סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982-א(ל)שלטאן(א)לוזיר וליהודי(א)לחכם

מרדכי מלכה מספר

נולד לפני ב־65 שנה בקלעה שבמרוקו לאביו אברהם ולאמו שמחה, בחוץ־לארץ למד בחדר ועבד בעושה נעליים ובן נדד בסוחר.

עלה ב־1956 והתיישב בשלומי. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים.

בחוץ לארץ עשה מרדכי את ביתו לבית־כנסת. היו באים אליו עניים, יושבים ואוכלים בביתו, וכל מי שהיה לו סיפור נהג לספרו. כך שמע מרדכי את סיפוריו. כיום אין הוא שומע סיפורים רבים, אך עדיין נוהג הוא לספר סיפורים בבית ובבית־הבנסת. לדבריו, הנאספים מעוניינים למדי להאזין להם.

א(ל)שלטאן(א)לוזיר וליהודי(א)לחכם

קאל־לכּ כאן ואחד(א)למלך וכּאן. (א)למעבּד, (א)אלמעבוד דיאלו ואחד(א)לחכם לשי… ״לעובדהּ ולשומרהּ״

היה היה מלך אחד, שהיה סוגד לחכם (יהודי) אחד, ממש ״לעבדה ולשמרה״.

אלחכם ענדו, בעד ת־יז׳י לענד(א)למלך ת־יקום(א)למלך מן פוק (א)לכרשי ויגלש עליה (א)לחכם. (הא)דאכּ (א)לוזיר נתאע(א)למלך, הווא דכלתו(א)לגיות(1) שונא(2), תשונא עלא(הא)דאכ(א)לחכם.

ו. מלה זו נאמרה בעברית. הכוונה ל״גאת״. 2. מלה זו נאמרה בעברית. הכוונה ל״שונא ישראל״.

כשהחכם היה בא אל המלך, היה המלך קם מכסאו ומושיב עליו את החכם.

הווזיר של המלך נתקנא והחל שונא את החכם.

ואחד(אל)נהאר קאל: ״האדא דאבא, (א)למלך, (א)לחכם, ת־יז׳י, ת־יקום מן פוק (א)לכּרשי ויגלש עליה (א)לחכם, ו־אנא ת־יכליני פחאל(א)לכּלב כּיפאש? אש (א)נעמל?״

יום אחד, אמר(בלבו): כשחכם זה בא, המלך קם

מכסאו ומושיב אותו עליו, ואותי הוא זונח ככלב. הכיצד?! מה אעשה?

ואחד(א)לנהאר קאל־לו: ״יא־שידי! יא־(אל)שלטאן, חבת (א)נקול־לכ ואחד (אל)זוז׳ ד־(א)לכלמאת״.

יום אחד אמר למלך: ״הוי אדוני, הוי המלך, ברצוני לומר לך דבר מה.״

קאל־לו: ״אמא הומא?״ קאל־לו: ״כּיפאש תא־תקום מן פוק(א)לכרשי ותגלש עליה (א)לחכם? חנא, (א)ליהוד, מא כּא־נחבוהום־ש, הומא(א)לעדיאן דיאלנא ו(א)נתי, ו(א)נתי ת־יז׳י(א)לחכם, ת־תקום או־תבאיע־לו ותגלשו פוק (א)לכרשי״.

אמר המלך: ״מהו?״

אמר לו: ״מדוע אתה קם מן הכסא ומושיב עליו את החכם? את היהודים אין אנחנו אוהבים, כי הם אויבינו, ואילו אתה, כשהחכם בא אתה קם, משתחווה לו ומושיבו על הכס?!״

קאל־לו: ״אליה, הוא ואחד(א) לחכם עאלים בא־יערף מא בינו ובין(אל)לה״. קאל־לו: ״אייה״ קאל־לו: ״אילא ת־יערף מא בינו ובין(אל)לה, הייא יקול־לי ואחד א(ל)זוז׳ ד(א)לכלמאת(א)נקול־לו״. קאל־לו: ״אש (א)נהומא?״ קאל־לו: ״יקול לי, יעטיני(א)לחשאב שחאל מן קלה ד־(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא״. קאל לו: ״אה״.

אמר לו: ״מפני שהוא חכם מלומד, היודע אשר בינו לבין האלוהים.״

אמר לו: ״יודע מה שבינו לבין האלוהים?!״

אמר לו: ״בן.״

אמר לו: ״אם הוא יודע מה שבינו לבין האלוהים, שיענה לי על שתי שאלות.״

אמר לו: ״מה הן?״

אמר לו: ״שיאמר לי כמה כדי מים בים, וכמה כוכבים בשמים.״

קאם(א)למלך, קאם וגלש קאל־לו: ״כּיף, האדא, האד(א)לחשאב האדא פאין מא עמדו כאן״. קאל־לו: ״אידא הווא חכם או־כא־יערף בינו ובין(אל)לה ועאלים, הווא יעטיכּ (א)לחשאב שחאל מן קלה ד־(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא״.

״אהה״ אמר המלך. קם וישב. אמר לווזיר: ״איך יאמר לך, הרי החישוב הזה מעולם לא נעשה?״

אמר לו: ״אם הוא חכם ומלומד ויודע את אשר בינו לבין האלוהים, שיחשב כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים.״

קאם (א)למלך קאל־לו: ״כא־תשמע א־(א)לחזאן?״ קאל־לו: ״האני כּא־(א)נשמע״. קאל־לו: ״אש?״ קאל־לו: ״תז'יב(א)לחשאב שחאל מן קלה ל(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא. אילא ז'יבתאום, (א)לוזיר, תקטאע ראשו וילא מא ז'יבתהום־ש, (א)לחכם, יקטעו־לו ראשו וישייבו ללפנא פ־(א)למדינה״.

קם המלך, אמר לחכם: ״שמעת, הוי חכם? ״

אמר לו: ״הריני שומע.״

אמר לו: ״חשב כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים. אם תצליח — ייכרת ראש הווזיר. ואם לא —

ייכרת ראשך ויהודי המדינה יושמדו.״

קאל־לו: ״שידי! (א)עמל־לנא (א)לאז'ל, נקולו רבעין יום״. משא (א)לחכם עזייז'י ענד(א)לקהל ת־יצלּיו צלאת־כּפור, וּויעבור, ו(אל)דּניא מקלובה. באין(א)למלך הא גזר עליהום. שיר. עמל מעאהום רבעין יום.

אמר לו: ״תן לנו ארכה של ארבעים יום.״

הלך החכם יקירנו אל הקהל. החלו מתפללים תפילות יום הכיפורים, ״ויעבור…״. נהפך עליהם עולמם, כי המלך גזר עליהם גזירה. ישב אתם החכם ארבעים יום.

האדיכּ (אל)ררבעין יום, נהאר כמאל תשעוד ותלאתין הא ואחד (אל)שכּאירי ז'א, יהודי, וּתא־יהרהר מעא ראשו, מא ענדו כבּאר. צאב (א)ליהוד ת־יז'ריו מן הנא להנא.

כשמלאו שלושים ותשעה יום, הגיע שיכור יהודי אחד, שהחדשות לא הגיעו לאוזניו, כשהוא מהמהם בינו לבין עצמו. מצא את היהודים מתרוצצים אנה ואנה.

שאל: ״אש כּאין אש מה כּאין?״ קאל־לו: ״הא! מא פ־ראשכּ שי?״ קאל־לו: ״מא פ־ראשי״. קאל־לו: ״(אל)שלטאן גזר עלינא אילא מא נז'יו נעטיוהּ א(ל)חשאב שחאל מן קלה ד(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ(אל)שמא, יצייב פינא (א)לפנא״. קאל־לו: ״וּכּאן?״ קאל־לו: ״וּכּאן״. קאל־לו: ״ז'יבו־לי ואחד (א)לקרעה די־מאחיא וּ(א)נקול — לכּום אש־כּאין״.

שאל אותם: ״מה קרה? מה חדש?״

אמרו לו: ״האם לא שמעת? האין דבר בראשך?!״

אמר להם: ״לא, ראשי ריק.״

אמרו לו: ״המלך גזר עלינו גזירה, שאם לא נאמר לו כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים, ישמיד אותנו.״

אמר להם: ״זה הכל?״

אמרו לו: ״זה הכל!״

אמר להם: ״הביאו לי איזה בקבוק ארק אחד, ואומר לכם מה לעשות.״

אלי, האדוכּ (א)לי תאקו ביה ואמנוה קאלו: ׳׳הנּיהּ ומא ערפנא (א)לכיר פאין הווא, וילא פ־ראשו שי־שגל ואככא״. ז׳אבו־לו קרעה די־מאחיא. קאל־לו: ״אימתא(אל)חשאב? אימתא(א)לאז׳ל?״ קאל־לו: ״באקיה ג'דּא צאפי, אילא מא נעבּיו־לו־ש(א)לחשאב, יקטע רושנא״. ״איוא״ קאל־לו ״ראה כּא־תעארפו באש תחבּו תמשיו, האני מעאכּום ז׳יבו־לי ואחד(א)לקרעה די־מאחיא תכּון קאטעה וּ(א)נעמלהא פ־ראשי ואנא ואנא, אנא הווא (א)בוכּום״. קאלו: ״ואכבה״. משאו מעאהּ,

אלה שהאמינו בו וסמכו עליו אמרו: ״אין אנו יודעים היכן שמור הטוב, ואולי יעלה בראשו איזה רעיון״.

טוב. הביאו לו בקבוק ארק. אמר להם: ״עד מתי הארכה?״

אמרו לו: ״נשאר רק יום אחד. אם לא נביא את החישוב, יכרות המלך את ראשינו.״

אמר להם: ״כשתרצו ללכת, הריני ואבוא אתכם. רק הביאו לי בקבוק ארק, שיהיה חזק, וכשיעלה לי לראש, אהיה לכם לאב.״

אמרו לו: ״טוב.״

הלכו אתו

משאו מעאה, משאו לענד(א)למלך והומא ינד׳קו: ״אש כּאין, ז'יבתו…?״ — ״אייה, נעאם א־שידי״. קאל־לו: ״פאין הווא מול(א)לּי חבּ…?״ קאלו: ״הא הווא, זיד אָ־(אל)שכּאירי״.

הלכו אתו, הלכו אל המלך.

כשהגיעו, קפצו ושאלו אותם: ״מה חדש? האם הבאתם את החישוב?״

  • ״כן, הוי אדוני.״

אמר המלך: ״היכן הוא זה שישיב…?״ אמרו לו: ״הנה הוא. בוא הנה, הוי שיכור.״

וסל לענד (אל)שלטאן קאל־לו: ״אנתה (א)לי חבתי תז'יב (א)לחשאב? ״ קאל־לו: ״אנא. (א)נעמל (א)לחשאב״. קאל־לו: ״ב(א)לחק תעטיני כטּ ידיכּ אילא (א')נעטיכּ (א)לחשאב תעטיני(אל)נס פ־(אל)שלטנה ולוזיר תקטע־לו ראשו וילא מא עטיתכּ־ש (א)לחשאב(א)קטעו ראשי ולי חבתוהא עמלוהא״. קאל: ״ואכבא״. זידו, יאללּהּ (א)לחכּום הווא האדאכּ. א(ל)דניא… (א)ליהוד(א)למשאכן, שיר…

הגיע אל המלך.

אמר לו המלך: ״אתה הוא זה, שרוצה למסור את החישוב?״

אמר לו: ״אני הוא זה, שיעשה את החישוב. אבל הבטח לי בחתימת ידך, שאם אתן לך את החישוב, תתן לי חצי המלכות והווזיר — ייכרת ראשו. ואם לא — כרתו את ראשי ועשו בו כרצונכם.״

(נמשיך הלאה, חוק זה חוק… מסכנים היהודים…)

קאל־לו: ״הא הווא, אש קולתי לליהודי? יעטיו(א)לחשאב שחאל מן קלה ד־(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא״ — ״או״ — קאל־לו: ״א־(אל)שלטאן! ארא (הא)דאכּ (אל)תאז דיאלכּ״. הזּ (אל)תאז'!

אמר המלך לווזיר: ״המשיב לפניך. מה דרישתך מן היהודים?״

  • ״שיאמרו לי כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים.״

״ובכן״, אמר השיכור למלך, ״הב לי את הכתר שלך.

הז(אל)תאז' עררא־לו ראשו. קאל־לו: ״איוא… שוף… (א)חשב(אל)זג'ב (א)לי פ־(אל)רראש ד־יאלכּ, האכּדאכּ הווא (א)לי פ־(אל)שמא ו(א)לי פ־(א)למא״. הומא גלשו צאפי כא־יצבּחו. יאללּהּ, קטעו(אל)רראש נתאע(א)למזג'וב ד־(א)לוזיר וטלקו(א)לברראח פ־(א)למדינה. ״מא תשמעו אילא כיד לא דהד אילא דהד (א)ליהוד!״.

הרם את הכתר!״ הרים השיכור את הכתר וחשף את ראש המלך.

אמר: ״ראה, במספר השערות בראשך מספר הכוכבים שבשמים ומספר כדי המים שבים.״ למחרת כרתו את ראש הווזיר והוציאו כרוז במדינה, שהכריז על ביטול הגזירה. אל תשמעו אלא רק טוב, אין כוח ככוחם של היהודים.

ביאור הסיפור

המספר שמע את הסיפור מפי עניים, שנהג לארח בביתו במרוקו. הוא נוהג לספרו בהזדמנויות שונות, ובאחרונה (לפני שסיפרו לנו) סיפרו כשישב עם אנשי חברה־קדישא ליד מיטתו של גוסס. ״נהוג לשבת ליד אנשים אלו ולספר להם סיפורים וסיפרתי גם את הסיפור הזה,״ מעיד מרדכי מלכה.

מבחינה טיפולוגית משתייך סיפורנו לאויקוטיפ היהודי אארנה־תומפסון 922״ ג׳(אסע״י) — ״יהודים נאלצים לענות על שאלות ולבצע משימות לפי הסתת שר צורר״ — והוא מתקשר גם לאארנה־תומפסון *1703 (אסע״י) — ״מהתלות ובדיחות על שיכורים.״

מבחינה ז׳אנרית הסיפור הוא נובלת־חכמה, שבמרכזה עימות בין־דתי, שבו ניצבים בשני הקטבים החכם היהודי והווזיר, ואילו המלך משמש כגיבור נייטרלי שכל אחד מהגיבורים מנסה להטותו לצידו על־ידי גילוי חכמה ותושייה.

סיפורים שעניינם עימות בין־דתי מתפתחים לעתים לאגדת קודש, וזאת באשר כוח הקדושה מסייע לגיבור היהודי בפתרון הבעייה. גם בסיפורנו קיימת תחילה ציפייה לכיוון פתרון זה, כאשר היהודים נוקטים באמצעי דתי — תפילת יום הכיפורים — כדי לזכות בעזרת שמים. אולם עד מהרה מתפתח הסיפור בתפנית שונה: החכם, שמילא את תפקיד הגיבור בתחילת הסיפור, ואשר בשל כבודו בעיני המלך התעוררה שנאת הווזיר, נעלם מן העלילה הסיפורית, ואת תפקיד הגיבור, המבצע את המשימה ומשיב על השאלה ממלא במקומו יהודי שיכור.

החלפת הדמות הממלאת את תפקיד הגיבור מעבירה אותנו מסיטואציה של כובד־ראש ושל תחרות בין אנשים נשואי־פנים לסיטואציה קומית, הבאה לידי ביטוי בעיצוב דמותו של השיכור ובתיאור היחסים שבינו לבין אנשי הקהילה וכן ביחסו אל המלך ואל הווזיר. החרדה, שבאה לידי ביטוי בתפילת יום הכיפורים, מתפוגגת עם הופעת השיכור, המעורר גיחוך בהתנהגותו. יחס הביטול שלו כלפי הקושיה שאינה ניתנת לפתרון, האמון שהוא נותן בבקבוק הארק וההעזה שהוא מגלה כלפי המלך בהשיבו את כתרו — העזה מעוררת התפעלות, המצויה רק בשיכורים.

אין ספק, כי ההתפתחות לכיוון הנובליסטי נעוצה במהות השאלות שמציג הווזיר ליהודי הדומות לשאלות שנשאלות בטיפוס הסיפורי הבינלאומי, ״הקיסר ואבי־המנזר״(אארנה־תומפסון 922), שבו ההתמודדות היא בין בני דת אחת אך נציגי מעמדות חברתיים שונים.

אנדרסון, שהקדיש מונוגראפיה מקיפה לטיפוס הסיפורי על מלך המציג לאבי־המנזר שלוש שאלות, סובר, כי מוצא הסיפור הוא יהודי. חוקרים אחרים סוברים שטיפוס סיפורי זה מוצאו בקהילה יהודית במזרח הקרוב, אולי במצרים, בראשית המאה השביעית.

אגב, גם בנוסח יהודי־תימני, השמור בארכיון, בר־הפלוגתא היהודי של הכומר הוא שיכור, אך יש שאת היהודים מייצג נער צעיר, וכך מובלטת גם הדיפרנציאציה הגילית, המחזקת א הדיפרנציאציה הדתית־לאומית.

דומה, שכאשר היהודים נדרשים לבצע משימה כלשהי, כגון לענות על שאלה חסרת־מענה, תלוי כנגדם איום בעונש חמור אם המשימה לא תתמלא. בסיפורנו האיום הוא במוות — כריתת ראש הרב והריגת כל היהודים. אולם בנוסחים יהודיים רבים מצוי באיום היסוד הלאומי של גירוש מן המדינה. ברור שהסיפורים מסוג זה קשורים בתנאי הגלות ונובעים ממצוקתה. בסיפורנו בולט השילוב שבין האיום בהוצאה להורג של הפרט, כמו בסיפור הבינלאומי, עם גזירה אנטישמית וביטולה, במצוי בנוסחים היהודיים.

הפתרון, המושג בעזרת תחבולה, אופייני אף הוא לנוסחים היהודיים הרבים. פתרון בזה מקובל גם במקרים שהשאלות קשורות לעימות הבערתי. למשל, בתשובה לשאלה ״איזו דת קדומה יותר?״ נוקט היהודי בתחבולה: הוא מאשים את השואלים בגניבת נעלי משה בהר סיני ותשובתם, שכלל לא היו שם, באה במקום תשובתו־הוא.

אגב, לעתים גם הטיפוס הסיפורי הבינלאומי, על הקיסר ואבי־המנזר, משתלב עם טיפוס סיפורי הומוריסטי, כגון ״דוקטור כל־יודע״(אארנה תומפסון ו164). טיפוס זה נקרא על־שם הגיבור בנוסחים הגרמניים, רמאי, רופא מדומה או כיו״ב, המצליח במקרה לנחש את שם בעל־החיים, או החפץ, שאליו התכוון השואל.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר