מורשת יהדות מרוקו

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו
ואין אנו יכלים לעלות וְלֵרָאות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך, בנוה
הדרך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.

יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן שתשוב ותרחם
עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו,

גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע, והנשא עלינו לעיני כל חי,

וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ.

והביאנו ה׳ אלהינו לציון עירך ברנה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם.

בנה ביתך כבתחלה כונן בית מקדשך על מכונו,

הראנו בבנינו, שמחנו בתקונו, והשב כהנים לעבודתם,

ולויים לשירם ולזמרם. והשב ישראל לנויהם.

מתקופת התנאים והאמוראים.

אשמנו מכל עם בושנו מכל גויי גלה ממנו משוש דוה לבנו בחטאינו

הֻחבל אֶוְיֵנו ונפרע פארנו זבול מקדשנו חרב בעוינינו
טירתנו היתה, לשמה יפי אדמתנו לזרים כחנו לנכרים.

לעיננו עשקו עמלנו ממושך ומורט ממנו נתנו עלם עלינו

סבלנו על שכמנו עבדים משלו בנו פורק אין מידם.

רחם ה׳ אילהינו עלינו:

ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל הר ציין משכן כבודך
ועל היכלך, ועל מעונך, ועל דבירך ועל הבית הגדול והקדיש שנקרא

שמך עליו.

ומלכות בית דוד משיחך תחזירנה למקומה במהרה בימינו,

הרחמן הוא .יחיינו ויזכנו ויקרבנו לימות המשיח ־־ולבנין בית המקדש.

ר׳ יוסי ב יוסי:

מכורי בלא הון פדויי בלא כסף סֹלו למַטֵה כמים לב המלוכה
נמכרו יונים לבני יוָנִים וְרִחֲקום מעל גבול מלוכה
נֵאֲרו ברית ודת והמרידו עם באל ומגרום בלא כח מכהני מלוכה
עשה לך בציון שם נוראות כאז תצליחנה בכסא מלוכה
עורר והקץ משוש כל הארץ וכונן כסאך בקרית מלוכה
פני מאור לבנה וחמה תחפיר ויבושו עובדימו בשאתך מלוכה

תחליף אלילים תשגב לבדך תִקָרֵא נצח יחיד במלוכה.

אנוסה לעזרה אמצא נגדי אל קרוב לי בעת קראי בקול
אשר בעדת אל בקרבי נצב ופה במקדש מעט אצפצף לוי בקול
בקרני דרשני שה פזורה אני, נגזרתי ונאלמתי בלי להרים קול
באמור גוזזי: נדחה היא, שומרה וצלה לא ישאג בקול

פקד צפור בית דרוש יונת אלם תקע למו בשופר ושרק למו בקול
תרעם לבוזזי תתקע בשופר בסערות תימן אז ילך קול.

הערת המחבר: חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער, כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. ראה׳ דברי ימי ישראל לגרץ־שפ״ר חלק ג' דף ^'53 יצירתו הספרותית החשובה ביותר, הוא הפיוט ״סדר העבודה ליום הכפורים״. ע"כ

ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן ויֵילִילוּ בָּנַי. 
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. 
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי. 
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת.
וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. 
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. 
וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת. 
בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. 
וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה. 
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. 
וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה. 
הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. 
וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה.
גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. 
וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת. 
לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת. 
בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת. 
וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת. 
בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. 
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. 
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. 
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. 
וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ. בליל זה:

כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים 
לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים 

מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד 
נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד 

{{שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד}} {{עַל כִּי יְדִידִים נִתְּנוּ לְהִמָּעֵד}} 
{{תְּשִׁיבֵם כְּמֵאָז סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד}} {{תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָא מוֹעֵד}} 

חי זמן מועם אחר ר' יוסי בן יוסי׳ הוא חבר פיוסים לכל חג׳ באחד מהם חתם
״אליעזר ברבי קליר מקרית ספר״׳ מכאן ראיה שהקליר היה בן ארץ יהודה, כי קרית ספר
היתה עיר סמוכה לחברון. ראה ביהושע פרק ס״ו פסוק ס״ו• וכן בשופסים פרק א• פסוק י״א. ע"כ

ר׳ שפטיה

ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים .

שעריך הם דופקים כעניים ודלים צָקוּן לַחֲשָׁם קשב יד, שוכן מעֻלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני

אלהי אבותיהם

טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה, ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה.

יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים, כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים.

הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם

הערת המחבר: חי בימי הקיסר הביצנטיני בזיליום המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה. לפי
אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים, וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של
רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. שמו של המשורר חתום בראשי
חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו, והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים

חי באטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית משערים כי הוא בנו של ר' שפטיה הנ״ל

אמתי בן שפטיה

איך מכל אמות השפלתי עד תהומות ומיום שנתתי לשמות אין עזר
ותקומוית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני

חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונוית

תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מלעיבים: מה לכם עניים ועלובים, כי מקדם כבנים חשובים
ועתה ככלי ריק וכלבים.

חזוֹת קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם
הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תדמע, במר נפש אזעק ואשמע, עד אנה ה׳

שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות
הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים

מָשְׁפֶּלֶת עד שאול תחתיה.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות

הערת המחבר: חי באיטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית: משערים כי הו בנו של ר' שפטיה הנ"ל.

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה

ברח דודי אל מכון לשבתך ואם עברנו את בריתך
אנא זכר אִוּוּי חֻפתך הקם קֹשט מלתך
כונן משוש קריתך העלותה על ראש שמחתך

ברח דודי אל שָלם סֻכָּך ואם תעינו מדרכך
אנא הצץ מחרכך והושע עם עני ומתכך
חמתך מהם לשכך ובאברתך קלה להסתוכך

ברח דודי אל מרום מראשון ואם בגזעו בכחשון
אנא סכות צקון לחשון דלתי מטבוע רפשון
גאל נצורי באישון כאז בחדש הראשון —

ר׳ חסדאי אבן שפרוט.

אזכרה אותות מני קדם ורוב עברה ורעל אגמאה
בהיות האום רבוצה על עדניה ועל שמריה קפואה

רק דגולה היתה והנה זרויה לכל רוח ופאה

שמש שזפתה ותך עליה ומנוח לא מצאה.

נולד בשנת ד״א תרע״ה (519) לערך׳ בעיר יאין׳ ספרד מת בשנת תש״ג(099> בקורדובה. אביו שהיה איש עשיר ונכבד בעמו למדהו שפות ־עברית׳ ערבית ורומית׳ ויחד עם זה את חכמת הרפואה• חכמתו זו העמידתהו לפני הכליף עבד אל רחמן השלישי ויהי לרופא בחצרו• מחמת היותו בקי גם בהליכות המדינה התעלה עד מהרה לראש השרים׳ ובו
בזמן היה יועצו של המלך בכל עניני ממשלתו• נוסף לכל עבודותיו ותפקידיו שרת גם בתור גזבר למכס הסחורה הבאה מן החוץ׳ ומם הספינות הנכנסות לנמל קורדובה• גדולתו ועשרו היו לו למעוז ולמשגב לבני עמו׳ ויוכתר על ידיהם לנשיא• בלאו הכי השתדל ר' חסדאי להסיב את מצבם החמרי והרוחני אף החזיק בידי חכמי ישראל בכל הארצות• הוא בא בכתובים עם כמה מגדולי הרבנים בבבל ובקירואן׳ והעניק להם מטובו׳ ובאמצעותם השיג את ספרי התלמוד ומפרשיו• ר' חסדאי הנשיא תמך בישיבות סורא ופומבדיתא• על פי בקשתו שלח לו ר' אדונים בן תמים דונש מקירואן את ספרו׳ על העבור וקביעת המועדים למען לא יהיו בני ספרד תלויים בענין זה בישיבות בבל• הוא הזמין אליו את המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט לשבת עמו ולהפיץ את חכמת לשון עבר בארצו׳ ויספיק להם את מחסורם ביד נדיבה• בימיו בא ר' משה בן חנוך השבוי לקורדובה׳ והנשיא תמך בידו ליסד שם ישיבה׳ על ידי כך משך השפעת התורה מבבל לספרד• תוך כדי מעשיו הטובים נתן את לבו לדעת שלום אחיו בכל ארצות פזוריהם׳ ובשמעו בסוף ימיו כי יש ליהודים מלוכה מיוחדת בקצה אסיה-היא מלכות הכוזרים׳ לא נח ולא שקם עד אשר בא עם אדוניה בכתובים•
(אוצר ישראל לי״ד איזנשטיין כרך ד'׳ עמ׳ 3°6)•

שמואל ב״ר אברהם אבוהב

יליד המבורג בשנת ש״ע (1610) נפטר בוינציה, א׳ אלול תנ"ד (1694). מתלמידי ר׳ד
פ׳ראנקו מנדס ואח״כ חתנו. רב ור״מ בישיבת וירונה ואח״כ בוינציה. נודע בשם רש״א או
רשב״א. בלשן ומקובל. רוב ימיו בלה בתעניות וסגופים ויהי רודף צדקה וחסד. שמו נשא
בפי כל רבני איטליה, ובשנת 1650 הוזמן לרב בוינציה. בהיותו כבן פ׳ שנה גזר על עצמו דין
גלות, ויותר על כסא רבנותו ויחל נודד ממקום למקום, כמה שנים. בערוב ימיו חזר לוינציה.
נלחם בתוקף כנגד תנועת ש״ץ, ורדף באף ובחימה את נושאי כליה.

חבוריו א. דבר שמואל, שו״ת, בסופו נ׳ פרקים ע״ד נתז העזתי, נדפם וינציה ש׳ תס׳ב.

ב. ספר הזכרונות, תקונים ומנהגים ודינים, נדפס בוינציה ש׳ תי״א. ג' דרשות, כ״י. ד. קצור משנה תורד.

אברהם ב״ר שמואל אבולעפיה

לפרקים יכונה גם בשם רזיאל. יליד סראגוסה בשנת 1239. אח״כ עבר עם הוריו לטולידו.

בן י״ח התיתם מאביו. חנוכו וסביבתו השפיעו עליו ויהי לבעל דמיון. ענין רב מצא בלמודי
הקבלה וזו הניעתו לעזוב את ארץ מולדתו בכדי לתור ולבקש את הנהר סמבטיון, עשרת
השבטים, בני משה וכו'. בדרך נדודיו התעכב זמן מה בקורפו, יון, ובשנת ה״א כ. הפליג משם
לעכו עיר החוף של א״י בעת ההיא. ימי ישיבתו בה לא ארכו, לרגל המלחמות שהתנהלו אז
בין הנוצרים אשר שלטו ברוב ערי א״י ובין המושלמים במצרים, ויוכרח לחזור לאיטליה. שוב
עבר דרך יון ובה נשא אשה. בקאפואה למד פילוסופיא, מפי ר׳ הלל מוירונה, בע״ס
״תגמולי הנפש״. רוב ימיו עברו עליו בסגופים וצומות, נדודים ושאיפות לקרב את הגאולה.
התרחק מכל תענוגי תבל בהחלט. הוא האמין בכחו והזיתו, ויחשוב כי נקרא מאת ההשגחה
העליונה להפיץ את אחדות הבורא בקרב בני עמו. בהתלהבותו העצומה התיצב בפני האפיפיור
ניקולאוס השלישי ויציע לפניו תכניתו המובילה לגאולת ישראל. עוד הרחיק לכת, בהעיזו
לומר לו כי עליו לרדת מכסאו לכבודו של מלך המשיח ההולך וקרב. בעקב זה נרדף ונאסר,
ובהשתחררו לקח מקל נדודים בידו, ובדרך גלותו מת. חבר כ״ו ספר, כלם בעניני קבלה,
אחדים מהם נדפסו ורובם עדין בכ״י.

ואלה חבוריו הידועים ביותר: א. ספר הישר, קבלה בתפלות נוראות כ״י אוצה״ס

אליהו חיים אבולעפיה

מרבני טבריה. הובא זכרו בספר תולדות אליהו להרה״ג יוסף ילוז נ״י, והוא מונה אותו
בין ידידי אביו הרב ז״ל. ובפטירתו בכ״ד אלול תרפ״ז, קשר עליו הראב״ד אליהו ילוז מספד
מר, וידרוש עליו ומעלותיו. (תולדות אליהו עמ. 77.)

אליהו יעקב אבולעפיה

מרבני אזמיר. אחת מתשובותיו הובאה בס׳ ״וישב יוסף״, להרה״ג הראב״ד יוסף נסים
בורלא חלק יורה דעה עמ. כ״א ע״ב. ונזכר בסופה אזמיר. וראיתי פס״ד גדול שלו בס' כבוד
יעקב סי׳ י. עמ. ל״ב שנקרא גם אתם קשות. כולל שו״ת של רבני א״י בנדון ר׳ יעקב עקריש
שאבד עצמו לדעת. נדפס באזמיר שנת תרנ״ב.

דוד בן אליהו אבולעפיה

יליד גליפולי י״ב סיון תרנ״ג. למד בביה׳ס של חברת כי״ח, ובקר גמנסיא בקושטא.

אח״כ עבר אל המכללה ושמע בה שעורי משפט. בהשלימו את חוק למודיו מלא שרותים שונים בצבא
התורכי. עלה לארץ בשנת תרפ״א והתישב בירושלים. כיום עו״ד בעל שם, שעתידו לפניו.
בתרצ״א תרצ״ב, נמנה בין עסקניה ומנהיגיה של עדת הספרדים בעיה״ק. בה בעת מלא תפקידים
צבוריים שונים. ביניהם יזכרו: היותו סגן יו״ר בועד הקהלה העברית, חבר הועד הלאומי
ליהודי א״י וכו'. מטבעו אדם צנוע, נוח לבריות, ישר בדעותיו ובהליכותיו. בראשית תרצ״ד
יסד שכונה חדשה, היא ״רמת דוד״ בקרבת בית וגן. ע״י כך קשר את שמו הטוב למפעל ישובי
עירוני מועיל.

חזקיה דוד אבולעפיה

נזכר בתעודות עתיקות שונות. מ״כ בירושלים, ביום ז, חשון תקל״ג, ונקבר בהר הזיתים
ליד קבר זכריה. ואולי הוא מחבר ספר בן זקונים הכולל ו' פרקים בכללי התלמוד ושירים
ומליצות בשם וידבר דוד, וקינות ופתוחי מצבות בשם ויקונן דוד וכו'. נדפס בליוורנו
ש, תקנ״ז.

הסולטאן נועל את שערי ״קדימה״ 

בקיץ 1955 החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון הפנימי במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. ככל שהטרור גבר, כן היה ברור שאין לצרפת מנוס אלא להחזיר את הסולטאן, סירי מוחמד בן־יוסף, ממקום גלותו במדגסקאר. לאחר שטוניסיה זכתה בעצמאותה, ולנוכח החרפת העימות באלג׳יריה, הגיעה צרפת למסקנה שאין טעם בהמשך המאבק במרוקו ויש למצוא פשרה מכובדת, שתאפשר את יישוב המשבר.

בעקבות גל מהומות נרחב שבו נהרגו כמה עשרות אירופאים, פתחה צרפת ב־20 באוגוסט, במשא ומתן נמרץ עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית, בדבר הענקת עצמאות לארצם. על־פי הוראתו של ראש הממשלה, אדגאר פור, יצא הגנראל קאטרו לטנאנריב וקיבל שם את הסכמתו של הסולטאן־הגולה להקמת מועצת־עוצרים, כצער ראשון לקראת שובו לרבאט.  עם שובו של הגנראל קאטרו לפאריס, הודיע הסולטאן הישיש, סידי מוחמד בן ערפא, על התפטרותו וב־1 באוקטובר יצא לגלות במובלעת הבינלאומית של טאנג׳יר. הדרך לסיום המשבר היתה, אם כן, סלולה.

ואמנם, ב־8 בנובמבר 1955, הגיע סידי מוחמד בן־יוסף במטוס מיוחד לפאריס. פמלייתו מנתה 40 איש והיא כללה את שתי נשותיו, פילגשו האהובה, שני בניו, ארבע בנותיו וכן כמה עוזרים נאמנים ושומרי ראש. פמלייה גדולה זו, שוכנה במלון מפואר בעיירה קטנה הסמוכה לפאריס. במרוצת הימים הבאים, הפך בית המלון למוקד עלייה לרגל: משלחות ואישים שונים התיצבו בפני הסולטאן והביעו לו את נאמנותם.

ב־16 בנובמבר, חזר הסולטאן לרבאט ופתח במגעים רצופים עם הממשלה הצרפתית, לקראת הכרזת העצמאות, ב־2 במארס 1956. בו ביום, דיווח השגריר צור מפאריס, כי יהודי מרוקו מלאי חרדה והם חוששים מפני סגירת השערים, למחרת העצמאות. היהודים האמינו אמנם לסולטאן ולעוזריו, כי מרוקו לא תיגרר אחר הקיצוניות הערבית, אך הם חששו פן השליט החדש לא יוכל לעמוד בלחץ הבינערבי שיופעל עליו. חשש זה התבסס, בין היתר, על כך שהסולטאן הבטיח לשגריר המצרי בפאריס, לבקר בקאהיר בהקדם, ״כדי להודות לנאצר באופן אישי על הסיוע שהושיטה מצרים למאבקה של מרוקו״. אולם הסולטאן טרח לפזר מיד חששות אלה. בנאום שהשמיע בטאנג׳יר, ב־18 בנובמבר 1955, הבטיח סידי מוחמד בן־יוםף לכונן בארצו ״מלוכה חוקתית״ שבה ייהנו מרוקנים בני כל הדתות, משוויון זכויות אזרחיות ומחופש מלא לנהל כרצונם את חייהם הפרטיים ואת פעילותם המקצועית. הסולטאן הוסיף משפט רב־משמעות: ״מאליו מובן, שהיהודים אזרחי מרוקו, ייהנו מאותן הזכויות של כלל האזרחים המרוקנים״. ואילו בנו, מולאי חסן, אמר למשלחת של נכבדים יהודים, כי הוא מבין יפה את ״הקשר הרגשי" בין יהודי מרוקו לישראל והוא הישווה קשר זה לזיקה הקיימת בין מכה לבין העמים המוסלמים.

הצהרות מרגיעות אלה, עלו בקנה אחד עם ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו לראשי ה״קונגרס היהודי העולמי״, בתקופת המאבק לעצמאות. המגעים עם ה״קונגרס היהודי העולמי" התנהלו, החל ממחצית שנות החמישים, באמצעות אלכסנדר איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של ארגון זה, ויוסף (ג׳ו) גולן (גולדין) – מזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן וכיום איש עסקים ישראלי, המחזיק גם בנתינות סנגאלית ומשמש יועץ לעניני השקעות למדינות אפריקניות שונות.

ג׳ו גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922, גדל בתל־אביב, למד בדמשק, שירת ב״הגנה״ ובצבא הבריטי, עסק בעניני רכש ועלייה ב׳ באיטליה והיה שליח תנועת ״הבונים״ בקאהיר. ערב מלחמת השחרור הישראלית, נעצר ג׳ו גולן בקאהיר ולאחר שישב שלושה שבועות בכלא המצרי – הוא הוברח משם על־ידי שליחי ה״הגנה״ לרומא וחזר לישראל על סיפונה של אניית המעפילים ״כ׳ בתמוז״. למחרת מלחמת העצמאות, יצא גולן ללמוד בבית הספר ליחסים בינלאומיים בפאריס. בתקופת לימודיו בצרפת, היה ג׳ו גולן פעיל באגודת הסטודנטים המקומית ואף נבחר למזכיר כללי של ״התאחדות הסטודנטים למלחמה בקולוניאליזם״. יחד עמו למדו אז בפאריס סטודנטים אפריקניים ומרוקניים שונים, ובכללם – מהדי בן־ברקה, מי שעתיד היה לשמש יו״ר הפרלמנט ומנהיג האיגודים המקצועיים במרוקו ומי שנחטף ונרצח בפאריס, בפקודתו של ראש שירותי הביון המרוקניים, גנראל מוחמר אופקיר. עם סיום לימודיו בצרפת, נתמנה ג׳ו גולן כמזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן. ההמלצה למינוי זה יצאה מאת מנכ״ל משרד החוץ דאז, וולטר איתן.

ג׳ו גולן ורעיתו אסתר (לבית לדרברג), שבו לפאריס בקיץ 1954. כמי שלמד בזמנו עם מהדי בן ברקה ובאישורו של ד״ר גולדמן, הצטרף הצעיר הישראלי ל״תנועה לשחרור מרוקו" ושם התידד עם קולונל מובאראכ בקאעי – מי שעתיד היה לכהן כראש ממשלתה הראשון של מרוקו העצמאית. כן התידד עם אחמד בלפרייג׳, עבד־אל־רחים בועביד ועבד אל־קאדר בו־ג׳לון – מי שהתמנו אחר כך לשרי החוץ, האוצר והמשפטים בממשלת בקאעי. בשיחות עם בקאעי וחבריו, הודגשה תמיד בעיית חופש התנועה וההגירה וכיבוד זכויות האדם. נקודה זו נדונה גם בשתי פגישות נפרדות שקיימו משה שרת וראובן ברקת עם סי בקאעי, בביתו של גולן בפאריס. הודות לתמיכתו במאבקה של מרוקו לעצמאות, היה ג׳ו גולן הישראלי היחיד שנועד עם הסולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, כאשר זה התעכב בפאריס, בדרכו ממקום גלותו במדגאסקאר. באותה שיחה הבטיח הסולטאן, כי יהודי מרוקו ייהנו משוויון זכויות מלא וכי הם לא יופלו לרעה ביחס לבני דתות אחרות.

הכרזתו הפומבית של הסולטאן, ב־18 בנובמבר, תאמה אם כן הבטחות אלה, והיא נועדה להדגיש את המטרות הבאות:

שאיפה לכונן במרוקו מדינה מודרנית, המכבדת את זכויות האדם, מתוך מגמה לזכות באהדתה של דעת הקהל בארה״ב ובאירופה המערבית.

שאיפה להוכיח כי ההנהגה המרוקנית, שצמחה על ברכי התרבות הצרפתית, אכן מסוגלת להנהיג את המדינה מבחינה כלכלית, מדינית ותרבותית.

רצון להסתייע ביהדות ארה״ב, לצורך עידוד השקעמ־הון והבטחת סיוע כלכלי אמריקני למרוקו.

כבר למחרת שובו למרוקו, היה ברור שהסולטאן מהווה את מקור־הסמכות בארצו וסביבו מתמקד השלטון במדינה. סידי מוחמר נתגלה כשליט סמכותי והוא ניווט את דרכו בהצלחה, בין כמה זרמים מנוגדים. כמו במרבית הארצות המתפתחות, שלטונו של סידי מוחמד נשען על הצבא ושירותי הבטחון הפנימיים, אך הוא נתמך גם על־ידי בעלי ההון השמרניים. לעומת זאת, הפגין הסולטאן הסתייגות כלפי האיגודים המקצועיים וחשד במשכילים ובצעירים בעלי ההשקפות הליברליות. דבר זה יצר מיד מתחים בתוך מפלגת ה״איסתקלאל״ וראשיה נחלקו לשני פלגים עיקריים: המחנה השמרני, בראשותו של עלאל אל־פאסי; והפלג הליברלי, בראשותו של מהדי בן־ברקה. אף־על־פי־כן, אולי בזכות גלותו הממושכת של עלאל אל־פאסי בקאהיר, תמכה מפלגת ה״איסתקלאל״ על שני פלגיה, בהידוק הקשרים של מרוקו עם העולם הערבי ובהצטרפותה הרשמית לליגה הערבית.

אך כנגד מגמה פרו־ערבית זו, היה הסולטאן מודע לצורך שלו להמשיך ולהסתייע בצרפת ובארה״ב, לשם פיתוח הכלכלה הלאומית ולביצור העצמאות המדינית. דבר זה כפה עליו לגלות יחס הוגן כלפי המיעוט היהודי בארצו, משום תקווה לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב, לקבלת סיוע כלכלי אמריקני. מתוך פזילה ברורה לוושינגטון, צירף הסולטאן את ד״ר ליאון בן־זקן – עסקן יהודי מכובד ומנהיג קהילתי מוכר בקזבלנקה – לממשלת מרוקו הראשונה ומינהו לתפקיד שר הדואר בממשלת סי מובאראכ בקאעי. חרף התמיכה היהודית במאבקו לעצמאות, הבהיר הסולטאן מיד כי אין בכוונתו להכיר בישראל ולקשור עמה יחסים דיפלומטיים תקינים. אך בנושא העלייה היהודית, הוא נקט עמדה דו־משמעית: הוא לא העז לפתוח את שערי היציאה לרווחה, אך מאידך הוא טרח להשאיר ״סדק צר״, שדרכו יכלו יהודים מעטים להוסיף ולצאת את מרוקו.

ראה: מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-הוצ' משרד הבטחון תשמ"ד-1984 עמ' 93-90

יהדות מרוקו

פרקים בחקר תרבותם

מאת

יששכר בן־עמי

הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשל״ו

נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

א. מבוא

ספרו של סטוצ׳בסקי יהויכין, ״הכליזמרים״  תרם תרומה חשובה לחקר הנגנים היהודים. עבודה זו חשובה במיוחד בגלל הצד החברתי שבמחקר זה, היינו הקשר הפונקציונלי בין הנגן היהודי והחברה שבסביבתו. אולם לנגנים היהו­דים בצפון אפריקה מוקדשים בספר רב־מידות זה ס״ה שני עמודים (51—52).

הערת המחבר: החומר המוגש כאן נאסף על ידי במסגרת עבודת שדה שארכה חמשה חודשים, בהם ביליתי אצל עו¬לי מרוקו, עוד בהיותם במחנה ארינאם שבמרסיל. בתקופה זו הוקלטו למעלה משמונים מנגינות עמ-מיות הקשורות בעיקר לחתונה, בערבית מרוקנית וכן בברברית.ע"כ

אם איסוף מנגינות יהודיות מצפון אפריקה החל לפני כשני דורות ונמשך עד היום, הרי פרטים על הנגנים וההווי הקשור להם חסרים לגמרי.

לפני שאדבר על הנגנים, עלי להקדים ולספר על המוסיקה היהודית במרוקו. במסגרת מאמר זה לא נוכל לבדוק אם קיימת מוסיקה יהודית מקורית. אם כן, הרי היא מוגבלת רק בתחום המוסיקה הדתית. השפעת המוסיקה הערבית בו­לטת מאוד הן בתחום כלי המוסיקה והן בנושאיה. ברם, ניתן לציין שתי שכבות שונות לחלוטין ביחס למוסיקה המנוגנת על ידי יהודי מרוקו, זו של תושבי הערים, המושפעת מהמוסיקה הער­בית, וזו של תושבי האטלס. אלה האחרונים הושפעו מאוד מהברברים וסיגלו לעצמם הן את כליהם והן את הצורה המיוחדת בה מתבטאת שירתם, אליה נחזור מאוחר יותר.

המושג ״מוסיקה ערבית״ אינו ברור לגמרי, ואינו מקיף למעשה את הערבים בלבד, כי נוהגים לכלול בו גם לא־ערבים, כגון ברברים, פרסים וכו'. השוני במסגרת המוסיקה הערבית באזורים שונים גדול יותר מזה הקיים בין האמנות המוסיקלית הצרפתית לעמיתה האיטל­קית או הגרמנית. לכן, נכון יותר לדבר על חטיבות מוסיקה ערבית, כגון חיג׳אז, עיראק, מצרים וכו', לעומת מוסיקה אנדלוזית, מרוק­נית, ברברית וכו'. נטיה זו להבדלה נמצאת אצל חוקרים חדשים. דעה מנוגדת לזו מובעת על ידי ארלנג׳ה- Erlanger: La musique arabe – במחקריו השונים.

להקות נגנים מאורגנות קיימות רק בערים. להקות אלו מנגנות מוסיקה מיוחדת, בעלת מסורת עתיקה המכונה ״מוסיקה פאסית״, היינו מעיר פאס, ובמיוחד מוסיקה אנדלוזית. בכל צפון־אפריקה, מרבאט ועד טוניס, שומרת האוכלוסיה הערבית והיהודית ואוהבת את המוסי­קה הזו. מוסיקה זו היא השלטת בחברה הגבוהה, והיא היא הנשמעת בשמחות השונות. רק בסוף המאה השמונה־עשרה הוחל באיסופה על ידי מוחמד אבן אלחסן אחאייק. ״הנגנים בצפון אפריקה שומרים עדיין את 24 המודוסים (ה׳נובאת׳) של המוסיקה האנדלוזית״ כותב ארלנג׳ה. עלינו לציין, שהנגנים היהודים והערבים במרוקו שמרו רק אחת־עשרה ״נובאת״. כל ״נובה״ מתחלקת לחמשה ״מיזאן״. כל נובה מתאימה לשעה מסויימת ביום.

להקות נגנים אלו מורכבות בדרך כלל מגב­רים או רק מנשים. כל אחת מתמחה בביצוע רפרטואר מסויים. להקות עירוניות אלו נקראות ״רבאעאת״. היהודים מכנים את הנגנים בשם ״דנאדנייה, אליין או משמעין״. המושג ״דנאדני״ מוסב למי שמנגן בכלי. נוהגים להבדיל במגרב בין ״אלה״ שהיא מוסיקה חילונית ובין ״שאמעה״ שהיא מוסיקה בעלת רוח דתית מבלי להיות ליתורגית. זו האחרונה מושרת ללא ליווי כלי־נגינה.

הבה נראה מאילו כלים מורכבת להקה כזו. ראשית יצויין ה״עוד״, ממשפחת כלי המיתרים, שפורטים עליו באצבע ולא במפרט. ל״עוד״ ה­מרוקני ששה מיתרים ומנגנים עליו כשהכלי נשען על הברך הימנית. אחר־כך בא ה״רבאב״ המורכב מתיבה עשויה מחטיבת עץ אחת. ל־״רבאב״ יש גב קמור. ה״רבאב״ המרוקני הוא בעל שני מיתרים המכוונים באינטרוואל של קוינטה, והמרוחקים זה מזה מרחק של שני סנטימטרים. אחר־כך באה ה״כּמנז׳ה״, השונה מה״כּמנז׳ה״ העתיקה. משעינים את הבלי על הברך ומנגנים בו בקשת. יש עוד ה״טאר״ שהוא מעין תוף מרים. זהו כלי נפוץ מאוד אצל הברברים. אין משפחה כמעט בלי כלי זה. ה״טאר״ עשוי ממסגרת של עץ ועליה דיסקיות קטנות מפח.

הנגנים במרוקו ובאלג׳יריה מסבירים את המלה ״כּמנז׳ה״ כך: ״אל כּאמל ז׳ה״, ז.א. המושלם בא, הגיע.

מענין להביא מדברי הצייר דילקרוא, המתאר כך להקת מנגנים ששמע בביקורו בשנת 1832 בחתונה יהודית בטנג׳יר: ״…הם היו מגרדים ללא רחמים במעין כנור בעל שני מיתרים האופייני לארץ זו והמשמיע יותר רעש מאשר צליל. היו להם עוד הגיטרה המאורסקית שהיא כלי נחמד מאוד בצורתו ושצליליו דומים לאלה של המנדולינה. הוסיפו לכך את התוף הבאסקי המלווה את השירים…״

הלהקות היהודית

הערים מוגאדור, מרקש ופאס הצטיינו בנגנים יהודים שכמה מהם הגיעו לפרסום במרוקו. מקו­בל לומר שכל שולטן החזיק ״נגן יהודי שלו״. כך ידוע שהשלטון עבד אל־עזיז, שמלך בשנים 1894—1908, נטה במיוחד חסד לנגנים יהודים.

במוגאדור פעלה ה״רבאעה״ של דידי בן סוסי, שהיתה מאוד מפורסמת. כפי שהשם רומז היה מוצאו של דידי מסוּס. להקה זו פעלה קרוב לשלושים שנה. איתה פעלו גם יעקב דמנטי, לאמור מהעיר דמנט, בבא זוּאַק. יש לציין עוד את להקתו של יוסף זדידי שפעלה גם היא באותו זמן. אחד מרכזי הלהקות המפור­סם ביותר בראשית המאה הנוכחית, ושחינך כמה מהנגנים היהודים, היה המוסלמי מהדי בן סוטה, שנהג לכלול נגנים יהודים רבים בלהקתו.

בבא זוּאַק: זהו כינוי לאדם העוסק בקישוט. נגן זד, התפרסם במוגאדור ובימיו האחרונים בקזבלנקה בקישוט בית הכלה והחתן. במותו נעלמה אמנות זו.

ראה: יהדות מרוקו-פרקים החקר תרבותם-יששכר בן עמי.הוצ' מס תשל"ו-עמ'רכג-רכד.

ציון וירושלים בשירת ספרד. נחמיה אלוני

הגלות תחת שלטון האסלאם.

לאמיתו של דבר הייתה גלות אפילה ושחורה לבני ישראל בארץ ספרד ובארצות המזרח בימי השלטון המוסלמי, כמו שהייתה לבני ישראל בכל גולה וגולה בארצות תחת שלטון הנוצרים. לאמיתו של דבר לא היה מעולם שוויון זכויות ליהודים יושבי ארץ ספרד, והתייחסו אליהם כמו לנוצרים ולתושבים המקומיים המשועבדים. סבלה השכינה בארץ ספרד גלות כמו בכל גולה וגולה, ודיברנו ערבית וכתבנו ערבית, ופיתחנו חכמות ומדעים בלשון הערבית. שילמנו את המס המיוחד המוטל על בני דתות אחרות המכונה הג'יזיה, כמו הלא מוסלמים, הנוצרים והכופרים הזרים. היינו נחשבים לאנשי חסות של השלטון המוסלמי, והיינו מכונים, "אהל אלד'מה". בתי הכנסת של היהודים היו ברחובות הצדדים ובסמטאות. נאלצנו לעסוק במקצועות מדרגה שנייה, ואילו במקצועות החרושת והצבא עסקו הערבים. אף היינו נתונים לרדיפות ולפרעות סמויות וגלויות, כמו בכל גולה וגולה.

נזכיר כאן שורה לא קטנה ולא קצרה של פרעות בישראל באימפריה המוסלמית, והן רק מעטות שהגיעו לידיעתנו, ויימנו תחילה אלה שהיו בארץ ספרד, ואחריהם רק פעם אחת מהרבה בארץ ישראל ורק פעם אחת באפריקה הצפונית. וכולם נתחוללו בתקופת השיא של תור הזהב, במאה הי"א ובמאה הי"ב, והרי אלה הם ימיהם של גדולי ישראל בארץ ספרד, ששימשו במשרות רמי מעלה בתור ראשי הפקידות העליונה, וכבר הזכרנום כגורמים לדעה המשובשת של השלטון המוסלמי "הסובלני" :

1 – הפרעות הראשונות אירעו באחרית ימיהם של שליטי בית האומייה, בשנת 1011 בעיר הבירה קורדובה. בפרעות אלה שפרעו הברברים נהרגו ונרצחו אלפים רבים של תושבים, וביניהם היו רבים מבני ישראל, ובין הנמלטים על נפשם היו רב שמואל הנגיד ורב יונה ג'נאח, גדול בלשני ספרד, אשר מצאו מחסה בעיר מאלגה. וגם בן דורם, רבי יהודה אביו של רבי שלמה אבן גבירול, גדול המשוררים הספרדים, אשר נולד בעיר מלאגה. והרי מלים בודדות מתיאור ארוך של הפרעות האלה :

"הברברים הפראים שדדו ואנסו ורצחו בכל שכונות העיר הגדולה. הם לא חסו על זקנים נשואי פנים ולא על עולי ימים….נרצחו בראש חוצות, ועולים ויונקים נשתפכה נפשם אל חיק אמותם. בכל שעה פלחו זעקות את חלל האוויר, וירב תַּאֲנִיָּה ואניה. משהספיקו להוציא מן הבתים ההדורים של עשירי קורדובה הכסף ואבני החן, התכשיטים והכלים היקרים, העלו אותם באש "

פרעות אלו היו בכל תושבי העיר, אולם אין ספק בעיני, כי ראשונים לקורבנות אלה היו בני עמנו היושב בגולה. וייאמר כאן : הפורעים בפרעות אלה היו הברברים, אשר באו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה, והיו מוסלמים קנאים קיצונים ושונאי ישראל מובהקים, כפי שנראה להלן.

2 – הפוגרום השני הגדול היה בעיר הבירה גראנאדה של מדינת הברברים ושליטיהם הזירידים, אשר בימי חבוס ובנו באדיס, שימשו כווזירים רב שמואל הנגיד ובנו יהוסף הנגיד. בימי שלטונו של באדיס נערך הפוגרום ביהודי גראנאדה. בפרעות אלה נהרגו ונרצחו על ידי הברברים מאות שמפחות יהודיות, ואולי גם אלפי משפחות.

בספר "שבט יהודה" מובא "בעיר הגדולה גראנאדה העלילו עלילה על רבי יוסף הלוי, ונהרג הוא וכל הקהל איתו יתר על אלף וחמש מאות בתים "

בין הנרצחים היה הווזיר, ממלא מקומו של אביו במשרה זו רב שמואל הנגיד, רב יהוסף, בצורה משפילה ביותר, אחרי שמצאוהו מסתתר בתוך מחסן הפחמים של ארמונו של מלכו באדיס, והוא שחור ומושחר ככושי בתור הסוואה, כדי שלא יכירוהו ויחשבוהו כעבד הארמון. והרי תיאור של ההיסטוריון בימינו :

"ואחרי שכילו את חמתם בגופת הווזיר השנוא….פרצו לבתים, והחלו המלאכת ההרג והשוד…פה נדקר זקן, שם נתלתה אישה במריש ( [ארמית: מָרֵישָׁא] קוֹרָה, לוּחַ עֵץ צַר וְאָרֹךְ לְבִנְיָן (לְגַג, לְפִגּוּמִים וְכַדּוֹמֶה):

פה עשה בליעל זממו באישה צנועה, וחברו עשה זממו בבתה, ומששבעו שחטו אותן כתרנגולות, ושם התגלגלו גופות תינוקות…שלוליות דם נשפכו לאמצע הרחובות….ובינתיים הובילו את הביזה….באותה שבת שחורה נהרגו מאות מיהודי גראנאדה ".

3 – בין הפרעות הראשונות לבין הפרעות השניות, קרה גם מאסרו של יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, המכונה גם בשם אלמתוכל אבן קברון, בשנת 1038, ואם קרה המאורע בולנסיה, הרי שהיה בימי עבד אלעזיז מנצור 1021 – 1061. בפקודת מלכו נרצח בעל המשרה הגבוהה בפקידות העליונה של השלטון. כל מאורע של עונש כזה גרר תמיד גם פרעות בבני עמו, ונמצא, כי המאה הי"א היו פרעות בישראל לכל הפחות פעם אחת בכל דור ודור 1011 –  1038 –  1066.

4 – בימי שלטונו של אלחאכם אבו עלי מנצור 996 – 1020, הכליף הפאטמי בארץ מצרים, היו פרעות ביהודי מצרים וכל מיני רדיפות, אשר יכלו לשמש דוגמה טובה לאבן עבדון בארץ ספרד. והרי מלשונו של היסטוריון לא יהודי על רדיפות ופרעות אלה :

"במשך הזמן של שלטונו היה להם חלק ברדיפות חסרות טעם. הם נאלצו ללבוש בפרהסייא בגדים מיוחדים בצורת מדים. בבתי מרחצאות נאלצו היהודים להלך בפעמונים על צוואריהם או לענוד דמות עגל בלכתם ברחובות העיר, ודמות זו רומזת למאורע בתולדותיהם של היהודים בתקופה קדומה מאוד. אף הוא ציווה לשרוף את בתי הכנסת של היהודים בפרבר מגוריהם.

לאותה תקופה שייכת "מגילת מצרים" לשמואל בן בושענא השלישי של עלילות שווא, אשר העלילו תושבי המקום בשעת לוויה שנערכה לפוטיאל החזן והיו מאורעות אלה לפי ההשערה בשנת 1012.

5 – פרעות ביושבי ציון וירושלים. בימי שלטונו של הכליף הפאטימי האמור ערכו צבאותיו פרעות איומות בארץ ישראל, כפי שנודע לנו מפיוט ליוסף בן אביתור שטנאש. בני עמנו נמכרו למצרים להיות שואבי מים וחוטבי עצים, עבדים וסבלים. רצחו ושחטו זקנים ויונקים, ולא חסו על נשים הרות. כפו עליהם שמד ומאכלות אסורים. אנסו נשים ובתולות, ואחר כך מכרום לשפחות. הרסו בתיהם ושרפו את נוויהם ובתי כנסיותיהם. משנים עשר בתים פתוחים אחד עשר במלים " בכו " או " בכו בכה ".

ראה:מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב-242-239

חיים בן דוד אבולעפיה

יליד טבריה. חי בה באמצע המאה הי״ח. תלמיד הרב יצחק הכהן רפאפורט בע״ס בתי כהונה. היה רב בצפת, ואח״כ הוזמן לעיר לאריסה ביון. בסוף ימיו ישב על כסא הרבנות באזמיר, ושם נפטר בחדש אדר ב^,. תקל״ה.

חבוריו: א. פירוש נתל על הסמ״ג. נשרף בתבערה הגדולה שהיתה באזמיר בשנת התקע״ב. ב. נשמת חיים. שו"ת ולשונות הסמ״ג ודרושים. נדפס בשלוניקי שנת תקס״ד, ג. חדושי דינים על כמה מצוות. היה בידי הרב חיד״א ומזכירו בספריו. כ״י. ד. שתי תשובות בסוף ם׳ בעי חיי לר׳ חיים בנבנשתי על חו"מ. ח״א. שאלוניקי תקנ״א. ד- תשובות ובאורי הסמ״ג וסדור מדות המזבח ופירוש על ההגדה. נכלל בספר אשדות הפסגה, לתלמידו ר׳ יוסוף נחמולי מלאריסה, שאלוניקי תק״נ.

חיים בן יעקב אבולעפיה

נודע בשם הראשון, הזקן והרב המוסמך. חי במאה הי״ז. נין ונכד לרבנו מאיר הלוי אבולעפיה. היה אחד הרבנים המובהקים וגדולי התורה בדורו. נמנה בין תלמידיו של מהרימ״ט יחד עם חבריו ר׳ חיים בנבנשתי בע״ס כנסת הגדולה, ר^, יהושע בנבנשתי בע״ס שדה יהושע, ור^, אברהם בן חנניה. בזמן הרב ר׳ אברהם אזולאי עלה לחברון עיה״ק, ואח״ב העתיק מושבו לירושלים. שם ראהו ר^, דוד קונפ׳ורטי בע״ס קורא הדורות, בשנת תי״ב. הרב חיד״א כתב עליו כי היה זקנו של ר׳ חיים בן יעקב אבולעפיה ז״ל, מחדש הישוב בטבריה ת״ו בשנת תק״ב.

חיים בן יעקב אבולעפיה

נודע בשם השני. יליד טבריה בשנת ת״כ—ת״ל לערך. נכד ר׳ חיים אבולעפיה הראשון. ישב כמה שנים בירושלים והתרועע עם הרב חזקיה די סילוה בע״ס פרי חדש. סמוך לשנת תע״ב בא לאזמיר, ואח״כ נבחר שם לרב וישב בה על כסא הרבנות עד שנת ת״ק. בהיותו שם הנהיג המון תקנות, והרביץ תורה ברבים. בשלהי שנת ת״ק עלה לא״י, ועפ״י הזמנתו המיוחדת
של השיך הערבי דאהיר אל עמר בא לטבריה אשר מצאה בחרבנה וישב שם עד יום מותו. הוא קומם את הריסותיה, בנה בית כנסת ובית מדרש, בתי מחסה לעניים וכו'. נטע בה גנים והחיה אותה, אף יסד קופת רמב״ה וישגר בשליחותה את שני בניו לחו״ל. נוסחא אחרת אומרת: כי הוא בנה לאחיו היהודים בתים וחצרות, בית כנםת מפואר וחנויות ליום השוק בית הבד לשמן שומשמין ובית מרחץ. בו בזמן סלל מסילות ונטע שדות וכרמים. בימיו התרחש הנס הידוע שעליו מסופר בס' זמרת הארץ לר׳ יעקב בן חיים בירב. נפטר ביום ט״ז ניסן תק״ד. הרב חיד״א כתב עליו בשה״ג: לעת זקנתו בנה ק״ק טבריה ורבו נוראותיו ועניניו וקדושתו כאחד מהראשונים.

חבוריו : א. עץ החיים, חדושים בסדר התורה. בראש הספר הקדמת חתנו ר׳ חיים וינטורה ובסופו הערות ולקוטים מאת ר׳ גבריאל איספיראנסת אזמיר תפ״ט. ב. מקראי קדש, על הלכות פסח ויום טוב ומגלה ולשונות הרמב״ם. אזמיר תס יט. ג. יוסף לקח , דרושים ופשטים על התורה נ"ה אזמיר תם״ט — תצי ב . ד. ישרש יעקב, חרושים לח״א של עין יעקב ובסופו ס׳ באר לחי כולל קצור דרשות לזקנו ר׳ יצחק בז ג׳אמיל, אזמיר תפ״ט. ה.שבות יעקב, פירושים לח ב של עין יעקב ובסופו השמטות מספר יוסף לקח. אזמיר תצ״ד. ו. חנן אלהים, דרשות ופלפולים ותקנות, ונספח אליו ס׳ חיים וחסד, שהוא דרשות לזקנו הנ״ל, אזמיר.

ציונו: כאן נגנז ארון התורה הרב הגדול מו״ר חיים אבואלעפיא תנצב"ה ביום ו"י לחדש ניסן התק״ד. שאו קינה מקום רנה כאלמנה, ומחיים יסוד עולם אנשי שלם. ועל קבר אשתו: ה"ה הרבנית רחל אמנו ע״ה אלמנתו של  מלך הרב הגדול חיים אבואלעפיה ז״ל נל״ע יום ו. כ״ה כסלו שנת התק״י.

חיים יצחק אבולעפיה

מגדולי רבני ירושלים. רב מובהק וחריף בתורה. בנו של הרב המקובל רפאל ידידיה אבולעפיה ז״ל. חתום על ההספד של משפחת הנדיב חיים גדיליה.. היה חתנו של הרב דוד בן שמעון המכונה דב״ש. נפטר בירושלים ביום כ״ו אדר תרס״ד.

 ציונו: בניך הקימו לך את המצבה הזאת וי להאי שופרא דבלי בעפרא בכו בכה לאיש הנטמן פה במבחר ימיו הלך בלי חמדה הרב חיים יצחק אבולעפיה זלה״ה מגזע היחש והמעלה, נלב״ע ביום כ״ו אדר ש. התרס״ד יהי רצון תנצב"ה.

חיים נסים אבולעפיה

נודע בשמו המקוצר חנ״א. נולד בשנת תקנ״ה בטבריה. מבני בניו של חיים אבולעפיה הזקן שעלה מאזמיר לא״י בשנת הת״ק, והידוע בתור מיסד הישוב העברי החדש בטבריה ת״ו. ברעש הגדול שהיה בא״י בשנת תקצ״ז ושבו נפגעו ביחוד ערי הגליל הראשיות צפת וטבריה, נשברה רגלו של הרב חנ״א, ויהי מאז חולה ונגוע, מוכה אלהים ומעונה עד יומו האחרון. בין הזמנים ישב תקופה קצרה על כסא הרבנות בדמשק, אח״כ בטבריה. רוב שנותיו עברו עליו בעיר מולדתו ובהיותו למעלה מחמשים, העתיק דירתו לירושלים. הוא היה חותנו של הרב שמ״ח גאגין בנו של הרב חיים אברהם גאגין—אג'ן ז"ל. הרב חנ״א היה ת״ח מצוין, ובדברים רבים התבלט בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו. בפניו הנוחים והחביבים, ענותנותו הגדולה ויראתו המרובה מחכמתו. לאחר מותו של הרב יצתק קובו בשנת התרי״ד, נתמנה הרב חנ״א לראש הרבנים בעיה״ק ירושלים. הוא עלה על כסא הרבנות בכ״ט תשרי תרט״ו, במלאת לו ששים שנה. זמן כהונתו במשרתו הנ״ל ארך שש שנים וד׳ ירחים. מטעמים בלתי מובנים לא הוכתר עיי הממשלה המרכזית בקושטא בתאר חכם באשי, כי אם מטעם הפחה המחוזי בלבד. הוא השאיר אחריו כמה חבורים בכ״י, שעד היום לא ראו אור. ולא רק זאת, אלא שאף שמותיהם לא נודעו, חוץ משלשה שנזכרו במצבת קברו והם: קרא חנ״א, ארש צבי ותוצאות חיים .אחדים מפסקיו נדפסו בספר ״בני בנימין״ של הרה״ג בנימין מרדכי נבון, ידידו ובן זמנו. וראיתי חתימתו מקום שני, על שטר מכר של בתי הכולל ליוסף שלום בן עבדאלה על סך ה״א ר״נ אריות ( 5250 ) בשנת תרי״ד, ובספר התקנות הוצאה ב. עמ. מג. חתום ראשון בהסכמה ע״ד התזקות משנת תרי״ט. נפטר בירושלים ביום כ"ח לחדש שבט שנת תרכ״א.

 ציונו: ציון מכלל יפי היכל מלך חיים, בציון היא מצבת קבורת אבן בחן פנת יקרת זר״ק מצבתה דרופתיקא דאוריתא איש זרוע החכמה אליו נגלתה, תורתו דיליה היא רב פעלים מקבציאל חקיו ומשפטיו עם ישראל, צדקות ה׳ עשה קים אמרינו למד אמרינן, דעת ותורה יבקשו מפיהו תורת חיים, רב קטינא בעל השם עודנו באבו זה יעצור בעמי יקרא ורבו הבו ליה, ויקראו לפניו קרו לי רבי הרובץ בין המשפטים כארי וכלביא, הכרת פניו ענתה בו כי באור פני מלך חיים. ר״ב נפיק לקרייתא שנה ופירש דגלי מסכתא וספר כתב איש רבי, קרוא חנ״א ארש צבי תוצאות חיים, רב כיד המלד עושה צדקה נדולה הכנסת אורחים נפש שוקקה פתו מצויה כבן עזאי בשוקי טבריה דולה ומשקה מים חיים. רב טוב לבית ישראל ולציון יאמר איש ירושלים אי חסיד אי ענו שקדשוהו שמים, אוי נא אמרה רקת ערי יהודה וירושלים הנמצא כמוהו מן החיים על אשר הם חיים רב סליק לבי קברי, אוי נא לנו כי פנה הדר יה זיויה יקריה עטרת תפארת שיבה הוא היה משיירי הגבורים אשר מעולם מר כאתרי ומר כאתרי צדיקים במיתתן קרויים חיים רב חנ״א ורב חסדא הרב הגדול עט״ר דלביש מרא ראשון לציון רב משרשיא הגדיל עצה וחושית הורם הגזר והוסרה העטרה צרה כמבכירה נגזר מארק החיים הוא רבי חיים נסים אבולעפיה. כ״ח לחדש שבט תרכ״א.

טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה

שר ונדיב בספרד. חי בראשית המאה הי״ג. תושב בורגוש וראש קהלות יהודי קשטיליה. נודע ביחוסו וחכמתו, קרבתו למלכות ונדיבותו היתרה. נלחם בשצף קצף נגד הקראים.

חבר : א. עליות וחידושים למסכת יבמות. ב. ספר שער הרזים והוא פי׳ על מזמור י״ט שבתהלים. ג. ספר אוצר הכבוד פי׳ על אגדות התלמוד בדרד הסוד. ד. פירוש על התורה וכו'.

1. אילא בּזקתי בּזקא מ-ל-פמם מא תרזע, ולחבּלא מא יִתח'בּבּא

תרגום – אם ירקת יריקה מהפה לא [תוכל] להחזיר, והריון לא [תוכל] להסתיר.

הסבר – יריקה והריון לא נגרמים כך סתם. הם נעשים מתוך הדעת.

2. אילא בּקאת א-ראס מה תעדס א-שאשייא

תרגום – אם נשאר הראש, לא יחסר לו כובע. [שאשיי׳א = סוג של כובע מרוקאי]

הסבר – אסור לו לאדם להתייאש במצבים קשים. כל עוד ראשו חושב תמיד יוכל לחבוש ״כובע״ חדש. כובע במובן מצבים חדשים או אפילו במובן בעל חדש.

3. אילא ג'א אל –חראמי מזבּבּד דאכּ די ע'לבו ח'אי'בּ מננו

תרגום – אם בא ממזר ערמומי/פיקח, זה שניצח אותו גרוע ממנו

4. אילא האד אל בּלע'א יבּקא חפי'אן

תרגום – אם [רק] הנעל [הזאת] – יישאר יחף.

הסבר – מפני שה״נעל״ [הבעל] לא מתאימה או לא יפה או לא איכותית.

ראה: זוהאר תא טאח מן פמהא-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי-עמ' 75

אנקת תוגה

כמדי יום שני היתה חצר הבהמות בעיירה מיסור מלאה עד אפס מקום. הערבי שהחזיק בשני חמוריו התקשה למצוא פינה בחצר לקושרם אליה. הוא פרק מעליהם את מטען הירקות, הצמר והשיער שהביא למכירה בשוק, שם בסל נצרים קטן מעט ירקות וקרא לרבקה היהודיה. כיוון שרבקה לא היתה אותה שעה בחדר העלוב בו התגוררה עם משפחתה, נענתה אחותה רוחמה לקריאה. הערבי הגיש לה את סל הירקות וביקש ממנה כי תשגיח על חמוריו. אלה היו עומדים, קשורים ברגליהם, ממש למול פתח חדרן של רוחמה ורבקה, המתגוררות בו עם בעליהן ושני ילדיהן, ואשר למולו, בחדר עלוב עוד יותר, מתגוררת אחותן השלישית, זוהרה, עם בעלה יעקב ועם בנם.

״מה אני יכולה לעשות עם הירקות שלך, יא סירי חמאד, כאשר אין לנו אפילו חתיכת שומן, שלא לדבר על בשר, לשים אותה בסיר״, שאלה רוחמה הענייה את הערבי.

״אני מבין אותך״, ענה לה. ״הוסיפי את הירקות לסיר הסולת שלך. זה יותר טוב מכלום.״

חמאד הפקיד את חמוריו בידי רוחמה והלך לו עם סחורתו אל השוק. הוא ידע היטב כי סחורה זו הינה מבוקשת מאוד וכי יקבל עליה כסף טוב מלקוחות רבים ביום זה, יום השוק הגדול. בינתיים בישרה רוחמה לאחותה רבקה, שאין היא צריכה להתרוצץ כדי להשיג פרוטות לקניית ירקות וכי נותר להן להתאמץ רק בעבור חתיכת בשר לתבשיל, אותו הן מתכוננות לבשל לערב חג השבועות הקרב ובא.

בעליהן, יצחק ואברהם, היו נודדים בין הכפרים הערביים מיום ראשון של השבוע, ואמורים היו לחזור רק ביום חמישי, לקראת החג. יצחק ואברהם היו מציעים לכפריים הערביים מחטים וגפרורים תמורת ביצים, תיקוני קדירות וקערות שבורות תמורת קמח ושעורה ואפילו תיקוני קומקומים ופחים בפטיש ובבדיל הציעו. כך היו מנסים לגבור על קשיי הקיום. אולם, הכפריים אותם היו פוקדים היו עניים לא פחות מהם.

מצוקת הקיום איחדה אותם: יחד לקחו להם לנשים את האחיות, יחד הולידו להן בנים, יחד היו משאירים אותן עם ילדיהן בחדריהם העלובים שבחצר הבהמות משך כל ימות השבוע ויחד היו מכתתים רגליהם מכפר לכפר, כדי לחזור למשפחותיהם בסוף השבוע ומעט מזון באמתחתם.

תושבי העיירה מיסור היו מכנים אותם ׳עניים גאים׳ — ושוכחים דבר קיומם. וכי איך אפשר היה שלא לשכוח, אם הם היו מצויים רוב הזמן בכפרים הערביים ורק נשותיהם האומללות נותרו ספונות על ילדיהן בחדריהן האפלים. והן, הלוא אף לא התלוננו על עשרות הבהמות, שהיו פוקדות את חצרן מדי יום וחונות בחצר זו, בה נמצאו חדרי המגורים העלובים שלהן. כל מאבקן היה למציאת מעט מזון לילדיהן ולהן. והלא גם כאשר היו הבעלים חוזרים מסיוריהם בכפרים, והם סחוטים, רעבים וחלשים, היו מתעניינים רק בגורל הילדים.

או־אז השתדלו הנשים להעלים מהם סיבת רזונם והיו מתרצות חולשתם בהטרדות שמטרידות אותם הבהמות, ואילו הבעלים היו מעלימים מנשותיהם את קשייהם בהשגת מזון למחיה ואת רגליהם הפצועות מן ההליכה המתמדת והמייגעת, הסוחטת מהם את שארית כוחם. כל שעשו היה להטיל לפני נשותיהם את מעט גרגרי החיטים ומעט הביצים שהשיגו, כדי שתבשלנה אותם בדרך חסכונית, שתספק מעט אוכל לפיות משך ימי שישי ושבת, בם היו המשפחות מתאחדות.

באותו סוף שבוע הודיעה רבקה לבעלה כי אסור לו לצאת לכפרים, לפי שהילד הולך ונחלש.

״הבטן שלו כבר נפוחה״, אמרה לבעלה.

״ואם אשאר לידו יתחזק בגופו!?״, ענה לה יצחק במרי ליבו, בעודו מחזיק בילדו, שאצבעותיו דקות היו ועיניו פעורות להחריד.

אף על פי כן נשאר יצחק עם בנו החולה, שסירב להכניס לתוך קיבתו המצומקת גם את מעט המזון שהצליחו הוריו להכין לו, ובידיו מת.

מות שמואל, בנו של יצחק, פתח בין בני שלושת המשפחות שיח על גורלן. חרישי ומריר היה הוויכוח בין בני המשפחות. לבסוף הודיעה רוחמה לבעלה, אברהם, שגם הוא צריך להישאר עם בנו, שמעון, ההולך וגווע לנגד עיניה ממש, וכי היא אינה יכולה לשאת עוד את מותו ברעב.

שלושה ימים בלבד עברו מאז מותו של שמואל בן השתים עשרה, שלא זכה למצוות, ושמעון, הצעיר ממנו בשנה, מת אף הוא.

שוב עשו שלושת הזוגות את דרכם בבכי שקט וצורב, ומבלי שאיש מבין תושבי העיירה ידע על כך, אל בית הקברות, וקברו בו גם את שמעון הקטן. רק שכנתם שמעבר לרחוב פקדה אותם במקרה, להביא להם קערה מלאה בקוסקוס המכוסה חלקי ירקות, ובשאלה על שמואל נתגלה לה האסון.

״הוא בקבר כבר שלושה ימים, והיום הצטרף אליו שמעון״, ענתה לה רבקה.

השכנה, אסתר שמה, הזדעזעה ופתחה בצעקה. מצער זעקה, על גורלן של משפחות אלה, שהעוני דבק בן במלוא רעתו והביא עליהן חרפת רעב המכלה בבניהן הקטנים. אחר נתעשתה ומיהרה משם היישר אל גבאי בית־הכנסת, שהיה מופקד על קופת הצדקה של העיירה, כליפא דהן. היא התפרצה לעברו בצעקות על התאכזרות הקהילה למשפחות העניים, שילדיהן גוועים ברעב.

כליפא לא ענה לה על טענותיה, רק פתח בפניה את פנקסו והחל למנות את הכספים שחולקו בשנה האחרונה בקרב עניי העיירה.

״הם קיבלו יותר מכל משפחה אחרת״, טען. ״ולמה הגיעו לחרפת רעב ולא הודיעו לנו? הרי אלה החליטו, בגאוותם, שמוטב להם למות בשקט מרעב, מאשר שמישהו יידע על עוניים!״

אסתר בכתה בפני כליפא והתחננה על גורל המשפחות, אך הוא קטע אותה בצעקה: ״ ומי יבכה על שאר המשפחות העניות בעיירה!? הלא העוני התפשט בכל הארץ בגלל הבצורת, ובעלי העסקים המעטים שבעיירה נותנים כבר הרבה מעבר ליכולתם לקופת הצדקה. והקופה שוב ריקה, כי מחצית מתושבי העיירה הם עניים שלא עושים כלום כדי לשנות את מצבם!״

אולם, כאשר בא כליפא דהן לבקר את שלוש המשפחות בחדריהן העלובים והחשוכים הזדעזע עמוקות. כדי לנחם אותם סיפר להם על העניים ההולכים ומתרבים בעיירה מחמת המצב החמור השורר באיזור כולו, אשר מאלץ סוחרים רבים לסגור עסקיהם ולטפל במשפחותיהם, לבל תגענה אף הן לחרפת רעב. אולם, הוא לא הסתיר את זעזועו ממראה עיניו והציע לבני המשפחות למסור את הבן הקטן, ברוך, למשפחה אחרת, כך שלא יילך בעקבות בני־דודיו.

אסתר השכנה קיבלה על עצמה לטפל בילד הקטן, כך שיוותר בקירבת הוריו, וכליפא הבטיח למצוא לו מקום קבוע וטוב יותר.

הילד נלקח מהוריו. כעבור זמן הועבר באמצעות כליפא לבית־יתומים בעיר פאס, שהסכים לקלוט את הילד למרות שאינו יתום.

אולם, רק זמן מועט נשאר ברוך הקטן בלא יתמות. אביו החולה, יעקב, נפח את נשמתו וצירף בכך את בנו הקטן לרשימת היתומים.

בזה אחר זה מתו גם שני הבעלים האחרים, יצחק ואברהם, מרוב צער על עוניים ועל מות בניהם, ושלוש הנשים התאלמנו ונותרו לבדן. המוות צימצם את המשפחות, אשר מנו תשע נפשות, לשלוש נפשות בלבד, פרט לילד ברוך, שחי בבית־היתומים.

בינתיים המשיכו העוני והשכול מה שהחל בו המוות וכילו כוחן של שלוש האימהות עד תום.

מדי יום היו שלוש הנשים יושבות על קברי יקיריהן בבית הקברות ובוכות עד עילפון. לבסוף איבדו, מרוב בכי, את מאור עיניהן, והפכו עיוורות.

רק אז קמה בעיירה זעקה גדולה, והוחלט להעבירן לחדר גדול יותר במרכז הישוב.

״רק עכשיו נזכרו לתת מעט אור בחיי העיוורות״, הפטיר מישהו במרירות.

שלוש העיוורות המשיכו לחיות בחשכת חייהן, ובשל המחסור הגובר הלכה העיירה ונתרוקנה מתושביה. הנשים זעקו לרחמים, לבל תוזנחנה לבדן בעיירה המתרוקנת, אך היהודים ברחו ממנה, נמלטו על נפשם לערים הגדולות.

בימים הרעים ההם היה שלמה בן־משה, הבדרן, משעשע עצמו בצער הזולת, וקורא אחריהן ׳רכבת העיוורות' זאת, לפי שהיו עוברות ברחוב, האחת מחזיקה בשימלת רעותה, מתפתלות בהליכתן העיוורת.

בתקופה זו שלאחרי מלחמת העולם השניה היגיע לגוראמה יהודי בשם שלמה לוי שבא מהעיר ״סיפרו״ כדי לשמש כסוכנו של היהודי האמיד טובאלי. באותה תקופה התרבו הסיפורים אודות ארץ ישראל ופלסטין. שלמה לוי היה פעיל העליה הראשון בעיירה, אשר פעל באופן בלתי רשמי וערך רשימת יהודי העיירה לפי בקשה ״מגבוה״. כולם ידעו על קיומו של ארגון מחתרתי יהודי ברחבי הערים הגדולות של מרוקו, אשר פעל להכשרת פעילים וסוכנים לקראת עליית היהודים לארץ שראל בבוא היום.

לא עבר זמן רב ושמועות נפוצו על משפחות יהודיות ראשונות, ובעיקר על בחורים צעירים, שהחלו לעזוב את מרוקו בדרכים קשות ומסוכנות כשפניהם מועדות לעבר ארץ ישראל, הלא היא — פלסטין. הפעילים הרבים שהוחל בהכשרתם, בתנאים מחתרתיים, עוד בשנת 1940, התפשטו בכל רחבי מרוקו והחלו להפיץ את שמעה של ארץ־ישראל שהיתה עד כה מוכרת ליהודים רק מהתנ״ך ומסיפורי הזקנים.

בעיירה גוראמה נדלק ניצוץ ראשון והיהודים החלו לדבר על־כך ברגשות מעורבים. היה גם יהודי אחד שאזר אומץ, אסף את חפציו ועזב את העיירה עם משפחתו בת שבע הנפשות. היתה זו משפחת שמעון לעמס שעזבה ראשונה את העיירה כדי לעלות לארץ־ישראל דרך אלג׳יריה. משפחת שמעון לעמס תיאמה את תנאי עלייתה עם פעילים יהודים. הם נסעו במונית של מולאי לתחנת הרכבת ״אלמנגוב״ המקשרת את שתי המדינות — אלג׳יריה ומרוקו.

הנסיעה הלילית בדרכי העפר ארכה שעות רבות. כדי לעבור את שבעים הקילומטרים מהעיירה לגבול הם שלמו הרבה כסף עבור הנסיעה המפחידה הזו, ומשם המשיכה המשפחה את דרכה אל תוך אלג׳יריה ברכבת. באלג׳יריה הוכנסה משפחת שמעון לעמס לתוך מחנה עולים זמני שבו היו מרוכזות משפחות רבות. הציפיה במחנות אלה הייתה ארוכה. תנאי הקיום היו קשים למדי, ורוב ה״עולים״ נואשו ועזבו את המחנות כעבור מספר חודשים של המתנה לשוא. גם משפחתו של שמעון לעמס עזבה את מחנה האוהלים לאחר שלושה חודשי ציפיה לעלות לארץ ישראל, הם עשו את דרכם הישר לעיר פאס ולא שבו לעיירה גוראמה מתוך בושה ואי־נעימות.

איסור חמור הוטל על יהודים לעלות לארץ־ישראל, ותנועותיהם הוגבלו ברחבי־מרוקו כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הסתננותם אל מעבר לגבולות  המדינה. המושל דובארי הגביר את הפיקוח על היהודים לבל יעיזו להסתנן דרך אלז׳יריה לארץ־ישראל. הוא עשה זאת בעזרת הז׳נדרמים ושוטריו הערביים החמושים. דובארי קרא לראש־הקהילה כליפא דודו והזהירו לבל יתערבו היהודים בעיירה בענין פלסטין, ולבל ינסו לברוח דרך הגבולות. אולם כליפא דודו החליט אחרת ופעל מתוך רגשותיו העמוקים לענין ואהבתו לישראל. הוא לא עודד את יהודי העיירה ולא סייע בידם לעבור את הגבולות לעבר ארץ  ישראל, אולם טיפל ביהודים רבים אחרים שבאו לעיירה כדי לעבור לגבול אלז׳יריה. היהודים הצעירים הגיעו לעיירה כשהם מחופשים לערבים ולבושם המוזר והזר אך הגביר את חשדות הרודפים אחריהם. תושבי הסביבה תהו ונדהמו לראות ״ערבים״ משונים שוהים בבתי־היהודים בעיירה זמן רב ואחרי־כן היו נעלמים. כליפא דודו הטיל את כל כובד משקלו בענין זה, וסיכן בכך את עצמו ובעיקר את מעמדו כראש הקהילה בעיירה. הוא היה בקשר מתמיד דרך הטלפון עם פעילי העליה במרוקו ובגבול אלג׳יריה, וטיפל במסירות נפש בכל הפליטים היהודיים. המעבר של יהודים אלה היה כרוך בקשיים רבים ובסכנת־נפשות ממש, אך גם לאחר שנעשו כל הסידורים, היו תקלות, והעברתם דרך הגבול התעכבה שבועות ואף חודשים. כך קרה שיהודים רבים מחופשים לערבים נתפסו והושלכו לכלא. אחד מהם נתפס ממש בעת שעלה לרכבת ב״אלמנגוב״, בגבול, ומשם הוחזר רגלי כשפרש חמוש מלווה אותו לאורך כל שבעים הקילומטרים עד לגוראמה. אחרי מקרה זה, נקרא כליפא דודו לחקירה אצל המושל דובארי. הוא הכחיש כל קשר בינו לבין היהודים — ״הערביים״ ושוחרר, אך לא לפני שהודח מתפקידו הציבורי כראש הקהילה היהודית בעיירה. כאשר בא יחיה משה הזקן, שהיה בעבר עוזרו של אביו של כליפא דודו, דודו ישועה המפורסם, לנחם את כליפא דודו על סילוקו מתפקידו, נזכר בסיפור של המושל מטר שארע לפני למעלה משלושים שנה ועודד את המודח: ״אתה חייב לשמוח על כך שנפל בחלקך להיות עד, ולקיים מצווה גדולה זו. אביך ואני שמענו על תקומת המדינה היהודית לפני שנים רבות מפי המושל מטר, אתה נטלת חלק בהגשמתה הלכה למעשה.״

הצרפתים הטילו מגבלות חמורות על היהודים במרוקו ומגמתם היתה לא לאפשר להם להצטרף ללוחמי החרות בארץ ישראל. גם הערבים שבשליטת הצרפתים דרשו למנוע מהיהודים להגר לפלסטין, ואלה מילאו את רצונם.

לכליפא דודו המודח לא הייתה אותה השפעה ואותה הילה שנתברך בהן אביו דודו ישועה. הדחתו מתפקידו לא הפתיעה רבים שתמיד חשבו אותו לאדם עקשן, בלתי מתפשר ופזיז בענייניו. במקומו של כליפה דודו, מינה המושל דובארי את שלום בן באשי המכונה ״סולי״.

לסולי, ואחיו מומי הייתה הצלחה רבה בחיים אך לא לפני שעברו תלאות וקשיים בעבודות שחורות, כשהם נודדים מעיר לעיר. בהדרגה הפכו לנותני הטון ובעלי ההשפעה בתחום הציבורי כמו בתחום הכלכלי. רבים מן העסקים של יהודי העיירה היו משותפים לאחים סולי ומומי בן באשי. המושל דובארי לא הסתפק בחילופי הגברי בקהילה היהודית, והוא זימן ללשכתו את כל שבעה עשר הקאיידים — ראשי השבטים בכפרים שבתחומי שליטתו. הוא הודיע להם על החלטתו לצמצם אותם לארבעה בלבד, כדי לייעל את עבודתו בתקופה קשה זו במדינה, והעניק את המינויים החדשים לארבעה שעליהם החליט. הבחירה נפלה על מוחה או זאייד באזור תולאל, הרוש או חמאד באזור תיטנעלי ושניים אחרים על הנוודים שבהרים אידיר אוחדיאן וחמו או חמאד. כל שאר השייכים חזרו לכפריהם מושפלים ומדוכאים, הסתגרו בבתיהם והתבישו להופיע בפני התושבים, אשר בקרבם היו להם הרבה שונאים שציפו ליום מפלתם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית הוצ' פפירוס פברואר 1983-עמ'66-64

מעמדו של המנהג ביחס להלכה

האם בכוח המנהג לחלוק על הלכה? כאשר מדובר בהלכה רופפת הירושלמי מציע: ׳כל מקום שהלכה רופפת בידך, לך אחר המנהג׳(פאה פ׳׳ז ה׳׳ה), וגם על פי הבבלי יש בתוקף המנהג להכריע הלכה מסופקת גם בדין תורה(עפ״י רש״י, עירובין יד ע״ב ד״ה ׳עמא דבר׳).

על פי רב האי גאון (תמים דעים, קיט) כל כוחה של הגמרא הוא מהסכמת הציבור, ואם הסכימו ונהגו דבר שונה הרי שאין הש״ס ׳עוקר את העיקר׳, כלומר את המנהג. מהד׳י קולון(שורש ח ושורש ט) טוען כי מנהג כשר הסותר את ההלכה תקף, ולכן יש ללכת על פיו. גם הרמ״א מסכים עם דבריו בהסתייגות אחת: בתנאי שלפחות פוסק אחד סובר כמנהג.

הרא״ש טוען שכל תוקפו של המנהג הוא בהרחקה מאיסורים, אך אם המנהג הוא ׳מנהג שיש בו עבירה׳ הרי שאין לו כל תוקף. על פי מגן אברהם (או״ח סימן תרץ, סעיף כא) בשיטת המהרא׳׳ש ׳מנהג מבטל הלכה, אפילו רוב דיעות סבירא להו דאסור ואפילו התלמוד מסייע להו', תוך הסתייגות המגן אברהם המצריך ׳ראיה מן התורה׳ למנהג.

מרן השו״ע פסק ברוח דברי מהרי״ק שדי בפוסק אחד להתיר אפילו איסורי תורה, אם כך נהגו, ומוסיף שם בבית יוסף: ׳כל שכן שהוא להתיר בדרבנן', משמע שההלכה כמנהג אם יש אפילו פוסק אחד כמוהו, אפילו להקל בדאורייתא, רכל שכן בדרבנן.

לסיכום: מהשלחן ערוך, מהרמ״א ומרבים מהפוסקים נראה שהשיטה שהתקבלה היא שיטתו של מהר״י קולון שיש מקום לפסוק כמנהג לקולא, כשיש למנהג גיבוי של פוסק כלשהו, אף על פי שהדבר נתון במחלוקת דאורייתא והרוב נוטים לאסור.

תוקפו של המנהג

מקורות לתיאור מנהגים ולמעמדם ההלכתי מצויים במשנה, בברייתא ובתלמוד. דוגמה מן המשנה (פסחים ד, א): ׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין; מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם', כלומר לא יעשה מלאכה בכל מקרה.

ממשנה זו אנו לומדים שלושה דברים: א. למנהג המקומי תוקף הלכתי מחייב. ב. למנהג מעמד מוגבל התקף במקומו או בזמנו בלבד. ג. התושב הארעי ההולך ממקום למקום מחויב הן במנהג מקומו הקבוע והן במנהג מקומו הארעי.

על פי הגמרא, למשנה זו יש הבחנה נוספת: המצטרף לקהילה מסוימת מחויב במנהגיה רק אם בכוונתו להשתקע בה, אבל אם כוונתו לשהות בה לזמן מוגבל ולחזור אחר כך למקומו – אינו מחויב אלא למנהגי מקומו הקבוע.

מנהגים נוספים מופיעים במקורות אחרים. כולם עשויים בתבנית אחידה: ׳מקום שנהגו לעשות כך עושין, מקום שלא נהגו אין עושין. המנהגים עוסקים בתחומי העשייה ואורח החיים בחיי היום־יום: באכילה, בהדלקת הנר ובניחום אבלים, במסחר ובעשיית מלאכה, במיקח ובממכר, בעבודה ובחקלאות, בבנייה ובשכירות. דוגמאות נוספות של מנהגים המופיעים במשניות ובברייתות:

׳מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין, מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין׳(שם ד, ד).

׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין׳(שם ד, ה).

׳מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים קורין, לילה ויום קורין – הכל כמנהג המדינה…׳(סופרים כא, ז).

׳מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילים, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין – הכל לפי המנהג׳(שמחות, ברייתות מאבל רבתי ג, יז).

׳שמין פרה וחמור… מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין׳(בבא מציעא ה, ה).

׳מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד כוכבים מוכרין, מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין׳(פסחים ד, ג).

׳השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק – הכל כמנהג המדינה׳(שם ז, א).

׳המקבל שדה מחברו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור… הכל כמנהג המדינה׳(שם ט, א).

׳השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינים בונים – הכל כמנהג המדינה׳(בבא בתרא א, א).

תוקף המנהג במקום ובזמן

על תוקפו של מנהג העובר מדור לדור ומחייב את הבנים להמשיך במנהג אבותיהם יעיד הסיפור התלמודי הבא:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳(בבלי, פסחים נ ע״ב).

[=בני בית שאן החמירו על עצמם ונהגו לא ללכת בערב שבת מצור לשוק שבצידון. באו בניהם לפני ר' יוחנן בניסיון לבטל את מנהג אבותיהם בטענה: אבותינו הייתה להם אפשרות להחמיר כי היו עשירים, לנו אין אפשרות, שמצבנו הכלכלי אינו מאפשר לנו לוותר על השוק הזול של יום שישי. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם את המנהג לא לפנות לשוק בערב שבת, וזה מחייב גם אתכם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳].

כיוצא בזה המנהג לברך על הסוכה רק בשעת אכילה (סוכה ג, ט). הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש סוברים שיש לברך על הסוכה כל פעם שנכנס אליה, לעומת רבנו תם הסובר שיש לברך על הסוכה רק בשעת אכילה. לכאורה, השלחן ערוך היה צריך לפסוק כשלושת עמודי ההוראה שדרכו לפסוק כמותם, ואף על פי כן הוא פסק כרבנו תם מן הטעם של ׳עמא דבר׳, שכך פשט המנהג. הרי שלמנהג תוקף רב הגובר אף על עקרון הפסיקה.

הבדלי הלכה ומנהג בין קהילות

החוקר שלמה טולידנו מסביר שהפיצול ההלכתי המוצא את ביטויו במרכזי הלכה מקבילים שפעלו בנפרד, האחד בספרד והאחר בגרמניה ובצפון צרפת, נעוץ במרכזי הלכה מקבילים עתיקים: המרכז בארץ ישראל המיוצג על ידי התלמוד הירושלמי והמרכז בבבל המיוצג על ידי התלמוד הבבלי. לדוגמה, המנהג שהקהל בארץ ישראל עונה אחרי ברכת ההפטרה ׳שכל דבריו אמת וצדק׳ את הברכה ׳נאמן אתה הוא ה׳ אלהינו…׳ בעמידה ואילו בבבל עונים בישיבה, או המנהג להתיר בישול גוי בארץ ישראל על ידי קירוב הבישול על ידי ישראל לעומת השלכת קיסם בבבל, שהם אחדים מבין חמישים וארבעה חילופי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל. מנהגים אלו נתקיימו בארץ ישראל עד שנת 1099, אז החריבו הצלבנים את הקהילות היהודיות שבה, ואף על פי שנתחדש אחר כך יישוב הקהילות בארץ נעלמו מנהגי ארץ ישראל ונשכחו, משום שגרעיני היישוב החדש באו ממרכזים שבהם נהגו על פי מנהגי בבל.

אף על פי כן נתקיימו שרידים של מנהגי ארץ ישראל בתקופות מאוחרות, כמו הקריאה בתורה במחזור של שלוש שנים, כמשתמע ברמב״ם: ׳המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת… ויש שמשלימים בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט׳, או כעדותו של ר' אברהם הלוי במאה השבע עשרה על קהילה שָׁאמִית בקהיר הקוראת את התורה בשלוש שנים.

הרמב״ם מצהיר בהקדמתו למשנה כי הוא פוסק תמיד כמו הרי״ף מלבד בעשרה מקומות, מכאן ששורש ההלכה הספרדית הוא בפסקי הרי״ף ועובר בקו ישיר דרך הרמב׳׳ם עד מרן ר׳ יוסף קארו הפוסק תמיד על פי שניים משלושת עמודי ההוראה: הרי׳׳ף, הרמב״ם והרא״ש, לעומת הקו ההלכתי האחר הישיר המחבר את בעלי התוספות, הרא״ש, המרדכי, הסמ׳׳ג, הסמ״ק, ספר התרומה והגהות מיימוניות, שהרמ׳׳א נעשה להם הד במפתו לשלחן הערוך, כדבריו של טולידנו.

ראה: אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי-בר אילן 2018- עמ'7-4

צהלי רני עדה שלמה

רקע לפיוט: הפיוט נכלל ב׳יגל יעקב׳ למהדורותיו במדור ׳פיוטים של מתן תורה'. על פי תוכנו מתאים הוא לכבוד הכנסת ספר תורה הנזכר בבית חמישי ׳יגל הכותב… וגם הקונה׳. אולם קהילות תאפילאלת שרות פיוט זה גם בחתונה. שילוב שירים לכבוד התורה בשירי חתונה קיים גם בקהילות אחרות כמו קהילות הצפון במרוקו כמו השיר ׳היא תורה לנו נתנה׳ המכיל כ״ב בתים על פי סדר א׳׳ב אותיות התורה ויוצר דימוי של ׳טקס הובלת הכלה לבית החתן לזה של הכנסת ספר תורה להיכל׳. שילוב שירים לכבוד התורה באירוע של חתונה קשור כנראה בדימוי הכנסת כלה להכנסת ספר תורה המצוי במקורות כמו המאמר ׳כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא תורה׳ או המדרש על ׳אשת חיל׳ (הערוך לפי א״ב) זו תורה או ההקשר המעגלי של מצוות ׳פרו ורבו׳ הראשונה מבין תרי״ג המצוות למצוות כתיבת ספר תורה האחרונה במניין תרי״ג, או ההבטחה, שהמשמח את החתן זוכה לתורה. כאן המקום לציין את המנהג בצפרו, שהכותב ספר תורה מכניסו לבית הכנסת ביום חתונתו על פי שיר השירים ׳צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳ ומדרשו ׳ביום חתונתו זה מתן תורה׳.

התבנית:   מעין אזורית. פיוט בן אחת עשרה מחרוזות כולל מחרוזת פתיחה. בכל

מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.

החריזה:   אב.אב / גגב / דדב / …

המשקל:   11 הברות לרוב בטורים הענפיים ו־10 — בטור האזור.

החתימה:  אני יעקב חזק.

מקור:       יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמי קמח.

נזכר:        דוידזון, אוצר השירה, צ—159.

ייעוד:      במקורו מיועד הפיוט להכנסת ספר תורה אבל מושר הוא גם בחתונה

בעיקר בסעודה של שבת חתן. מבצעי הפיוט אף הוסיפו לו טור חתימה בסופו בערבית יהודית לכבוד החתן והכלה. הפיוט הלם בעיקר את החגיגה להכנסת ספר תורה, שנשתלבה בשבת חתן.

פירוש:     הפיוט מלווה בפירוש מפורט בהמשך בפרק ז ׳הכנסת ספר תורה׳.

צהלי רני עדה שלמה / ביום זה תורה לחפה נכנסה

זאת היא כבדה בת מלך פנימה / וממשבצות זהב לבושה

אשרנו מה טוב נעים גורלנו / על תורת אמת אל חי נתן לנו

וחיי עולם נטע בתוכנו / זו היא ברכה זו היא קדשה

נודעת לנו חבה יתרה / אשר אין תכלה וקץ לשעורה

על כלי חמדה שבו עולם נברא / נתן אל לנו לעד מורשה

ישמח ישראל בכפלי כפלים / על כי לקח טוב נתן לו לקיים

המכתב מכתב אלהים חיים / אשרי העם שככה חן מצא

יגל הכותב את ספר התורה / וגם הקונה ישיר בזמרה

שניהם טובים צדקה שמורה / לפני נאמן אל רם ונשא

עז תעצמות קדשת הספר / מי יוכל השג מי יוכל לספר

אמרות יי הם אמרי שפר / שם רמז פשט וסוד ודרשה

קדשת תבות רשומה בספירות / תֹאר צורתם אורות יקרות

המה מלכים ובראשם עטרות / לזה יש כתר ולזה שלשה

בנות ציון צאינה וראינה / מלך שלמה ביום חתנה

ראו עטרה וחפה נכונה / גילו ברעדה ושמחה ודיצה

חתן קדשה יום זה חפתו / בשמחות וגיל יובל לטירתו

 צריך כל אדם לצאת לקראתו / מנער ועד זקן מאיש ועד אשה

זה היום נגיל וגם נשמחה בו / המלך יושב בתוך מסבו

כל רע אוהב וקרוב יבוא / אל תוך המשתה אשר המלך עשה

קולנו שמע שומע תפלות / הרם קרננו מתוך הגלות

בזכות התורה רבת המעלות / אז נשיר לך שירה חדשה

תוספת טור חרוזי בערבית יהודית:

׳וּשְׂמְחַת לְעְרִינִינִיס וּשְׂמְחַת לְעְרוּסַה׳

(= ושמחת [= ולחיי] החתן ושמחת [= ולחיי] הכלה)

ראה: קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013 –עמ' 82-80

 הילד מאחר לדבר

היו מקרים רבים שילדים בגיל שנה ושנתיים טרם התחילו לדבר. אחרים איחרו ללכת וזחלו כל הזמן על בטנם והמשיכו לינוק בגיל שנתיים ויותר^. ההורים נהגו לקחת אותם לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת, בזמן שהרבה אנשים נמצאים בבית החיים, לעריכת סעודות ליד קברי הצדיקים. ההורים הושיבו את בנם על־יד הקבר של הקדוש, ונתנו לו לטעום מן הסעודה וללגום מן התה ומכל אוכל שהוגש לנוכחים. בגמר הסעודה, ההורים הניחו צלוחית מלאה מים על הקבר, וכעבור ימים חזרו ונטלו אותה. הם השקו את ילדם כל אימת שביקש לשתות. המים האלה בנוסף לברכה שבהם (ברכת הצדיק) זירזו את הילד לדבר מיד.

סגולה אחרת בה, היא ״מי-העריבה״ או בערבית אל-מא דסספ'נא. כידוע כל בית יהודי הכין לו את הלחם בבית, ולצורך זה, עקרת הבית השתמשה ב-ספינא, משארת או עריבה. זהו כלי שלשים בו הבצק ומשהים אותו שם עד שמחמיץ. המים שנשארו ואשר בהם הישרו את הבצק, לא נשפכו, אלא נתנו מהם לילד לשתות וזה עזר.

סגולה נוספת שעזרה לילדים לדבר, הם ״מי-ניסן״ ואומרים שהם מפתחים את הזיכרון. כאשר הילד איחר לדבר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן, ואשר בהם השתמשו ללישת הבצק של המצות. אחרי שהמים האלה זוקקו וטוהרו היטב, הועברו אח״כ דרך בד דק הנקרא אל-חאייאתי. המים ניתנו לילד וזו הייתה סגולה בדוקה. אין פלא איפוא שאומרים אל-מא די ניסן, כא יסלק ל-לסאן ( מי-ניסן משחררים את הלשון. אומרים גם, יש בו אל-באראכא (הברכה).

הילד המרטיב

הפרעה נפוצה בקרב הנוער, היא אל-בולא פילפ'ראס (הרטבה במיטה). לא רק התינוקות הרטיבו, אלא גם ילדים גדולים בגיל עשר ולפעמים אפילו אחרי ברמצוה, המשיכו להרטיב.

כדי להיגמל ממצב זה, נהגו ההורים להעלות את הבן על גג הבית בליל החמישה-עשר לחודש, כשהירח מלא (לילית אל-כימסתאס) להפשיל את תחתוניו, לחשוף את איבר מינו מול הלבנה ולהפנות אליה בקשות ולחשים. ובעוד האם עסוקה בלחשים, ירד האב ופיזר צימוקים ובוטנים על מיטתו על הבן. כאשר זה ירד מהגג ונכנס למיטתו לישון, הוא מצא את הצימוקים והבוטנים וזלל אותם, ובעוד הוא זולל, האב קרא את הפסוק: והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (יחז׳ מז, יב).

אמצעי אחר לגמילה מהרטבה, היה מיועד לילדים גדולים בגיל עשר ומעלה. ההורים לקחו בבוקר את המזרן של בנם כשהוא עוד לח מהרטבת הלילה, שמו לו אותו על הראש, קראו לילדי השכנים, ואלה התנפלו על המסכן בקריאות בוז בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז! בוז! ילד מרטיב! ילד מרטיב!). הילד התבייש כמובן ואולי גם נפגע, אבל הוא חזר למוטב והשתדל לא להרטיב יותר.

אמצעי נוסף לגמילה: לקחו בבוקר חתיכת בד מהבגד התחתון של הילד המרטיב, שרפו אותה כליל, עירבבו את האפר בתה או בדבש ונתנו לילד לשתות. ואם הילד היה די גדול, הם עירבבו את האפר ביין^.

נשירת השיניים

כאשר שן החלב הראשונה נושרת לילד, הוא לא יזרוק אותה סתם בכל מקום שהוא. הוא יגש לבאר הנמצאת בחצר ביתו ויזרוק אותה שם אך לפני כן, הוא יעטוף אותה בפיסת-בד אחרי שיטבול אותה במלח. זוכרני שלפני שזרקנו את השן לבאר ניגשנו בדחילו ורחימו כאילו רצינו לברך על דבר קדוש והצהרנו בערבית: א-שיך לביר! אנא כא נעטיכ סנת לחמאר, ונתי עטיני סנת לגזאל! (הו זקן הבאר: אני נותן לך שן של חמור, ואתה תתן לי שן של צבי!).

ראה:יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון ארות המערב:תשנ"ד-עמוד142-140

 גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן

 2.1 גיל הנישואין

״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב)

עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי.^, לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל אם הנישואין תקפים.

מעדויות, מזיכרונות ומנתונים ממפקד אוכלוסין שנערך בעיר מליליה בין השנים 1883-1880 עולה, שהורים בצפון מרוקו השיאו את בנותיהם בגיל 15-13. המנהג להשיא את הנערות בילדותן נמשך גם בשנות השלושים של המאה העשרים."

נוסף למסורת העברית השפיעו על גיל נישואי הבנות גורמים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, כגון החשש שהנערות תינשאנה בכפייה למוסלמים או נוצרים ותמרנה את דתן. בכל רחבי מרוקו מפורסם המעשה של הנערה ״סול הצדיקה״(סול חצ׳ואל), נערה בת 14 מטנג׳יר שנחטפה והועברה לארמון המלך בפאס. ניתנה לה האפשרות להמיר את דתה לאסלאם ולהינשא לבן המלך או למות. סיפור חטיפתה וסירובה להמיר נכתב, סופר והושר לילדים בעריסה כדי שתמיד ישמרו על יהדותם ולא ימירו את דתם.

עוד השפיע הזיכרון ההיסטורי של טראומת הגירוש מספרד. חלק מבני המשפחה נותרו בספרד לאחר שהשתמדו, אם מרצון ואם מאונס, ואחרים איבדו את בני משפחתם בנדודים בנתיבי הים התיכון."

גורם נוסף הוא ערך הכבוד. נערה לא נשואה היא התגשמות הפגיעות של הקבוצה, ולכן העדיפה המשפחה להשיא את הבת במהירות כדי להימנע מסכנה של קלון למשפחה ולהעבירה אל השגחתו של גבר אחר — בעלה.

הערת המחבר: מכיוון שאין האישה מסוגלת לבדה לשמור על כבודה בשל מגבלותיה הפיזיות ״עזרה״ המשפחה והקהילה לאישה על ידי חקיקת חוקים בכתב ובמנהג שקבעו עבורה נורמות של התנהגות, ובעיקר דרישה לצניעות מינית. ראה פיט־ריברס, כבוד ומעמד, עם׳ 78-19.

עוד יש להביא בחשבון את התמותה הגבוהה ואת תוחלת החיים הקצרה. הורים רצו לראות את ילדיהם ״מסודרים״, דהיינו אחרי שהקימו משפחה והבטיחו את המשכיות השושלת. נישואי הבנות בגיל צעיר גרמו לעתים לתוצאה הפוכה מהמקווה: במקום שמחה — מוות טרגי. שנת הנישואין הראשונה היתה השנה העיקרית לתמותת נשים ויילודים, וזאת מכיוון שהנערות לא הגיעו לבשלות מינית וגופנית בשל התזונה הלקויה, היגיינה ירודה ולחצי המשפחה להעמיד זרע של קיימא כבר בתחילת הנישואין. רוב המשפחות היו ערות לסיכון הכרוך בנישואי נערות. המשפחות העשירות חששו לאבד חלק מרכושן לחתן שבתוך מספר חודשים יישא אישה אחרת, ואילו למשפחות העניות היה זה אבדן הסיכוי לחתן בנות נוספות.

הערת המחבר: מקור היסטורי והלכתי לריבוי תמותת נשים וילדים בלידה ולאחריה הוא הסכמות הקהילה לגבי ירושת הבעל את אשתו. ברבים מחוזי הנישואין הוצב תנאי, המתנה את עניין ירושת הבעל את אשתו בהותרת זרע של קיימא. לפי מנהג טוליטולה(טולידו שבספרד) הבעל חולק עם הזרע את כל העיזבון. אם מתה ללא זש״ק (זרע של קיימא), חולק הבעל את העיזבון, כולל נכסי מלוג (נכסים שלא נישומו בכתובה והם בבעלותה המלאה של האישה), עם יורשי האישה.

הן הרבנים הן המשפחות הבינו את הבעייתיות של נישואי נערות וקיום יחסי מין עם בעלים בוגרים. לעתים היתה הכלה נישאת בגיל צעיר ועוברת להתגורר בבית בעלה, אולם הנישואין מומשו רק לאחר שקיבלה ״אורח נשים״ והיתה מסוגלת לקיים יחסי מין.

הערת המחבר: בן דלק, לוס נואסטרוס, עמ׳ 411, עדות מתיטואן(תרגום): ״אמי נישאה בגיל 13. היא לא היתה מפותחת, ולא היה לה מחזור חודשי. סבתא שלי לקחה אותה אליה לביתה עד שתקבל את המחזור״; ראה גם סלפרנקה, מליליה, עט׳ 73-70. רוב הנשים שהתפקדו במפקד הנ״ל (מליליה 1883-1880) ילדו את הילד הראשון שנותר בחיים בגיל

על פי האידאל התלמודי צריכים הגברים להינשא בהגיעם לגיל 18 (״בן י״ח לחופה״). הדרישה לטוהר מיני חלה על הגבר ועל האישה במידה שווה, ולכן גם גברים נישאו בגיל צעיר כדי שלא יוציאו זרע לבטלה. גם הדחייה שהותרה לגברים לשם לימוד בישיבה היתה קצרה, מכיוון שהאידאל לגבי לומדי תורה היה לשאת אישה תחילה וללמוד תורה בטהרה. מניעים כלכליים ואילוצי פרנסה גרמו לכך שגברים לא נישאו בגיל 18, אלא רק לאחר שהיה להם בית וכסף כדי לפרנס משפחה.

סיבות כלכליות וחברתיות גרמו לכך שגברים נישאו בגיל מבוגר יחסית, בין 30 ל־40. בשל הפרשי הגילים בין הבעל והאישה, לעתים 15 שנה ואף יותר, ותוחלת החיים הקצרה התאלמנו הנשים בגיל צעיר, ועול פרנסת המשפחה נפל על הבן הבכור. הבן, כאביו, עבד ודאג להשיא את אחיותיו ולהעניק להן נדוניה הולמת. לאחר שאחיותיו נישאו הוא התפנה לשאת אישה בעצמו. משפחות אמידות ועשירות יכלו להשיא את הבנים בגיל צעיר, אולם הבחורים(בהסכמתם ובעידודם של הוריהם) העדיפו לצאת ללמוד, לראות עולם ורק אחר כך להינשא, כדי שלא יצטערו ויתחרטו, כמאמר הפתגם:

Antes que te cazes, mira lo que hazes   = לפני שאתה מתחתן ראה מה אתה עושה.

מאמצע המאה ה־19 אנו עדים למגמת עלייה בגיל נישואי הגברים, בעיקר בשל ההגירה לאמריקה הדרומית. לעתים נקבעו השידוכין לפני ההגירה, והנערה המתינה לחתנה מספר שנים; ולעתים חזר המהגר לעיר מולדתו לאחר שהתבסס כלכלית, הוריו מצאו עבורו שידוך הולם, הנישואין נחגגו והזוג הצעיר יצא למולדת החדשה.

ראה "חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר- מתוך חתומה יהודית י.שטרית –חיפה תשס"ג-2003-עמ'312-309