ארכיון חודשי: אוקטובר 2018


Emigres et immigres a Livourne-J.P.Filippini

תאריך 24 באוקטובר 2018

Parmi ceux qui sollicitent des passeports, on trouve des hommes dont l'activité est directement liée au commerce. Tel est le cas de Raphaël Halfon, changeur de monnaies, originaire de

ממזרח וממערב כרך ד

Tripoli, d'où il est arrivé à l'âge de 9 ou 10 ans, qui demande, en juillet 1811, à 35 ans, à retourner dans sa ville natale, de Moyse Vita Sforno, courtier, né à Alger en 1764, installé à Livourne depuis 27 ans, qui sollicite, en décembre 1812, "un passeport pour lui & pour sa famille…….pour Tunis ou Alger ou Smirne", d'Israël Disegni, scrivano, "di anni cinquanta due in stato libero, nato e domiciliato in Livorno", qui, en avril 1812, demande qu’on lui accorde un passeport pour Tunis et de Joseph Bensamon, “âgé de 27 ans, né à Alger”, mais de nationalité française, qui souhaite repasser à Alger, en juillet 1812, pour reprendre son activité de négociant.

Sollicitent également leur passeport pour l’Afrique du Nord des hommes et des femmes qui exercent une activité professionnelle qui dépend du mouvement du commerce. Tel est le cas des soeurs Namias, Settimania, veuve, mère de deux enfants, âgée de 40 ans et Meryam, de 25 ans, originaires de Tétuan et venues dans leur enfance s’installer à Livourne et exerçant respectivement, la profession de blanchisseuse et de tailleuse de femme, qui souhaitent “se rendre à Tunis, avec les deux enfants dans l’intention d’y pouvoir s’occuper dans la profession de couturière à la Levantine”. Il en est de même de David Asdà, “natif de Tunis en Barbarie, âgé de 39 ans, demeurant à Livourne, de profession tailleur ravaudeur, se trouvent dans un état le plus nécessiteux & misérable, faute de travail dans cette ville”, qui fait connaître au Commissaire général de Police qu’“il desireroit de se rendre à Tunis, dans l’intention de s’y  occuper et par là se procurer le moyen d’alimenter sa pauvre famille”.

Une autre demande de passeport provient d’un homme, dont l’acti­vité était, d’une certaine manière, liée à l’existence d’une Communauté prospère, celle d’Aaron Graziadio, “maître de langue hébraïque”, “natif de Salonique, âgé de 47 ans”,qui, en décembre 1811, pour obtenir l’auto­risation de quitter Livourne, fait valoir “que lui et sa femme se trouvent dans un état d’indigence, il désirerait de se rendre à Tunis, avec sa femme, dans l’intention de s’y employer auprès ces Israélites”.

D’autres demandes de passeport sont le fait de personnes, qui, exer­çant un métier déterminé à Livourne, n’indiquent pas d’une manière claire, quelle profesion elles comptent exercer en Afrique du Nord. Il en est ainsi de David Benghighi, “âgé de 38 ans, né à Tétuan, domicilié à Livourne depuis 8 ans, de profession boucher de la nation juive”, qui, en juillet 1812, souhaite gagner Tétouan, via Tunis, avec sa famille. De même, “Abram Carpi, emballeur de cette ville” demande, en mai 1813, “pour lui, sa femme Judith et leur fils Abram Carpi, conscrit de 1814 réformé pour infirmité incurable, l’autorisation de s’embarquer pour passer à Tunis, où par la recommendation des négociants dont il avait la confiance, il espère trouver le travail qui lui manque dans cette ville”.

Dans le cas de Jacob Bonfil, “natif de Livourne, domicilié depuis longtemps à Pise …. ayant satisfait à ce devoir de la conscription dans laquelle il étoit compris l’an 1811”, ce qui apparaît le moins clairement dans sa demande du 15 février 1813 et dans le rapport que l’on fait sur lui est la nature de l’activité qu’il avait à Pise, puisque dans la lettre du préfet de Goyon, la seule précision que l’on trouve est qu’il “désire passer à Tunis où depuis longtemps il est appelé par des amis de sa famille qui lui donnent l’espoir de l’employer en qualité de commis”.

D’autres, enfin, comptent sur les parents pour trouver du travail en Afrique du Nord, sans même trop savoir quel travail peut leur être offert. Tel est le cas des frères “Aron Soria âgé de 21 et Isach Soria âgé de 19 ans, natifs de Livourne et y domicilés, ayant satisfait à la conscription, et fourni caution valable en cas de rappel par leur classe respective, se trouvent en cette ville sans autre moyen d’existence que ceux qui veut bien leur faire passer un oncle, d’origine marocaine, établi à Tétuan” qui font savoir, en mai 1813, au Ministre de la Police générale de l’Empire que “ce même oncle les appelle auprès de lui, et leur promet de les employer, de manière qu’ils pourront désormais subvenir à leur entretien et à celui de trois jeunes soeurs, orphelins de père et de mère”. Mazeltob Hanuna met, elle aussi, tous ses espoirs dans sa famille. En effet, “native de Tripoly de Barbarie, mariée à Fregia Guetta du même pays, et de présent demeurante à Livourne”, elle sollicite, en juillet 1812, “se trouvant dans une état nécessiteux, à cause de la longue maladie de son mari et du total abandon de son commerce”, l’autorisation de passer à Tunis avec son fils Jacob, âgé de dix ans, “natif du même pays de Tunis”, “dans l’intention de s’y employer auprès ses conjoints, et en manière de se procurer le moyen de s’alimenter, elle et le susdit enfant”.

Il semble bien que l’on peut rattacher l’offre d’un emploi par des parents d’Afrique du Nord au second des motifs, par le nombre des requêtes présentées: le retour dans la famille. Ce retour peut prendre deux aspects: le refuge dans la famille — qui n’a rien à voir, bien sûr, avec le fait de rentrer dans sa famille, après un séjour pour études à Livourne — et le voyage pour le règlement des problèmes familiaux— auquel on peut rattacher, d’une certaine manière, pour les Algérois, le retour dans la ville natale, le danger passé. Pour ce qui est de la recherche du refuge au sein de la famille, il s’agit, pour une personne se trouvant dans une situation difficile dans le port toscan, de trouver, grâce au sens de la solidarité si vif dans les familles juives d’Afrique du Nord— qui sont encore de type patriarcal —, secours et assistance. Ainsi, Gemola Azuelos, native de Tétouan, venue, accompagnée de sa soeur Orabuona, en novembre 1811, rejoindre son mari Judas Toledano, négociant, qui mourut peu après, sollicita en mars 1812, l’autorisation de retourner dans son pays, car dit le Commissaire général de Police: “Depuis la mort de Judas Toledano la veuve et sa belle-soeur n’ont vécu que du peu qu’il leur avait laissé. Ces ressources étant épuisées, la veuve Toledano et sa soeur se trouvent dans la nécessité de retourner à Tétuan leur patrie, où leur Père, et leur famille sont établis”. Le caractère de refuge offert par la famille nord-africaine apparaît encore plus nettement dans le cas de Preziosa Coen, veuve de Natan Coen, dont le Commis­saire général, Delamalle dit, dans sa lettre du 12 août 1811, qu’elle “est ici dans une extrême misère” et qui ajoute “Natan Coen son mari, algérien de naissance, a laissé d’un premier lit un fils négociant établi à Alger. Tant que les communications l’ont permis, il a fourni aux besoins de ses deux soeurs et de sa belle-mère. Depuis longtemps il n’a pu leur envoyer de secours. La veuve Cohen désire se rendre à Alger avec ses deux enfants pour se retirer dans la maison de son beau fils”. Dans le cas de Ricca Médina, c’est également une veuve, qui souhaite trouver du secours auprès de sa famille en Afrique du Nord. Veuve de Jacob Ghedeglia et née à Tunis, elle fait connaître dans une pétition du 2 décembre 1812, qu’elle adresse au Ministre général de la Police “que attendu le décès de son mari dès le 1809 & le départ de son fils Isache en qualité de conscript de la classe du 1809, se trouvant dans un état de la plus grande misère, & n’ayant aucun moyen pour sa subsistance, s’est déterminée d’aller dans le pays de sa naissance, où elle a des parents qui pourront la soulager de ses malheurs”. Une orpheline peut également penser à se réfugier dans sa famille d’Afrique du Nord. Ainsi, “Meriam fille de feu Jacob Balchim et de Rachel Frias toujours vivante native de Livourne de 22 ans, sans profession” fait valoir, dans sa pétition de décembre 1812, qu’elle adresse au Ministre que “se trouvant la susdite sans aucun moyen de subsistance, sa mère ne pouvant pas l’entretenir ni-même son frère (“Joseph natif aussi de Livourne”) puisqu’il se trouve dans la Compagnie de réserve de ce Département, ne reste à la dite pétitionnaire aucune autre ressource que celle de se transférer à Alger auprès de ses oncles, et d’une autre soeur mariée (Stella) dans la dite ville les quels plusieurs fois Font appelée auprès d’eux l’assurant de l’entretenir, et plus encore de lui procurer les moyens pour se marier”.

Pour ce qui est du voyage qui a pour but de régler des questions familiales, la nature exacte de l’affaire à traiter n’est pas toujours indiquée. Ainsi, Moise Busnach, “âgé de 28 ans natif d’Alger”, se contente de faire savoir, dans sa pétition de janvier 1813, que “des intérêts de famille l’obligent de faire un voyage à Tunis où il est obligé de se rendre au plutôt possible pour les arranger”. Pour Leon Perez, “âgé de 22 ans, agent de courtier de commerce, né et domicilié à Livourne”, le motif du voyage apparaît un peu mieux. Demandant un passeport en juillet 1811, il fait connaître que “la stagnation entière du commerce” ne lui permet “plus de secourir sa famille composée de son père, sa mère, deux frères & trois soeurs” et qu’il doit se rendre à Alger “près deux de ses oncles à l’effet de traiter d’affaires d’interets de famille pour se procurer de secours pour lui & ses parents”.

Emigres et immigres a Livourne-J.P.Filippini-eat and maghreb Bar-Ilan 1983-page 35-40

פורסם בקטגוריה ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים | עם התגים

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

תאריך 24 באוקטובר 2018
מסאפי לצפת

 

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביסוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.

ברית יוצאי מרוקו בישראל מצאה לנכון להוציא ספר זה, המוקדש לזכרו של אהרון נחמיאס ז״ל, כהוקרה, כתודה ובהערכה לפעילותו של האיש למען הקהילה והחברה בישראל.

בדמותו של אהרון, בתפיסתו החברתית ובעשייתו הענפה ניכרות התכונות שייחדו את החלוץ הארץ ישראלי בימי העלייה השנייה והשלישית.

תחנות רבות עבר אהרון בחייו: ההכשרה במרוקו, הובלת גרעין חלוצי של צעירים שבראשו עמד, מההכנות לעלייה במרוקו ועד הניסיון לעלות על הקרקע בארץ, המפגש עם ניצולי השואה ועוד. סיפורו של אהרון הוא למעשה סיפור תקומתה ובנייתה של מדינת ישראל.

בחייו הצליח אהרון למלא מגוון עשיר של תפקידים ציבוריים: מזכיר מועצת הפועלים של צפת, ראש עיריית צפת, חבר כנסת וסגן יו׳׳ר הכנסת, יו״ר מועצת המנהלים של אגודת משען, יו״ר ארגון ברית יוצאי מרוקו בישראל.

בכל תפקידיו החשובים נותר אותו אדם ושמר אמונים לערכים עליהם התחנך בבית הוריו בסאפי: מאיר פנים לזולת, מקשיב הקשבה אמיתית לבן שיחו ומשמיע דבריו – גם אם היו דברי תוכחה – בשקט, בדרך ארץ ובנועם. כל העשייה שעשה, ובכל תפקיד שמילא, ראה עצמו שליח ציבור, המחויב במיוחד לחלשים ולנזקקים.

אהרון עמד יותר מעשור בראש ברית יוצאי מרוקו בישראל. במסגרת זו פעל בלא לאות לקדם את תרבותה וערכיה של יהדות מרוקו ולהפיצה בקרב הציבור הרחב. לשם כך ערך ערבי פיוט ושירה, קידם תכניות חינוכיות, העניק מלגות לתלמידים, קידם את הקשרים בין ישראל למרוקו ועוד. אנו, חברי ברית יוצאי מרוקו, חשנו חובה מוסרית להביא את סיפורו המופלא של איש זה לידיעת הציבור הרחב – בעיקר לבני הדור הצעיר שלא זכו להכירו בחייו – כדמות מופת לכולנו. כך ראיתיו וכך אני ממשיך לראותו.

הספר שלפניכם יצא לאור הודות לעבודתם המסורה של רבים, בראשם ברוך מאירי, שעשה עבודת תחקיר מקיפה והצליח להוציא תחת ידיו ספר שקריאתו מושכת את הלב וגורמת להזדהות מלאה עם הכתוב. מנכ״ל הברית, שמעון בית-און, היה ה׳מנוע׳ מאחורי העבודה המאמצת. הוא דחף והאיץ בכולם כדי להביא את העבודה לידי גמר.

לבני משפחת נחמיאס, ובראשם האם והרעיה חנה, אין נחמה על האובדן, אבל אנו מקווים שהפיכת סיפורו המופלא של יקירם המנוח לנחלת הכלל תביא מעט מזור לכאבם.

יצחק אשל יו״ר ברית יוצאי מרוקו בישראל

אבני דרך

CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

זה רק להתראות

REFRAIN: CE N'EST QU'UN AU-REVOIR MES FRERES CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

פזמון: זה רק להתראות אחיי זה רק להתראות

OUI, NOUS NOUS REVERRONS MES FRERES

עוד נתראה אחיי

CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

זה רק להתראות

FAUT'IL NOUS QUITTER SANS ESPOIR SANS ESPOIR DE RETOUR FAUT'IL NOUS QUITTER SANS ESPOIR DE NOUS REVOIR UN JOUR

האם עלינו להיפרד בלי תקווה בלי תקווה להיפגש שנית האם עלינו להיפרד בלי תקווה שנשוב להתראות שנית

FORMONS DE NOS MAINS QUI S'ENLACENT

בואו ניצור בידינו המשתלבות

AU DECLIN DE CE JOUR

בערוב יום זה

FORMONS DE NOS MAINS QUI S'ENLACENT

בואו ניצור בידינו המשתלבות

UNE CHAINE D'AMOUR

שרשרת אהבה

AUX SCOUTS UNIS PAR CETTE CHAINE

לצופים המאוחדים בשרשרת זו

AUTOUR DES MEMES FEUX AUX SCOUTS UNIS PAR CETTE CHAINE

סביב אותן המדורות לצופים המאוחדים בשרשרת זו

NE FAISONS POINT D'ADIEUX

לא נאמר שלום סופי

CAR DIEU QUI NOUS VOIT TOUS ESEMBLE

כי האל הרואה אותנו ממעל

ET QUI VA NOUS BENIR CAR DIEU QUI NOUS VOIT TOUS ENSEMBLE SAURA NOUS REUNIR ואשר יברך אותנו כי האל הרואה אותנו ממעל יידע ודאי איך להפגיש אותנו.

מסאפי לצפת-ברוך מאירי-אדר א' מרס 2005-עמ'81

ו8

 

 

 

פורסם בקטגוריה מסאפי לצפת- ברוך מאירי- אהרון נחמיאס | עם התגים

Relations du caïd Aïssa Ben Omar avec les juifs de Safi

תאריך 25 באוקטובר 2018
    1. Relations du caïd Aïssa Ben Omar avec les juifs de Safi
    1. Le caïd Aïssa Ben Omar el Abdi a été le plus célèbre et le plus important des caïds régionaux durant les trente dernières années qui ont précédé la soumission du Maroc au protectorat colonial. Weisgerber l'a décrit disant qu'il avait un visage avenant avec des traits arabes, légèrement brun, entouré d'une courte barbe grise. Il était de taille moyenne, ne présentant aucun signe d'obésité. Il entourait sa tête d'un turban de mousseline blanche et se drapait d'un haïk d'une blancheur immaculée. Il loua ses qualités ainsi : « Il était d'une intelligence étincelante, savant, ferme et précis, chaste, propre… Il était austère en religion et récitait constam­ment des invocations "dikr". Ses salons ne manquaient jamais de "ouléma"… Il était modeste et affable. »
    1. Aïssa Ben Omar el Abdi est né dans la région des Abda en 1842 dans une famille arabe originaire du Hejaz et une proche parenté avec les chérifs Aroussiyine, habitants de Séguia el-Hamra, au Sahara occidental. Cette famille gagna la considéra­tion et l'estime dans les Abda en raison de sa noble ascendance (charaf) et de la richesse acquise par le commerce qu'elle entretenait avec les étrangers, par le port de Cap Cantin, et également grâce aux rela­tions complexes qu'elle avait tissées avec de nombreux symboles de l'autorité du Makhzen. Cela la prépara et lui facilita l'accès à la fonction de caïdat, au moment de sa création dans la tribu des Behatra. Elle fut seule à assumer cette responsabilité durant soixante-sept ans, de 1847 à 1914. Aïssa Ben Omar fut le plus puissant et le plus considéré des caïds de cette famille. La période de son autorité fut la plus longue et dura trente-cinq ans, de 1879 à 1914. Il endossa cette charge dans une période délicate et difficile de l'histoire du Maroc où les puissances coloniales s'étaient liguées contre le pays, multi­pliant leurs pressions militaires, commerciales, financières et diplomatiques sur le Makhzen. Aïssa Ben Omar s'acquitta de ses fonctions caïdales avec succès, aussi bien sur le plan administratif que mili­taire, dans son fief que vis-à-vis de l'autorité centrale. Il mérita ainsi la confiance et la considéra­tion des sultans qu'il avait servis : Moulay Hassan Ier et ses deux fils, Moulay Abdelaziz et Moulay Abdelhafid. De ce fait, l'étendue de son autorité s'accrut, allant de Oualidia, aux confins des Doukkala et au-delà de Tensift, dans les Chiadma, et jusqu'à soixante kilomètres des portes de Marrakech. Il devint le premier seigneur de cette région, y agissant comme un prince au pouvoir absolu.
    1. Aïssa Ben Omar fut parmi les premiers caïds à faire allégeance au sultan Moulay Hafid, comme « sultan du Jihad » en 1907. Ce dernier le nomma Ministre des Affaires étrangères. Dans cette charge périlleuse, il révéla son intelligence et sa perspicacité, en un moment critique de l'histoire du pays. Il conseilla l'application d'une stratégie diplomatique pour écarter les menaces grandissantes de la France, en suscitant une rivalité entre cette dernière et l'Allemagne.
    1. Après l'application du Protectorat français sur le pays, l'administration française le destitua après qu'il eut combattu ses intérêts et sa présence. Il fut déporté à Salé et contraint à une résidence forcée, de 1914 jusqu'à sa mort en 1924. Son corps fut transporté dans sa tribu où il fut enterré au milieu d'une assistance impressionnante comme on en voit rarement. Fresneau en témoigne : « Des délégations de cavaliers des tribus le saluaient à tour de rôle, tout au long du passage du cortège funèbre… quatre cents pleureuses participèrent à l'imposant rite funéraire. » Cela indique la grandeur de cet homme dans la conscience de ceux qui l'avaient connu et la force de la considération que lui vouaient ses sujets. La mémoire populaire continue à perpétuer les nouvelles de sa fermeté, sa sévérité contre ceux qui se rebellaient contre son autorité ou qui complotaient contre la sécurité de son domaine. Cela se passait au moment où les étrangers usaient de tous les moyens pour affaiblir l'autorité de l'État et défaire sa souve­raineté, en dispensant des « protections consulaires », en se livrant au trafic des armes, en provoquant des troubles dangereux dans les régions, lesquels condui­sirent le sultan Moulay Hafid à penser que les habitants des campagnes et des villes étaient difficiles à gouverner « et qu'ils ne se conforment à la règle que sous l'oppression et sous l'autorité de ceux qui sont sans pitié5 ». Aïssa Ben Omar faisait partie de ces caïds fermes et vigilants, à tel point que le seul énoncé de son nom «faisait trembler les corps ».
    1. Pour ce qui est de notre sujet : les relations de Aïssa Ben Omar avec les juifs, les annales, malgré leur rareté, nous permettent de nous faire une idée approximative sur les relations du caïd – objet de ces éloges et ses comportements – avec la gent juive. En y regardant de près, elles nous révèlent deux attitudes contradictoires envers les juifs :
    1. a) Ils constituaient les auxiliaires d'un bien inépui­sable, souhaité en cette période de crise et d'abondance, dont on ne pouvait ni se défaire ni se passer.
    1. b) En même temps, ils faisaient l'objet d'inquiétu­de et de trouble dont on craignait les maux et dont on se méfiait.
    1. Pour ce qui est du côté utile des juifs chez Aïssa Ben Omar, il apparaît :
    1. Dans les faits, que ce caïd fit venir un grou­pe de commerçants et d'artisans juifs de Safi, avec leurs familles et leurs enfants, et les installa à l'inté­rieur de sa vaste casbah fortifiée où il avait son siège et celui de son autorité (Makhzen) ; il leur accorda sollicitude et protection. Ils apprécièrent leur nouvelle résidence et s'y fixèrent. Leur présence dans les campagnes des Abda se borna à cette seule localité, comme en atteste Doutté qui visita la région en 1914. Probablement, le caïd, en installant les juifs dans sa résidence, espérait y créer un centre commer­cial moderne et actif, multiservices, pour l'adjoindre aux autres secteurs réalisés, pouvant mettre à la disposition des siens, des tribus et des douars voisins toutes sortes de marchandises et de prestations urbaines. Ce désir se réalisa quand les juifs ouvrirent des boutiques et des ateliers dans un espace réservé à l'intérieur des remparts de la Casbah, pour la vente de tissus, de bijoux d'or et d'argent, et pour la coutu­re et la cordonnerie ; et même le commerce de denrées de consommation exotiques et rares à cette époque* 8 9. Grâce à cette réalisation dont l'origine et le support étaient les juifs, la casbah de Aïssa Ben Omar, comme le dit Sbihi, « devint un village autonome avec toutes ses utilités, comme une petite ville» ou, autrement dit, comme une ville parfaite.
  1.         casbah fortifiée Cette casbah est connue sous le nom de « Dar Caïd Si Aïssa ». Elle est située dans la tribu des Temxa, fraction des Behatra, à 25 km de Safi. Fondée par le frère du caïd – appelé caïd Mohamed Ben Omar -, en 1866, à l'époque du sultan Mohammed IV, elle s'étend sur 27 hectares mais Aissa Ben Omar, comme le dit Sbihi dans sa « Bakoura », y a construit plus que son frère… et ainsi la casbah lui fut attribuée. C'est une vaste casbah fortifiée par de hautes et épaisses murailles qui disposait d'une entrée principale gardée. Au temps de son prestige, elle comprenait plusieurs sections :
    • La partie d'habitation qui recouvrait le tiers de la surface de la casbah et qui regroupait les logements du caïd, de ses enfants et de quelques parents, des esclaves et des juifs qu'il avait fait venir de Safi. La résidence du caïd était la plus grande et la plus importante. Protégée par ses hauts murs, elle comportait trois étages conçus sur le modèle de Fès. À l'étage supérieur, se trou­vait le cabinet privé du caïd, et dans les autres, les espaces réservés aux invités. Au rez-de-chaussée, il y avait quatre salons faisant vis-à-vis autour d'une vasque.
  • La partie administrative, dont le tribunal constituait l'essen­tiel, intégrait la prison célèbre sous le nom d'« El Bardouz », formée de cellules sombres et étroites.
    1.            L'espace réservé au culte qui comprenait une mosquée pour les prières et pour l'enseignement des enfants du caïd et de sa famille, un local pour la « zaouia tijania », un cimetière dit « cimetière Ben Chtouki » où sont enterrés les siens et les notabili­tés de la tribu.
    1.           Une partie économique comportant des silos pour entrepo­ser les céréales, en quantité suffisante pour nourrir toute la population des Abda, des magasins et boutiques appartenant à des juifs.
    1.           Une partie privée renfermant les étables pour l'élevage du bétail et des écuries pour les chevaux pouvant en contenir quatre cents (voir Mostafa Fentir, sous-mentionné, pp. 268-280).
    1.         Le plus jeune des fils du caïd, le regretté Abdelkader, m'a raconté que l'un des commerçants juifs de la Casbah possédait un magasin où il vendait toutes sortes de marchandises : des biscuits, du chocolat, des cigarettes et du vin. Il est certain que la clientèle visée était ses coreligionnaires qui y résidaient, qui connaissaient et consommaient ces denrées depuis qu'ils fréquentaient les Européens.
  1. Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009-page125-131
פורסם בקטגוריה His. des juifs de Safi-B. Kredya | עם התגים

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

תאריך 25 באוקטובר 2018

De nombreuses légendes ont couru sur tel ou tel aspect particulier de ces suites musicales. Ainsi, selon l’une de ces légendes abondamment reprises chez les juifs maro­cains, les musiciens musulmans considéraient comme tacitement interdit le fait d’enseigner aux juifs des airs du mode Ramai Al-Maya, sur lesquels sont généralement interprétés des textes (Hadih) de louanges à Muhammad, le prophète de l’islam. Or ces airs ont, eux aussi, fait un jour leur entrée dans la liturgie de la synagogue, sans que cela donne lieu à un quelconque scandale.

Une autre légende relate qu’un sultan invita un jour un orchestre de musiciens juifs au palais en même temps que de célèbres musiciens musulmans. Les juifs se demandèrent comment faire pour ne pas être ridicules face à leurs collègues… L’un des membres suggéra, dit-on, que l’on joue des élégies (des kinot) que les juifs ont l’habitude de psalmodier en telle occasion précise du calendrier hébraïque. Or ces airs (inconnus dans le monde des musi­ciens arabes) viennent, pour la plupart d’entre eux, en ligne directe de l’époque andalouse. Simplement, la syna­gogue avait conservé et perpétué ces airs qui avaient en totalité disparu de l’aire culturelle musulmane.

Au terme de ces observations, une question se pose. Pourquoi cette poésie liturgique est-elle entièrement mas­culine ? Pourquoi n’y a-t-il pas, parmi les cent poètes identifiés par les chercheurs (israéliens notamment) et les quatre mille poèmes de toutes sortes qu’ils ont écrits, la moindre femme sur cet échiquier poétique du judaïsme marocain ? Le Talmud qui constitue, lui aussi, exclusivement un monde d’hommes, a cependant connu au moins l’existence de Brourya, la femme de rabbi Méir, laquelle, dit la légende, parvenait à damer le pion à bien des doc­teurs de la Loi parmi les plus prestigieux. Pourquoi n’y a-t-il pas parmi ces poètes liturgiques un équivalent de Brourya ?

Sans doute faut-il tenir compte à cet égard en premier lieu du fait que les femmes, dans la société juive maro­caine, n’ont pas eu la chance, dans leur grande majorité, de recevoir une éducation juive autre que celle consistant à conduire un foyer casher. Elles vivaient à l’ombre de leurs époux. À quelques exceptions près – qui concer­naient souvent des femmes ou des filles d’autorités rabbiniques -, elles ne savaient ni lire ni écrire l’hébreu.

Cependant, le chercheur Yossef Chétrit déclare avoir découvert à Strasbourg un manuscrit (dont il publie dans son livre une photocopie) contenant un poème hébreu. Et tout indique que ce poème aurait pour auteur une poétesse du xvme siècle, Fréha, fille de Joseph Bar Adiba. Chétrit fait observer qu’on s’adressait à cette femme, à son époque, comme à « une sainte » et que tout le monde l’ap­pelait « la rabbine ». Le poème correspond en tout point – à la fois dans le choix du thème et dans la forme – à la production classique des rabbins marocains de cette époque.

Un autre personnage féminin constituera le thème d’ins­piration de nombre de poètes juifs du pays. Il s’agit de Solika Hatchuel, une adolescente de quinze ans, née à Tanger. Elle aurait, dit-on, dans un premier  temps – à la suite d’une banale querelle avec sa mère – accepté de se convertir à l’islam, avant d’y renoncer et de le proclamer haut et fort. Elle fut alors, sur ordre des autorités, mise à mort en 1834. Poètes, chanteurs populaires et chroni­queurs ont, depuis lors, chanté sa gloire. Des légendes furent inventées, au point que l’adolescente eut peu à peu droit dans la mémoire et dans les archives des juifs du Maroc au titre : Sol Hatzadika, « Sol la juste ».

[1] Voir l’essentiel de son histoire dans le livre du rabbin David Ovadia, Fès et ses sages (en hébreu), Jérusalem, 1978, t. I, p. 83.

Il est Un (Ehad hou)

Il est Un mais nul n’est unique comme son unicité.

Il est béni par la bouche de toute créature.

Sa bonté est infinie,

Ses voies sont sublimes et prodigieuses.

Et qui, parmi les anges, pourrait lui ressembler ?

Pur est son monde, grâce et charité.

Il est seul au ciel mais le monde est plein de sa gloire. C’est son Nom qu’à jamais entonnent les monarques, Ils en témoignent.

Ses hauts faits sont contés par les divers prophètes. Notre chair se hérisse de sa crainte…

Qu’il soit magnifié jusqu’à la fin des temps […]

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-page 110-111

פורסם בקטגוריה Les veilleurs de l'aube-V.Malka | עם התגים

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה- סדרי החתונה

תאריך 25 באוקטובר 2018

קולן של זמרות אלה השרות בקול נוגה על קושי פרידת הכלה מבית אביה, פלח דממת הבוקר ועורר את הלבבות לבכי, עין בוכה ולב שמח. השן שרות בערבית.

קולו לבוהא יעטיה לכיר                     אמרו לאביה יתן לו הטוב

די עטא בנתו לשבאב סגיר                  שנתן בתו לבחור צעיר

יא בלגיני                                         הוי בלגיני

אידא מסאת לערוסא לימן תכלליני        אם הכלה הלכה למי תשאירני

לוחס ולגרבא…לימן תכלליני               לגעגועים ולבודדות….למי תשאירני

עם אור הבוקר באים יחידי חברת גומלי חסדים לקחת את הכלה לבית החתן. מניחים אותה על כסא כשצעיף מכסה את פניה ואחד נושא את הכסא על ראשו ויוצאים לרחוב בשירים ורננות. כל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות ושני נרות דולקים נישאים על ידי ריבות המהלכות לפניה עד משגיעין לבית החתן שם מקדמין את פניה בחלב ובסוכר.

ומתפללין תפלת שחרית בבית החתן או בבית הכנסת קרוב. אחרי התפלה חוזרים לבית החתן לסדר החופה והקידושין. הכלה יושבת על כסא גבוה והחתן מקדש את בת זוגו. והיו נוהגין לקדש במטבע של כסף ובנוסח הקידושין "הרי את מקודשת לי בכסף זה". והב מברך ברכת האירוסין, ומקריא את הכתובה לאט ובנעימה. בכתובה כותבין את יחוסם של החתן והכלה עד הדורות הקדומים הידועים להם. אחרי הקידושין, הולכים אבי החתן ואבי הכלה עם הכלה עד הקיר הגובל בחצר, ושם נותנין בידה ביצה מגביהין את הכלה והיא זורקת את הביצה הנשברת על הקיר. שמא עושים זאת כדי לתת למידת הדין את חלקה, ועולתה תקפוץ פיה. בחינת " הפח נשבר ואנו נמלטנו ". או שמא לרמוז שהיא עומדת להיות ככלי שבור. בשאלות ותשובות מהר"מ מינץ, " וכן נוהגים לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראש חתן וכלה למעלה מן החופה אחרי ברכת נישואין וסמך לזה מבגדות דהנזיקין וזאת לשון המנהגים : כי תרנגול ותרנגולת כלומר פרו ורבו כתרנגולים. מנהגי חופה אחרים היו "בשבת של ז' ימי החופה באות חברות הכלה לבקרה, ומחלקת להן "אלחפנא" – מלוא הקומץ גרעינים – ושמה אותם בצרור שנותנת להם.

ואחר כך עורכים את השולחנות ומגישים כיבוד לכל הנוכחים. המסיבה העיקרית היא בלילה קודם הייחוד, וממשיכים במסיבות עד יום רביעי הבא הנקרא " אסעאייא ", שאז הוריה מזמינים את הזוג ובני משפחתו לביתם. ומזמינים את קרוביהם. ואחר הסעודה נותנים לה מתנות. טקס זה נקרא " אסבאח " והזוג נשאר בבית הורי הכלה שבוע או שבועים. והכלה רק מתענגת אז בבית אביה, לאכול ולשתות. משחוזרת אחר כל בלית בעלה, מתחילים חיים רגילים של בני הזוג. הבעל יוצא לעבודתו והיא מסדרת ועוזרת בענייני הבית ליד חמותה, אין האשה יוצאת לקנות מצרכי אוכל, ראש המשפחה הוא הקונה את המצרכים ומביאם לבית. האשה מכינה מהם מטעמים, כל האשה בילתה את רוב זמנה בבית. לפעמים יצאה לקנות בגדים ובדים בשביל בני הבית, ואז היא יוצאת לשוק. גם עבודות הנשים נעשו בבית. המעבידים הביאו להן את העבודה, כך נשארת האשה זמן רב בבית ודואגת להחזקתו, ומטפלת בבניה, אין האשה משתתפת במסחר הבעל ובודאי שאים מקרים בהם האשה דואגת לפרנסה והבעל מקדיש זמנו לתורה.

מעטות מאד הנשים העוסקות במסחר מחוץ לבית, היו אלו בדרך כלל אלמנות החסרות משען כלכלי, שנאלצו לפרנס את עצמן ואת ילדיהן הקטנים. הללו אף נתחתנו בשנית יש שהמשיכו בעיסוקן לאחר חיתונן. אין להסיק מכך שהנשים לא יצאו מפתח ביתן.ודאי שלא. הן יצאו לביקורים אצל בני המשפחה. ביקורים אלו היו נעשים בדרך כלל בקבוצות קטנות. הכלה או הכלות עם החמות או הבת עם אמה, האחיות זן עם זה הלכו לבקר קרובי משפחה. ובילו לפעמים ימים שלמים בבית אחר עד שהבעל חוזר מעסקו ובא לקחת את אשתו הביתה.

חייו הפרטיים של הזוג.

הזוג חי, בשנים הראשונות לפחות, עם ההורים בבית אחד, ולפעמים אפילו בחדר אחד, בו הוקצה לזוג החדש ה " כאמייא " אצטבא מוגבהת הרבה, שוילון פרוש לפניה ולעת השינה עלו בני הזוג לישון על מטתם שם. ברור שבמצב זה, התנהגותן של בני הזוג הייתה מאופקת וצנועה, מחמת הבושה בפני בני הבית העוקבים אחר צעדיהם, עם הזמן נעשה הדבר הרגל. ואפילו כשנמצאו אחר כך בחדר לבד, לא האירו פניהם זה אל זו. וזה כרם לחיי קדושה וצניעות והיחסים נשארו יחסי כבוד ואהבה נסתרת. בזיווג שעלה יפה הבעל כיבד את אשתו והשתדל להנעים את הרגשתה בבית אביו. גם האשה כיבדה את בעלה, טיפלה בו במסירות ושירתה אותו ואת בני הבית בו מצאה את אושרה. אבל כמובן שהיו זיווגים שלא עלו יפה. וגם כשעלו יפה היו ביניהם לפעמים חיכוכים. אחרי מריבה עם החמות או הבעל, הייתה האשה הולכת לבית אביה ונשארת שם בהסתר פנים עד שהבעל בא לפייסה וכשלא נענתה לפיוסיו הרבה לשלוח אנשים נכבדים שישכנעו אותה לחזור. בדרך כלל חיכוכים שצצו בתקופה הראשונה לנישואיהם נעלמים לאחר שהתרגלו זה לזו במשך הזמן.

האשה בימי נדתה.

התנהגות הזוג בימי נידת האשה מעוגנת בהלכה כפי שבוטאה בשולחן ערוך של רבי יוסף קארו המחבר זלה"ה. אין מנהגים מיוחדים לצפרו בנושא זה, מלבד מה שנהגו הנשים לייחד מגבות לעצמן ולהתנגב בהן. בצפרו בימים הראשונים היו טובלות בנהר, על ידי פרישת סדין. ולפני בוא הצרפתים למרוקו בנתה הקהלה מקוה טהרה בצפרו, שמימיו נמשכים מן הנהר. גם הגברים הלכו למקוה טהרה בעיקר בערבי שבתות ובערבי חגים. ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו טובלין לקריין כל בוקר.

רבי דוד עובדיה אסף, וליקט תעודות רבות שהוא מביאן בספר אחר, להלן תעודה מספר 124 בנושא טבילת הנשים בנהר כפי שזכרנו למעלה.

בתעודה מספר 124 מביא רבי דוד את הדברים הבאים.

התע"ז – ב"ה.

טופס והעתקת שטר נדרשנו להעתיק וזה נוסחו בהיות כי הנהר שעובר בקצה החצירות בזה האלמללאח ידוע ומפורסם שהנשים תמיד עושים בו טבילת מצוה מימי אבותינו נ"ע ובימינו, ואין מעכב עליהם שום אחד מבעלי החצירות הנזכרים בין שעברו בין שהם היום ונמצא לפי זה שהחזיקו הצבור בזה ואין שום אדם יכול עליהם בזה ובר מן דין שהעידו עדים כשרים ובררו בעדותם ונתקבלה כראוי בפנינו ובפני הקהל נר"ו. והעידו ואמרו שקודם שבנו קצת מהחצירות הנזכרים והכניסו הנהר הנזכר לרשותם זה כמו חמשה וארבעים שנה ופחות כפי זכירתם וכפי ידיעתם שהיה על שפת הנהר מחיצה של קוצים והיו הנשים מאהלים בהאלחווייאך – סדינים – וטובלים בהם ונמצא שהיה לצבור בזה חזקה קודם שיכניסו הנהר לרשותם ולכן אין שום אחד מבעלי החצירות הנזכרים יכול לעכב שלא לטבול הנשים בנהר הנזכר טבילת מצוה. ולא יכול לעשות שום עניין בנהר לעכב הטבילות מצוה כלל ולראיה חתמנו פה ברביעי לאב יה"ל שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושבעים ליצירה ושריר וקיים וחתומים על זה החכם השלם הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל אבו חותא זלה"ה והחשוב הדיין המצוין כמוהר"ר ישועה בן החשוב הדיין המצוין עצום ורב כמוהר"ר משב אבן חמו זלה"ה ונתקיימו לנא חתימות כדחזי והתיבות הכא תמ"ת וקיים.

שלמה א"א מימון אביטסול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט – סוף התעודה.

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-ערך ג' –תשל"ו- עמוד79-77

פורסם בקטגוריה קהלת צפרו - רבי דוד עובדיה ז"ל | עם התגים

Impressions et souvenirs de l'Alliance-Nessim Sibony

תאריך 26 באוקטובר 2018

Je l’ai retrouvé dans une photo de classe très floue et j’ai essayé aussi de mettre un nom sur chaque élève présent ce jour-là. Nous étions 42 alignés en trois rangs, selon notre âge, et je me souviens que des garçons parmi ceux qui y figurent en haut se rasaient déjà. C’est dire qu’ils étaient en âge d’être exploités par nos enseignants ; certains élèves sonnaient la cloche, d’autres remplaçaient les maîtres comme moniteurs dans les petites classes mais beaucoup étaient envoyés pendant ces heures de classe pour des courses par les enseignantes : achats de pain, de sucre, d’œufs et de farine. Un autre instituteur qui avait une papeterie les y faisait travailler bénévolement le dimanche ou les soirs après les cours.

J’avais atterri donc dans une des deux classes qui préparaient pour le certificat d’études. Notre maître s’occupait de la distribution des cahiers dans toute l’école et nous délaissait entre les mains de moniteurs. Il nous fit présenter comme candidats « non officiels », nous obligea à lui payer des cours supplémentaires les dimanches pour compenser ses carences d’enseignant pendant la semaine et nous fit redoubler pour s’assurer d’un pourcentage plus élevé de succès l’année suivante sans se soucier des élèves qui devaient occuper nos bancs. Cette année-là, heureusement, la classe s’était vidée suite aux premiers départs d’élèves pour Israël dans le cadre de l’Alyat Hanoar via les camps de France et de Norvège. La classe se passionnait pour ces problèmes de robinets décalés, ces voitures qui partaient à différentes heures et roulaient à différentes vitesses, qu’on devait résoudre par simple raisonnement. Nous avions aussi ce livre merveilleux de « leçons de choses » qui nous nous initiait aux lois de la nature comme à l’électricité et aux prévisions météorologiques. On s’entrainait aussi à mémoriser « les dates », ce qui nous avait donné l’illusion de dominer l’histoire universelle. Un effort fut réalisé alors dans les colonies françaises avec l’introduction d’un nouveau livre de lecture : « Les pages africaines ». Il faut avouer qu’on était tout aussi étrangers à ces pages qu’à celles qui les avaient précédées comme on l’était aux films qu’on nous emmenait voir tels : « La bataille du rail » quand nous étions des enfants de huit ans et les films sur la tuberculose qui n’ont jamais cessé de nous hanter.

De toutes ces années sombres et sans l’aide de l’école normale Israélite à Paris, destinée alors à la formation des enseignants et directeurs d’écoles, nous avons pu voir poindre 4 médecins, 4 ingénieurs, 2 pharmaciens, deux experts comptables, un sociologue cinéaste des directeurs et des professeurs de lycées juifs à Paris et à Strasbourg. Nous étions 15 parmi les 150 garçons que comptaient les classes de premières et deuxièmes des garçons à nous retrouver dans des universités françaises.

Ce fut l’âge de raison où nous ne cessions de rappeler et de critiquer tout le système éducatif de l’Alliance. On déplorait le manque d’encadrement, les lacunes de connaissances et l’absence de formation pédagogique de nos maîtres, les programmes d’études qui étaient déplorables et le retard pris dans l’introduction de l’enseignement dans les villages éloignés des grands centres urbains. Nous étions dans notre prime jeunesse bazardés d’une classe à l’autre sans savoir où exactement on devait aboutir. On s’efforçait de faire plaisir à nos enseignants qui eux-mêmes n’avaient pas l’air de trop savoir ce qu’on devait achever sinon leur programme, et encore ! C’était à se demander aussi si cette institution qu’était l’Alliance Israélite Universelle avait quelque dessein concret contrôlé par quelques commissions de pédagogues. La machine tournait par elle-même et sur elle-même sans s’adapter aux transformations rapides de notre situation et aux tournants de notre histoire. Ce n’était guère plus le certificat d’études qui pouvait contribuer à l’avance de notre communauté dans la société moderne. Ainsi, si l’on parlait d’un accès plus important aux études universitaires on le devait principalement non à l’Alliance israélite Universelle mais aux lycées français qui avaient permis à davantage d’élèves juifs au Maroc d’accéder aux études secondaires. Tous ces élèves devaient redoubler d’effort dans les lycées et passer les week-ends et les vacances scolaires à l’étude pour rattraper tout ce que les maîtres de l’Alliance avaient manqué de leur prodiguer.

Si on devait aujourd’hui refaire cette opération de sauvetage entreprise par l’Alliance, il va de soi qu’on l’aurait faite sur d’autres modèles. On aurait investi davantage dans l’instruction plutôt que dans la construction d’édifices. On aurait réduit à trois ou quatre ans tout au plus la fréquentation de l’école primaire comme l’ont réalisée des enfants de mon entourage. Cette même institution n’avait pas créé des cours d’alphabétisation et de mathématiques pour adultes ; elle n’a pas organisé des ateliers pour les professionnels les soirs dans ces locaux vides comme le firent les musulmans du Maroc dès l’indépendance. Ces derniers se sont servis par contre du même établissement scolaire pour y faire dérouler deux écoles alternées quotidiennement, l’une commençant à 7 heures et l’autre à treize heures, en plus des cours d’alphabétisation le soir dans ces mêmes locaux. Ce même régime s’il avait été appliqué par l’Alliance aurait doublé l’effectif scolarisé et en moins de trente ans aurait mis toute la population juive marocaine à l’heure française en profitant de l’expérience supplémentaire des voisins juifs d’Algérie et de Tunisie comme enseignants et guides.

On peut être tous d’accord qu’une bonne marche de l’Alliance aurait permis aux juifs du Maroc de rattraper les ressortissants juifs des communautés voisines d’Afrique du Nord et comme eux, ou peut-être mieux, ils seraient allés renforcer la communauté juive française très tôt, n’est-ce pas ? Mais on ne peut qu’être surpris par le destin de la communauté juive marocaine pendant sa longue histoire qui fut marquée, de tous temps, par de grands mystères au nombre desquels, tout d’abord, la colonisation tardive du Maroc, les effets de cette même colonisation sur une société d’artisans juifs et ensuite cet impact de l’Alliance qui fut plus déterminant par ses carences et ses négligences que par ses réalisations. Ce retard inexplicable dans la scolarisation massive des juifs marocains leur avait évité d’abord d’être présents en France en ces heures des plus dramatiques de l’histoire juive contemporaine qui ont fauché les juifs de la nation française comme ceux d’Afrique du Nord déjà installés à Paris et au Sud de la France. Il leur aura aussi évité le sort de leurs voisins juifs d’Algérie et de Tunisie déversés en France. L’alliance s’est avérée qu’on le veuille ou non le principal facteur de ce clivage retrouvé au sein même de la communauté juive marocaine entre ses élèves et ceux qui ont échappé totalement ou partiellement à son enseignement. Ses élèves et leurs enfants, comme nous l’avons vu, furent dans leur majorité, happés par une seconde Galouth au Canada comme en France. Les autres, ceux qui avaient échappés aussi bien à tous les évènements cruels de l’histoire juive comme aux écoles de l’Alliance furent transplantés, avec leurs enfants éduqués par l’Alliance ou non, dans les champs de leurs ancêtres comme dans les territoires de Judah. Ils furent désignés pour la classe laborieuse israélienne et ainsi réalisèrent, amèrement certes, ce rêve deux fois millénaire du messianisme national juif, n’en déplaise à ceux de leurs « frères » que leur allure dérangeait, à leurs ennemis surpris par la réalisation foudroyante de leur rêve sioniste comme aux œuvres de l’Alliance conçues loin de l’espoir qui avait bercé leur longue Galouth.

Nessim Sibony

Photo panoramique de l’Ecole Alliance de Marrakech

Tous ces élèves ont constitué la jeunesse intellectuelle de Marrakech, pour le peu d’années qu’ils y sont restés, avant leur grand départ dans les quatre coins du monde. Trois sont restés sur place : deux à Marrakech et l’autre à Casablanca. Tous les trois sont des hommes d’affaires. Trois sont devenus médecins, beaucoup d’autres sont devenus ingénieurs, employés de banque et d’administration mais surtout responsables d’éducation à tous les niveaux voire inspecteur d’enseignement primaire, en Israël. C’est parmi ces filles et ces garçons que furent recrutés les enseignants, les directeurs d’écoles, les dirigeants de mouvement de jeunesse, les chefs et cheftaines scouts. Toute cette jeunesse a encadré la génération suivante où se sont distingués davantage de médecins, de pharmaciens, de psychologues, d’ingénieurs et de professeurs d’université. Ils sont tous restés engagés dans leur communauté juive. Ils sont aujourd’hui avec leurs enfants et petits-enfants au Brésil, aux Etats-Unis, au Canada, en France et en Israël

Brit-La revue des juifs du Maroc-Redacteur Asher Knafo-été 2011-no 30-page 79-82

פורסם בקטגוריה Alliance Israelite Universelle | עם התגים

החינוך בקהילות יהודי מרוקו משנת 1862-ברית מס' 30 בעריכת מר אשר כנפו

תאריך 26 באוקטובר 2018

החינוך בקהילות יהודי מרוקו משנת 1862

במחצית המאה התשע עשרה, חלו תמורות משמעותיות בחיי קהילות יהודי מרוקו. יהודי צרפת ואנגליה, שחששו להרעת מצבם של יהודי מרוקו, נחלצו לעזרתם. בצרפת, נוסדה בפריס חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בשנת 1860 והמקבילה לה ’אגודת אחים', נוסדה בלונדון ויחד פעלו לשיפור מצבם של היהודים המקופחים בארצות שונות ובמרוקו. מטרתם הייתה לפעול למען שיוויון זכויות וסיוע לנזקקים כדוגמת

יהודי צרפת ואנגליה'. כמו כן, ביקשו להביא את בשורת הקידמה התרבותית במיוחד בתחום החינוך.

החוקר שוראקי בספרו'קורות היהודים בצפון אפריקה', מציין שלמעשה חברת כל ישראל חברים, היתה 'קרן התקוה היחידה במחשכים האלה' ועוד מוסיף שהיא היוותה יגשר מעל לתהום הדורות', שוראקי קובע כי'המנהלים והמורים של חברת יכל ישראל חברים' יכולים היו להביא את הסיוע המוסרי והחומרי, שהיה דרוש כל כך לישוב הזה' (מרוקו א.ש).

החינוך המסורתי עבר טלטלה לא קטנה, וההתמודדות מול הרוח החדשה, שהביאה עמה כי״ח, חייב שינויים בחינוך המסורתי, עליית מדרגה, ושדרוג רמת הלמידה ורמת המלמדים. כמו כן, המוסדות שאכלסו את הלומדים, עברו אף הם בהדרגה, שינוי מהפכני, לא עוד'החדר' והא-סלא, היה צורך בבניית והתאמת בתי הספר, שיוכלו לתת מענה הולם לצד מוסדות היאליאנס' של כי״ח.

למעשה, מוסדות אליאנס הכתיבו סדר יום חדש ומשמעותי בחיי הקהילה. בית הספר הראשון של הרשת נחנך בשנת 1862 בעיר תיטואן ואט אט הרשת הלכת והתפרשה מערי החוף אל הערים שבתוך המדינה. בעיר צפרו בפס ובערים נוספות פעלו גם רשתות חינוך נוספות כמו'אם הבנים' שייסד הרב הלפרין(ב-1913) ואוצר התורה , לצד בתיה״ס של כי״ח. בעיר צפרו עצמה, נוסד ביה״ס של כי״ח בשנת 1914.

בבתי הספר של כי״ח למדו התלמידים מקצועות, שהדגישו את החינוך הצרפתי והכללי, לעיתים גם על חשבון לימודי עברית ויהדות, ובכך נוצרו עימותים ומתחים בתוך הקהילה.

המתח, שנוצר בעקבות הפעילות החינוכית במוסדות כי״ח, הביא להתנגדויות לא מעטות, מצד חסידי החינוך המסורתי, ובמיוחד בחלק לא קטן מהממסד הרבני, שדגל בחינוך המסורתי. בין היתר גם על רקע של איבוד פרנסתם של חלק מהמלמדים במסגרות החינוך המסורתיים. לכן נעשו ניסיונות לא מעטים, לשלב חלק מהמורים המסורתיים הראויים בבתי הספר של אליאנס . ההתנגדות של המימסד הרבני בקהילות למוסדות של כי״ח, הגיעה למצב של קביעת מדיניות'של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח, כל עוד לא השלימו הנערים את חינוכם המסורתי ביתלמוד תורה' ובשל כך נמנעו נערים רבים מללמוד במסגרת כי״ח קודם התבגרותם'.

במגמה למתן את ההתנגדות למוסדות כי״ח, נעשו ניסיונות לשלב במקצועות הלימוד גם לימודי יהדות.

מצב הפשרה שאומץ על ידי רוב הקהילות היה, שהילדים נשלחו להתחנך במוסדות כי״ח במחצית הראשונה של היום ואחר הצהריים נשלחו הילדים למוסדות המסורתיים להשלמת השכלתם התורנית-המסורתית ההתנגדות הרבנית למוסדות כי״ח, לא מנעה את התפתחותם ושגשוגם של אלה, ובמרוצת הזמן ההתנגדות הלכה והתמעטה, גם בשל העובדה, שלמדיניות של המימסד המסורתי, לא היתה חלופה -הולמת לרוח החדשה שהביאה ההתחנכות במוסדות כי״ח, וגם לאור העובדה שנעשו רפורמות בחינוך ושינויים בתפיסתם של מנהיגי כי״ח, שניסו 'לפייס חוגים שונים בקהילות בנושא זהי.

בנוסף, פעילותה של כי״ח באה לידי ביטוי גם בתחומים נוספים של חיי הקהילה, אשר הפכה אט אט מחברה לא מפותחת, לחברה מודרנית עם תפיסה שונה ומשמעותית לגבי הצרכים הנדרשים להתמודדות עם הקדמה. החשיפה לתרבות הצרפתית והאנגלית, הביאה לשינויים גם בחיי היום־יום. כמו שינוי בתפיסת העולם, שיטות לימוד ותחומי דעת (כולל למידת מקצוע ומלאכה), שינוי במעמד האישה. אפילו באורחות הלבוש, החליפה האירופאית בתוספת העניבה, תפסה את מקומה של הגלאביה המסורתית. גם ההשתלבות של הצעירים המשכילים, בעמדות כלכליות ובהנהגה, הביאו לשינוי בדפוסי החשיבה של המימסד המסורתי, אשר נתבע אף הוא לשינויים בתפיסתם להנהגת הקהילה, דבר שהיווה אתגר לצד איום.

בחינת יחסם של המימסד הרבני לפעילות של כי״ח, מצביעה על תמונה מורכבת ואמביוולנטית. ההתמודדות רבת האתגרים בכל תחומי החיים, תפסה את המימסד המסורתי במצב שמחייב התמודדות מיידית עם שאלות בכל תחומי החיים: חינוך הבנות, לימוד מקצוע ומלאכה, לימוד שפות, שנוי מלבוש, כהנה וכהנה, ובת בבת למצוא את התייחסות ההלכה לשינויים הנדרשים.

מעטים היו הרבנים אשר העזו, להביע את דעתם החיובית לגבי פעילותה של כי״ח במרוקו. נדיר היה למצוא בתקופת התבססותה של כי״ח עד לשנת עד ל-1900 לערך, רבנים שייצאו בגלוי ויתמכו בפעילות בחיי הקהילה ובמוסדות החינוכיים שהעמידה כי״ח. בתקופה שבה חי ופעל ר' משה רפאל אלבאז, מעטים היו אם בכלל, רבנים שהביעו את דעתם החיובית בגלוי ואף נתנו לכך ביטוי בכתב, כדוגמת הרמ״א, שכאמור כותב שיר הלל ושבח בשם 'אעורר זמרת רנני' המובא להלן, לטובת הפעילות של כי״ח, ולדמויות מרכזיים המזוהים עם פעילותה.

ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30- אשר כנפו –עמ' 102-100

פורסם בקטגוריה ברית מס 30 - כי"ח - אליאנס | עם התגים

Bakashot Vayera Part 1 שירת בקשות פרשת וירא נוסח מרוקאי

תאריך 27 באוקטובר 2018

On Motsae Shabbat November 13th 2010, the Sephardic Moroccan Community of Toronto Canada got together at Magen David Congregation for its 2nd Annual Bakashot event. Over 100 people gathered to hear the mesmerizing bakashot of Parashat Vayera.

פורסם בקטגוריה שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו | עם התגים

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה

תאריך 27 באוקטובר 2018

המצב השתנה מאוד החל מן העשור השלישי של המאה ה-16. אז החלו מתיישבות באיטליה קבוצות של יהודים לֶבנטינים – כלומר אנשים שמוצאם היה מארצות המזרח – הלֶבַנְט – ולהלכה היו נתיני הקיסרות העות'מאנית, ושל אנוסים, שעיקר מי שהצליחו לצאת מפורטוגל לאחר שנוסדה שם האינקביזיציה בשנת 1536. חלק מהאנוסים הללו שבו באטליה ליהדות בגלוי ונהגו כיהודים לכל דבר. אחרים המשיכו להחזיק בדת הנוצרית, אך התקרבו ליהודים ולקהילות היהודיות שבמקומות מגוריהם, ככל שהתאפשר להם בלי לסכן את עצמם בהבאה לדין בפני בית המשפט של האינקביזיציה. אופיים של המהגרים החדשים הללו היה שונה בתכלית השינוי מאופיים של התושבים הוותיקים. שכן, בניגוד להם, בכל מקום שהורשו להתיישב בו, הם באו למלא בו תפקיד כלכלי של ממש. במובן מסויים חזרה עתה על עצמה התמונה שצייר לעצמו מלך נפולי בסוף המאה ה-16, שעה שהזמין את הגולים להתיישב בארצו כדי להמריץ בה את הפעילות המשקית. אלא שעתה מדובר היה בקבוצות קטנות, עשירות ומיומנות ביותר, שסיכוייהן להצליח במשימה שיועדה להן היו הרבה יותר טובים מאלה של ההמון הרב של הגולים הראשונים.

המהגרים החדשים הללו עסקו בעיקר במסחר, מרשת מסועפת של בתי עסק הקשורים זה בזה באופנים שונים ומשתרעים, דרך איטליה, מארצות השפלה עד הקיסרות העות'מאנית. הם סחרו בעיקר בבדים מסוגים שונים, במיוחד במשי ובצמר, בעורות, אך גם בקשת מגוונת מאוד של סחורות אחרות. רבים מהם היו בגדר יזמים כלכליים בעלי משקל ניכר במפה הבינלאומית. יש מהם שניהלו בנקים בעלי הון רב ובזאת נשתוו לחשובים בין הבנקאים באירופה של הימים ההם. לאור זאת הם היו רצויים ביותר לשליטים, שקיוו להפיק מהם תועלת רבה בפיתוח הכלכלי של ארצותיהם. בימים ההם ממש החלה מסתמנת באירופה המערבית מכמה כללית בקרב השליטים לכוון מגבוה את הפעילות המשקית ולהמריץ במיוחד את המסחר, מתוך הנחה שלפריחת המסחר עשויה בדרך הטבע להתלוות פריחה כלכלית כוללת – מרקנטיליזם – מגמה כללית זאת סייעה בלי לספק עידוד ההתייחסות החיובית כלפי היזמים והסוחרים היהודים, שקשריהם המסועפים על פני כדור הארץ נראו מבטיחים מאוד.

מֶרְקַנְטִילִיזְם

ל (ז') [מלטינית: (merx (mercis סחורה] מִשְׁטָר כַּלְכָּלִי מִסְחָרִי שֶׁשָּׁלַט בְּאֵירוֹפָּה בַּמֵּאוֹת 16–18 וְהָיָה מְבֻסָּס עַל הָעִקָּרוֹן כִּי הַכֶּסֶף הוּא הַיְּסוֹד לְעָשְׁרָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה; רִכּוּזוֹ שֶׁל הַהוֹן בִּתְחוּמֵי הַמְּדִינָה יִתָּכֵן רַק עַל יְדֵי קְבִיעַת מַאֲזָן חִיּוּבִי בִּסְחַר הַחוּץ. לְפִי שִׁיטָה זוֹ נֶאֱסַר יְצוּא שֶׁל חָמְרֵי גֶּלֶם וּמְכוֹנוֹת, וּמִצַּד שֵׁנִי הוּטְלוּ מִכְסֵי מָגֵן כְּבֵדִים עַל סְחוֹרוֹת יְבוּא מִחוּץ לָאָרֶץ. בַּמֵּאָה הַ-19 הֻחְלְפָה שִׁיטָה זוֹ בְּשִׁיטַת הַמִּסְחָר הַחָפְשִׁי ( מילון אבן שושן )

לשליטים הנוצרים לא היה קל להתעלם מן העובדה, שהאנוסים ששבו ליהדות היו מבחינתם נוצרים כופרים. אולם, מאידך גיסא, לא הכל הסכימו שטבילה שנטבלו באונס היה כוח יפה, ואף נמצאו מלומדים נוצרים רמי מעלה, שחיוו דעתם, שאכן טבילה כזאת הייתה בטלה ומבוטלת מעיקרה.

מסתבר שכך סברו גם האפיפיורים שהחליטו לקלוט אנוסים פורטוגליים באנקונה, בתחום מדינת הכנסייה ממש, בתקווה שהללו יסייעו בפיתוחה הכלכלי של העיר. ואם כך סברו אפיפיורים, על אחת כמה וכמה כך יכלו לחשוב שליטים חילוניים.

אנקונה (באיטלקית: Ancona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה, ששימש תחנת מעבר עיקרית בסחר בין מרכז איטליה לבין הלבנט. אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.

הצטיינו בגישה זו שליטי פֶרָרה, שכאמור לכתחילה הייתה גישתם כלפי היהודים חיובית. או אז הפכה פֶרָרה מרכז נודע של שיבה ליהדות של אנוסים רבים. גישה חיובית גילו גם שליטי טוסקנה ולימים גם שליטי ונציה, שבתחילה נקטו מדיניות הפכפכה בנושא זה. אכן בשנת 1550 חידשה הרפובליקה את גזירת הגירוש של האנוסים משטחה, כנראה מתוך היענות לרצונם של הסוחרים הונצינים להרחיק מן העיר מתחרים פוטנציאלים וכמחווה של הזדהות ען מדיניותו של הקיסר קרל החמישי, שהיה גם מלך ספרד וישב על כסאו של פרדיננד המלך שגירש את היהודים מארצו. אך משנתברר לשליט ונציה, שפתיחת שערים לאנוסים יכולה הייתה להביא ברכה רבה למדינתם, הם שינו את יחסם ועצמו עין בפני עברם של אנוסים רבים, ששבו ליהדות והתיישבו בגטו של העיר כאילו היו מאז ומתמיד יהודים. אפשר שלהחלטה זאת סייעה גם תמורה מרחיקת לכת, שחלה במדיניותו של האפיפיור, ובעקבותיה נרדפו אנוסי אנקונה, וחלק מהם, שלא עלה בידם להימלט, הועלו על המוקד ונשרפו על קידוש השם. בעקבות זאת נמנעה התיישבות האנוסים באנקונה, ואנשי ונציה ראו בכך אפשרות טובה מאוד לנצל את ההזדמנות במסגרת התחרות המתמדת שהתחרו בנמל אנקונה.

פרשת אנוסי אנקונה ראויה שנתייחס אליה ביתר פירוט גם מסיבה אחרת. לראשונה בתולדות ישראל נעשה ניסיון להשפיע על יחס של שליט כלשהו, במקרה זה על האפיפיור, באמצעות של לחץ בינלאומי של חרם כלכלי על ארצו. מחד גיסא, ביוזמתה של דוניה גראסיה נשיא התערב אז לטובת האנוסים השולטאן, שכן נמצאו כרוכים בפרשה נתינים שלו ואינטרסים של נתיני קיסרותו ; ומאידך גיסא, ביקשו היהודים שבקושטא להכריז חרם על נמל אנקונה ולהסיט את קשריהם המסחריים של כל הלבנטינים אל הנמל הסמוך  של פֶּזָרו. ההנחה הייתה, שאפשר היה לסמוך על שאיפותיו של דוכס פזרו לפתח את עירו כנמל חילופי לאנקונה במסחר בין המערב לבין המזרח. בסופו של חשבון נכשלו כל הניסיונות הללו, והסיבות לכך הריהן עדיין עניין להיסטוריונים לענות בו.  גורם ראשון במעלה היה כנראה העובדה, שלנמל פזרו הייתה חסרה תשתית מתאימה לפעילות המסחרית עצמה. אך אפשר שהיהודים הפריזו בהערכה עצמית של משקלם בהקשר זה. בכל אופן נתגלעה בינהם מחלוקת אם בכלל ראוי ורצוי היה לנקוט צעד של חרם אם לאו. כנגד המצדדים בהטלת החרם הועלו טיעונים שונים, שהמרכיב הרגשי נכרך בהם עם ההערכה של היעילות הכלכלית של צעד כזה ושל הנזק האפשרי שיכול היה להיגרם לציבור היהודים שבארצות האפיפיור בעקבותיו. יהודי אנקונה היו כמובן הראשונים שפחדו בנסיבות ההן, ומסתבר שהייתה להם יד בהכוונת דעותיהם של מקבלי ההחלטות בקושטא, בשלוניקי ובבּוְּרסה לצד השלילה. במהלך הדיונים ההלכתיים על הנושא אף הושמע הטיעון, שיש להתחשב בעובדה, שלאנוסים עצמם הייתה מידה של אחריות לגורל שפקד אותם, כי בשל עברם הנוצרי לא זו בלבד שהיה עליהם להיות יותר זהירים, אלא שמן הדין היה שימנעו יותר מאחרים מלהעמיד את יהדותם בסכנה בארץ קתולית. אף יש שאמרו בפירוש, שבעצם הם לא שבו ליהדות בלב שלם, וממילא אין לאחיהם היהודים לראות את עצמם ערֵבים להם כל כך. החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר למשקלם של הגורמים השונים בעיצובה של הפרשה הזאת, אף אין ספק שיש בה מרכיבים רבים, שמשמעותם האקטואלית ימוקה וראויה לעיון ולדיון.

על כל פנים, המהגרים הלֶבנטינים והאנוסים חלשו על הון בעל היקף עצום ביחס לתושבים הוותיקים, ודבר זה הבדיל אותם מהם בהחלט. בהיותם גורם כלכלי של ממש, הים יכלו להתחבר עם בעלי ההון הנוצריים במעמד דומה לשלהם.  כל עוד שמרו על חזות נוצרית חיצונית, יכלו אפילו להסתופף כמותם בבתי האצולה האיטלקית ובחצרות נסיכים. לקראת סוף המאה ה-16 גבר הזרם של הלבנטינים שבאו מן הקיסרות העותמאנית, שהתפתחה בה מגמה של מיתון כלכלי חמור למדי. באותה העת גבר גם הזרם של האנוסים, שבחרו באיטליה לא רק בשל הגישה החיובית, שגילו כלפיהם השליטים האיטלקים, כי אם גם מפני שאיטליה הייתה הארץ המערבית היחידה, שהיהדות הייתה מותרת בה בגלוי ואפשר היה לאנוסים ששבו ליהדות להקים בה קהילות יהודיות משלהם, תוך קבלת השראה מן הקהילות המקומיות.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה-מרכז זלמן שזר-תשנ"ג-1992 –עמ' 86-83

פורסם בקטגוריה הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש | עם התגים

מעיין השדים – עין אלג'ין עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

תאריך 27 באוקטובר 2018

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

ספר שקיבלתי מעימנואל ז"ל שבבו עם הקדשה שלו בתאריך 5/10/2004. היה זה במסגרת טיול מאורגן של חברי "אתר קוסקוס" בהדרכתו של בצלאל דהן, שבסופו הגענו לצפת, שם ביקרנו בצלאל ואנוכי אצל עימנואל ז"ל

גנון

הגנונים השתייכו לגזע הצפתי השורשי. ידיהם ברזל וגבם עשת. אנשים עמלים וישרי דרך. אם לדון על פי השם הרי הם לבטח באו אי פעם מארצות המגרב. בצפת הם עסקו בשני מקצועות קשים: סבלות וקברנות. על הקושי שבמקצוע הסבלות לית מאן דפליג, אולם יש להוסיף ולומר כי לחצוב קבר בטרשים שבמורדות העיר היתה מלאכה קשה שדרשה כח, סבילות ומיומנות. כל העיסוק בקבורת מתים הטיל על הילדים, יראה מסתורית. הסתכלו על העוסקים במלאכה זו כעל גיבורים העשויים ללא חת. בסבלים ראו גזע נפילים, שונים מכל יתר בני אנוש. היה ביכולתם לשאת על גבם משאות כבדים שנראו כבלתי ניתנים להזזה בידי ברואים רגילים. היו מספר סבלים יהודים. היה שמעון הסבל שנולד בפרס ועד יום מותו דבר ערבית במבטא פרסי כבד. והיו הגנונים. היו גם סבלים ערבים אולם בכך לא היה כל פלא. הרי הגוי מסוגל לעשות כל מה שהיהודי עמד בפניו חסר אונים ושפל רוח…

גנון הזקן כפי שזוכרים אותו ילדי העיר במטושטש היה כבר בערוב ימיו. הוא חבש על ראשו תרבוש קצר ומעוגל ומסביבו חתיכת בד צהובה מיושן שאף פעם לא נפרד ממנה. הוא השאיר אחריו בנים שגדלו בעקבותיו עמלים ונאדרי כח. על הזקן מספרים זקני העיר.

בהיותו צעיר מלא אונו. נזדמן לרחבת השוק הערבי אשר שמשה מקום מפגש לסוחרים ובעלי מלאכה ומטבע הדברים גם מקור פרנסה לסבלים. באותו יום הופיע בשוק הערבי זר בעל גוף, מתאבק מקצועי שהזמין את הסובבים אותו להתאבקות. ״כל מי שיצליח לגבור עלי ולהפיל אותי ארצה״. הכריז "יקבל ממני שתי מג׳ידיות כסף. אולם מי שלא יצליח – ישלם לי רק מג׳ידי אחת״. (מטבע תורכית). כך הוא עמד והפיל ארצה את צעירי הערבים האחד אחר השני והמג׳דיות נערמו בכיסו. אל הככר התקרב ראש העיריה, ראש משפחת סובח עתירת הנכסים אשר כפרים שלמים בגליל היוו את רכושה ותושביהם היו אריסיה. אגב, לימים, אחד מבני המשפחה ימכור אדמות לקרן הקימת וימצא את מותו מידי מתנקש שנשלח ע״י המופתי הירושלמי. ראש העיר היה בעל בעמיו, איש תקיף אשר שמר בקנאות על כבוד העיר וראה בו את כבודו האישי ממש. הוא חזה במתרחש ולבו התחמץ בקרבו. איש מבני עירו לא עמד לו הכח לגבור על הזר ולהציל את כבוד העיר. לפתע נחה עינו על גנון הסבל. אמת הוא היה יהודי, אך בכל זאת צפתי, שלא נבדל במראהו ובלבושו משאר בני העיר. ״קרב אלי, גנון ידידי״. אמר, ״אם תצליח לגבור על המתרברב בן הנעווה, הריני מבטיח לך פרס כספי נכבד״.

״וכמה תשלם לי״? שאל היהודי שגמר אומר לנצל את מצבו המביך של ראש העיר. ״חמישים מג׳דיות טבין ותקילין״ אמר הערבי מבלי להניד עפעף. עיניו של הסבל נתרחבו בחוסר אמון. היה זה סכום שבחלומו הורוד לא היה מגיע אליו.

״נשבע אני לך בכבודי״, אמר ראש העיריה ליהודי הנדהם וסלסל בשפמו העבות על מנת להמחיש את שבועתו. גנון הוריד מעליו את החבל העבה, כלי מלאכתו שתמיד נשאו על כתפיו, אמר בינו לבין עצמו: ״בשם השם נעשה ונצליח״, התקרב למתאבק הערבי, חבקו בזרועותיו והטילו על אבני הככר בצלעות מרוסקות. כבודה של העיר ניצל. הוציא ראש העיר את קולמוסו המוזהב וכתב על פיסת ניר פקודה למזכיר העיר בהאי לשנא: שלמו למוכ״ז חמישים מג׳דיויות. כך כתב ולא יסף.

כאשר הושיט הסבל היהודי את הפתק לפקיד העיריה, שאלו הלה: ״וכל כך עבור מה?״ ספר לו האיש את סיפור המעשה בפרוטרוט כיצד הציל הוא, היהודי, את בחורי צפת מבושה וקלון. חכך הפקיד הותיק בדעתו ואמר לבסוף כי נבצר ממנו לשלם סכום כה גדול עבור סעיף שרות שאינו בשום חוק. חזר הסבל אל עבודתו בשוק כשהוא ממלמל לעצמו: ״הגוי נשאר גוי אפילו ארבעים שנה בקבר״.

כעבור מספר ימים נתקל בו שוב ראש העיריה ושאל אותו לשלומו במאור פנים. ״בטוחני שהמג׳דיות מחממות את צרורך שמתחת למרצפות״ אמר לו בבדיחות הדעת. משנודע לו שהפקיד הפר את פקודתו, נתמלא זעם ונשבע שיתן גט כריתות לאשתו אם לא תכובד דברתו ולא ישולם הסכום במלואו. אכן נאלץ הקופאי לשלשל לידי היהודי את מטבעות הכסף על מנת להפיס את דעתו של הנכבד הנזעם.

על אותו גנון מספרים עוד. רפאל היה סוחר קמח בסיטונאות. בחנותו עמדו תמיד שקים עשויים יוטה עבה וממולאים בקמח עד לשפתם. היו שקים רגילים והיו שקים גדולים מסומנים בפס אדום. האחרונים הכילו בקרבם חמישים רוטלים קמח. אך היו גם שקים בעלי שני פסים אדומים אשר כל אחד מהם הכיל מאה רוטל, דהינו: כשלוש מאות קילוגרם. את אלה העמיסו על פרדות שני הסבלים מפאת משקלם הרב. באחד הימים עמד שק בעל שני פסים על המאזנים הגדולים שבחנות. גנון הזדמן למקום, מדד את השק בעיניו המקצועיות וראה כיצד שני פועלים ערבים אומרים להעבירו אל גב הפרדה. רפאל היה ידוע בדרך כלל כאיש עסקים חמור סבר. אולם באותו יום נחה עליו רוח קלילה של בדיחותא. אולי משום שמצב העסקים היה שפיר במיוחד. ״אם תרים את השק ותישא אותו על גבך״, אמר לגנון, ״שלך השק על כל הקמח אשר בו". אמר והיה בטוח כי אין הדבר בגדר יכולתו של אדם. הסבל הישר קבל את האתגר במלוא הרצינות. הוא הצמיד את גבו אל השק לאחר שליפף אותו היטב בחבל עבה, כרך את החבל על מצחו ואמר: ״בעזרת השם״ הוא התכופף קמעא והשק זע ממקומו כמאייים להפיל את הסבל ולקבור אותו תחתיו. דומיה מתוחה נשתררה בחנות. הכל צפו לראות מה אמת בדבר גבורתו של גנון המפורסם. הוא התישר ושוב גחן כאשר על גבו השק העצום. לרגע הסס ואחר התרומם, פסע לפניו פסיעת גשוש ברגל רועדת ומיד התאושש והחל צועד מתונות ובטוחות מן החנות במורד הרחוב אל עבר ביתו. כולם פערו פה בהשתאות. הראשון שהפתכח מהתדהמה היה הסוחר. הוא הזדעזע מעצם הרעיון שכמות כה גדולה של קמח תצא מרשותו ללא תמורה. הוא רץ אחר גנון ובקש ממנו להניח את השק. לשוא הסביר לו כי לא היתה כאן אלא הלצה וכי כל בר דעת מבין שאין ההגיון סובל התערבות כה רצינית. אך הסבל בשלו והוא ממשיך לצעוד כאשר טיפות זיעה גדולות ניגרות ממצחו המתוח תחת החבל העבה. רק מג׳ידי כסף שלם הפיס את דעתו והניאו מלממש את ההתערבות. כזה היה גנון. חזק בגופו, ישר ופשוט בהליכותיו ואיתן במעשיו.

מעין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל-2001- עמ' 18-17

פורסם בקטגוריה מעיין השדים - עימנואל שבבו ז"ל | עם התגים

דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו

תאריך 27 באוקטובר 2018

ואולם לא עברו ימים רבים אחר סיום המלחמה עם פורטוגל ומבטם של השליטים הצעירים הופנה לבעיית ״הנוצרים החדשים״. יש לציין שפרדיננד ואיזבלה לא גילו יחס שלילי ליהודים ול״מאראנים״. בנוגע לאיובלה יש לזכור, שיהודים ומאראנים הושיטו לה עזרה, שאפשרה את עלייתה המהירה לשלטון, וכן שכמה מפקידיה ויועציה הראשיים היו יהודים ו״נוצרים חדשים״. בנוגע לפרדיננד אפשר לציין שכמעט  כל הפקידות הראשית של ממלכתו היתה מורכבת מ״נוצרים חדשים״, ואין להטיל ספק בדבר, שלא חש לגביהם שום טינה גזעית. אין אדם ממנה אנשים שנואים עליו לפעילות משותפת, כמעט יום־יומית, עמו, בייחוד בעניינים הקובעים את גורל עמו וארצו. אפשר לומר שעמדותיהם הלאומיות או הדתיות של פקידיו לא מילאו מקום ביחסו של פרדיננד כלפיהם. מה שקבע יחס זה היו נאמנותם האישית לו ולתפקידים שנתחייבו למלא והכישורים שגילו במילוי תפקידיהם. אבל כלל זה בהתנהגותו הועמד מזמן לזמן במיבחן קשה. כי אם מנקודת־מבט אישית יכול היה פרדיננד להיות ידידותי – או ניטרלי – לגבי המאראנים והיהודים, עלולה היתה עמדתו לקבל אופי שונה לגמרי כשנגעו הדברים בצרכיו המדיניים.

ואמנם, ניתוח זהיר של מצבו המדיני הביא אותו במרוצת הזמן למסקנה, כי מחובתו לנקוט מדיניות שתיראה כאוהדת את שאיפותיהם של אויבי המאראנים. יתר על כן: הוא חש שהוא ואיזבלה חייבים לנקוט מדיניות כזו בעוד מועד, לפני שזעם ההמונים ההולך וגובר יגרום לחזרה על ההתפרצויות של 1473, שאין לדעת את תוצאותיהן. עלה על דעתו שאם יסכים להקמת אינקוויזיציה, יוכל הדבר להתפרש כהזדהות שלו ושל איזבלה עם דורשי רעתם של ״הנוצרים החדשים״, ביחוד אם האינקוויזיציה תנוהל על־ידי הדומיניקנים ונזירים אחרים, שהיו ידועים בשנאתם למאראנים. עם זה לא יכול היה להסכים להפקרת המוני המאראנים לאויביהם; הדבר עלול היה לגרום להשמדתו של קיבוץ, שתועלתו למדינה היתה רבת צדדים, או לבריחתו מן הארץ. האינקוויזיציה צריכה, איפוא, להימצא תחת שלטונו, באופן שיוכל להגביל את פעולותיה ולצמצם את נזקיה לציבור המאראני לממדים שיפגעו רק במיעוטו. אבל כיצד יוכל למלא את שני התפקידים הסותרים הללו: תמיכה רשמית בתוכנית אויבי המאראנים והתנגדות בפועל לשאיפותיהם הקיצוניות? – ברור היה לו שעליו לתכנן שיטה חדשה של פעולה, שתאפשר לו למלא תפקיד כפול. כלום יוכל למלא אותו? הוא סמך על כשרונותיו הדיפלומטיים.

ואולם בכיוון זה התרכזה חשיבתם של המלכים – ועל כל פנים, של פרדיננד – רק בשלב הראשון. בשלב השני חל שינוי בעמדתו. הוא התחיל רואה במצב המאראנים בספרד לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות. מאחר שלא היה בכוחו לשנות את יחסם של ההמונים אל המאראנים, החליט לא רק ״להופיע״ כתומך ביחס זה, אלא גם לנצלו לטובת הכתר. השיקול השני לא נעשה עדיף במחשבותיו, אבל מסתבר שתרם להחלטתו להקים אינקוויזיציה. היה לשיקול זה ערך ב־1480, השנה שבה פרצה מלחמת גרנדה. כי כשם שהחרמת רכושם של היהודים בתחומי השלטון הנאצי סייעה לבניית מכונת המלחמה הגרמנית, כך נעשתה החרמת רכושם של המאראנים, שעתידים היו להיתפס על־ידי האינקוויזיציה, גורם לא מבוטל בשיקוליו של פרדיננד על מימון יוזמותיו המלחמתיות.

מובן שכל הדברים האלה לא הוצהרו מעולם בפומבי או בגלוי. בפומבי הוצג רק מניע אחד למדיניותם האנטי־יהודית של מלכי ספרד: האינטרסים של הכתר בשמירה על טהרתה הדתית של ספרד, והרצון להרים את קרנה של הכנסיה. כאן השתרבב יסוד ההונאה הגדול ביותר לתכסיסיו המדיניים של פרידננד. עד עצם היום הזה הוא גורם מבוכה להרבה חוקרים והיסטוריונים, ומשום כך עדיין חלוקות הדעות על אופיו האמיתי של פרידננד. לאמיתו של דבר היה פרדיננד אלוף הצביעות המדינית, בעוד הוא ממלא תפקיד של איש אדוק בדתו.

מאחר שהעריך במידה בלתי רגילה את דעת הקהל – בלתי רגילה ביחוד בין מדינאי זמנו – ידע גם כיצד לנצל הערכה זו מתוך הסתמכות על הבנתו ותחושותיו לגבי מה שיש להעלים מן הציבור ומה שאפשר או צריך לגלותו. מפני כן, אף־על־פי שהיה פרדיננד מי שמשך בחוטי האינקוויזיציה, הכתיב לה את דרכה, בחר את עושי דברה, והגן עליהם גם כשנתברר לו שפעלו כמפלצות ולא התחשבו בשום חוק והגבלה מוסרית – הופיע בציבור כמי שמקבל את פסיקותיהם, או כמי שרק מוציא אל הפועל את פקודותיו של האפיפיור, שאליו התייחס בדרך כלל בבוז או בביטול. אף־על־פי שלא היה אכזר על־פי נטיותיו, היה מן הקשוחים ביותר בשליטי זמנו; אולם הצטיין בכושרו להעמיד פנים של ״מסכים בעל כורחו״ או של ״מתנגד רב סבלנות״ לפני אלה שעמם ניהל משא ומתן, כדי להצניע את קשיחותו תחת מסווה של מידות טובות. לא לשווא מביא אותו מקיאוולי לדוגמה כערום שבכל הנסיכים וכאידיאל של ״הנסיך״ שלו.

ואמנם, מומחיותו של פרדיננד בדיפלומטיה לא נפלה מעורמתו המופלגת. הואיל והיתה לו שליטה מלאה בדיבורו ובארשת פניו, התקשו אפילו עוזריו הקרובים ביותר לקבוע בדיוק את עמדתו. קשה לא פחות, ואולי אף יותר, היה לנחש את כוונותיו לעתיד. שכן את תוכניותיו הגה בחשאי וטיפח בסתר, והן נתגלו ברגע בלתי צפוי ובאורח מפתיע ככל האפשר. הודות לכך הצליח פרדיננד להשלות רבים, אך אולי יותר מכול עלה בידו להונות את היהודים.

כבר נרמז שמדיניותו נגד היהודים התחילה בעת ובעונה אחת עב מדיניותו נגד המאראנים. בשני התחומים נענה לתנועה האנטי־יהודית החזקה שהקיפה את ספרד, וראה הכרח לרכוש את תמיכתה כדי שיוכל להסתייע בה. ב־1483, כשציווה על גירושם של היהודים מאנדלוסיה, כבר צפה את הצורך לגרשם מכל חלקי ספרד – צורך, שהועמד בפניו על־ידי הלחץ של אויביהם, שגבר בהתמדה. אבל יש לציין שפרדיננד לא גילה בהתנהגותו שנאה כלפי היהודים או זלזול בערכם. הוא החשיב את תרומתם הכלכלית למדינה ואת הנאמנות של שירותם לכתר. על כל פנים, ב־1483 עדיין לא היה מוכן בשום פנים להרחיק את היהודים מספרד, אף־על־פי שעל־ידי פעולה כזו, כפי שידע, היה קונה את לבם של ההמונים. באותה שנה, וגם בשנים שלאחריה, עדיין זקוק היה מאוד לכשרונותיהם ולמומחיותם של הרבה יהודים, בפרט בתחום המיסים. יתר על כן: גירוש היהודים בימים ההם עלול היה להגביר במידה ניכרת את כוחה של גרנדה, שאליה ודאי היו פונים היהודים המגורשים. לפיכך נקט פרדיננד אמצעי ביניים. הוא דחק את רגלי היהודים מאנדלוסיה וזכה לתמיכתו הנלהבת של הדרום, ששימש בסיס קדמי במלחמה נגד המאורים, ושנאת היהודים בו היתה עזה ביותר. אך הואיל וביקש להפחית את התמרמרותם של היהודים על גירושם מאנדלוסיה ולמנוע את הגירת המגורשים לגרנדה, השאיר את שאר חלקי ספרד פתוחים להתיישבותם. נוסף על כך, ייחס את המהלך לאינקוויזיציה, שבלי ספק צידדה בתוכנית הגירוש והמריצה את פרדיננד לבצעה בטענה – כוזבת בעיקרה – שהיהודים מעודדים את המאראנים להחזיק בדתם ומשפיעים על האנוסים שהתנצרו בפועל לחזור ליהדות.

דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו-שוקן 2005- עמ' 68-65

פורסם בקטגוריה דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו | עם התגים

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-״חצות לילה אקום להודות לך"

תאריך 28 באוקטובר 2018

מנהג התיקון

מנהג ה״תיקון שאימצו להם יהודי צפת נקרא גם ״תיקון חצות״, ומקורו בתלמוד. בתקופה זו חוברו קינות רבות על החורבן.

על־פי התלמוד, הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו קם בלילה, שואג כארי, בוכה ומצטער צער רב על החורבן:

"אמר רבי יצחק בר שמואל משמי"ה דרב: ג'משמרות הוי הלילה ועל כל משמר או משמר יושב הקב"ה ושואג ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים בין האומות"

ואם הקב״ה כך, לא כל שכן אדם מהשורה, גם הוא חייב לבכות על החורבן ועל הגלות. הם פיתחו את הרעיון שיש לחקות את הבורא, לקום באמצע הלילה ולבכות על גלות השכינה:

הערת המחבר: מתוך ספר שבחי האר״י השלם שחובר ע״י הרב אלקנה כפיר ת״א, תשמ״ב ע״מ צ״ב ־ צ״ג. אליהו מויאל בספרו ״התנועה השבתאית במרוקו״ כותב עליו כי הוא עלה ממרוקו לצפת. היה מקובל ידוע, פירסם את ספרו ״גלי רזיא״ והיה מקורב לאר״י. מספרים עליו שהיה מתנהג בחסידות, מתענה ומסתגף.

"ורבי אברהם לוי נהג בכל חצות לילה לקום ולסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל ת"ח(תלמיד חכם) היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה והיו קמים כולם השעה אחת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והיו אומרים התיקון חצות ואחר כך היו לומדים איש איש כפי השגתו, יש מהם עוסקים בחבורות בזוהר וקבלה ויש בתלמוד ומשניות ויש בתורה נביאים וכתובים ואח"כ היו אומרים מזמורי תהילים ופזמונים ובקשות עד אור היום והיו מעוררים את הרחמים"

מכאן למדים כי המקובלים בצפת נהגו לקום בחצות הלילה כדי לערוך לימוד תיקון ואף שירה של תחינות ובקשות מהקב״ה לגאולה קרובה. כל אחד ביקש את רחמי שמים בדרכו שלו, שהרי זוהי שעת רצון לפני הקב״ה וידיו פשוטות לקבל תחינות בניו המתפללים.

האר״י הקדוש חי בצפת תקופה קצרה מאוד, כשנתיים, ומת ב־ 1572 בהיותו בן 38 שנה בלבד. הוא השאיר אחריו קבוצת תלמידים שהמשיכה בדרכו. מבין תלמידיו ניתן למנות את ר׳ יוסף אבן טבול המכונה ״יוסף המוגרבי״, ר׳ אליעזר אזכרי, ר׳ חיים ויטאל, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ סולימן אוחנה ועוד.

הערת המחבר: ר׳ אליעזר אזכרי כתב את הפיוט הידוע ״ידיד נפש״ ואת ספרו ״ספר חרדים״.

ר׳ חיים ויטאל (1543 ־ ?) נולד בצפת למשפחה מאיטליה, עסק רבות בקבלה ובהתעוררות לתשובה כדרך לגאולה. רשם את תולדות חייו ואת תורתו של האר״י. היה תלמידו המובהק והבולט של האר״י.

ר׳ מסעוד אזולאי ידוע גם בשם ר׳ מסעוד המערבי(המוגרבי), מקובל שהוסמך על ידי ר׳ יוסף קארו (בעל ״שולחן ערוך׳׳).

ר׳ סולימן אוחנה המערבי נולד בפאס, עלה לצפת ונחשב לאחד מגדולי המקובלים. אף הוא הוסמך על ידי ר׳ יוסף קארו. היה סופר סת״ם. ע"כ

ר׳ חיים ויטאל, הוא זה שדחף ויזם את הקמתם של חבורות משכימים שאימצו להם מנהגים כמו ״תיקון חצות״, ״שירת תהילים״ או ״שירת בקשות״. הם קראו לעצמם שמות הקשורים לפעילותם כמו: ״שומרים לבוקר״, ״מעירי שחר״, ״חדשים לבקרים״, ״חבורת בקשות״ וכדומה. החבורות שעסקו באופן מיוחד באמירת שירות ותשבחות לא התקשו למצוא פיוטים שישמשו אותם בעת פעילותם.

מרכז המקובלים בצפת הקדיש מקום חשוב לשירה ותרם לשגשוגו של הפיוט. הפיוטים שנכתבו ע״י המשוררים מתקופת ״תור הזהב״ בספרד והופיעו בדרך כלל בסדורי התפילה של מנהג ספרד היוו בסיס לסדרת הפיוטים, שבהם השתמשו מקובלי צפת. היו גם פיוטים רבים שחוברו בצפת עצמה ע״י משוררים ומקובלים מתקופה זו. מבין היצירות ניתן למנות את ספר הפיוטים ״זמירות ישראל״ של המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה שחי תקופה מסוימת בצפת.

בתקופה זו בלטו מספר פיוטים שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של הפיוט העברי עד לימינו: ״לכה דודי״ של ר׳ שלמה אלקבץ, ״ידיד נפש״ של ר׳ אלעזר אזכרי, ״אזמר בשבחין״ של האר״י הקדוש, ״דודי ירד לגנו״ של ר׳ חיים כהן ועוד. הפיוטים שחוברו בצפת של המאה ה־16 רוויים רמזים מהזוהר, וחלקם כתובים בארמית כמו ״אזמר בשבחין״.

״חצות לילה אקום להודות לך׳

חבורות הבקשות שהוקמו בצפת השכימו קום כבר מחצות הלילה. חבורות אלו התבססו על הפסוק מתהלים קי״ט ס־יב: חצות לילה אקום להודות לך״. על פסוק זה אומר רב אשי: ״עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות״ (ברכות ג׳, ע״ב). על־פי הקבלה, בחצות הלילה, משתעשע הקב״ה עם הצדיקים. העצים מזמרים לפני הצדיקים ואומרים:

"דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי"

הערת המחבר: הפסוקים באיוב ל׳, ח׳ ובאיכה ב׳, י״ט מחזקים אף הם את הפסוק מתהלים ״חצות לילה אקום להודות לך״. על הפסוק ״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״ אומר המדרש: ״אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, ״אעירה שחר״ ־ שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר״(ברכות ג׳ ורש״י על ברכות ד׳). ע"כ

יוצא מכאן, כי גדולה מעלתם של אנשים הקמים אף הם בחצות הלילה כדי לעסוק בתורה בדיוק באותה שעה שבה משתעשע הקב״ה עם הצדיקים. על כך נאמר: ״הקב״ה מעדיף קול זה על כל השירות והתשבחות הנאמרות למעלה״, כשמתחילה הרוח הצפונית לנשב בחצות הלילה כל צבא השמים וכל הרקיעים וכל המלאכים מזדעזעים ופוצחים אף הם בשירה עד שהקב״ה נכנס עם הצדיקים לגן עדן, משם יוצא קול בכי הקורא לקונן ולבכות על חורבן בית המקדש. בבכי זה משתתף גם הקב״ה.

למדים ממנהג זה של המקובלים, כי לשירה בחצות הלילה יש כח רב להשפיע ולסייע בקירובה של הגאולה. יוצא איפוא כי בעזרת ה״תיקון׳ שעשו המקובלים ובעזרת ״שירת הבקשות״, תחזור לכנה השלמות שבבריאה שנתקלקלה עם חטא האדם הקדמון, וכך ייפגמו מקומם ומעמדם של כוחות השחור והרוע בעולם.

בהשפעת קבלת האר״י חוברו בצפת שני ״תיקוני חצות״:

״תיקון רחל״ ־ זהו הבכי על החורבן ועל גלות השכינה. תיקון זה מתקיים בימים בהם יש ״תחנון״ כמו בימי החול הרגילים.

״תיקון לאה״ ־ זהו תיקון הגאולה והנחמה. בימים בהם אין אומרים ״תחנון״ כמו בשבתות ובחגים.

האווירה המשיחית שהיתה ספוגה באופן מודגש בחיי הרוח של צפת טיפחה מנהג זה של השכמה בלילות החול, בשבתות ובחגים. יש הרואים בטיפוח מנהג זה ע״י המימסד הדתי בצפת רצון להתמודד כנגד תופעה חילונית, שהיתה בצפת ובשאר ערי הארץ, לבלות בבתי קפה ובבתי שעשועים של החברה הנוכרית.

היה צורך, אם כך, להילחם בתופעות חילוניות לבל יפגעו בחברה הדתית האדוקה החיה בצפת. מסורת שירה זו, שהתפתחה בצפת, נובעת אם כך מן הרצון ליצור מסגרת חברתית־רוחנית חדשה המנותקת ממסגרת התפילה הממוסדת ולנסות להתמודד כנגד הניצנים החילוניים שקמו בצפת. מסגרת חדשה זו ניסתה לקרב את האדם הדתי לאל במציאת דרכי ביטוי חדשים במערכת היחסים של האדם והעם עם האל, בהשפעת הקבלה ובהשפעת הסגנון החדש שלה, שכלל יחסים ארוטיים בין העם לאלוקי. נפתחו המסגרות החדשות: ״תיקון חצות״, סעודות שבת ומועדים ועל בסיס זה נוצר המנהג של ״שירת הבקשות״. במסגרת החדשה של ״שירת הבקשות״, הושרו הפיוטים תוך כדי הבעת רגשותיו של כל אדם ואדם בערגה ובכיסופים רבים לגאולה.

הלחנים לפיוטים נלקחו מלכתחילה מלחניהם של עמים זרים: נעימות ערביות ותורכיות. על השימוש בלחנים זרים אלה ועל ההיתר להשתמש בהם נאמר ע״י יצחק בן חיים הכהן, ממגורשי ספרד שהגיעו לאיטליה, בחיבורו ״עץ חיים״: ״הכוונה לעורר שכל האדם ולהביט לעבוד בוראו כי באמצעותם יזמרו זמוריהם ושיריהם בהדרגה ובהשכל לא על דרך מקרה וההזדמן״. קיימת היתה התנגדות רבה מצד המימסד הדתי. ויכוחים סביב השימוש בלחנים זרים, היה דבר נפוץ בימים ההם.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 29-26

פורסם בקטגוריה שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו | עם התגים

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' דוד  אלקאים-יוסף שטרית-שיר על החכמה וההשכלה-סוף השיר

תאריך 28 באוקטובר 2018

שלושה שירים משכיליים לאומיים לר׳ דוד אלקאים

שלושת השירים התפרסמו לראשונה בצורתם זו במאמרי שיטרית, ההשכלה.

  • שיר על החכמה וההשכלה
  • שיר על קוצר השפה
  • שיר על פעמי הגאולה והציונות

שיר על החכמה וההשכלה-סוף השיר

 

תורה היתה חוֹטֶר מקל תפארתי, / וחוֻקָּהּ לא הפרתי, / נצן תקוה

[תוף לב צומחת.

מִלִבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצלתי / ממצות עבודתי; / אהבתיה בעין נִפְקַחַת.

25 וְדַי לי אם תוךְ חֲבֵרַי נחשבתי, / החפצים קרבתי, / לו אהיה כגפן

 [סוֹרַחַת.

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בו אזרתי בו מבטחי,

עוז שמתי חכמת בת עמי כְפוֹרַחַת.

 

יוֹשֵׁב שַׁחַק שָׁאַלְתִי / מֵעַל יַבֶּשֶׁת,

הָאֵיר אוֹרִי קָדַרְתִּי, / בלשון לוֹחֶשֶׁת.

רעיון טוב שהמטרתי / פרש לי רשת.

 

מעת אשרי סָרִים כֹּל למשמעתי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תּוֹאַר טוֹב

 [נָתְנוּ לִי כְפַחַת.

  • תורה היתה… לב צומחת: התורה והמצוות היו מאז ומתמיד לחם חוקו, והן שהפיחו בו תקווה ועודדו אותו במשך כל ימי חייו; תורה היתה חטר מקל תפארתי: על פי ״מטה עז מקל תפארה״(ירמיה מח, יז); נצן תקוה תוך לב צומחת: על פי ״ויסע כעץ תקותי״ (איוב יט, י).
  • מלבי ומפני… בעץ נפקחת: לא במחשבה ולא במעשה מעולם הוא לא הפסיק לקיים את המצוות; לספרות ההשכלה הוא התמסר בעיניים פקוחות וברוח ביקורתית; לא אצלתי: על פי ״וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם״ (קהלת ב, י); אהבתיה בעין נפקחת: על פי ״אז תפקחנה עיני עורים״ (ישעיה לה, ה).
  • ודי לי… כגפן סורחת: המשורר מוצא את נחמתו בחוג חבריו המשכילים, הקרובים לו בדעותיחם ובחוויותיהם המשכיליות והמעריכים אותו ומבקשים את קרבתו; גפן סורחת: על פי ״ויהי לגפן סורחת שפלת קומה״ (יחזקאל יו, ו).
  • יושב שחק שאלתי מעל יבשת: יש להזיז את התיבה שאלתי לסוף השורה כדי ליישב את המבנה הרגיל של המבע: המשורר מתפלל לאל, יושב השחקים.
  • האיר אורי קדרתי בלשון לוחשת: הצירוף בלשון לוחשת מורחק ממקומו הטבעי ליד שאלתי שבשורה הקודמת; אורי קדרתי: על פי ״כל מאורי אור… אקדירם עליך׳ (יחזקאל לב, ח).
  • רעיון טוב שהמטרתי פרש לי רשת: כוונתו של המשורר בעיסוקו בהשכלה הייתה טהורה וכשרה, אך בני קהילתו פירשו אותה בדרך אחרת וטפלו עליו אשמות־שווא; רעיון טוב שהמטרתי: על דרך המטאפורה ״ימטר על רשעים פחים״(תהלים יא, ו); פרש ל׳ רשת: על פי ״ופרשתי עליו רשתי״ (יחזקאל יז, כ).

מעת אשרי… נתנו לי כפחת: המשורר מתאר את אושרו־נחמתו על כך שבתוך חוג המשכילים הוא נחשב למנהיג ולדובר הראשי (למעמד זה של מנהיג החוג הוא הגיע לאחר פטירתו של מייסד החוג ודוברו המובהק, יצחק בן יעיש הלוי, שנפטר ב־1895); אשרי: על פי ״באשרי כי אשרוני בנות״(בראשית ל, יג); סרים כל למשמעתי: על פי ״וסר אל משמעתך ונכבד בביתך״ (שמואל א כב, יד) כלם באו בבריתי: על פי ״וכל העם אשר באו בברית״ (ירמיה לד, י); כפחת: פחת במקום פחה, מנהיג וראש החבורה; תאר טוב נתנו לי: על דרך ״כי לקח טוב נתתי לכם״ (משלי ד, ב).

ועץ גפני בין עצי זתים שמתי, / בְּכַרְמֵיהֶם נטעתי, / נחשב נטע זר

[כְּסַפַּחַת.

פרחי אלוֻמות חכמתם הִבַּטְתִּי, / על ראשם כתר תַּתִּי, / כקרני פרה

[מְנַגַּחַת.

אֲקַוֶּה עתה אחרי בְלוֹתִי, / אֵיכוּתִי וּמַהוּתִי; / אֶרְאֶה סוֹפָם נפשי

[בוטחת.

אחת בחרתי שירתי יפתי, / תוך חומתה נשגבתי, / וּלְגֵו שמתיה לי

[מִטְפַּחַת.

אנא ה׳ הקשב לשועתי / וקבל תפלתי, / כִּמְפַלֵּל עַל כַּד וְצַפַּחַת.

35 וּבנה מהר עיר מקדשי חמדתי, / היתה ראשית ממלכתי; / עד אן

 [בתהום רובצת?

ענף ערכה שָׁלְטָנִי בו אזרתי בו מבטחי,

עוז שמתי חכמת בת עמי כְפוֹרַחַת.

  • ועץ גפני… נסע זר כספחת: במקום להעריך את מאמציו של המשורר המשכיל, שניסה לרומם את קרנה של קהילתו דרך עיסוקו ויצירתו, התנכרו לו בני הקהילה ונטפלו אליו.
  • פרחי אלומות… פרה מנגחת: המשורר לועג למלעיזים עליו ולחכמתם ומלגלג עליהם; על ראשם כתר תתי: על פי ״ואשר נתן כתר מלכות בראשו״ (אסתר ו, ח); כקרני פרה מנגחת: קרני פרה הוא שמו של אחד מטעמי המקרא. הצימוד של התיבה מנגחת להרכב הופך אותו לביטוי לעגני מועצם במיוחד.
  • אקוה עדנה… נפשי בוטחת: המשורר מביע את תקוותו לשיבה טובה ומאחל סוף מר למלעיזים עליו; אקוה עדנה אחרי בלותי: על פי ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״(בראשית יח, כא); איכותי ומהותי: השווה ״הוא איכותו, הוא מהותו״(עמנואל הרומי, על פי מילון אבן־שושן).
  • אחת בחרתי… מטפחת: כנגד כל המתנכלים לו המשורר מתהדר בשירה שבה הוא עוסק וביצירתו הוא המשמשות לו גם כמחסה מפני האכזבות וההאשמות; תוך חומתה נשגבתי: על פי ״הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו״(משלי יח, יא); ולגו שמתיה ל׳ מטפחת: על דרך ״ותשימי כארץ גוך״ (ישעיה נא, כג).
  • אנא ה׳… על כד וצפחת: המשורר מסיים את שירו בפנייה לה׳ שייעתר לתפילתו כמו שנעתר לתפילתו של אליהו הנביא; כמפלל על כד וצפחת: על פי ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״ (מלכים א יז, טז).
  • ובנה מהר… עד אן בתהום רובצת: תפילתו אינה אישית בלבד אלא נוגעת גם לבניינה מחדש של ירושלים, המסמלת את עצמאותו של עם ישראל והשקועה עדיין בחרבן ובמצבה המשפיל.

 

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט עמ' 301-300

פורסם בקטגוריה רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל | עם התגים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר

Copyright © 2012-2018. כל הזכויות שמורות.

האתר פועל על וורדפרס | האתר עוצב והוקם על ידי אמיר - אתרי וורדפרס