ארכיון חודשי: מרץ 2018


Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton-La campagne de secours

La commission s'occupa de l'hygiène et de la propreté du quartier, installant dans une synagogue un dispensaire dirigé par la doctoresse Broïdo. On y coucha les malades qui ne pouvaient être soignés à domicile. Vers la mi­-mai, Elmaleh rouvrit les portes de l'école de l'AIU qui servait également de dépôt de vivres. Un recensement de la population fut dressé afin de distribuer équitablement les rations quotidiennes, qui devinrent, plus tard, hebdomadaires. On manqua également de la literie, car tous les matelas et toutes les couvertures avaient été volés pendant le pillage. En raison des frais énormes, on dût se contenter de distribuer aux nécessiteux des nattes.

Le 2 mai une caisse de prêt sans intérêt fut établie en faveur des artisans et des petits commerçants, pour leur permettre de racheter l'outillage et les marchandises perdus dans le pillage. Les autres communautés juives du Maroc vinrent rapidement à la rescousse de leurs coreligionnaires. Les Juifs de Tanger et la communauté voisine de Meknès s'illustrèrent par leur générosité.

Dans ses rapports, Elmaleh souligne particulièrement les efforts déployés par Isaac Abensur; président de la communauté juive de Tanger.

Aux initiatives locales, s'ajoutèrent bientôt des dons généreux, provenant de souscriptions ouvertes en Europe par les soins de l'Alliance et le Hilfsverein der deutsche Juden. Un compte fut ouvert à la Banque d'Etat du Maroc pour centraliser les fonds de secours. A Londres l'Anglo-Jewish Association ouvrit un Fez Fund et le philanthrope anglais Sir Ernest Cassel  (1852-1921) fit un don de £500. Jacob H. Schiff (1847-1920) de New York, qui s'était intéressé activement au destin des Juifs du Maroc lors de la conférence d'Algesiras, s'engagea à donner une somme équivalente à celle réunie par l'ensemble de la communauté britannique.

De Bagdad à New York, en passant par les petits hameaux d'Alsace et d'Algérie, les communautés juives se portèrent généreusement au secours de leurs coreligionnaires. A titre d'exemple, la ville de Tunis donna 7 500 frs, tandis que Budapest réunit presque 11 000 frs. A peine un mois après le pogrome le Hilfsverein avait contribué à hauteur de 60 000 francs, transmis en partie directement à Fès par les soins du consul allemand.

Cette manifestation extraordinaire de solidarité juive internationale redonna espoir aux sinistrés, mais la reprise d'une vie normale était ralentie par la recrudescence des hostilités locales. Les drames de cette année fatidique n'avaient pas connu encore leur dernier rebondissement et le spectre d'un massacre continuait à hanter le mellâh encore pendant de longues semaines .

Malgré les efforts énergiques déployés par le général Brulard afin de récupérer le contrôle de la ville et de rétablir le calme, la situation demeurait tendue. Au moment du déblaiement du mellâh, une répression violente s'abattit sur les musulmans, accompagnée de nombreuses exécutions sommaires, dont l'ampleur s'intensifia avec l'arrivée du général Moinier. Des cours martiales furent établies afin de punir les meneurs de la mutinerie qui avaient participé au pillage et aux meurtres. Certains coupables furent exécutés et d'autres furent réduits aux travaux forcés. Les autorités françaises imposèrent à la population de Fès une amende d'un million de francs.

Le ministre Regnault, pressenti jusque-là comme candidat principal au poste de résident général de Rabat, fut accablé par la presse parisienne pour n'avoir point subodoré l'insurrection et avec Moinier, il fut rappelé en France. Inquiétés par la perspective d'un soulèvement général au Maroc, Raymond Poincaré, président du Conseil, décida avec Alexandre Millerand, son ministre de la Guerre, d'affecter à ce poste un militaire plutôt qu'un diplomate. Le 27 avril, ils nommèrent comme premier Résident Général au Maroc Louis-Hubert Lyautey, l'homme providentiel qui réglerait la situation militaire et administrative.

Débarquant du croiseur Jules Ferry à Casablanca le 13 mai, Lyautey arriva à Fès le 24 mai, accompagné du colonel Henri Gouraud. Ils trouvèrent une ville encerclée par dix mille Berbères du Rif et du Moyen Atlas, ralliés sous la bannière de la guerre sainte et plus ou moins encadrés par un millier de tabors déserteurs.

De violents combats se déroulèrent les 25 et 26 mai et les assaillants arrivèrent même à envahir une partie de la ville par une brèche ouverte dans les murailles. Au mellâh, menacé de nouveau d'extermination, l'inquiétude atteignit son paroxysme, malgré la présence dans le quartier d'un détachement de 60 tirailleurs. Elmaleh demanda à l'autorité militaire des armes pour sa défense personnelle, mais en vain. Avec l'état de siège qui paralysa toute activité économique, la situation de la population juive, coupée de la médina et privée de vivres, devint critique.

139 Après s'être Illustré au Soudan et en Mauritanie, Henri Joseph Eugène Gouraud (1867- 1946) arriva au Maroc en 1911 où il fut chargé du commandement de la région de Fès. Plus tard, il sera le commandant en chef de l'Armée du Levant en Syrie. Dans ses mémoires, Au Maroc 1911-1914, Paris, 1949, p. 155-161, il ne dit rien sur le sort des Juifs pendant la révolte du 17 avril 1912.

Mais malgré la violence de leurs attaques, les rebelles ne purent s’emparer de la ville. Pour dégager Fès, le colonel Gouraud sortit à l'encontre des assiégeants. Après les avoir battus le 1er juin, il les poursuivit jusque dans leur camp d'al-Hajra al-Kahla et ramena en trophée les étendards de leur chef, al-Hajami, partisan de Bû Himâra. L'arrivée de renforts permit de poursuivre les opérations durant tout l'été en dispersant et en soumettant les tribus.

הפרעות בפאס-ההדים בתקשורת העיתונות הבין-לאומית-יוסף ינון פנטון

פרק ד

התרית בפאס – 1912

בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מהם ממדי האסון. רק החדשות הרשמיות הועברו, ולפיהן הצבא השתלט על ההתקוממות בנזקים מועטים ככל האפשר. אף ששלטונות צרפת סגרו את קווי הטלגרף, מידע בעניין ההתקוממות וטבח האוכלוסייה האירופית והיהודית הסתנן לטנג׳יר במבדקי רדיו ששלח הקונסול הבריטי, וכן בזכות הרקאצין, שבהם השתמשו העיתונאים והכתבים הפרטיים. לרצים אלו ארכו יומיימ־שלושה לחצות ברגל 340 ק״מ בין פאס לטנג׳יר. מידע זה הופץ בעיקר על ידי סוכנות ידיעות הווס, אבל גם על ידי הנציגים הקונסולריים בטנג׳יר, אשר עדכנו את הגופים הקהילתיים היהודיים המקומיים. כאן אדון בעיקר במה שנאמר על גורל היהודים.

תחילה שלט הבלבול והועלו סברות מדאיגות ביותר בעניין מניין הקרבנות ־ כ־1,000 הרוגים יהודים. במרוקו עצמה, בטנג׳יר, פרסם העיתון העצמאי הוותיק ביותר, השבועון באנגלית ׳אלמוגריב אלאקצא׳(Al-Moghreb al-Aksa) ביום חמישי, 18 באפריל, יום לאחר פרוץ המרד, את המידע הראשוני שהועבר במברק רדיו ולאחר מכן אושש במכתבים פרטיים. ביום שני שלאחריו דיווח השבועון בפעם הראשונה על ביזת המלאח. ואולם, בשל

העיכובים מטעם הצנזורה, רק 11 ימים מאוחר יותר פורסם דיווח מפורט על ייסורי היהודים ובו תיאור של נסיבות ההתרחשות. העיתון מתח ביקורת קשה על המדיניות השגויה של ההסכמה הלבבית(Entente cordiale) אשר הובילה לדבריו ל׳שואה׳.

כצפוי, הצרפתים היו מודאגים מאוד מן האירועים במרוקו. עם זה, בפריז ובלונדון, אבל גם מניו יורק ועד סנט פטרבורג, וגם בוורשה, חדרו מאורעות פאס לתקשורת הבין־לאומית – ובעיקר היהודית. בשל החשיבות שייחסו המעצמות האירופיות למדיניות הקולוניאלית של צרפת הסתייעו היומונים הפריזאיים, כגון 'לה פיגרו׳(Le Figaro), בשירותיו של אנדרה מיינו (André Meynot), הכתב של סוכנות הידיעות הווס בטנג׳יר, שליוה את רייניו לפאס ובה נמצא כאשר התפרץ המרד. אבל ל'לה מטין׳ ו'לה טם׳ היו כתבים בפאס עצמה – הובר זיק והד״ר וייסגרבר – הם סיפקו כתבות מן השטח, אם כי לעתים באיחור, והן נפוצו ברחבי תבל.

המקורות מלמדים כי מיום שישי, 19 באפריל, יומיים לאחר תחילת המרד בפאס, נאלצה התקשורת הצרפתית להסתפק בהשערות בלבד מפאת היעדר מידע. העמוד הראשון של 'לה פיגרו׳ התלונן על חדשות סותרות, ביכה את הקרבנות הצרפתים, אבל לא ציין מאומה בעניין גורלם של היהודים. יומיים לאחר מכן, אותו העיתון, שהציג מידע שגוי בעקבות המידע שסיפקו המקורות הרשמיים, הודיע בעמוד השני, כאילו היה מדובר בעובדה מוגמרת, שהמהומות דוכאו באבדות מעטות – שמונה קרבנות בצד הצרפתי. באותו עמוד צוטט מברק רדיו שהגיע מפאס והתקבל אצל נציגות הציר האנגלי בטנג׳יר: ׳הרובע היהודי והמוסלמי נבזזו. היהודים סבלו במיוחד; המורדים קטעו את איברי הגופות וגררו אותן ברחובות׳. גם למחרת נכתב בעיתון: ׳כנראה שכ־100 יהודים נהרגו בשוד המלאח; הפצועים רבים ואומללותם רבה׳.

הצנזורה פעלה בנחישות כה רבה, עד שאפילו הובר ז׳ק, כתב ׳לה מטין׳ בפאס, אשר לפני כן דווקא הצליח בכישרון רב להשיג מידע ׳חסוי׳, לא הצליח לשלוח שום דבר למערכת. העיתון נאלץ לשאוב מידע ממקור אנגלי שהעבירה סוכנות הידיעות הווס. המידע הבא הופיע ב־18 באפריל בעמוד השלישי, מנוסח בלשון זהירה: ׳המצב בפאס: שמועות מדאיגות – הצבא המקומי התקומם׳.

קשיי התקשורת הוחמרו, אם כן, בשל הצנזורה, וצמצמו את העיתון להשערות מקוטעות. ביום שישי, 19 באפריל, פורסמה בעיתון ׳לה מטין׳ כתבה בהשראת החדשות הרשמיות, ובה הועלו השערות בעניין הסיבות לפרעות. העיתון ביכה את הרצח של שלושה עובדים של שירות הטלגרפיה (?.1.8) ופרסם רשימה של צרפתים שמצאו מקלט בשגרירות או בקונסוליה של אנגליה. למחרת, בשבת, 20 באפריל, פורסמה בעיתון הכותרת: ׳הגדודים הצרפתיים מתחילים לדכא את המרד בפאס׳, וביום ראשון כבר הודיעו – ׳פאס נכנעה׳. בשל היעדר מידע חדש מן הכתב המיוחד בפאס הסתפק העיתון בתיאור המידע הסותר על המצב, והתפלא שמניין ההרוגים – שמונה חיילים וארבעה אזרחים – כה נמוך. הכתבה מתחה ביקורת חריפה על האיסור שהוטל על העיתונאים להשתמש במבדקי רדיו והאשימה את הממשלה שהיא מסתירה את האמת.

לעומת הובר ז׳ק, הד״ר וייסגרבר, הכתב המיוחד של ׳לה טם׳, הצליח לעקוף את הצנזורה הצבאית, אך רק ביום שני 22 באפריל – ובמאמר שדן בתקיפת המלאח ובהימלטות התושבים לארמון הסולטן מסר את הפרטים הראשונים על ההתקוממות. רק לאחר התחדשות התקשורת האלחוטית, יומיים לאחר מכן, הצליח וייסגרבר לפרט שבפרעות נרצחו 53 בני אדם ונפצעו 33 יהודים. בהמשך לא ציין עוד ׳לה טם׳ את היהודים, פרט להודעה על מבצע לגיוס תרומות מטעם כי״ח.

ב־23 באפריל התגלתה לציבור האמת בדבר היקף המרד, הודות למאמר שהצליח הובר ז׳ק להעביר על ידי רקאץ לטנג׳יר, ומשם הופץ המאמר במברק. המאמר תיאר בפרוטרוט את כל הזוועות של ההתקוממות, אך לא הזכיר במילה את הפורענות במלאה. רק למחרת, ביום רביעי, 24 באפריל, נחשפו קוראי ילה מטין׳ לעובדת הטבח של חיילים ואזרחים צרפתים, במאמר פולמוסי שכתב הסגן דבון ופורסם בעמוד הראשון. במאמר גם נכתב ש׳הרובע היהודי נבזז, נשרף: הנשים נאנסו, ונשחטו מאות אומללים חסרי הגנה׳. ביום שישי, 26 באפריל, חשף ׳לה מטין׳ את האמת האכזרית על החרבת המלאח.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳

הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳

קיומם של מאות קברי קדושים והפעילות הדתית והחברתית הקשורה בהם מחייבים לכאורה ארגון קהילתי הדואג להפעלה סדירה של מקומות אלה. נשאלת איפוא השאלה, אם אכן יצרה מציאות זו דפוסים מוסדייס־ארגוניים ומה היתה התפתחותם. מקורות שבכתב באו אלינו החל משנות העשרים של המאה הנוכחית, ומה שקדם לתקופה זו ניתן לשחזר על סמך עדויות ומסורות עממיות וכן על סמך ידיעות חלקיות, המופיעות במקורות יהודיים ולא־יהודיים.

אין ספק שהמציאות הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית קבעה במידה לא קטנה את הסדרים שהיו קיימים במשך תקופה ממושכת. מן הראוי לציין ששנות השלושים, ובעיקר שנות הארבעים של המאה הנוכחית, היו תקופות השיא מבחינת פיתוח התשתית הפיזית של סביבת קבר הקדוש והגישה אליו, שכלל הקמת בנינים, שרותים וכבישי גישה. באותה תקופה חלה הגדלה ניכרת במספר החוגגים ובהיקפן של הילולות מסוימות.

עד לבואם של הצרפתים למרוקו והפיכתה של מרוקו לארץ חסות, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו היה לרוב עניין אישי ומקומי. הרבה מאוד קדושים היו קבורים ליד כפרים קטנים והיו מוכרים רק לתושבי הכפר הקרוב. מספר קטן של קדושים פרצו מחסום אזורי זה וזכו לביקורים של יהודים ממקומות אחרים. קשיי התחבורה בתור ובין ״בלאד אל סיבא״ ו׳׳בלאד אל,מכזן״, ומצבם הכלכלי הירוד של יהודי האטלס באיזור שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של קברי קדושים, לא איפשרו את קיומם של מרכזים גדולים לזיארה כמו אלה הידועים במאה העשרים. תנאים אלה השתנו באופן קיצוני מאז שנות השלושים. ר׳ דניאל השומר, קדוש אלמוני שהפך בן־יום לקדוש מפורסם בכל מרוקו, הוא דוגמא מצוינת של התפתחות מעין זו. הגורמים הצנטריפטליים הידועים לנו ממודל זה מסבירים היטב את התופעה. היה כאן ללא ספק רקע דתי־חברתי מתאים, שהיה מוכן לקלוט את המסר אודות אותו נער, שניצל על־ידי הקדוש ונדר להיטיב עמו. התנסות אותו נער מאוחר יותר במבחני מלחמה כאשר הקדוש מגן עליו, חלומותיו עם הקדוש, רווחתו הכלכלית והחלטתו הנחושה ל״בנות״ את הקדוש מבחינת התשתית הפיזית במקום קבורתו, תוך שימוש בפרסום ובהפצה מרוכזת של ניסי הקדוש — כל אלה הביאו לשינוי משמעותי בפעילות הקשורה לקבר הקדוש. מודל זה, בשינויים מסוימים שב והופיע במקומות רבים. פיתוח המקומות הקדושים וריבוי המבקרים בהם הביאו להכנסות גדולות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. בעקבות כך נוצר הצורך לנהל עניינים אלה בצורה מסודרת. כמעט בכל מקום היתה יוזמה אישית6 שהביאה לפיתוח המקום, ושכתוצאה ממנה הוקם לאחר מכן ועד ליד הקבר הקדוש.7 עם הזמן הוקמו ועדים כאלה ליד כל קבר קדוש. הועד היה מורכב מנשיא, פקידים וגזבר והיו לו תפקידים שונים.

 

הערות המחבר: ב־31.5.1936 הגיש יצחק אלמליח בקשה לשלטונות הצרפתיים להתיר לו להכשיר על חשבונו שביל שיוביל מסוק אל־ארבע שליד דמנאת עד לקברו של ר׳ דוד הלוי דראע. כתוצאה מפנייה זו נערכו פגישות רבות בין הפונה ובין הנציגים הצרפתיים והמוסלמים באיזור. ב־28.8.1936 ביקש יצחק אלמליח מהמושל הצבאי באיזור, הסרן גוטייה, עשרה ק״ג של חומר נפץ, שהיו דרושים לשם הכשרת אותה דרך. כל הפרק הזה מבוסס על מאות מכתבים ומסמכים שבארכיון הפרטי שלנו.

״בלאד אל מכזן נקרא האיזור שהיה כפוף לשלטון השריפים וקיבל את מרותו. לעומתו, ״בלאד אל סיבא״ — ארץ החופש, היה איזור עצמאי למעשה, שנשלט על־ידי ראשי השבטים הברבריים וכן המראבוטים. עיין: ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ב', ירושלים תשכ״ה, עמי 207 ואילך: מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל״ח, עמי טז; 1888 Charles de Foucauld, Reconnaissance au Maroc 1883-1884, Paris מחלק את היהודים בפרק המוקדש להם לשתי קבוצות: היהודים בבלאד אל מכזן והיהודים בבלאד אסיבא.

 

הועד המקומי דאג לארגון ההילולות. בדרך כלל נתקיימו שתי הילולות: אחת בל״ג בעומר והשנייה לאחר סוכות. נבנו חדרים שהוזמנו על־ידי בעל־אמצעים, ולשאר החוגגים הוקמו אוהלים רבים, שחלקם הועמדו בחינם לרשות הבאים וחלקם הושכרו. לפעמים דאג הועד גם לבניית כביש גישה למקום ולסדרי התחבורה. מדי שנה הוא הפיץ מודעות וחוברות כדי להזמין אנשים להשתתף בהילולה. בשבוע ההילולה היה הועד אחראי לסדר. הוא ניהל מכירת מצוות, נרות וכוסות ודאג לחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים, כגון רבנים, חזן, פייטנים, שוחט, שומרים בשכר וכר. הועדים היו צריכים לעמוד בפני ביקורת ציבורית ופקידים אחראים נהגו כל שנה לחלק לבאים דף מודפס, שפירט את ההכנסות וההוצאות של השנה שעברה.

דפים אלה הם יקרי־מציאות ואינם כמעט בנמצא. הם נכתבו תמיד בערבית באותיות עבריות.

הערות המחבר:   לגבי קברו של ר׳ דניאל השומר באה היוזמה מצד מר משה עמאר(ראה סיפור מס׳ 5.149), לגבי ר׳ דוד ומשה ובר׳ דוד הלוי דראע ממר יצחק אלמליח.

   תופעה בעלת אופי שונה ועל רקע דתי גרידא היתה הקמת חברות על שם הקדוש בערים שונות, כדוגמת קצר אל־סוק, שם פעלה חברה על שם ר׳ יחייא לחלו. חבריה היו לומדים תהילים כל מוצאי שבת. בשושן פורים, ביום ההילולה של הקרוש, היו עושים מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי העיר ולמחרת היו עולים להשתטח על הקבר של ר׳ יחייא (ראה סיפור מס׳ 7.250).

    מן הראוי לציין את השוויוניות הסוציאלית המציינת את החוגגים והמארגנים. החדרים שנבנו עכור העשירים עמדו לרשותם בזמן ההילולה או בכל ביקור שערכו במקום, אך כאשר נתפנו חדרים אלה, הועמדו לרשות כל חוגג. בר׳ דוד ומשה נבנו למעלה משבעים חדרים ובר׳ דוד הלוי דראע נבנו כתשעים חדרים.

         הכוונה לעניים שבאו להשתתף בהילולה כדי להנות מחלוקה זו וכן לעניים שהיו גרים בכפרים שבסביבת הקדוש. החלוקה היתה מסודרת והעניים היו מתאספים לפי מוצא עירם. לפעמים היו אנשים לא־עניים מנסים להנות מחלוקה זו(ראה סיפור מס׳ 5.149 מפי מר מ׳ עמאר). במסמך־פטיציה, שאושר בבית־המשפט ונעשה בקזבלנקה ב־9 ביוני 1963, אנו שומעים בפעם הראשונה שלא רק עניים יהודיים מקבלים עזרה אלא גם עניים מוסלמים. והרי תוכן המסמך: ״אנו הח״מ, חוגגים מהעיר קזבלנקה שמבקרים מדי שנה בקבר של ר׳ דור הלוי רראע, מבקשים שהאדון יצחק אלמליח יטפל באופן בלעדי בקבר. אנו מכירים את מר יצחק אלמליח מלפני הרבה זמן. זהו אדם בעל מוסר, ישר ונאמן. אנו יודעים איזה עבודות הוא עשה במקום הקרוש וכן מה שעשה למען עניי האיזור, הן מוסלמים והן יהודים בהילולה האחרונה שבה הגיש מר אלמליח סעד לעניי האיזור, היו הן המוסלמים והן היהודים מרוצים והם הלכו מלאי סיפוק לביתם. כל אחד קיבל את חלקו בכסף ובמזון. מזמן לא קיבלו עניים אלה את חלקם״(במסמך מופיעות כחמש־עשרה חתימות וביניהן וו של נשיא הקהילה היהודית בקזבנלקה וזו של הנשיא ברבאט [מסמך זה שייך לאוסף הפרטי של המחבר).

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים במרוקו

לשם הבנה טובה יותר של פולחן הקדושים בקרב היהודים במרוקו, יהיה מן המועיל לערוך השוואה עם פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון־אפריקה, הידוע אף הוא בעוצמתו ובייחודו במסגרת העולם המוסלמי.

דרך השוואה זו ניתן יהיה להצביע על המשותף בפולחן של שתי הקבוצות וכן על המבדיל והמייחד כל קבוצה. בהעדר תיאוריה כללית להבנת הפולקלור היהודי המרוקאי, נוכל להניח בינתיים שתי הנחות:

1 . תופעות רבות הקשורות לשתי הקבוצות הן תופעות השייכות לעצם ה-  condition של פולחן קדושים כל שהוא, ואין לראות בהן, איפוא, אובייקט להשפעה מצד זה או אחר.

  1. לפי תיאוריית החיזוק, תופעות הקיימות בנפרד אצל היהודים והמוסלמים מתחזקות מעצם המגע בין שתי הקבוצות.

לצורך השוואה זו יש להעלות קודם כל בקווים כלליים את דמותו של פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בכלל. ״בהשפעת גורמים שונים, מקצתם פסיכולוגיים ומקצתם היסטוריים, התפתחה באיסלאם תופעת פולחן [הקדושים], שהתאזרחה עד מהרה בכל רחבי האיסלאם, אף־על־פי שהיתה מתנגדת לתפיסת האלוהות האיסלאמית, ואף רוח הסונה האמיתית לא היתה נוחה הימנה: בכמה שכבות של מאמיני האיסלאם עולה חשיבותו של אותו פולחן על זו של עיקר הדת גופה, והריהי משמשת עצם הצורה לפעילותה של תודעת האמונה בקרב ההמונים…״

פולחן קדושים זה, לפי דעת חוקרים רבים, הגיע לשיאו בצפון־אפריקה. אם נכונה אמרתו של ברגסון שהעולם הוא מכונה ליצירת אלים, הרי צפון אפריקה נטלה תשעה קבין מקביעה זו. מספר הקדושים הנערצים בצפון־אפריקה הוא גדול מאוד והמשיך להתרחב עוד בתקופתנו.

עיון מעמיק בפולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון אפריקה מעלה, לפי דעתנו, שתי עובדות. עובדה אחת היא הדמיון המפתיע, באספקטים רבים מאוד, בין פולחן הקדושים אצל המוסלמים ואצל היהודים, בעיקר במימד המעשי־טקסי שלו ובזיקתו לקדוש המת. קירבה זו עשויה היתה להביאנו לראות בפולחן אצל היהודים והמוסלמים שני פנים של אותה תופעה. העובדה השנייה היא, שארגון הפולחן במימדו החברתי, והכוונה בעיקר למסדרים הדתיים הרבים מאוד אצל המוסלמים בצפון אפריקה, וכן פונקציות מסוימות שהן בלעדיות למוסלמים, קובעים בבירור שלפנינו שתי תופעות מובדלות ונפרדות שהמרחק ביניהן רב.

הדבר הראשון החשוב שיש לציין הוא שרוב הקדושים המוסלמים הם חיים. אלה אנשים הנושאים בתוכם את ה״באראכה'״, המבוקשת כל־כך, במידה כזו ההופכת אותם לקדושים בעיני האחרים. בשורה הראשונה של נושאי הבאראכה נמצאים השורפה או השריפים, שהם צאצאי מוחמד מצד בתו פטימה. מספרם של השריפים, או אלה המכריזים על כך, גדול מאוד במרוקו והשפעתם רבה. נושאי באראכה אחרים הם צאצאי המראבוטים, קדושים שאינם שריפים אלא קיבלו את הבאראכה בדרכים אחרות. גם כאן עוברת הבאראכה בירושה. אמנם, כמו במקרה של השריפים, לא כל הצאצאים נושאים אותה מידה של באראכה ויהיו קדושים, אלא יש צורך במנה גדושה של באראכה, המוצאת את ביטויה בעשיית ניסים, כדי להפוך את נושא הבאראכה לקדוש. אצל היהודים אין תובעים בכלל קירבה לדמות תנ״כית או לדמות מרכזית אחרת ביהדות, ובודאי לא לשם הקניית מעמד דתי מיוחד, כמו השריפים לגבי מוחמד. אף־על־פי־כן, שמץ מהעברת הקדושה בירושה במשפחות מסוימות, כשבראש השושלת עומד קדוש בעל שם, אנו מוצאים במשפחות מועטות כמו משפחות אביחצירא, פינטו וכהן." גם כאן נהנים הצאצאים מזכות אבות, בגלל היותם שייכים לאותן המשפחות, אך לא כולם יזכו לתואר קדוש. אנו נמצאים איפוא, לפני תופעה דומה כשהפרופורציה שונה. בו בזמן שאצל המוסלמים זהו היסוד ליצירת המסדרים הדתיים אליהם נתייחס בהמשך, התופעה היא מדוללת מאוד אצל היהודים, ומופיעה במספר קטן של משפחות, ללא יצירת מסגרות כלשהן, ובוודאי שלא מסגרות הדומות למסדרים של המוסלמים.

איך, אם כן, נהפך אדם לקדוש? בהעדר שייכות למשפחת צאצאי מוחמד, עומדות בפני מוסלמי דרכים בדוקות אחרות כדי שייהפך לקדוש ויזכה להערצה מצד בני סביבתו עוד בחייו ו/או לאחר מותו.

דרך אחת היא העברת הקדושה ישירות מהקדוש לאדם אחר, שישא אז בבאראכה של הקדוש. מתוך אמונה שקדושתו של הקדוש מתפשטת לסביבתו הקרובה ולאנשים שבסביבתו, יזכה בקדושתו קודם כול שומרו, המוקאדם, המלווה את הקדוש בחייו ועם מותו ממשיך לטפל בקברו." גם מעריץ נלהב יכול לקבל קדושה בהעברה מהקדוש, אותה הוא יעביר לצאצאיו. אצל היהודים אנו עדים אמנם למקרים, שבהם זוכים השליחים או בעלי תפקידים בקבר הקדוש למעמד מיוחד, והאנשים פונים אליהם לעזרה, אך לא נתקלנו באף מקרה שהשומרים או השליחים נהפכים בעצמם לקדושים. גם במקרה של הקדושה לאלה לונה בת־כליפא, שטיפלה בר׳ יהודה גדול גלעד בחייו ובקברו לאחר מותו, שנראה לכאורה דוגמה של העברת קדושת הקדוש לשומרו, מסבירים היהודים שהיא נהפכה לקדושה, עקב מסירותה והתנהגותה המופתית, ולא היתה כאן, איפוא, העברה סתם מעצם הקירבה לקדוש.

קבוצה של קדושים מוסלמים שאין לה מקבילה אצל היהודים, היא קבוצת הקדושים הגיבורים, ה״מוג׳אהידין, שנלחמו נגד הנוצרים במאה השש־עשרה. קבוצה אחרת של קדושים התופסת מקום חשוב אצל המוסלמים ואינה ידועה אצל היהודים היא קבוצת המג׳נון, המג׳דוב והבחלול או מהבול, שהם המשוגעים והשוטים למיניהם המקורבים לאלוהים לפי האמונה המוסלמית. כמו במקרה של התחזות לשריפים, גם כאן המעמד המיוחד של אלה המציגים הפרעה נפשית, יצר משוגעים לפי הצורך, שנהנו מהטבות ניכרות בחייהם. מקרה אחד בלבד של קדוש יהודי, ר׳ ראובן אג׳ייני, שהציג מוזרות מסוימת שאפשר להגדירה כהפרעה נפשית, הועלה במחקרנו, אך אפילו במקרה זה, לא מצבו הנפשי, אלא העובדה שנבואותיו התקיימו תמיד, היא שהקנתה לו את התואר קדוש.

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו. יוסף אביבי.

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.

יוסף אביבי.

רבי סלימאן בן למעלוף – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי יצחק קורייאט – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי שלמה טאמצית – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יוסף ליברישא – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי מרדכי בן עטר – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי צמח בנבנישתי – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יהודה אבן ישראל בנבנישתי

רבי יהודה בנבנישתי

רבי שלמה בנבנישתי

רבי דוד בנשבנישתי בן ישראל

רבי יצחק בנבנישתי בן ישראל

רבי מאיר דילויה.

רבי יצחק בן רבי מאיר דילויה נפטר בשנת תע"א – 1711

רבי משה דילויה אחיו של רבי יצחק דילויה הנ"ל

רבי יהודה קשתיאל

רבי יוסף בן ממאן

רבי שמואל פילייאג'י

רבי יצחק פילייאג'י

רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה. נפטר בשנת תק"א 1741 מקובל ידוע, כתב שאלות ותשובות, הגהות על שלחן ערוך ועל ספר האר"י

רבי שלמה אזולאי

רבי שלמה עמאר, חברו של רבי אברהם אזולאי, נפטר בשנת תצ"ה – 1735.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה אזולאי.

רבי יעקב בן חיים, חתום על פסק דין בשנת תס"ט

רבי אברהם בן מאמאן, נפטר בשנת תצ"ג – 1733. 

רבי דוד בן מאמאן, חתם על אגרת בשנת תקי"ג – 1753.

רבי שלמה בנבנישתי, חתם על פסק דין ממראכש בשנת תע"ה – 1715.

רבי חיים בנבנישתי בנו של רבי יצחן בנבנישתי בן ישראל הנ"ל. חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יצחק בנבנישתי בנו של רבי אברהם בננישתי

רבי ישעיה הכהן, חיבר, יחד עם רבי יעק פינטו פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר, חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יעקב פינטו, חיבר, יחד עם רבי ישעיה הכהם, פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר. הגהותיו על ספר האר"י נדפסו ב " שערי בינה ".

רבי אברהם פינטו אחיו של רבי יעקב פינטו

רבי מרדכיבן אלבחאר

רבי ראובן אלמליח

רבי יעקב חיונה. העתיק את " לקט שושנים ", פירושם של רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב פינטו על ספר הזוהר. כתב יד ניו יורק. העתקת הספר על פי הקולופון נשלמה ביום ו' בשבת ח' ימים לכבליו שנת אתחנן לפ"ק ( תק"ט – 1748. )

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-הרב דוד עובדיה

כל מסדרי הדורות שראיתי יחסו הגירוש לשנת רנ׳׳ב (1492), זולתי הרב רבי יוסף שווארץ שיחס הגירוש לשנת רנ״ו (1496). ובשביל שיש בדבריו חדשות שיש לנו חפץ בידיעתם אעתיק כל לשונו. וז״ל בספר דברי יוסף בחלק

פאס וחכמיה

התשובות שאלה נ״ט. ובעת אשר עלו הישמעאלים (סאראסיני הערביים מאמיני מחמד) על ארץ אפריקא תפסו גם חבל עם מוריאש ובאורך הזמן בשנת 4471 לבריאה (1711) יצאו מהארץ ההיא ועלו לארץ ספאניא וכבשו כמעט כל הארץ ולקחו מיד העם הגאטהי המערביים (וועסטגאטהן) יושבי ומושלי הארץ והישמעאלים אלה יושבי ארץ ספאניא הם הנקראים בספר דברי הימים בשם מויאר, והיתה הארץ תחת ידם כמעט משך זמן ח׳ מאות שנה עד מלוך מלך פערדינאד בשנת 5251 ונלחם עמהם כעשר שנים ולקח כל הארץ מידם ומהם עלו מן הארץ ארצה אפריקא לחבל ערי פאם ומראקש ומהם נשארו שם ונקראים בלשון ספאניא מוריסקוס. והמלך פיליפפי השני לחץ אותם וגרש בשנת (5331) מאה אלף מהם עד שבשנת (5370) תחת משלת פיליפפי השלישי כשלחם כלה גרש גרשם ועלו במלליאן אחד למדינה אפריקא.

והנה הם מאמונת הישמעאלים ועם ספאניא הנוצרים שנאום ותמיד בזזו וקללו אותם עד ששם מוריסקה היה להם למשל ולשנינה לבזות איש את רעהו בשם זה. ויהי (וי היה) כאשר הוגלתה הגולה גולת ירושלים אשר בספרד ויתגרשו כל בני ישראל משם בשנת הרנ״ו (1496) לבריאה וישבו בארץ ובמלכות טורקיה וארץ הקדושה נשאר שם זה בפי בני אמונתינו לבזות איש את אחיו מורישקה (חומרי המקום אשר יצאו משם) אשר שמעו ולמדו מפי העמים אשר ישבו בני ישראל ביניהם. ועד היום קוראים האיש והעם המוני (פאבל) בשם זה מורישקה עכ״ל הצריך.

והרבנים שבאו לפאס בגירוש קאסטיליא תיקנו כמה תקנות ונמצאים אצלינו בחתימם ידם. וכבר נדפסו בספר כרם חמר חלק ב׳. והתקנה הראשונה כתובה בלשון לעז בחדש סיון משנת רנ״ד (1494) לפ״ק וחתום בה משה אלברהניץ משה ממון, יצחק צירויה, בנימין בר יוסף גבאי.

בזמן הגרוש היה מהר״י בירב רבו של מדן בית יוסף רב בפאס, וז״ל הרב קורא הדורות, אחר שדבר על גירוש ספרד כתב וז״ל, גם בזמן ההוא היה הרב המכונה בירב גם הוא היה מגירוש קאסטיליא ממתא מקדם ממלכות טוליטולא והיה ממשפחת מרמראן מבני ממנוגיל והיה מגדולי תלמידי הר״י אבוהב ולכך כשמביא הרב בית יוסף דבריו בטור אורח חיים, אומר כתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב להיות רבו של רבו. וזה הרב מהר״י בי רב בזמן גירוש ספרד יצא מקאסטיליא והלך לפיס, ומפיס הלך למצרים וישב שם קצת ימים, ואחר ׳כך הלך לארץ הצבי צפת תובב״א. ושם בצפת הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים וגדולים בחכמה. והרי לך דבריו מ״ש (מה שכתב) בענין הסמיכה בהתוכחו עם הרב הכולל כמוה״ר לוי בן חביב, והובאו דבריו שם בספר מהר״ל בן חביב בדף רצ״ח ע״א וז״ל אחר זה כתב בתנאי המתמנה שצריך שיהיה בקי גדול וקדוש לה׳. וגם בזה תמהתי עליו שתהלות לאל יתברך מיום הגירוש והגזירות שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל, ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל העולם, והייתי אז בן י׳׳ח שנה, ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים, ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי השי״ת ונתעסקתי בתורתו. לכן אני יודע שמצד הקדושה כל השומע יאמר כל מן דן סמוכו לנא וכר, תהלות לאל, עכ׳׳ל הצריך.

ויש לתמוה  היאך אפשר שיהיו בפאס חמשת אלפים בתים, שהרי בזמן מהר״י בי רב שהיה מן המגורשים, היו כבר היהודים בהאלמללאח, שבשנת קצ״ח נתגרשו מפאס לבאלי להאלמללאח, והאלמללאח אנו רואים בזמן הזה שהוא מבונה תחתיים שניים, הלואי יכיל בתוכו ארבעה עשר מאות וחמישים בתים, לזה צריכין אנו להציג מה שנמ״ך (שנמצא כתוב) אצלינו בקונטריס דברי הימים כתב יד וז״ל, היום הזה יום ה׳ י׳ בטבת משנת התפ״ד (דצמבר 1724) ומשנת התפ״א (1721) היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים, והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו בה כל עיקר עד שיבשו האילנות הזתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחטה הולכת ומוספת בכל שנה, ובשנה שעברה היא התפ״ג (1723) ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן היתה שווה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לסחפא ב״ם ד״ת ללמוד. (סחפא ומוד הם כלי מידת) ובכל שנה ושנה היו מתענים שני וחמישי ושני שלוש של שלוש ועד עצירה גדולה לא הגענו אבל בשנת התפ״ג ליצירה הנ״ז עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא אחר כך וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר בי, ג׳ ימים, ומראש חודש ניסן עד ערב פסח, וירדו השערים, והיתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו״מ (ותכף ומיד) חזר ׳ומוסיף ועולה עד היום בעו״ה (בעונות הרבים) יום י׳ בטבת משנה הנ״ז הוא שוה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא. הי״ת יאמר די לצרותינו, ויאיר אפילתינו.

אורה של ירושלים-פרקים ממסכת חייו המופלאה של שר הדתות והיראה-הרב שלום משאש זצוק"ל

ב״ה, ירושלים י׳ בתמוז תשד״מ

לכבוד הגאון האדיר הרב שלום משאש שליט״א

הרב הראשי לירושלים וראש אבות בתי הדין

רחוב איתמר בן אבי 5, ירושלים.

מורי ורבי.

הנני בא בזה לברך את מעכ״ת לרגל הכתרתו כחתן הפרס ע״ש הרב י.ל. הכהן מימון ז׳׳ל שניתן לו ע״י מוסד הרב קוק ו״יד הרב מימון״ כאות הוקרה והערכה על ספריו התורניים המשמשים את הדור הזה והדורות שיבואו הנלמדים ע׳׳י ת״ח, תופסי בית המדרש, ואברכים המצויינים בהלכה.

ספריו הקנו לו שם עולם כאחד מפוסקי הדור המשיב באומץ ובבירור על כל שאלה ומקיים את הצו ״לא תגורו מפני איש".

אני גאה על כך שהיתה לי הזכות להביא מגלות מרוקו את כבוד הרב ובני משפחתו לכהן פאר כרבה הראשי של ירושלים. עיר המקדש והאלוקים, בירת ישראל נצחית, שהשכינה לא זזה משם מעולם. במשך השנים שכבוד הרב מכהן בתפקידו הרב ובנשיאותו האצילה, זכתה ירושלים וכל הארץ למנהיג רוחני שבאישיותו מתגלמים כל הערכים הנפלאים שעם ישראל מצפה ממנהיגיו.

כשמו כן הוא • אוהב שלום ורודף שלום, מקרב הבריות לתורה ולחסד, מפיל מחיצות ׳עושה למען אחדות ישראל על כל שבטיו ועדותיו.

בתקופה קצרה מאז התחיל כהונתו רכש כבוד הרב ידידים ומעריצים במאותיהם יבאלפיהם ללא הבדל מפלגה או תנועה, והכל חפצים בקרבתו ושוחרים לפתחו. יהי רצון שבורא עולם יזכה אותו ואת בני משפחתו לראות בבנין ירושלים ובנחמת ציון ויזכו לשבת בטח בארצנו עד לביאת גואל צדק אמן.

יתן לו הקב״ה כח ובריאות להמשיך כהונתו ברוב פאר והדר, להשכין שלום ואהבה בציבור ויפיץ מעיינותיו חוצה עוד שנים רבות לתפארת התורה ולומדיה. יזכה לאיחוד ?משפחה בתוככי ירושלים ויחד עם הרבנית יראו דור ישרים יבורך.

תלמידו ומעריצו גדליה שרייבר

ראש המועצה הדתית בירושלים ומנכ״ל משרד הדתות, מלפנים.

ורצוי לכל אחיו

הכנסים הרבים שהרבו להזמינו, וביתו ומשרדו שנהפכו למרכז ולתל תלפיו־ת, ועשרות מכתבי תהילה וידידות ששיגרו לו גדולי הרבנים על ספריו שיצאו לאי־ כשנה לאחר שהגיע לירושלים, יוכיחו שרבנו היה רצוי לכל אחיו.

זקנה של ת״ח בארץ ישראל

ברבנו ראינו את מה שאמרו חז״ל במסכת שבת דף קנב. ״תלמידי חכמים ככל שמזקנים דעתם מתיישבת עליהם״ בנוהג שבעולם אנשים מסיימים התפקידים הרמים בהם הם מוחזקים בהיותם בגיל 65 – 70, אמנם רבנו בגיל 70-65 החל בתפקיד הרם רבה של ירושלים, ומילא אותו בהצלחה ביותר מן המשוער.

ירושלים של זהב

היה מרבה לשבח את ה׳ שזיכהו לכהן כרב בירושלים דדהבא וקרתא דשופרייא, שלא חלם ולא פילל שיזכה לדבר כזה. ושעי״כ יכל להגשים את שאיפותיו ולהתעלות בתורה גם לעת זקנה ושיבה, רבנו הרגיש במוחש את קדושת הארץ במיוחד, (ומקובל בידינו, שהרגשה זו רק אנשים זכים וטהורים מרגישים אותה.) וכפי שהיה אומר שתורת א״י אין לדמותה לתורת חו״ל, ושבארץ יש יותר ישוב הדעת, ופעמים אף הפליג לומר ׳בארץ ישראל יש ישוב הדעת בחו״ל אין ישוב הדעת׳. בהקדמתו לספרו שמש ומגן ח״א ביטא זאת ברגשותיו הנובעות מלב טהור, וז״ל: וגם לעת זקנתי לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי, עזרני וזיכני עוד לחבר ספרי זה ׳שמש ומגן׳ כולו תורת ארץ ישראל, אוירא דא״י מחכים, אין תורה כתורת א״י, זה בית אלקים וזה שער השמים להוריד שפע הדעת והחכמה והתבונה לדבקים בה, המוח מתפתח, והיה כל העקוב למישור.

מלך בכיפה

וזה לשונו של רבנו במאמר לחג הפסח: חייב אדם לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה בשמחה, כי אין רע יורד מן השמים, בגשמיות וברוחניות, וכל דעבדי מן שמיא, לסב עבדי. ומבשרי אחזה אל וה, בעלייתי ארצה, בזמן שהייתי במרוקו, מלך בכיפה. ובאתי בסגירת עיניים לארץ, בלי לחשוב להיכן אני בא. וכמעט קרוב לחודש לא שכבתי היטב, אבל דברי חז״ל הנ׳׳ל הם היו תנחומי ליבי, ונתקיים בי הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כי אוירא דא״י מחכים, ונתקיים בי ״למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם… כן יגמור בעדי לטובה ויחזקני ויאמצני להפיק זממי בתורה ובעבודה. (מתוך החוברת כצאת השמ״ש)

פעמים רבות היה משוכנע שרק בזכות קדושת ארץ ישראל זכה למצוא פתרון לשאלות שנתקשה בהן בחו״ל. רבנו זצ״ל הזכיר כמה פעמים שהזכות שזיכהו ה׳ לישב בירושלים, ודאי לו שאין זה מזכויותיו אלא בזכות אבותיו שאהבתם לארץ ישראל היה גדולה, עד שהיו מוכנים למסור את נפשם עליה, וכפי שהזכרנו שאבי סביו לפני יותר מ – 160 שנה (שנת תר״א) מכר את כל רכושו והחל לעלות לא״י, אלא שמחמת שהיתה מלחמה בדרך הוכרחו לחזור לעירם.

להורות לפניו גושנה

בהקדמה לספרו תבואות שמש ח״א עמוד 24 כותב רבנו: וטפלתי בהוצאת ספרי זה בבואי לארץ קודם שאטפל בדירתי, שעד עתה (שנה לאחר בחירתו) לא זכיתי עדיין לדירה קבועה בארץ, ומטלטליי וספריי אין איתי, וכן מצינו במדרש ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו גושנה – לבנות לו בית תלמוד. עכ״ד. כתב זה רבנו, כדי ללמדנו שהדבר הראשון שיעשה האדם הוא שיטפל בצרכי שמים ואח״כ יטפל בצרכי עצמו.

 

נקודת אושר

כפי שסופר לעיל, שאחד הפעילים הנמרצים שפעלו לבחירתו של רבנו, היה ראש המועצה הדתית ירושלים מר גדליה שרייבר שיחי, ואף זכה לשהות במחיצתו של רבנו זצ״ל במשך שלוש שנים, שנים של פעילות פוריה ומבורכת, ומה גדולה היתה הערצתו לרבנו, אשר ראה בו דמות רבנית אצילית במיוחד, ומידי יום היתה שמחה מציפה אותו בזוכרו שהוא היה מהגורמים שרבנו יטול העטרה לראשו, וזאת נוכל לראות במכתב פרידה שכתב מר שרייבר לרבנו כשסיים את תפקידו במועצה הדתית. וזה לשון המכתב:

ב״ה, כו׳ תשרי תשמ״א

כבוד הרב הראשי לירושלים וראב״ד הרב שלום משאש שליט״א

עם פרישתי מכהונתי כראש המועצה הדתית, אני מנצל הזדמנות זו כדי להודות לך מקרב לב על אותן השעות היפות ששהיתי במחיצתך.

היתה לי תקופה זו לחויה ולהתרגשות, שאבתי בכל רגע השראה ורוחניות,

והתבשמתי מדבריך.

אם יש מושג של אושר בחיים, הרי בחירתך, היתה לי נקודת אושר וסיפוק.

 אולם לשיא אושרי הגעתי בתקופה שלאחר בחירתך, כשנוכחתי לדעת שהתקוות לבואך מומשו מעבר לכל ציפיותי, וכי הבאת ברכה וקרן אור

לירושלים.

חזק ואמץ בהנהגת העם והצלח לראות בהגשמת כל ציפיותך.

החותם בברכת ירושלים גדליה שרייבר המנהל הכללי של משרד הדתות

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

הבניינים השונים שייכים לאותו ערך-שורש. סדר הבניינים הוא פעל, פיעל, הפעיל, התפעל ונתפעל. |י־ד-י. 1 הודה — הודה באמת: יכון מודה באיין עמל דנוב = יודה שעשה עבירה (ש״צ א 4). 2 הודה — לשון הודיה: יכון מודה עלא כל חאזא ־ יודה [לה׳] על כל דבר (מ״ב יד, א). 3 התוודה, אמר וידוי: יקולהום ויכון מתודה עליהום = יאמר אותם [את העברות שהוא עשה] ויתוודה עליהם (ק״מ מא, סג ע״ב).

|ג-ל־י — 1גָלָה:כאנו גולים מן האד למודע להאדא = היו גולים [=נודדים] ממקום זה לזה (ש״צ א 4). 2 התגלה: נתגלה לו האדאך רוח גיר פלחלום ־ נתגלתה לו אותה נשמה רק בחלום (סמ״נ, עמי 10).

סדר הבניינים בפעלים המשוקעים הוא: הבניין הראשון f3el, והסביל(לא פעיל, לא אקטיבי) שלו tf3el הבניין השני f33al   f33el והסביל שלו tf33l – tf33a

ז-כ-י – זכאת  zkatחתא ראתו = זכתה עד שראתה אותו (ש״צ ב 1). 2 fe33a – זיכה: זכאה הקב״ה חתא שאף אולאד אולאדו ־ זיכה אותו הקב״ה עד שראה את בני בניו(ש״צ א 3).

הצירוף הפועלי הוא צירוף הכולל פועל ומילת יחס או צירוף של שני פעלים או צירוף שבמרכזו עומד פועל.

צירופים הכוללים פועל ומילת יחס רשומים תחת הערך של הפועל ונוהגים כצירוף חופשי, דהיינו רישום נוסף ביתר מרכיבי הצירוף או במילה הראשונה שלו: |ג־ז-ר: גזרו עליו באס יכון יחטב לעוואד = גזרו עליו [־־נגזר דינו] שיהיה חוטב עצים (מ״ב לח, ג).

ק-ט־ר-ג: מלאך כא יכון מקטרג עליו ־ מלאך מקטרג עליו(ש״ח 106). |על. (גזרו עליו, מקטרג עליו, קורע עליו, שכינה שורה עליו}.

|ע-ל-ם — נעלם: אוראלו כלסי ונעלם ממנו = ;אברהם אבינו] הראה לו הכול ונעלם ממנו(ש״ח 55). |מן. [נעלם ממנו],

גם הצירופים האחרים רשומים תחת הערך של הפועל העיקרי, אבל הם נוהגים כצירוף קבוע, ובדרך כלל אין להם אזכור נוסף |א־כ-ל: שבעו מליח אכול והותר = שבעו היטב אכול והותר (סמ״נ, עמי 6).

|א-ב-ד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת = [על -אדם לחשוב מה הוא עושה] ולא יזיק לעצמו, ויהא מאבד עצמו לדעת (מ״ב, פתיחה ב, עבי• 16).

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה- מיכאל אביטבול-צפון אפריקה בימי וישי

מחנה בדו, שהוקם סמוך לסידי בן־אל־עבאס, היה אופיו מיוחד במקצת, משום שנועד לשמש מחנה־ריכוז לחיילים אלג׳ירים ממוצא יהודי. שנה לאחר שביתת־הנשק, נשלחו היהודים האלג׳ירים משנתון 1939 ששירתו ביחידות סדירות שונות למחנה בדו. שם היו ליחידה מיוחדת, שכונתה ׳קבוצת העובדים היהודיים׳(.1.ד.0), ומעמדם הושווה במארס 1942 לזה של העובדים הזרים: מדיהם הצבאיים נלקחו מהם, ובמקומם קיבלו תלבושות אזרחיות שחורות. כל העת נאלצו לבצע עבודות קשות ביותר, בפיקוח ה׳לגיון׳.

מחנה גילפה באלג׳יריה — ובו 700 עד 1,000 אסירים — היה כנראה המחנה המאוכלס וה׳קוסמופוליטי׳ ביותר בצפון־אפריקה. מראשית הפעלתו בשנת 1939, נכלאו בו ספרדים, צרפתים וכן בריטים, פולנים, צ׳כים וסובייטים. באפריל 1941, שלחו למחנה זה, לאחר שהות קצרה בבוסואה, אסירי מחנות ורנה, גור וארז׳לס, שבצרפת.

המחנה שנמצא כ־500 מטרים מן העיירה ג׳לפה, היה בפיקודו של אדם בשם קאבוש, שבחר את עוזריו מבין האסירים הפליליים או האנארכיסטים הספרדים, שכונו ׳ראש מחנה'. הללו נהגו להתעלל באכזריות באסירים, שחולקו, עם בואם, לפי ארצות מוצאם; היהודים קובצו יחד באיזור נפרד. עד 1942, אוכסנו האסירים באוהלים, 12 עד 20 נפש באוהל. בקיץ כמו בחורף, בטמפרטורות שנעו בין 60 ל־10 מעלות, שכבו האסירים על הריצפה, על שכבת קש דקה.

לבד מעבודות תחזוקה במחנה, הועסקו האסירים במשימות שונות בעיירת גילפה, כגון בניית אולם לחגיגות, בית־חרושת לסבון, שתי מלבנות, מפעל לסיבי־אלפה, לייצור סנדלים, מחצלות, סלים ושיקים, שהוקם במחנה עצמו.

תנאי ההיגיינה היו קשים מאוד: במהלך הקיץ של שנת 1941 הפילה מגיפת טיפוס כשלושים חללים מבין האסירים. את הטיפול הרפואי עשו רופאים אסירים, שעבדו בהשגחתם המתמדת של קאבוש ועוזריו, ונענשו על כל ׳חולשה׳ הקטנה ביותר כלפי החולים.

העונש הרגיל היה מאסר במבצר קאפארלי, כשני קילומטרים מן המחנה. בבית־הסוהר היו תריסר תאים ששטחם כ־3 מטרים־רבועים כל אחד. וכך תיארם אסיר לשעבר:

בכל תא הצטופפו עד שלושה אסירים. לא ניתנו מזרנים ואסור היה להביא לתא יותר משמיכה אחת. כן נאסר לעשן ולקרוא. תאורה לא היתה. לא היו יציאות להליכה. המזון היה מורכב מ־150 גרם לחם ליום ושני ספלי מרק, תמיד ללא בשר. בחורף קפאו האסירים, שכן שמשות החלונות שמתחת התקרה היו מנופצות… מקץ ימים ספורים, נלקחו האסירים ישר אל המרפאה או אל בית־ החולים.

מחנות מיסור, בו־ערפה, עין־אל־אוראק ופום־אל־פלאח שבמארוקו נראו כמכלאות לעבודת־פרך לכל דבר. במחנה ברמת היו, ערב נחיתת בעלות־הברית, 400 אסירים, כולם יהודים, מתנדבי־גיוס לרוב. בבו־ערפה ובפום־אל־פלאח, קבע התקנון עונשים חמורים על אלה אשר ׳אגב פגיעה בכללי הכנסת־אורחים והכרת־תודה, עסקו על אדמת צרפת בפוליטיקה, תהיה אשר תהיה, בחבלה בעבודה, בהסטה לשביתה ולמרד׳.

במחנה־העונשין שבעין־אל־אוראק היו, בסוף 1942, כמאה אסירים, ורבים מהם נכלאו בו בשל עברות שונות, מהסטה פוליטית ועד סירוב לעבוד ביום חג יהודי. העונש הרגיל ביותר היה עינוי ה׳קבר׳, שעלה בחיי אסירים רבים.

מה היה מספר היהודים הזרים שהוחזקו במחנות־העבודה בצפון־אפריקה? אין אפשרות להעלות השערה כלשהי, לפי שהמספרים הנזכרים בתעודות קטועים למדי ואין דרך להתאים ביניהם. לפי המשוער, מספר המתנדבים היהודים שנמצאו בצפון־אפריקה בעת שהופעלו המחנות היה כאלפיים. למספר זה נוספה במשך החודשים הבאים כמות לא ידועה של אסירי המחנות בדרום־צרפת, חלק מנוסעי ה׳מונטה ויזו׳ וה׳אלסינה׳, ועוד כמה אנשים, שמספרם לא־מוגדר, שנלקחו ממחנות הפליטים, כגון סידי אל־עייאשי. בין כך ובין כך, למחרת הנחיתה של בנות הברית, פרסם השבועון הניו־יורקי בשפה הגרמנית Aufbau את הנתונים הבאים, על מספר האסירים במחנות מארוקו ואלג׳יריה:

400 סעידה 400 ברגנת
400 קולון־בשאר 400 מנגוב
200 כידון 5 200 בו־ערפה
200 חג׳ראודמ׳גיל 150 עין־אל־אוראק
200 ברואע׳יה 500 עין־פות
600 גילפה 450 סידי אל־עייאשי

בסך־הכול 2,100 אסירים במארוקו ו־2,000 אסירים באלג׳יריה.

סוף פרק חמישי " צפון אפריקה בימי וישי"

הגדת היתלר-אבישי בר-אשר-פעמים 114-115

 

ורב                                                      ורב

וכתיר פחאל מא קאל לפסוק                      ורב, כמה שנאמר

למלאיין דלעצכר מוזודא לחדרתך               מיליוני חיילים מוכנים לעינַיִך

וכתתרתי וכבברתי טאנגאת לזררתך            ותרבי ותגדלי, טנקים בשבילך

רופלאניס יתצוובו פלאמריך ויזיו                מטוסים נכונו באמריקה והגיעו

ורוסייא בלכדמא מגוודא                          ורוסיה מנצחת על המלאכה

 

וירעו                                                   וירעו

 

וקבבחו לינא ליליריין                             וירעו אותנו ההיטלריים

פחאל מא קאל לפסוק                             כמו שנאמר

ועדדבונא ורסמונא בטראף צפרין              ויענונו ויסמנו אותנו בטלאים צהובים

 

וירעו                                                  וירעו

 

וקבבחו אילנא פחאל מא קאל לפסוק         וירעו אותנו, כמה שנאמר

לגנס דליהוד קוי עלינא                           הנה עם היהודים רב ועצום

אראו נתכייסו ןנזליוה מן הינא                 הבא נתחכמה לו ונגלהו מכאן

ונכתתרו מעאה לא סאנכיים כולון פינא      ונרבה עמו את הגיס החמישי בתוכנו

ויתכללתו חתתא הומא מעא כארהיננא       ויתערבו גם הם בשונאינו

ויכבברו לינא די יסיר פי כול ארד             ויודיעו לנו את אשר יקרה בכל ארץ

 

ויענונו                                               ויענונו

 

ועדדבונא                                           ויעוננו

פחאל מא קאל לפסוק                           כמה שנאמר

וזעלו לגלותיי פחומתנא                        וישימו עלינו שרי מחוז בשכונתנו

ולאגיסטאפו תעדדב פכדמתנא                והגסטפו מתייגע לענותנו בסבלותינו

ובנאו כאמפ דל כונסתראסיון                 ויבנו מחני ריכוז

פלקיהרא די בירלין                              בברלין הארורה

 

ויתנו                                                ויתנו

 

ורסמונא בטראף צפרין                         ויסמנו אותנו בטלאים צהובים

פחאלמא קאל לפסוק                            כמה שנאמר

ורסמו לא גיסטאפו ולאד ישראל בלבראצאר   ויסמנו הגסטפו את בני ישראל ברצועות יד

 

ונצעק                                                           ונצעק

 

וגייטנא ילא רוזוילת תבארך שמייתו                   ונצעק אל רוזוולא יתברך שמו

פחאל מא קאל לפסוק                                      כמו שנאמר

מאת האמבורג וטלע היטלר פמככלייתו                וימת הינדנבורג ויעל היטלר במקום חורבנו

ותנההדו ולאד ישראל מן חעראב וגיטו                 וייאנחו בני ישראל מן העינויים ויזעקו

ושמע גיתתהום רוזוילט מן לכדמא                      וישמע שוועתם רוזוולט מן העבודה

 

וישמע                                                           וישמע

 

ושמע רוזוילט גיתתנא                                      וישמע רוזווילט את נאקתנו

פחאל מא קאל לפסוק                                      כמה שנאמר

ושמע רוזוילט גיתתהום                                    וישמע רוזווילת את נאקתם

הווא ושורשיל תפככרו חסיפתהום                     ויזכרו הוא וצ'רצ'יל את תאוות נקמתם

מעא לינגליז, ומעא לאמיריך ומעא סתאלין           את האנגלים ואת האמריקנים ואת סטאלין

 

וירא                                                          וירא

 

וראו גבננא זמיע לגנוס די כאי יערפו דרך ארץ     ויראו את עָנְיֵנו כל העמים שיודעים דרך ארץ

פחאל מא קאל לפסוק                                      כמה שנאמר

סאפו לעדאב די מדדבין ולאד ישראל, וחננו עלינא 

ויראו את העינויים אשר מתענים בני ישראל וירחמו עלינו

 

ואת עמלנו                                                  ואת עמלנו

 

וסקאנא למראייר האדו לולאד                        ואת עמלנו – המרורים , אלו הבנים

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

וצצר היטליר לזמיע לאגיסטאפו ליקול             ויצו היטלר את כל הגסטפו לאמור

זמיע ליהודי די תקבדו תרמיוה פזזיר                כל יהודי אשר תתפסו אל הסיד תשליכוהו

ותזיבו נאס יתפררזו                                     ותביאו אנשים להסתכל

 

ואת לחצנו                                                ואת לחצנו

 

וחצלאננא די חצלנא פידיהום                        ואת לחצנו, שנלחצנו בתוכם

פחאל מא קאל לפסוק                                  כמה שנאמר

חתתא ואחד בלמחננא מא פיהום                    וגם מְרַחם אחד אין בהם

מן סגירהום חתתא לכבירהום                        מקטנם ועד גדולם

 

ויוציאנו                                                    ויוציאנו

וכרזזנא זיניראל דו גול                                ויוציאנו הגנרל דה גול

לאייס עלא ייד לגיר                                    לא על ידי מלחמה

ולאייס עלא ייד לאבאל                                ולא על ידי לאוואל laval

ולאייס על ייד דורין                                    ולא על ידי דוריו

אילא זינראל דו גול. בוקארו ובקוותו              אלא הגנרל דה גול בכבודו ובכוחו

פחאל מא קאל לפסוק                                  שנאמר

ודוזת פארד פראנסא פלילא האדיך                 ועברתי בארץ צרפת בלילה ההוא

ודרבת נאזי מן סגיר חתתא לכביר                  והכיתי את הנאצים מקטן ועד גדול

מן בנאדם חתתא לבהמה                              מאדם ועד בהמה

ופזמיע לכבאר די היטליר                             ובכל בכירי היטלר

נעמל שראייע אנא דו גול                             אעשה שפטים, אני דה גול

 

ועברתי                                                    ועברתי

ודוזת פארד פראנסא פלילא האדיך, ודרבת זמיע נאזי    ועברתי בארץ צרפת בלילה ההוא והכיתי כל נאצי

אנא ולאייס לאבאל                                                אני ולא לאוואל

ועמלת שראייע פהיטליר אנא ולאייס דורין           ואעשה שפטים בהיטלר, אני ולא דוריו

אנא גו גול אנא ולאייס אכור                              אני דה גול, אני הוא ולא אחר

 

ביד חזקה                                                    ביד חזקה

בייד קוייא האדא טאנג                                   ביד חזקה, זה הטנק

פחאל מא קאל לפסוק                                    כמה שנאמר

פחאל אילא סכט אללאה זאייא בלקווא               כחרון אף אלוהים בא בכוח

כא ידכל פלכיל פלחמיר, פזמאל ופלבגר            חודר בסוסים בחמורים בגמלים ובבקר

טאנגאט קויין בזזאף                                      טנקים חזקים מאוד

 

ובזרוע                                                      ובזרוע

 

ובדרע ממדודא האדי למיתראיוז                     ובזרוע נטויה, זה המקלע

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

ולמיתראיוז כול עסכרי פידו                           והמקלע בידי כל חייל

מוזזדהא עלא לאלימאן                                  מוכן כנגד הגרמנים

Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats

2 – Les puissances étrangères enveloppaient leurs accusations sous une couverture humanitaire. Mais en réalité, elles n'étaient guère sincères. Leur but consistait en fait à briser la cohésion qui existait entre les juifs marocains et leurs concitoyens musul­mans et à semer l'aversion et la divergence entre deux clans, cherchant des prétextes qui justifieraient leurs interventions dans les affaires internes du Maroc. La vanité de leurs accusations transparaissait ainsi :

2.1. Ces puissances qui n'ont cessé d'élever leurs voix pour sauver les juifs du Maroc de « l'injustice et du mépris », n'étaient guère sincères et agissaient selon la loi du profit quand elles accordaient leur protection. Les points suivants le prouvent :

À l'occasion de la Fête du Trône de l'année 1944, au moment où le Maroc entier criait sa volonté d'indépendance, le roi Mohammed V reçut une délégation des juifs de la capitale, Rabat, et s'adressa à eux, d'après un rapport confidentiel adressé à Paris par la Résidence Générale, en ces termes : « Vous êtes mes sujets au même titre que les musulmans et pour cela je vous salue et je vous aime. Soyez sûrs que vous trouverez toujours auprès de moi toute l'aide dont vous aurez besoin… Je vous répète que je suis décidé à vous garder comme à vos frères musulmans, la même considération et la même solli­citude. Cette fête est notre fête commune. » [D'après Germain Ayache, « Mohammed V et les Juifs du Maroc », Conférence internationale au sujet de « Mohammed V le Leader »/16 au 20 novembre 1987, pp. 120-121.]

Certaines puissances supprimaient de leurs registres des juifs qui jouissaient auparavant des avantages de leur protectorat. Ainsi, le consul de France, Monsieur Nagiard, élimina en 1890 du protectorat de son pays quatre juifs de Safi : Ishaq Ohayon, Haroun Boukdada, Nessim Liwy et son frère Ishaq, pour l'évidente raison qu'ils étaient pauvres, chômeurs et qu'ils ne pouvaient être d'aucune utilité.

Les puissances étrangères choisissaient exprès leurs « protégés » parmi les juifs fortunés, instruits et ayant une grande expérience dans le commerce, pour en tirer le maximum de profits, en s'infiltrant dans l'économie du pays. On trouve dans une correspondance du doyen du corps diplomatique à Tanger, le ministre plénipotentiaire britannique Drummond-Hay, en 1879, littéralement : « Les Marocains juifs qui ont acquis la protection habituelle sont choisis parmi la classe juive nantie. »

Jusqu'en 1879, les juifs sous protectorat consu­laire étaient une minorité, représentant environ mille cinq cents juifs fortunés avec leurs familles. Ce nombre représentait moins de 0, 75 % de l'ensemble des juifs du Maroc, estimés à deux cent mille âmes lesquelles en majorité « n'ont jamais profité des avan­tages de cette protection étrangère ».

Les puissances étrangères qui élevaient la voix pour « protéger » les juifs du Maroc, ont de tout temps dissimulé leur haine envers ces derniers, à l'exception de la France qui a contribué à libérer la minorité juive. Pour la plupart de ces pays, le fana­tisme religieux et les mauvais traitements de la population juive faisaient partie de la « pratique religieuse » parce qu'ils accusaient les juifs de l'assassinat du Christ. Même la France, pourtant libérale, a continué jusqu'au XIVe siècle à souffrir de l'antisémitisme. La meilleure preuve en fut la célèbre condamnation de Dreyfus. Au cours du jugement de ce juif innocent, la population française criait de toutes ses forces, attribuant aux juifs les pires et les plus vils qualificatifs, et appelait à leur éradication. Cela poussa Hertzl qui suivait l'affaire en tant que journaliste, à créer le sionisme et à rechercher un pays pour la diaspora juive européenne, pour échapper à l'antisémitisme qui s'était implanté dans les esprits européens rendant l'intégration des juifs impossible. Il pensa que la seule solution consistait à trouver un pays pour les juifs.

Les puissances européennes ont largement participé aux malheurs et à la faiblesse du Maroc, dans sa sécurité, dans son économie et dans sa puis­sance militaire. Ajoutée à cela, la multiplication des injustices et des abus des responsables – gouverneurs et caïds -, qui croyaient que leur tyrannie pouvait contenir la situation catastrophique avant qu'elle ne leur échappe et que les structures de l'État déjà ébranlées ne s'écroulent entièrement. Le feu de leurs abus n'atteignit pas uniquement les juifs qui ne furent pas seuls à en souffrir : ils étaient logés à la même enseigne que les musulmans. Les droits des deux communautés étaient spoliés, leur honneur bafoué et nul ne pouvait les préserver des injustices des responsables. Ils n'y avait aucune loi respectée qui les protégerait de la tyrannie et du mépris.

יכי"ן- רבי יוסף כנאפו זיע"א-משנתו החינוכית ערכית

ת, סגירת פתחי הגוף – תנאי לטהרה

״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא׳׳ [במדבר יט/טו׳]

ובזה רמזתי אני עני בפסוק שאמר ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״ ־ אפשר שרמז על כלי הגוף בכללם, דהיינו העינים והאוזנים והפה שאס יהיו תמיד פתוחים בלי מכסה הרי הם טמאים בוודאי, רוצה לומר שם יזכה לסגור עיניו במכסה שלהם שלא לראות ברע, ויהיו עיניו כמו צמיד פתיל, אזי הרי הציל עצמו מכח הטומאה. וכן האוזנים אם יהיו גם הם מכוסים שלא לשמוע שום דבר רע המעורר לטומאה – הרי מוצל הוא מכל רע. וכן הפה אם הוא סגור מכל טומאת שפתים ולשון הרע – אשר חמור מכל העבירות – ומגבלות הפה ומדברי מרמה וכיוצא – הרי הוא שמור. ואם אין מכוסים בצמיד פתיל אלא פתוחים, אזי פשוט הוא שהוא טמא ממש. 1עמוד׳ עג׳־עד׳]

ט. מתנאי התורה – יראה. ענוה ושלוה

״נָטָף וּׁשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ [שמות ל׳, לד׳]

ורמז במה שאמר ״נטף ושחלת וחלבנה״ – ענייני תנאי התורה, דהיינו – ״נטף״ על פי מה שאמרו רבותינו זכרתם לברכה [פסחים קיז,א]: ״כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה״ – דהיינו שישב לפני מי שגדול ממנו באימה וביראה. ״שחלת״ ־ רמז לענין השפלות, להיות שח ושפל רוח, והנה עיקר הענוה ושיחת העינים הוא אם תהיה מלב ונפש, ולא מהשפה ולחוץ, כדי שיאמרו עליו בני אדם שהוא עניו, אלא שלבו נשבר בקרבו מלב ונפש, עד שידע בעצם באמיתות שקנה מדת הענוה, וזהו רמז מלת שחל״ת שח ל״ת – גמטריא – נפ״ש. וחלבנ״ה צירופה – נ״ח הל״ב. שיהיה לבו נח בקרבו ולא יכעוס כלל. והנה אמרו בש״ס [סנהדרין כד/ א׳] בני ארץ ישראל מחין בהלכה זה לזה, וזהו – נ״ח הל״ב, ואזי נעשה p לשכינה, וזהו גם כן צירוף מלת חלבנ״ה – ב״ן חל״ה, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ״חל״ה ־ דא שכינתא״ ע״ש, ולדידן ניחא שמי שנח לבו בקרבו ואינו כועס, נעשה בן לשכינה, ואתא לאפוקי מהכעסן שהסטרא אחרא שוכנת בקרבו, והשכינה מואסת בו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [נדרים כבי, ב׳] ״כל הכועס אין שכינה חשובה כעדו״. [עמי צאי]

ר״י כנאפו ידע גם ידע כמה רחוקים הם פירושיו מפשוטו של מקרא, ואף על פי כן הרבה לפרש שלא על פי הפשט. מה היה הבסיס הלגיטימי לסוג זה של פרשנות, על אדני מה סמך את יתדות פירושו לבל יראו כבלתי ראויים לבוא בכלל גופי התורה? על שאלה זו עונה הר״י כנאפו:

״שכבר הרשות נתונה לנו לפרש בתורה בכל חלקי הפשט, רמז, דרש וסוד, גם בעניינים שאינם כפשט הכתוב שעליו מדבר, לפי שהתורה מליאה מרגליות מאירות, ופנינים יקרות, זכות וברות, אמרות טהורות״(עמי מ).

״והגם שפשט הכתוב מדבר על פשוטו, הנה כבר נודע לנו שנוכל לדרוש בפסוקים גם חוץ מפשטם, ודרוש וקבל שכר״(עמוד מה׳}.

פעמים רבות הרגיש ר״י כנאפו שפירושיו רחוקים מכוונת הכתוב, אך יש בכתובים בחינת רמזים לרעיונות. רמזים אלו חשובים היו לו לעגן על פיהם את דבריו, מוסריו ורעיונותיו. ואף שהרמזים הם דקים, קטנים חעירים ־ לא נמנע מלהשתמש בהם. ואלו דבריו:

״אכן בשפלותי ועניותי נימא מילתא בדרך רמז ומוסר, והגם אשר הוא רמז קטן עד אשר דק״(עמוד קפב׳). ״ואמרתי בעניותי ודלותי לרמוז עניינים אלו הם וכיוצא בהם דרך רמז ומוסר, מעיר להדריך את עצמי אני ובני גילי בדרך ערבה והצלחה, בששון ושמחה, ולהסמיכם ממקראי קודש״ (עמוד קפה׳).

״ובדרך הזה נבין איזה גרגיר בסייעתא דשמיא אם אפשר בעזר ה׳ ברוך הוא״(עמוד רצד׳).

רבי יוסף כנאפו זצ״ל ־ מנחיל הקבלה והחסידות לעם

דוד כנפו

במאמרי אודות ארון הספרים של רבי יוסף כנפו, העליתי שאלות שהעסיקו אותי בזמן ההכנה של ההגדה של פסח עם פירושו של רבי יוסף זצ׳׳ל שבספרו ״יפה עינים׳׳. הצבעתי על ריבוי הספרים והמקורות המצוטטים בספרים שכתב, אשר היו כנראה בהישג ידו של המחבר או לפחות בזיכרונו, עד כדי ציטוט מהם. כאשר אנו מנסים לתאר לעצמנו את התקופה שבה חי רבי יוסף, ואת מקום פעילותו, אפשר רק להשתומם יותר.

מה היו מקורותיו הרוחניים של רבי יוסף? מה הוא כתבי ולמי הוא כיוון את מאמציו הרבים להביא את דבריו? מסתבר, שרבי יוסף היה מהזרם המרכזי של החכמים, שאימצו בכל ליבם ועומק אמונתם את יסודות הקבלה הלוריאנית וראו בה את הצורה הנכונה, ואולי היחידה של היהדות הנכונה. יתר על כן, רבי יוסף זיהה לראשונה במערב את המשמעות העמוקה של החסידות והחליט בצעד יוצא דופן, לתרגם לערבית מדוברת את סיפורי ה״בעל שם טוב׳׳, מייסד החסידות, ולהגישם להמוני בית ישראל, כדי לחבב עליהם תנועה מרכזית חשובה זו, שהתפתחה והתעצמה, במזרח אירופה הרחוקה. על כך להלן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר