont immédiatement convaincu que tu n'étais qu'un vil impos­teur !" Les autres sources juives sont également unanimes à ce sujet. Les Chroniques de Fès soulignent à quel point quand il s'agissait de la sécurité de ses sujets, juifs comme musulmans, le sultan se montrait intraitable – même quand étaient parfois impliqués des membres de sa propre famille : Dans la même semaine, nous reçûmes la nouvelle qu'un des fils du sultan, Moulay Abdallah, se trouvant dans le douar des Arabes Sraga, y avait enlevé une jeune fille vierge de l'un des notables. Son frère, Moulay Moutawakil, se rendit auprès de lui pour le ramener à Meknès. En route, il rencontra une caravane de Juifs qu'il dépouilla complètement laissant nus les voyageurs. Le caïd des Sraga alla se plaindre à Moulay Ismaël de la conduite de son fils. Le sultan le fit venir au Palais. On remplit deux couffins de fer et de plomb, on en suspendit un à son cou, l'autre à son pied, et on le jeta dans la séguya où il se noya incontinent..

Cette intransigeance, n'excluant pas la plus grande cruauté, pour la jalouse préservation des biens et des personnes, lui valut d’emblée la reconnaissance et l'admiration de la communauté juive comme en témoignent les réjouis­sances organisées à l'occasion de son sauvetage miraculeux des griffes des lions en 1699 comme le rapportent les mêmes Chroniques de Fès : " Quatre chrétiens furent pris en flagrant délit de cambriolage dans le trésor de Moulay Ismaël. Le lendemain, le souverain voulut jouir du spectacle de leur châtiment en les jetant en pâture aux lions. A cet effet, il monta avec eux sur le rocher surplombant la fosse aux lions. On jeta les quatre chrétiens aux bêtes, mais ceux -ci ne les dévorèrent pas. Le sultan demanda alors aux caïds et aux gardes noirs qui se trouvaient avec lui sur le rocher de les lapider. L'un des chrétiens se mit à parler en langage barbare avec une lionne en lui disant :"Bondis sur le rocher, fais tomber le sultan et dévore -le". En effet, les fauves étaient soignés par les chrétiens qui leur portaient chaque jour à boire et à manger. La lionne bondit sur le sultan et le saisit par l'épaule gauche; celui -ci s'agrippa de sa main droite sur le rocher qui était élevé. En abattant sa patte sur le sultan, la lionne le saisit par le baudrier qu'il portait et n'accro­cha point la chair. L'un des gardes noirs tira à la bête une balle entre les deux yeux. Elle s'abattit dans le fossé, tandis que le sultan tombait à l'extérieur et Allah le sauva…

Musulmans et Juifs firent une grande fête ce jour -là. Dans chaque localité, on organisa des banquets et des repas de fête. Les rabbins et les chefs de la com­munauté firent annoncer publiquement que personne n'ouvrît sa boutique et que tous se revêtissent de leurs plus beaux habits. On orna les toits et les fenêtres du mellah de tentures et de rideaux. Les Juifs firent quatre étendards et les musulmans vinrent s'amuser chez eux et boire du vin et de la mahya. Les Juifs entèrent au palais royal, dans les maisons des chorfa, dans les mosquées et les médersas avec leurs chaussures, sans que personne ne leur dise rien…"

ויהי בעת המללאח-יוסף טולדנו-פרעות ויצירה. קורות המאה השמונה-עשרה

פרעות ויצירה.

קורות המאה השמונה-עשרה

הסתלקותו של מולאי איסמעיל, לאחר חמישים שנות שלטון, חמישים שנה של איחוד המדינה, דיכוי הנטיות הבדלניות, השכנת שלום וביטחון, ביצור המעמד הבינלאומי, מחזירה אחורה את גלגל ההיסטוריה. למרות כל גדולתו לא פתר מולאי איסמאעיל את בעיות היסוד של המדינה ולא הכיל לאחד באמת האימפריה האדירה מסביב לבירה החדשה. בניגוד למלכי צרפת שבנו אחדות המדינה מסביב לבירה פאריס, לא הצליח מולאי איסמאעיל יותר מקודמיו, או מיורשיו, לחולל אותו פלא מסביב לאזור מכנאס ופאס למרות הנתונים הטבעיים הדומים " המיקום האסטראטגי, עושר האזור החקלאי ושפע המים. את האימפריה הוא בנה לא סביב רעיון לאומי או דתי אלא רק סביב אישיותו וכוח רצונו האדיר. עם הסתלקות האדריכל קרס תחתיו כל הבניין. מעולם לא סבל העם המרוקאי, אוהב החופש והדמוקרטיה, שלטון ריכוזי ובמיוחד שנא את סמלו הנתעב, המיסוי ההרסני הכבד מנשוא, הרצון לחופש ולפריקת עול גרר את כל המדינה לתקופת סחרור ובלבול שנמשכה כשלושים שנה.

שלושים שנתו בלבול.

במשך כשלושים שנה 1727 – 1757, נהפכה המדינה לזירת קרבות בין עשרות בני המלך שטענו לירושה. הכלי האדיר שבנה מולאי איסמאעיל כדי להבטיח אחדות המדינה נעשה לכלי משחית. רעיונו הגדול של מולאי איסמאעיל היה לבנות צבא מקצועי המנותק מכל שכבה חברתית והנאמן אך ורק למלך, צבא של שכירי חרב שכל עיסוקם בו, כך נולד הרעיון לגייס לצבא העבדים השחורים שהובאו מסודאן, והיו הבסיס ל "משמר השחור" הקיים עד היום. מצויד בנשק אירופי מודרני, הבטיח המשמר השחור בימי מייסדו את שלמות המדינה והוכיח  נאמנות עיוורת לאדונו. אבל בהעדר רעיון שלטוני, פגה שבועת הנאמנות עם מות המלך ובמקום להבטיח ההמשכיות נהפך הצבא לגורם המדיני הראשון במעלה המכתיר ומוריד מלכים, לפי המרבה במחיר. מכלי איחוד נהפך הצבא לקללת המדינה. והנפגעת הראשונה הייתה האוכלוסייה היהודית, החוליה החלשה בחברה בהיעדר חוק וסדר.

יחסר המקום לתאר בפרטים את כל המאורעות ותהפוכות שלושים שנות האנרכיה. נציין רק שלא פחות מעשרה בנים התחילו בשנת 1727 את המרוץ לירושת אביהם. המלחמה ביותר נוראה התחוללה במכנאס באותה שנה בין שני הטוענים העיקריים. מולאי אחמד אדהבי ומולאי עבד אלמאליק, הראשון הצליח למשוך לצידו את המשמר השחור והעבדים השחורים עשו שמות בחיל מולא אדהבי. כפרס נתנה העיר לביזה לחיילים הכושים. שכורי ניצחון הם פשטו על ארמונות הפאר של המלך ובזזו מכל הבא ליד. כל אותו יום אימים – כ"ה באב – הסתגרה הקהילה היהודית בתוך חומות המללאח והקהל הרבה בתפילות להסרת הגזירה. אולם לעת ערב התפנו הבוזזים ופשטו על המללאח חסר האונים ועשו בו שמות : ביזה, שלל והרג. מאה ושמונים יהודים שילמו בחייהם ורבים עוד יותר נפצעו כפי שכותב אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי משה אלבאז, בספרו "כסא מלכים" כפי שהשמועה הגיעה אליו בפאס.

" יום ג' כ"ה לאבתפ"ה נכנסה בלשת למכנאס יע"א ונשללו הבתים כולם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה אמי ממ"ך – ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם והבתולות כולם נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם ".

סופו של דבר שני האחים נהרגים ואז המליכו בני פאס בשנת 1729 את מולאי עבדאללאה שקראו לו מהתאפילאללת. אולם במקום לפייס את יריביו, הצטיין השליט החדש ביצר נקם ואכזריות ללא תכלית . הוא שלט על המדינה לסירוגין כשלושים שנה, הודח שלוש פעמים ובכל פעם הצליח לגבור על יריביו שלא היו פחות אכזריים אבל עוד פחות מוכשרים ולחזור לכסאו הרעוע..הוא עשה שמות במשמר השחור וכדי לממן את מלחמות הנקם שלו הטיל מסים כבדים על האוכלוסייה האומללה ובמיוחד על הקהילה היהודית. בשנת 1735 נהרג בדרכים סוחר נכבד מארץ ישראל, רבי שלום נחמיאש שנמצא אז במרוקו לרגל עסקיו.

בשנת 1737 נערכה התקפה נוספת על המללאח במכנאס, אבל הפעם הרקע היה שונה וקשור ברעב הגדול שאמלל את המדינה. במחזוריות מחרידה פקדו את מרוקו תקופות בצורת קשות ובזמן של בלבול מדיני, שיבוש הדרכים והצטמקות יחסי המסחר בין באזורים. מכת טבע עונתית נהפכה לאסון כבד, לכמעט שואה. בזכרון יהודי מרוקו נשארה אותה תקופה כתקופת " הרעב הגדול של שנת ח"ץ ". בעיר צפרו אבדו רוב הקהל ובתי הכנסת נסגרו מחוסר מתפללים. המצב בפאס לא פחות טראגי כעדותו של אחד מרבני העיר שמצא אז כמו רבים מקלט בתיטואן, בעל הספר "זכות אבות".

" שנת ד' לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא "מוד" לשבעה עשר אוקיות. היו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצרות ומוכרים לוחות ארז וקירות, היו הולכים הלוך ומסוף לנתוש ונתוץ להאביד ולהרוס, ומתו בעווננו רוב אנשי המדינה מרעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו פה עיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר ( פאס  רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי אחד ".

בתקופות כאלה כאשר מעללי האדם מתווספים פגעי טבע, באווירה של קיץ הימים, מפשפשים הבריות במעשיהם ומחפשים לאתר את שורש הרע, את מקור הצרות כפי שמסופר בספר יונה כאשר קברניט הספינה שעמדה לטבוע חיפש מי מבין הנוסעים גרם לחרון אפו של אלוהים. גם הפעם שימשו היהודים שעיר לעזאזל אולם מסיבה מפתיעה ביותר וכמעט הפוכה המעידה על סובלנות האסלאם הנאור והכבוד שראשי הדת רחשו לאמונתם הכנה של בני ישראל. היהודים אכן אשמים בתלאות הדור כי הם לא…שמרו אמונים לתורתם וטוב יעשו לכלל אם יחזרו בתשובה שלמה!.

Une histoire de familles-JosephToledano-Azoulay-Premiere partie

AZOULAY

Nom patronymique porté par une des plus illustres familles sépharades. Son origine et son sens ont donné lieu à plusieurs interprétations. La plus originale et la moins convaincante, malgré sa recherche et sa grande popularité, est celle qui était de tradition dans la famille et qui lui attribue une origine hébraïque. Ce patronyme, Azouly, serait constitué des initiales hébraïques des mots composant le verset 21-7 du Lévitique: "Aïcha Zona Ohulela Lo Ykahou". Ce commandement, exclusivement réservé aux prêtres, interdit aux membres de la famille Cohen les mésalliances matrimoniales, d'épouser une femme non-vierge (divorcée) ou de mauvaises moeurs. Théoriquement donc, il ne concerne en rien la famille Azoulay, mais dans son désir de sainteté, le fondateur de la famille aurait pris volontairement sur lui et ses descendants, de se conformer à la sévérité de ce comman­dement pour préserver la pureté de la famille à l'égal des Cohanim. Mais comme une telle explication pouvait semer le doute et faire croire qu'au contraire, la famille Azoulay était une famille de Cohen ayant perdu son privilège de prêtrise, n'en conservant en souvenir nostalgique que ce commandement, déjà dès le XVÏIème siècle, un des plus grands rabbins de la famille, rabbi Abraham Azoulay de Marrakech, avait totalement rejeté l'authenticité d'une telle interprétation, et menacé même de "hérem", excommunication, quiconque y ferait référence à l'avenir ! Malgré cette menace, cette explication a vainement gardé sa popularité jusqu'à nos jours. Autre explication plus plausible: nom patronymique d'origine espagnole, dérivé de azul, bleu, fabricant des célèbres azulejos, carreaux de céramique peints en motifs à dominante bleue. On peut peut-être y trouver un début de confirmation dans la célébrité acquise par la famille Azoulay d'Italie aux XVIème- XVIIèmes siècles justement dans la fabrication de plats de céramique pour Pessah et le chabbat, appréciés dans toute l'Europe – expertise acquise en Espagne avant l'expulsion. La troisième explication, soutenue par Abraham Larédo, fait appel à une origine berbère, dérivé de "Izil" qui signifie bon, équivalent des patronymes arabes Taïeb, Elmaleh et de l'espagnol, Bueno. Il existe effectivement au sud du Maroc, une tribu berbère qui porte un nom proche: les Ait Tazoulaït, et en Algérie, près de Tiaret, la tribu des Bouzoulaï. Ismael Hamet penche également pour une origine berbère qui pourrait se confondre avec Assouline, les deux s se transformant en z: Azoulin. L'objection est que ce patronyme, inconnu des Musulmans, est porté dans toutes les communautés juives du bassin méditérrannéen et pas seulement au Maghreb berbère. Le nom est attesté en Espagne au XVème et au Maroc au XVIème, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à l'époque. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté dans les trois pays du Maghreb, mais surtout au Maroc (Fès, Marrakech, Mazagan, Sefrou, Safi, Mogador, Casablanca, Tétouan, Tanger, Larache, Meknès, Rabat, Oujda) et par émigration à Gibraltar ; en Algerie – Oran, alger, tlemcen, Mostaganem, Mascara, Marnia, saida, Sidi Bel abes, constantine, Bone, Guelma, Setif, Souk Akhras), et en Tunisie – Tunis, Sousse, Gabes, Bizerte).

  1. ABRAHAM: Dit le Premier, ancêtre de la famille au Maroc. Il est arrivé à Fès en 1492 avec la grande vague des Expulsés d'Espagne.
  2. MESSOD: Plus connu dans les chro­niques anciennes comme Messod Hammarabi, le Maghrébin, ou rabbi Messod plein de lumière, euphémisme hébraïque pour désigner les aveugles. Il quitta le Maroc vers la fin du XVIème siècle pour se joindre au centre de la Kabbale à Safed, où il acquit une grande réputation comme l'un des meilleurs connaisseurs de la doctrine de rabbi Itshal Lourié, le fondateur de la Kabbale pratique, formant un grand nombre de disciples venus du Maghreb, de Turquie et d'Europe de l'est.
  3. ABRAHAM (1570-1644): Dit le Second. Fils de rabbi Messod, c'est le fondateur d'une dynastie de rabbins qui devaient s'illustrer pendant près de deux siècles. Né à Fès, petit-fils de rabbi Abra­ham le Premier. Après une très solide formation dans la grande tradition espa­gnole, aussi bien dans les études sacrées que profanes – philosophie, mathéma­tiques, astronomie – il s'éprit de la Kabbale après la lecture des oeuvres de rabbi Moché Cordobéro et décida de quitter Fès vers 1612. La traversée fut mouvementée et leur navire, fortement endommagé, faillit sombrer avant de trouver refuge dans le port de Damiette, en Turquie. Les passagers furent contraints de passer la nuit à terre, mais la tempête qui ne s'était pas calmée, devait submerger le bâtiment déserté, qui disparut mystérieu­sement sous les flots avec toute sa cargaison. Pour commémorer ce miracle, rabbi Abraham adopta une nouvelle signature sous forme de bâteau. Il s'installa à Hébron, près des tombeaux des Patriarches, où il resta jusqu'à sa mort, à l'exception de quelques années passées à Gaza pour fuir l'épidémie de peste qui décimait Hébron et Jérusalem. Il laissa une oeuvre considérable qui ne commença à être imprimée qu'après sa mort. Ses deux ouvrages de commentaires sur le livre de base de la Kabbale, le Zohar, sont devenus des classiques: "Hessed léabraham" (Amsterdam, 1685) et "Kiriat Araba". Auteur également de commentaires bibli­ques et sur la Halakha dont "Zoharé Hama" (Venise, 1654) et "Ahaba bétanouguim" (Jérusalem, 1986). Universellement connu comme Kabbaliste, son oeuvre de commentaire n'est pas moins profonde, comme l'a démontré le chercheur israélien, Israël Maimarane, qui lui a consacré sa thèse de doctorat publiée en livre: "Le libre arbitre dans les écrits de Rabbi Abraham Azoulay" (Jérusalem, 1993). Une pieuse légende entoure les circonstances de sa mort. Un jour, un grand personnage de Constantinople, en visite dans la mosquée des Patriarches à Hébron, laissa tomber son épée dans le caveau. Tous les servi­teurs envoyés récupérer ce trésor furent remontés morts. On chargea alors les Juifs, qui, en temps normal, n'avaient pas le droit de dépasser la septième marche menant à la mosquée, de cette récupératon péril­leuse. Le tirage au sort désigna rabbi Abraham qui, aussitôt descendu, retrouva l'épée et la fit remonter. Mais au lieu de sortir, il préféra profiter de cette occasion unique pour visiter la caverne. Il ne devait pas tarder à retrouver Abraham et les autres patriarches. Il passa en leur compa­gnie des heures si merveilleuses qu'il souhaita rester avec eux pour toujours. Mais ils lui firent comprendre que cela n'était pas possible, son heure n'étant pas encore arrivée, tout en lui promettant qu'elle viendrait le lendemain. Heureux de cette annonce, il remonta, se purifia, se revêtit de son linceul et, à l'heure fixée, son âme monta au ciel sans souffrances.
  4. ITSHAK: Fils de rabbi Abraham. Rabbin à Hébron, il alla sur les traces de son père dans l'étude de la Kabbale. De son seul ouvrage connu, "Zera Itshak", ne nous sont parvenues que quelques pages. R. ABRAHAM: dit le Troisième. Fils de rabbi Israël, descendant d'une des branches de la famille de Fès installée à Marrakech. Un des plus grands kabbalistes de l'histoire du Maroc, surnommé Hakadoch, le saint. On connaît peu de détails sur sa biogra­phie, si ce n'est qu'il fut un des disciples de rabbi Itshak Delouya et qu'il mourut en 1741. Il était connu de son vivant pour ses miracles, ses guérisons et ses amulettes. Malgré sa grande érudition en Kabbale, il n'a laissé aucun ouvrage, seuls quelques- uns de ses commentaires nous sont parvenus dans le livre de l'un de ses disciples, "Mikdach Melekh", de rabbi Shélomo Bouzaglo. Parmi les nombreux miracles qui ont marqué sa vie, le plus connu est l'échec de la grande machination ourdie contre lui et les Juifs de Marrakech, sous l'accusation du meutre d'un noble musulman. Envoyé enchaîné à Fès avec les autres accusés pour y être jugé, le sultan seul ayant pouvoir de prononcer la peine de mort, il fut immédiatement reconnu innocent par le souverain, subjugué par l'aura de sainteté qui l'entourait. Après sa mort, sa sépulture était devenue un lieu de pèlerinage au vieux cimetière de Marra­kech. Les femmes avaient coutume d'accrocher aux branches de l'arbre proche du tombeau, des morceaux de tissu, dans la croyance qu'avec l'aide du saint, le vent qui les agiteraient, emporterait avec lui les maladies.
  5. HAYIM DAVID YOSSEF (1724-1806): Fils de rabbi Itshak Zerahia, petit- fils de rabbi Abraham, plus connu sous ses initiales de rav Hida. Le plus célèbre émissaire de la Terre Sainte de tous les temps, il effectua sa première mission en Europe à l'âge de 29 ans qui le mena en Italie, en France, en Hollande, en Allemagne et en Angleterre. Huit ans après son retour à Jérusalem, en 1764, il fut chargé par la communauté de Jérusalem de plaider sa cause auprès des notables de la communauté juive de Constantinople contre les excès de son représentant dans la ville sainte. La mission n'ayant aucune chance d'aboutir, il renonça à se rendre à Constantinople et, de crainte d'affronter ses pairs déçus, il s'attarda quelque temps à Alexandrie et finit par accepter de servir de grand rabbin du Caire, poste qu'il fut contraint d'exercer pendant cinq ans. A la fin de son mandat, il revint en Terre Sainte mais n'osa pas encore revenir à Jérusalem, et s'installa à Hébron, le berceau de sa famille. En 1773, il fut chargé d'une nouvelle mission par la communauté de Hébron qui le mena cette fois en Tunisie, en Italie, en France et en Hollande. A la fin de sa mission, qui lui valut l'estime universelle, il s'installa provisoirement à Livourne pour s'occuper de l'impression de son oeuvre. Une oeuvre monumentale ־ pas moins de 80 livres – qui couvre tous les domaines de la Halakha et qui connut une très large diffusion aussi bien dans les communautés sépharades qu'achkénazes, aussi bien parmi les érudits que dans les couches populaires. Chroniqueur hors-pair, son carnet de voyages, "Maagal tob", est devenu une source de référence pour les historiens, alors que son dictionnaire bibliographique des rabbins du passé, "Shem Hagdolim", est devenu un classique abondamment cité. Sans occuper de poste officiel, il devint l'autorité de Halakha suprême à Livourne et dans tout le monde sépharade, les rabbins de tous les pays s'adressant à lui sur des questions de Halakha. Malgé ses tentatives répétées de revenir dans sa ville natale, Jérusalem, c'est à Livourne qu'il devait mourir en 1806. Près d'un siècle et demi plus tard, en 1961, ses restes ont été transférés à Jérusalem. Son fils ainé, rabbi Yéshaya Raphaël (1743-1826), fut grand rabbin d'Ancône, alors que son second fils, rabbi Abraham (1749-1799), fut émissaire de Jérusalem et de Tibériade en Europe, Lybie, Tunisie, Algérie et Maroc.

.Une histoire de familles-JosephToledano-Azoulay-Deuxieme partie

  1. ABRAHAM: Rabbin miraculeux dont la légende dit qu'il était de la famille du rav Hida et qui était venu au Maroc comme émissaire de la Terre Sainte. Son tombeau, à Iguinessen dans le Haut Atlas, était un lieu de pèlerinage pour les Juifs de la région. On ignore tout de sa biographie.
  2. YEHOUDA ZERAHYA: Rabbin, né à Marrakech, descendant de rabbi Abraham le Troisième. 11 monta à Jérusalem en 1812. Il revint en Europe en 1836 à titre privé et s'occupa, notamment à Livourne, de la publication des Responsa du célèbre grand rabbin d'Egypte, rabbi David Ben Zimra.

JOSUE: Fils de Moses, un des premiers Juifs du Maroc à s'installer au Portugal après la dissolution du tribunal de l'Inqui­sition en 1821. Il fut parmi les fondateurs de la première synagogue, Shaar Hacha- mayim. à Ponte Delagado, dans les Açores, où il mourut en 1831. Un des ses fils, Abraham, immigra au Brésil, où il mourut en 1896.

MOSES: Interprète au vice-consulat de France à Tétouan, puis assistant du consul de France, Menahem Nahon. pendant 17 ans, à la fin du siècle dernier.

  1. SHALOM: Grand rabbin de Sefrou, mort en 1922 à l'âge de 74 ans. Plusieurs de ses poèmes et commentaires ont été publiés dans les oeuvres de deux rabbins de Fès, Moché Abensour et Itshak Abendanan.

MOCHE: Notable de la communauté de Larache, militant sioniste de la première heure, il fut en 1920, le président de l'asso­ciation "Bone Yerouchalayim", les Constructeurs de Jérusalem.

  1. HANANIA: Une des figures les plus originales de la famille. Rabbin, né à Marrakech en 1876, monté enfant avec sa mère à Jérusalem. Après des études rabbiniques, il fut envoyé comme émissaire de Jérusalem en Europe, mais il fut contraint de mettre fin à sa mission avant de l'ache­ver, en raison d'une controverse entre les communautés sépharades et achkénazes. Il décida de rester quelques années en Europe et fut, pendant une dizaine d'années, professeur en Belgique, au Séminaire Rabbinique de France, puis à Marseille. Il tenta ensuite sa chance dans le commerce à Marseille, et perdit sa fortune à la suite du naufrage du navire transportant ses marchandises. En 1918, il décida de revenir au Maroc, et son retour fut entouré d'une grande publicité dans le seul journal juif de l'époque en judéo-arabe, édité par les frères Hadida, Ner Hamaarab, dont il allait devenir le collaborateur. Ses espoirs d'être nommé rabbin au tribunal de Casa­blanca ayant été déçus, il s'installa comme avocat rabbinique. Quelques années plus tard, il déclencha une polémique restée célèbre, s'attaquant, à propos d'une sombre affaire de levirat, à la compétence et à l'intégrité du tribunal rabbinique de Casablanca et de l'Inspecteur des Institu­tions Hébraïques, Yahya Zagury qui lui avait préféré à la tête du tribunal, un rabbin de Tibériade, rabbi Moché Hay Elkaim. Il se rendit en 1924 à Tunis, où il sollicita en vain un poste de rabbin, et en profita pour obtenir la préface des grands rabbins de Tunisie à son livre de critique de la justice rabbinique au Maroc: "Maguen Hadat", le défenseur de la religion. Le président du Tribunal rabbinique de Casablanca, rabbi Hay Eliakim, lui répondit par un contre- réquisitoire, "Milhemet Hamaguen". Quand la polémique prit fin, il fonda un oratoire et une yéchiva. Il publia ensuite deux livres de Halakha  Moré Tsedek" et "Kiriat Hana".
  2. SHALOM: Fils de rabbi Shimon. Né à Sefrou, il monta à Jérusalem avec sa famille en 1922. Il enseigna à la Yéchiva Porat Yossef et fut rabbin de la communauté maghrébine de la Ville Sainte. Il fut pendant des dizaines d'années un des membres les plus actifs du Comité de la Communauté Maghrébine de Jéru­salem, jusqu'à sa mort en 1961.

AKIVA: Fils de rabbi David, né à Jaffa en 1913 sept ans après la alya de son père de Marrakech. Comme tous les originaires du Maroc, sa famille fut expulsée de Palestine par les Turcs, comme sujets ennemis en et se réfugia à Alexandrie. Après la fin de la guerre, ils revinrent à Jérusalem. A la suite des événements de 1929, il se joignit à la Hagana. Craignant pour sa vie parce que recherché par les Arabes pour avoir tué l'un des leurs, sa mère l'obligea à se réfugier auprès de sa famille restée à Casablanca. Mais, pris de nostalgie, il ne tarda pas à revenir à Jérusalem au bout de quelques mois. De par sa bonne connais­sance des moeurs arabes, il fut engagé au département arabe de la Hagana, de 1940 à 1948. Entré comme employé à la Munici­palité de Jérusalem, il milita parallèlement au Conseil Ouvrier et, en 1969, il fut élu comme maire-adjoint de la capitale. A la mort de Abraham Elmaleh, il lui succéda comme Président du Comité de la Communauté Maghrébine de Jérusalem, poste qu'il occupa avec panache jusqu'à sa mort en 1984. Après la libération du quartier juif de la vieille Ville en 1967, il oeuvra pour la restauration de la synagogue "Tsouf Devash" qui avait été dévastée pendant la période d'occupation jordanienne. Un de ses derniers gestes fut de destiner la grande maison que le Comité possédait à Mahané Israël, le premier quartier juif construit en dehors des murailles de la vieille ville par les origi­naires du Maroc, pour y abriter le Centre Mondial du Judaïsme Nord-Africain. Ses enfants, avec l'aide du Comité, ont édité un livre racontant sa vie en texte et en images: "Akiva Azoulay, homme de Jérusalem".

ELIE: Militant sioniste à Rabat dans les années trente. Il représenta sa ville à la Commission Exécutive de la Fédération Sioniste de France section du Maroc, en 1939.

DAVID: Directeur du bureau de Casa­blanca de la Section Marocaine du Congrès Juif Mondial au milieu des années cinquante, quand le Congrès fut appelé à jouer un rôle de premier plan dans l'évolution du judaïsme marocain avant l'indépendance du Maroc.

  1. MOCHE: Rabbin à Oujda dans les années cinquante, il représenta le rabbinat de la ville au troisième Concile des rabbins du Maroc qui s'est tenu à Rabat en 1952.

ARIE-GEORGES : Educateur et adminis­trateur israélien. Né à Fès, il fut respon­sable éducatif du mouvement de jeunesse pionnière Habonim jusqu'à sa alya en 1956 au Kibboutz Dorot, puis au kibboutz Bror Haïl. Diplômé en histoire et éducation de l'Université Hébraïque de Jérusalem, il a consacré son travail de M.A. à la visite de Sir Moses Montefiori au Maroc. Il fut à deux reprises délégué du mouvement Habonim en Argentine et délégué du Département de la Jeunesse et du Héhaloutz en France. Après avoir quitté le kibboutz, il s'installa à Achdod, où il dirigea le plus grand lycée de la ville. Elu maire d'Achdod sur une liste travailliste en 1985 pour quatre ans. Membre du Comité Central du Parti Travailliste, il a representé le parti à plusieurs congrès sionistes. Parllalèlement, il a participé à l'organisa­tion des originaires du Maroc en Israel. C'est ainsi qu'il fut notamment parmi les fondateurs de la Brit, Association des originaires du Maroc en Israel, de l'Union Mondiale des Juifs Originaires d'Afrique du Nord, du Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain, dont il est secrétaire général et du Centre de Recherches sur le Judaïsme marocain, créé en 1995 sur l'initiative de Robert Assaraf. De 1994 à 1997, il fut chef de la délégation de l'Agence Juive en France. A son retour en Israel, il reprit ses activités au sein du Conseil Sioniste pour la préparation du 35ème Congrès Sioniste.

 GUILLAUME: Célèbre peintre à Los Angeles, né à Mazagan en 1949. Il s'installa d'abord avec sa famille en France en 1959. Après trois années en Israel, il s'installa aux Etats-Unis où ses tableaux, d'une grande originalité célébrant la beauté du cheval, devaient rencontrer rapidement un grand succès. Resté proche de ses racines, il organisa à Jérusalem en 1982, une exposition de ses oeuvres avec la collboration du mouvement des intellec­tuels d'origine nord-africaine, Beyahad.

ANDRE: Fils de Salomon. Conseiller économique de Sa Majesté le roi du Maroc Hassan II depuis 1993. Né à Mogador en 1941, il fit ses études supérieures en France, au centre de formation de journa­listes. Secrétaire Général du Conseil des Communautés Israélites du Maroc au début des années soixante, puis rédacteur en chef du quotidien libéral "Maroc- Presse" paraissant à Casablanca (1963-66). Il quitta le Maroc à la fin des années soixante pour la France, où il fit une brillante carrière à la Banque de Paris et des Pays-Bas, qui avait de gros intérêts au Maroc. Chargé des Relations Publiques, il organisa une efficace campagne de publi­cité lors de la privatisation de la banque, une des campagnes de privatisation les plus réussies en France. Parallèlement à son activité professionnelle, il continua à cultiver les relations avec le Maroc et fut parmi les premiers fondateurs du mouve­ment d'intellectuels juifs marocains "Iden­tité et Dialogue", qui, comme son nom l'indique, était pour la promotion du dialogue avec le Maroc, et les Arabes en général, à partir de l'acceptation par ses interlocuteurs de l'identité juive et de la reconnaissance de l'Etat d'Israël. Il oeuvra dans les coulisses pour amorcer un dialogue entre Israël et les Palestiniens et entre Israël, le Maroc et l'Egypte. Le mouvement organisa en 1978 à Paris le premier Colloque International sur le judaïsme marocain avec la participation de chercheurs d'Israël, du Maroc, de France, d'Espagne, des Etats-Unis et du Canada. Les actes du colloque ont été publiés sous le titre "Juifs du Maroc" (Grenoble, 1980). Les deux premiers exemplaires furent remis solennellement à Jérusalem au Prési­dent Navon, et à Rabat au roi Hassan II, qui ordonna de traduire le livre en arabe afin de mieux faire connaître l'exemple de cohabitation et de symbiose judéo- musulmane au Maroc.

NESSIM: Fils de Salomon Azoulay, exportateur. Président directeur général de banque. Né à Mazagan en 1930. Après une carrière à la Compagnie Algérienne de Crédit et de Banque au Maroc, il fut réintégré en France au Crédit Commercial de France. Président-directeur général de la Banque privée de Crédit et Dépôts, filiale du C.C.F., de 1978 à 1988. Administrateur de la Banque du Louvre depuis 1988.

 SALOMON: Fils de rabbi Eliahou. Homme d'affaires, éducateur et militant communautaire, né à Safi en 1925. Il fut parmi les premiers animateurs du mouvement de jeunesse Charles Netter dès le milieu des années quarante, et n'a cessé depuis lors de se consacrer à l'éducation de la jeunesse et à lutter contre l'assimilation. C'est ainsi qu'il fit un don pour la cons­truction de la première synagogue à Belmonte, au nord du Portugal, depuis l'Inquisition, Beit Eliahou, inaugurée en grande pompe en décembre 1996, dans le cadre de la commémoration du 500ème anniversaire de l'expulsion des Juifs du Portugal. Il fut un des représentants du judaïsme marocain aux cérémonies de transfert des corps des naufragés du "Pisces" à Jérusalem . Il a publié en 1993 un recueil de commentaires bibliques, basé sur les sermons qu'il faisait chaque semaine à la synagogue Charles Netter de Casablanca, sous le titre "Ecoute mon fils", avec une préface du Grand Rabbin René Sirat, et en 1998 un commentaire du  Cantique des Cantiques.

MAXIME: Juriste né à Casablanca, juge à la Cour Suprême du Maroc, président de chambre.

DR LUCIEN: Médecin et militant com­munautaire, né en Algérie. Président de la communauté de la Duchère près de Lyon.

HANA AZOULAY ASPARI: Actrice de théâtre et de cinéma israélienne d'origine marocaine. Auteur du scénario du film "Shoour" (la magie) qui remporta tous les prix du cinéma israélien en 1994 et représenta Israël dans plusieurs festivals à l'étranger, basé sur l'expérience de la seconde génération d'originaires du Maroc en Israël.

DAVID: Député de Shass depuis 1996. Militant du parti dans la région nord. Originaire de Tunisie, sa famille s'était installée après sa alya à Acco, Saint Jean- d'Acre.

ספר ויקרא – פרשת "צו", ושבת הגדול. הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

ספר ויקרא – פרשת "צו", ושבת הגדול.

הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו "אור החיים" הק'.

"צו את אהרן ואת בניו לאמר:

זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב).

רבנו אוה"ח הק': הפס' הנ"ל רומז לגלות האחרונה הנמשכת כ- 2000 שנה,

לעומת גלויות מצרים ובבל שנמשכו ביחד, 470 שנה.

וכדברי קודשו: "ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על – גלות אחרון – שאנו בה,

לנחמנו מעיצבון נפשנו…".

  • "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת השלמים" (ויקרא ו).

בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.

רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אחיו אהרן הכהן. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.

הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:

א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן להקריב את הקרבן.

ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפס' הראשון: "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".

רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנה בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו בא"י.

רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם יהיה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:

"זאת תורת העולהזאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית, רוחנית, כלכלית וביטחונית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן סלה ועד: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה' כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה – ספר שופטים – הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).

  • "זאת תורת העולה"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלוקים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזוהר הק' (בפרשת יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפסוק חוזר על הביטוי "היא העולה".

                                ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

הביטוי "מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש הנמצאת על המזבח ככתוב: "הלא כה דברי כאש – נאום ה'.(ירמיה כג, כט). ואילו הביטוי "על המזבח", המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,

 רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.

ד. "כל הלילה עד הבקר,

       ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.

הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו".(ישעיה כא, יא-יב).

  רבנו אוה"ח הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפסוק הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפסוק "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום ככתוב: "כל הלילה עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול", לכן רבנו אוה"ח הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:

 500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו אוה"ח הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, לזירוז הגאולה.

לפי המשך הפסוק הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח ושאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב שאל אותו. ענה לו: "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר "מסינה" שבסיציליה.

אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה מ"מסינה" לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות, וסיפרו להם על מגפת דבר המשתוללת בארצות הסמוכות, כולל בירושלים. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.

רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית, לנמל עכו, ולא עזרו כל תחנוניהם שיקח אותם ליפו.

לעכו, הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. התברר להם ע"י תושבי המקום שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע בינתיים לירושלים עד יעבור זעם.

הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומייסד היישוב. בכל מקום הם התקבלו בכבוד רב.

לירושלים, הם הגיעו, ביום טו' באלול תק"ב {1742}.

עלייתו של רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו לארץ ישראל, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה.

רבנו אוה"ח הק' פתח בכך, את שערי העליה לא"י, לקראת תהליך הגאולה.

בעקבותיו, היו עליות משיחיות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א והבעש"ט.

בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.

החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון לדוד המלך.

דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י).

המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",

בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".

אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח, נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא: הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך, יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.  

מאדם הראשון ועד דוד, חלפו 2854 שנים. כאשר מוסיפים עוד 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל, בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א).

השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.

הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.

 האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.

ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י, שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.

 קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה

כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.

האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות קודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עם ישראל ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה  ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָחב כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג).

הפס' החותם את המזמור לחג הפסח.

"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת

'ויתבוננו חסדי ה', ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו" (הראש"ל הרה"ג שלמה עמאר שליט"א).

"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.

במזמור הגאולה אותו אנו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז).

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).

 ה"מצודת דוד" מפרש את הפסק' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".

הראשון לציון הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:

 "ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריוח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.

 ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".

לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה. 
 זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו, ובכך נבין "שאין העולם הפקר,

רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

ה. "ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד …".

הקב"ה נוקם וינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).

כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות שפקדו את אירופה ופוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה, ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה ובקרוב – בפרס, ובשר המדינות שהצרו לעמנו.

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו "אור החיים" הק'.

  • "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא צו ו, ב).
  • "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,

 ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא צו ו, ב).

  • "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא צו ו, ב).

           "זה השלחן – אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.

הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו". (ויקרא ו, ב).

הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים, ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקורבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,

 כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",  שדימה  את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.

הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.

כך גאולתנו – לא נעים, אבל תגיע ובקרוב.

גם את הציפייה לגאולה, הרב דימה לאדם המצפה בתחנה לאוטובוס. כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו אל מחוז חפצו. עד כאן דברי קודשו.

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.

בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה, הרבנית שמחה שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמשה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול או להתברך, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב, והיה ממש "שמן זית זך".

ראינו פה איך חכמי וגאוני ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר, מתוך יגיעה, ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, עינבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-סעודה שלישית-ההבדלה של מוצאי שבת

סעודה שלישית

״אמר ר׳ יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת״ (שבת, קיט)

הדג המטוגן

בסביבות השעה ארבע אחר־הצהרים, עובר שמש בית־הכנסת מבית לבית ומזרז כל אחד לבוא לתפילת מנחה, אשר אחריה חייבים לעשות סעודה שלישית.

שלוש סעודות מחוייב כל אחד לאכול בשבת וגם להיזהר בסעודה השלישית שלא יפחות ממנה דבר, אולם מאחר וכל התבשילים, קרים בשעה זו של אחר הצהרים, על־כן הרוב מעדיף לאכול שוב דגים והפעם דגים מטוגנים וכבושים בחומץ, פפריקה אדומה, כמון ומעט מלח. דג זה נקרא בפי היהודים: "אל חות למסרמל", אוכלים אותו במיוחד, המדקדקים והיראים.

אל מעקודא

מאכל עממי שנהגו לאכול אותו גם בימות השבוע ובמיוחד מיעוטי־ יכולת, הוא "אל מעקודא": מין פשטידא פשוטה, בפרט כאשר היא נאכלת כשהיא קרה. גם הכנתה פשוטה: ביצים טרופות, חתיכות זעירות של בשר, פפריקה, פטרוזיליא ומעט כמון.

אל־מחממר

מאכל מיוחד שרוב יהודי מכנאס נהגו לאכול בסעודה שלישית וגם אהבו אותו, הוא: "אל מחממאר" זוהי פשטידה עשירה ומגוונת בפריטים: תפוחי־ אדמה, ביצים טרופות, חתיכות בשר מהמשובח, פילפל אדום, כמון, שמן ומעט מלח.

הערת המחבר: ״אל־מחממר״ – פאשטיד״א שנוהגים לאכול בליל שבת, אבל מאחר ושותים מרק אחרי הדגים, או מאכלים אחרים: עוף וכדי, על־כן נוהגים להשאירה לסעודה שלישית משום שאפשר לאכול אותה גם קרה. הסיבה לאכילת פשטיד״א בליל שבת במיוחד, היא לזכר המן שהיה מכוסה מעלה ומטה. בית מנוחה, ע׳ 127.

אל־מעססל

תבשיל נוסף שהיה אהוב במיוחד על המדקדקים ולא ויתרו עליו הוא: "אל מעססל" הכנתו: לוקחים בצלים קצוצים, מטגנים אותם, מוסיפים חתיכות בשר קטנות, הרבה שמן, מלח, זעפראן ומעט מים.

הערץ המחבר: ״אל־מעססל״ -תבשיל בצלים שהיראים נהגו לאכול בסעודה שלישית וכן במוצאי־שבת, על־ שום שהבצלים ״משמחים את הנפש העגומה״ שהיא הנשמה היתרה המסתלקת בצאת השבת, על־כן האדם הוא עצוב. עדן מקדם, עמי רט

קינוח סעודה

לקינוח הסעודה, המגוון הוא רב ולפי מצב הכלכלי של המשפחה. העשירים הרשו לעצמם לקנות פירות בשפע לקינוח, אבל מיעוטי־יכולת הסתפקו בדברים מעטים כמו: "הכ'רשוף" יש לציין כי אצל יהודי מרוקו, קינוח הסעודה הוא חלק מאוד חשוב מהסעודה עצמה ואף אחד אינו מוותר עליו, זאת מסיבה פשוטה: כאשר הסעודה היא דלה ואין בה כדי להשביע את התיאבון, הקינוח הופך לחלק מהסעודה עצמה והוא ממלא את החסר, זה היה במיוחד, בקרב המשפחות חסרי אמצעים, כי אלה נהגו לאכול גם את הפירות עם לחם בקינוח הסעודה. יש גם שני סוגי קינוח סעודה: קינוח בצורת ירק שטובלים אותו במלח ואוכלים אותו בתיאבון רב וזה אצל המשפחות העניות. קינוח הסעודה אצל העשירים־בפירות שבהם אין צורך בלחם.

הערת המחבר: ״אל־כ׳רשוף״, או ״אל־אננאר״ – כירשוף (עכבית), צמח קוצני, מקלפים את עליו וחותכים אותם לחתיכות קטנות, טובלים במלח ואוכלים בתיאבון רב עם לחם כמובן. אצל המשפחות העניות, הירק הזה שימש לקינוח־סעודה, כי הוא מילא את החסר של הסעודה. בפאס, ה״כ׳רשוף״ נקרא ״אל אננאר״.

כך קיים היהודי המוגרבי את חובת אכילת שלוש הסעודות שלו בשבת, כפי שביטא אותן המשורר מתוך אחד משיריו:

ושלש סעודות, גדולה מעלתן, בהם כמה סודות, אשרי יעשה אותן, יזהר גינת ביתן: ביציאות (בהוצאות) השבת, בני הוציא הרבה, יפרע לך השבת הון רב לך ירבה, כ־׳׳יוסף מוקיר־שבת״, כן יפרוש וכן ירבה: ברוב מעדנים, מטעמים ערבים, מינים ממינים שונים ובגדים חשובים, וכולם מזוהבים:

ההבדלה של מוצאי שבת

תפילת ערבית

השבת המתקבלת כמו מלכה, נפרד ממנה היהודי כנפרדים ממלכה ובסעודת ״מלווה מלכה״ . מנהג נאה היה במכנאס, שתפילת ערבית של ליל מוצאי־שבת עברה בחגיגיות רבה לא פחות מזו של ליל־שבת, משום שנהגו להאריך בה ו״למשוך״ ככל היותר.

ב־מללאח הישן, היה בית־כנסת אחד על־שם צדיק מאוד נערץ, בשם ר׳ דאווד בוסידאן. חסידיו של קדוש זה וכן צאצאיו ומספר פייטנים נהגו להתפלל תמיד תפלת ערבית של מוצאי־שבת בבית־הכנסת שעל־שם הצדיק. התפילה נפתחה כרגיל בקריאת האלפא־ביתא כולה והמזמורים הבאים אחריה. אח״כ המזמורים: מכתם לדוד(תהלים, טז) ו־לדוד ברוך ה׳ צורי(תהלים, קמד), נאמרו במנגינה ולחן מיוחדים, ולפני קדיש של ברכו, נעשתה הפסקה די ארוכה, בה הפייטנים פתחו בנעימות יפות לכבוד ״הדר שבת מלכתא״ ללוות אותה ביציאתה כבכניסתה ולקיים הכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (ישעיה, נה, נב), משום שבמוצאי־שבת הנשמה היתרה הולכת והאדם עצוב, וכבר אמרו: נשמה יתרה נותן הקב״ה באדם בערב־שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: ״שבת וינפש״־כיון ששבת־־וי! אבדה נפש! (ביצה, טז, עא).

אחרי הפיוטים והנעימות, פותח השליח ציבור ב־והוא רחום יכפר, וכשמגיע ל־ברכו היה מאריך בה ו״מושך״ בה. גם ״שובה ה׳ עד מתי״ הנאמרת אחר תפילת שמונה־עשרה, נאמרה אף היא בלחן מיוחד.

הערות המחבר:        בית־הכנסת על־שם ר׳ דוד בוסידאן במכנאס נקרא ״סלאת ר׳ דאווד״.

הצדיק הזה נולד בכפר א־זאווייא, בסביבות תמלילת שבתוככי מדבר הסחרה שבדרום מרוקו. במאה ה־18, הכפר הזה נשדד, תושביו התפזרו לכל עבר והצדיק עימם. הם הגיעו למכנאס בשיירה של 150 נפש. הצדיק רכש לו חורבה בעיר והקים עליה בית־כנסת וישיבה. ר׳ דאווד זכה להערצה רבה עוד בימי חייו והיה מלומד בנסים. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל. גם צאצאיו היו מלומדים בנסים, אחד מהם הוא ר׳ משה בוסידאן הזכור לכל אחד מיוצאי עיר מכנאס, במיוחד כאשר המונים נהגו לבקרו בליל המימונה בביתו, על־מנת לקבל את ברכתו. גם בנו ר׳ יוסף בוסידאן היה כמו אביו וזכה להערצה דומה. ראה: אוצר המכתבים, ח, ג. עמי קא וחלק א׳, סי׳ עה: מלכי רבנן, אות ד׳: בן עמי, קדושים, ע׳ 286: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 13*9.

[1]               נוהגים לומר ״והוא רחום וברכו״ באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש, משום שכאשר מושך אדם ומאריך בברכו בליל מוצאי־שבת, ניצול מהזיקא בכל השבוע. ראה: בית מנוחה, עמי 604. מנהג עתיק יומין היה קייס בימי הורינו. במוצאי־שבת, בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, הנשים נהגו לשאוב מים מהבאר הנמצאת בחצר הבית. היום, מנהג זה נעלם כליל וגם הבארות שהיו בשפע בבתים ובחצרות, נעלמו ואינן.

תפילת ערבית נסתיימה בשירת ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, כן נהגו לעשות הקידוש בבית־הכנסת והשמש חילק עלי ״נענע״ או עלי הדס להרחה.

עליה לבית־ החיים עם נרות דולקים

מתפללי בית־הכנסת שעל־שם הצדיק ר׳ דאווד בוסידאן נהגו לפקוד את קברי הצדיקים בליל מוצאי־שבת. אחרי תפילת ערבית, יצא קהל המתפללים בתהלוכה גדולה כשרב בית־הכנסת, ר׳משה בוסידאן ז״ל אחד מצאצאיו של הצדיק, היה נישא על־כפיים. המרחק מבית־הכנסת אל בית־החיים לא היה גדול והמתפללים הלכו אחרי הרב כשהם שרים שירי קודש. הילדים גם הם נטלו חלק בתהלוכה ונשאו נרות דולקים שלקחו איתם מבית־הכנסת כדי להאיר להם את הדרך לבית־העלמין וכן בתוך בית־העלמין עצמו. אחד המשתתפים ממעריצי הצדיק היה נושא מנורה גדולה, בעלת שבעה כנים, עשוייה מפליז. הנשים כדרכן, לא מחמיצות הזדמנות פז כזו ומצטרפות אף הן לתהלוכה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו! יו! יו! לאורך כל הדרך. כשמגיעים לאחוזת קבר הצדיק, מסתופפים כולם סביב הקבר ופותחים בקריאת פרקי תהלים אחרי שמדליקים נרות, שרים שירי תהילה ופיוטים שחוברו לכבוד הצדיק.

בליל מוצאי־שבת נהגו גם לערוך סעודות הודיה על קברות הצדיקים, כל מי שהיה לו איזה נדר לאחר שנתרפא מחוליו, או נשים לאחר לידות קשות, או מחלות, הביאו מנחות: עוגות, תה, כעכים וגם מעט שתיה מסוג אחר. כמו־כן חילקו צדקה לעניים הרבים הנמצאים דרך קבע על־יד קברות הצדיקים.

מקברו של הצדיק ממשיכים לעבר קברי צדיקים נוספים, ובחשכת ליל ששררה בבתי־העלמין, רבים ציידו את עצמם במנורות־פח דולקים "אל פנאראת" שנשאו על ראשם, טיפסו בין הקברים והתעכבו על־יד כל קבר של צדיק. קראו פרקי תהלים, הדליקו, פייטו ועשו גם השכבה לנפטרים. לקבוצה הגדולה הזו, היו מצטרפים גם אנשי חברה קדישא שנהגו גם־כן לעלות בליל מוצאי־שבת לבית־החיים.

מבצע יכין-שמואל שגב- מרוקו בדרך לעצמאות

במרוצת חודש אפריל, החמיר שוב המצב הפנימי במרוקו. צרפתים שנכנסו לרובעים הערביים – נרצחו. רופאים שבאו לטפל בחוליהם הערביים, הומתו. המתיישבים הצרפתים נקטו בצעדי טרור נגדיים ומספר ההרוגים המרוקניים גדל בהתמדה. היהודים – כיהודים – לא סבלו אמנם במיוחד, אך בשל האווירה הכללית של חוסר בטחון, החמיר גם מצבם הכלכלי ורגליהם של יהודים רבים נדחקו מענפי המסחר השונים. מאידך, בגלל טיפול מסור של הסוכנות היהודית, נרפאו רבים מהם ממחלות הגרענת והגזזת והם התדפקו על שערי הסוכנות היהודית בקזבלנקה ותבעו זרה עלייתם לישראל. אולם לנוכח ההגבלות הצרפתיות, התעורר בירושלים חשש סביר פן מספר העולים מצפון־אפריקה, לא ידביק אפילו את קצב הריבוי הטבעי של הקהילות היהודיות בשלוש ארצות המאגרב.

על־פי הוראות מירושלים, שיגר השגריר צור, ב־27 באפריל 1955, את יעקב כרוז לפגישה עם הנציב העליון הצרפתי, פראנסיס לקוסט, בקזבלנקה. ב־18 במאי חזר כרוז לפאריס ודיווח על שיחותיו במרוקו. הוא מסר כי לקוסט לא יעמוד על מכסה של 700 עולים לחודש, ויהיה מוכן לגלות גמישות בעניין זה. על כן, אם תבוא הוראה מפורשת ממשרד החוץ בפאריס – הוא יבצענה ללא היסוס. צור החליט להעלות נושא זה לדיון בדרג הבכיר ביותר. ראש ממשלת צרפת, אדגאר פור, שהה באותו זמן בקאן, שבריבירה הצרפתית, אך הוא ניאות מיד לקבל את השגריר הישראלי במקום חופשתו. צור אמר לו: " אינני צריך לומר לך מה הן הסכנות האורבות לקהילה יהודית במדינה מוסלמית. יהודי מרוקו רוצים לחיות בין אחיהם בישראל ואינם מעוניינים להמשיך ולהתגורר במרוקו. על פי מידע שבידי, יצאו אלפי יהודים מכפריהם והם מתרכזים עתה בקזבלנקה, בצפייה לעלייתם לישראל. כיצד אפשר להצר צעדיהם של יהודים מסכנים אלה ולאסור את יציאתם בנימוק של ׳נוחות מדינית׳? בטוחני כי הנציב העליון לקוסט הוא בעל כוונות טובות, אך כיצד יכול הוא ליטול על עצמו אחריות אנושית כה כבדה ?״ פור התייחס באהדה רבה לטיעונים אלה והבטיח לברר את העניין עם לקוסט.

בינתיים נפתח פתח־הצלה גם מכיוון אחר: כחלק מהמאבק לעצמאות, פנו ראשי מפלגת ה"איסתקלאל" למנהיגי ה ״קונגרס היהודי העולמי" בניו־יורק וביקשו את תמיכתם במאבקה של מרוקו לעצמאות. הם ביקשו כי ידידי ישראל בקונגרס האמריקני, יניעו את הנשיא אייזנהואר להפעיל לחץ על צרפת בנושא המרוקני. ב־4 במאי 1955, נועד ראש ממשלת ישראל, משה שרת, עם מנהל המחלקה המדינית של ״ הקונגרס היהודי העולמי ״, אלכסנדר איסטרמן וקיבל ממנו דו״ח על השיחות עם המרוקנים בניו־יורק. שרת תמך בהמשך קיומם של המגעים הללו, אך הציע להבהיר למרוקנים כי תמיכת המימסד היהודי האמריקני במאבקם לעצמאות, מותנית במילוים של שני תנאים: חופש הגירה ממרוקו, לאחר שמדינה זו תזכה בעצמאותה; וכן הבטחה כי אלה מבין היהודים שיעדיפו להישאר במרוקו – ייהנו משוויון־זכויות מלא ולא יופלו לרעה ביחס לאחיהם המוסלמים.

בינתיים החל בן־גוריון מגלה קוצר רוח מקצב ההתיישבות היהודית בנגב והוא תבע מהנהלת הסוכנות להגביר את קצב העלייה לישראל. על כן, לקראת סוף מאי 1955, ביקרו יוספטל וד״ר בקלמן – נציג ה״ג׳וינט״ בפאריס – בקזבלנקה. כעבור יומיים הם שבו לפאריס ובפיהם מסקנה חד־משמעית: חרף המתיחות הפנימית במרוקו, אין עדיין הצדקה לראות בעלייה המרוקנית ״עליית הצלה" ומחמת קשיים כספיים, חייבים כללי הסלקציה להישאר בתוקפם.

אך ההידרדרות המהירה במרוקו, כפתה את עצמה על ממשלת ישראל וההנהגה הציונית, וחייבה את הגברת הפעילות המדינית להצלת יהדות צפון־אפריקה. בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בירושלים ב־31 במאי, הודה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד״ד נחום גולדמן, בקיומם של ״קשיים גוברים״ בעלייה היהודית ממרוקו. הנהירה מערי־השדה לקזבלנקה התחזקה, וגולדמן הביע דעה שמא כדאי לפתוח במארסיי מחנה מעבר נוסף, משום שהמחנה הקיים צר מהכיל את כל העולים. ואמנם, בישיבת ה ״ מוסד לתיאום ״ הוחלט על פתיחת מחנה מעבר נוסף במארסיי, ועל הגברת מיכסת העלייה ממרוקו, מ־30 אלף ל־45 אלף עולים בשנה. בהחלטה זו תמכו גם לוי אשכול וגיורא יוספטל, שעד אז הסתייגו מהרעיון להגברת העלייה.

אך הקשיים במרוקו עצמה לא סולקו וגם ממשלת פאריס השיבה תשובות מתחמקות בעניין זה. בעקבות שיחה שקיים עם שגריר צרפת בישראל, פייר ז׳ילבר, הודיע השגריר אמיל נג׳אר למשה שרת, כי צרפת מוכנה לקבל ״באופן עקרוני״ את רעיון העלייה החופשית ממרוקו. אך הנציב העליון הצרפתי יקבע בכל זאת ״מיכסה חודשית״ לעלייה. ז׳ילבר הוסיף כי לחודשי יוני־יולי  הובטחה כבר מיכסה של 2,000 עולים לחודש. על כך הגיב משה שרת בציטוט מדבריו של חיים ויצמן: ״ כשצרפתי אומר לך שהוא מסכים באופן עקרוני, פירושו של דבר שהוא מתנגד…״

ואמנם, בראשית יולי 1955, עדיין לא נתקבלה בירושלים תשובתה הסופית של ממשלת צרפת. גם אם המיכסה לחודשי יוני־יולי הובטחה, קיים היה חשש ביחס למיכסת חורש אוגוסט. יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי, החליט על כן לצאת בדחיפות לפאריס ולזרז את הטיפול בנושא זה. שרגאי ביקש מהשגריר צור להודיע לצרפת, כי הסוכנות כבר התקשרה עם חברות ספנות וחכרה מספר אניות, להעברת העולים. אם המיכסה המוגדלת לא תובטח – קיים חשש סביר להפסד כספי ניכר.

אך לבה של צרפת לא היה נתון אותה שעה לנושא העלייה היהודית, אלא לעצם קיומו של השלטון הצרפתי במרוקו. לנוכח התגברות גלי האלימות, מינה ראש הממשלה, אדגאר פור, נציב עליון צרפתי חדש במרוקו. היה זה ז׳ילבר גראנוואל, לשעבר הירש אולנדורף – בן למשפחה יהודית אצילה מאלזאס, שהתנצר בימי מלחמת העולם השנייה.  גראנוואל היה מגיבורי המחתרת הצרפתית, גוליסט נאמן ובעל השקפות חברתיות ליברליות. עצם מינויו לתפקיד חשוב ויוקרתי זה, העיד שגם בצמרת השלטון בפאריס התחילה להתגבש ההערכה, כי ימיו של המאחז הצרפתי במרוקו ספורים.

ואמנם, בתקופה הקצרה שבה כיהן גראנוואל כנציב עליון, זורז קצב המעבר של מרוקו לעצמאות. כבר למחרת כניסתו לתפקידו, הנהיג גראנוואל שורה של רפורמות בסדרי השלטון. הוא שיחרר עצירים פוליטיים, פתח בדו־שיח עם ראשי מפלגת ה״איסתקלאל״ הדיח פקידים שהתנגדו למדיניות הפיוס שלו והדף לחצים של המתיישבים הצרפתים לנהוג ביתר תקיפות כלפי המורדים המרוקנים. מובן שמדיניות ליברלית זו, עוררה עליו חמתם של צרפתים רבים. היו שהזכירו את עברו היהודי ודבר זה הגביר את האנטישמיות והגדיל את הסכנה לחייהם של יהודי מרוקו. הבריחה של יהודים מערי השדה לקזבלנקה הגיעה לשיא וגרמה ל״התפוצצות״ במחנה ״קדימה" שליד מזגאן. שליחי מחלקת העלייה, שיגרו לירושלים מברקים בהולים ותבעו לטפל בנושא זה בדחיפות. אך במברק מפאריס, דיווח השגריר צור כי המשטר הצרפתי במרוקו אמנם גוסס, אך פירפורי גסיסתו עלולים להמשך זמן רב.

 על כן המליץ צור לקיים את המסגרת של ״עלייה מסודרת״, אחרת יכשילו קשיי הקליטה בארץ את סיכויי העלייה בעתיד. אולם למרות דיווח זה לירושלים, הוסיף צור ללחוץ על משרד החוץ הצרפתי, בענין הגברת קצב העלייה ממרוקו. ב־20 בספטמבר 1955, נפגש השגריר עם מנכ״ל משרד החוץ הצרפתי, רנה מאסיגלי, ושאל מה עלה בגורלו של הסיכום שהושג בזמנו בירושלים, בין השגרירים פייר ז׳ילבר ואמיל נג׳אר. צור הדגיש כי המתיחות במרוקו הגבירה את הסכנה הנשקפת לחייהם של היהודים ושאל – מדוע מתעכב אישור ההסכם?

להפתעתו של השגריר צור, השיב לו מאסיגלי בשאלה: ״האומנם רוצים יהודי מרוקו לעלות לישראל, או שמא זוהי רק תעמולה ׳מן החוץ׳ ?״ על כך השיב לו צור: ״תעמולה כזאת הייתה קיימת גם לפני שנתיים, ובכל זאת לא עלו אז יותר מכמה אלפים, עתה נוהרים רבבות יהודים לקזבלנקה ולערי נמל אחרות האומנם נהירה זו באה אך ורק בשל תעמולה מן החוץ? אלמלא כמיהתם של יהודי מרוקו לישראל ואלמלא תחושת הסכנה האופפת אותם – ספק אם יהודים אלה היו נוטשים בבהלה את בתיהם ונוהרים בהמוניהם לערי הנמל…״ מאסיגלי הבטיח כי אפילו אם לא תהיה הסכמה בכתב בין ישראל לצרפת, לא יערמו עוד מכשולים בדרכם של היהודים המבקשים להגר לישראל.

ימים מעטים לאחר מכן, נועד השגריר ז׳ילבר עם משה שרת בירושלים. ז׳ילבר גילה כי בהתערבותם של יהודי צרפת, סירב משרד החוץ הצרפתי לאשר את הסיכום שהושג בינו לבין אמיל נג׳אר, בענין הגדלת מיכסות העלייה ממרוקו. ההנהגה היהודית טענה כי אם יאושר הסכם זה, עלול הדבר להתפרש כאילו ממשלת ישראל היא שקובעת את גורלם של יהודי התפוצות. מאחר שמוסדות הקהילה היהודית במרוקו, קשורים בממסד היהודי בפאריס, אזי יהודי צרפת עומדים על כך ש ״ המילה האחרונה ״ בנושא העלייה ממרוקו, תהיה שלהם. אף על פי כן, הודיע ז׳ליבר לשרת, כי גם ללא סיכום בכתב – תכבד צרפת את עקרון העלייה החופשית ולא תערום מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל. הודעה זו עלתה בקנה אחד עם ההודעה שנמסרה לשגריר צור בפאריס על־ידי רנה מאסיגלי.

ואמנם, ביום בו נערכה הפגישה בין ז׳ילבר לשרת, ב־23 לספטמבר 1955, הגיעה לנמל חיפה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. העולים הוסעו בשיירה ארוכה לנגב והניחו שם את היסודות לעיירה ששמה כיום דימונה…

רנה מאסילי (בצרפתית – René Massigli; ‏22 במרץ 1888 – 3 בפברואר 1988) היה דיפלומט צרפתי ששימש אף כשר החוץ ב"ועד הצרפתי לשחרור לאומי", מעין ממשלה גולה שהוקמה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי אנשי צרפת החופשית וגורמים נוספים. מאסילי זכה לקריירה דיפלומטית ארוכה ומגוונת, ושימש כשגריר במדינות רבות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר